חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות נזקי ממון
סימן שפט
סעיף א' במחבר כל נפש חיה כו' שהזיקו חייבין הבעלים לשלם שנא' כי יגוף שור כו' אחד השור ואחד שאר בהמה כו' וכתב הסמ"ע משום דילפינן שור שור משבת, ודברי הסמ"ע הם נגד דברי הר"י, דבב"ק דנ"ה הקשו התוס' על מ"ש בש"ס שם מדכתיב בנפילת הבור ונפל שור או חמור ידעי' דאחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור, והקשו התוס' דלמה לא ילפי' שור שור משבת, ובשמ"ק שם הביא בשם הר"י ליישב דמשו"ה לא יליף בזה שור שור משבת משום דאי יליף משבת לא הוה ילפי' אלא בעלי חיים, וא"כ נזקין ואבידה ותשלומי כפל דשייכי אפי' באינו בעלי חיים לא נוכל למילף משבת ומשו"ה איצטריך בהו רבויא, דלא ילפי' משבת כ"א חסימה ופריקה דנמי לא שייכי כ"א בבע"ח כמו בשבת ע"ש, הרי להדיא דלענין נזקין לא נוכל למילף משבת כיון דשייכא אפי' באינן בע"ח אלא דבתוספתא דב"ק פ' ל' יליף נמי דכי יגח שור האמור בנזקין דקרן דשור לאו דוקא וכל בהמה וחיה בכלל משבת והוא כהסמ"ע ודלא כהר"י, ואלא די"ל דמתוספתא אין ראיה משום דהתם מוכח להדיא שגם לנפילת הבור יליף נמי משבת, עיין פי' תוספתא זאת במראה הפנים שעל הירושלמי (פ"ה דב"ק) ותמצא כן, ולפ"ז הרי התוספתא לא חששה לסברת הר"י ולהכי ילפה נמי לשור של קרן משבת, והר"י קאי לשיטת הש"ס דילן דלנפילת הבור לא ילפי' משבת, ועליו יהיב טעמא דמשו"ה לא יליף משבת משום דשייכי נמי באינן בע"ח ונש"ם דילן גם שור דקרן לא נוכל למילף משבת מהא טעמא ולפ"ז ש"ם דילן יפלוג עם התוספתא בזה ויסבור דכל דבר דשייכי גם בשאינן בע"ח לא ילפי' משבת וכמו דלא יליף כנפילת הבור משבת, ושאיר דחיי הר"י לשי' הש"ס דילן, והנה גם בירושלמי שב"ק מוכח נמי דיליף שור שור משבת גם לנפילת הבור וסהתוספתא ע"ש וי"ל דהיינו טעמא דרש"י בחומש דפי' דנפילת הבור משבת ילפינן והקשה עליו הרא"ם שזהו נגד סוגיא דב"ק שמפורש דילפי' מכסף ישיב, ואפשר דרש"י סמיך בפירושו על הירושלמי ותוספתא, אבל בכ"ז לא נהירא דהסמ"ע יפרש פי' שזהו נגד ש"ס דידן, ולכן נ"ל דבשור של קרן גם ש"ם דילן מודה דגמרי' משבת וכהסמ"ע ודוקא בנפילת הבור משום דכתיב שור או חמור, ואי משבת ילפי' לא היה צורך לכתוב כ"א שורי לבד ומדכתב גם חמור מכלל דלאו משבת ילפי' ומיושב קושית התיס' שהבאנו דמשו"ה לא יליף משבת משום דכתיב נמי חמור, משא"כ בשור של קרן דלא כתיב כ"א שור לבר פשיטא דמשבת ילפי' גם לש"ס דילן, דלא פליג כ"א בנפילת הבור משום דכתיב נמי חמור, וכן בכפל והשבת אבידה דכתיב נמי תרי מיעוטי שה וחמור ולכן בע"כ דלאו משבת ילפינן וזה ברור מאוד ובחבורנו לב"ק דנ"ה ודי"ז החרכנו:
סעיף ו' במחבר חמשה מעשים תמים יש בבהמה כו' הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוק כו' משנה הוא בספ"ק דב"ק דט"ו ועמ"ש לקמן סי' שצ"א מזה:
סעיף ח' במחבר חמשה מינו חיה מועדין כו' לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיו"ב חייב נזק שלם, והרמ"א הביח בשם הרא"ש והטור דחולקין ע"ז וסוברין דדוקא נחש מועד לכל מיני היזק אבל האחרים אינם מועדים אלא מה שדרכן בכך כגון ארי לדרוס וזאב לטרוף אבל לא איפכא, טעמי פלוגתתם בזה תלוי בפירוש דברי שמואל בזה דבמשנה ספ"ק דב"ק קאמר הזאב והארי כו' מועדין לעולם, ובגמ' קאמר שמואל ארי ברה"ר דרס ואכל פטור כיון דאורחי' בכך הו"ל שן ברה"ר ופטור, טרף ואכל חייב כיון דלאו אורחי' בכך הו"ל משונה וחייב נמי ברה"ר, ושיטת התוס' שם בדיה והנחש משמע דמפרשי דשמואל מפרש המשנה דחשבה הזאב והארי למועדין בתחלתן, על זה יפרש שמואל דהיינו דוקא בפי אורחי' דאז הוי תולדה דשן וחייב נזק שלם משא"כ בלאו אורחי' לא הוי מועדין, ואמנם רש"י פי' להדיא במשנה דמועדין בתחנתן בנשיכה ובכל מיני נזיקון ע"ש, ורמב"ם ומחבר מפרשי נמי כרש"י משו"ה כתבו דלכל מיני נזיקין הוו מ מועדין, והטור בשיטת התוס', וקשה לכאורה על הרמב"ם ורש"י דא"כ שמואל פליג על מתני' ואיך אפשר לומר כן וגם למה לא פסקו כשמואל, ונ"ל מקור לדברי הרמב"ם דסתמא דש"ס גופא לא פסיק כשמואל, דבב קד י"ז פריך הש"ס ס סיפא דקתני השן מועדת הבהמה מועדת מאי אבות ותולדות יש בזה ומשני קתני שן דחיה ושן דבהמה, וכבר הקשו הראשונים הא בפ"ק דקתני הזאב והארי ולמה שפי' שמואל דמיירי בכאורחי' דהיינו שן, הרי קתני שן דחיה בפ"ק ולמה הוצרך לתנויי עוד הפעם, וא"כ בע"כ לומר דהא דקתני התם הזאב והארי דהוו מועדין מתחלתן לא מיירי כלל בשן אלא מועדין הן לכל דבר ודלא כשמואל, וא"ש פסק הרמב"ם דמדשני סתמא דש"ס תנא שן דחיה ושן דבהמה מכלל דהזאב והארי מועדין המה לכל דבר, דלשמואל חי"א לומר כתי' הזה ושמואל הוצרך לתי' אחר בכדי לתרץ הקושיא דרפ"ב, ואמנם על רש"י קשה כנ"ל דבמתני' מפרש דמועד לכל מיני נזקין ושמואל פי' דדוקא בדאורחי' ובלא אורחי' אינו משלם כ"א ח"נ, ולכן נ"ל לומר דדעת רש"י בזה דשמואל לא לפרושי ולא לאפלוגי טל מתני' כ"א דבר אחר לגמרי והוא דס"ל דיש נ"מ בין כוונתו של הטורף דאם הטורף מזיק לא ע"מ לאכול להנאתו אז הרי הוא מועד לכל מילי, דחיות הללו מועדים הם נהרוג בכל דבר הן בנשיכה והו בדריסה ובנגיחה ורק כשהחיה טורפת ואוכלת או רק אז, אמרי' דדרך הארי הוא והא אסרוף ולאכול ולא לדרום ואם דרם ואכל הרי הוא משונה, והיינו דוקא באכלה, משא"כ כשהזיקה והניחה הרי הוא מועד לכל מילי, וא"ש דבמשנה מיירי אם הזיקה ובזה הרי מועד לכל מיני נזיקין, ושמואל בא לפרש הדין באם החיה אכלה להנאתה ואז דוקא בטרפה חייב ולא בדרס, וקצת משמע כפי' זה בשמ"ק, ואמנם בדעת הרמב"ם מדלא הזכיר כלל לדברי שמואל מכלל דסובר דלא קי"ל כשמואל וכהמקור שהבאתי ודו"ק:
שם במחבר הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לנשוך כו' והי' נ"ל לומר דהא דנשיכה הוה תולדה דקרן היינו דוקא בבהמה שאין לה ארס ואין טבעה לנשוך, וכשנושכות הוה זה משונה, משא"כ באותן חיות שיש להן ארס ואורחייהו לנשוך הוה גם נשיכה תולדה דשן ואע"ג שאין הנאה להיזיקה כיון דאורחייהו בכך דבשן לא בעינן שיהי' לה הנאה אלא אפי' בדבר שלא הגיע לה שום הנאה כיון שעשתה דבר שאורחה בכך הוי זה שן וכמ"ש המ"מ (פ"א מהלכות נזקי ממון ה"י) ובחדושנו לקמן סי' ש"צ הארכנו בזה, ומ"ש מנחש דהוי מועד לנשוך אע"ג דאין לה הנאה אלא משום דאורחי' בכך ובזה הי' מיושב קושית התוס' (ב"ק ד"ג) בד"ה ושן בהמות, דהש"ס הביא לראיה דושלח קאי נמי אשן מקרא דושן בהמות אשלח, והקשו התוס' דהא בספרי מפרש להאי קרא דושן בהמות אשלח בהמות שיש להן ארס כנחש ונושכות וממיתות דהוה נשיכה שהיא תולדה דקרן ע"ש, ולמ"ש ניחא דבבהמות שיש להן ארס הוה נשיכה נמי תולדה דשן, ושמא יש לחלק דנחש כיון שמטבעו יש ארס ודאי דמיקרי נשיכתו אורחי' בהכי, משא"כ התם בקרא דושן בהמות מיירי שבמקרה בדרך תוכחה וקללה ישנה הקב"ה את טבע הבהמות ליתן גם בהם ארס ושיהיו נושכים כנחש, וכיון שרק במקרה הוא הבא בדרך קללה לא שייך למיקרי אורחי' בהכי ודו"ק:
סעיף ט"ו במחבר ומיהו אם התיזה אבנים ברה"ר והלכו והזיקו ברה"י כו' חייב, ועיין בסמ"ע שאינו משלם כ"א ח"נ, ולקמן בסי' ש"צ הבאתי לחלק דהיינו דוקא כשהתיז אבן והאבן הזיק לכלי שברה"י אינו חייב יותר מח"נ משום דהוה צרורות משא"כ בהתיז כלי מרה"ר ונתגלגלה לרה"י ושם נשברה חייב נזק שלם דכיון שנעשה מעשה בגופו של כלי הנשבר אזלינן בתר מעיקרא וכחו הוא ע"ש:
שם במחבר או עץ ארוך מקצתו ברה"ר ומקצתו ברשות הניזק ודרסה עליו ברה"ר ושיברה כלים ברשות הניזק חייב דין זה צריך ביאור לענ"ד, דכוונת המחבר הוא דשני דינים הללו התיז ברשות הרבים והזיק ברה"י ודין דעץ ארוך שניהם שווים, וכמו בדין הראשון אע"ג דהתיז ברה"ר אפ"ה כיון דההיזק נעשה ברה"י חייב, ה"נ בעץ ארוך דמ"ש, אכן לא כן כתב הרא"ש דבפ"ב דב"ק סי' ב' כתב, וז"ל ומסקינן דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דחייב כו' הכא לא אזלי' בתר מעיקרא אלא בתר המקום שנעשה בו ההיזק דגלי קרא ברגל וביער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק עכ"ל ואפ"ה ברפ"ק דב"ק סי' א' כתב בעץ ארוך דפטור ואמאי לא נימא נמי כיון שהביעור הי' ברה"י יתחייב כמו בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דאזלינן בתר מקום הביעור, ועיין במפרשים שהרעישו על הרא"ש במה שחילק בין הנושאים הללו, אכן לענ"ד נראה שאותן שהקשו כזה לא עיינו בגוף דברי הרא"ש במקור הדין דעץ ארוך, דהרא"ש הביא זה בתור ישוב על מה שקשה לו על שיטת הרי"ף דנחית לטעמא דקרא ומפרש בריש בבא קמא דטעמא דשן ורגל דפטירי ברה"ר הוה משום דאורחי' הוא וכן הוא נמי שיטת הרמב"ם (פ"א מהלכות נזקי ממון) וז"ל הזיקה ברה"ר וכו' אם בשן ורגל הזיקה כדרכה ה"ז פטור מפני שיש לה רשות להלך כאן וכאן ודרך הבהמה להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הלוכה עכ"ל, וביאור הדברים דאם תחייב לשן ורגל גם ברה"ר במידי דאורחייהו א"כ בטלת לגמרי הזכות שיש לבעל הבהמות להניח בהמתו ברה"ר, ועל שיטה הזאת הקשה הרא"ש בפ"ק דלמה הוצרכו לפרש טעמא דשן ורגל דפטורי ברה"ר משים דאורחי' הוא תיפוק דקרא מפורש הכי ובער בשדה אחר ודרשי' ולא ברה"ר, וע"ז תירוץ דבא הרי"ף להשמיענו בזה שאם הי' עץ ארוך מונח מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ודרסה עליו ברה"ר ושברה ברה"י כלים כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין ע"ש, הרי ששפתי הרא"ש ברור מללו דטעם הפטור בדף ארוך משום דכיון שהלכה ודרסה עליו כאורחי' דאין בזה שום שנוי לא מצד ההליכה, דברה"ר הי' זה שיש לה רשות להלך, ולא מצד הדריסה שלא היתה זה בכח כדרך המזיקים רק דרסה כאורחה ועי"ז בא ההיזק, משו"ה אע"ג דמקום ההיזק הי' ברה"י אפ"ה פטור, דכל עיקר שברה"י חייב הוא משום דאין לה רשות לילך שם משא"כ הכא דההיזק שברה"י בא ע"י דריסה שברה"ר שיש לה רשות שם שפיר פטור, וא"כ לא שייך זה כ"א בדרסה כאורחא משא"כ בהתיז ברה"ר והזיק ברה"י דבזה הי' בע"כ ההתזה כך בכח עד שהזיק וזה הוא דבר דלאו אורחא דנהי דיש לה רשות לילך ולדרוס דרך הלוכה אבל להתיז בכח חזק כ"כ אין לה רשות וכמ"ש הרא"ש גופא להדיא וז"ל אעפ"י שאין דרכו של אדם להתבונן בדרכים היינו כשדורס על הכלי ומשברו בלי התבוננות אבל כולי האי אין לו להשתגע לדרוס בכח שיתיז הכלי ממקומו ויזיק דרך הלוכה עכ"ל, והוא הדבר אשר אמרתי דאותן שהקשו דברי הרא"ש דהתיז והזיק על הדין דדף ארוך לא עיינו בגוף דברי הרא"ש דלהמעיין היטב אין בזה מקום קושיא, והרא"ש עצמו חילק בין הנושאים, דבדף ארוך דההיזק בא ע"י דריסה כאורחא משו"ה פטור, אכן בהתיז דההיזק בא ע"י דריסה בכח וזה אין לה רשות ושפיר חייב, ושוב מצאתי שהיש"ש קדמני במקצת דברים, ופלא בעיני על הש"ג שכתב בפ"ק דב"ק שלכך השמיט הרי"ף לבעיא דהתיז והתיז משום דדעתו באמת ליפטר בזה כמו שהביא הרא"ש לדבריו בדין עץ ארוך משום דאורחי' הוא וא"כ ה"נ בהתיזה נמי פטור דאורחה לילך ברה"ר ע"ש, ואכן למ"ש לא קרב זה לזה דבדף ארוך היה הדריסה כאורחא, ובהתיז דהיתה בכח כדרך המשתגעים שאין לה ע"ז רשות ודאי דחייב, ומכל האמור תמוהים דברי המחבר דללשונו שכתב הוא רסה עליו ברה"ר דמשמע שדרסה כאורחא, הרי"ף הא פוטר בכה"ג וכמ"ש הרא"ש והש"ג דלעיל בשמו, ועוד דבע"כ דגם הרמב"ם סובר הכי דבדרסה כאורחא פטור דהא הוא סובר נמי דבדבר דכאורחא אי אפשר למחייב לרגל כיון דדרך הלוכו הוא, ואי יש לחייב בדף ארוך היינו דוקא בהתיזה בכח על הדף וכמ"ש ולכן מה שסתם המחבר דאפי' בדרסה על הדף כאורחא חייב נמי וגם הרמ"א לא הביא מי שחולק ע"ז, לענ"ד תמוה דלמ"ש הרי"ף ורמב"ם פליגו בזה:
סעיף י"ח במחבר ג' אבות נזיקין בשור כו' ונקראו אבות מפני שהם כתובים בפסוק כו', נ"ב דלאו דוקא הכתובים להדיא בפסוק אלא אפי' דברים שלא נכתבו להדיא רק שאפשר ללומדם במה הצד או ע"י מה מצינו הוו נמי אבות דככתובים מפורש דמי, ומיושב אצלי בזה לקושית העולם שהביאו כל המפרשים ברפ"ק דב"ק דמספקא להש"ס תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיו"ב, והקשו כולם פה אחד דמה מספקא לי' בזה הא ודאי דיש לפשוט ממתני' גופא דתולדותיהן כיו"ב דאי לאו כיו"ב א"כ מאי קאמר התנא במתני' דריש ב"ק לא הרי השור כהרי המבעה, פי' דלא לכתוב מבעה וניתי משור, הא אי לא הוי כתיב מבעה בהדיא הוי זה תולדה לפרש"י דאב הוה דוקא מה שכתוב בהדיא, ותולדותיהן הא לאו כיו"ב, וא"כ מאי הוצרך לומר דמשו"ה הוצרך לכתוב מבעה בהדיא משום דלא מצי למילף משור, הא אפי' אי הו"מ למילף משור נמי מוכרח לכותבו בפירוש בכדי שלא יהיה נקרא תולדה ואז הוצרך לומר דמשו"ה הוצרך לכתוב מבעה בהדיא בכדי שלא יהי' נקרא תולדה ואז אמרי' בו דלאו כיוצא בהן, ולא ירדתי לסוף דעתו בזה דבעיני הדבר פשוט דמ"ש רש"י דכל דבר דלא כתיב בהדיא נקרא תולדה, היינו דלא כתיבה וגם לא נוכל למילף זה לא מקו"ח ולא במה הצד, משום דגריעה מדבר זה המפורש ועיקר החיוב הוא בזה רק מכח שהוא תולדה דאב, והיינו דדמיא במקצת דברים לאב וכגון נגיפה נשיכה דאמרי' בהו שהם תולדה דקרן. דבעצם ודאי שכח הזיקם קיל מקרן דמשו"ה קרי לי' תולדה וא"כ קו"ח ומה הצד לא שייך בהם כיון דקילו מאב ורק החיוב שבהם מצד שדומין מיהא במקצת לאב שלהם ולכן מספקינן בהם אי כיוצא בהן או לא, אבל מה שנרצה למילף מבעה משור ודאי שהילפותא לא הוה משום תולדה דהא אינו דומה כלל זה לזה דשור כוונתו להזיק ומבעה דהיינו שן יש הנאה להזיקה, אלא דהוי גמיר מקו"ח מה קרן שאין הנאה להיזיקה חייב שן שיש הנאה להיזיקה לא כ"ש, וכל דבר הלמד בקו"ח או במה הצד הוי ככתוב מפורש בתורה דכל דבר הלמד באחת מי"ג מדות הוי כנכתב מפורש, ולכן אפי' לא הי' נכתב פשיטא שדינו הי' כאב והוצרך לומר דלא הרי השור וכו' דלא מצית למילף מקו"ח אבל אי הו"מ למילף ודאי דדינו הוא כאב ממש כיון שלאו מכח תולדה ילפינן אותו רק מכח קו"ח וככתוב מפורש דאי, ועיין ברש"י (ב"ק ד"ג) בד"ה וזה אב לנזקין דאפי' דבר הנלמד מדיוקא דקרא נמי הוי אב:
סעיף י"ט במחבר כיצד שור האמור בתורה כו' או רבצה על כלים ושברתן, הנה ברש"י ריש ב"ק בד"ה רביצה כתב והלכה ורבצה עליהן כדי לשבח, הרי דהתנה תנאי דדוקא שרבצה כדי לשברן הוי תולדה דקרן אבל כשרבצה עליהם להנאתה וממילא שברתן לא הוה תולדה דקרן, ולפ"ז יש להבין למה לא הזכיר המחבר לתנאי זה, ונראה דבאמת קשה על רש"י והא הרא"ש בספ"ק דב"ק גבי כלבא דאכל אימרי רברבי כתב דכל מה דלאו אורחי' אע"ג דיש הנאה להיזיקה הוי תולדה דקרן ע"ש, וא"כ מה דייק רש"י ברביצה דכוונתה הי' כבי לשברן הא אפי' אם רבצה להנאתה נמי הוי תולדה דקרן כיון דלאו אורחא לרבוץ על כלים, ונ"ל דתנאי דכוונתו להזיק ודאי בעינן לגבי קרן דזהו התר והסימן העקריי של קרן וכדאמרינן בש"ס שם מ"ש קרן דכונתו להזיק, אלא דכל היכא דכוונתו להזיק אם ממילא יש הנאה להיזיקה נמי הוי קרן, והתם נמי גבי אימרא רברבי אע"ג דיש הנאה להזיקה מ"מ ודאי דכוונתו להזיק, דאי לא נתכוון להזיק להנאתו לא הי' עושה דבר משונה כזו ולאכול אמרא רברבי דלאו אורחא הוא כלל, אלא משום שכוונתו להזיק יצרו תקפו כ"כ לעשות דבר היוצא מהרגלו, והנה רבים הבינו דאם אך יש הנאה להיזיקה אז אין כוונתו להזיק ורק להנאתה תעשה כן, אבל זה אינו דודאי יש דברים שיש הנאה להיזיקה ובכ"ז ודאי דכוונתה היתה להזיק ולא להנאתה, וכגון זה גופא בכלבי דאכל אימרא רברבי וכן כל דבר משונה שבודאי להנאתה לא היתה עושה דבר דלאו אורחא ובע"כ שכוונתה להזיק ואלא שממילא יש גם הנאה להיזיקה, ולפ"ז מיושב דברי רש"י במה שדייק דכוונתה היתה כדי לשברן דודאי שבלא זה לא הוה תולדה דקרן, ואיה"נ אי ממילא היתה לה הנאה מרביצה הזאת נמי הוה קרן, ורק בא להורות שתחלת הכוונה יהי' דוקא כדי לשברן משא"כ אם תחלת כוונת הרביצה היתה לצורך הנאתה אין זה קרן, דתנאי הראשיי שבקרן הוא כדי שיהי' כוונתו להזיק ועל ההנאה באמת לא משגחינן דגם אם יש הנאה כיון שתחלת הכוונה הי' כדי להזיק הוה קרן ודמיא ממש להנך דאימרי רברבי ואם כי הדבר פשוט וברור הארכתי בזה מפני שראיתי בתוס' (ב"ק דט"ו) על מה שאמרו שם בש"ס והשתא דאמר ר"פ פלגא נזקא ממונא הני כלבי דאכלי אימרא רברבי כו' וכתבו בתוד"ה והשתא וז"ל אבל למ"ד פ"נ קנסא הוי זה תולדה דקרן דתרווייהו משונים הם אע"ג דקרן כוונתו להזיק עכ"ל, הרי להדיא מדבריהם שהבינו דבאימרי רברבי הוי אין כוונתו להזיק ואפ"ה הוי תולדה דקרן משום דמשונה ותנאי דמשונה לחוד סגי לעשותה לתולדה דקרן אע"ג דאין כוונתו להזיק, והבינו כן מדהוי זה יש הנאה להיזיקה מכלל דודאי להנאתה עשתה כן ואין כוונתה להזיק אבל זהו דברים תמוהים מאוד לומר דאפי' כשאין כוונתה להזיק יהיה זה קרן דהא בכל הסוגיא מוכח דתנאי הראשיי של קרן שיהי' כוונתו להזיק וכמ"ש קרן שכוונתו להזיק וכן שם פריך מה לקרן שכוונתו להזיק, וגם הוכחת התוס' לזה שהבינו דיש הנאה להזיקו ואין כוונתו להזיק חד הוא הוא דמדיש הנאה מכלל שאין כוונתו להזיק אלא להנאה עשה כן, אין זה מוכח כלל ואין זה ענין זל"ז, דיש שכוונתו להזיק וממילא יש נמי הנאה להיזיקה, וגם בדברי רש"י שם רפ"ק דב"ק להדיא כן, דבד"ה בעיטה כתב וז"ל ואהכי הוה תולדה דקרן דכוונתה להזיק כי קרן ואין הנאה להזיקה כי קרן ואין הזיקה מצוי תדיר עכ"ל, הרי להדיא שחשיב כוונתו להזיק ויש הנאה להזיקה לשני ענינים, ואילו להבנת התוס' ענין אחד הוא דמפני שכוונתו להזיק מכלל דא הנאה להזיקה והיינו הך, ולפ"ז יהי' הדין דכלבא דאכל אימרא רברבי חייב ח"נ אפי' למ"ד פ"נ ממונא נמי ואע"ג דתוס' שם כתבו דלמ"ד זה לא מחייב כלל דמהי תיתי דלקרן לא דמי דקרן אורחי' הוא וזה משונה הוא ע"ש, ואמנם כ"ז הוא להבנתם דהתם הוה אין כוונתו להזיק, ולכן בשלמא למ"ד פלגא נזקא קנסא מיהא דמי לחד צד לקרן דבתרווייהו הוה משונה, אבל למ"ד פ"נ ממונא לא דמי בשום צד לקרן דהכא הוה יש הנאה להזיקה ומשונה ואילו קרן הוה אורחא וכוונתו להזיק, אבל למ"ש דגם התם הוה כוונתו להזיק מדעשה דבר המשונה כ"כ ודאי שכוונתו להזיק א"כ אכתי דמי לקרן בחד צד דבשניהם הוה כוונתו להזיק ושפיר אתיא מקרן, היוצא לנו מזה פלוגתא דרבוותא דרש"י והרא"ש ונמוק"י סברי דיש הנאה להזיקה אין זה ענין אחד עם כוונתו להזיק, דמשכחת שיהי' כוונתו להזיק וגם שיהי' הנאה להיזק זה ולכן דייקו לכתוב בעובדא דכלבא דאכל אימרא רברבי להוכיח מהתם שרק ביש הנאה להזיקה חייב נמי מטעם קרן כל דבר המשונה אבל שיהא חייב אפי' אם אין כוונתו להזיק לא שמעת מינה דגם התם הוה כוונתו להזיק משא"כ התוס' דסברי דביש הנאה להזיקה הוה ודאי אין כוונתו להזיק דייקו לכתוב שגם אם אין כוונתו להזיק נמי שמעת מהתם דחייב מטעם קרן, וניחא דברי המחבר שלא הזכיר כאן התנאי דרבצה כדי לשברן משום דאזיל בשי' התוס' דסברי שאפי' אין כוונתו להזיק נמי חייב, ואין תלמיד כמוני מכריע, דלענ"ד רהיטת כל הסוגיא מוכחת יותר כרש"י וכמ"ש, וראה זה פלא דבסמוך התם ברש"י ד"ה הני אין הזיקן מצוי כתב וז"ל הלכך תולדה דקרן הם דאין הזיקו מצוי ואין הנאה להזיקו ומשלמי ח"נ כקרן עכ"ל, הרי דלא זכר באמת דבעי' ברביצה כוונתו להזיק, לכאורה מרש"י זה מוכח דסובר נמי כתוס' דאפי' אין כוונתו להזיק נמי הוי קרן, אבל אי"א לומר כן דהא ברש"י דלעיל כתב להדיא דרביצה הוא אם רבצה עליהן כדי לשברן, אלא דהאמת יורה דרכו דלעיל שם דחשיב הש"ס במה היא תולדה דקרן וכשרצה לסיים ולהראות במה היא חשובה לתולדה דקרן, חשיב כוונתו להזיק שזהו באמת התנאי הראשיי לקרן אבל לבתר הכי בסמוך דקאי התם לתרץ מפני מה לא הוה רביצה תולדה דרגל, דהש"ס רצה לומר דרביצה יהיה תולדה דרגל ויהי' חייב נ"ש, וע"ז בא לחלק דאינו דומה לרגל, לא שייך להזכיר התם כוונתו להזיק דאדרבה סברא דכוונתו להזיק הי' צריך לגרום חומרא ולשלם יותר ואיך אתה רוצה לפטרו מנזק שלם משו"ה ולהכי לא הזכיר התם, כ"א הדברים שעושים וגורמים הקולא שבקרן שמשו"ה אין משלם כ"א ח"נ והדברים שעושים הקולא הם אין הנאה להזיקה ואין הזיקו מצוי, אבל כוונתו להזיק אדרבה צריך לגרום חומרא, והכי מדויק לשון רש"י דהתם דמסיים שם אין הנאה ואין הדקה מצוי ומשלמי ח"נ כקרן, פ' דמשום דיש בה שני קולות הללו דאין הנאה ואין הזיקה מצוי יש בה נמי קולא זאת שאינה משלמה כ"א ח"נ וז"ב בעזה"י:
סימן שצ
סעיף א' במחבר בשליף שעליה כו' או במשוי שעליו, עיין בתוס' (רפ"ב דב"ק) ד"ה וחמור שהקשו למאי הוצרך למיתני זה הא נוכל לידע זה משליף שעליה ותי' כיון שאין משאו של חמור מהודק ורחוק הוא מן הגוף וסד"א דלא ליהוי כגופו ע"ש, ובזה יתיישב לי אידך קושיא של תוס' (די"ז ע"ב) בד"ה סד"א דאמאי לא תני התנא תולדות בשן כמו ששנה ברגל ע"ש, ובזה ניחא דתולדות דשן היינו טינפה פירות או נתחככה בכותל להנאתה שעשתה ההיזק בגופה ממש כמו האב עצמו ולא איצטריך כלל למיתני דפשיטא הוא דחייב בהן כמו האב עצמו דמ"ש, משא"כ תולדות דרגל דהיינו הזיקה בשליף ובפרומביא שההיזק בא לא מגופו ממש ולכן הו"א דפטור דאינו דומה לאב שהזיקה בגופה לזה הוצרך לאשמעי' דאפ"ה גם בזה חייב, תדע דתולדות דרגל נמי קתני שני דברים הדומין זל"ז, בשליף שעליה וחמור במשאו שלכאורה לא הוה צריך למיתני תרווייהו הא נוכל לידע חמור במשאו משליף שעליה כקושית התוס' ואפ"ה תני לה משום דלא הוי ילפי' זה משליף משום דרחוק הוא מן הגוף, הרי דאע"ג דכבר תנא שליף שעליה דמינה ידעינן דאע"ג שלא מגופו קא מזיק חייב, אפ"ה איצטריך למיתני חמור במשאו נמי משום דרחוק הוא מעט יותר מן הגוף, כ"ש אי לא תנא כלל התולדות ודאי דהוה ס"ד דפטור כיון שלא בא מגופו וז"ב:
סעיף ב' במחבר כשכשה בזנבה כו', בלשון הש"ס (ב"ק די"ט) הכי איתא כשכשה באמתא מהו כו' או דלמא קרן כוונתו להזיק הא אין כוונתה להזיק לכאורה יש להקשות מכאן על מ"ש התוס' שם (דט"ו ע"ב) דכל היכי דמשונה אע"ג דאין כוונתו להזיק הוה נמי קרן הבאתיו בסימן הקודם וא"כ מאי הוי הכא כי אין כוונתו להזיק ס"ם כיון דלאו אורחי' הוא הוה קרן, וכ' תימא דהכא הוה כאורחי' א"כ מ"ט דתלי זה באין כוונתו להזיק כיון דזה אין נ"מ, והכי הול"ל או דלמא קרן משונה והכא הוה אורחי', ואכן מפי' הרא"ש שם למדתי יישוב לזה דהרא"ש כתב וז"ל או דלמא הכא אין כוונתו להזיק לא דמי לקרן הלכך הוי כרגל דכיון דאין כוונתו להזיק א"כ למה תעשה כשכוש זה אלא דאורחי' בכך עכ"ל, הרי דהוצרך לומר דאין כוונתו להזיק לא משום דמשו"ה לא דמי לקרן דזה אינו ואפי' באין כוונתו להזיק נמי י"ל דדמי לקרן, רק משום דכיון דאין כוונתו להזיק מוכח דאורחי' הוא דאל"ה למה תעשה כך, ועמ"ש בסי' הקודם דרוב הפוסקים חולקים בלא"ה על תוס' ודו"ק:
סעיף ג' במחבר כל תולדה כאב חוץ מח"נ צרורות, ודבר זה הלל"מ, ומשמע דסובר דההלכה הוא לח"נ, והנה בש"ס (רפ"ק דב"ק) קאמר דתולדותיהן לאו כיוצא בהן דקאמר ר"פ בחצי נזק צרורות הוא דהלכתא גמירי לה דממונא הוא, וכתב רש"י וז"ל בח"נ צרורות דקיי"ל דהלכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא ולא קנס ואע"ג דפ"נ של נגיחה הוי קנס האי פלגא נזקא הוי ממונא וכו' ע"ש, הרי שפי' דההלכתא הי' ע"ז דממונא הוא, וכבר הרעישו עליו הראשונים והאחרונים ובשמ"ק כתב שקושיא שאין עליו תירוץ הוא דהא התם אליבא דרב פפא קיימינן ואיהו הא סובר דגם פלגא נזקא דקרן הוי ממונא וא"כ למה הוצרך ע"ז ההלכתא לח"נ צרורות, ולכן מחקו מן הש"ס דהלכתא גמירי דממונא הוא, ולא גרסי כ"א דהלכתא גמירי לה, ופי' דההלכתא איצטריך לחצי נזק, פי' שאינו משלם יותר מחצי נזק וגם בכוונת רש"י מפרשי דודאי ההלכה לא איצטריך אלא אחצי נזק, והא דכתב רש"י דממונא הוא בא ליתן טעם למה אינו נחשב תולדה דקרן מאחר שאינו משלם אלא ח"נ, ע"ז כתב דהיינו משום דממונא הוא וכדמסיק הש"ס שם האי פלגא נזקא ממונא הוא והלכך לאו תולדה דקרן הוא אלא דרגל, והא דמסיק רש"י אח"כ דמשו"ה הוי תולדה דרגל דמכח הרגל אתי, לפ"ז יהי' הכוונה כן דמשום דהוי ממונא, הוא נתינת טעם למה שאינו תולדה דקרן, אבל אכתי הא לרגל נמי לא דמי דרגל כולה נזק משלם וזה ח"נ, וא"כ הוה לה להיות תולדה בפני עצמה ואמאי קרי לה תולדה דרגל, ע"ז נותן טעם משום דמכח רגל קאתי, אכן לבד שתחלת לשין רש"י מ"ש דהלכתא גמירי דממונא ולא קנס משמע דההלכה בא דממונא ולא קנס, לענ"ד עוד אפשר להוכיח דרש"י לשיטתו בע"כ הוכרח לפרש כן דההלכה הוא רק לממונא לחוד ולא על ח"נ, דהא בב"ק די"ז ע"ב קאמר הש"ס אי כחו הוא כגופו כולה נזק בעי שלומי ואי לאו כגופו אפי' ח"נ נמי לא ומשני דלעולם כגופו דמי וח"נ צרורות הלכתא גמירי לה, ורש"י שם בד"ה ח"נ נמי לא פי' דהא לא מצינו כאורחא דמשלם ח"נ ומשמע מזה דאי הוה מצינו לפעמים שגם בדבר שאורחי' משלם ח"נ אע"ג דיש דברים נמי שמשלמים נזק שלם מ"מ כיון דיש נמי כאורחי' דאינו משלם כ"א ח"נ לא הוי קשה לן מצרורות דהוה סברא לומר דעכ"פ כיון שכחו הוא רק ח"נ הוא דמשלם, ורק עיקר הקושיא הוא משום דכאורחי' לא מצינו ח"נ, וא"כ יקשה לרב פפא דס"ל דפלגא נזקא ממונא הוא א"כ סובר דקרן נמי הוי אורחי' וכמ"ש התוס' בב"ק דט"ו ע"ב דלר"פ הוה קרן אורחי' והרי מצינו שגם באורחי' משלם ח"נ וא"כ לא איצטריך לר"פ ההלכתא לח"נ דהא ודאי שבלא ההלכתא הוה ידעי' נמי דח"נ הוא כיון דמצינן שגם בכאורחי' ח"נ ובע"כ דלר"פ ההלכה לממונא הוא דאתי, הן אמנם דראיה זאת יש לדחות די"ל דהא דאמרי' דלר"פ הוה ממונא משום דאורחי' הוא, אינו דומה לאורחא דשן ורגל דאורחא דשן ורגל הוה אורחי' ממש כיון שאורחי' לילך לשוק ואם תמצא כלים דכך הלוכה ודאי שתזיק אותם, משא"כ לנגוח, אטו נוכל לומר שדרכם של כל שוורים לנגוח הא חזינן כמה וכמה שוורים שאינם נוגחים ורוב שוורים אינם נוגחים, אע"כ ה"פ דכל זמן שלא נגח השור לא אמרי' שדרכו לנגוח אלא דאם נגח אז אמרי' שאין זה דבר המשונה משום דיש בטבע השור גם לנגוח, ובזה פליגי דמ"ד קנסא סובר דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ואין בטבעם כלל לנגוח ואם אירע שנגח עשה בזה דבר המשונה ויוצא מטבעו ומאן דאמר ממונא סובר לאו בחזקת שימור פירוש שנמצא בטבע השור גם הטבע לנגוח ואם נגח לא הוה משונה אבל זה ודאי לא אמרינן דאורחי' הוא לנגוח כמו שאורחי' לילך בשוק ולשבור לים דרך הלוכו, ומיושב הלשון שאומר ר"פ לאו בחזקת שימור קיימי ולא אמר בחזקת לאו בימור קיימי משום דבאמת זה אינו דודאי שאינם עומדים בחזקת נגחנים וכל זמן שלא נגח לא מחזקינן לי' לנגחן רק דאם נגח לא אמרי' שעשה דבר המשונה, ויישבתי בזה קושית השמ"ק דלר"פ דאמר ממונא א"כ מאי חילוק יש בין קרן לשן ורגל דבשן ורגל לא חסה התורה ובפעם הראשון נמי משלם נ"ש, ולמה חסה בקרן ע"ש, ולמ"ש א"ש דבשן ורגל כיון דכל בהמה ודאי יוצאת בשוק ואין בה דעת שלא תשבור מה שתחת רגליה ובודאי תזיק והו"ל לאסוקי אדעתו, להכי חייב נ"ש, משא"כ בקרן דכל זמן שלא נגח לא הו"ל כ"כ לאסוקי אדעתו ולהכי חסה התורה עליו שלא ישלם כ"א ח"נ, וא"כ י"ל דכוונת רש"י הוא דלא מצינו באורחי' כהאי דהוה אורחי' ממש דמשלם ח"נ, וא"כ גם לר"פ איצטריך ההלכתא לח"נ דהא לא מצינו כאורחי' ממש כמו צרורות שהוא אורחי' כמו רגל שבא בדרך הלוכו דישלם ח"נ ואע"ג דבקרן משלם ח"נ היינו משום דלאו אורחי' ממש אלא דלא הוה משונה וכמ"ש וזה ברור מאוד ונדחה הראיה שכתבתי, מ"מ אכתי גם בלא ראיה מן החוץ נמי אין נוח לי לפרש ברש"י דההלכה הוא לממונא וכמ"ש, וא"כ עלינו לתרץ הקושיא כיון דהכא לר"פ קיימינן דסובר פ"נ ממונא ולמה איצטריך לפ"ז ההלכה לצרורות:
ואמנם אחר העיון והדיוק בדברי רש"י אפשר למצוא פתרון ילחדה סתומה זאת, והוא דבב"ק דס"ו טל מ"ש ר"פ פ"נ ממונא פרש"י דנ"מ דאי מודה ואח"כ באו עדים לא מיפטר, והמפרשים צווחו ע"ז מי הכריח לרש"י לפרש במודה ואח"כ באו עדים דבזהו הוי פלוגתא בב"ק דע"ה אי מיפטר ולא פי' במודה מעצמו ממש ולא באו עדים אח"כ דהוי נמי פטור, ומפני חומר הנושא נ"ל להסביר ולתת טעם בזה, דלפמ"ש דודאי שגם לר"פ שסובר דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימא, אין הפירוש שסתם שוורים הוחזקו לנגחנים דא"א לומר הכי דהא חזינן במציאות שאין הדבר כן ועוד דאי נימא שרובם עלולים לנגוח א"כ בדלא אייעד למה חסה התורה שלא לשלם כ"א ח"נ מ"ש אייעד מלא אייעד כיון דרוב שוורים הוחזק לנגוח הוי זה כמו אייעד, א"ו דבאמת רוב שוורים לא הוחזקו לנגוח אלא דאם נגח אז אמרי' שאין זה משונה וכמ"ש, והיינו דוקא בדלא אייעד אבל בדאייעד הוחזק נגחן, וכיון שגם לר"פ סתם לא הוי בחזקת נגחן א"כ לא נוכל לומר דמה שמשלם הוי זה ממון ממש דומה לנזקי שן ורגל כיון דאינו דומה להם דבשן ורגל הוחזק לכך ובזה לא הוחזק וכיון שאינו בחזקת נגחן לא הו"ל כ"כ לאסוקי אדעתו, אע"כ שגם לדידי' נדנוד קנס יש בזה, רק כיון שאינו משונה לגמרי וקצת הו"ל לאסוקי אדעתו משו"ה לקנס ממש נמי לא דמי, ולהכי הכריע רש"י כן דלענין מודה מעצמו ממש כיון דהודאה גמורה היא וליכא למימר בזה דמשום ביעתותא דעדים הודה, דומה הוא לקנס ליפטר בהודאה אבל במודה ואח"כ באו עדים שבזה יש מקום לחייבו עפ"י דין מטעם הגדת העדים, ובשגם די"ל דמשום ביעתותא דעדים שהי' יודע שיש עדים ויבואו להעיד ומשו"ה אידי, ונהי דבקנס גמור גם בכה"ג ג נמי פטור, מ"מ פלגא נזקא שלא דמי לקנס ממש חייב בכה"ג, וגדולה מזה מצינו בשמ"ק שהביא בשם הראב"ד ז"ל שח"נ של תם משלם עפ"י עצמו ואינו דומה לשאר קנסות דאמרי' בו מודה ומפטר הרי דסובר שבח"נ לא אמרי' בו מודה ומפטר כל עיקר, ואם כי דבריו מרפסין איגרי ותמהו עליו מסוגיא דב"ק דט"ו דהקשה שם למ"ד קנסא ממה שאמרו המית שורי וכו' וכן בפ' דו"ה אי תם הוי מודינא ומפטרינא, ובשמ"ק המתיק את הדינין בזה וכתב ליישב ולחלק שבפלגא נזקא הב"ד אומרים לו שלם אלא שאין כופין אותו ובשארי קנסות אין אומרים לו שלם כלל ע"ש, עכ"פ ראינו שגם הראב"ד לא השוה קנס דח"נ לשאר קנסות, ובשמ"ק הביא שם עוד כמה נ"מ וחלוקים שבין קנס דא"נ לשארי קנסות, וא"כ אין תימה על רש"י שגם הוא נכנס בפשרה זה לחלק גם ברב פפא בין קנס דח"נ לשאר קנסות לענין זה שבשאר קנסות גם אם הודה ואח"כ באו עדים נמי פטור ואילו בפלגא נזקא חייב בכה"ג כשהודה ואח"כ באו עדים אבל במודה מעצמו ממש פטור בפלגא נזקא נמי, ולהכי דייק רש"י דנ"מ במודה ואח"כ באו עדים שלא מיפטר בהודאתו לר"פ אבל בלא באו עדים איה"נ שגם לר"פ פטור בהודאה, ויהי' איך שיהי' הטעם ברש"י עכ"פ זה שפתי רש"י ברור מללו דדוקא במודה ואח"כ באו עדים הוא דפטור לר"פ ומשמע דאילו במודה מעצמו ולא באו עדים אח"כ מהני ההודאה לפטור אפי' לר"פ וא"כ איצטריך שפיר ההלכה בח"נ צרורות דממונא ממש הוא כרגל עצמו ואפי' בהודה ולא באו עדים נמי חייב, ושמא דזהו גופא מה שהכריח ח לרש"י לחלק בזה לר"פ בין מודה מעצמו ולא באו עדים לבאו עדים אח"כ דמשום שלפני הי' הגרסא דהלכתא גמירי לה דממונא הוא כמו שהי' כתוב בכל הספרים קודם שמחקו דרק משום קושיא זאת הוא דמחקו זה וכמ"ש בשמ"ק, ולרש"י לא הי' ניחא לשבש הגרסא ולכן הי' קשה לו דבאמת למה הוצרך ההלכה ע"ז דממונא לר"פ, ומכח זה הוכרח לחלק דפלגא נזקא אם כי ממונא הוא לדידי' אבל לאו ממון ממש הוא ודוקא בבאו עדים אח"כ הוא דחשוב כממון אבל אם לא באו עדים מיפטר בהודאה גם לר"פ ושפיר איצטריך ההלכתא דצרורות הוי ממון גמור לחייב בהודאה לעולם אפי' אם לא באו עדים:
סעיף ה' במחבר ויש מי שאומר שהוה"ד לכח כחו, כן העלה הרא"ש (פ"ב דב"ק סי' ב') גבי בעיא דרב אשי דכח כחו לכו"ע ככחו דמי ע"ש, והנה בהגהות הרש"ש הביא ראיה לזה מלשון דמתני' ר"פ כיצד הרגל דרסה על הכלים כו' על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם ח"נ ומדקתני על האחרון ולא קתני על השני משלם ח"נ מכלל דאפי' על כלי שלישי משלם ח"נ, דכוותי' דייק בפ"ג דגיטין דכ"ט מדקתני שליח אחרון ולא תני שליח שני מכלל דשליח דשליח נמי משוי שליח ע"ש שמיישב עוד בזה דזה אתא התנא לאשמעי' בבבא זאת ואין אנו צריכין לדברי הר"י שבתוד"ה דרסה ע"ש, אבל תמה אני על גאון זה איך העלים עיניו מכמה מקראות מפורשים וכמה מקומות שבתלמוד שמראים את ההיפך דגם להשני קרא אחרון וכמ"ש את לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ויוסף אחרונים, הרי שקרא לאה וילדיה אחרונים אע"ג שרחל ויוסף אחרונים להם, וכן בפ' שמות והי' אם לא יאמינו לאות הראשין והאמינו להאחרון והי' אם לא יאמינו לשני האותות האלה וגו' הרי שקרא לאות השני אחרון אע"פ שבא אחריו אות המים, ובזוה"ק פ' משפטים על הכתוב ושנאה האיש האחרון דהאיש השני הו"ל למימר אלא כו' וכן בכל זימנין מקדמאה ואילך הכי איקרי אחרון זכו' מנ"ל מבית שני דמיקרי אחרון דכתיב גדול יהי' כבוד הבית האחרון מן הראשון דהא מקדמאה ואילך מיקרי אחרון, וכן עוד מכ"מ בתלמוד מוכח דגם לשני מקרי אחרון, ומההיא דגיטין אין ראיה כמ"ש הרשב"א בתשובה דדוקא היכי דקאמר מקודם ראשון שייך לכתוב על השני אחרון דאחרון הוא לעומת הראשון משא"כ בההיא דגיטין דלא קאמר התם ראשון לא שייך למיתני אחרון כ"א על האחרון ממש ולא על השני, ויותר יפלא שרש"ש עצמו בהגהותיו לנזיר דכ"א כתב נמי הכי וז"ל ומאי אחרון דקתני אמצעי ואיידי דתני ראשון תני אחרון וכו' ובגיטין וכו' משום דלא תני מקודם ראשון עכ"ל, ולפ"ז במתני' דתני על הראשון משלם נ"ש שפיר שייך למתני גם על השני לשון אחרון ואין להוכיח מזה כלל כשיטת הרא"ש ודו"ק:
שם ברמ"א דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר כו' בש"ס ב"ק (דף י"ח) בעי רבא דרסה על הכלי ולא שברן ונתגלגל למקום אחר ושברו מהו בתר מעיקרא אזלי' וגופי' הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלי' וצרורות נינהו תפשוט לי' מדרבה דאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרי' מנא תבירא כו' וכתבו תוס' ונראה דאם זרק אבן או חץ ובא אחר ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי' אזלי' נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ וסברא פשוטה הוא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ל, והחילוק שביניהם הוא משום דבזורק כלי עושה מעשה בגוף הכלי להכי חשבינן לי' כאילו שברו משא"כ בזורק אבן דעדיין לא עשה שום מעשה בגוף הכלי, וכ"כ הב"ח לעיל סי' שפ"ו, והנה הרא"ש בפ"ק דב"ק סי' ב' כתב ומסקינן דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דחייב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקצא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלי' בתר מעיקרא אלא בתר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק ע"ש, ולכאורה הי' נראה לדייק מלשון הרא"ש הללו דלא ס"ל כדברי התוס' לחלק בין זורק אבן לזורק הכלי עצמו דאם איתא דסובר כתוס' א"כ לא הוה מקשה מידי מהא דדרסה על הכלי על הדין דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דהא החילוק ביניהם פשוט דשאני התם דזורק הכלי גופה ובהא הוא דאזלי' בתר מעיקרא, משא"כ בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דזרק הצרורות בזה לא אזלי' בתר מעיקרא דא"כ לא משכחת צרורות וכמ"ש התוס' אע"כ דלא ס"ל להרא"ש לחלק בזה וכן הבינו מדבריו היש"ש שם סי' ד' ובקצוה"ח כאן דהרא"ש פליג בזה על תוס', אלא שנחלקו בזה היש"ש וקצוה"ח, דהיש"ש הכריע אהנכה כתוס' וקצוה"ח רוצה לפסוק כרא"ש, ולענ"ד אי משום הא לא איריא ואין הכרח לומר דרא"ש פליג על סברת התוס' שהיא סברא אלמתא וברורה וכמ"ש התוס' דסברא פשוטה הוא דאל"ה לא משכחת צרורות, ואפ"ה שפיר קשיא לי' לרא"ש, דהא הדין דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י כולל שני דברים, א) שהתיז אבן ברה"ר והזיק לכלי שהי' עומד ברה"י, ב) שהתיז כלי שהיתה עומדת ברה"ר ומחמת כח הדריסה נתגלגלה לרה"י ונשברה שם, ובירושלמי (פ"ב דב"ק סוף הלכה א') מפורש בהתיז והזיק באופן כזה וכמו שאמר שם היתה טבלא מונחת ברה"ר דרסה עליה והתיזה והלכה ונשתברה ברה"י ע"ש, ועל שני האופנים מסיק בש"ס דחייב וא"כ שפיר יהי' קושית הרא"ש מהתיז והזיק באופן השני שהכלי עצמה שהתיז עליה ברה"ר הלכה ונשתברה ברה"י דבאופן זה עשה מעשה בגוף הכלי ודמיא ממש להא דרבה דזרק כלי ובא אחר ושברו ואפ"ה לא אזלי' בתר מעיקרא כמו בדין דרבה ושפיר הקשה, ובע"כ צריך לחלק כהרא"ש, אלא דלפמ"ש דהדין דהתיז ברה"ר והזיק ברה"י כולל שני דברים, לפ"ז מה שמסקינן התם דחייב החיוב בזה יכלול נמי שני דברים וחיובים שאינן שווים, דבאופן הראשון כשהתיז אבן והזיק לכלי שברה"י נהי דלענין עצם החיוב אזלינן בתר מקום שנעשה בו ההיזק וכמ"ש הרא"ש דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר ושפיר חייב ועמ"ש לעיל בסי' שפ"ט אבל אינו חייב יותר מח"נ כדין צרורות ברה"י דהכא לא שייך לומר דאזלי' בתר מעיקרא וההיזק בגופו נעשה כיון דבגוף הכלי הניזוק לא נעשה שום מעשה וכחלוקו של תוס' דבזורק אבן לא אזלי' בתר מעיקרא, משא"כ באופן השני דעצם הכלי כשהתיזה נתגלגלה לרה"י ושם נשברה כיון דנעשה מעשה בגופו של כלי הנשבר אזלי' בתר מעיקרא וכחו הוא ולא צרורות דדמיא ממש לבעיא דרבא דדרסה על כלי וכדפשיט לה מההיא דרבה דזרק כלי ודו"ק:
והנה דברים מתמיהים טובא ראיתי בס' יה"ת בחדושיו לב"ק דכ"ב בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל אי אשו משום חציו או משום ממונו ופרש"י דאיכא בינייהו דהדליק בגחלת שאינה שלו, ובתוס' השיגוהו ע"ש, ופי' בס' הנ"ל כוונת רש"י עפ"י דברי התוס' שהבאנו בזה לחלק בההיא דרבה בין זורק כלי לזורק חץ, ולפ"ז י"ל דמ"ש רש"י א"ב דהדליק בגחלת שאינו שלו הכי קאמר כגון שהדליק את האש באופן שהאש הי' יכול להזיק ובא חבירו ולקח את האש והדליק את החצר, וא"כ לר' יוחנן דס"ל אשו משום חציו וכמו בזורק חץ לא אזלי' בתר מעיקרא ובתרא חייב ה"נ השני חייב אף דבלא השני הי' יכול גם אשו של ראשון לשרוף את החצר, מ"מ הא בזורק חץ אזלי' בתר בתרא, משא"כ לר"ל כיון דחיוב האש משים ממונו וכיון שהראשון לא שמר גחלתו אף שהאחר קירב את האש והדליקו, מ"מ הא קי"ל דבתר מעיקרא אזלי' בשור ובור ש הזיקו וחייב הראשון והשני פטור, וזהו כוונת רש"י א"ב כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו היינו השני שתחלת עשיית הגחלת שי וכלו לשרוף בו את החצר אינו שלו, דלר' יוחנן חייב דחציו הם בחץ לא שייך לומר דבתר מעיקרא אזלי' וחייב השני, ולריש לקיש אף דס"ל אם הדליק בגחלת שאינו שלו נמי חייב היינו דוקא אם לקח משל חבירו אש והדליק בו את החצר אבל כאן שאפי' אם לא הי' זה קירב את האש הי' הבית או החצר יכול לשרוף ע"י מעשה הראשון לכך השני פטור דבתר מעיקרא אזלי' עכ"ד, וכפי הנראה מדבריו שהבין שהחילוק הוא כך, אם אשו משום חציו דהוה אדם המזיק, בזה מחלקי' התוס' בין זרק כלי דבתר מעיקרא אזלי' ובין זורק חץ דאזלי' בתר בסוף משא"כ אי נימא אשו משום ממונו דהוה כמו שורו שהזיק ובמעשה שורו אזלי' הכל בתר מעיקרא, ואמנם דברים הללו לא ניתנו להאמר דהא עיקר הוכחת התוס' דבזורק חץ לא אזלי' בתר מעיקרא משום דאלת"ה לא משכחת לדין דצרורות, דניזל בתר מעיקרא והוה רגל ע"ש בתוס' ולדבריו דבמעשה שורו לעולם בתר מעיקרא אזלי' יקשה קושית התוס' צרורות היכי משכחת ועוד דהא עיקר סברת החילוק שבין זורק כלי לזורק חץ משום דבזורק כלי הרי עביד מעשה בגוף דבר הניזוק משו"ה אזלי' בתר מעיקרא משא"כ בזורק חץ דבגוף דבר הניזוק לא עשה עוד שום מעשה משו"ה אין סברא לומר בתר מעיקרא ולחייב את הראשון וכמ"ש, ועיין מ"ש הט"ז כאן ולטעם זה לא אזלי' בתר מעיקרא כ"א כשההתחלה נעשה בגוף דבר הניזוק אבל אם בגוף דבר הניזוק לא נעשה שום התחלה אין סברא ליזל בתר מעיקרא לחייב את הראשון, וא"כ לסברא זה מה שייך לחלק בין אדם המזיק לשורו שהזיק, ונהפוך הוא והלא דברים ק"ו השתא למ"ד אשו משום חציו דהוא אדם המזיק שבו מחייבינן יותר מבמעשה בהמתו ואפ"ה אמרי' דכיון דבגוף הניזק לא נעשה שום התחלה לא מחייבינן לראשון, כ"ש במעשה ממונו אם אך ממונו לא עשה התחלה בגוף דבר הניזוק דלא נחייב לראשון, והכא דבהתחלת הדליקה לא נעשה בגוף דבר הניזוק א"כ כי נימא דאשו היה משום ממונו וכאילו שורו שהזיק כ"ש דלא אזלי' הכא בתר מעיקרא דאטו למ"ד אשו משום ממונו הוי עדיף חיובו מלמ"ד אשו משום חציו, לחלוקו של התוס' כך הוא דכי הוי רק חץ לא אזלי' בתר מעיקרא ורק כי הוי בגוף דעדיף מחץ אזלי' בתר מעיקרא, אבל הכא למ"ד דסובר משום ממונו היינו שגם חציו לא הוה וגרע עוד מחציו דאילו בחץ הוה עכ"פ אדם המזיק ואילו הכא לא הוה רק חיוב ממונו כמו שורו וכיון שבחץ לא אזלי' בתר מעיקרא כ"ש במעשה שורו כשעשה מעשה חץ דהיינו שלא עשה שום מעשה בגוף הניזוק דפטור ולכן דברי היה"ת בזה שגבו ממנו:
ועיין בקצוה"ח כאן שכתב לחלק ממש ההיפך דלמ"ד אשו משום חציו אזלי' בתר מעיקרא מיהא לשי' הרא"ש דסובר גם בזרק חץ דאזלי' בתר מעיקרא, ולמ"ד אשו משום ממונו אזלי' לכו"ע בתר בסוף ע"ש וגם דבריו לכאורה תמוהים דגם להיפך אי"א לחלק בין משום חציו למשום ממונו דהא כל עיקר הטעם דמ"ד אזלי' בתר מעיקרא היינו משום דהאחרון מנא תבירא תבר וכמ"ש בש"ס (ב"ק דכ"ו) דכיון דבמעשה הראשון הי' מיתבר חשבינן אותה למנא תבירא ואין על מה לחייב לשני, וכיון שכן מה נ"מ מאיזה סבה הוא דנעשה מנא תבירא אם ממעשה חציו או ממעשה שורו ס"ס כיון דכבר עומד הבירה להשרף מפעולת הראשון אין על מה לחייב לשני, אכן לאחר העיון צדקו דבריו דהא הטעם הנאמר בש"ס מנא תבירא תבר אינו כ"א לפטור את השני, דהשני פטור משום דמנא תבירא תבר אבל בחיובו של ראשון לא הוזכר בש"ס כלל, לא על עיקר הדין חייב או פטור, וגם לא שום טעם, ודינו של הראשין תלוי רק בזה אי נימא דבתר מעיקרא אזלי' ונחשב כאילו נגמר ההיזק ובאותה שעה נעשה כל ההיזק חייב מיהא הראשון, ואי בתר בסוף אזלי' שניהם פטורים, הראשון משום שלא גמר את ההיזק והשני משום דמנא תבירא תבר, וכדבריו מוכח להדיא מרמב"ן שכתב דהא דמבעי ברפ"ב דב"ק למיפשט מדרבה היינו דבתר בסוף אזלי' מדקאמר זר דהשני פטור ולא אמר דהראשון חייב ש"מ דס"ל לרבה דהראשון ודאי פטור משום דבתר בסוף אזלי', רק דאפ"ה חשיב כמנא תבירא ופטור אף השני ע"ש שמביא ראיה לדבריו, ולפ"ז נהי דפטור דאחרון ודאי שאין שום נ"מ אם הפעולה הראשונה נעשה ע"י חציו או ע"י ממונו דס"ס כיון דבפעולת הראשון עומד הוא להשרף חשבינן אותו לכבר שרוף, והשני בית השרוף שרף אכן עכ"פ בחיובו של הראשון שפיר איכא לחלק בזה דלמ"ד אשו משום חציו שפיר אמרי' דנעשה כאילו גמר ההיזק וכמ"ש הנמוק"י דבזורק חץ בע"כ דכל המעשה חשוב בשעה שזרק החץ והמעשה דמכאן ולהבא לא חשבינן כלל דאלת"ה הו"ל למיפטר דאנוס הוא על המעשה דמכאן ולהבא אבל למ"ד אשו משום ממונו והו"ל כממונו הזיק, בזה ודאי לא אזלי' בתר מעיקרא כמו דלא אזלי' בתר מעיקרא בחפר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ואע"ג דהבור כרוי ועומד, הרי דבממונו לא אמרינן הכי ה"נ למ"ד אשו משום ממונו וזה ברור, מיהו בעיקר הדבר מ"ש הקצוה"ח דהרא"ש פליג על תוס' וסובר דגם בזרק חץ אזלי' בתר מעיקרא, אינו מודה לו וכמ"ש לעיל דגם הרא"ש מחלק בין זורק כלי לזורק חץ דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא וכנ"ל:
סעיף ט' במחבר כגון סוס שצנף וחמור שנער כו' ותרנגול ששבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו כו' הרי דהשוה המחבר אם שבר ברוח כנפיו או ברוח פיו ושניהם הוו צרורות, ולכאורה מהירושלמי לא משמע כן דז"ל הירושלמי בפ"ב דב"ק סוף הלכה ב' הפורח ממקום למקום והזיק בגופו משלם נ"ש ברוח שבין כנפיו משלם חצי נזק סומכוס אומר נ"ש נפח בכליו ושברן משלם נ"ש עכ"ל, והפ"מ מפרש דהחילוק שבין נפח בכליו דלא הוה צרורות וברוח שבכנפיו דהוי צרורות, דדוקא רוח שבין כנפיו הוה צרורות אבל רוח הבא מפיו הוי זה גופו ממש ע"ש, והרי מוכח דהירושלמי מחלק ביניהן ודלא כהמחבר, ואין לומר דהמחבר סמיך על ש"ס דילן דמוכח דגם רוח הבא מפיו הוי נמי צרורות דהא בב"ק די"ח קאמר דבסוס שצנף וחמור שנער אינו משלם אלא ח"נ הרי דברות פיו הוה נמי צרורות ואפי' תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי דקאמר דמשלם נ"ש היינו משום דאתי כסומכוס כדמוקי לה בש"ס התם אבל לדידן דקי"ל כרבנן אינו משלם אלא ח"נ אפי' בתרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי ושברן ברוח פיו וכהמחבר, דגם לש"ס דילן יקשה על המחבר, דבאמת לא נהירא פי' הפ"מ בירושלמי דהירושלמי מחלק בין שיבר בכנפיו לשיבר ברוח פיו, דלפ"ז צ"ל שיהי' בזה מחלוקת בין תלמודא דידן עם הירושלמי, דמש"ס דילן הא מוכח דאין לחלק בהכי וכמ"ש, ולכן נ"ל לפרש חילוק של הירושלמי באופן אחר, שלא יחלוק עם ש"ס דילן, דהנה בש"ס פריך על דין דתרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי והא משונה הוא ומשני דאית בי' ביזרני, ובשמ"ק שם מביא בשם כמה ראשונים דהשתא דמוקי דאית בה ביזרני א"צ תו לאוקמי דהא דמשלם נ"ש בתרנגול שהושיט ראשו דאתי כסומכוס אלא אפי' כרבנן אתיא דמה שנשבר ברוחו לא הוה זה צרורות אלא גופו ממש, ומה שבחמור שנער וסוס שצנף אינו משלם כ"א חצי נזק היינו משום דהתם לא הכניס ראשו בתוכו של כלי משו"ה לא הוה אלא צרורות, משא"כ בההיא דרמי בר יחזקאל דמיירי שהתרנגול הכניס ראשו לתוך הכלי הוי זה גופו ממש ולא צרורות ע"ש, ועפ"י חילוק זה יתפרש הירושלמי ברוח שבין כנפיו אינו אלא צרורות, ונפח בכליו דקאמר היינו שהכניס ראשו לכלי ונפח שם, והכי משמע לישנא נפח בכליו ומשו"ה משלם נ"ש דהוי גופו ממש, ולולי דברי המחבר הי' נלע"ד כן להלכה לחלק בין הכניס ראשו הכלי ונפח דהוי גופו משלם נ"ש, ובין נפח בפה בעלמא כמו סוס שנער דאינו משלם אלא ח"נ דאי נימא לחלק כן הושוה ש"ס דילן עם הירושלמי באין מחלוקת, והמחבר כנראה פי' בירושלמי כהפ"מ לחלק בין רוח כנפיו לרוח פיו דברוח פיו הוה כגופו ולכן לא פסק הכי משום דזה מוכח מש"ס דילן דאין לחלק בזה ואפי' ברוח פיו נמי הוי צרורות כדמוכח מסוס שצנף דו"ק:
ומתוך הדברים יש לי לתמוה, קצת עמ"ש הב"י (יו"ד סי' קי"ג) להביא ראיה דניפוח הפה מועיל בבישולי עכו"ם דחשיב כגופו וז"ל וניפוח הפה חשיב כגופו כמו דמייתי מתרנגול שתקע בכלי זכוכית כו' ובודאי דכגופו דמי דאל"כ הוי קנסא כדפריך רבא (ב"ק די"ז ע"ב) ואי לאו כגופו ליפטרי' ומסיק דלעולם כגופו דמי ומן הדין כולי' נזק בעי שלומי אלא דח"נ צרורות הלכתא גמירי לן עכ"ל, וכפי הנראה שלא רצה להוכיח דזה הוה גופו ממש דהא מוכיח זה מצרוכות וא"כ למאי הביא מהא דתרנגול שתקע הא בהדיא מסיק רבא דכחו כגופו, ואי דרצה להביא דרוח הוה נמי ככחו, עדיפא הו"ל להביא מתרנגולים ששברו ברוח כנפיהם דאע"ג דלא נפח בפיו אפ"ה הוה זה כחו וחייב מדין צרורות וכ"ש בנפח בפיו דלהפמ"א בשם הירושלמי הוי גופו ממש, ואי"ל דרצה הוכיח דניפוח בפה אין זה כחו אלא גופו ממש ומייתי מתרנגול שתקע דמחייב נ"ש מכלל דהוה גופו ממש, חדא דהא הכא בהכניס ראשו לתוך הכלי דוקא הוא דמחייבינן נ"ש אבל בנפיחה בפה מעלמא לא מחייב באמת כ"א ח"נ כמו סוס שצנף, ועוד דא"כ ל"ל להביא מההיא דרבא דכחו הוה כגופו ויש ליישב ודו"ק, ובעיקר דינו הי' לו להב"י להביא ראיה מירושלמי מפורש בשבת פ"ב הבעיר וכבה בפיו חייב שתים הרי להדיא דהבערה בפיו חשוב כגופו:
סעיף י' ברמ"א זהו לשון הרמב"ם אבל אחרים כתבו כו' הרמ"א כאן תניא כמה חלוקים א' בהתיז דבר של בעלים חייב נזק שלם, ב' באם החוט של אחרים בעל החוט חייב ואם הזיק דרק זריקה בעל החוט חייב ג' חלקים, ג' ואם הזיק לאחר שנח בעל החוט חייב הכל, וכל החלוקים הללו נבנו רק על יסוד אחד שלענ"ד יש לפקפק בו הרבה וכמו שאבאר, דבב"ק די"ט כתב רש"י וז"ל אלא מתני' לא מיתוקמא אלא בדאדיי אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים וכו' ע"ש, ומלשון זה משמע דמיירי שהדליל לא הי' קשור בעוף אלא שבפריחתו זרקו לדליל על הכלי וכן הוא בדין דאי הדליל הי' קשור לא הוי זה צרורות אלא גופו דכל דבר שהוא קשור לגוף הבהמה או העוף הוה כגופו כמו עגלה מושכת בקרון שם די"ז וכ"כ היש"ש ברפ"ב דב"ק, אלא דא"כ קשה מ"ש רש"י מיד ואפי' קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח"נ בעל התרנגול ואמאי כיון שקשרו א"כ הוה כגופו ונזק שלם צריך לשלומי, ושוב ראיתי בחדושי הרשב"א שם שמכח קושיא זאת דמ"ש מעגלה מושכת בקרון פי' באמת דהכא בדליל לאו משום צרורות חייב ח"נ אלא משום דהוה שינוי וחייב ח"נ כדין קרן ע"ש, אכן לרש"י שפי' להדיא דהחיוב הוא מטעם צרורות יקשה בקשרו מ"ט הוה צרורות ומ"ש מעגלה מושכת בקרון, ושמא י"ל דמיירי שניתר הקשר בשעת הזריקה, ועוי"ל והוא העיקר דבלא"ה יש להבין במ"ש רש"י שזרק הדליל ושיבר בזריקתו, דאין זה סברא דבדליל גופא יזרוק הכלי כיון דדליל היינו חוט או משיכה הנקשר, ודבר רך וקל כזה ודאי שאין בכחה לשבר, ובע"כ דהכי כוונתו דבאות דליל אדיינהו לצרורות על הכלים וכמו שפי' הרע"ב וכיון שכן אין זה דומה לעגלה מושכת בקרון דהתם העגלה גופא הוא שהזיקה וכיון שהיא קשורה לחמור ועובד מכחו הוי כגוף החמור, משא"כ כאן דהדליל גופא לא הזיק אלא שעל ידו זרק צרורות ואותן הצרורות הם שהזיקו והם הרי לא נקשרו לתרנגול, ומעתה ניחזי אנן, ראש דברי הרמ"א בזה כמאן, דהרמ"א כתב הי' חוט או משיכה קשורה ברגליה כו' זרקו ושבר בו משלם ח"נ ומלשון ושבר בו משמע דבדליל גופא הי' השבירה ולא שעל ידו אדייה לצרורות על הכלי, וא"כ דלא כמאן הוא, דלרשב"א ויש"ש בכה"ג שהחוט קשור לא הוה זה צרורות כל עיקר דגופו הוא כמו עגלה מושכת בקרון, ואפי' לרש"י נמי הא עכ"פ בכה"ג ששיבר בדליל גופא גם לרש"י הוה זה גופו, ואחרי שבארנו מה שיש לפקפק בראש דבריו של הרמ"ח נבאר עוד כי גם סוף דבריו וכל החלוקים שכתב תמוהים מאוד:
והנה במה שכתבתי לפרש הכוונה ברש"י זכיתי להציל לאותו צדיק מההשגה הגדולה שהשיגו עליו בתוס' ושארי ראשונים דאפי' בדאדייה אדויי שלא נתקל אדם בבורו ואי' א לחייבו מטעם בור, דאכתי לחייבו נזק שלם משום אשו דהוה כאבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי, דהאי תרנגול הוי כרוח מצויה ע"ש, ולמ"ש בכוונת רש"י אין זה דמיון לאבנו כו' דהתם הם גופא שהזיקו וכיון שתקלה שלו הזיק שפיר חייב בעל ה אבל הכא בע"כ שהדליל עצמו לא הזיק כלל דאין בכחו לשבר כלים ובע"כ דמיירי שהדליל העלה צרורות והם ששברו את הכלים וכמ"ש, או שע"י הדליל הפיל הכלי בכח במקום שעמדה וע"י כח ההפלה נשתברה או שגררה בחוט הקשור את הכלי ושברה בדרך הלוכה, וא"כ היכי אפשר לדמוי זה לאש, דבאש עצם האש הוא שעשה את ההיזק אבל הכא שהדליל לא עשה ההיזק בגוף הדליל ורק שעל ידו נפלו צרורות או שנפלה ונשברה ובכן עצם השבירה בא ע"י דבר אחר ורק ע"י כח הדליל הוא בא, ודאי שאין זה אלא צרורות ואין לה שום דמיון לאש שמזיק בגופו וזה ברור, ובזה ניחא, מה שהקשה בשמ"ק על פרש"י מהא דמסיק בב"ק דכ"ב גבי כלב שנטל חררה בעל הגדיש משלם ח"נ פריך ולחייב בעל גחלת אלמא דבעל התקלה נמי חייב, ולמ"ש התם שאני דהגחלת גופא הוא שהזיק ולכן דמי שפיר לאש:
והנה קושית התוס' הזה על רש"י ודאי דיש ליישב כמו שכתבתי, אכן הרא"ש למד מדברי התוס' לא רק על הפרט בנוגע לסוגיא זאת דב"ק, אלא שהוסיף עוד לבאר על כל הכלל דצרורות וכתב דהא דצרורות משלם חצי נזק היינו בשהתיזה דבר הפקר אבל אם התיזה ממון שיש לו בעלים משלם נ"ש דצרורות אורחי' הוא והוי כאבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו ע"ש, וג"ז יש לדחות בדרך שכתבנו דלא דמי כלל לאשו שהאש בעצמו הוא דמזיק והרוח הוא רק מקרב את האש אל דבר הניזוק אבל עיקר ההיזק עשה האש עצמו, ודכוותי' באבנו סכינו ומשאו האבן עצמו הוא שמזיק מפני כובדו וכן הסכין בחדודו והרוח אינו פועל כ"א לקרבם אל דבר הניזוק משא"כ בצרורות דהצרור עצמו אין בכחו להזיק כלל בלא כח ההתזה ונמצא כי עיקר ההיזק נעשה ע"י כח ההתזה אלא שעושה זה באמצעות הצרור ולכן אין זה בסוג אש כלל ואינו אלא כחו דהוי צרורות ולפ"ז ממילא אזדו כל חדושי הדינים שחידש הרא"ש לפי דרכו והן המה החדושים והחלוקים שהביא הרמ"א כאן דכל החלוקים הוכיח הרא"ש דבדליל שיש לו בעלים חייב אם הזיק דרך הלוכה משום אש דומיא דאבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו והזיקו והתרנגול הוי דומיא דרוח מצויה, ואחרי דכל אלו הדינים נבנו רק על יסוד דהוה דומיא דאש, ולמ"ש כיון דנפל היסוד דלא דמי כלל לאש ממילא איתרע כל הבנין ואין בעל החוט חייב כלל כנלע"ד לולי שהרמ"א לא פסק כן ומי ירים ראש נגדו:
אלא דלפ"ז יצא לנו חידוש גדול גם בדין דאבנו סכינו ומשאו דחייב ע"ז משום אש, דזה אינו אלא כשכובד האבן או חידודו של הסכין פעלו להזיק גם בלי כח של ההתזה ואלו היו נתקרב האבן אל הכלי גם בלי כח של ההתזה נמי הי' ניזוק שבכה"ג עצם האבן והסכין הם המזיקים ושפיר דמי לאש, משא"כ באופן כזה דאילו הי' נתקרב האבן והסכין אל הכלי בלי כח לא הי' ניזוק הכלי ורק שההיזק בא ע"י ההתזה, גם באבנו סכינו ומשאו פטור, דלא דמי לאש כיון דתקלה שלו לא הזיק כלל ורק הכח שבר בפעולת הרוח הוא שהזיק ועל פעולת הרוח אין לחייב לבעל התקלה, ואף שחידוש גדול הוא משום אחד מהפוסקים לא זכרוהו בכ"ז לולי דמסתפינא הייתי אומר כן להלכה כי ברור הוא בסברא, וגם יש ראיה לשיטת רש"י דדליל לא הוה כאש מירושלמי פ"ב דב"ק דפריך על דין זה דקשרו אדם ואינו כעושה בור במקום זה ומזיק במקום אחר, הרי דסובר דהחיוב הוא משום בור ולא משום אש ועיין בתורי"ד מ"ש בזה ובחדושנו לקמן סי' תי"ח:
שם ברמ"א וכל זה בנקשר מאליו אבל אם קשרו אדם ברגל התרנגול אז הקושר חייב בכל ענין, גם בכאן קיצר הרמ"א ומפרשי השו"ע לבארו, דמקור הדין מימרא דרב הונא הוא (ב"ק די"ח), ורש"י פי' שם דהא דקשרו אדם חייב הקושר דהיינו דוקא בדקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים, ואכן התוס' הקשו עליו קושיא חזקה דלמה לו לפרש דקנייה הא אפי' לא אגבהיה ולא קנייה נמי הוי כבורו כיון דהוא קשרו, דכל תקלה ברה"ר בורו הוא אף אם לא זכה בו, וגם בשמ"ק הקשה כן על רש"י ותי' משום דמשתמע לי' דהא דמחייב רב הונא להקושר היינו אפי' כלים שהזיק כי ההוא דמתני' דהתם דקאמר ושבר בו את הכלים, ואי לא זכה בו הוה פטר בו את הכלים כדין בור שפטור על כלים, אבל כי קנייה וזכה בו בהגבהה חייב גם על כלים דמשורו למדנו דרב הונא כרב ס"ל דכולם משורו למדנו דתלמידו דרב הוה ע"ש, ותמה אני על השמ"ק היאך כתב דבר כזה על דעת רש"י הא רש"י ז"ל דייק לפרש התם דמיירי שנתקל בו אדם וכוונתו מובנה, דאילו כלים אין לחייבו אפי' אם קשרו משום דבור פטור על כלים, והנראה לי בכוונת רש"י דודאי אם הי' הדליל מונח במקום המוצנע שהתרנגול לא הי' יכול ליקחנו משם והאדם הניחו במקום התורפה חייב אפי' בלא אגבהי' וכמ"ש התוס' והביאו הרמ"א דכיון שהתרנגול לא הי' יכול לקחתו משם ורק במה שהאדם הניחו במקום התורפה מה נקל הי' להתרנגול ליקחנו, ודאי שהאדם חייב משום דהוא עשה את התקלה ורק דהתם מיירי שגם מתחלה הי' מונח במקום התורפה באופן שהתרנגול הי' יכול להיות נקשר בחוט מאליו גם אם לא קשרו האדם, ובכה"ג גם אם הי' קושרו האדם אין לחייבו משום עושה התקלה כיון שגם בלא קשירתו היתה באה התקלה ע"י תרנגול בעצמו אלא שאפ"ה אם הגביהו חייב משום דבור שלו הוא דאזיק ולא משום עושה התקלה ודו"ק כי זה נכון ברש"י:
סעיף י"א במחבר ואם החבל חדש ואין עיסה דבוקה בו משונה הוא כו', דין זה מקורו מסוגיית הש"ס ב"ק שם דמוקי לברייתא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי דמשלם נזק שלם, דהיינו אחבל ופריך והא חבל משונה הוא ומשני דמאיס בלישה, והנה דבר תמוה חזינא הכא בס' יה"ת שהקשה דמאי פריך והא חבל משונה דלמא אתיא כר' טרפון דס"ל משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם ולכך חייב נ"ש ותי' דהא מחמת שן הוא דבעינן לחייבו על החבל והרי בשן כו"ע סברי דאכל אוכלין שאינן ראוין דהוא פטור ע"ש שמסיים כי זה ברור, ואני תמה אם יצאו דברים הללו מפיו דאטו אם אכל אוכלין שאינן ראוים פטור, אנן אמרי' דאם אכל אוכלים שאינן ראוים נפקא מכלל שן והויא זה קרן וככל דבר המשונה דהוה קרן וחייב ח"נ כדין קרן תמה, והני אמרי' בב"ק דט"ז להדיא וכן חיה שדרסה ואכלה משלמת ח"נ דכיון דמשונה הוא דינו כקרן דאינה חייבת אלא ח"נ וכ"כ המחבר כאן דאם אין עיסה דבוקה בחבל דמשונה הוא חייב ח"נ ולר' טרפון בכה"ג משלמת נ"ש, דהכי מוכח להדיא מדברי התוס' שם בד"ה וכן חיה דהקשו דלמא אתיא כר' טרפון הרי להדיא דלר"ט באכלה דבר שאין ראוי חייב נ"ש, וא"כ גם בזה ודאי הוא דלר"ט חייב נ"ש אחבל אע"ג שמשונה הוא, אלא דחיובו לא הוה מטעם שן כ"א מטעם קרן והא דלא מוקי באמת כר' טרפון הוא משום קושיא דבסמוך שם והא נשבר דלי קתני וכמ"ש במהדו"ב המהרש"א, אבל באמת מכח קושיא דחבל משונה איה"נ דהו"מ לאוקמי כר"ט:
סעיף י"ב במחבר וכן אם נפלו והזיקו שעלייתן לראש הגג פשיעה ואעפ"י שנפילתן אונס כו' תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, מיהו היינו דוקא כשהיו הכלים רחוקים מן הכותל דהי' תחלתו בפשיעה מיהא לענין קפיצה אבל אם הכלים היו סמוכים לכותל ואינן ראוים להשבר ע"י קפיצה פטור בנפילה כיון דליכא כאן גם תחלתו בפשיעה וכמפורש בש"ס שם דדוקא בכה"ג חייב בנפילה וכמ"ש רמ"א בסמוך ואע"ג דכתב רמ"א בלשון וי"א בע"כ דלא לחלוק אלא לפרש דברי המחבר אתי וכן פי' הסמ"ע דהרמ"א מסיים מה שלא פי' המחבר ע"ש, מיהו אכתי יש ביה מקום עיון דאכתי משכחת שיהא חייב בנפילה גם בשהיו הכלים סמוכים לכותל דהא בש"ס אמר רב זביד פעמים שאפי' נפלו נמי חייב משכחת לה בכותל רעוע שבזה הוי פשיעה גם לענין נפילה ע"י נפילת הכותל הרי דבכותל רעוע לא בעינן שיהא הכלים רחוקים ואפי' בסמוכים לכותל נמי חייב כיון דבכאן יהוי פשיעה לענין הנפילה גופה, ואע"ג דהש"ס מקשי עלה סוף סוף לא נפיל הכותל ונפיל אינהו ואכתי תחלתו בפשיעה וס"ב היינו למ"ד תחלתו בפשיעה וס"ב פטור, אבל למ"ד חייב קאי שפיר הדין דבכותל רעוע חייב גם בשהיו סמוכים הכלים, וראיתי אמנם ביש"ש שהקשה באמת למה לא זכרו הפוסקים דלדידן חייב בכותל רעוע בכל אופן, וכתב תו ביש"ש דאין לומר דמשו"ה פטור אפי' לדידן משום דלא בא האונס מחמת הפשיעה דאפי' אם הי' הכותל ברי היה יכול שיפול הכלב והגדי ממנו דהכא הוי הפשיעה מה שלא סתר את הכותל וא"כ בא מחמת הפשיעה דאם היה סותר את הכותל לא היו עולים עליה הכלב והגדי ע"ש, ואכן י"ל בדעת הפוסקים דלמ"ש בב"ק ד"ה דהכותל והאילן דין בור יש להם וא"כ אכתי מאי תחלתו בפשיעה איכא דהא בור פטור על הכלים, והכא מיירי לענין שבירת כלים וכמ"ש המחבר ושברו את הכלים, אלא דאכתי יש לדון בזה לפמ"ש התוס' (ב"ק ד"ו) דבור המתגלגל אי מזקי בשעת נפילה דמי יותר לאש ולכן אפשר לדון דבר כזה שהולד ומזיק כמו כותל חייב נמי על הכלים, וכ"כ הפמ"א, וח"כ אכתי הוה תחלתו בפשיעה גם לענין נפילה גופא בכותל רעוע והו"ל למחייבו אפי' בהי' הכלים סמוכים אם הכותל רעוע וצ"ע:
סימן שצא
סעיף א' במחבר שן הוא אב דושלח את בעירה דכתיב בקרא מוקמינן לה נמי כו', עיין בסמ"ע שהגיה במחבר דאב דשן לא מושלח ילפי' אלא מובער, ולזה הי' קשה לו תו מ"ש המחבר מלת אנחי' דהא ובער לשן לחוד אתא ע"ש, והיטב אשר דיבר בזה הט"ז דאשתמיטתי' סוגיא דב"ק דאמרי' שם בהדיא דמושלח משמע שן ומשמע רגל דכתיב משלחי כו' ומשמע שן דכתיב ושן בהמות אשלח ע"ש בט"ז, ואמנם גם הט"ז לא יצא עדיין חובת הביאור השלם דאכתי קשה דנהי דושלח משמע גם שן וגם רגל, מ"מ בלא ובער לא היינו יודעים אי מיירי משן או מרגל ורק מדכתיב ובער ידעי' דשן חייב ודאי ואכתי עיקר ילפותא הוא מובער, אכן באמת נ"ל להוכיח מן הסוגיא ומרש"י דעל שן ודאי דקאי ושלח ואפי' אי לא הי' כתיב כ"א קרא דושלח לחוד הוה ידעי' נמי דמיירי משן וכמו שאבאר, דבש"ס שם (ד"ג ע"א) האמר ושלח זו הרגל וכה"א משלחי רגל כו' טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור הא לא"ה במאי מוקמת לה אי קרן כתיב אי שן כתיב איצטריך סד"א אידי ואידי אשן והא דמכליא קרנא והא דלא מכליא וברש"י ותוס' שם הרבו להקשות דהיכי מצי למימר אידי ואידי אשן והא דמכליא והא דלא מכליא לכתוב חד להיכא דלא מכליא וכ"ש היכא דכליא וכתבו דאי מחד קרא הו"א דאתי להיכא דמכליא ע"ש, ומשמע להדיא מרש"י דאפי' אי הוה כתיב ושלח לחוד הוה מוקמינן נמי למכליא קרנא דוקא, דאי משמעות דושלח הוה לא מכליא א"פ אכתי יקשה דלכתוב ושלא לחוד ולא היינו יכולים לטעות לאוקמי אמכליא, א"ו דגם ושלח לחוד הוה מוקמי' נמי דוקא למכליא ואע"ג ג דלעיל בדבור זה כתב רש"י גופא ושלח אתא לחיובי היכי דלא כליא קרנא, היינו רק השתא דכתיבי תרווייהו מסתבר לאוקמי ושלח ללא מכליא, אבל אי לא הוה כתיב אלא ושלח לחוד הוה מוקמי' למכליא קרנא דוקא, והנה הקושיא מורגשת מעצמה דא"כ מאי קאמר תו והשתא דאוקימנא ארגל שן דלא מכליא מנלן ומשני דומיא דרגל, ופרש"י דהא לא כתיב ובער, והא לשי' רש"י גופא דכי כתיב נמי ושילח לחוד מוקמי' לי' נמי למכליא דוקא א"כ ברגל גופא מנ"ל דלא מכליא נמי דאע"ג דלא כתיב בו ובער, הא ושלח לחוד נמי מוקמי' למכליא דוקא, והרבה דיו שפכו המפרשים בישוב קושיא זאת זה בכה וזה בכה, ונ"ל דרך חדש דהנה באמת בלא קרא זה דובער נמצא עוד בקרא לשון הבערה לגבי שן כדכתיב ברישא דהאי קרא כי יבער איש שדה או כרם ובירושלמי יליף מזה לעיקר אב דשן, ולכן אי מוקמינן ושלח אשן הוה מפרשינן לי' במכליא קרנא דוקא משום דקאי אכי יבער דכתיב לעיל מיני' וכי יבער ודאי דמכליא קרנא משמע דמצער לגמרי, משא"כ לבתר הכי דמוקמי' לושלח ארגל דברגל לא מצינו לשון ביעור ודאי דמושלח לחוד לא נוכל לפרשו על מכליא, והיינו דכתב רש"י מה רגל לא שנא דהא לא כתיב בו וביער כלומר דלא כתיב בו לשון ביעור דבשלמא אי קאי ושילח אשן שפיר מוקמינן לו למכליא דוקא מדכתיב בו מיהא לשון ביעור דהיינו כי יבער אבל אי קאי ארגל דלא כתיב בו כלל לשון בעור לא מצינן לאוקמי במכליא דושלח לחוד משמע לא מכליא, ובזה מיושב מה שהקשה רעק"א בגהש"ס שם דמה קשיא להו לרש"י ותוס' הא בפשוטו ניחא, דושלח לחוד לא מצי למיכתב דלא היינו יודעים אי מיירי משן אי מרגל משו"ה כתיב ובער לאורוי דמיירי משן ע"ש ולמ"ש ניחא דאפי' אי לא כתיב כ"א ושילח לחוד הוה ידעינן נמי דמיירי משן מדכתיב ברישא דקרא כי יבער איש דהיינו שן כדיליף בירושלמי, ומזה נתיישב לי גם מה שהי' קשה לי על רש"י דמקשה קושיתו רק באוקמתא דאידי ואידי אשן, ולמה לא מקשה הכי נמי באוקמתא דאידי ואידי ארגל, דהיכי מצי למימר אידי ואידי ארגל הא דשלח שלוחו והא דאזלא ממילא, לכתוב ובער לחוד לאזלא ממילא דחייב והוה ידענא דכ"ש שלח שלוחי דהכא לא הו"מ לשנויי דאי כתיב ובער הו"א דאתא להיכא דשלח שלוחי דהא ודאי דמשמעות ובער לא שייך לאוקמי בשלח שלוחי וכדכתב רש"י אח"כ דשן דאזלא ממילא מנלן מדלא כתיב בו ושלח, הרי מוכח דמובער לחוד לא מצי לאוקמי בשלח שלוחי והכא לא שייך תירוצי שכתבתי באוקמתא דאידי ואידי אשן, אכן למ"ש ניחא דהכא לא הו"מ להקשות דלכתוב ובער לחוד דלא היינו יודעים במאי מיירי אי משן אי מרגל, ויותר הי' מסתבר לאוקמי' אשן מדכתיב כי יבער ברישא דקרא, לזה הוכרח לכתוב ושלח לאורויי דמיירי מרגל, ועוד דאי לא כתיב ושלח לא הוה ידעי' דמיירי מנזקי בהמה להכי הוכרח לכתוב ושילח את בעירה לאורויי דבנזקי שור מיירי, ומשו"ה לא קשיא לי' לרש"י כלל באוקמתא דאידי ואידי ארגל ודו"ק, והרי מבואר מכל הסוגיא ופרש"י דשן ודאי מושלח ילפי' ואפי' אי לא הוה כתיב כ"א ושלח לחוד הוי ידעי' מיני' דבע"כ אשן ולא ארגל קאי, והא דבברייתא תני ובער זה השן עכ"פ צ"ל לפי המסקנא וכמ"ש הט"ז וא"ש דברי המחבר בלא הגה ודו"ק היטב כי זה ברור:
שם במחבר ונהנית באכילתן כו' לפיכך כל הדומה לזה שמזיק בדבר שהיא נהנית היא תולדה דשן, מלשון המחבר משמע לכאורה דאב או חולדה דשן היינו דוקא אם המזיק קיבל הנאה מדבר שהזיקה, אבל באמת זה אינו דאם אך נתכוונה ליהנות ולבסוף לא עלתה בידה וכגון שנתכוונה מתחלה לאכול ולא הספיקה לאכול עד שנפל מפיה נמי חייב מטעם שן אעפ"י שלא קיבלה שום הנאה וכמ"ש המ"מ פ"א מנזקי ממון, ומה דאמרי' בש"ס שן יש הנאה להזיקה לא על פרטי התולדות קאי זה כ"א על האב, וכוונתו דהאב של שן כמ"ש בתורה ובער בשדה היינו כשירדה לאכול בשדה חבירו וכוונתה לצורך הנאה ולא להזיק ולכן כל פעולה הנעשית לשם הנאה הוי שן ואף אם לבסוף לא עלתה חפצה בידה ליהנות אפ"ה כיון דכוונת ההיזק נעשה לשם הנאה ולא לשם היזק הוי זה שן, וראיה דהכוונה בש"ס כן הוא, דבריש ב"ק קאמר מכדי נשיכה תולדה דשן הוא ומשני לא שן יש הנאה להיזיקה, הא אין הנאה להיזיקה וקשה לכאורה הא הרא"ש והנמוק"י כתבו דגם אם יש הנאה להיזיקה חייב נמי בקרן וכמו שמוכח מהך דכלבא דאכל אימרי רברבי וכן כל דבר שאין דרכה לאכול וגם אנכי הוכחתי בסמוך דגם בכל תולדות דקרן חייב אפי' כשיש ממילא הנאה להזיקה, א"כ מאי פסיקא התם להש"ס דקרן אין הנאה להזיקה הא אפי' כשיש הנאה נמי חייב, אע"כ דהכוונה הוא כמ"ש דמ"ש קרן אין הנאה להזיקה לא על פרטי התולדות קאי זה כ"א על האב וכוונתו דהאב שהוא הנגיחה בקרן כוונתו אינו לשום הנאה כ"א להזיק, ה"נ כל דבר שכוונתו להזיק הוה תולדה ואפי' אם ממילא יש נמי הנאה לא גרע מחמת זה ודכויתה לגבי שן כל פעולה שנעשית מתחילה לשם הנאה אף אם לבסוף לא קיבלה הנאה מ"מ כיון שמתחילה נעשית לא לשם היזק כ"א לשם הנאה הוה שן וזה ברור ועמ"ש לעיל סי' שפ"ט:
סעיף ג' במחבר אכלה פת הוי אורחא, בש"ס דב"ק די"ט פריך ופת אורחי' הוא ורמינהו אכלה פת כו' משלם ח"נ מאי לאו בבהמה כו' ואבע"א לעולם בבהמה ובפתורא ופרש"י פת שעל השולחן דזה הוה שינוי דזה הוה שינוי לקפוץ ע"ג השולחן, ומזה הקשה בלחם משנה (פ"ג מהלכות נזקי ממון) על כל הפוסקים שסתמו לכתוב דפת בבהמה הוה אורחא ולא הזכירו החילוק דבפתורא הוה שינוי, ונ"ל ליישב דלהפוסקים לשיטתייהו א"ש, דשם בש"ס איתא בהמה ברה"ר הלכה ואכלה פטורה עמדה ואכלה חייבת ופריך מ"ש הלכה דאורחא הוא עמדה נמי אורחא הוא ואמר רבא בקופצת ופרש"י דקפיצה הוי שינוי ותולדה דקרן הוא וחייב דקאמר היינו ח"נ והרי"ף ורמב"ם כתבו דקופצת נמי משלם נ"ש והיינו כמ"ש הרא"ש לדעתם דסברי דקופצת לא הוי שינוי דכיון דאורחא למיכל אורחא נמי לקפוץ וכדאמרי' התם בעובדא דההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא אכלה לליפתא ותברה לדנא חייבי' רבא אליפתא ואדנא נזק שלם מ"ט כיון דאורחי' למיכל אורחא נמי לסרוכי ולמיסלק וכמבואר נמי במחבר בסמוך סעיף ה', והראב"ד כתב עוד בזה הלשון מאן דמפרש בקופצת משום שינוי וחצי נזק הוא דמשלם אין לו מוח בקדקדו דהא אמרי' בההוא ברחא כו' אורחא הוא לסרוכי והא נמי להא דמיא עכ"ל, מלבד עוד הרבה קושיות שהקשה בשמ"ק על רש"י ע"ש, והנה בדעת רש"י י"ל בפשיטות דמחלק בין עז לבהמה, דברחא פרש"י עז, ועזים דרכן לקפוץ אבל בבהמה לא הוה קפיצה אורחא אפי' כשרצונם לאכול, אלא דיש להבין מי דחק לרש"י ז"ל ליכנס בתגר זה עם כל הראשונים דלא מחלקי בהכי בין עז לבהמה, ונ"ל דרש"י לשיטתו הי' לו הכרח מן הש"ס לחלק כן דלגרסת רש"י שהבאתי ואבע"א לעולם בבהמה ובפתורה פי' דהא דקתני דבהמה שאכלה פת משלם ח"נ ואע"ג דבהמה אורחא בפת, היינו בפתורא שאין דרכה לקפוץ וליקח מעל השולחן, הרי להדיא בש"ס דבבהמה לא אמרי' דדרכה לקפוץ ולא אמרי' מדאורחא למיכל פת אורחא נמי לקפוץ על השולחן, א"ו דבבהמה אין דרכה בכך אפי' כשרצונה לאכול ולפ"ז לגרסת רש"י יש ברייתא מפורשת דבהמה שקפצה על השולחן ואכלה פת דדרכה בפת אונה משלמת כ"א ח"נ, הרי להדיא דבבהמה קפיצה הוי שינוי ולכן הוכרח לפרש בדברי רבא דקופצת היינו שינוי וחייבת ח"נ, ובכדי שלא יקשה מעובדא דברחא הוכרח לחלק בין עז לבהמה, אכן כל הפוסקים מחקו גרסת ובפתורא מטעם זה גופא שהוכיחו מעובדא דברחא דקפיצה לא הוי שינוי וגרסו "בפתותא" תחת בפתורא כלומר בפתותים שבמרק דזה הוי שינוי וכיון שאין להם הכרח מן הש"ס לא חלקו בין עז לבהמה וסברי דבבהמה נמי אמרי' מדדרכה לאכול דרכה לקפוץ, והשתא ניחא מה שהפוסקים השמיטו לחילוק של הש"ס דבפת שעל השולחן הוי שינוי כיון דכל הפוסקים הרי"ף ורמב"ם וראב"ד ורמב"ן והרא"ש לשיטתם דקפיצה לא הוי שינוי אפי' בבהמה ואין מחלקים בין עז לבהמה, בהכרח שמחקו לגרסת ובפתורא וא"כ לשיטתם לא נזכר כלל חילוק זה דקפיצה על השולחן הוי שינוי, ורק רש"י הוא יחידי בזה ולכן לא הזכירו לחלק בזה, מיהו באמת מצאתי לו חבר לרש"י והוא הרז"ה שמפרש נמי כרש"י דקפיצה על השולחן הוי שינוי וגם היש"ש מחלק נמי דבפת שעל השולחן אין הבהמה דרכה בכך וקופצת הוי שינוי לכן לענ"ד קשה להוציא ממון נזק שלם בבהמה שקפצה על השולחן נגד רש"י ורז"ה ויש"ש ודו"ק כי הדברים ברורים:
סעיף ו' במחבר ודוקא בפחת שפחתה מיתה כו' דין זה כתב הרא"ש על המשנה (ב"ק די"ט) אכלה כסות וכלים, וכרא"ש שם הקשה למה אמר תנא אכלה כסות וכלים משלם ח"נ ולא קתני אכלה בהמה מה שאין דרכה לאכול כגון כלב שאכל אימרא רברבי וחתול שאכלה תרנגולים דהוה רבותא טפי דאע"ג דאכילה גמורה היא ויש הנאה להיזיקה אפ"ה אין משלמין אלא ח"נ כמבואר בספ"ק דב"ק, ועוד קשה דבספ"ק דב"ק דט"ו דתני חמשה תמין הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף כו' ליתני ששה תמין הבהמה אינה מועדת לאכול בהמה גדולה כגון כלב שאכל אמרא רברבא, ומכח קושיות הללו העלה לחדש דין כזה ששום אחד מן הפוסקים לא זכרוהו ומפרש דהא דאמרינן כלב שאכל אמרא רברבי לא מגבינן בבבל לפי שמשונה הוא וח"נ קנסא הוא דמשלם, היינו פחת של המיתה אבל על האכילה של נבילה משלמת נ"ש וכו' שהאכילה אינו שנוי שכן דרכה לאכול נבילות אפי' של בהמות גדולות וסובר דאפי' כשתחלתו בשנוי הוא מ"מ האכילה שבאה ע"י שנוי שלפניה מאחר שבאכילה עצמה אין שנוי משלמין נ"ש וכו' ע"ש, ולענ"ד יש לפקפק בזה כיון דראיה אחרת לא הביא הרא"ש על חידוש דין זה זולת מה שנסתייע מכח קושיות הללו ובאמת יש ליישבם באופן אחר פשוט טפי, דבמשנה דדי"ט דנקט אכלה כסות וכלים משו"ה לא תנא כלב שאכל אמרא רברבי, דכוונת התנא הוא להראות את הדברים שאינם ראויות לאכילה מעצמותן שהמאכל גופי' אינו ראוי לאכילה, לכך לא תנא כלב שאכל אמרא רברבי דהמאכל בעצמו ראוי הוא לאכילה אלא שמשונה הוא מצד ההריגה שאין דרך כלב לטרוף כבשים גדולים, ותני כסות וכלים השינוי הוא במאכל גופא, ובמשנה ספ"ק דב"ק בהדי תמין לא יכול למיתני זה דאף שזה ודאי דעל דבר המשונה כזה אין משלם אלא ח"נ מ"מ לא כל דבר המשלם ח"נ הוא תולדה דקרן דתולדה דקרן לא הוה כ"א מה דדמי לאב לכל צד, כוונתו להזיק ואין הנאה להיזיקה כקרן אבל כלב שאכל אמרא רברבי כיון דיש הנאה להזקה, וסתמא דמלתא שגם להנאתה עשתה כן ולא נתכוונה להזיק לא נוכל לחשבו לתולדה דקרן, דלא דמי לאב בשום צד, אלא דאפ"ה רק ח"נ הוא דמשלם דכיון דמשונה הוא דמי לקרן לענין זה שתשלם ח"נ כקרן דכמו בקרן דאינה משלמת נ"ש משום דלאו אורחי' ולא הי' לו לאסוקי אדעתו לשמור בהמתו מהיזק כזה, וה"נ דכוותה כיון דמשונה הוא משלמת ח"נ, ולפ"ז לק"מ קושית הרא"ש דבשלמא אם כוונת התנא התם היתה לחשוב כל הדברים שמשלמים ח"נ יהי' מאיזה טעם שיהי', בודאי שהי' צריך לחשוב גם לזה דכלב שאכל אמרא רברבי, אכן באמת כוונת התנא התם לחשוב האב של קרן ותולדותיו וא"כ מה שייך למיתני כלב שאכל אמרא רברבי שאין זה תולדה דקרן רק דמי לקרן בחד צד דמשונה, ואם כי לא משמע כן דעתן של המפרשים שהם פי' דכל דבר המשונה הוה תולדה דקרן, וז"ל רש"י ב"ק ד"כ בד"ה וקופצת, ותולדה דקרן הוא ע"ש, אכן בע"כ צריך לפרש דלאו דוקא תולדה דקרן הוא אלא דדמי לקרן ועיין בתפארת ישראל דעל הנהו חמשה תמין כתב דהוה תולדה דקרן ואילו במשנה דאכלה כסות וכלים משלם ח"נ פי' משום דדמי לקרן ולא כתב דהוה תולדה דקרן וזהו ממש כדברנו ותירוץ שלי נוח טפי מתי' הרא"ש דאילו לתי' של הרא"ש אכתי יקשה דליחשיב התם בהדי תמין אינה מועדת לאוכול דברים שאין ראוים לאכילה כגון כסות וכלים, ואילו למ"ש ניחא גם זה, דאע"ג דבזה אין הנאה להיזיקה, מ"מ כיון דס"ס אכילה היתה בזה לא דמי לנשיכה דהוי תולדה דקרן, דהתם לא אכלה כלל ובודאי שכוונתה אינה אלא להזיק שפיר הוה תולדה דקרן משא"כ באכילה לדברים שאינם ראוים לאכילה נהי דהוה זה שלא כדרך הנאתה מ"מ אכילה מיהא הוה בזה ואיכא למימר דלא נתכוונה להזיק ואכתי לא נוכל גם זה לחשבה לתולדה דקרן, חצי נזק ודאי דמשלמת כיון דמשונה הוא אבל לתולדה דקרן אי"א לחשבה כיון דלא ברירא לן דכוונתה להזיק כקרן והן אמת שגם להרא"ש יש לדחוק ולתרץ דמשו"ה לא תני אכילה שאין דרכה בהדי תמין משום דכיון דחשיב התם נשיכה, ואכילה שאין דרכה כלל הוי בכלל נשיכה ודוחק הוא, ותי' שלי נוח טפי, וכיון שעלה בידנו ליישב קושית הרא"ש באופן אחר מנ"ל לחדש דין כזה דאחרי שנפל היסוד איתרע כל הבנין ושוב ראיתי שהיש"ש השיג באמת על הרא"ש מפני שגם הוא יישב לקושיתו בדרך אחר לפי דרכו ע"ש היטב וזה ברור:
ואכן בין לתי' הרא"ש בין לתי' שלי אכתי יקשה, למה תני אכלה כסות וכלים מה שאין דרכה לאכול אפי' ע"י הדחק ליתני אכלה מה שאין דרכה לאכול כגון בהמה שאכלה בשר דהוי בגדר אכילה ואפ"ה אינו משלם כ"א ח"נ כדחשיב בברייתא (ב"ק די"ט) וי"ל דכוונת התנא להראות ולסיים דוגמא מאיזה דבר שאין ראוי לאכילה ולכן למינקט סתמא אכלה דברים שאינם ראוים לא מצי למיתני דרצה להראות דוגמא, וליתני לדוגמא כגון בהמה שאכלה בשר אין זה דבר שאין ראוי כ"א בבהמה אבל בחיה ראוי הוא, והתנא דחשיב אב דשן דכולל כל בהמה וחיה, הוכרח למיתני כסות וכלים דזה אין ראוי בכל בהמה וחיה נמי ודו"ק היטב, ואלולי תלמידי כמוני מכריע הי' נ"ל בזה להלכה דלא כהרא"ש ובשגם שחולק הוא בעיקר החידוש עם רש"י שפי' בב"ק שם גבי סתם דלתות חתורות הם דאל"ה הוה שינוי ובעל הכלב לא הי' משלם אלא אחררא חצי נזק, ולפי' הרא"ש מחייב אחררא נ"ש אף דתחלת חתירה היתה בשינוי ומחמת זה פי' הרא"ש שם פי' אחר דלא כרש"י ע"ש והנלע"ד כתבתי: