חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות מאבד ממון חבירו בידים
סימן שפח
סעיף ב' במחבר ואם נשא ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס חייב לשלם שהמציל עצמו בממון וחבירו חייב כו', ומשמע מדברי הפוסקים בסימן זה דאיסורא ודאי דליכא במקום אונס, והשקלא וטריא הוא אי חייב לשלם כשהציל עצמו מן האונס בממון חבירו, וכן מוכח אמנם מדבר התוס' ב"ק (ד"ס ע"ב) דעל מה שאמרו התם בש"ס דמה שאמר דוד מי ישקני מים הכי קמיבעי לי' גדישין דשעורים דישראל הוו דמיטמרי בו פלשתים וקא מיבעי לי' אם רשאי להציל עצמו בממון חבירו, וכתבו התוס' דאיבעי לי' אם חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש ולא רצו לפרש דהבעיא הי' אם רשאי לכתחלה לשרוף הגדיש ולהציל עצמו בממון חבירו משום שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, ופשיטא דרשאי להציל עצמו והבעיא הוא רק אם חייב לשלם ופשיטא ליה דאסור להציל עצמו בממון חבירו אדעתא דליפטר, אלא יציל עצמו וישלם, אכן מלשון רש"י שם בד"ה ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל בממון חבירו, מלשון זה משמע דגם ההצלה אסור, והציל שלא ישרפוה אע"ג דהי' פקוח נפש, ושוב ראיתי בפרשת דרכים דרוש דרך האתרים שכתב נמי דמרש"י מוכח דאסור להציל עצמו בממון חבירו אפי' במקום פקוח נפש וכתב דרש"י ותוס' פליגי בזה, אלא דקשה מאוד לומר ברש"י כן דהא אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואיך ס"ד דרש"י יסבור דאסור, ועוד דלא אשתמיט שום אחד מהפוסקים להביא בשם רש"י חדוש גדול כזה, ולכן נ"ל לפרש כוונה אחרת ברש"י דהנה לפי' התוס' דדוד מיבעי לי' רק על התשלומי משמע לכאורה דהגדיש כבר הי' נשרף ובא לשאול על התשלומין אבל לפ"ז יקשה דהא בקרא כתוב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה ומשמע דהציל שלא ישרפוה, ולפי' התוס' מאי ויצילה, וקאמר התם נמי בש"ס בשלמא למ"ד דהשאלה היתה למיקלי, היינו דכתיב ויתייצב כו' ויצילה ופרש"י ויצילה שלא ישרפוה כו', אבל לפי' התוס' דמיירי שכבר נשרף והשאלה לא היתה כ"א על התשלומין א"כ לדידהו קשה מאי ויצילה, וצ"ל בע"כ דגם לתוס' לא יתפרש בשכבר נשרף אלא דמיבעי לי' מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין וכמש"כ הרא"ש להדיא, ופירוש לדבריו דקודם ששרף צריך הי' לפרש דאינו נוטל בתורת גזילה אלא שדעתו לשלם, ואי לא פירש הכי קודם ששרף אלא נטלו אדעתא שלא לשלם אע"ג שלאח"כ שילם נקרא גזלן וכמ"ש היש"ש ע"ש, ולפ"ז י"ל דהיינו ויצילה, פי' שהציל לניזק מהפסד ופירש בשעת הלקיחה דנוטלים זה ע"מ לשלם, ובזה הציל לניזק מן ההפסד וכעין מ"ש התוס' שם דס"א לפרש הכי לקרא דויצילה למשא טמון באש קא מיבעי דלא מעצם שרפת הגדיש הציל אלא שהציל מן ההפסד ע"ש, ובמהרש"א שם, וה"נ יתפרש כן, ולפ"ז י"ל דגם מ"ש רש"י ויצילה שלא ישרפוה, אין הכוונה שלא ישרפוה כלל, דזה יקשה טובא הא אין דבר שעומד בפני פקו"נ אלא הכוונה נמי שלא ישרפוה אדעתא דלא לשלם, ולפ"ז אין מחלוקת בין רש"י ותוס' ולשניהם עצם השרפה רשאי הי' דאין דבר עומד בפני פקו"נ ומלשון רש"י אין להוכיח להיפך דכמו דלתוס' יתפרש הכוונה דויצילה ה"נ אפשר לפרש גם ברש"י ודו"ק:
סעיף ח' במחבר אין משביעין את המוסר כו', והנה היש"ש פ' הכונס הביא מ"ש הרא"ש בתשובה ביש עדים על המקצת שמסר דישבע המוסר על השאר מדר' חיא קמייתא, וכתב הרש"ל ע"ז דלא דק דהא מסור פסול לשבועה אלא דנין בזה כדין מחויב שבועה והוא חשוד דכשנגדו נשבע, ועמ"ש בזה בחדושנו לעיל סי' ע"ה ליישב דברי הרא"ש:
שם בש"ך ס"ק נ"א כתב דאע"ג דאמרי' דדינא דגרמי הוי קנסא לאו קנס גמור הוא דנימא בו מודה בקנס פטור ע"ש, והפנ"י בב"ק דצ"ח הביא ראיה להש"ך ממ"ש בש"ס שם גבי שורף שטר ה"ד אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא ליכתבו לי' שטרא מעליא ואי דליכא סהדי אנן מנא ידעי' כלו' דלא איצטריך למימר דפטור ואמר רבא תהא במאמינו, ואי נימא דקנס דגרמי הוי קנס לענין שיפטר בהודאתו א"כ מאי קאמר רבא תהא במאמינו הא כיון דליכא עדים אע"ג דמאמינו הו"ל מודה בקנס ופטור ע"ש שכתב טראי' מכרחת היא, ולענ"ד דלבד שאינה ראיה מכרחת דהא לא הוה מודה כ"א לפי הגרסא המוזכרת לפנינו ברש"י דהאי במאמינו היינו במאמין בעל השטר להשורף שמודה שכך וכך היה כתוב, אמנם לגרסת היש"ש במאמין השורף לבעל השטר, א"כ אין כאן מודה כל עיקר, ונראה להוכיח דבע"כ הגרסא הנכונה הוא כיש"ש דאי במאמין בעהש"ט להשורף דהוה בזה מודה, הא תינח לדינא דהש"ך דמיירי בדינא דגרמי י"ל כתי' הפנ"י דגרמי לא מיקרי קנס לענין שיפטור בהודאה, אבל אכתי מה נענה לקושיא גדולה מזה דהיכי משכחת שיצטרך קרא למעט שטרות מכפל, תיפוק לי' דאי"א בשום אופן לחייבו כפל, לממ"נ אם אפשר דאיכא עדים שיודעים מאי כתוב בשטר א"כ דכתבו לי' שטרא אחרינא ונמצא דלא גנב ממנו כלום, ואי דליכא עדים מנא ידעינן מה הי' כתוב בו כקושית הש"ס דב"ק, ובזה לא שייך לתרוצי במאמינו דהא בכפל הוה מודה בקנס ופטור, וגם תי' הפנ"י ליתא בזה כיון דהוא קנס גמור מדאורייתא, וכבר הרבו בספרי האחרונים לדבר בזה, אע"כ דט"ס הוא ברש"י שם והגרסא הנכונה הוא במאמין השורף להבעהש"ט וא"כ אין בזה מודה כלל, דהשורף וכן הגנב הלא לא הודה כלל דעל עצם שרפת השטר יש עדים אלא שלא ידעי מה כתוב בו, ועל הסכום האמין לבעל השטר ונמצא דלא הי' בזה שום הודאה מצד החייב, ושוב עיינתי ברש"י שעל הרי"ף כתוב שם להדיא מאמין השורף לבעל השטר ודו"ק:
סעיף ט"ו ברמ"א מי ששלח שליא למסור אם השליא הוחזק חייב המשלחו כו' ועיין בש"ך, ובחדושנו לעיל סי' קפ"ב ובכמה מקומות הארכנו בזה: