אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב חלק שלישי › הלכות נזיקין

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

חלק שלישי · הלכות נזיקין

הלכות גזילה

סימן שעח

סעיף ח' במחבר אבל בע"ש בין השמשות פטור מפני שרץ ברשות לכאורה משמע שדוקא בין השמשות יש לו הרשות לרוץ בכדי לגמור עסקיו להכין צורכי שבת, כי היום פנה ומיד יקדש שבת ולא יהי' לו שהות לעשותם אבל בע"ש קודם חשיכה שיש עדיין שהות הרבה מן היום אין לו רשות לרוץ אפי' לצורך עסקי שבת, וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב דרץ ברשות כדי שלא תכנס שבת והוא אינו פנוי, מיהו בשמ"ק לב"ק דל"ב כתב דהא דקאמר איסי בע"ש בין השמשות לרבותא קאמר אפי' בין השמשות דכל המלאכות עשויות כבר ואין דרך שוב להתעסק בצרכי שבת דכמעט כל המלאכות אסורות שוב, אפ"ה פטור משום די"ל דרץ לצורך מצות קבלת שבת, וכ"ש כשרץ בע"ש קודם בין השמשות בשעה שמותר להתעסק בצרכי שבת דפטור ע"ש, לפ"ז מוכח דלאו דוקא כשרץ לצורך עסקי מלאכות שבת דשרי כמ"ש הסמ"ע אלא אפי' לצורך מצוה אחרת נמי שרי, דהא בין השמשות אין צורך עוד לעסקי שבת ואפ"ה פטור משום דרץ למצוות קבלת שבת, ועיין בפ"ת בשם חו"י במי שהיה רץ לקידוש לבנה ומפני מרוצתו עשה היזק והעלה שחייב דדוקא בין השמשות יש לו הרשות לרוץ משום דזמנו מועט ע"ש, ולמ"ש דכ"ש כשרץ ביום דפטור איך מקום עוד לדבריו והוה כשרץ לאיזה מצוה שהוא מיקרי רץ ברשות ופטור לדיעה זו ודו"ק:

סימן שעט

סעיף ב' במחבר הי' בעל קורה ראשון כו' ואם עמד בעל הקורה לנוח כו' חייב ואם הזהיר לבעל חבית וא"ל עמוד פטיר, זהו מדברי הש"ס ב"ק דל"א הא קמ"ל דאע"ג שעמד לפוש כי אמר לו לבעל חבית עמוד פטור, והרא"ש שם הקשה דמאי רבותא הוא דכיון דאמר לו עמוד פשיטא דפטור וכי לכתחלה ישבר חביתו כדי שיפרענו זה ע"ש, והפנ"י השיג ע"ז עפמ"ש שם דל"ב דההיא דאם עמד בעל קורה איירי דרמי כשלדא, וא"כ הרי זה דומה לממלא רשות הרבים כולה חביות דאמרי' התם דמשבר בידים וכמבואר כאן במחבר, וא"כ ה"נ ברמיא כשלדא רשות לבעל החבית לשבור קורתו של. זה בידים כיון שהלה עושה שלא ברשות ולא מטרחינן לי' לעמוד דאל"כ כל אדם יניח תקלותיו ברה"ר ואומר לכל העוברים עמודו, א"ו דלא שייך לומר כן שאין רשות לאדם למנוע העוברים לילך כדרכם, וכיון שכן הוא שרשות לבעל החבית לשבר הקורה בידים מכ"ש שרשאי לילך כדרכו ואם יוזק ישלם הלה שיותר יש ליזהר שלא יזיק משלא יוזק וא"כ הכא שרשאי להזיק מכ"ש שא"צ לחוש אם יוזק וכו' ע"ש, ולא יכולתי להבין דבריו בזה דהא בממלא רה"ר חביות גופא אע"ג דודאי הוא דרשאי לשבר אפ"ה אסיקנא בש"ס שם דאם הוזק פטור בעל החבית משום דאיהו דאזיק אנפשי' ולדברי הפנ"י אמאי לא נימא גם התם כיון דרשות בידו לשבר החביות בידים מכ"ש שאם הוזק שצריך לשלם, אע"כ דאף שרשות בידו לשבר בידים מ"מ לעשות היזק בנפשו בידים בכדי שיפרענו, זה אין לו רשות ואם עשה כזה איהו דאזיק אנפשי', וא"כ כ"ש הכא שזה הזהיר לו לעמוד ולא דמי זה למה שכתב דיותר יש לו לאדם לשמור שלא יזיק משלא יוזק, דהתם כשההיזק בא מחמת חסרון הזהירות בזה אמרי' דיותר מחויב לשמור שלא יזיק אבל היכא דברי היזיקא והולך וגורם היזק לנפשו לאחר שהזהירו השני ע"ז, בזה הוא הסברא להיפך דלהזיק לאותו האיש ששינה ומילא הדרך יש לו רשות ע"ז אבל לגרום היזק בידים לעצמו איהו דאזיק אנפשי' דאין לחייב בשום אופן על היזק כזה שעשה האדם לנפשי' בידים, ולא אדע איך כתב הפנ"י דבר כזה שהוא נגד המפורש בש"ס, וזולת זה לא אדע מה מקשה על הרא"ש, דאפי' אם הי' הדין כדברי הפנ"י דהיכא דיש לו רשות לשבר מכ"ש שא"צ לחוש אם יוזק, אפ"ה על הרא"ש לק"מ דהא הרא"ש סובר דאפי' בממלא רה"ר כולה חביות אין לו רשות גם לשבר ואם שיבר חייב, ורק רב הוא דסובר הכי בש"ס שם דבממלא פטור המשבר, אבל הרי"ף והרא"ש פסקו דאין טעם זה מספיק לפטור, אלא טעם דלפי שאין אדם עשוי להתבונן בדרכים הוא דמהני לפטור אבל טעם דממלא אין מספיק לחייב המשבר נמי ע"ש, והכי מוכח גם דברי התוס' דאפי' ברמי כשלדא אפ"ה אם אמר לו לעמוד ולא עמד פטור דאין לו רשות לשבור חביתו לכתחלה בכדי שיפרענו זה, דבב"ק שם דל"ב בתוד"ה ואם עמד כתבו וז"ל אבל כי הוי כשלדא לא פשע בעל חבית דלא ידע כשעומד כשלדא אע"פ שגוף האדם רואה כשעמד מה שעמד כשלדא אין רואה עכ"ל. הרי דטרחו לאוקמי דבעל החבית לא פשע ולא ידע שעומד כשלדא משו"ה חייב לשלם בעד החביות אבל אילו היה יודע שעומד כשלדא ופושע הי' פטור ודלא כהפנ"י שסובר דאפי' לכתחלה יש לו לפשוע בזה והלה מחויב לשלם ועמ"ש בדבור הסמוך:

סעיף ג' במחבר ואם עמד בעל החבית פטור, וקשה אמאי פטור הא יכול לומר לבעל קורה הי' לך לסגויי באידך גיסא שלא תזיקנו, וכ"ש הוא מדין דלעיל בסעיף ב' דאם עמד בעל הקורה חייב ומוקי לה בש"ס דמיירי דפסקי' כשלדא ומשמע הא לא פסקי' כשלדא מצי א"ל בעל הקורה הי' לך ליזהר שלא תיזק לסוגיי באידך גיסא, וא"כ כ"ש דיכול הכא לומר בעל חבית דהי' לך לסוניי באידך גיסא שלא תזיקני דיותר יש לו לאדם לשמור שלא יזיק משלא יוזק, ומצאתי קושיא זאת בשמ"ק ותי' בשם הריב"א דלא דמי דודאי לענין שמירה אין אדם מתבונן לשמור ביתו כ"כ שלא יוזק, וכן במהלך ברה"ר אינו נזהר, כ"כ להתבונן בדרך שלא יוזק כמו שלא יזיק אבל באדם הנושא חבית היא נזהר יותר של יוזק מבעל הקורה שלא יזיקוהו ע"ש, ומכאן נמי נדחים דברי הפנ"י שהבאתי בדבור הקודם שרצה לחייב נמי באדם הנושא חבית ומטעם דיותר נצריך ליזהר שלא יזיק כו' ע"ש שדחיתי דבריו, ומדברי הריב"א הוה נמי תיובתא לדבריו דבכה"ג לא אמרי' סברא דיותר וכו':

סימן שפ

סעיף ג' בש"ך סק"ב הקשה על הטור דכתב אפי' בחייבי כריתות פטור נמי מתשלומין דהא לא אמרי' קלב"מ אלא בחייבי מיתות ב"ד ע"ש, ובחדושנו לעיל סי' פ"ז סעיף כ"ה הבאתי דעת התוס' דאפי' בחייבי כריתות אמרי' קלב"מ:

סימן שפא

סעיף א' במחבר חמשה שישבו על הכסא ולא נשבר ובא אחרון וכו'. בש"ס דב"ק ד"י איתא הכי והא איכא הא דתניא ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו האחרון חייב ואמר ר"פ כגון פפא בר אבא כו' ע"ש, והמפרשים הקשו על הרמב"ם ומחבר שלא הזכירו לזה דבעי' דוקא כגון פפא בר אבא, ונ"ל דהנה בתוס' שם הביא שני פירושים בהא דפפא בר אבא, פרשב"ם דנקט פפא בר אבא לפי שלסתם בני אדם הוא שאול לכל הבא מאליו לישב כיסתם ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה, אבל פפא בר אבא שהוא משונה וכבד משאר בני אדם סתמא אין שאול לו, ור"ת מפרש דנקט פפא בר אבא משום דקאמר במסקנא דכחו כגופו דמי ודוקא פפא בר אבא שהוא אדם כבד ומתוך כובדו מונעו לעמוד אבל שאר בנ"א שאין כבדין כ"כ ואין סמיכתן מעכב מלעמוד אינהו נמי פשעו שלא עמדו וכולן חייבין ע"ש, ולשני הפירושים הללו יקשה מאוד במה שהביא להא דר"פ בלשון הקושיא, והנכון בזה כמ"ש המפרשים דר"פ בקושיתו הוצרך לזה דאלת"ה א"כ יקשה בקושיתו דאס"ד דמיירי ברייתא בבני אדם שווים שע"י אחד מהם לבד לא הוה נשבר הספסל וגם ע"י האחרון לבד נמי לא הי' נשבר, א"כ מאי הוה ס"ד דר"פ לחייב את האחרון יותר מכולם ולימא להו אי לאו אתון בדידי לחוד לא הוה מיתבר כדמקשה הש"ס התם, ומכח הכרח קושיא זאת בע"כ צ"ל דר"פ בקושיתו הי' סובר דע"י האחרון לחוד נמי הי' נשבר מפני שהי' שמן וכבד טפי מכולם ולכך לא מצי תו לטעון אי לאו אתון בדידי לחוד לא הי' נשבר כיון שעל ידו לחוד נמי הי' נשבר, אלא דאפ"ה קרי לו התם הכשרתי במקצת נזקו דכיון שלא עמדו אלו החמשה הקודמים דודאי שגם הם סייעו בשבירתו כיון דנתוסף המעשה עוד על ידיהם. והיינו דאמר כגון פפא בר אבא כלו' שכדאי לבדו לשבור ולכך לא יוכל לומר דהי' לכם לעמוד כשישבתי, דאף אם עמדו מ"מ הי' מוחבר בדידי' לחוד, ופריך הש"ס עליו היכי דמי כו' ומשני ל"צ דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי כו' והשתא תו לא צריכא לאוקמתא דכגון פפא בר אבא, דמיירי שפיר בבני אדם שווין וגם ע"י האחרון לבד לא הי' נשבר ומ"מ חייב הוא לבדו כיון דבהדי דסמיך בהו תברי ור"ל שלא הי' בהם פנאי לעמוד וקמ"ל דכחו כגופו, וזהו הפירוש היותר נכון וגם המרדכי בב"ב פ' הספינה פי' כן, וגם הרמב"ם ודאי שמפרש כן ומשו"ה לא הביא האוקמתא דכגון פפא בר אבא כיון דלפירוש הזה לא קיימא כן למסקנא:

סימן שפב

סעיף א' במחבר ובזמן הזה אין מגבין אותן כו' ובשמ"ק לב"ק דצ"ב וז"ל ולענין פסק כתב המאירי בשם גדולי הפוסקים שדבר זה ממון הוא ולא קנס כו' וכן יראה לדעתי שדנין אותה בחו"ל כו' עכ"ל:

סימן שפג

סעיף ב' במחבר דחפו לעליון כו' אם הי' יכול לשומטו, ובסמ"ע סק"ו כתב וז"ל פי' לשמט העליון מהתחתון בנחת ולא הי' לו לדוחפו בכח עד שמחמתו מת אבל ברישא דהשמיט השור שלו ניתן לו רשות להצילו וא"צ לדקדק אף שהיה יכול להשמט העליון בנחת עכ"ל, ובדבריו מיושב מה שהקשה בהגהות מוהרי"ל יאליש (ב"ק דכ"ח) דקאמר שם בגמ' מאי לאו במועד דליכא פסידא, והקשה הא גם במועד איכא פסידא לבעל השור שיצטרך לשלם נזק שלם, ולדברי הסמ"ע א"ש דבכדי להציל את בעל השור לא הי' רשאי לשמוט בבהלה כ"כ באפין שהעליון יפול וימות ומיבעי לי' לעיוני ולשמטו בנחת באופן שלא יפול וימות, דכי יעלה על הדעת שרוצה להצילו מספק הפסד שמא ימות את השור התחתון ויתחייב נזק שלם ויעשה בזה הפסד ודאי לבעל השור שימית את שורו, ובשלמא אם חשש להפסד שלו לא הטילו עליו לעשות במתינות ולהשגיח מה שנעשה עם העליון, הוא בעבידתי' טריד להציל את שלו אבל אי משום פסידא דעליון פשיטא שהי' לו להיות מתון ולשומטו בנחת שלא יגיע מזה היזק ודאי לבעל השור העליון שרוצה להצילו:

סעיף ד' במחבר ה' שהניחו ה' חבילות כו' ואם אין ידוע כולם משלמים בשוה, ובקצוה"ח הביא להקשות למה חייבין הא כל אחד יכול לומר אני לא הזקתי וכי מוציאין ממון מספיקא ע"ש, ובחדושנו לעיל סי' ש"ט הארכנו ליישב זה ע"ש:

סימן שפד

סעיף א' במחבר או שרק ונע והזיק בכחו וניעו כו' והם תולדות של אדם כו', והנה בב"ק ד"ג במה דפריך אלא אכיחו וניעו ה"ד אי בהדי דאזלי מזקי כחו הוא ופרש"י כחו גופו והיינו אדם גופא וחייב, ומלשונו משמע דאין זה תולדה דאדם אלא אדם גופא ודלא כמ"ש כאן דהיינו תולדה דאדם, אכן באמת אי"א לפרש כן בכוונת רש"י, דאי כיחו וניעו הוה אדם גופא א"כ לא משכחת תולדות למבעה לרב דסובר מבעה זה אדם, ובמתני' הא מבעה נמי בכלל האבות ומכלל דאיכא תולדות וכ"כ הפנ"י שם דמטעם זה א"א לומר דהיינו אב, וברי"ף מפורש דהם תולדה דאדם, ובע"כ שגם כוונת רש"י כן הוא דרק לענין החיוב דמיא זה לגופו אבל הוה תולדה וק"ל:

שם במחבר אבל אם רק הרוק והניח על הארץ ואח"כ נתקל מהם אדם ה"ז חייב משום בורו כו' מלשון נתקל מהם שכתב המחבר משמע שבהם רק הוחלק ונתקל אבל ההיזק בא ע"י הקרקע שנחבט בה והכי דייקי נמי התוס' בב"ק ד"ה ודכ"ח מלשון הוחלקו ונתקל, דלא בהם עצמו הוזק, ואפ"ה אין להקשות על המחבר דא"כ למה חייב לגמרי כיון דקרקע עולם הזיקת ובור שלו אינו אלא גרמא, דלדידן דקיי"ל כשמואל דבור שחייבה עליו תורה כ"ש לחבטו א"כ כל בור הוה חיובו רק משום דהוא גרם וההיזק בא ע"י קרקע עולם, מיהו על רש"י בב"ק ד"ג ע"ב בד"ה אי בתר דנייחי כתב נמי וז"ל אחר נוח הרוק לארץ הזיקו שהוחלק אדם בהם ע"כ, הרי שגם רש"י מפרש לבור דמתני' דמיירי שרק הוחלק בכחו וניעו ולא שהוזק בהם, והתם א"א לפרש הכי דא"כ פטור לגמרי לרב דסובר להבלו ולא לחבטו, וגם בתוד"ה אבנו סכינו הקשו דאמאי חייב לרב ומשני משום דחבטא הוי דידי' שהוזק בעצם התקלה ע"ש, וצ"ל דגם ברש"י הוה הכוונה דמיירי שהוזק בעצם הכחו וניעו, והוחלק בהם שכתב הכוונה לפרש דמיירי בע"כ שגם ההחלקה בא ע"י המים נמי שבהם הוחלק וגם הוזק דאי הוחלק בדבר אחר והוזק בהם א"כ הוי פטור לגמרי דגזה"כ הוא בבור ונפל שמה שור, דנפל מעצמו ולא כשהוחלק ע"י דבר אחר ונפל וכמ"ש התוס' בב"ק דנ"ד ע"ב וכן בד"ה לאתויי בור המתגלגל דאם חפר בור ובא אחר ודחף כו' אין סברא שיתחייב בעל הבור ועכ"פ לא עדיף משור שדחף חבירו לבור דאין חייב בעל הבית בכל ההיזק, ולכן הוכרח לפרש דבע"כ שגם ההחלקה נמי הי' ע"י תקלה זאת גופא והכל בא ע"י תקלתו וסבתו, ולפ"ז מ"ש רש"י והוחלק בהם, לא למעוטי ההיזק אתא שדוקא הוחלק ולא הוזק אלא לאוסופי בא שהי' נמי ההחלקה עי"ז אבל ההיזק ודאי שהוזק בהן גופא וזה ברור, ובשמ"ק ראיתי שהקשה באמת למה חייב בזה לרב דסובר חבטה קרקע עולם ולמ"ש מיושב דודאי מיירי שבאמת ההיזק הי' ע"י התקלה ולא על הקרקע וכמ"ש, וגם במחבר צריכין לפרש נמי דההחלקה ודאי שהי' ע"י הכיחו וניעו, וההיזק גם אם בא ע"י קרקע עולם חייב לדידן ודו"ק:

סימן שפה

סעיף א' במחבר המזיק את חבירו היזק שאינו ניכר כגון שעירב יי"נ ביינו כו' הן רש"י (ב"ק ד"ד) כתב דמנסך ליכא למימר שעירבו ביי"נ דא"כ לא אפסדי' מידי דהא מצי למוכרו חוץ מיי"נ שבו, ואפשר דרש"י לא פליג אמחבר דבאמת סברא זאת דמשום דמצי למוכרו לא חשיב הפסד אי"א לומר כ"א לרב דסובר דמנסך היינו מנסך ממש אבל לשמואל דסובר דמנסך היינו מערב ולדידי' בע"כ דגם מערב אע"ג שיש לוקחין אפ"ה זה גופא חשיב הפסד מה שאינו יכול למכור לכל ומוכר בזול, וכמו מדמע תרומה בחולין דחשיב הפסד אע"ג דיכול למכרו לכהנים מ"מ חשיב הפסד כיון שמוכרח למכרו בזול, ורש"י שפי' בב"ק דא"א לומר מערב קאי זה אליבא דרב וכמו שהוכחנו שם אבל לדידן דקי"ל כשמואל דמנסך היינו מערב בע"כ שגם זה חשיב הפסד ושפיר כתב המחבר שעירב יין נסך, אכן מרש"י הלא מוכח להדיא דאם עירב יי"נ ביין כשר אינו נאסר כל התערובות ומשו"ה לא חשיב זה הפסד, ובמחבר הי' אפשר נמי לפרש דמה שחייב, היינו על ההפסד הזה שצריך למוכרו בזול אבל גוף היין לא נאסר אבל ברמב"ם הלא מפורש דאם עירב טפת יין נסך בתוך יינו אסר עליו הכל, וביותר יקשה דהא רש"י גופא בפרק בתרא דע"ז פסק דכולו אסור, וכבר הקשה הש"ג על רש"י דב"ק שפי' דאינו נאסר כל התערובות ע"ש, ולכן נ"ל ברור ליישב דהנה בגיטין דנ"ב ברש"י ד"ה מערב כתב דאסרו כילו בהנאה ע"ש, הלא ברש"י גופא סותר לכאורה דבריו מה שפי' בב"ק, ובאמת אין בזה שום סתירה דהא מ"ד דיין ביין אינו בטל כולו אסור בהנאה, אינו אלא דרבנן ומשום חומרא דיי"נ אבל מה"ת אפי' נפל רוב יין נסך במיעוט יין כשר כיון שאינו נהנה מגוף האיסור מותר למוכרו חוץ מדמי יי"נ ואין כאן נהנה, ולפ"ז בב"ק דאבות קא חשיב התם ואבות אינם אלא מה דכתיבי באורייתא בהדיא שפיר כתב רש"י דאב לא הוה כ"א כשנסכו ממש דאילו נתערב יי"נ מצי למוכרו דודאי דבר טובה הכין דרשאי למוכרו, משא"כ בגיטין דמיירי לענין דינא אם חייב לשלם בהיזק כזה שפיר כתב דאסור כולו דודאי רבנן אסרו התערובות וממילא חייב לשלם, ומשו"ה לדידן דקיי"ל כולן אסור איה"נ דאפי' כשערבו חייב בכולו:

שם בש"ך סק"א האריך להוכיח דהרמב"ם סובר דקנסא מקנסא ילפינן ע"ש, ונ"ל להביא ראיה דהרמב"ם סובר הכי מדבריו בפ"ז מהלכות חובל ומזיק שפסק דהעושה מלאכה בפרת חטאת אינו פטור בדיני אדם כ"א בהכניסה לרבקה שתניק ותידוש, והראב"ד השיג עליו מסוגיא דגיטין דנ"ג דפריך התם העושה מלאכה בפרת חטאת פטור בדיני אדם כו' ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמי' היזק בדיני אדם נמי לחייב ומשני פרה שהכניסה לרבקה ע"מ שתינוק ומשו"ה אי"א לחייבו דמצי אמר לטובה כוונתי ע"ש, ומשמע דלמ"ד לא שמי' היזק ניחא מה שפטור מדיני אדם ולא איצטריך לאוקמי לדידי' בשהכניסה לרבקה שתינוק ותידוש וא"כ לדידן דקי"ל לאו שמי' היזק למה הוצרך הרמב"ם לאוקמי בהכניסה לרבקה שתינוק ע"ש, ואכן אי נימא דרמב"ם סובר קנסא מקנסא ילפינן א"ש, דהנה המהרש"א בגיטין שם הקשה דמה ענין קושיא מפרת חטאת דפטור למ"ד שמי' היזק דוקא, הא גם למ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק נמי קשה דלחייב מיהא מטעם שלא יהא כ"ח הולך ומטמא, כמו מטמא ומדמע דמתני' דהתם דקתני בהו במזיד חייב מה"ט, ואמנם י"ל דמשו"ה לא פריך למ"ד לא שמי' היזק משום דלא פסיקא להקשות אליבי' דשמא סובר קנסא מקנסא ילפינן והיכי דקנוס קנוס והיכי דלא קנוס לא קנוס ולא שייך לחייבו מטעם שלא יהא כו' כיון דהכא לא מצינו שקנסו, ומחטמא ומדמע לא ילפינן דקנסא מקנסא לא ילפינן, אבל אי הוה פשיטא לן דסובר קנסא מקנסא ילפינן איה"נ דהוה קשה מכאן גם למ"ד לא שמי' היזק, ולפ"ז מוכח מהכא דרמב"ם סובר דילפי' קנסא מקנסא, א"כ לשיטתו חייב בעושה מלאכה בפרת חטאת במזיד, דאע"ג דהיזק שא"נ לא שמו' היזק מ"מ חייב מטעם שלא יהא כו' דילפינן ממטמא ומדמע והוכרח לפרש דהא דפטור היינו דוקא בהכניסה לרבקה וזה ברור:

סימן שפו

בש"ך סק"ז הוכיח דבשף מטבע של חבירו דפטור דהיינו דוקא בדלא אגבהיה אבל אגבי' בידים מגזל גזלי' השבה בעי למיעבד והשבה כזאת דנפחתה לאו השבה מעליא הוא וכן העלה הקצוה"ח לשי' הרמ"א כאן דבפחות כיון דנעשה שנוי בידו דמעיקרא מטבע והשתא נסכא לא מצי א"ל הרי שלך לפניך ולכן היכי דאגבהי' חייב ע"ש, ובמחכ"ת משניהם נעלמו דברי הרשב"א המובא בשמ"ק (ב"ק דצ"ח) וז"ל ולדידי קשה לי הא אמרי' לעיל זוזי ועבבדינהו נסכא קני ובששף אותו ומחייה בקרנסו הרי בטל צורתו ונעשה נסכא וזוזי הוא דאינו חוזר וי"ל דהתם דמתכוון לגזול בדעבדינהו נסכא קונהו בשנוי אבל הכא נראה שאינו מכוון לגזול אלא לחסר וכל שאינו מחסר בגופו ממש כמו שפייה לא מיקרי חסרון ואע"ג דמשעה דאגבי' מיגזל גזלי' לענין חיוב השבתו אם זרקו לים או אבדו מ"מ כל שעיקר כוונתו אינו לגזול אלא לחסר והכא לא חסרו כלום עכ"ל, ביאור דבריו דבין שנוטלו לצורך עצמו בין שנוטלו ע"מ לחסר מיקרי גזלן אבל כיון דמחייה בקורנסו אין חשוב חסרון בגוף הדבר וא"כ לא מקרי שלקחו ע"מ לחסרו וא"כ, אמאי תחייבו משום גזלן אטו אם אחד יגביה חפץ חבירו ולא יתכוון לא לגוזלו ולא לחסרו יהי' נחשב כגזלן, ובשלמא בזרקו לים אע"ג דהתם נמי בגוף החפץ אין שום היזק דמה"ט הא לא הוה כ"א גרמא מ"מ הרי חסרו מן הבעלים כיון שזרקו לים, ונהי דמטעם מזיק אין לחייבו כיון שבגוף הדבר אין היזק אבל הא עכ"פ חסרו מן הבעלים שמתחלה הי' החפץ ברשותם ועתה אינו נעשה גזלן ושפיר נחייבנו מטעם גזלן משא"כ בשף מטבע שבגוף הדבר אין שום היזק וגם מרשות הבעלים לא חסרו, מאיזה טעם נחייבו, לא גזלן ולא מזיק איכא הכא, ויהי' איך שיהי' כוונת הרשב"א עכ"פ שפתיו ברור מללו שאפי' בדאגבהי' נמי פטור ודלא כש"ך וקצוה"ח:

שם בש"ך ס"ק י"ב הביא בשם התוס' דגיטין דהא דמחייב רשב"ג מזיק שעבודו של חבירו הוא באפותיקו מפורש ע"ש, תמה אני מאוד ע"ז דהא בתוס' שם מפורש דרק לת"ק דמתני' התם שסובר מזיק שעבודו פטור הוא דמיירי התם באפותיקו מפורש דוקא אבל לרשב"ג דסובר חייב מיירי באמת באפותיקו סתם, דז"ל התוס' דמיירי באפותיקו מפורש דלא גבי משאר נכסים דאל"ה אמאי פטור הרי עדיין חייב לו חובו ע"ש, הרי להדיא דלא הוכיחו כ"א למ"ד פטור, וגם הדין עמם דלמ"ד חייב וא"א להוכיח וכמו שהארכנו בחדושנו לעיל סי' קי"ז דגם בעיקר הוכחת התוס' למ"ד פטור פקפקנו שם הרבה אבל למ"ד חייב ודאי דאין שום הוכחה דמפורש מיירי ע"ש היטב:

סעיף ג' במחבר וכן הזורק כלי שלו מראש הגג והיו תחתיו וכרים וכסתות כו' חייב המסלק, וכתב בסמ"ע דמשו"ה דייק בזרק כלי שלו, דדוקא בכה"ג חייב המסלק בכולו אבל אם זרק כלי. של חבירו מראש הגג ס"ל לרמב"ם דהזורק והמסלק משלמין דמי הכלי יחד כל אחד חצי הנזק, והנה הראב"ד כתב על דברי הרמב"ם שסובר דהזורק נמי חייב שמעולם לא ראה שיבוש כזה ע"ש בפ"ז מחובל ומזיק, ובאמת כל מפרשי הרמב"ם נלאו ליישב, ולפי עניות דעתי נראה בפשוטו דרמב"ם סובר דמה שאמר בש"ס ב"ק דכ"ו בטעם פטור דהזורק משום דפסוקי מיפסק גירי' היינו דמחמת טעם זה לא הוי כמזיק בידים דהרי בידים זרקו ויהי' חייב גם לרבה דסובר גרמא פטור, אבל כיון דפסוקי מפסיק גירי' אינו חשוב כמזיק בידים אבל עכ"פ מידי גרם ודאי דלא נפיק דס"ס אלמלא הוא שזרק לא הי' נשבר ע"י סילוק הכרים, ונהי דבלא סלוק הכרים לא הי' נשבר ג"כ מ"מ נוכל לחשוב עי"ז ששניהם עשו הגרם היזק כיון שבמעשה האחד בלא השני לא הי' בא ההיזק הוה כשניהם עשו לגרם ההיזק ואפ"ה קאמר רבה דפטור דלטעמי' אזל דגרמא פטור לדידי', אבל לדידן נהי דמטעם מזיק אין לחייבו מ"מ מחייבינן אותו ע"י הגרם וכיון ששניהם גרמו חייבין שניהם, ולכן פסק הרמב"ם דבאמת שניהם חייבין וזה נכון בעזה"י:

שם בקצוה"ח סק"י כתב וז"ל כתב המרדכי אמר ר' יקר הזורק מטבע של חבירו לים פטור וכו' אפי' לר"מ דדאין דינא דגרמי נמי פטור אע"ג דגורם ליתן שכר להעלותן מן הים דדמי למכה בהמת חבירו דמשלם נזק ואם רפאה אינו משלם לו אע"ג דגורם ליתן לו שכר הרופא וכו' ויש לחלק בין נזקי גופו לנזקי ממונו שבמזיק לגופו יש לו ליתן לרופא הזיקו שע"כ יש לו ליתן לרופא מה שחייב לשלם רפוי לבד מן הנזק דאפחתי' מכספא אבל כשמזיק לממונו ומחמת אותו ממון נפסד ממון אחר כגון חובל בהמה דמחמת הבהמה נפסד ממון אחר שיש לו ליתן לרופא משו"ה פטור, וה"נ בזורק מטבע לים דמחמת ממון מפסיד ממון אחר בכה"ג מודה ר"מ עכ"ל המרדכי והקשה בקצוה"ח ע"ז מש"ס דב"ק די"א תניא אחרים אומרים מנין שעל בעל הבור להעלות שור חבירו ת"ל כו' האי טורח נבילה ה"ד אילימא דבבירא שויא זוזא ואגודה שויא ארבעה כי טרח בדנפשי' טרח ופרש"י ריוח דנפשי' קא עביד דשיים לי' לניזק בדמי יתירא ולמה לי קרא דוהמת יהי' לו, ומסיק ל"צ דבבירא שויא זוזא ואגודה נמי שויא זוזא, ואמאי פריך כי טרח בדנפשי' טרח, הא אי לאו קרא דוהמת הוה שיים לי' לניזק בארבעה כדשויא אגודה דכיון דיכול להוציאה מן הבור אע"ג דיצטרך להוציא אין המזיק חייב בשביל ההוצאה ומשו"ה צריך קרא דוהמת לאשמועי' דהמזיק חייב להעלותו מן הבור ע"ש, ונ"ל דמ"ש המרדכי דדוחף מטבע לים וכן בעד רפוי הבהמה א"צ לשלם היינו דוקא כשעצם הדבר לא הוזק ולא נפחת בפחתי' דלא הדר והדבר הוא בעין כבראשונה אלא שצריך להוציא הוצאה עד שתשוב לקדמותו, אבל בהוצאה מיהא חשוב לבראשונה ולא יהא ניכר בה שום היזק בכה"ג דוקא הוא דפטור דכיון שעצם הדבר לא נשתנה ויכול להשיבה לבראשונה וההוצאה הוא דחשיב רק כגרמא ופטור, משא"כ היכא שעצם הדבר הוזק והופחת בפחת כזה דלא הדר עוד באופן שיצא מתורת גרמא בנזקין אלא דהוה היזק ממש, בכה"ג פשיטא שגם היזק הוצאת ההעלאה נחשבת כהיזק דאיך יוכל להיות אחרת שלא לחשוב הוצאת ההעלאה להיזק כיון ששמין ההיזק כפי שעומד עתה למכור ושמין כמה יתן לוקח בעדה עתה, ובודאי שהלוקח יחשוב מה שצריך לו להוציא ההוצאות על ההעלאה ויפחות מהדמים בעד זה, וכן נמי ברפי הבהמה אם ניזוקה הבהמה בהיזיקא דלא הדרה לקדמותה, בודאי שצריך לחשוב ולצרף להיזק גם את הוצאות הרפוי שהרי צריך לישום ההיזק כמה יתן הלוקח בעדה עתה, ובודאי שהלוקח יפחות מדמי שויה מה שצריך להוציא הוצאות על רפואתה, ומה שאמרו דא"צ לשלם הרפוי של בהמה היינו במקום שהבהמה לא הוזקה בפחת דלא הדר וע"י הוצאת הרפוי תשוב לבראשונה, וא"כ בכה"ג שבעד עצם ההיזק א"צ שום שומא ואין כאן אלא הוצאת הרפוי בלבד, בודאי שא"צ לשלם בבהמה רפוי' וכן הוצאת ההעלאה בכה"ג שבעצם לא הוזקה הבהמה ורק ע"י ההעלה מן הבור תשוב לקדמותה, וכיון שנזק אין כאן רק הוצאת ההעלאה ודאי שא"צ לשלם באמת בעד ההעלאה שאין נחשב כ"א כגרמא ואפי' לר"מ פטור, אבל אם שע"י נפילתה לבור הוזקה גם הבהמה בכה"ג פשיטא דגם בעד הוצאות ההעלאה צריך לשלם ומיושב קושית קצוה"ח מסוגיא דב"ק דמיירי שהבהמה הוזקה ובכה"ג ודאי פשיטא שצריך לשלם שגם ההעלאה מצטרפת להיזק ולא צריכא קרא לזה, וכדבריי ממש מבואר בהגהת מרדכי פ' הגוזל מה שהביא זה הקצוה"ח גופא וז"ל כתב הר' אליהו כשאדם מזיק דבר של חבירו כגון שורף שטרותיו דמזיק החוב עצמו וכן נתיאש ולא גדרה וכו' וכן מראה דינר לשולחני דעל ידו קיבל הדינר שאינו יוצא וכיו"ב נקרא דינא דגרמי אבל אם הדבר בעין אע"פ שצריך לתת משלו כדי להעמידה כבראשונה ושאינו שוה עתה כבראשונה וכן כל דבר שאינו מחוסר גוף הדבר אלא שצריך להוציא כדי להשיבו לקדמותו הוא נקרא גרמא עכ"ל, הרי להדיא דעיקר החילוק הוא רק אם יש חסרון בגוף הדבר או לא, ובמקום שיש חסרון בגוף הדבר צריך לשלם גם בעד ההעלאה, והנה בקצוה"ח כתב עוד וז"ל וגם אין לחלק ולומר דכיון דבעל הבור עשה קצת נזק וצריך שומא כמה הי' הנזק ושומא אין לך אלא מקומו ושעתו ובבור אינו שוה כ"כ אבל בדוחף מטבע לים דליכא נזק וא"צ שומא כלל משו"ה פטור, דא"כ ברפוי דבהמה במקום נזק נמי נימא הכי אע"כ דאין שמין אלא הנזק ומה שיש לו תקנה ע"י הוצאה אין נחשב בכלל השומא וא"כ בבור נמי נימא הכי והדרא קושיא לדוכתא עכ"ל, ומה שהקשה ארפוי דבהמה ממקום נזק לק"מ עפ"י דברי התוס' (ב"ק דל"ג) ד"ה לפוטרו שכתבו וז"ל ורפוי ושבת הוה בכלל נזק כו' שאם ירצה בעליו לא ירפאוהו אלא ימכרהו מיד וכו' ע"ש, ולפ"ז ל"ק קושית הקצוה"ח דהא כששמוהו כמה הי' שוה מתחלה וכמה הוא שוה עכשיו יש בכלל זה הוצאות הרפוי ומה ישלם לו עוד והרי יוכל לקנות בדמיו שור כמו שהי' לו, אבל בדוחף שורו לבור הרי בבורו אינו שוה כ"כ כמו ששוה אגודא ואם לא ישלם לו בעד הוצאת ההעלאה נמצא דמפסיד בזה ולכן צריך לשלם לו ודו"ק היטב בזה:

סעיף ד במחבר הזורק כלים מראש הגג ואין תחתיו כרים וכסתות ובעודם באויר בא אחר ושברם במקל הזורק חייב והמשבר פטור דחשבינן לי' כשבור משעה שזרקו, זהו מימרא דרבא (ב"ק דכ"ו) דאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור, ופי' דהמשבר פטור, ובתחלת העיון הי' קשה לי למה סתם רבה לומר דהמשבר פטור ולא תלי זה בפלוגתא דר' יהודה בן בתירא דהתם, וכמו דאמר רבה גופי' בסמוך לענין זרק תינוק דלריב"ב הא האחרון חייב מפני שקירב מיתתו ולמה לא נימא גם בזרק כלי דאחרון חייב לריב"ב מפני שקירב מיתתו ושבירתו, ומצאתי אח"כ במפרשי הים שהביאו להקשות כן בשם המוהרי"ג, ונ"ל דלק"מ דבשל מא בזרק תינוק גבי מיתה, לא בא העונש של מיתה בכדי לשלם ההפסד שהפסיד ליורשין בהריגתו של זה, אלא המיתה באה לכפרה בשביל שאיבד אדם חי מן העולם וכל זמן שהאדם חי אע"ג דידעינן בו שסופו למות מיד כמו התם, מ"מ כ"ז שלא מת לגמרי אכתי חי הוא מיקרי וההורגו ראוי לכפרה, ומשו"ה שפיר חייב מקרב מיתתו משא"כ בתשלומי נזקין דהתשלומין הוא בא בכדי לשלם שווי ההפסד ולכן דוקא כשהזיקו דבר שיש לו שווי הוא דחייב אבל אם הכלי עומדת להשבר מיד אע"ג דאכתי שלימה היא, מ"מ כיון שעומדת להשבר אין לה עוד שום שווי וממילא אין לו על מה להתחייב לשלם, דדוקא שאדם שבר עושה מצוה היא, שפיר חייב על כל רגע שקירב מיתתו, דבכל רגע יכול לעשות איזה מצוה, משא"כ כלי שעומדת להשבר אין לה עוד שום שווי, וראיה ברורה לזה מסוגיא שם גבי כופר אמר דלר' ישמעאל בנו של ריוב"ב דאמר דמי מזיק פטור אע"ג דהשור ודאי בסקילה לריב"ב כיון דקירב מיתתו מ"מ כופר פטור מטעם דאין לו תו דמים ושווי דכיון דכופר דמי ניזק וכשהניזק אין לו שווי פטור הרי להדיא החילוק הזה דלענין חיוב מיתה מחשבינן לי' לחי שיהא השור מחויב מיתה, אבל לענין דמים לא שוה כלום וזה ברור מאוד, ומיושב בזה נמי מה שהקשה הרמב"ן במלחמות היאך אמר רבה התם זרק תינוק ושור קיבלו בקרניו דלר' ישמעאל בנו של ריוב"ב חייב כופר ואי אמרת דבתר מעיקרא אזלינן וכמו בזרק כלי פטור המשברו משום דמנא תבירא תבר וכשבור חשיב לו כן ה"נ נימא דגברא קטילא קטיל והזורק הרגו ואמאי חייב השני, ולדברנו מיושב דלענין חיוב מיתה חשבינן לי' כחי לגמרי כיון דאכתי יש לו חיות והשני שהפסיד לו החיות ראוי לחיוב מיתה משא"כ לענין תשלומי ההיזק אין שוה כלום ולא הזיקו מידי, ודע דבנתיבות לעיל סי' רס"א כתב וז"ל והא דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו חייב ולא אמרי' דאבידה מדעת הוי הפקר מיירי במקום שיש מצילין ע"ש, ודבריו נפלאו הא להדיא קאמר רבה דהמשבר פטור וכמבואר כאן ואי על הזורק קאמר בזורק לא שייך למיפטרי' מטעם אבידה מדעת דהא איהו גופי' עביד לה לאבידה מדעת ובודאי דמפרש להא דרבה כשבעל הכלי גופא זרקו ועשאו אבידה מדעת אבל המשבר הא באמת פטור, ואין לומר בכוונתו דמשום דמסיים התם דהפטור הוא משום דמנא תבירא תביר הא לא"ה הי' חייב וע"ז מקשה דאכתי אמאי חייב אפי' בלא האי טעמא הא כיון דבעל הכלי זרקו הוי זה אבידה מדעת וכמו שהקשה זה הרא"ש וע"ז תי' דמיירי במקום שיש מצילין דאע"ג דיש מצילין לא הוי מנא תבירא נמי, וכפי' הנראה ששגגה פלטה קולמסו ודו"ק:

והנה לעיל בסעיף ג' בזורק כלי תחת כרים וכסתות דייקו הרמב"ם ומחבר לפרש דמיירי בבעל כלי שזרק כלי שלו והכא לא פי' כך ומיירי באדם אחר שזרק כלי של חבירו, וברש"י בסוגיא דב"ק שם פי' להיפך, בהך דין דרבה בזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פי' דמיירי שבעל כלי זרקו, ובדין השני דזרק ע"ג כרים וכסתות פי' דמיירי שאדם אחר זרקו ע"ש, וטעמו דרמב"ם ומחבר מבואר דלעיל בסעיף ג' מוכרח הי' לפרש בכלי שלו דאל"ה הוו משלמין בין שניהם וכמ"ש הסמ"ע דהכי סובר הרמב"ם, והכא מפרשי דמיירי כשאדם אחר זרקו דאי כשבעל הכלי גופא זרקו מן הגג בלא כרים וכסתות א"כ אבידה מדעתי היא ולמה להו לפטור להמשבר מטעם דמנא תבירא תבר תיפוק משום דכבר נתיאשו הבעלים מזה, וכאשר הקשה הרא"ש כן על רש"י דפי' כאן דמיירי בבעל הכלי ע"ש, וגם הרש"ל ביש"ש השיג מטעם זה את פרש"י, ובכדי להנצל מקושיא זאת פי' דהכא מיירי כשאיש אחר זרקו וא"ש שיטת הרמב"ם ומחבר, והנ"ל ליישב שי' רש"י דהוכיח כן מלשון רבה דאמר פטור סתם, והא ניחא בדין דזרק ע"ג כרים וכסתות דנקט סתם פטור דהיינו משום דבאמת שניהם פטירי התם לרבה, הזורק והמסלק, דגם המסלק פטור לדידי' דסובר גרמא בנזקין פטור, ולזה ניחא מה שרבה אומר סתם פטור, אבל בדין זה דזרק מן הגג ובא אחר ושברו, הא דעת רש"י (ב"ק די"ז) כהרמב"ם דרק המשבר פטור אבל הזורק חייב, אכן הא הראב"ד חולק ע"ז וסובר דשניהם פטירי, דהזורק פטור משום דשמא הי' נשבר, והמשבר כיון דאמדוהו להשבר גבי דידי' וכמנא תבירא חשיב, וא"כ הי' קשה לו לרש"י לשיטתו דזורק חייב א"כ לא הו"ל לרבה לסתום ולומר פטור, דאפשר לטעות ולפרש דשניהם פטירי וכדעת הראב"ד, אלא הכי הול"ל פטור המשבר, ולהכי הוכרח רש"י לפרש דמיירי שבעל הכלי זרקו ומשו"ה אין לנו ולזורק מאומה וניחא מה שסתם לומר פטור, אלא דאכתי יש להבין מנ"ל באמת לרש"י דחייב הזורק והוכרח לפרש דלהכי סתים משום דמיירי בבעל הכלי ואמאי לא ניחא לו בפי' הראב"ד דמדסתים רבה מכלל דבאמת שניהם פטירי, ובשמ"ק כתב דהכרח שלו הוא מאידך דרבה דקאמר דראשון פטור משום דזרק ע"ג כרים וכסתות ולא היו ראוים להשבר, מכלל דאילו זרק ע"ג קרקע חייב הראשון ע"ש, ולי נראה עוד דרש"י לשיטתו מוכרח לפרש כן דהנה בב"ק די"ז בעירבא אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף ופשיט הש"ס מדרבה דהכא, ורש"י ז"ל פי' דהפשיטות הוא דבתר מעיקרא אזלינן, והרמב"ן במלחמות הבין דהפשיטות הוא מהא דהמשבר פטור ואי בתר בסוף אזלינן הי' ראוי המשבר להתחייב ולהכי הקשה על רש"י דמנ"ל להוכיח מזה דבתר מעיקרא הא אפי' אי בתר בסוף אזלי נמי המשבר פטור כיון דמנא תבירא תבר ואין לו דמים ומה יתחייב כיון שלא הזיקו מאומה, והוא באמת קושיא עצומה, ואמנם רש"י במתק לשונו תי' זאת דפי' לעיל שם בדף י"ז בדרבה פטור המשבר וחייב הזורק, ולכאורה אינו מובן לאיזה צורך פרש"י דחייב הזורק הא התם אין זה עיקר דינו של רבה ורק שהביאו לפשוט הבעיא והבעיא נפשטת נמי מדפוטר השני, וכ"ש דקשה דהא רש"י עצמו פי' בדף כ"ו דרבה מיירי שבעל הכלי זרקו וא"כ ליכא חיוב מזורק וא"כ הא דפי' דחייב הזורק לא מיירי זה בדינא דרבה גופא אלא בעלמא היכא, דאדם אחר זרקו וא"כ מה לו לרש"י התם לאשמעי' זה, אלא שבא בזה ליישב קושית הרמב"ן דלא מפטור דהמשבר הוא פשיטות הש"ס כהבנת הרמב"ן אלא מחיובא דזורק דאי בתר בסוף אזיל אין הזורק ראוי להתחייב, וכן מיושב בזה קושית הרא"ש שם דכיון שרש"י פי' דמיירי בבעל כלי שזרקו א"כ איך פשיט דבתר מעיקרא אזיל דלמא בתר בסוף ואפ"ה פטור המשבר משום דאבידה מדעת ע"ש, ולמ"ש א"ש דאיה"נ דהפשיטות הוא מחיוב דזורק ולא מפטור דהמשבר, וכיון דלשי' רש"י הפשיטות הוא דבתר מעיקרא אזיל ואי"א לפרש דהפשיטות הוא מפטור דמשבר כקושית הרמב"ן והרא"ש, ובע"כ דההוכחה הוא מחיוב דזורק, וא"כ מוכרח רש"י לפרש דהזורק חייב ודלא כהראב"ד, והא דרבה סותם לומר פטור הוכרח ממילא לפרש דמיירי בבעל כלי עצמו וזה ברור:

והנה האחרונים הרעישו שמצאו סתירה בדברי רש"י, דבדף כ"ו פי' דרבה מיירי בבעל כלי, ובדף י"ז פי' באדם אחר עיין במפרשים מ"ש בזה, ואנכי לא אראה בזה אפי' צל קושיא דאטו רש"י פי' התם בדי"ז דמיירי שזרק אדם אחר, מזה לא הזכיר שם כלום מי הי' הזורק, אלא שפי' שם פטור המשברו וחייב הזורק, ולא נתכוון לומר דדינא דרבה גופא מיירי שחייב הזורק, אלא רבה עצמו מיירי דוקא בבעל הכלי ומדדוקא בעל הכלי פטור מכלל דאדם אחר חייב הזורק, כמו שהדין הוא באמת לשי' רש"י אליבא דרבה ולא הזכיר שם חיובא דרבה, כ"א להורות דהפשיטות הוא רק מחיובא דזורק וכמ"ש וז"ב:

ואחרי שזכינו ליישב שי' רש"י מקושית הרמב"ן אומר עוד ליישבו מקושית הרא"ש שהקשה דאי כרש"י דמיירי שבעל כלי זרקו א"כ אבידה מדעת היא ולמה לו לפטור למשבר מטעם דמנא תבירא תבר תיפוק משום דכבר נתיאשו הבעלים, ולי נראה בפשוטו דודאי דבר זה רחוק הוא מן המציאות שהאדם יזרוק כלי שלו במתכוון אם ידע שתשבר ע"י זריקתו, ובע"כ הא דזרקה הוא רק מחמת ששכלו הטעתו, הוא סבור שהכלי חזקה היא כ"כ שתוכל ליפול מרום עשרה טפחים ולא תשבר וסבור שמרום גגו עד ארעא ליכא שיעור כזה עד שהכלי תשבר ובאמת אנן ידעי' שיש שיעור כזה שתוכל להשבר ולהכי אמדינן אותה שבודאי תשבר, אבל הזורק חשב שלא תשבר בשיעור נפילה כזאת ושכלו וחשבונו הטעתו וא"כ לא נתיאש כלל דחשב למצוא אותה שלימה, ובסברא הזאת אמרתי לישב מה שהקשה הרמב"ן על שי' רש"י דפשטינן מרבה דבתר מעיקרא אזיל דא"כ בדינא דזרק תינוק ובא אחר וקיבלו בסייף דהשני חייב משום שקירב מיתתו והראשון פטור ואי בתר מעיקרא אזיל ראשון הו"ל להתחייב והשני פטור, ולמ"ש ניחא דאם הזורק הי' זורקו במזיד שיודע הי' שימות עי"ז ומכוון להמיתו איה"נ דחייב הראשון אלא התם מיירי שהזורק לא מכוין להמית התינוק ואילו הי' יודע שעי"ז ימות התינוק לא הי' זורקו, רק ששכלו הטעתו, הוא חשב שמגג עד הקרקע אין בו שיעור גדול כ"כ עד שהתינוק ראוי למות ומיירי בלא התראה נמי וממיתה ודאי פטור, אלא אפי' מגלות נמי פטרינן משום דהוה קרוב למזיד ולא דמי להתכוון לזרוק שנים וזרק ארבע דחייב בגלות ללישנא קמא שברש"י שם אע"ג דהכא נמי שכלו הטעתו, דהתם לא הלך למקום שחשב אבל הכא דידע הי' שיפול על הקרקע א"כ הלך למקום שחשב ולא דמי אלא לנתכוון לזרוק שנים ונמצאו ארבע דבזה באמת פטור מגלות כיון שהלך למקום שחשב וגמר מחשבתו נחשב כקרוב למזיד ופטור מגלות, והנני לומד דבר זה ממה שהובא בשמ"ק שם בשם המאירי דהא דאמרי' בש"ס דנתכוון לזרוק שנים וזרק ארבע דפטור מד' דברים היינו דוקא בכה"ג שלא הלך למקום שחשב אבל בנתכוון לזרוק שתים ונמצאו ארבע דגמר מחשבתו חייב נמי בד' דברים ע"ש, ומדמחייבינן אותו בד' דברים הרי חשבינן אותו לקרוב למזיד דבענין אחר אינו חייב בד' דברים וממילא פטור נמי מגלות כדין קרוב למזיד וזה נכון בעזה"י:

ועוד נ"ל בישוב קושיא זאת דלא דמי חיוב מיתה לחיוב תשלומי נזקין דתשלומי נזקין הוא בשביל שהפסיד אותו את החפץ שמעיקרא הי' שוה איזה סך ועכשיו כששיברו הרי הפסידו ולהכי בזרק הכלי מחייבי' לזורק אע"ג דאכתי לא נשבר, מ"מ כיון שאינו שוה כלום דאין לו עוד דמים אחרי שעומד מיד להשבר והרי הפסידו שוויו של הכלי שפיר ראוי להתחייב אע"ג דאכתי לא נשבר, משא"כ חיוב דמיתה שהוא בא לאדם לכפר בשביל שהרג את הנפש וכל זמן שחי הוא אע"ג דעומד למות אין עליו שום חיוב עדיין, ועוד איך אפשר להעלות על הדעת ולחייב את הראשון ון כ"ז שלא ידעינן בבירור שמת על ידו והא בסיכן את האדם מבואר הדין דחובשין את הרוצח ואם ימות אח"כ אז הורגין אותו אבל להורגו מיד כשסיכנו ודאי דאין רשאי, דאע"ג שסיכנו מ"מ יוכל היות שעוד יחי' ויתקיים דנהי דאנן אמדינן אותו למיתה מ"מ שמא לא היתה האומדנא יפה, וא"כ הכא שמת ע"י השני שקירב את מיתתו איך נוכל להרוג את הראשון דשמא לא הי' מת אם לא קיבלו השני בסוף ולנזקין לא דמי דהתם מחייבינן אותו שפיר דכיון דהתם הוא החיוב בשביל דאפחתי' מכספי' וכיון שאמדוהו להשבר שוב אין לו דמים וראוי להתחייב מיד דעכ"פ הפסידו שויו של הכלי, ועוד נ"ל ללמוד זה מק"ו דטריפה, דהא ודאי שתינוק הנזרק מצד יותו עדיף מאילו עשאו טרפה, והראיה דבטרפה השני פטור הכא חייב השני, ובתוס' שם כתבו דלא דמי לט רפה, וביאור הדבר דהכא אין אנו רואין בתינוק שום דבר שינוי בטבעו רק שאנן אמדינן אותו שבנפילה כזאת ימות ולהכי איך נוכל לחשוב אותו לכבר מת שיהא השני פטור דשמא האומדנא לא היתה יפה משא"כ בטרפה שאנו רואין חסרון באבריו ואשר בחסרון הזה אי"א בטבע לחיות והרי הדבר כודאי שלא יחיה ונחשב משו"ה לגברא קטילא, ובאם עשאו טרפה נמי לא אשכחן שנהרוג את הרוצח כ"ז שלא מת עדיין וכ"ש כאן שסיבנו שאין עליו שום חיוב מיתה אכתי וזה ברור, ולא הארכתי בזה כ"כ כ"א מפני שמאור עינינו הרמב"ן ז"ל נתקשה בזה, ובסברא הזאת קיימתי נמי דעת רש"י ז"ל שלא יקשה עליו קושית הראב"ד ז"ל שסובר בזרק כלי דשניהם פטירי, הראשון משום שמא לא אמדו יפה ולא הי' נשבר וכמו באמדוהו למיתה וחיה דפטור, דלפמ"ש אין בזה שום דמיון למיתה, דבמיתה ודאי כל זמן שלא מת אי"א כלל למחייבו, אבל בנזקין כיון שהכלי אין לה דמים דאחרי שאמדוהו להשבר לא יקנה אותה עוד שום אדם וא"כ הרי הפסידו שויו של הכלי ומה לי שהפסידו ע"י שבירה או ע"י דבר אחר וזה פשוט:

סימן שפז

סעיף א' במחבר ומשלם הפחת לנוזק, עיין מה שכתבנו מזה בחדושנו לעיל סי' שמ"ד:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה