חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות גזילה
סימן שנט
סעיף א' בסמ"ע אסור לעשוק דגם לא תעשוק את רעך כתיב. ולכאורה א"צ ראיה לזה דהא לאו דלא תגזול קאי אעושק שכר שכיר כדמוקי הש"ס ר"פ איזהו נשך ועמ"ש בסמוך בס"ס זה:
שם בסמ"ע סק"ב דחצי שיעור הוא איסור דאורייתא כמו שאסור באיסורין ח"ש, ולהדיא דבממון בעי' שיעור כמו בכל האיסורין ופחות מפרוטה הוי חצי שיעור, ועמ"ש בחדושנו לעיל סי' ו' דמחלוקת גדולה יש בזה אי פחות מפרוטה הוי חצי שיעור או מטעם מחילה ע"ש היטב:
סעיף ז' במחבר החוטף משכון מיד, הלוה שלא ברשות ב"ד ה"ז גזלן, וכיון בסמ"ע שכתב שפסול לעדות ולשבועה, והש"ך הוכיח אם כי גזלן הוא לעני שעומד ברשותו לחיוב אונסין אבל לעדות ושבועה לא מיפסל בהכי ומשום דמורו היתירא דרשאי לחטוף ונ"ל להביא ראיה להסמ"ע מסוגיא דב"מ דקט"ז ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחברי' אתא לקמי' דאביי א"ל זיל אהדר דהו"ל כלי אוכל נפש ותא קום בדינא עליו רבא אמר לא צריך למיקם בדינא, עלה ויכול לטעון עד כדי דמיהן, ופריך ואביי לית לי' האי סברא מ"ש מהני עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא אתא מארי דחושלא ותפיס להו וקא טעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן ומשני התם לאו מידי דעבדא לאושלי ולאוגורי הוא הכא מידי דעביד לאושלי ולאוגורי הוא דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הם בידי אינו נאמן ופריך ורבא לית לי' האי סברא והא אפיק זוגא דסרבלא כו' ומשני אמר לך רבא האי נמי כיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי, ויש לתמוה טובא דמאי אמר אביי קום בדינא עליו וגם רבא למה לי' לשנוי כיון דמפגמא קפדי אינשי ולא מושלי, הא אפי' אם היו נמי דברים העשויים להשאיל נמי נאמן החוטף לומר לקוחים הם בידי, דהא כתב הרמב"ם ומבואר לעיל סי' ע"ג דהא דנאמן בעה"ב לומר שאולים הם אצלך בדברים העשויים להשאיל, היינו דוקא כשטוען באמת השאלתים לך אבל אם טוען גנובים או גזולים הם אצלך אינו נאמן אפי' במגו דהשאלתים דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אפי' במגו ע"ש, ולפ"ז בהך עובדא נמי דבעה"ב טוען שאינו חייב כלום להחוטף, ולדבריו הוי החוטף גזלן גמור וטוען שגזלו ממנו, וא"כ כי יטעון החוטף שלקח ממנו יהי' נאמן אפי' בדברים עשויים להשאיל, דהא אחזוקי אינש בגזלו לא מחזקינן וא"כ איכא מגו מעליא להחוטף כיון שבעה"ב טוען גזולים ואכתי להימן לומר ולטעון כדי חובו במגו דלקוחים וצ"ל דכיון דגם לדברי החוטף שמגיע לו ממון הוה נמי גזלן במה שחטף דהא אסור לחטוף בעצמו ואם חטף הוי גזלן, וכיון שגם לדבריו הוי גזלן משו"ה מהימן נמי בעה"ב לומר שחטף במגו ואין זה אחזוקי אינש בגזלן כיון דלא הבעה"ב הוא דמחזיק אותו בגזלן אלא שהוא עצמו מחזיק עצמו בגזלן, ולכן בדברים העשויים להשאיל מהימן בעה"ב לומר שחטף במגו דהשאלתים וא"ש, ואכן כ"ז ניחא לשי' הסמ"ע דהחוטף משכון הוי גזלן גמור אבל לשי' הש"ך דפסול לא הוה, וא"כ לדברי החוטף שחטף בעד חובו לא נעשה פסול, אבל לדברי בעה"ב שאין מגיע לו שום חוב וחטף בגזילה הוה גזלן גמור ולא מהימן ע"ז לאחזוקי לההוא גברא בגזלן אפי' בדברים העשויין להשאיל דאית לי' מגו דהשאלתים, ואכתי יקשה למה לא מהימן דחוטף אפי' בדברים העשויין להשאיל, אע"כ כהסמ"ע ודו"ק כי ראיה מחודדה היא, ובזה נדחה נמי מ"ש השעה"מ לעיל סי' ד' דהיכי שכופר לו חובו רשות בידו למשכונו בעצמו כדי שיהא נאמן במגו דלא תפסתי והוא דאסור למשכנו בעצמו היינו היכי שיכול למשכנו עפ"י ב"ד אבל במקום דלא יוכל לגבות עפ"י ב"ד רשאי לתפוס בעצמו ובחדושנו לעיל שם דחיתי ראיתן, וכעת ראיתו דנדחה נמי מסוגיא זאת שהבאתי דלדבריו לא הוה החוטף שום גזלן כיון שבעה"ב כופר לו החוב ולדברי בעה"ב נעשה החוטף בזה גזלן גמור ולא מהימן לאחזוקי בגזלן אפי' במגו אע"כ דאפי' לדברי החוטף עצמו נעשה גזלן דאסור לחטוף בעצמו אפי' במקום שבעה"ב כופר וא"כ הוא בעצמו עושה עצמו גזלן ולכן שפיר מהימן בעה"ב במגו ודו"ק, ואלא דיש לדחות ראיה זאת די"ל דהא דאינו נאמן לאחזוקי אינש בגנב היינו אם הטוען אינו מודה כלל בחטיפה אלא טוען שלקוחים הם אבל אם מודה שחטף ורק שלדבריו בהיתר חטף בשביל חובו המגיע, בכה"ג לא שייך לומר דבמה שטוען בעה"ב שחטף מחזיק לחבירו בגזלן דהא בעצם החטיפה אינם מחולקים כלל והחוטף עצמו מודה שחטף וכיון שהורה היתר דחוטף בשביל חובו ממילא לא נעשה פסול כלל אפי' לדברי התובע, וגם כשיצא חייב לבסוף אפ"ה כיון דבשעת חטיפה היה לו הוראת היתר אין נעשה פסול כלל וכההיא דאמרי' בריש ב"מ דתופס בשביל ספק מלוה ישינה וזה ברור ועיין היטב מ"ש בחדושנו לעיל סי' ד' ושם העליתי דלשבועה לא מפסיל ולעדות פסול ע"ש מלתא בטעמא בדברים צודקים:
סעיף ז' במחבר איזהו גזלן הלוקח ממון האדם בחזקה, ופירש הסמ"ע דלאו דלא תגזול משמע בכה"ג כדכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי, וקשה טובא בשלמא אם איסור גזילה הוה נפקינן מלא תגזול הוי שייך הכי, אבל באמת הא מסקינן בר"פ איזהו נשך דלאו דלא תגזול אעושק שכר שכיר קאי, וגזל גופא מרבית ואונאה נפיק וא"כ בגזל גופא לא כתיב כלל לשון גזל ועיין במ"מ (פ"א מהל' גזילה) שהרגיש בזה, ומפרשי הרמב"ם נתקשו עוד שם בפ"א מגזילה חשב הרמב"ם לאו דלא תגזול דקאי על גזל והוא נגד ש"ס הנ"ל, וביותר יקשה דבפי"א מהלכות שכירות כתב גבי עשק דעובר נמי משום לא תגזול, ואיך הרכיב ללאו זה אתרי רכשי, בגזל ובשכיר ועיין בלח"מ פ"א מגזילה, והנ"ל ליישב, דהנה לבד כל הקושיות הללו יש להקשות טובא על שיטת הרמב"ם דאיך יפרש הסוגיא (ב"מ דס"א) אלא לאו בגזל למה לי לכובש שכר שכיר כובש ש"ש בהדיא כתיב לא תעשוק ומשני לעבור בב' לאוין, ובתוס' שם הקשו דלוקמי בגזל גופא ולעבור בב' לאוין ותי' משום דלא לקי אגזל ע"ש, ולפ"ז צ"ל דהתוס' ס"ל דארבית ואונאה לקי דאל"ה מאי פריך הש"ס דלוקמי ארבית ואונאה כיון דגם בהם לא מלקינן אע"כ דסברי דארבית לאונאה מלקינן ולא מיקרי זה לאו הניתק לתשלומין אע"ג דחייב לשלומי מדינא אפ"ה כיון דהתורה לא ניתקה בהדיא כמו שניתקה בגזל והשיב את הגזילה לא מיקרי זה לאו הניתק וידוע שיטת הרמב"ם שסובר דכל לאו הניתן לתשלומין אע"ג דלא ניתקה התורה בהדיא כמו בגזל נמי און לוקין וכלל כולם בחדא, רבית אונאה וכובש ש"ש דהוה לאו הניתק, וא"כ לדידי' צ"ל בע"כ שאפי' היכי דלא שייך מלקות אפ"ה שייך נמי לאוקמי בב' לאוין ולענין גודל האיסור שעובר בכמה אזהרות, ויקשה אפוא קושית התוס' אמאי לא מוקי אגזל גופא ולעבור בב' לאוין ועיין מ"ש המפרשים, והנ"ל ליישב כל אלו הסתירות. דבשמ"ק בב"מ הביא בשם הריטב"א וז"ל לעבור בב' לאוין פי' משום לא תעשוק ומשום לא תגזול וכ"ש דגזלן ממש הוא בכלל וה"ג בגמרא ולוקמי אגזל ומאן דגרים ולוקמי ארבית ואונאה טועה הוא דהא ודאי שייך טפי גזל בעשק מאידך עכ"ל, ולכאורה א"א להלום וגרסא זאת דאי פרכינן ולוקי אגזל א"כ מאי משני בש"ס דבענינא דשכיר כתיב והא ודאי דשייך טפי לאו דגזל אגזל גופא מאעושק שכר שכיר, דבשלמא לגרסא דידן דהקושיא הוא דלוקי ארבית ואונאה משני שפיר דבענינא דשכיר כתיב ושייך טפי אשכיר מברבית אבל אם הקושיא הוא דלוקי אגזל לא יתיישב תי' הש"ס, אכן ודאי דהפירוש לגרסא זאת כן הוא, דהנה אפי' לפום מאי דמוקי דבכובש ש"ש קאי, אגזל גופא קאי ודאי ולעבור בב' לאוין וכקושית התוס' דלא מפקינן לאו דלא תגזול מפשוטו, אלא דס"ל להש"ס דקאי נמי אכובש ש"ש ומשני משום דבענינא דשכיר כתיב פי' לאו משום ואינו ענין על גזל מוקמינן אותו על שכיר, אלא משום דלאו דנא הגזול קאי בענינא דשכיר ונכתב נמי בוא"ו החבור משמע דקאי אשכיר נמי אבל אגזל פשיטא דקאי, ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' דלוקי אגזל, הא זה פשיטא דאגזל ודאי קאי אלא דמשני דקאי על כובש ש"ש נמי ומוכח דלפ"ז קאי לאו דלא תגזול אשניהם אגזל וכובש ש"ש, והיינו ממש כשיטת הרמב"ם, ואחרי שהריטב"א העיד דכל מאן דלא גריס כגרסא זאת טועה הוא, מנ"ל לעשות לרמב"ם כטועה ופשיטא שגם הוא יגרוס כן וסרו כל הקושיות הללו וז"ב, ואין להקשות דהא בגמ' משמע דהלאו דלא תגזול מיותר ולא הוצרך אגזל ומשום דנדע גזל מרבית ואונאה ולגרסא זאת בע"כ דלאו משום דמיותר הוא, די"ל דבס"ד הי' סובר הש"ס דכל היכי דלא מלקינן לא שייך לאוקמי בתרי לאוי ולהכי כיון דאיסור דגזל ידעינן מרבית ואונאה לא הוצרך לאו זה אגזל אבל לבתר דמשני דקאי אכובש ש"ש ולעבור בב' לאוין ולשי' הרמב"ם שגם בכובש ש"ש לא לקי משום דהוי לאו הניתן לתשלומין ואפ"ה מוקמינן בב' לאוין משום חומר האיסור א"כ מצי קאי זה ודאי על גזל עצמו ולעבור בב' לאוין, וגם הראב"ד כתב דקאי גם אגזל וי"ל נמי דסובר כרמב"ם:
אלא דאכתי צריך ביאור דלפמ"ש דהרמב"ם סובר דלאו דלא תגזול קאי אגזל גופא נמי ולעבור בב' לאוין א"כ בגזל גופא יש שני לאוין לאו דרבית ואונאה ולאו דלא תגזול, דשני לאוין הללו הם מחמת חסרון ממון חבירו וא"כ הו"ל לרמב"ם למיחשב בגזל צד האיסור דחסרון ממון בתרי לאוי והוא לא חשב כ"א אחד, עיין בפ"א מגזילה ובמחבר כאן סעיף י"ב שחשבו בגזל ג' לאוין, לא תגזול לא תחמוד ולא תתאוה, ולפמ"ש בלא תגזול גופא דהיינו צד האיסור לחסר ממון חבירו הוי תרי, ואפשר לומר דלא חשיב כ"א סוגי האיסור וסוגי האיסור אינם כ"א ג' דלאו דרבית ולא תגזול שניהם מסוג אחד הם מצד חסרון ממון חבירו, ולא תחמוד ולא תתאוה סוגים מיוחדים הם, דחמוד היינו כשהפציר ולקח מחבירו ותאוה הוא בלב תיכף שחשב בלבו עובר בלא תתאוה ודלא כהסמ"ג ג שחושב חמוד ותאוה באיסור אחד ועיין במנ"ח מצוה ל"ח. ועוי"ל דהרמב"ם לא ימנה כ"א הלאוין דכתיבי מפורש אבל לאו דרבית דאתיא בגזל במה הצד לא מנה, ומיושב בזה גם מה שחשב הרמב"ם במנין הל"ת דרבית ולא חשיב גבי לוה אלא תרי לאוי לא תשיך, ולאחיך לא תשיך, והא בב"מ שם אמרי' דבלאו דלא תשיך יש תרי לאוין דנשך ודתרבית משום דכתיב נשך נשך וכפרש"י ותוס', ולמ"ש א"ש דאע"ג דלענין איסורא יש בו תרי לאוי מ"מ כיון דמפורש לא כתיב רק מן יתורא דנשך לא מנה אותם ודו"ק:
סעיף ט' במחבר הכופה את חבירו למכור את שלו ונותן לו דמיו אסור אבל אין לו דין גזלן לפסול מדאורייתא כו' ופי' דליפסל לעדות ולשבועה אינו פסול מדאורייתא משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע אבל הלאו דלא תחמוד עובר וכמבואר בסעיף שאח"ז, ועיין בסמ"ע שהשיג על הע"ש שכתב דגם הלאו אינו עובר ואינו אלא איסור דרבנן בעלמא ע"ש, והנה הראב"ד בפ"א מגזילה השיג על הרמב"ם שכתב נמי כהמחבר דעובר בלא תעשה ולמה לא הזכיר דהיינו דוקא בדלא אמר רוצה אני וכאוקמתא דש"ס (ב"ק דס"ב), ואולי ה"ט דע"ש דסובר נמי כהראב"ד דכיון דלא הוזכר בזה התנאי דלא אמר רוצה אני משו"ה כתב דאינו עובר מה"ת, ובעיקר קושית הראב"ד עיין בחדושנו לעיל סי' ר"ה שהארכתי בזה:
סעיף י"ב במחבר ואם גזל עובר בשלשה לאוין, עמ"ש בדבור הקודם מזה:
סימן שס
סעיף ו' במחבר או שגזל צמר כו' או לבנו, עיין בש"ך שכתב דטעות סופר הוא במחבר דהא בש"ס מסיק דליבון לא הוה שינוי והמחבר עצמו כתב ביו"ד (סי' של"ג) לענין ראשית הגז דלבון לא הוה שינוי ע"ש, והנה בשמ"ק לב"ק שם הביא בשם כמה ראשונים דמחלקי בין גזילה לראשית הגז דבגזילה הוה לבון לחוד נמי שינוי אע"ג דבראשית הגז לא הוה שינוי בלא גפרית ולא דמי גזילה לראשית הגז אע"פ שבש"ס ב"ק התם הוקשו זה לזה ע"ש, ונ"ל דכחלוקם מבואר בירושלמי דב"ק שם דמקשה התם נמי את הורמינהו הזה מליבון דראשית הגז אליבון דגזילה כמו שמקשה בש"ס שלנו ומשני קל הוא שהקילו חכמים בגזילה פי' דבגזילה משום תקנת השבים הקילו לומר דאפי' לבון הוי נמי שינוי, ומסתבר שעל הירושלמי הזה סמכו כל הנהו הראשונים לחלק בין גזילה לראשית הגז, עכ"פ זה מבואר להדיא בדבריהם לחלק הכי ושפיר קיימין דברי המחבר דביו"ד גבי ראשית הגז פסק דלבון לא הוי שינוי, ואפ"ה כאן לגבי גזילה פסק שפיר דהוי שינוי דמתאים ממש להירושלמי והראשונים הנזכרים ובחנם מחק הש"ך והגיה בדברי המחבר, וכל דברי הש"ך ך מסולקים דלפמ"ש אין שום טעות במחבר ודו"ק:
שם במחבר או עשאו לבדים וכו' וזהו כאוקמתת הש"ס שם בצמר נמטי דאינו חוזר לברייתו, והנה הרמב"ם (פ"ב מגזילה) כתב דגזל צמר טווי ועשה ממנו בגדים קנה דלא הוי שינוי החוזר ותמהו עליו המפרשים שזהו נגד סוגיית הש"ס דצמר טווי הוי שינוי החוזר ולא קנה אלא בנמטי דהיינו לבדים דוקא, ונ"ל פשוט דכדברי הרמב"ם מפורש להדיא בשמ"ק בשם המאירי דבצמר ועשאן בגדים אע"פ שאפשר לסותרו ולהיות חוטין כבתחלה אפ"ה לא מיקרי זה שינוי החוזר דפנים חדשות באו לכאן שכבר נפסד צורת החוטין כשהיו בבגד ע"ש, וכן נראה דעת תוס' דבסוגיא שם חשיב לר' שמעון בן יהודה בתוך התנאים דסברי שינוי במקומו עומד ולא קנה, מדאמר צבעו מצטרף, והקשו התוס' דהא בטוואו וארגו מודה, דלא פליג אלא בצבעו, ואי נימא דתוס' סברי דצמר טווי כשארגו בבגד הוי שינוי החוזר, א"כ אין מקום לקושיתם דמנ"ל לומר מדלא הזכיר רשב"י כ"א צבעו מכלל ובסוואו וארגו מודה, הא אפשר לומר דבטוואו וארגו נמי פליג אלא דזה לא הוצרך לי' למיתני, דפשיטא דכיון דהוי שינוי החוזר דלא קני ונקט צבעו לרבותא דאע"ג דבלא צפון אי אפשר להעבירו והו"א דלא מיקרי שינוי החוזר וקמ"ל דאפ"ה מצטרף משום דאפי' שינוי החוזר בכה"ג ג שאינו חוזר מעצמו כ"א ע"י צפון נמי לא קני ומאי מקשו, ובע"כ דתוס' סברי נמי כרמב"ם דאריגה לא הוה שינוי החוזר ואין להקשות דהא בש"ס שם קאמר להדיא בצמר טווי דשינוי החוזר הוא, וכמו שהקשה הלח"מ על הרמב"ם שם ע"ש, די"ל דהיינו דוקא לשנויי דאביי דהי' מוכרח לדחוק כן בכדי לתרץ פרכת הורמינהו, אבל לבתר דמשני רב אשי בשנויי אחרינא אין צורך תו לדחוק בזה ושפיר אמרי' דזה לא מיקרי שינוי החוזר, וג"ז אין להקשות דלפ"ז למה מוקי בצמר ועשאן בגדים נמטי דוקא דהיינו לבדים דקאמר המחבר לוקי בבגדים ממש דהוה נמי שינוי שאין חוזר די"ל דבלא נמטי הוה קשה למה הוצרך כלל המשנה למיתני צמר ועשאו בגדים תיפוק לי' דליבון הוי שינוי, דהא במשנה קתני סתמא צמר ולא מיירי בצמר טוה ואי"א לעשותן בגדים בלא ליבון וא"כ משעת ליבון הוא דקנה ומוכרח הי' לאוקמי כנמטי דליכא בהו ליבון, אבל בצמר טווי איה"נ דאריגה בבגד הוה שינוי גמור, שוב מצאתי בפרישה קצת כעין זה בישוב דברי הרמב"ם ונהניתי שכוונתי לדעתו:
סעיף ח' במחבר גזל דקל מחובר וקצצו לא קנה, מה שקשה בזה מאי הוצרך לומר דלא קנה משום דלא הוי שינוי גמור, הא פשיטא דשינוי לא מהני לגזלן אלא כשהשינוי בא לאחר שבאת הגזילה לידו אבל אילו הרג בהמת חבירו ונטלה אח"כ לגוזלה פשיטא דהוה מחייבינן לו אהריגה כדין מזיק והיינו דנין בו כמו שגזל נבלת חבירו ולא הוה קני לה כלל דהא לא שני בה מידי אחר הגזילה וא"כ הכא בגזל דקל דמחובר לקרקע ואינו נגזל וקציצת הדקל קדמה בע"כ לגזילה וא"כ אפילו הוה כאן שינוי גמור לא שייך בזה קנין ועמ"ש לקמן בסי' שע"א מזה:
סימן שסא
סעיף א' במחבר יאוש לחוד לא קנה, והטעם מבואר בסוגיא דב"ק דס"ה משום דבאיסורא אתי לידו, ונסתפקתי אם הגזלן לא עשה הקנין קודם יאוש רק שהטיל אימה ופחד על הבעלים עד שנתיאשו ואחר היאוש עשה קנין ובזה אתי לידו דגזלן אחר יאוש אי קנה הגזלן או דלמא כיון שהוא היה הגורם להיאוש לא קנה, ולכאורה בכה"ג ודאי דקנה כיון דהטעם דגזלן לא קנה משום דבאיסורא אתי לידו וכבר נתחייב בהשבה אבל בכה"ג דגזילה בא לידו אחר יאוש ולא נתחייב בהשבתה אע"ג דהוא גרם לזה אין חייב כ"א מטעם גרמי, ובעיקר הדין כתב כן נמי הנתיבות בסמוך בשם הרמב"ן, ולענ"ד להרמב"ן יהי' הדין להיפך וכמו שנבאר, הנה עיקר דין דרמב"ן נאמר ליישב קושית הראשונים בסוגיא דב"מ דכ"ו דאמרו שם לקחה קודם יאוש ע"מ לגוזלה עובר משום לא תגזול ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב, וכל הראשונים הקשו הא לאו דגזילה ניתק לעשה וא"כ למה אינו מתוקן בחזרה, וע"ז תי' הרמב"ן דאע"ג דלאו דגזל ניתק לעשה התם דין דאבידה פתיך בו ואבידה לאחר יאוש נקנית לגמרי ופטור אפי' מחזרת דמים וא"ת תיהוי כאבידה דאתא לידו קודם יאוש, ליתא דכי אמרי' הכי ה"מ שנטלה ע"מ להחזירה דנעשה שומר של בעלים והו"ל כאילו הוא ברשות בעלים לגמרי ומשו"ה יאוש הבא אח"כ אין יכול להפקיע מהם אבידה שהיא ברשותם אבל הכא כיון שעינו לגזלה נטלה לא נעשה שומר של בעלים וכשנתיאשו הבעלים לא היתה עומדת ברשותם כלל ולפיכך יאוש מפקיע מהם דהו"ל כאילו נתיאשו הבעלים קודם שבא ליד המוצא ע"ש, והר"ן השיג עליו דהא בב"ק דס"ה מפלגינן בין גזילה לאבידה משום דגזילה באיסורא אתי לידו משא"כ אבידה, וא"כ גם התם בב"מ באיסורא אתי לידו שנטלה בתחלה ע"מ לגזילה, וכבר כתבתי בחדושנו לעיל סי' קס"ג להליץ בעד הרמב"ן, דהכי הוא הצעת הסוגיא דב"ק יאוש אמרי רבנן דניקני מיהו לא ידעינן דאורייתא או דרבנן אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמיאש מרא קני או"ד לא דמי לאבידה דכי אתא לידו בהיתירא אתי אבל האי דבאיסורא אתי לידו לא קני ע"ש, הרי להדיא דטעם דבאיסורא אתי לא מהני כ"א לענין שמשו"ה לא נוכל למילף מאבידה וכיון דיאוש בגזילה לא כתיב ורק דנילף מאבידה, ע"ז מהני טעם דבאיסורא דכיון דלא דמי לאבידה לא ילפינן זה מאבידה אבל באבידה גופא דיאוש דידה יליף מקרא אפי' כי אתא באיסורא נמי קני דכיון דיאוש הוה קנין מה איכא בין איסורא להיתירא, ולפ"ז בההיא דב"מ דמיירי באבידה ממש דיאוש דידה מקרא יליף להכי אע"ג דמכוון לגזול ובאיסורא אתי לידו נמי מהני, ואין להקשות ע"ז ממ"ש בסוגיא דב"ק או דלמא לא דמי לאבידה דבהיתירא אתי לידו אבל בגזילה באיסורא אתי לידו, הרי להדיא דבגזילה מסתבר עוד יותר לומר דלא קני מטעם דבאיסורא מבאבידה, אכן באמת מה שאמרו בב"ק באיסורא אתי לידו לא הוה פירושו כטעם דבאיסורא אתי שנאמר בב"מ לגבי אבידה וטעם דגבי גזילה לא שייך כלל באבידה, וכן להיפך טעם שאמרו באבידה לא שייך בגזילה דמ"ש בב"מ באיסורא אתי לידו גבי אבידה שנטלו קודם יאוש אין לפרשו דהטעם הוא משום דלקיחתו היתה באיסור, דאדרבה כיון דאבידה היא ויש בה נמי סימן הרי מחויב ליטלה, אלא הכוונה דבאיסורא היינו שלקחה קודם יאוש שהוא בשעת איסורא שאסור לקנות בה עדיין והיינו טעמא דלא מהני היאוש דכיון שכבר נתחייב בהשבה והוי כשומר של בעלים וידו כיד בעלים וברשות בעלים לא מהני היאוש, ולטעם זה יש חסרון בעצם היאוש כיון דהוה ברשות בעלים דלא מהני היאוש ומשו"ה אפי' באבידה ממש נמי לא קנה אחרי שיש חסרון בעצם היאוש, ואמנם טעם זה לא שייך כ"א גבי אבידה דלקח ע"מ להשיבה ונעשה שומר של בעלים, אבל גבי גזלן א"א לפרש נמי דהאי באיסורא שאמרו לגבי' דהוה נמי מטעם זה, דהא בגזילה מיירי שמתחלה לקחה ע"מ לגוזלה לעצמו ולא להשיבה לבעלים ולא נעשה שומר כלל, אלא הכוונה דבאיסורא אתי, היינו כיון שתחלת לקיחתו באיסור הוא שנוטלה בגזילה, ואע"ג שבעצם היאוש אין חסרון כיון דלא הוה שומר כלל וא"כ מאי איכפת לן אם באיסורא אתי, לזה צריך לומר כיון דיאוש לא כתוב בגזילה אלא שנרצה למילף מאבידה, ולענין לעשות דחייה מהני סברא דבאיסורא דמשו"ה לא דמי לאבידה ולא שייך זה כ"א בגזילה דיאוש לא כתיב גבי' והרי ביארנו שני כוונות במה שאמרו באיסורא אתי, וטעם דאבידה לא שייך בגזילה וכן להיפך, ולפ"ז מה מאוד יוצדקו דברי הרמב"ן שבדינא דהתם שהגביה האבידה ע"מ לגוזלה דפתיך בו גזילה ואבידה כאחת ודאי דקונה ביאוש, דהא התם לא שייך שום אחד מן הטעמים דבאיסורא אתי לא של אבידה ולא של גזילה דאמרי' בב"ק טעם דאבידה היינו שנעשה שומר לא שייך כיון דלעצמה לקחה ולא להשיבה וטעם דגזילה נמי לא שייך כיון דבאמת אבידה היא ויאוש דידה ילפי' מקרא וא"כ אפי' לקחה באיסור מאי הוה וז"ב, וכשנעמוד על תכן הדברים נמצא נ"מ גדולה לדינא בין שני הטעמים הללו, דלטעם הרמב"ן דבכה"ג לא הוה יאוש שום קנין הרי מחויב להחזיר את גוף החפץ כיון דהגוף הוי של בעלים, ולשי' התוס' דבעצם היאוש אין חסרון ורק חיוב השבה יש בזה משום שחיובו לא נפקע ע"י היאוש, הרי עצם החפץ קונה ורק שיש עליו איוב דמים אבל גוף החפץ אין מחויב להחזיר, וגם יהי' עוד נ"מ לכמה חלוקי דינים ועמ"ש לעיל סי' רס"ז, ולפמ"ש הספק שהבאתי בזה במחלוקת שנוי בשיטת הרמב"ן ותוס', דלשי' התוס' דמטעם דנתחייב בהשבה הוא דלא קני יאוש בגזלן, וא"כ בכה"ג דלא שייך טעם זה כיון דבא לידו אחר יאוש שפיר י"ל דגם הגזלן קונה ביאוש אבל לשי' הרמב"ן דטעם דאבידה משום דלא מהני יאוש דהוה כברשות בעלים, ובגזילה הוה רק הטעם משום דעי"ז לא דמי לאבידה, ולזה י"ל נמי שאפי' בכה"ג שבא ליד הגזלן אחר יאוש מ"מ כיון שהגזילה גרם שיבוא היאוש לא קנה ג"כ דהא אכתי לא דמי לאבידה, דבאבידה בא היאוש מעצמו בלא כפייה ואונס והכא הגזלן גופא גרם את היאוש ודו"ק, ויתר דברי הנתיבות יתבאר בעז"ה לקמן סי' שס"ח, ועמ"ש לעיל (סי' רנ"ט) להוכיח דרמב"ם סובר דיאוש קונה בגזילה:
שם בקצוה"ח הביא לדברי התוס' (ב"ק דס"ו) דיאוש אינו מטעם הפקר, דאי משום הפקר א"כ כי נמי באיסורא אתי לידו מ"ט לא קנה, והקשו ע"ז מהא דאמרי' בגיטין נתיאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור הרי דהוי כהפקר, ובקצוה"ח הקשה עוד דלשי' רש"י שהוא מתורת הפקר א"כ תיקשי קושית התוס' דבאיסורא אתי לידו מ"ט לא קנה בתורת הפקר, ולענ"ד נראה ליישב גם קושית התוס' גם קושית הקצוה"ח בחדא מחתא דלא דמי כלל לההיא דגיטין, דהכא שאינו אומר בפיו שמתיאש רק מאומדנא ידעינן דמייאש, בכה"ג הוא דאמרי' דיאוש אינו דומה להפקר אבל היכי שאומר בפיו לשון נתיאשתי, זהו גופא לשון הפקר ולאו מטעם דיאוש הוה כהפקר אלא משום דלשון זה דנתיאשתי הוי לשון הפקר גמור, דיכול להפקיר באיזה לשון שיהי' בו משמעות לשון הפקר וכמה לשונות איכא שהם משמעות לשון הפקר, ומה יומתק לפ"ז לשון רש"י בגיטין שם בד"ה נתיאשתי שכתב, לשון הפקר הוא, ולעיל שם בכמה מקומות כתב יאוש הוה כהפקר ולא כתב "לשון" הפקר דאתא לאשמועינן שהיאוש הזה אינו רק מטעם הפקר וכמו כל יאוש דמהני מטעם הפקר, אלא דהאי יאוש הוי הפקר ממש שהפקירו בלשון יאוש, ועמ"ש בחבורנו לגיטין ד"מ באריכות, ובזה מיושב קושית התוס' וקצוה"ח דיאוש דמיירי בב"ק שהוא מטעם דסתם גזילה הוי יאוש בעלים אבל לא שאומר בפירוש דמתיאש, וזה אינו כהפקר ממש, ובגיטין שם דמיירי כשאומר נתיאשתי מפלוני עבדי אין זה מטעם הפקר אלא הפקר ממש הוא וזה ברור:
סעיף ה' במחבר לא הוה שינוי אא"כ מכרו או נתנו כו', וברמ"א דאם נטלו בע"כ לא מיקרי שנוי רשות, נראה שבדין זה אי מיקרי שנוי רשות כשנטלו בע"כ הוא מחלוקת התנאים בש"ס, דבב"ק דקי"ד במשנה נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר כו' הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים, ובגמרא הביא ברייתא תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי לא קנה כו', ורעק"א בגהש"ס הקשה דלפרש"י שם במשנה שכתב וז"ל הרי אלו שלו דסתמא נתיאשו הבעלים וקננהו היאך בשנוי רשות עכ"ל, וכיון דלפירושו הוה שנוי רשות נמי א"כ היאך אמר תנא דברייתא קסבר יאוש כדי לא קנה, הא הוה יאוש ושנוי רשות אע"כ ולא חשיב שנוי רשות משום דהוה בע"כ, ובזה גופא פליגי תנא דמשנה ותנא דברייתא אי מיקרי שנוי רשות בכה"ג שנטל בע"א דלתנא דמשנה הוה שנוי רשות גם בכה"ג ולתנא דברייתא לא חשיב שנוי רשות בכה"ג שנטל בע"כ, ומה שהקשה בגהש"ס דלפ"ז איך קאמר בש"ס התם איכא דאמרי אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים מ"ט יאוש כדי קנה, הא י"ל דס"ל כתנא דמתני' דמקרי שנוי רשות, לא קשה מידי דאפ"ה קאמר ע"ז יאוש כדי כיון דהשנוי רשות אינו גמור ולכן אע"ג דסובר כמתני' דאפ"ה מהני לקנין השנוי רשות הזה, בכ"ז כיון דאין זה שנוי רשות גמור קרי לי' יאוש כדי כלו' שאין בזה שנוי רשות גמור, וכיו"ב מוזכר בשמ"ק בשם המאירי ע"ש:
ועוי"ל כמ"ש הרשב"א בחדושיו דמה דקאמר התם יאוש כדי, לאו יאוש כדי ממש אלא לומר אע"פ שלא היה ביד גזלן וקודם שיבוא ליד זה אלא יאוש כדי קנה לגמרי ביד זה משום דהו"ל יאוש בידא דמוכס ושנוי רשות בידא דהאי וא"צ שתהא יד לוקח באמצע ע"ש, וברור שגם רש"י יפרש כן, מיהו מדברי הפוסקים לא משמע הכי דבדין זה יהי' מחלוקת התנאים דא"כ מה מקום למחלוקת הפוסקים, ולכן אליבייהו אפשר ליישב ולפרש דתנא דברייתא לא פליג כלל על תנא דמשנה אלא לפרש אתא ויבואר עפמ"ש בשמ"ק שם דבעל החמור הזה כשנוטל מן המוכס אינו מתכוון לקנות בחמור של מוכס כ"א מה שכנגד חמורו אבל אם החמור של מוכס שוה יותר מחמורו, במותר הזה אין מכוון לקנות וא"כ למותר הזה אין שנוי רשות, ונמצא דמה שנגב חמורו יש לו שינוי רשות ונגד המותר אין שינוי רשות, ולפ"ז שפיר י"ל דמתני' מיירי בליכא מותר וכנגד החמור הו"ל שפיר שנוי רשות וברייתא מיירי בדאיכא מותר ונגד המותר ליכא כ"א יאוש גרידא, וכזה יפרשו הפוסקים, אבל ברש"י ודאי דא"א לפרש הכי דהא בסמוך התם פרש"י דברייתא פליגא על מתני' ואי נפרש הכי לא פליגי כלל, ולרש"י בע"כ דפליגי אי נטלה בע"כ חשיב שנוי רשות ודו"ק:
שם בסמ"ע סק"ח הביא דאפי' אם ידע הלוקח שגזולה היא אפ"ה מקרי שנוי רשות ודלא כב"י דס"ל דבכה"ג לא הוי שנוי רשות, ובחדושנו לעיל סי' שנ"ג הוכחתי כב"י ע"ש
שם בנתיבות סק"ב הקשה מלקמן סי' שס"ח ועמש"ש לישב
סימן שסב
סעיף א' במחבר הגזילה שלא נשתנית כו' אע"פ שנתיאשו הבעלים כו' והנה הרש"ל ביה"ש הוכיח דרמב"ם סובר דיאוש קונה בגזילה, ובחדושנו לעיל סי' רנ"ט הבאתי ראיה ברורה לזה ע"ש:
סעיף ג' במחבר מכרה הגזלן או נתן במתנה כו', עיין בקצוה"ח שכתב בדעת הרמב"ם דס"ל שנוי רשות ואח"כ יאוש קנה ואע"ג דבאיסורא אתי לידו ע"ש, ולעיל בסי' שנ"ג כתבתי להשיב ע"ז והוכחתי שגם דעת הרמב"ם דהיכי דבאיסורא אתא לא מהני אלא דס"ל דשנוי רשות כשלא ידע הלוקח שגזולה היא לא מקרי באיסורא ע"ש, שהוכחתי זה מן הש"ס:
סעיף זה בסמ"ע ס"ק ט"ו כתב דאם גזל בתחלת או באמצע עיבורה אינו משלם כ"כ כמו שהבהמה שוה בגמר לידה לעיל בסי' שנ"ד הוכחתי ממשנה ומרש"י דר"פ הגוזל קמא דבכה"ג משלם כל השבח שנתוסף הולד עד הלידה ודלא כהסמ"ע ע"ש:
סעיף ח' בסמ"ע סקי"ז כתב דאפי' אין בה שנוי כלל כגון שגזלה מעוברת והחזירה מעוברת דמשלם העודף ע"ש, ולעיל בחדושנו סי' שנ"ד כתבתי דמ"ש הסמ"ע שאין בה שנוי כלל כוונתו דשנוי גמור לא הוה אבל מ"מ שנוי קצת מיהא הוה אבל אם אין בו שום שנוי ודאי ולא קנה וכ"ה להדיא בפרישה (סי' שס"ג) ומיושב קושית הנתיבות כאן על הסמ"ע דכוונת הסמ"ע שגזלה כשהיא מעוברת והחזירה עודה מעוברת שנוי קצת מיהא הוה זה בגודל העיבור ועיין בפרישה, וכן משמע מתוס' (ב"מ דס"ג) והגדיל הגיזה הוה שנוי וכמ"ש בהגהת חכ"מ שם וא"ש דעת הסמ"ע:
סימן שסג
סעיף א' במחבר או שגזל עבדים והזקינו כו', והטעם פירשו בתוס' ב"ק דצ"ז משום דהוה בקרקע דאין נגזלת, וקשה לי מכאן על מ"ש התוס' (ב"מ דס"א), דהא דקרקע אין נגזלת לאו מקרא יליף אלא מסברא משום דא"א להזיזה ממקומה אבל עבדים דניידי אע"ג דהוקשו לקרקעות עובר שפיר בלא תגזול ע"ש, והא בכל הסוגיא דב"ק שם מוכח דאי עבדי כמקרקעי דמי אין נגזלים כמו קרקע, הן אמנם דבב"מ (דס"ה ע"א) כתבו התוס' דמשו"ה הוצרך הש"ס לומר גבי התוקף עבדו דפטור משום דלא נסתרי' עבדי' דהיינו משום דמיירי דלא נחת אדעתא דגזלנותא אבל אי נחת אדעתא דגזלנותא איה"נ דפטור בלא"ה משום דעבדים נגזלים ולכן פטור מלשלם בעד המלאכה כמו בגזל מטלטלין ועשה בהם מלאכה, אכן למ"ש התוס' בב"ק דאפי' נחת בתורת גזלניתא לא נפסק מרשותו דמרא דהוה כקרקע וכן מוכח כל הסוגיא דאי כקרקע דמי אין נגזלים נמי כמו קרקע, וזהו דלא כתוס' ב"מ שהבאתי דסברי דאפי' אי כקרקע דמי דכל מילי מ"מ לענין גזילה לא דמי לקרקע, ושמא צריך לומר דדוקא לענין איסור דלא תגזול כתבו כן התוס' דבעבדים יעבור על לא תגזול אע"ג דבקרקע אינו עובר אבל לענין קנין כמו דבקרקע אין מועיל בהם שום קנין של הגזלן ולעולם ברשות בעלים עומדת, ה"נ בעבדים וכ"כ הפנ"י לפי דרכו שם ועמ"ש לקמן סי' שע"א מזה:
שם בש"ך סק"ב וגם בדעת הרמב"ם נלע"ד דא"א לומר כו' עמ"ש לעיל סי' ר"ב בדעת הרמב"ם בזה:
שם במחבר או נפסלה מליקרב כו' ופרש"י במשנה דב"ק שם שנפסלה מע"ג המזבח במום שאינו ניכר כדוקין שבעין, והב"ח הגיה שם אע"פ שניכר כדוקין שבעין, ויפה עשה בהג"ה זו דודאי לטעם דרש"י שכתב שם בדבור הסמך דפטור משום דכל בהמות לאו למזבח קיימי, יש לפוטרו אפילו במום הניכר, וכן קאמר להדיא בש"ס שם וצ"ח בצורם אזנו של בהמתו חבירו דפטור מטעם זה אע"ג דצורם מום הניכר הוא, וא"כ מדכתב רש"י טעם זה גם במשנה מכלל דסובר במשנה דבהמת חולין מיירי ופטור מטעם דכל בהמות לא קיימי למזבח וא"כ יקשה למה כתב דוקא במום שאינו ניכר, אע"כ כהגהת הב"ח דהכי צ"ל אעפ"י שניכר, ולפ"ז צ"ל דלרש"י לאו דוקא נפסל מאליה אלא אפי' הטיל בה מום בידים נמי פטור ודלא כמו שדייקו התוס' שם דצ"ח ד"ה הצורם, דהא לטעם זה דרש"י משום דכל בהמות לאו למזבח קיימי בע"כ דסובר דגם במתני' מיירי בבהמת חולין הא פטרינן אפי' בעושה היזק בידים כמו צורם אוזן, אלא דהתוס' מחלקים דבמתני' שאני משום דהתם בבהמה קדושה מיירי, אבל לרש"י דמפרש דגם במשנה בבהמת חולין מיירי בע"כ דלא מחלק בין נפסלה מאליה להטיל בה מום בידים דאפי' בידים נמי פטור ודו"ק היטב:
ודע דהתוס' שם הקשו על הא דאמר רבה הצורם אזנו של בהמת חבירו דפטור, והא במתני' שנינו גזל בהמה ונפסלה מע"ג המזבח אומר הרי שלך לפניך ומשמע דוקא נפסלה אבל הטיל בה מום בידים חייב ע"ש, ואין לחלק דבמתני' כיון דמיירי בגזל בהמה וגזלן השבה מעליא בעי למיעבד וכדמחלק רבה גופא התם גבי הזורק לים וה"מ דאדייה אדויי אבל שקלי' בידים מיגזל גזלי' והשבה בעי למיעבד, דהתם כיון דהדבר הוא מוטל בים ודאי דלאו השבה הוא ולכן גזלן דבעי למיעבד השבה אינו יוצא בה, משא"כ הכא דבהמה בעין ומצא למיעבד בה השבה דמה שנפגמה ע"י מום זה אינו מבטל ההשבה ורק דאפ"ה אם בידים עשה ההיזק חייב מיהא מטעם מזיק, ובנפסלה מאליה פטור, דמטעם מזיק אין לחייבו כיון שנעשה מאליו ולאו איהו קמזיק, ומטעם גזלו נמי אין לחייבו כיון דבהמה בעין ומצי למיעבד בה השבה דגם השבה עם מום כזה השבה מקרי, ולזה שפיר הקשו מצורם אזן פרה בידים לחייב מיהא מטעם מזיק כמו במתני' ותי' דהכא דבהמת חולין מיירי ונמצא דלא הזיקו מידי ואין לחייבו גם מטעם מזיק, ואם שזה פשוט הוצרכתי לכתבו מפני שמצאתי בס' יה"ת שמיישב באמת לקושית תוס' בדרך זה דהא עיקר החדוש דרבה דפטור אע"ג דכל בהמות לאו לגבי מזבח ון קיימא והשתא הוא נמי שוה השור כשאר שוורים וכמ"ש הר"ן וא"כ מה אשמעי' רבה בזה הא ודאי פטור כיון שלא הפסידו מידי, וצ"ל דאע"ג דצריך לטפל לחזור אחר בהמה אחרת לקרבן ואשמעי' דאפ"ה פטור דזה אינו אלא גרמא, ולזה במשנה דמיירי בגזל בהמה ונפסלה שפיר חייב אף על הטפול דבעי' השבה מעליא ע"ש, ובמחכ"ת אין לדבריו שום הבנה דמה שייך לחייבו מטעם גזלן על הטפול הא מה שגזל דהיינו הבהמה אותה משיב, ואע"ג דנפסלה עי"ז מע"ג המזבח, עי"ז אין מבוטל תורת השבה כיון דבגוף הבהמה אין שום חסרון מצי אמר הש"ל ויוצא ידי השבה ואפילו בהרקיב מקצתו ונפחת גוף הדבר כ"ז שלא נפחת לגמרי יוצא ידי השבה וכמ"ש התוס' ב"ק דנ"ו, ועל הפסד הטפול לאו מטעם גזלן הוא דאפשר לחייבו כ"א מטעם מזיק ושפר פטור כיון דאינו אלא גרמא, אבל מה ענין לחייבו על הטפול יותר בגזלן כיון דכל עיקר הוא מטעם השבה והשבה קיים שפיר גם בבהמה כזה שנפסלה מע"ג המזבח וזה ברור:
שם בש"ך סק"ז הביא פסק מוהרש"ל דאין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך רק גבי גזלן ולא גבי שומר, והש"ך השיג עליו ועמ"ש על סי' רצ"א באריכות מזה:
סעיף ו' במחבר הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא כו', עיין בב"ח כאן שטרח למצוא מקור לדין זה דכשמיחה בעה"ב וא"ל צא דחייב הדר להעלות לו שכר, ולענ"ד יש מקור מפורש לזה, דבב"ק (ד"כ ע"ב) מביא הש"ס דר' אבהו הוכיח דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ממשנה דמעילה נטל אבן או קורה של הקדש והניחה ע"פ ארובה חייב הדר תחתיה להעלות שכר להקדש ואע"ג דשלא מדעת הקדש עשה, ודחי דהתם שאני דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי' כלו' דדעת שכינה איכא כן פרש"י והתוס' הקשו ע"ז דהא שלא מדעתו לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט וה"ה מדעתו אלא נראה כהדיוט מדעת כלו' דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה ע"ש, ובשמ"ק שם הביא בזה שני פרושים בדעת התוס', הפי' האחד הוא דע"כ לא נאמר זה נהנה וזה לא חסר פטור אלא היכא שלא מיחו בו הבעלים בפירוש שלא ידור בתוכו אבל היכא דהבעלים מיחו בפירוש הרי הוא מחויב לשלם ולכך הקדש שלא מדעת הוה כהדיוט מדעת משום דדעת השכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה והוה כאילו מיחה בפירוש, הפי' השני דהא דאמרינן כהדיוט מדעת דמי, רצה לומר דהוה כאילו התנה עמו ע"מ שישלם את השכר והך דכמדעת דמי קאי על הדר, ורצה לומר כאילו הדר נתרצה ליתן את השכר דכיון דהתורה חייבתו במעילה הוה כאילו בהדיוט הי' מתנה בפירוש וזה נתרצה ליתן את השכר דדיני התורה גופא הם התנאי ע"ש שזה כוונתם, ויש נ"מ לדינא בין שני הפרושים, דלפי' הראשון הרי מוכח להדיא מכאן כדברי המחבר דאע"ג דהדר בחצר חבירו של"מ א"צ להעלות לו שכר היינו דוקא כשלא מיחה בפירוש אבל היכי דמיחו בו הבעלים לכתחלה ואמרו לו צא מחויב לשלם, משא"כ לפי' השני לא מוכח האי דינא ונוכל לומר דאפי' כשמיחה בו נמי פטור, דמה בכך שמיחה בו כיון דס"ס לא חסר מידי פטור, וברור אצלי שזהו המקור לדברי המחבר מפני שמפרש כפי' הראשון, אלא שתימה על המחבר שסתם לפסוק כן ולא זכר דעת החולקים שהוא הרשב"א בשם הר"ח דלא ס"ל לדין זה ומשו"ה פי' כפי' השני בכוונת התוס' ונ"ל להביא ראי' כפי' השני, דהנה התורה מיעטה להקדיש מאונאה מקרא דאחיו ולא הקדש (ב"מ דנ"ו) ולכאורה אינו מובן הא הגזבר אינו אלא שליח ובשליח שנתאנה הא בטלה החלוקה והמכירה לגמרי וכמבואר בקדושין (דמ"ב ע"ב) אבל שווי' שליח אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, והא התם דבחלוקת קרקע מיירי וקרקע אתמעט מדין אונאה ואפ"ה בשליח שנתאנה בטלה החלוקה מטעם דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי וא"כ בהקדש נמי לא נימא הכי נהי דאתמעטו מדין אונאה עכ"פ לבטיל המקח מטעם דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ואכן למ"ש יתיישב דבהדיוט גופא כשהתנה השליח בין לתיקון בין לעיוות בתר תנאי אזלינן ולכן בהקדש נמי שהגזבר שליח דרחמנא הוא על תנאי משפטי התורה ירד לשליחותי, דבהקדש שאין שם מי שיתנה, דיני התורה עצמם הם התנאי וכיון שלדין התורה אין אונאה בהקדש הוי כאילו התנה שגם אם יעוות השליח יהי' מעשיו קיימין, דהא בהקדש אי"א כ"א ע"י שליח ואפ"ה אמרה התורה דאין אונאה הוה כאילו התנה שאם יתאנה השליח נמי דיהיו מעשיו קיימין, והרי מוכח כפי' השני דלפי' הראשון לא שייך האי תירוצא, הוא הדבר אשר אמרתי דמקור לדברי המחבר מצינו בזה, אבל אכתי תימה שלא זכר דעת החולקים שהוא הרשב"א בשם הר"ח ובשגם שהבאתי ראיה להוכיח כן, וראיתי אמנם להגאון רד"ט ממינסק שהעיד בשם רבו הגר"ח מוולאזין ז"ל שבאמת לא פסקינן כהמחבר בזה ואולי מטעם שכתבתי ודו"ק:
שם ברמ"א א"צ להעלות לו שכר אע"פ שהוציא את בעה"ב בע"כ מן הבית כו', וקשה טובא כיון שהוציאו בע"כ אין מחאה גדולה מזה, והיכי שמיחה שא"ל צא ולא יצא הרי הביא המחבר דחייב ליתן לו כל שכרו אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ד, ואי סובר הרמ"א דהמרדכי חולק עם המחבר א"כ הו"ל להביא בלשון ויש חולקין ואילו מלשון הרמ"א משמע דלא פליגי, ובאמת רחוקים הדעות הללו זה מזה וצ"ע:
שם במחבר ואם החצר עשויה לשכור אע"פ שאין דרך זה לשכור צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון, זהו שיטת גדולי הראשונים הרי"ף ורמב"ם ורמ"ה דסברי דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר נמי חייב, ואמנם התוס' ב"ק ד"כ כתבו בפשיטות דפטור, ובכאן הרבו הרועים להשיב על שיטת הרי"ף ורמב"ם, והרשב"א והנמוק"י והרא"ש הכריעו כשיטת התוס' מטעמים הללו חדא דכיון שזה הדר אינו נהנה מזה א"כ הוה זה כמו סגר את הבית ולא דר בתוכו כלל דבזה ודאי הדין פשוט דאינו מחויב לשלם כלל דאינו אלא גרמא ודמי למקבל שדה והובירה דלא מחייבינן התם כ"א משום דדרשינן לשון הדיוט הא לא"ה הי' פטור מטעם דאינו אלא גרמא כמבואר בב"מ דק"ד, ועוד דבב"ק שם הביא מר' יהודה דאמר בבית ועלייה של שנים שנפלו אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב ודחי שאני התם משום שחרוריתא דאשיתא, וא"כ היאך מסיק ר' יהודה, למילתי' במתני' שם אלא בונה את העלייה ויושב בבית עד שיתן לו את יציאותיו, והיינו משום שאז הוא לא נהנה כיון שעלייתו מזומנת לפניו, ולשי' הרי"ף מה בכך שלא נהנה הא עכ"פ משום זה חסר משום שחרוריתא דאשיתא א"כ הוה תו זה חסר וזה לא נהנה דמחייבי בו הרי"ף ורמב"ם ומדר' יהודה שמעי' דפטור ע"ש בדבריהם, ולענ"ד אין בטענותיהם כדאי לסתור שיטת כל הנהו רבוותי, דמה דפשיטא להו דאם סגר את הבית ולא דר בו כלל דפטור, לענ"ד בזה גופא יהי' הדין להיפך דלדידן דקיי"ל דיינינן דינא דגרמי ודאי דצריך לשלם בעד ההיזק שגרם לבעה"ב ע"י סגירת הבית, ויש להביא ראי' ע"ז מן התוספות גופייהו שבמס' (ב"מ דע"ז) בד"ה אין להם זע"ז אלא תרעומות שהקשו דלמאי דקיי"ל דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל אפי' לא הלכו ותי' דהלכו לאו דוקא ואם לא ימצאו להשכיר עצמן איה"נ דמשלם להם אפי' בלא הלכו ע"ש, ולפ"ז ה"נ דמיא ממש להך דפועלים שביטל אותן ממלאכתן וצריך לשלם, והן אמנם דבקצוה"ח לעיל (סי' ש"ג) סק"ב דחה לדברי התוס' דמה בכך שנתבטל על ידו הא גרמי לא הוי אלא במקום שמפסיד את חבירו מן הקרן ע"י גרמתו אבל מקום שהיה יכול להרויח וגרם לו בגרמתו שאינו מרויח פטור דהא קי"ל המבטל כיסו של חבירו פטור וכן נועל חנותו של חבירו פטור, וא"כ אפי' אם הפועלים מצאו אמש מקום להשתכר והיום נמי לא מצאו אין בו משום מזיק כיון שאינו אלא כנועל חנותו ועיין שם מה שהביא ראי' לדבריו מתשובת מוהר"ם בר ברוך שכתב להדיא דבמניעת הריוח לא שייך דינא דגרמי ויסודו נמי מירושלמי דמבטל כיסו של חבירו פטור ע"ש, ואם כי הדבר נפתח בגדולים שגם הרשב"א והנמוק"י בב"ק שם הביאו לירושלמי הזה להוכיח. מיני' דבסוגר ביתו לא שייך דינא דגרמי, דכ"ז האמת יורה דרכו דמי שמעיין בירושלמי גופא ימצא מפורש ההיפך, דז"ל הירושלמי (פ' איזהו נשך ה"ג) ובריש פ' המקבל, הדא אמרת המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו, המבטל ספינת וחנות חבירו מהו עכ"ל, הרי להדיא דהירושלמי מחלק בהנך תלתא דינים, ובמבטל חנותו וספינתו מיבעי לי', וטעמא דכולהו מבואר בפ"מ שם דמבטל כיסו כיון שאינו אלא גרם ספק ריוח דמי יימר דהוי רווחא משו"ה פטור לשלם, ואמנם במבטל שדה כיון דבשדה הריוח מצוי הוא וידוע והוה כמאבד נכסי חבירו בידים משו"ה פשיטא דחייב לשלם, ובספינה וחנות מספקא לי' מי אמרי' דהואיל ועשויין להשתכר ומצוי בהן הריוח כשדה דמיין או דלמא הואיל וגם ההפסד מצוי בהם ביותר מן השדה למבטל כיסו דמי דג"כ אינו ידוע אם הי' מרויח בסחורה שקנה ע"ש, ולפ"ז לבד שלא יקשה מירושלמי דמבטל כיסו אדרבה משם יהי' ראיה עצומה לחייב י"ר במי שסוגר בית חבירו ובעל הבית בשכירת פועלים, דהא ע"כ לא פטר הירושלמי כ"א במבטל כיסו משום דכיון דלסחורה הוא מי יימר דאיכא רווחא אבל בשדה הרי פשיטא לי' דחייב משום דמצוי בהן הריוח, ובודאי דחצר דקיימא לאגרא דמי ממש למבטל שדה, ושכירת פועלים נמי לשדה דמי דכיון דמיירי שהיו יכולים להשכיר עצמן א"כ מצוי בהן הריוח ובכה"ג חייב אפי' במונע רווחו דהוה כמאבד בידים וכמו בשדה, ומוהר"ם בר ברוך שפיר הוכיח מהירושלמי דמניעת הריוח לא דיינינן דינא דגרמי והיינו במבטל כיסו דלא הוי ריוח ודאי אבל בודאי ריוח כמו בשכירת פועלים ובית גם הוא יסבור דחייב והוה כמאבד בידים, ועיין בקצוה"ח לעיל (סי' ש') שהביא בשם החו"י להקשות על הירושלמי דמבטל כיסו מהא דקי"ל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דחייב, ולמה לא נימא דהוה כמבטל כיסו ע"ש, ולמ"ש לק"מ דחצר דקיימא לאגרא דומה ממש למבטל שדה דבאמת חייב גם לירושלמי ואפי' כשזה לא נהנה נמי וכשי' הרי"ף ורמב"ם, ויותר יש לי להפליא על התוס' גופייהו דהם עצמם כתבו לחייב בפועלים, הרי דסברי דבמניעת ריוח ברור כהאי חייב משום דינא דגרמי ואין בו משום מבטל כיסו, ואילו בזה סברי דבסוגר ביתו דפטור ומה שהביאו הרשב"א ונמוק"י ראיה דבסוגר ביתו פטור משום דדמי למקבל שדה והובירה, לכאורה זהו אמנם ראיה חזקה לדבריהם, דהא במתני' דב"מ דק"ג נאמר דהמקבל שדה והובי ה חייב שכך כותב נו אנא כו' ומשמע דטעמא דכותב לו הא לא"ה לא, ואילו למ"ש תיפוק דמדינא חייב כיון דהוה כמאבד בידים ואין זה דומה למבטל כיסו של חבירו ואפי' למ"ש התוס' שם וכל הפוסקים דלאו דוקא כותב אלא אפי' לא כתב כמאן דכתב דמי, הוה נמי עיקר החיוב מטעם הכתיבה, דהא הסמ"ע לעיל סי' שכ"ח ח פי' הטעם דאמרי' כן דלא כתב כמאן דכתב דמי דכיון דרגילין לכתוב כן כל המקבל סתם על דעת הנהוג מקבל ע"ש, ומשמע דבמקום דלא נהיגי כלל לכתוב פטור, ואמאי לחייב מיהא מטעם מזיק וכסברת הירושלמי, וביותר תמוה דבירושלמי גופא פ' המקבל כתב דהך טעמא דכך כותב, לא שכותב באמת אלא שחייב כאילו כתבו ואפי' במקומות שלא כתבו מעולם ללשון זה נמי חייב כאילו כתבו, והך שכך כותב דקאמר במתני' פי' דדיינינן בזה למיעבד עובדא כאילו כתבו ע"ש, ולפ"ז א"ש דבאמת לא חייב מטעם הכתיבה אלא מטעם מזיק וע"ש בשמ"ק פ' המקבל שהביא גם שם רה"ג כדברי הרשב"א והיינו דלא כמו שהבין הסמ"ע דלהכי מרי' לא כתב כמאן דכתב דמי משום דרובן כתבי וכנ"ל בל במקום דלא נהיגי ליכתב פטור אלא ודאי דאפי' באתרא דלא כתבי כלל נמי חייב ודו"ק, ולכאורה יש לעיין דלפמ"ש א"כ מאי אמר בהמקבל דר' מאיר הי' דורש לשון הדיוט הא אפי' אם לא הי' בזה שום לשון ואפי' דהדיוט ולא התנה עמו כלל דאם יוביר ישלם נמי ראוי להתחייב, דלמ"ש דהחיוב הוא מטעם גרמי אפי' כשלא התנה עמו שום תנאי נמי חייב, והן אמנם דהירושלמי מצד עצמו א"ש דהירושלמי לא הביא כלל הסוגיא דר' מאיר דורש לשון הדיוט ורק על המשנה דנקיט המקבל שדה והובירה חייב שכך כותב כתב הירושלמי דהדא אמרת מבטל שדה חבירו חייב וכו' והמשנה איה"נ שיכולים כרש שפיר דהחיוב הוא מטעם גרמי ואפי' בלא התנה נמי, הלשון דכך כותב מפרשינן דדיינינן בזה למיעבד עובדא כאילו תבו, אכן לש"ס דילן דטעמא דר"מ משים דדורש לשין הדיוט משמע דהחיוב הוא מטעם הלשון ולא מטעם מזיק, אלא די"ל דהכוונה במה שאמרו דר"מ דורש לשון הדיוט שאין החיוב בא משום הלשון משום שהתנה עמו כך, אלא שמלשון הכתוב מביא ראיה שבאמת חייב בכך מדנהגו הדיוטות לכתוב הכי מכלל דחיוב לשלם לו במיטבא אבל איה"נ שעצם החיוב בא מטעם מזיק ואפי' לא כתבו נמי ובע"כ צ"ל הכי לדעת הרשב"א וכה"ג שכתבו להדיא דאפי' לא נכתב מעולם נמי דינא הכי דחייב לשלם, וכדברי משמע בשמ"ק שם על מה דפריך הש"ס טעמא דכתבה איתא התם וז"ל תימה מנ"ל הא אדרבה אית לן למימר אע"ג דלא כתב לי' כמאן דכתב דמי כדפירשתי לעיל ומה"ט קאמר ר' יוחנן דשומטו מע"ג בניו דכמאן דכתיב לי' דמי, י"ל דאע"ג דההיא דלעיל הוה כמאן דכתיב לי' דהכי משמע מדקאמר דר"מ דורש לשון הדיוט ומייתי ראיה שכך כותב לו להביא ראיה ממנו שיש לו לשלם במיטבא כו' עכ"ל, הרי להדיא כדברי דאין הכתיבה והלשון עושה החיוב א"א מתוך הכתב מוכח שחייב לשלם, והרי בררנו דטענתם שטענו על הרי"ף מפני שדמי לסוגר ביתו ולהוביר שדה לאו כלום הוא ושבאמת שם גופא חייב, וביותר יש לי לתמוה על התוס' והרשב"א מדידהו אדידהו דאיך פסקו כאן בפשיטות דפטור מצד דדמיא לסוגר ביתו ולהוביר זשדה, בשעה שהם עצמם כתבו להיפך, דהראשון שיצא לדון ולחייב מטעם גרמי בכה"ג, המה התוס' דפרק האומנין, ומה שהוכיחו מהוביר שדה, הלא הרשב"א גופא כתב שם דלאו מטעם הכתיבה חייב, אם לא שנאמר דהכא רק תלמידי הרשב"א הוא דכתבו כן להוכיח מהוביר שדה, ותלמידי הרשב"א הבינו באמת דעיקר החיוב הוא מטעם הכתיבה, אבל מדינא פטור משום דהוה כמבטל כיסו של חבירו הובא דבריהם בב"י לעיל (סי' שכ"ח) אכן לדינא כבר הוכחתי מירושלמי דלא כוותייהו, ואף שברשב"א דחיק לתרץ את הירושלמי אבל עכ"פ אין מכאן תפיסה על הרי"ף ורמב"ם שלא רצו לדחוק עצמם בפי' הירושלמי כדוחק הרשב"א וטענתם השנוי' מסוגיא דב"ק נמי אינה הוכחה, דהא הרי"ף ורמב"ם לא קאמרי כ"א בחצר דקיימא לאגרא דבכה"ג הפסיד להם לכל השכירות ושפיר כתבו דחייב דחע"ג דהוא לא נהנה, מ"מ לבעה"ב הרי הפסידו וחייב מדינא דגרמי, אבל בנידון דהתם שכירות הבית לא הפסידו כלל דבעה"ב מעצמו לא הי' בונה את הבית, ורק מה שהפסידו הוא רק מעט השחרורית דאשייתא וא"כ מה שייך לשלם בזה מטעם גרמי כל דמי השכירות, ואע"ג שהתוס' כתבו דהיכא שיש חסרון מועט דשחרורית מגלגלין עליו את הכל, לא כתבו הכי כ"א בגברא דעביד למיגר דהתם הוה החיוב מטעם הנאה ומדינא ולכן אע"ג שהחסרון אינו אלא במקצת אפ"ה חייב לשלם בעד כל ההנאה משא"כ התם דלא נהנה כלום כיון שבנה גם העליה ונמצא דמצד הנאה אין לחייבו כלל, ורק מטעם גרמי הוה החיוב פשיטא שא"צ לשלם לו כ"א כפי מה שחסרו, אבל התם דלא חסרו כלל דבלא"ה לא הי' בונה בית נמצא דאין שום טעם לחייבו לא מצד ההנאה ולא מצד החסרון ודמיא לחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דלית דין ולית דיין דפטור כמבואר בש"ס גופא ואע"ג דמה שהזיקו בשחרוריתא ודאי דחייב לשלם, לא חש למיתני דאנו דנין רק על ההפסד של השכירות ולא על השחרוריתא דזהו היזק בידים ופשיטא דחייב לשלם ואין זה תפיסה על הרי"ף ורמב"ם שלא חשו לפרש זה כמו דלא קשה על הש"ס גופא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דנקיט דפטור אע"ג דעל השחרוריתא חייב נמי התם אלא דלא חש לפרש דמלתא דפשיטא הוא ואין אנו דנין בזה רק על השכירות, ה"נ הרי"ף כתב כן, ואף אמנם הרמ"א בסמוך הביא שני דיעות בזה בלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אם מגלגלין עליו מטעם שחרוריתא, מ"מ י"ל דאפי' להיש חולקין שהביא הרמ"א דמגלגלין עליו את הכל, היינו בחצר בנוי שבעה"ב עצמו בנה אותו אלא דלא קיימא לאגרא, בזה אולי יש מקום לחייבו, הן מצד ההפסד, דאע"ג דהשתא לא קיימא לאגרא, אולי במשך הזמן ימצא שוכרין עליו וגם הוא יתרצה להשכירו, וגם מצד ההנאה, דאע"ג דלא עביד למיגר מ"מ השתא סוף סוף הוא דר בחצר זה ונהנה ממנו, ואע"ג שמוצא גם חצר אחר לדור בו בחנם י"ל שהחצר הזה ניחא לו ביותר, משא"כ בנידון דהתם דאין לחייבו משום טעם, דטעם דהפסד ודאי שלא שייך כיון שאם לא בנאו בעל העליה לא הי' בעה"ב בונה אותו כלל, וגם לא מצד ההנאה כיון שיושב בבית בתור כפייה עד שישלם לו יציאותיו ואלולי זה לא הי' דר שם כלל, וגם היש חולקין מודו דפטור, ועל הרמ"א תמה אנכי למה הוצרך להביא ממרחוק לחמו מרבינו ירוחם שהביא לדיעות הללו, הא פלוגתא דרבוותא מפורשת קמן בזה, והרשב"א וסייעתו הלא להדיא אמרי דמחויב לשלם בעד כל ההפסד אפי' בנידון דידן כ"ש בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר בעלמא דיש סברא יותר לחייבו וכמ"ש, ועוי"ל בנידון דידן ולפמ"ש דעיקר טעם הרי"ף ורמב"ם לחייבו הוא משום דהוה כאילו גרס את ביתו, ואכן התם מצד זה אין לחייבו דודאי שרי לכתחלה לסגור את הבית עד שית לו יציאותיו וא"כ מצד הסגירה א"א לחייבו ורק עיקר החשש הוא מה שזה נהנה, וא"כ י"ל דזה ניחא גם לבעה"ב שיכנס לדור בתוכה ולא לנועלה ולהיות בית ריקן מדיורים, דביתא מיתבא יתיב, ובהכי מתיישב גם קושית התוס' סוף ב"מ בד"ה ויושב בבית, שהקשו למה אמרי' דלא נהנה השוכר הא נהנה שא"צ לעלות בעליה, ולמ"ש א"ש דניחא לבעה"ב יותר שזה ידור בבית ויהנה מלהניחה ריקם, ודומה כאילו בעה"ב מקבל שכר בעד הנאת בעל העליה, והוא דביתא מיתבא יתיב, ואחרי שסתרנו כל הטענות של החולקים ממילא נשאר פסק של הרי"ף ורמב"ם ורא"ש באין ערעור, ולא רק כשזה דר בחצר דחייב אלא אפי' גירש חברו מחצירו והגר בפניו וגם הוא לא דר בו נמי חייב כמו שהוכחתי מהירושלמי, וזהו כשיטת הרמ"ה המובא ברא"ש, והן אמנם דהרא"ש הוסיף לכתוב עוד ואין משלם אלא כשעת הגזילה וכ"ה בחי' הרשב"א שסתם וקיי"ל דכל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה, ונראה מדבריהם שהרגישו בעצמם דהראיות שהביאו חלושות הנה ואין לסמוך עליהם לכן רצו להתבצר תחת ראיה הזאת מדקי"ל דכל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה, וה"נ כיון שמחזיר לו הבית כשעת הגזילה לא מתחייב ביותר מזה, אכן על הראיה הזאת הרעישו כבר כל הפוסקים שזה אינו דהא מה דקי"ל דכל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה אינו אלא בגזלת מטלטלין אבל בקרקע ליתא להך דינא והגזלן מחויב לשלם בעד כל הפירות שאכל כל זמן שהיתה אצלו, וכ"כ להדיא הרמב"ם (פ"ט מגזילה) שהגזלן או הלוקח מן הגזלן מחזיר הפירות שאכל כל זמן שהיתה אצלם ועכ"פ זה ודאי דבקרקע לא שייך האי דינא דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכן פסק בשו"ע לקמן (סי' שע"א) וא"כ הך דכל הגזלנים וכו' אינו ענין להך דדר בחצר, ומיהו בחדושנו לקמן סי' שע"א הצדקנו את הרשב"א בנוגע להך ראיה וזהו הראיה היחידה שסמכו עליה הרשב"א והרא"ש והנמוק"י ובאמת ראיה חזקה היא ועמש"ש:
שם ברמ"א מיהו אם לא היה דר בו אלא שגזלו ממנו פטור לשלם כו', מלשון הרמ"א משמע דבא לפרושי מה שסתם המחבר ואין זה כחולק על המחבר מדלא כתב בלשון וי"א, אלא כוונתו דבא לפרש שגם המחבר דמחייב אינו מחייב אלא בדר בו, מיהו בדבור דלעיל הוכחתי דהמחבר שהביא בזה דעת הרי"ף ורמב"ם דסברי שאפי' בלא דר בו נמי חייב ע"ש:
סעיף ז' במחבר י"א דכשאין החצר עומד לשכר דאמרי' דא"צ להעלות לו שכר אם חסרו אפי' דבר מועט כגון שהי' הבית חדשה וזה חסרו במה שהכחירו כו', והנה בש"ס דב"ק (דכ"א ע"א) אמר רב סחורא אמר ר"ה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר משום שנא' ושאיה יוכת שער ר"י אומר ביתא מיתבא יתיב וכו' ומשמע דדוקא משום דבעל חצר נהנה במקצת מן השוכר משו"ה הוא דפטור הא לא"ה כשאין לבעל החצר שום טובה מדירתו של השוכר חייב, ולזה תמהו על הרמב"ם (פ"ג מהל' גזילה) ועל המחבר כאן שפסקו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשמיטו הטעמים הנאמרים בש"ס שאיה או ביתא מיתבא יתיב, ובפשוטו י"ל עפמ"ש בשמ"ק וז"ל דהא כולה סוגיין מוכח דכל שזה לא חסר פטור אפי' היכי דלא שייך הנהו טעמי, כההיא דמקיף את חבירו וההיא דנטל אבן או קורה דהוה דייקינן מינה לעלמא דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דחייב, הא למ"ד פטור אף זה הי' פטור, ור' יוחנן נמי לא אשגח בי' בר' אבהו דאמרה משמי' דשמואל ואמרי טעמא משום דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, הא הדיוט דכוותה אעפ"י שנהנה בשוה פרוטה פטור ואע"ג דבעל אבן או קורה לא מתהני בכלום עי"ז, ותי' בשם רבינו ישעיה דאמוראי נינהו ואליבא דרב הונא ע"ש, וא"כ אין תימה על הרמב"ם ומחבר שבחרו לפסיק כההוא אמורא דסובר דפטור בכל אופן אפי' כשלא מתהני מידי מאחר שכולה סוגיין דלעיל אזלא כוותי' מכלל דכן העיקר, והנה בשמ"ק שם תי' אחר על הקושיא הנזכרת דהא עכ"פ חזינן דיש הפסד קצת בבתים מחמת דריסת רגל הדיורים וע"ז משני רב סחורא דכנגד זה ההפסד יש לבעל החצר הנאה שמציל אותו משאיה או ביתא מיתבא יתיב ע"ש, ולפ"ז מיושב נמי דעת הרמב"ם ומחבר כיון דתועלת זה דשאיה בעינן שיהיה זה הנאה נגד ההפסד דדריסת לדיורין וחזר הדבר לזה נהנה וזה אין חסר, והנה הנמוק"י פי' דהא דמצרכינן לטעמא דשאיה כו' אע"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור משום דהא איכא חסר דאיכא שחרוריתא דאשייתא וכנגד זה ההפסד צריך תועלת אחר כנגדו והוא דשאיה כו', והלח"מ הקשה עליו דא"כ איך כתב המ"מ בשם המפרשים ופסקו המחבר כאן דאם חסר הבית בכל שהוא כגון שהיה חדש והשחיר הכתלים שמגלגלין עליו את הכל, והא כנגד שחרות הכתלים הוה הך הנאה דשאיה, ותו דהא בגמ' שם הקשו מהא דאמר רב יהודה אף זה הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר ומשני שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא, ולמ"ש הנמוק"י אין כאן תירוץ דשאייה מהני כנגד זה ע"ש, והנה אם כי מה שהקשה מהמ"מ ודאי דשפיר מוכח דהמ"מ אינו סובר כהנמוק"י וכן יש להוכיח מכל הפוסקים דנקטו לדינא דבבית חדש שהזיקו בשחרוריתא דאשייתא חייב לשלם וא"כ בע"כ דלית להו הך דנמוק"י ובודאי שהם יפרשו כמ"ש בשם השמ"ק דגם בית ישן דליכא משום שחרוריתא דאשייתא נמי איכא קצת הפסד בדריסת הדיורים אלא דלא מיקרי הפסד גמור כמו שחרוריתא דאשייתא עד שעי"ז יתחייב לשלם בכולו משום דכנגד הפסד זה לחוד איכא הך הנאה דשאיה ויצא הפסדו בשכרו, ורק בבית חדש דאיכא הני תרתי חסרונות, שחרוריתא ודריסת הדיורים ולעומת שתי החסרונות יחד אינו שוה הנאה דשאיה ושפיר מקרי חסרון וחייב, אכן מה שהקשה על הנמוק"י מהש"ס דפריך לעיל מר' יהודה לק"מ, דסברת הנמוק"י לא קאמר כ"א במקום שזה נכנס לבית שהבעלים מעצמן בנו אותו והבית הי' עומד מקודם ואי לא נכנס זה הדר היה הבית פנוי בלא דיורים והגיע הפסד דשאיה, אבל התם שבעל העליה בנה בית ובעה"ב לא רצה לבנותה ממילא אין מהנה כלל בדירתו דאם לא היה בנוי הבית מעיקרו כ"ש דלא הי' שייך כלל ושאיה יוכת שער, נמצא דנגד החסרון דשחרוריתא אין מקבל שום הנאה וזה נכון:
ועיין בקצוה"ח סק"ה שהקשה על דין זה מהא דאמרו בב"ק שם ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי אגבה ר"נ לאפדנא מיני' לימא קסבר ר"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ההוא מעיקרא קרמנאי הוו דיירי בי' ויהבי ליתמי דבר מועט, ותיפוק לי' דיש חסרון מועט דשחרוריתא דמשמע שבנה בית חדש ע"ש, וראיתי מי שתי' ע"ז דנגד הפסד דשחרוריתא דאשייתא מהנהו בתועלת דמציל אותו משאיה וביתא מיתבא יתיב, ואכן הדברים הללו טעות הם, הן אמנם דהראשונים כתבו טעם זה וכמ"ש לעיל בשם השמ"ק דמשו"ה נצרך לטעם דשאיה בכדי להציל אותו מהפסד דשחרוריתא, אכן הם לא כתבו כן כ"א בבית ישן דשחרוריתא ליכא התם כיון דכבר נשתחרו ע"י הבעלים, ואף אם יש אינו אלא מעט ורק הפסד קצת יש שם בדריסת הדיורים, ונגד הפסד מועט הזה שוה הנאת הצלת משאיה, משא"כ בבית חדש דאיכא שם שני ההזיקות גם יחד, שחרוריתא דאשייתא ודריסת הדיורים, בזה אין שוה ההנאה המועטה דהצלה משאיה לעומת הפסד הרב מאלו שני ההזיקות, ואף אם הי' מקום לומר שגם בבית חדש נמי שוה ההנאה הזאת לעומת ההפסד, אכתי לא יועיל בענין זה, דלא שייך זה כ"א בבית חדש שבנה בעה"ב מעצמו, משא"כ הכא בנידון זה דהבעלים הם היתמי לא היו בונים אותו כלל וא"כ מה מהנהו זה שמציל אותו משאיה, הא אם לא היה הבית בנוי כלל כ"ש דלא הי' חרב ע"י שאיה ונמצא דלא מהנהו מידי וכמ"ש לעיל, ואכן בעיקר קושיא זאת נעלם מהם שכבר קדמום הרשב"א הובא בשמ"ק וכתב לתרץ דקושטא דמלתא קאמר אבל בודאי בלאו ה"ט דקרמנאי הו"ל לחייבו משום שחרוריתא דאשייתא ע"ש:
שם ברמ"א ויש חולקין כן הוא שיטת הרשב"א ונמוק"י ובדבור הקודם הבאתי הראיה שהביאו ע"ז מדברי ר' יהודא דאמר אלא עליון בונה הבית והעליה כו' וסתרתי ראי' זאת ע"ש:
סעיף ח' במחבר י"א הא דאמרי' דכשהחצר אינו עומד לשכר א"צ להעלות לו שכר דוקא שלא גילה הדר בדעתו שרצונו ליתן שכר כו' אבל אם גילה בדעתו צריך ליתן, דין זה מקורו מדברי התוס' ב"ק שם בד"ה טעמא דעמד ניקף וכו' שכתבו וז"ל וי"ל שאני עמד ניקף דגלי דעתו דניחא לי' בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי דעתו אלא בחנם עכ"ל, ודין זה של תוס' דהיכא דגלי דעתו דניחא לו בהוצאה חייב הובא בהגה"ה שם וכאן בשו"ע לפסק הלכה, מיהו הרש"ל ביש"ש השיג על התוס' ועיקר ראיתו הוא משום דקשה על דברי התוס' מסוגיא דהתם אמר אבא מרי משמי' דרב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון ופריך עלה תרתי, רצה לומר דהוי תרתי דסתרי אהדדי, ומשני הא דקיימא לאגרא והא דלא קיימא לאגרא, ואם איתא לדברי התוס' דבגילוי דעת דניחא לו בהוצאה תליא מלתא א"כ מאי קא פריך תרתי הא בשוכר בית מראובן גלי אדעתו דניחא לו בהוצאה וא"כ אפי' בלא קיימא לאגרא יתחייב לשלם ואמאי מוקי לה הש"ס בקיימא לאגרא דוקא, ואין לתרץ דהתם משום דלא גלי אדעתו דניחא לו למיתב שכר רק לראובן אבל לשמעון לא גלי כלל, דלמ"ש התוס' דבגילוי דעת דניחא לו בהוצאה תליא מלתא א"כ מה לי גלי דעתו לראובן או לשמעון ס"ס הא חזינן דניחא לו בהוצאה ע"ש, והנה מ"ש דאין לתרץ כן באמת הוא התירוץ האמיתיי לקושיא זאת, דקושיא זאת כבר הקדימו להקשות בשמ"ק ומחלק דהתם שאני דלשמעון לא גלי דעתו ועיין בפרישה כאן שהכריח דבע"כ צריך לחלק ולומר דגלוי דעת של זה לא מהני לזה ולא מהני גלוי דעת אא"כ היו מגלה דעתו לבעה"ב עצמו, שהרי בחצר דלא קיימא לאגרא אע"ג דעביד למיגר אפ"ה אינו נותן לו כלום, אע"ג דודאי אם לא הי' זה מניחו לדור בחצירו לא הי' שוכר חצר מגברא אחרינא שהרי עביד למיגר וא"כ אין לך גלוי דעת גדול מזה ואפ"ה כיון שלא גילה דעתו לשכור מבעל החצר זה אם לא יניחנו לדור בחנם לא מקרי גילוי דעת, והיה"ד נמי כאן אע"פ ששכר בחזקת שהוא שלו דעתו לשכור אפ"ה כיון שלא גילה דעתו מזה אין כאן גלוי דעת ע"ש, ובחנם השיג על תוס' מכח קושיא זאת ודו"ק:
סעיף י' ברמ"א ודוקא ששמעון או שלוחיו בכאן והיו משתדלין להשכירו כו' הנה הביא בזה הרמ"א בלי חולק באם אין בעה"ב בעיר ולא הניח משתדל להשכירו לא הוא ולא שלוחו הו"ל כמו חצר דלא קיימא לאגרא כלל אע"ג דאם הי' בעלים הכא הוו מוגרי, השתא כיון שאין מניח שום אדם להשכירו הו"ל כמו חצר דלא קיימא לאגרא כלל ואף אם ירד בה השוכר אדעתא דשכירות מ"מ א"צ ליתן לו שכר משום דעכ"פ הבעלים אינם מוגרים אותם ע"ש, והגאון בעל יה"ת הקשה ע"ז מהא דאמרי' (ב"ב דכ"ט) מאן מסהיד אבתים שיבבי כו' רבא אומר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיני' ודיירינן בו ביממא וליליא, ופריך הש"ס הני נוגעים בעדות דאי לא אמרי הכי אמרינן להו זילו שלימו אגר ביתא להאי ומשני ל"צ כגון דנקיטו אגר ביתא ואמרי' למאן ניתבי' ע"ש, ומאי מקשה הש"ס והא נוגעים הם הא אינם נונגים כלל דאף אם ימצא הבית של המערער נמי אינם חייבים לשלם להמערער מידי דהרי עכ"פ לא צוה להשכיר בית זה וגם הוא לא הי' משתדל להשכיר וא"כ תו הו"ל כמו חצר דלא קיימא לאגרא דפטור אף אם ירד אדעתא דשכירות כמ"ש הרמ"א כאן ע"ש שהתפאר שזהו קושיא גדולה ועצומה על הרמ"א, ובראותי את כל זה תמה אני על שניהם גם על רבינו הרמ"א גם על הגאון בעל יה"ת למה הוצרך להביא ממרחק לחמו להקשות על הרמ"א מההיא דב"ב, הא הו"מ להקשות מהך סוגיא דב"ק שם דמפורש דלא כוותי' דקאמר התם דכששכר החצר מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון, הרי דאע"ג דלא הי' שמעון בכאן לא הוא ולא שלוחו אפ"ה צריך להעלות לו שכר ואילו לדברי הרמ"א למה צריך להעלות שכר לשמעון הא כיון דלא הי' כאן לא הוא ולא שלוחו חשיב כלא קיימא לאגרא, אכן באמת כדמעיינינן שפיר לא ישאר בזה גם קושיא כל דהוא דמקור הדין הוא בשלטי גבורים פ"ב דב"ק וז"ל בהגה"א איתא דפסק ראבי"ה אע"ג דאילו הוו בעלים הכא הוו מוגרי לי' כיון דליתנייהו הכא לא הוא ולא שלוחו ולא שום משתדל להשכירו הדר בו פטור דהוה כמו דלא קיימא לאגרא וכו' עכ"ל, ומן ההעתקה הזאת הבין הרמ"א דקיימא לאגרא לא נוכל דקיימא לאגרא לא נוכל לחשבו כ"א כשנראה מצד המשכיר דחושב להשכירו ומשתדל בזה בעצמו או ע"י שלוחו אבל אם מצד המשכיר עצמו לא נראה שים השתדלות להשכירו לא הוא בעצמו וגם לא ע"י שלוחו אע"ג שמצד השוכר נראה שמשתדל לשוכרו אפ"ה לא קיימא לאגרא חשיב, ועפ"ז כתב כן כאן וז"ל ודוקא ששמעון או שלוחו בכאן והיו משתדלין להשכירו אבל אם אינו בעיר כו' הוה כחצר דלא קיימא לאגרא ואע"ג ששכרו מראובן א"צ ליתן לשמעון כלום, אכן לענ"ד נראה דמ"ש ראבי"ה דכיון דליתנהו הבעלים הכא לא היא ולא שלוחו חשיב כלא קיימא לאגרא היינו דוקא כשנכנס הדר לחצר חבירו מעצמו ולא שכרו משום אדם דמצד השוכר לא נראה בזה שום אות דחפץ לשוכרו ובכה"ג כשגם מצד המשכיר לא ניכר שום אות דמשתדל להשכירו חשוב שפיר כלא קיימא לאגרא כיון דלא היה בזה שום אות על שכירות משום צד לא מצד המשכיר וגם לא מצד השוכר דלשכירות הוא עומד, משא"כ אם הדר נכנס לחצר זה בשכירות ששכרו משום אדם יהי' מאיזה אדם שיהי' כיון שעכ"פ שוכר ובתור שוכר נכנס לתוכו א"כ זהו גופא האות היותר מוכיח דחצר זה קיימא לאגרא דאל"ה לא הי' שוכרו אלא נכנס לתוכו בחנם, ועוד כיון דגילה דעתי דניחא לו בשכירות מחויב לשלם וכההיא דר' יוסי דאם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל, ולכן בכה"ג אפי' אם לא הי' כאן לא הוא ולא שלוחו אפ"ה חשוב כקיימא לאגרא מצד השוכר וכל היכא דניכר בזה השתדלות של שכירות, או מצד השוכר אי מצד דמשכיר כקיימא לאגרא הוה, וז"ל ההג"א והגהת מיימוני שמהם מקור הדין והשוכר בית מראובן והוא קאי לאגרא ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ונ"ל דאם אין אדם משתדל בו לא לשוכרו ולא להשכירו אע"פ שאילו היו בעלים הכא היו משכירים אותו כיון שאין הוא ולא שלוחו הכא הדר בו פטור דהיה כאילו לא קאי לאגרא עכ"ל, הרי להדיא שכתבו דהאי דינא איני כ"א כשאין משתדל לא לשוכרו וגם לא להשכירו משא"כ באם השתדל לשוכרו ובשכירות נכנס לתוכו הוה כקיימא לאגרא אע"ג שמצד המשכיר לא היה שום השתדלות, דהשתדלות דשוכר לחוד נמי סגי, ולא קשה תו לא מן הש"ס דב"ק וגם לא מב"ב, דכיון דבש"ס מיירי שבשכירות נכנס לתוכו ואע"ג ששכרו מאיש אחר שאינו בעל הבית, מ"מ בתור שוכר ירד לתוכו ולא בחנם חשיב שפיר כדקיימא לאגרא אע"ג שהבעלים האמיתיים לא ידעו מזה, והוא הדבר אשר אמרתי כי הרמ"א העתיק רק סוף דברי ראבי"ה ולכן הבינו דבעינן שמצד הבעלים דוקא יהיה ההשתדלות להשכיר, אכן לפי מה שהעתקתי אני לכל דבריו מראשו עד סופו יראה שכתב להדיא דההשתדלות שמצד השוכר נמי סגי, וקרוב לשער שהרמ"א סמך על הש"ג שלא העתיק כ"א תחלת דברי ראבי"ה והגהת מיימוני, ולא הזכיר דהשתדלות שמצד השוכר נמי סגי, אבל אכתי בסוף דבריו הזכיר זה הש"ג מדעת עצמו, דנתעורר שם להקשות על דברי ראבי"ה מההיא דב"ק ותי' מעצמו כדברי ראבי"ה וז"ל ואין להקשות לראבי"ה מהאי דשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון דאע"פ דדר בו שלא ברשות שמעון מעלה שכר לשמעון דהתם ראובן שמשכירו חשיב משתדל של שמעון עכ"ל, הרי שגם הוא הודה דלא בעינן השתדלות הבעלים דוקא אלא אם הי' בכאן השתדלות להשכיר יהי' מאיזה צד שיהי' די בזה, ואם כי גם על הש"ג יקשה טובא מה שלא העתיק דברי ראבי"ה בשלימות כמו שכתובים בהגה"א והגה"מ, דאילו העתיק בשלימות לא הי' מקום לקושיתו ולתירוצו אחרי שבדבריהם מפורש דהשתדלות שמצד השוכר סגי ג"כ, בכ"ז לדינא מודה גם הוא דלאו דוקא השתדלות המשכיר בעינן, אכן לפי לשון הרמ"א אפשר להבין שדוקא השתדלות שמצד הבעלים עצמם או שלוחם בעי' וזהו לענ"ד נגד הסוגיות דב"ק וב"ב, ואולי מקום הניחו לי בזה מן השמים להעמיד הדין על מקומו האמיתיי, ועיין בקצוה"ח סק"ו מה שהקשה על הש"ג הנ"ל, ולמ"ש אין מקום כלל לקשיתו **(*)**:
סעיף י"א במחבר מי שהיה לו צמר וסמנים שרויין כו' וכתב הסמ"ע אבל אם לא היו הסמנים שרויין אלא גזל צבע כמו שהי' והוא שתקן ודקקן ושרינהו קנאה בשינוי, ועיין בפנ"י בב"ק דק"א שנתקשה הרבה דמ"מ השתא נמי כשגזל סמנין שרויין אמאי לא נימא דקנה בשנוי דצביעה ואע"ג דאיכא לאוקמי בצבע שיכול להעבירו ע"י צפון דהו"ל שנוי החוזר, היינו לענין הצמר אבל לענין הצבע גופא ודאי הוה שנוי גמור, שנוי הגוף ושנוי השם, והצביעה גופא אינה חוזרת לברייתה כלל וכדאמרי' להדיא בגמרא שם צפון עיבורי מיעבר השבה לא עביד וא"כ אף אם יש שבח המנין ע"ג צמר מהיכי תיתי נימא דסגי לו באותה השבה כיון דקניא בשנוי בשעת הצביעה ודמי מעליא בעי שלומי, וצ"ל דבכה"ג לא מקרי שנוי, ולא ידעתי למצוא טעם לזה ע"ש, ובעיני נראה הטעם פשוט דלענין הצבע אין כאן שנוי כלל דגוף הצבע הא לא נשתנה כלל ודומה רק כמו שהניחו במקום אחר וכ"כ בס' מרכבת המשנה שעל הרמב"ם וק"ל:
סימן שסד
סעיף ח' במחבר שהרי לא הוחזק גזלן בעבדים, עמ"ש לעיל סי' צ"ב וסי' פ"ז:
סימן שסה
סעיף ב' במחבר אינו נותן אלא מנה, עמ"ש לעיל בסי' ע"ו וסי' ש"ו:
סימן שסז
סעיף א' במחבר אבל אם נשבע כו' חייב לרדוף אחר הבעלים, ובסמ"ע סק"ד כתב דאפי' לא נשבע נמי מחויב מן הדין להביא אחריו למקום שהוא ורק מפני תקנת השבים הוא דפטור ע"ש, ולענ"ד מחלוקת הוא בש"ס אם מחויב להביא לידו או לא, דבמשנה (ב"ק ק"ג) איתא דהגוזל את חבירו ונשבע צריך לילך אחריו אפי' למדי, ובגמ' פריך נשבע אין לא נשבע לא מני לא ר' טרפון ולא ר' עקיבא דתניא גזל אחד מה' ואינו יודע איזה מהן כו' מניח גזילה ביניהם ומסתלק דברי ר"ט ר"ע אומר כו' עד שישלם גזילה לכ"א מנ אי ר"ט אע"ג דאשתבע אמר מניה כו' ומסתלק אי ר"ע אע"ג דלא אשתבע אמר עד שישלם לכ"א ע"ש, ולכאורה יש להבין מאי פריך הא התם הבעלים שם במקום הגזילה ואין אנו דנין כלל אם צריך להוליכו ורק התם הוה הספק מי הם הבעלים, וא"כ י"ל דע"כ לא קאמר ר' טרפון מניח גזילה ומסתלק כ"א התם דהבעלים שם משו"ה סגי כשמניח לפניו אבל אם הבעלים במדי אפשר שגם ר"ט מודה דמחויב להוליך, וכן משמע מלשון רש"י ד"ה מניח דטעמא דר"ט הוא משום דהבעלים שם, וגם מדר"ע נמי לא קשה די"ל שדוקא היכא דמספקא לן מי הם הבעלים הוא דסובר דמשלם גזילה לכל אחד, דהא ודאי דלבעלים צריך להחזיר וכיון דמספקא לן מי הם צריך לשלם מספיקא לכל אחד, אבל במתני' דידעינן לבעלים ורק אנו דנין אם צריך להוליך אחריו אפשר שגם ר"ע מודה דא"צ להוליך אחריו וסגי במניח בב"ד והנגזל יבוא ויטלנו, וצ"ל דזה בזה תלוי דעיקר השקלא וטריא שבש"ס שם באיזה אופן הוא דמקיים למצוה דהשבת גזילה אם אמרי' דבעי' דוקא שישיבנו ליד הנגזל וכל כמה דלא מטי לידו לא יצא ידי חובת השבה, או דאמרי' שאינו מחויב כ"א להסתלק מן הגזילה ולהוציאה מתחת ידו ואם הוא עושה כן שמראה לכל שמצדו אין עכוב עוד והוא רוצה להשיבו סגי אע"ג דלא מטא עדיין לידו של נגזל, והש"ס מדייק מלשון המשנה לחלק בזה בין נשבע ללא נשבע, דבנשבע דכתיב בהדיא לאשר הוא לו יתננו אינו יוצא כ"א כשימסרנו לנגזל גופא, אכן בלא נשבע דלא כתיב כ"א והשיב את הגזילה סתם ולא דייק לפרש דיתננו לנגזל עצמו, סגי גם כשמניח הגזילה ומראה שמצדו אין עיכוב עוד להשיבה ויוצא בזה ידי חיוב השבה ושוב הנגזל צריך לחזר אחר גזילתו, והיינו דפריך דהא ר"ט ור"ע לא מחלקי בהכי דמדסובר ר"ט דאפי' כשנשבע מניח גזילה לפניהם ומסתלק, מכלל דסובר שאפי' בנשבע אינו מחויב ליתנה ליד הנגזל אלא דסגי במניח לפניהם ומסתלק ממנה, וממילא שגם אין מחויב להוליכה למדי דממ"נ אי סובר דמחויב ליתנה לידו א"כ לא הי' סגי במניח לפניהם, דבזה שמניח לפניהם אינו מועיל כ"א שמראה שמצדו אין עיכוב וכיון דבכ"ז מהני זה הרי לא בעינן לדידי' דיתננה ליד הנגזל אלא שיסתלק מן הגזילה נמי סגי, ממילא א"צ להוליכה למדי נמי, וכיון דתנא דמתני' סובר דבנשבע מחויב להוליך אחריו למדי הרי דסובר שאינו יוצא ידי חובת השבה עד דמטי לידו א"כ דלא כר"ט הוא דגם התם בדינא דר"ט לא תסגי במניח כיון דס"ס לא מטא ליד הבעלים ממש, ולהיפך לר"ע דסובר דאפי' בלא נשבע לא סגי במניח אלא דבעי' דוקא להשיבה לידו א"כ הוה"ד בדינא דמתני' היה מחויב לדידי' להוליכה למדי ולא סגי במניח כיון דאין זה אלא שמראה שמסתלק מן הגזילה וזה לא מהני לדידי' ובעי' דוקא להשיבה לנגזל גופא ושפיר פריך דזה בזה תלוי אם לא בעינן כ"א שהגזלן יסתלק ומחמת זה אין מחויב להוליכה למדי א"כ גם בספק דר"ע סגי כשמניח לפניהם ומראה לכל שהוא מסתלק ממנה, ואי בעינן דיחזירנה לנגזל גופא הוה"ד במתני' מחויב להוליכה למדי ולמוסרה לנגזל, ומסיק לתרץ דחילוק של המשנה אמת דבנשבע בעי' דוקא השבה ליד הנגזל, ובלא נשבע סגי במסתלק, ובזה ניחא מה שהקשה הפנ"י שם בלשון רש"י ד"ה עבוד רבנן וכו' תיקון רבנן דניתבי' לשליח ב"ד עכ"ל, והא בב"מ דל"ז פרש"י דלר"ט דקאמר דמניח גזילה ביניהם היינו שא"צ להוציא כלל מתחת ידו ע"ש, ולמ"ש ניחא מאוד דבב"ק דמסקי' דהיכי דאשתבע הוא דקאמר ושבזה לא סגי גם לר"ט במניח ובעי' שישיבנה ליד הנגזל גופא, אלא דסובר דעשו רבנן תקנתא מפני תקנת השבים דלא יוציא הוצאה מרובה להוליכה
*) פה מקום אחי לבקש מחילה ברבים מעצמות הקדושים של רבינו הרמ"א אשר בחבורי לב"ח הבאתי דבריו, ופלטה קולמסי בטויים שאינן לפי כבוד קדושתו, הנני מתחרט ומבקש מחילה. למדי, א"כ התקנה לא הועילה כ"א שלא לחיובו להוליכה אבל עכ"פ מתחת ידו מחויב להוציא את הגזילה דבמה שמניחה תחת ידו ומראה שמצדו אין מעצור להשיבה לא סגי בנשבע, משא"כ בב"מ שם דלא מוקי לר"ט בנשבע ומיירי קודם שבועה ולכן דייק רש"י לכתוב התם דהאי מסתלק סילוק הדין הוא והגזילה יניח בידו עד שיבוא אליהו, דבלא נשבע ודאי דא"צ כ"א להסתלק מן הדין, וזה יכול להראות במה שמניח לפני ב"ד ומראה שמצדו אין מעצור להשיבה ושוב יקחנה להניחה תחת ידו עד שיתברר ודו"ק כי זה ברור:
סעיף ג' במחבר החזיר לו כל הגזילה כו' חוץ מפחות שוה פרוטה א"צ להוליך אחריו, ובב"ק דק"ד הקשו התוס' אמאי איצטריך המשנה למתני הך בבא דבפחות משו"פ א"צ להוליך הא כיון דברישא תנן הגוזל שו"פ צריך להוליך משמע אבל פחות א ע"ש, והנ"ל ללמוד מזה דין חדש דכבר הבאתי בחבורי זה בכמה מקומות מחלוקת הראשונים בטעם דבעי' פרוטה בכל דבר שבממון יש מהם שכתבו משום דבעי' שיעור גם בממון כמו בשארי איסורים. דבעי' כוית וכדומה. לכל השיעורים והלל"מ הוא דבעי' שיעור פרוטה כמו כל השיעורים שניתנו מסיני, וטעם זה כתב גם המ"מ והסמ"ע לעיל סי' שנ"ז, ויש שכתבו דהטעם הוא משום דעד פרוטה מחיל אינש, והנה במנ"ח מצוה ק"ל לאחר שהביא שני הטעמים הללו כתב דנ"מ ביניהם לענין צירוף דאי אמרי' מטעם דבעי' שיעור, אי גזל פחות משו"פ מאחד היום ולמחר עוד פחות משו"פ מצטרף ואפי' לזמן מרובה, דשיעור דצירוף בכדי אכילת פרס אינו אלא במידי דאכילה, אבל בגזילה אפי' לזמן מרובה הוי צירוף כמו במעילה, הן שעבר על הלאו והן שחייב בהשבה, דלמה לא, אבל אם אמרי' מטעם מחילה א"כ צריכה להיות הגזילה שוה פרוטה בפעם אחת, אבל אם גזל פחות מפרוטה ממילא מחל לו ובכל חצי פרוטה הוה מחילה א"כ אין מצטרף לפרוטה כלל ע"ש. ולפ"ז י"ל דבבא זו אשמעי' דדוקא כשאין בידו גזילה כ"א פחות מפרוטה הוא דאינו חייב בהשבה אבל אם אח"כ נצטרף לזה עוד עד פרוטה הוא דחייב בהשבה, ומרישא לחוד הו"א שדוקא כשגזל פרוטה בפעם אחת הוא דחייב אבל ע"י צירוף לא, משו"ה תני שוב הסיפא לדייק שדוקא כשלא נשאר בידו כ"א פחות מפרוטה ממש ושגם ע"י צירוף ליכא פרוטה הוא דפטור אבל אם ע"י צירוף איכא פרוטה מצטרף, ומה שהתוס' לא נוח להו בתי' זה היינו משום דהם סברי דהטעם משום מחילה וכמו שהוכחתי לעיל סי' ו' ע"ש:
שם במחבר ואע"פ שהנגזל קיימת אין חוששין שמא תתיקר ונמצא הנשאר שו"פ, בעיא הוא בש"ס אי חוששין לשמא תתיקר, ובחבורי לב"ק שם הקשיתי למה חששו רק לשמא תייקר ולא חששו שמא שו"פ במדי וכדאמרי' גבי קדושין כה"ג בקידשה בתמרי אע"פ שכור תמרים בדינר מקודשת מספיקא דחיישי' שמא שו"פ במדי וכמבואר בקדושין די"ג, ומכ"ש הכא דמעיקרא ודאי הי' ע"ז שם גזל כיון דהוה שוה פרוטה ודאי, ומזה הי' אפשר להוכיח כסברת הר"ן בקדושין שם דהטעם דחיישינן לזה בקדושין משום דכיון דהאשה נתרצית לקבל זה בקדושיה הוה כאילו אמרה לדידי שוה פרוטה וכדאמרי' הכי לגבי פדיון הבן בקדושין ד"ט, אלא דאפ"ה בעי' שיהיה שוה פרוטה במקום אחר משום דהיכי שאינו שוה פרוטה בשום מקום לא מקרי כסף ולא מצית אמרה לדידי שוה דאין בכחה לעשות ממון לדבר שאינו ממון כלל, רק כל שהוא ממון באיזה מקום אלא דבמקום שעמדה אינו ממון בזה מצית אמרה לדידי שוה ע"ש שזהו הסבר דבריו, ולפ"ז לא שייך זה כ"א בקדושין שהאשה קבלה זה מרצונה משא"כ הכא בגזילה לא שייך הטעם דלדידי שוה, דאילו לדברי המפרשים שסוברים דהטעם הוא כיון שבמדי יש עליו שם ממון חשיב ממון שתתקדש עי"ז אפי' בלא טעם דלדידי שוה, א"כ הכא בגזילה למה לא יועיל טעם זה לאחשובי ממון, ונ"ל ליישב דבגזל לא שייך החשש דשמא שו"פ במדי, דהא הטעם דגזל פחות מפרוטה אינו חייב בהשבה הוה משום דפחות מפרוטה מחיל אינש, וסברא זאת שייכא אפי' כי שוה פרוטה במדי נמי דס"ס כיון דבמקומו לא חשיב זה לגבי' מחיל, וא"כ מה דמיון זה לקדושין דהתם לא קפדינן כ"א שיהי' על דבר הזה שם ממון ולכן אמרי' שפיר כיון דבמדי יש ע"ז שם ממון חשיב ממון לענין קדושין אבל לגבי גזל נהי דיש ע"ז שם ממון מ"מ ממון כהאי שבמקומו אינו שו"פ מחיל אינש וכיון דמחל אינו חייב בהשבה, והגע עצמך אם גם בממון ממש אם היינו יודעים שבודאי מחל, נמי לא הי' חייב בהשבה, אלא דבממון גמור אמרי' מסתמא לא מחל אינש אבל פחות משו"פ במקומו ידעי' שמסתמא בודאי מחל ולכן אע"ג דשם ממון הוה מ"ז אם ידעי' שבמדי שוה פרוטה אפ"ה אינו חייב בהשבה דממון כהאי מחל אינש, ואפ"ה לשמא תייקר חיישינן שפיר דכיון שתתייקר ויהי' שו"פ במקומו לא מחל כיון שיכול להתייקר ולעמוד על פרוטה במקומו:
אלא דאכתי צריך ביאור דהנה בטעם הדבר מה דבעי' פרוטה דוקא בכל עניני ממון כתבתי בדבור הקודם שני טעמים משום מחילה ומשום דבעי' שיעור ע"ש, והנה לטעם דמחילה פשוט דלא שייך החשש דשמא שו"פ במדי דס"ס כיון דבמקומו לא שוה פרוטה אמרי' דמחול, ואכן לטעם דבעי' שיעור למה לא נימא כיון דבמדי יש ע"ז שם ממון הוה שיעור חשוב אפי' בכל מקום וכמו דלגבי קדושין אמרי' הכי, ולכאורה יש להוכיח נמי מסוגיין דטעם זה עיקר דאי לטעם דמחילה מה שייך החשש דשמא תייקר הא תיכף מחל והו"ל של הגזלן וברשותו הוא דאייקר א"ו דלאו מטעם מחילה ורק משום דבעינן שיעור ופחות מכשיעור אין עליו מצוה להשיב, מ"מ עכ"פ הו"ל של נגזל כמו כל גזילה דאתייקר דהוא של הנגזל, אכן באמת לאו ראיה היא די"ל אפי' לטעם דמחילה נמי כל מידי דאפשר שתתייקר לא מחיל דמהיכי תיתי ימחול כיון דאפשר להתייקר ותעמוד על פרוטה וכמ"ש וכ"כ השמ"ק להדיא בשם תוס' שאנ"ץ וז"ל חיישי' שמא תייקר וכי אמרי' פחות משו"פ למחילה ניתנה במידי דמצי לאוקורי לא מחל כיון שיכול להוקיר ולעמוד על שו"פ עכ"ל, ועיין במנ"ח שם שכתב דנ"מ בין שני הטעמים הוא דלטעם דמחילה אם נתייקר ברשותו של גזלן הוא דאתייקר כיון דמיד מחל ע"ש, ולמ"ש זה אינו ואע"ג ג דמחל אינש בפחות מפרוטה היינו דבר שאין יכול להתייקר אבל דבר שיכול להתייקר לא מחל וזה ברור, ואע"ג שבדבור הקודם הוכחתי ממשנה זאת דסובר הטעם משום שיעור דאל"ה יקשה קושית התוס' דמזה אין להוכיח באשר כבר נאמרו תירוצים אחרים בישוב קושית התוס' וי"ל שפיר כאינך תירוצי ואין להוכיח מזה, וכן מוכח מהש"ס דסנהדרין דהטעם משום מחילה וכמו שהארכתי בזה לעיל בסי' ו' והמ"מ וסייעתו דסברי מטעם שיעור, אפשר דיסברו כטעם הר"ן בזה דהחשש דשמא שו"פ במדי הוא מטעם דהוה כאמרה לדידי שוה וא"כ אינו שייך בגזילה כל עיקר וכמ"ש: