חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
חלק שלישי · הלכות גניבה
סימן שמח
סעיף א' בסמ"ע סק"א דכמו שח"ש לענין חלב כו' עמ"ש לעיל בסי' ו' באריכות:
שם במחבר או כדי לצערו הכל אסור עיין בקצוה"ח שהביא שם השמ"ק וז"ל יש מפרשים דאיירי שהוא אינו רוצה לעכב הגניבה בידו אלא גונב כדי לצערו ולא נראה כו', ולכך צ"ל דמיירי דודאי בדעתו לעכב הגניבה בידו אלא שאינו גונב בשביל שום הנאה רק כדי לצערו ע"ש, ולכאורה הי' נראה להכריע כדעה האחרונה דנוטל כדי לעכב בידו דאי כדעה הראשונה ילקה ע"ז הלאו ואע"ג דבגניבה ממש פטור ממלקות היינו משום דהלאו ניתן לתשלומין, אבל בגונב ע"מ למיקט דלא שייך ניתן לתשלומין דהא התורה לא אסרה מחמת חסרון ממון חבירו דהא הוא אינו רוצה בממון אחרים דבדעתו להשיבו אח"כ, ואפ"ה אסרה תורה א"כ לא הוי נ"ל, וא"כ למה לא ילקה ע"ז ומדאפ"ה לא לקי מכלל דבאמת היכי דדעתו להשיבו אינו עובר כלל, אלא דמיירי שגונבו ליקח לעצמו שעושה זאת בכדי לצערו, ולפ"ז גם בלאו הזה יש בו חסרון ממון חבירו ונ"ל ומשום הכי לא לקי, אלא דבקצוה"ח הביאו בשם הרמב"ם דס"ל דאפי' אם דעתו להשיבו נמי הוה ע"מ למיקט, וא"כ לשי' הרמב"ם יוחזר הקושיא אמאי אין לוקין, אכן באמת ג"ז א"ש, דהרמב"ם לשיטתו דסובר דע"מ למיקט אינו איסור תורה כלל וא"כ בלא"ה לא שייך מלקות, ומה שקשה על הרמב"ם מסוגיא דב"מ ר"פ א"נ דיליף זה מקרא וא"כ הוה דאורייתא עיין בלח"מ פ"א מגניבה מ"ש ליישב:
סעיף ה' במחבר תשלומי גניבה כו' עיין בפ"ת שהביא בשם הש"ג דמהא דאיתא ב"ק דע"ח דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו מצי גנב פטר נפכי' בכבש כו' יש ללמוד מזה דהגונב דבר מחבירו שאותו דבר הי' שאול ביד הנגנב ונתפשר הנגנב עם השואל לו בדבר מועט דאינו חייב הגנב לשלם לו רק כפי מה שנתפשר, וכן במל"מ רצה ללמוד מהגמ' הנ"ל דמי שגנב אתרוג מחבירו שקנה אותו בדמים יקרים מפני חשיבותו מצי גנב פטר נפשי' בנתינת אתרוג אחר כשר לצאת ידי חובה אף שאינו חשוב כמו האחר ע"ש, ולענ"ד יש לפקפק הרבה בדין זה דהא בשמ"ק שם הביא בשם הראב"ד והרשב"א דהא דמצי גנב פטר נפשי' בכבש היינו דוקא כשאבד ממנו שלא יהא אחריות הגנב חמור משל נודר אבל אם אכלו הרי נהנה מן ההקדש שור וקרקע מיהא משלם להקדש, וכ"ש אם ישנו בעין ע"ש, ונ"ל להוכיח כדבריהם מן הסוגיא דב"מ דנ"ז ע"ב דבמה שאמרו שם אין אונאה להקדש מוקי לה ר"ח דאין אונאה היינו דין אונאה בע"כ דהא דמחלק התם במשנה בין קדשים שחייב באחריותן לאינו חייב באחריותן, ובחייב באחריותן יש בהם יתפרש בע"כ דהיינו דין אונאה שפחות משתות יהי' מחילה בקדשים כאלו, וקשה מ"ט דר"ש בזה כיון דבהקדש הוה הדין דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר וא"כ למה יפסיד הקדש בשביל שחייב באחריותו ונאמר בזה דעת שתות הוה מחילה, ובשלמא אי מפרשינן כאוקימתא השני' שאין דין אונאה להקדש אפי ביתר משתות אין קושיא כלל דהכא גזה"כ הוא, אבל ביש להם אחריות צריך להחזיר האונאה, אבל אי אמרינן שפחות מכדי אונאה נמי חוזר אין טעם כלל לחלק בין חייב באחריותן לאין חייב באחריותן ואכן ל"נ דטעמא רבה יש לחלק ביניהם, דבאין בה אחריות דהפסד האונאה הוא להקדש, להכי אפי' פחות מכדי אונאה חוזר דהא טעמא דבהדיוט אינו חוזר בפחות משתות הוה משום דמחול, ובהקדש לא שייך מחילה וכמ"ש הראשונים דמאן מחל משו"ה אפי' משהו נמי חוזר, אבל ביש בה אחריות וכשמכר לקרבן הזה במומו הרי מחויבים הבעלים להביא קרבן אחר כמותו לצאת ידי נדרם, ואם ע"י האונאה הזאת אין בהמעות כדי קרבן אחר יוסיפו הבעלים מכיסם, נמצא דהפסד האונאה הוא לבעלים ולא להקדש, ולגבי הבעלים הא שייך מחילה, משו"ה סובר ר"ש דבפחות משתות אין חוזר, דאמרי' דהבעלים מחלוהו, אלא דקשה לפ"ז שפיר התם במתני' בטעם דר"ש משום דכיון שאם נגנב או נאבד חייב באחריותו של אחיו קרינא בו ולמה הוצרך לזה ותיפוק לי' דהא חייב השתא גופא באחריות האונאה וההפסד של בעלים ולמה לי' טעמא דכיון דאם נגנב הי' חייב בה, וי"ל משום דבאמת משכחינן לפעמים שאפי' בקדשים שחייב באחריותן לא יהי' אחריות הפסד האונאה על הבעלים וכגון שהקרבן הי' שור גדול ובעלים יכולים לפטור עצמם גם בשור קטן או בכבש כיון דלא קבע נדרו, ואפי' לאחר ניכוי הפסד האונאה יש במעות כדי לקנות כבש או עוף, נמצא שהפסד האונאה אין על אחריות הבעלים, והשתא אין שום חיוב, ואפ"ה קרי לי' קדשים שחייב באחריותן משום דהי' יכול להתחייב אם נגנב או נאבד, ואליבא דאמת דקיי"ל דלא כאוקמתא דר"ח, והא דהקדש אין להם אונאה היינו כפשוטו ואפי' ביתר משתות נמי, דלפ"ז בקדשים שחייב באחריותן לר"ש דיש אונאה דין חלוק בין מקום שהפסד האונאה הוה לבעלים, או שאין ההפסד לבעלים, ובכל אופן יש אונאה דכיון דבאחריות גניבה הי' חייב של אחיו קרינא בו אבל לאוקמתא דר"ח דבהקדש אפי' פחות מכדי אונאה נמי חוזר ולדידי' אין סברא לומר שמשום שהבעלים היו מחויבים באחריות גניבה יפסידו ההקדש וכקושיא דלעיל לדידי' בע"כ נפרש דחייב באחריותן דקאמר ר"ש היינו שחייב השתא באחריות האונאה גופא וכגון שהקרבן הנודר הי' הכחוש מן העופות שאין גרוע מטה ממנו, וכיון שמחויב ליקח קרבן אחר בע"כ שהבעלים ישלימו מכיסם שיעור האונאה, דבלא זה לא יכול לקיים נדרו, ונמצא שההפסד הוא לבעלים ממש, להכי יכולים למחול ורש"י שפי' אליבא דאמת נקט מילתא ופסיקא באפי' במקום שאחריות האונאה לא נגוע זה לבעלים אפ"ה כיון דאם הי' חייב של אחיו קרינן בו וז"ב אלא דיש להקשות דלפמ"ש דאליבא דאמת אפי' אף השתא אין הפסד לבעלים דאפי' לאחר ניכוי האונאה יש די במעות לקנות קרבן לקיים נדרו, אפ"ה צריך המאנה לחזות שאונאה, א"כ אמאי לא יהי' דינו שוה לגנב שור דמצי פטר נפשי' בכבש, ובע"כ כשי' הראב"ד דדוקא כשאבד הוא דאמרי' הרי חבל אם אכלו הרי נהנה מן ההקדש שור וקרן מיהא משלם להקדש, ולכן התם נמי כיון דהלוקח מקבל הנאת שור גדול צריך לשלם בשלימותו, והנה בהגהות הרש"ש בב"מ שם העלה לדבר פשוט דאם יש בה די מעות לקנות קרבן לקיים הנדר גם ר"ש מודה שא"צ הלוקח להחזיר האונאה, וכההיא דב"ק ובמחכ"ת אשתמיטתי' מ"ש הראב"ד והרשב"א ולמ"ש מוכח כן מרש"י דב"מ, דלדעתו דאינו צריך להחזיר האונאה כ"א במקום שא"א לקנות קרבן אחר א"כ ל"ל לרש"י לומר משום חיוב גניבה תיפוק לי' שהשתא גופא חייב להוסיף ולקנות קרבן אחר אע"כ שרש"י קאמר באופן שא"צ עתה להוסיף וכגון שיש די מעות לקיום הנדר ואפ"ה מחזיר האונאה הרי להדיא שאפי' בכה"ג צריך הלוקח להחזיר האונאה וז"ב, ולפמ"ש א"כ במקום שהגנב נהנה מן החפץ, או שישנו אכתי בעין ודאי שמחויב לשלם כמה שהי' שוה אע"ג שהנגנב השוה עם הבעלים וכמ"ש:
סעיף ח' בהג"ה מיהו אם השליח אינו בר חיובא כו' עיין בקצוה"ח סק"ג מה שהביא בשם רש"י באם שלח לגנוב אדעתא דידי' ודחברי' אי קונה משום מיגו ומה שהקשה ע"ז דהא אפי' בהגביהו שניהם בע"כ שנבוא לעזרת המיגו ע"ש, בחבורי לב"מ ד"ח הארכתי להשיגו עלי' ועיין לעיל בסי' ק"ה מ"ש בזה משם תדרשנו:
שם בהג"ה י"א דהמשלח חייב וטעמו דלא שייך כאן לומר דסבור המשלח שלא ישמע לו, ועמ"ש הש"ך להוכיח מהנמוק"י דאפי' בשוגג דלא שייך סברא דדברי הרב ודברי התלמיד אפ"ה אין שליח ע"ש ולענ"ד נראה להוכיח שגם דעת הרמב"ם ותוס' כן, וכן מוכח גם מן הש"ס, דהנה בש"ס דב"ק דע"א מוקי למתני' דגנב וטבח ביוה"פ דחייב דו"ה בטובח ע"י אחר ופריך וכי זה חוטא וזה מתחייב אמר רבא שאני הכא דכתי' וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר דבי ר"י תנא או לרבות השליח דבי חזקי' תנא לרבות השליח ע"ש, ובס' הפלאה דקדק למה הקדים הש"ס הא דרבא לתנאי דברייתא הללו ונ"ל דהנה בשמ"ק בכתו' הקשה למה לא משני על פרכת הש"ס דכי זה חוטא וזה מתחייב דמיירי דשליח שוגג הוא שסבור שהוא של הגנב ובכה"ג יש שליח לד"ע כיון דלא שייך בזה סברא דדברי הרב ודברי התלמיד כו', ויותר יש לתמוה דבע"כ מיירי בכה"ג שסבור שהוא שלו דאל"ה נימא בשוחט לע"ז דלצעורי קא מכוון ושחיטה ראוי' היא אע"כ דהשליח סבור דשל גנב הוא ולא שייך לומר לצעורי בעלים קא מכוון, וכמ"ש התוס' התם וכיון דבע"כ בשליח שוגג הוא בזה וסבור של גנב הוא יש שליח לד"ע נמי ואין לומר דאכתי לא סמך דעת המשלח משום דסבור שלא ישמע לו לשחוט בשבת, ונהי דשוגג הוא על הגניבה אבל אכתי מזיד הוא על השבת, דהא מיירי התם שהמשלח לא צוהו שישחוט לו בשבת דוקא אלא שהשליח שחט בשבת על דעת עצמו וכמו שהוכחתי בחדושנו שם, אע"כ דאפי' בשוגג נמי אין שליח ובטעם הדבר י"ל כמ"ש הריטב"א בקדושין דמ"ב דטעם דאין שליח לד"ע הוא לאו משום סברא דדברי הרב אלא דינא דאורייתא הוא דבדבר עבירה לא יכול להיות שליח, ומשו"ה בשוגג נמי אין שליח אע"ג דליכא שם הטעם דדברי מי שומעין ע"ש שהוכיח כן מסוגיא דב"מ ולמ"ש גם מסוגיא דב"ק יש להוכיח כן דהא התם בע"כ שוגג הוא ואפ"ה פריך וכי זה חוטא וזה מתחייב, והנה בחבורנו לב"מ ד"ו הוכחתי דגם התוס' סוברים כהריטב"א ממ"ש התוס' שם ד"ח דשותפין שגנבו קאמר התם היינו שהגביהו שניהם ודלא כרש"י שפי' דמיירי באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו ואי נימא דטעם דאין שלד"ע הוא מכח הסברא דדברי הרב א"כ לא שייך זה בדבר כזה שראה שהשליח חשוד בכך בגונב גם בשביל עצמו, מהיכי תיתי ימנע עצמו מלגנוב גם בשביל חבירו וכמ"ש הרמ"א לקמן סי' שפ"ח דאם השליח הוחזק בכך יש שלד"ע דכיון דמוחזק בכך לא שייך לומר שסבור הי' שלא ישמע אליו, אלא ודאי דהתוס' סוברים דדינא דאורייתא הוא שבעבירה לא חלה השליחות שוב ראיתי בנו"ב מהדו"ק חאה"ע הוכיח נמי מתוס' דב"מ ד"י ע"ב שדינא דאורייתא הוא ע"ש, אלא שנתעורר להביא מ"ש התוס' שהביאו שם הטעם דדברי הרב וגם מ"ש שם דבשוגג יש שליח, משמע להדיא דלא ס"ל דדינא דאורייתא הוא, אכן הוא עצמו תי' זאת דע"כ לא הזכירו התוס' טעם דדברי הרב כ"א למ"ד ג' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין דלדידי' לא נוכל למילף משחוטי חוץ ולדידי' יליף מסברא ואליבי' כתבו התוס' התם דבשוגג יש שליח אבל למ"ד דב' כתובים מלמדים לא הוה כלל מסברא אלא דינא דאורייתא הוא דאין שלד"ע דיליף משחוטי חוץ ע"ש, ולפ"ז רבא דס"ל בקדושין דמ"ג דב' כתובים מלמדין דלדידי' הוה דאורייתא ואין חלוק בין שוגג למזיד, להכי משני דטבחו או מכרו ולא משני משום דשוגג הוא דלדידי' אפי' בשוגג אין שלד"ע, וא"ש נמי מה שהקדים דברי רבא ולתנאי דברייתא משום דבלאו רבא לא הי' צריך כלל לשום תירוץ כיון דבע"כ התם בשוגג מיירי ובפרט תנא דבי ר' ישמעאל דס"ל דב' כתובים אין מלמדין בקדושין שם שבע"כ לדידי' מן הסברא הוא דאין שלד"ע ושפיר יש חלוק בין שוגג למזיד, אע"כ דאינהו אליבא דרבא מתרצי דלמאן דס"ל מלמדין ודינא דאורייתא הוא שאז יש לתרץ כתירוצם ולכך הקדים דברי רבא לומר שרק אליבי' מתרצי כלומר למאן דסובר כוותי' ולפ"ז מכל הסוגיא מוכח דבשוגג נמי אשלד"ע:
והנה הקצוה"ח הביא ראי' דאפי' היכי דלא ידע נמי אין שלד"ע מהא דאמרי' בב"ק (דל"ב) מתיב רבא הוסיף לו רצועה אחת ומת ה"ז גולה על ידו והא הכא דבשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי אסוקי אדעתי' דמייתי אינשי בחדא רציעה וקתני ה"ז גולה אמר רב שימי מנהרדעי דטעי במנינא טפח לי' בסנדלא א"ל אטו הוא מצי והתניא גדול שבדיינים קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו אלא אמר רב שימי מנהרדעי דטעי דיינא גופא ע"ש, ואי נימא דהיכא דשליח לא ידע שלוחו כמותו הוא אפי' לדבר עבירה, א"כ שליח ב"ד אמאי גולה כיון דאינו אלא שליח ב"ד והב"ד הוא דמשלחו כו' אלא ודאי דאפי' בשוגג נמי אין שלד"ע ע"ש שכתב שראי' ברורה הוא, ולענ"ד יש לפקפק בזה, והא הב"ד לא עשאוהו שליח כ"א ללקות כדינו ל"ט מלקות ואם זה הוסיף לו רצועה הלא על הרצועה הנוספת אינו שליח דידהו, ולא דמי למעילה שהביא הקצוה"ח דאע"ג דהמשלח לא ידע הוה נמי שלוחו, דהתם עכ"פ הלא צוהו המשלח לעשות הפעולה הזאת אלא שלא ידע שיש איסור בזה ועל האיסור היא דלא ידע אבל הפעולה צווהו לעשות, משא"כ הכא דהב"ד המשלחים לא שלחו אותו ללקות יותר מל"ט, ואם השליח הוסיף אין זה שליח ב"ד ברצועה הנוספת, ואע"ג שאינו מכה עד שאחד מדיינים אומר לו הכה מ"מ אינו שליח של דיין זה ולא מצד אמירתו הוא עושה אלא הוא שליח של כל השלשה דיינים שמינוהו למלאת פסק דינם ועל דעתם הוא עושה והם לא מינוהו על הרצועה הנוספת ונמצא שזה עושה כן מעצמו עפ"י טעות, תדע שכן ריא דהא כבר כתבו האחרונים דאע"ג דאין שלד"ע היינו דוקא כשהוא שלוחו בחנם אבל אם נוטל שכר בעד השליחות דאז הוה דינו כפועל וכמ"ש הש"ך לעיל (סי' ק"ה) יש שליח גם לדבר עבירה משום דהוה יד פועל כיד רבו, ובחבורי לקדושין רפ"ב הארכתי בזה, וא"כ אכתי מה הועיל הקצוה"ח בתירצו דמשו"ה אין מחויב הב"ד המשלחים משום דאין שלד"ע אפי' בשוגג, הא שליח זה הממונה מב"ד ודאי שאינו שליח בחנם כ"א ממונה תמידיי למלאות כל צורכי ב"ד, ובודאי שבא על שכרו כאחד ממשרתי הקהלה ובכה"ג הא אפי' לדבר עבירה יש שליח אע"כ דהתם לאו שליח ב"ד הוא על הרצועה הנוספת:
והנה אע"ג שמן הש"ס גופא אין להוכיח דאפי' בשוגג אין שלד"ע וכמ"ש, מ"מ מן הרמב"ם בדין זה יש להוכיח להיפך דבשוגג יש שליח דהרמב"ם (פט"ז מסנהדרין) השמיט כל אוקמתת הש"ס וכתב סתם ואם הוסיף רצועה אחת השליח חייב, ובשמ"ק תמה ע"ז איך סתם דבריו ולא כתב דמיירי בטעה דיינא כאוקמתת הש"ס, ולמ"ש מיושב דהא כבר זכרתי להקשות למה באמת חייב המכה והא אינו אלא שליח ב"ד והשליח לא ידע כלל ובכה"ג הרי יש שלד"ע והי' ראוי הדיי להתחייב ולא השליח, אמנם נראה ליישב דהנה בס' שר"י הביא בשם האחרונים דמחלוקת הפוסקים שנמצא בדין זה היכא דשליח לא ידע שהוא עבירה אם יש שליח בכה"ג תלוי זה בפלוגתא דרב סמא ורבינא בפ"ק דב"מ דטעמא דבחצר יש שליח לד"ע דלרב סמא דאמר דאף היכא דשליח לאו בר חיובא אמרי' אין שלד"ע היכי דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אף דבזה אין שייך הטעם דדברי הרב כו' דהא שליח לאו בר חיובא הוא א"כ ע"כ דסובר דהא דאין שלד"ע הוא משום דילפינן ממעילה ושליחת יד וכמ"ש הש"ך וא"כ הוה"ד דהיכא דלא ידע השליח אף דלא שייך הטעם דדברי הרב וכו' פטור המשלח מטעם דאין שלד"ע, אבל רבינא דס"ל דהיכא דשליח לאו בר חיובא לא אמרינן דאין שלד"ע ע"כ דאינו סובר הטעם משום דילפינן ממעילה דא"כ תקשי אמאי לא נימא דאין שלד"ע אף היכא דשליח לאו בר חיובא, ובע"כ דהטעם לדידי' הוא משום דאמרי' דברי הרב וכו', ומשו"ה סובר מדהיכא דשליח לאו בר חיובא דלא שייך טעם זה אמרי' דיש שלד"ע ומודו התוס' דלרב סמא גם כשהשליח שוגג אין שלד"ע ע ונמצא דהסוברים דאף בכה"ג דלא ידע אמרי' אין שלד"ע הוא משום דסברי כרב סמא והפוסקים דבכה"ג יש שלד"ע הוא משום דסוברים דהלכה כרבינא והרמב"ם מבואר שם דפוסק נמי כרבינא ע"ש, והנה ידוע מה שהוכיח הנו"ב (מהדו"ק חאה"ע סי' ע"ה) דרבא בע"כ כרב סמא ס"ל ע"ש, וגם הא כתבתי לעיל להוכיח דרבא סובר דגם בשוגג אין שלד"ע, ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם במה שלא זכר הדין דטעה דיינא דלדידי' לא יצויר כלל שיהי' חיוב מלקות בכה"ג דטעה דיינא, לא לדיינא ולא שליח דהא קינח בסוגיא שם דכל השקלא וטריא קאי אליבא דרבא שהוא הי' המקשה ממתני' דהוסיף רצועה ואליבא דסובר כרב סמא שפיר מחייבינן לשליח גלות בטעה דיינא דהא לדידי' אין שליח אפי' בכה"ג דלא ידע השליח וכיון שאין שליח שפיר חייב השליח אכן הרמב"ם לשיטתו' דפוסק כרבינא א"כ לשליח אי"א לחייבו דהא לדידי' בכה"ג דלא ידע השליח יש שליח וכיון דיש שליח ראוי המשלח להתחייב ולא השליח והמשלח דהוא הב"ד נמי פטור דאין לחייבם גלות כמ"ש הנתיבות כאן דלענין מיתת ב"ד ודאי דאין חייבין ע"י שליח שוגג דלא אשתמיט תנא לומר דחייבין מיתה על דבורו להשליח לחלל שבת ע"ש, וממילא דלשיטת הרמב"ם לא יצויר שיהי' חיוב מיתה בטעה דיינא לא לשליח ולא לב"ד ולא משכחת לדידי' כ"א בהוסיף השליח מדעתו רצועה עכ"פ מבואר דלרמב"ם בלא ידע השליח יש שליח אלא דיש לדחות דמשו"ה לא הזכיר בטעה דיינא דבסוגיא דהתם לא הוצרך לאוקמי בטעה דיינא כ"א ללישנא קמא דסובר התם דבשוגג קרוב למזיד לא סגי בגלות ולזה בלא טעה דיינא הוה נמי קרוב למזיד ולכן הוכרח לאוקמי בדטעה דיינא, משא"כ ללישנא בתרא דחייב גלות אפי' בקרוב למזיד נמי א"כ גם הוסיף רצועה מעצמו נמי חייב אפי' בלא טעה דיינא וא"כ הרמב"ם פוסק כלישנא בתרא משו"ה לא הזכיר בדטעה דיינא, ושוב ראיתי בהגהות מל"מ שתי' כן אלא שהקשה דאכתי למה לא ביאר נמי הרמב"ם הך דינא דטעה דיינא דנמי חויב גלות השליח ע"ש, אלא דג"ז י"ל דלא הוצרך לזה דהא מן הסוגיא מוכח דבטעה דיינא יותר פשוט לחייב גלות מבהוסיף מדעתו דללישנא קמא דבהוסיף מדעתו פטור אפ"ה בטעה דיינא חייב, וא"כ מוזכר הרמב"ם דגם בהוסיף מדעתו חייב כ"ש בטעה דיינא דהוה שוגג גמור וחייב לשתי הלשונות:
סימן שמט
סעיף ב' במחבר אשת ראובן כו' צריך לישבע שאינם ברשותו ושלא שלח יד כו', עיין לעיל סי' צ"ו סעיף י' הביא הרמ"א בשם תשובות הרא"ש דאם הבעל מודה שבאו הכלים שתובעים לרשותו חייב לישבע גם שלא פשע בהן וטעמו משום דאע"ג דהבעל לא שאל הכלים הללו ואין עליו דין שואל להתחייב באונסין מ"מ הואיל וידע שאשתו הכניסה לביתו קיבל בשמירתו כשו"ח וכ"כ התומים והמחבר דלא הזכיר כאן משבועה דלא פשע, היינו משום דלשיטתו אזיל שהקשה בבדק הבית על הרא"ש דלמה צריך לישבע שלא פשע מאחר שאינו שומר כי פשע מאי הוה, ואפ"ה חייב דלא שלח יד, דאם שלח יד חייב אעפ"י שאינו שומר דשואל שלא מדעת גזלן, ועיין בסמ"ע כאן שכתב בדעת המחבר דגם שלא פשע חייב נמי לישבע וכבר תפסו רבים עליו דכתב כן משום דלא ראה דבריו בבד"ה:
סעיף ג' במחבר קטן שגנב כו' פטור אף לאחר שיגדיל עיין בט"ז שהקשה מב"ק (דצ"ח) הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמא, ופרש"י ששרף שטר בילדות' ואגבי' מיני' השתא כשהגדיל רב אשי ע"ש, ונ"ל דאפריך מרפרם שגבה מר"א כשהגדיל מסייעת רב אשי, אם באמש הי' חייב מדינא לשלם כפי' בעד ההיזק שעשה בקטנותו, א"כ למה הוצרך רפרם לכופו, כפי' זו לאיש כרב אשי למה, וכי חשיד הוא רב אשי לסרב על פסק ב"ד, אלא ודאי דהיינו טעמא, דודאי מדינא פטור גם לאחר שיגדיל על ההיזק שעשה בקטנותו ומשו"ה לא שילם רב אשי מעצמו, וגם רצה לסרב על מה שרפרם רצה לגבות ממנו מאיזה טעם שהי' לו, וא"כ הלא מוכח מהתם ההיפך דבאמת גם לאחר שיגדיל פטור, ורפרם שכפה לגבותו הי' זה לא מדינא כ"א מאיזה טעם, ואפי' אי רפרם סובר הכי לדינא מ"מ כרב אשי הי' לו לפסוק, ורב אשי ודאי סובר דפטור דאל"ה לא הי' מסרב, מיהו בשמ"ק שם פי' דלא רב אשי בעצמו שרף אלא כה"ג בא לפני רב אשי ורצה לפטור לאותו האדם השורף שטרות של חבירו דלא לשלם אלא דמי ניירא בעלמא משום דס"ל דלא דיינינן דד"ג ורפרם כפייה לרב אשי שיחייב רב אשי להשורף לשלם לניזק ככשורא לצלמא ע"ש ולפ"ז לא מיירי התם כלל בדין דקטן שהזיק בילדותו ולא מוכח מידי מהתם וק"ל:
סימן שנ
סעיף א' במחבר גנב חלבו של חבירו ואכלו משלם דמי חלבו, ובסמ"ע כתב דלא אמרי' קלב"מ כו' ע"ש, ועיין מ"ש לעיל סי' א' וסי' של"ח ליישב למה הוצרך לזה לדידן דאין דנין דין מלקות בזה"ז:
והנה הטור כתב וז"ל עשה שלוח לשחוט בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב"ם ז"ל שהוא חייב עכ"ל, ומלשון זה משמע שעשאו שלוח בפירוש על שחיטת שבת, וכבר העיר המ"ל דמלשון הרמב"ם גופא (ס"ג מגניבה) שכתב וז"ל עשה שליח לשחוט לו והלך השליח ושחט בשבת הרי הגנב חייב בתשלומי דו"ה שהרי זה הגנב לא עשה עון מיתת ב"ד וכו' עכ"ל, ומדקדוק לשונו נראה שדוקא אם עשאו שליח סתם לשחוט והשליח שחט בשבת, אז הוא דחייב הגנב בדו"ה אבל אם עשאו שליח בפירוש לשחוט בשבת פטור מדו"ה וטעמא משום דמה שנתחייב הגנב בשחיטת השליח חדוש הוא, ואין לך בו אלא חדושו דוקא כשלא נצטרף איסור אחר בהדי' כ"ש במ"ל, והנה בס' ים התלמוד השיב על המ"ל מסוגיא דב"ק דמוקי לה התם דע"א בטובח ע"י אחר, ולדברי המ"ל בע"כ איירי התם כשלא צוהו הגנב לשחטו דוקא בשבת, דאל"כ אין שלד"ע אפי בטביחה לשיטת הרמב"ם מנ"ל כיון דנתערב בו איסור אחר ובע"כ דמיירי שהגנב צוהו לשחוט סתם והשליח מעצמו שחט בשבת, וא"כ מאי פריך הש"ס התם למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי, הא נהי דמעשה שבת אינו אלא דרבנן מ"מ כיון דהשלוח שינה מדעת משלחו, דהרי עכ"פ מדרבנן אסור הוא ושינה בשליחות וא"כ השליחות בטל ולכך פטרי רבנן דהוה כאילו אחר שחטו ולא שלוחו, אבל לר' מאיר דסובר במזיד יאכל ולא שינה כלל מדעת משלחו דהא למוצ"ש מותר באכילה ולכך חייב אלא ודאי שמכאן ראי' לשיטת הטור דאפי' בעשאו שליח לשחוט בשבת נמי יש שליח בטביחה וסיים בזה סתירה גדולה להבנת המ"ל ע"ש, ולענ"ד לא סתירה גדולה אפי' סתירה כל דהוא אינו מוצא בזה, דפשוטו י"ל שהמשלח הרשה לשחוט בפירוש אף שחיטה שאינה ראוי' ואמר לו בפירוש בין לתקון בין לעיות דאין כאן משום שנוי שליחות ולא מצי תו לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ועוי"ל דמיירי שא"ל לשחוט באיזה זמן שירצה הן בחול והן בשבת, ואע"ג שנתן לו רשות גם על שבת, מ"מ כיון שהשליחות אינו ביחוד על ענין עבירה דוקא לא הוה זה בכלל אין שלד"ע, ואמינא עוד להסביר טעם הדבר עפמ"ש הסמ"פ לעיל (סי' קפ"ב) בטעם דאין שלד"ע משום דהמשלח לא סמיך דעתו שיאמר סבור הייתי שלא ישמע לי, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שעושה אותו שליח על דבר עבירה ביחוד דבאופן זה לא יוכל השלוח לעשות שליחותו כ"א בדרך עבירה וי"ל דהמשלח לא סמיך דעתו כלל שיגיע למבוקשו דמימר אמר ודאי שיחזור השלוח מהבטחתי ולא יעשה דבר עבירה, אבל במקום שלשלוח יש שני דרכים דרך היתר ודרך איסור בזה שפיר סמיך המשלח דעתו שיגיע אל מבוקשו, דאם לא יתרצה השליח לעבור עבירה הרי יש לפניו גם דרך היתר ובכה"ג הוה שלוח ולכן כשאמר לו שישחוט מתי שירצה הן בחול והן בשבת שפיר סמיך המשלח דעתו דאם לא ירצה לשחוט בשבת הרי הברירה בידו לשחוט גם בחול בדרך היתר ושפיר יש שלוח בכה"ג, הן אמנם בפירוש הסברא דדברי הרב כו' איפלגו רבוותא והש"ך לקמן (סי' שפ"ח) השיג על הרמ"א שכתב דאם השלוח הוחזק בכך יש שליח לד"ע, דהש"ך סובר שאפי' בהוחזק לכך נמי אין שלוח, והא הכא לא שייך לומר דסבור הייתי שלא ישמע לי כיון דהוחזק כך ובודאי יעשה, אע"כ דהש"ך יפרש דהטעם דדברי הרב כו' היינו שהי' לו לעשות כדברי הרב ולא כדברי התלמיד, ואחרי שלא ישמע לדברי הרב הוה שליחות באיסור ולא יוכל להיות שליח, ופירוש דאין שלד"ע דאינו יכול לעשות שליח בדבר עבירה משום דיותר צריך לשמוע לדברי הרב, ובחדושנו לעיל (סי' קפ"ב) הוכחנו שבפלוגתת הסמ"ע והש"ך מפלגו נמי רש"י ותוס' ע"ש, מ"מ היינו דוקא כשעשאו שליח ביחוד על דבר עבירה אבל כשנתן לו רשות לעשות כמו שירצה הן בחול והן בשבת אין זה תחת סוג דאין שלד"ע וזה ברור, ואפשר עוד דמ"ש הטור שעשאו שלוח לשחוט בשבת, לא נתכוון בזה שעשהו על שבת ביחוד דבזה גם הטור מודה דאין שליח כיון דאיסור אחר מעורב בו אלא כוונתו שנתן לו רשות לשחוט גם בשבת אם ירצה דמשו"ה כששחט בשבת לא הוה כשינה מדעת המשלח אחרי שהרשהו ע"י, ושליח לדבר עבירה נמי לא מיקרי כיון דלא עשהו שליח לד"ע ביחוד, וכדאי לבחור בפירוש זה בדברי הטור יען שכתב זה בשם הרמב"ם וברמב"ם עצמו לא נזכר כלשון הטור, ובע"כ מוכרח שהיכא שיש איסור אחר מעורב לא יכול להיות שליח כמ"ש הרמב"ם במעילה שהביא המ"ל, אלא ודאי כמ"ש, ובזה אין שום סתירה בין הרמב"ם לטור דכוונת הרמב"ם הוא שלא עשהו ביחוד על שבת והשליח מעצמו הוא דשחט בשבת וה"נ תפרש כוונת הטור ודו"ק:
שם בקצוה"ח סק"ב כתב דבקנס אף שהודה בפני ב"ד אחד ואח"כ בא לפני ב"ד אחר והביא עדים חייב כיון שבאו עדים קודם שהודה לפני ב"ד השני דחייב ועל קושית אחיו דמה בכך שכפר בב"ד אחר כיון דכבר הודה ואיפטר בב"ד קמא כתב ליישב דמצינו כה"ג לר"מ דס"ל עדים זוממין קנסא ואם העידו קדים בב"ד ואמרו הוזמנו בב"ד פלוני פטורין וכיון דהוזמנו כבר בב"ד עפ"י עדים כשרים והיכא דבאו עדים ואח"כ מודה ודאי חייב אליבא דכו"ע וא"כ היכי משכחת מודה בקנס בעדים זוממין ע"ש היטב, לא אבין מה ענין זה לעדי חיוב הקנס דכאשר זמם, הא משכחינן דאפי' אם הוזמו העדים ועדותו בטילה לגבי מי שרצו לחייבו ואפ"ה קנס דכאשר זמם אינם מחויבים כלל וכגון אם העדים היו קרובים לבעלי דינים וקיבלום עליהם, דבדיני ממונות מהני קבלה, ואפ"ה לענין לשלם הקנס דכאשר זמם אינם מחויבים משום דאינם בגדר עדים כיון דמה"ת פסולים הם רק מחמת קבלה אין להם דין זוממין, ולפ"ז במה שהעידו המזימין לומר שביום פלוני עמנו הייתם, נהי דהעדים הוזמו ועדותן בטילה, אבל לענין חיוב דכאשר זמם לא ניכר מהגדתו כלום דדלמא פסולים היו העדים או הדיינין, וכאשר באו אח"כ הנידון לתבוע קנס דכאשר זמם והעדים הודו מעצמן שהם והדיינין היו כשרים באופן שמחויבים לשלם הקנס מיקרי הודה מעצמו ממש כיון דעל חיוב דכאשר זמם לא העידו המזימין כלל, וא"כ מה ענין הוא לבאו עדים ואח"כ הודה. דהתם מיירי שהעדים בנוגע לענין חיוב הקנס, אבל הכא המזימין בשעה שהזימום לא העידו מאומה בנוגע לחיוב הקנס ושפיר הוה הודאתן מודה עצמו ממש:
סימן שנא
סעיף א' במחבר אבל הגונב כיס בשבת והגביהו ברשות הבעלים חייב שהרי נתחייב באיסור גניבה קודם בש"ס דכתובות (דל"א) פריך מברייתא זאת על ר' אבין דאמר הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא, ופי' הלכך אע"ג דחיוב ממון מקמי הנחה אתיא לה פטור הואיל ובין עקירה והנחה אתיא לי' מיתה ותשלומין באין כאחד שעקירה צורך הנחה היא ומההיא שעתא אתחלא לה מלאכה, ולמה לא אמרינן נמי בברייתא הגבהה צורך הוצאה ומשני דהב"ע כשעמד ומחלק שם בין עומד לכתף או לפוש, והרמב"ם (פ"ג מגניבה) כתב הדין כפשוטו הגונב כיס בשבת חייב, והקשה המ"מ הא בש"ס מוקמינן דוקא כשעמד חייב ולמה השמיט הרמב"ם לבאר חילוק הזה ע"ש מה שתירץ, ולענ"ד נראה דבאמת קשיא לי על עיקר הקושיא דפריך רב ביבי מברייתא זאת דגונב כיס על ר' אבין דאמר הזורק חץ, דכמו דהתם אמרי' עקירה צורך הנחה, ה"נ נימא עקירה צורך הנחה, הא סכינא חריפא מפסיק ביניהם, דבזורק ברה"ר האיסור כבר הותחל תיכף משזרק אלא שלא נגמר שיעורו לסקילה עד שיגיע לסוף ארבע, אבל פשיטא שגם קודם שיגיע לשיעור יש בו איסור דאורייתא כדין חצי שיעור שאסור מה"ת גם לענין שבת וכמו שהוכיח הפמ"ג (סי' ש"א) מדברי הטור ע"ש, ובפתיחה להלכות שבת, אבל במי שעוקר חפץ מן הבית ע"מ להוציא לרה"ר, נהי דכשמוציאו אח"כ גרמה לו עקירה הראשונה להתחייב, אבל כל זמן שלא הוציאו עוד ואוחזו בבית, פשיטא שלא הותחל עוד בעקירתו איסור שבת וכמ"ש התפא"י בחדושיו שאחר פרק ראשון דשבת, דהתורה לא אסרה רק בצירוף העקירה וההנחה שניהם יחדיו כמו צמר ופשתים בשר בחלב דמי נימא שכל אחד בפני עצמו הוה חצי שיעור, וכ"ז הוא בעקירה מן הבית, או גם במעביר פחות מד' אמות ברה"ר לית בי' משום חצי שיעור לאסור, דיש לומר כיון בלא העביר ד' אמות שלימות אין כאן מלאכה כלל, וגם בזה כתב החת"ס לאסור וכמ"ש בתשובה (או"ח סי' ס') וז"ל והא דאמרי' ריש פירקין דהתירו לטלטל פחות מד"א משום דאי לא שרית לי' אתי לאתויי ד' אמות משמע משום פסידא לחוד לא התירו התם היינו לטלטל ברה"ר פחות מד"א שזה איסור חמור שהוא חצי שיעור מאיסור דאורייתא משו"ה אי לאו דחששו שיביא ד' אמות לא התירו לו עכ"ל, ואכן בזה כתב הפמ"ג בפתיחה להלכות שבת דבמעביר ליכא איסורא, אבל בזורק גם הוא ס"ל דאסור כמ"ש להדיא שם ע"ש, ולפמ"ש יש להבין מה פריך רב ביבי מההיא דגונב כיס הא יש לחלק דבדינא דר' אבין דמיירי בזורק שכבר הותחל האיסור שבת ונמצא שכבר קרע השיראין לאחר שכבר הותחל האיסור שפיר י"ל דפטור וכדין קוצר ומעמר שצריכין נמי שיעור, ואין ספק שכל ממון שנתחייב משעה שהתחיל לקצור עד גמר השיעור נידון, כמתחייב בנפשו וכמ"ש בשמ"ק אבל בברייתא דגונב כיס דבשעה שהגבוה כבר נתחייב בתשלומין וטרם הותחל איסור שבת, ודאי שאין לפוטרו, ואכן י"ל דהסוגיא הקודמת שם הביא לרב ביבי להקשות כן, דהא לעיל שם פריך מדר' אבין על ההיא דר' חסדא דאוכל חלב, ולמה לא נימא דהגבהה צורך הוצאה, והתם גבי אכילת חלב ודאי שאינו שייך ההגבהה לאיסור אכילתו ואפ"ה קא מקשה מההיא דהזורק, הרי דמשמע לי' לדמות זה לזה, ולסברתו פריך גם רב ביבי מברייתא דהגונב, דכ"ש הוא אכילת חלב, דס"ס אגידה הוא העקירה לגבי ההנחה, ואילו גבי חלב לא אגידא כלל ההגבהה לאיסור האכילה, ואמנם כל זה הוא לסברת המקשה, אבל אליבא דדינא נלע"ד דברינו נכונים לחלק בין גונב כיס לההיא דהזורק וכמ"ש הרא"ה בשמ"ק ליישב קושית התוס' מההיא דב"ק וכתב שרק לסברת המקשן הוא דרצה לדמות הגבהה דתרומה לזורק בשבת יש לחלק בין טעם דגחון ואכיל או לא מצי לאהדורה, אבל באמת אינו דומה דלענין תרומה לא שייך הגבהה לאיסור אכילה כלל, אבל בשבת בשעת זריקה מתחיל החיוב ע"ש, ולפ"ז אליבא דאמת אין צריכין לדחוק ברייתא דגונב כים ולחלק בין עומד לפוש או לכתף, ודברי הרמב"ם מבוארים היטב בלי גמגום:
שם בהג"ה בכל ענין פטור מלשלם, וטעמייהו כתב הסמ"ע והש"ך דאע"ג דחיוב ממון בא אח"כ מ"מ כיון דמיד שהוציא חייב מיתה ולא פקע מיני' האיסור ותו לא חל עליו חיוב ממון, דקדימת חיוב דממון לחיוב דמיתה הוא דלא אמרי' קלב"מ אבל בקדימת חיוב מיתה אמרי' קלב"מ, ופלא בעיני על הסמ"ע והש"ך שכתבו זה בפשיטות ובקיצור גדול, והנני מוצא מחלוקת גדולה נגדם בסברא זאת, הנה כסברתם אמנם מבואר בשמ"ק לב"ק (ד"ע ע"ב) והביאו ראי' לזה מהא דאמרי' ב"ק (דכ"ב ע"ב) כגון שהצית בגופו של עבד ופטור אגדיש אעפ"י שנשרף אחר מיתת העבד הרי למדנו דאם חיוב מיתה בא קודם ההיזק אמרינן שפיר קלב"מ ופטור, אכן בתוס' (ב"ק ד"ע) (ובגיטין דע"ט) מבואר להדיא דהיכי דחיוב מיתה קדים נמי לא אמרי' קלב"מ, ובעינן ששני החיובים יבואו כאחת ממש דוקא, דמוקים מתני' דהתם גנב ומכר בשבת פטור פטור, מוקי הש"ס באומר זרוק לחצירו ותקני לי גנבותך כמאן כר"ע דאמר קליטה כמו שהונחה והקשו התוס' דלר"ע מי ניחא והא לענין שבת מחייב אפי' למעלה מן המחיצות ולענין קנין עד דנפיל לתוך המחיצות ע"ש, ולדברי הסמ"ע והש"ך לא הוו מקשו מידי דאכתי חיוב מיתה קדים, ובע"כ דתוס' סברי דאפי' בכה"ג דחיוב מיתה קדים לא אמרי' קלב"מ, והקצוה"ח כאן הביא להקשות על הסמ"ע ממשנה דערכין דיוצא ליהרג, ואשתמטתי' שכתבו וכלשונו הובא בשמ"ק בשם הרשב"א ואכן בישוב הדברים כבר הארכנו בחבורנו לב"ק ולגיטין וקצת לעיל בסי' א' ע"ש היטב וא"צ לכפול הדברים:
$$(ציור בספר)$$
סימן שנג
סעיף א' במחבר כגון שגנב טלה ונעשה איל קנאה בשינוי השם כו' ומשלם כמו שהיתה שוה בשעת הגניבה ולא כן כתב רש"י ב"ק (דס"ה ע"ב) דעל דברי ר' אלעי דאמר גנב טלה ונעשה איל כו' נעשה שינוי בידו וקנאו טבח ומכר שלו הוא טובח, ופירש"י וז"ל נעשה שינוי בידו וקנאו להא מילתא דאם טבח שלו קא טבח וכו' אבל קרן היכי דאשבח כי השתא משלם עכ"ל, הרי להדיא דלענין תשלומין משלם כי השתא ולכאורה הי' אפשר לומר דלא פליגי רש"י עם המחבר, דמ"ש רש"י דקרן כי השתא משלם היינו בדטבחה דדמי לחבריה ושתייה דמשלם כי השתא, והמחבר מיירי שעודנה בעין ביד הגנב ואתה רוצה לחייבו על שעת הגניבה ודמה לאיתבר ממילא דמשלם כדמעיקרא, אכן א"כ הו"ל למחבר לפרש דבטבחו ואיבדו משלם כהשתא, ועוד הא עיקר דין דר' אלעי מיירי בכה"ג שטבח וכדאמר התם וא"כ הו"ל למחבר למינקט יותר דין המוזכר בש"ס ובע"כ דסובר דאפי' בטבח משלם נמי כדמעיקרא ולא דמי לתברה ושתייה, דהתם ליכא שינוי אבל הכא דקנייה בשנוי נימא דברשותו הושבח, וכמו שהקשו באמת השמ"ק ופנ"י על רש"י, ונ"ל ליישב דסברת רש"י כן הוא דהנה השבח של טלה ונעשה איל היינו שהגדיל, והשבח הזה לא בא בפעם אחת רק יושבח מעט מעט מיום ליום ואמנם השינוי הוא דוקא כשהגדיל ממש דאז ניכר השינוי אבל קודם שהגדיל לגמרי אף שהשביח מ"מ השינוי לא ניכר עוד, ולפ"ז כל השבח שהשביח בא קודם השינוי להכי משלם כי השתא, משא"כ לענין טבח ומכר דטובח לאחר שבא השינוי הוה שפיר שלו טובח, ובהכי ניחא נמי מה שהקשה בשמ"ק על רש"י דהא הכא אי איתא בעיני' איתא לא הדרא למרא, אלא מצי לסלוקי בדמים משום דנעשה השינוי וקנאו וא"כ למה צריך לשלם קרן כי השתא ולמ"ש ניחא השתא כיון דכבר נעשה שינוי ודאי שא"צ להחזירה בעיני' אבל השבח הרי בא קודם השינוי וברשותו של בעה"ב הוא דאשבח וצ"ע:
והנה הפנ"י הקשה נמי על רש"י אמאי לא קנה הגזלן את השבח ע"י שינוי, דהא אפי' למאן דסובר דשנוי כה"ג שנעשה ממילא ולא ע"י מעשה הגזלן לא קנה, היינו שאינו קונה את גוף הבהמה, אבל מ"מ השבח גופא ודאי דגזלן הוא דהא קי"ל כר' יהודה דשבח שע"ג גזילה אע"ג דאתא ממילא כגון פרה ונתעברה אצלו רחל ונטענה אצלו אפ"ה נוטל הגזלן הגיזות והולדות אפי' הם בעין משום דקנה בשנוי אע"ג דלגבי בהמה גופא לא מיקרי שנוי מ"מ לגבי השנוי גופא מועיל, וא"כ ה"נ בטלה ונעשה איל אמאי יש לו לשלם כהשתא ולא אמרי' דשבח שע"ג גזילה כזה הוה דגזלן ע"ש, ואולי יש לחלק ביניהם דפרה ונתעברה אצלו משו"ה נוטל הגזלן את הולדות, לא משום דקנה אותם בשטי, דבאמת שנוי כה"ג הבא ממילא לא הוה שנוי אפי' לגבי הולד, אלא משו"ה נוטל הגזלן משום דולד לא גזל אלא פרה ריקנית ובביתו הוא דנתעברה, משא"כ בגזל טלה ונעשה איל דגוף זה גזל ממנו והשנוי לאו כלום הוא משו"ה משלם כדהשתא ובהכי ניחא נמי מה דקשה לכאורה דהכא אמרי' דשנוי דלידה הוי שנוי עכ"פ לגבי הולד גופא, דהא הולד של גזלן הוא, ואילו במס' ע"ז מוכח דשנוי דלידה לא הוה שנוי אפי' לגבי ולד וכדאמר התם דמ"ז הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא ואחיד באפה, הרי להדיא דגם לגבי ולדגופא לא חשיב לידה כשנוי ועמ"ש לעיל סי' רע"ח, ולמ"ש י"ל דהכא לאו מטעם דקנה בשנוי הוא דנוטל את הולד, אלא משום דולד לא גזל כלל, ופשיטא דאין חיוב השבה בזה כיון שאין כאן גזילה מעיקרו, משא"כ בע"ז דמיירי התם דגם מעיקרא הי' ולד ואתה רוצה להכשירו למזבח משום שנוי דלידה, בזה אמרי' דשנוי דלידה לא הוה שטי ולפ"ז נדחה הראי' שהביא הקצוה"ח לקמן (סי' שנ"ד) מהכא לשי' הרמב"ם, והיינו נמי מה דתני במתני' דר"פ הגוזל בגזל פרה מעוברת וילדה דמשלם פרה העומדת לילד, דמשמע דכל השבח שנשבח הולד בגידולו מן שעת הגזילה עד לידה הכל לנגזל, ועד רגע אחרונה סמוך ללידה הכל לנגזל ואילו בבבא שאחרי' גזל פרה ונתעברה אצלו משלם כשעת הגזילה, ועמ"ש בסי' שנ"ד מזה והיינו משום דכיון שברישא דגזלה מעוברת והרי גזל גם פרה גם ולד, וא"כ חיוב השבה יש כאן על ולד נמי אלא שאתה רוצה לפטור מחמת שנוי דגידול ולידת הולד, וזה אמרי' דשנוי כה"ג ג לא הוה שם שנוי, משא"כ בגזל פרה ריקנית ונתעברה כיון שאין כאן גזילה מעיקרו על הולד משו"ה הולד של גזלן ועמ"ש לקמן סי' שנ"ד:
סעיף ב' במחבר נתיאשו הבעלים מהגניבה אינו קונה, הטור מסיק בזה וז"ל ונראה לא"א הרא"ש ז"ל כיון דרבא מספקא לי' אי קני דאורייתא או דרבנן נהי דלא קיי"ל כוותי' בהא דמספקא לי' אי קני דאורייתא אלא כעולא ור' יוחנן דסברי לא קנה מ"מ אם קידש בו אשה צריכה גט מספק דשמא קונה מדרבנן עכ"ל, והנה מה שכתב דקי"ל כעולא ופשיטא לו דעולא סובר דיאוש לא קנה, לענ"ד יש לפקפק בזה דבעיקר הוא מחלוקת הר"ח ור"י בתוס' ב"ק (דס"ז) דר"ת סובר דבכ"מ סובר עולא דיאוש קנה ורק בקרבן פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה והר"י הקשה עליו מכמה מקומות ומסיק דעולא סובר בכ"מ דיאוש לא קנה, וא"כ מי אנכי להכריע ביניהם בכ"ז לענ"ד קושיות הר"י יש ליישבם קושיא הראשונה דא"כ כי מקשה אביי לרבה בב"ק שם מקרבנו ולא הגזול דלמא בקרבנו מודה רבה אפשר ליישב עפמ"ש התוס' (סוכה ד"ט) למה לי קרא למעט סוכה גזילה תיפוק לי' מטעם מהב"ע הרי נלמוד משם דעל מצוה הבאה בעבירה לא צריכא קרא למעט, ויליף זה מקרא דתני ה' שונא גזל בעולה דסברא הוא וכמ"ש הר"ן שם מטעם דאין קטיגור נעשה סניגור, וא"כ א"ש דבשלמא בההיא דעולא דקרא דוהבאתם את הגזול דיליף מיני' אין מיותר שם קרא דגזול, רק הנביא יתאונן שיבואו קרבנות גזולים דלית להו תקנתא דומיא דפסח, וע"ז נותן עולא הטעם דמפני מה הוא באמת כן דגזול אין לו תקנה, משום מהב"ע אבל בברייתא דקרבנו דבעי למילף מייתור דקרא א"כ אין שייך לומר דהיתור בא למהב"ע דע"ז א"צ קרא:
ועוד נראה עפמ"ש בס' מנ"ח מצוה (שע"ה) לחלק בענין מצוה הבאה בעבירה דיש שני סוגי מצוות עשר, א) שהוא חיוב אקרקפתא דגברא, כגון תפילין ואתרוג ומצוה כזו אם מקיים אותה עושה בזה רצון הבורא ואם מבטל את המצוה ביטל המצוה ועושה נגד רצונו ית', ויש מצוות שאינן חיוב לעשותן, וכגון ציצית דהתורה לא חייבהו ללבוש בגד ד' כנפות, אך אם הוא מביא עצמו לידי חיוב שבכיון לובש ארבע כנפות כדי לקיים מצות ציצית, זה דרך הטוב והישר, אבל אם אינו מקיים אינו עובר על רצונו אלא שאין מקיים המצוה, והנה הא דמהב"ע אינו יוצא, הטעם דהקב"ה אינו רוצה בכך ולא לרצון לפניו דקטיגור יעשה סניגור, ומשום זה שייך שפיר לומר דלא יצא ידי מצוה, כי זה אין רצון הבורא וא"כ לא קיים המצוה וזה שייך רק במצוה חיובית כיון דלא יצא ידי חובת המצוה, ממילא לא יעשה המצוה ולא יבטל המצוה, כי זה בזה תלוי, אבל במצוה שאינה חיובית אם הם באים בעבירה אמת דלא קיים רצון הבורא כי אין זה רצונו, אבל מ"מ לא ביטל המצוה רק דלא קיים והו"ל כמו שאינו לובש בגד ד' כנפות כלל, דלא נוכל לדון אותו כאילו ביטל המצוה אלא הוה כמו שלא לבש כלל דהו"ל לא ביטל ולא קיים, לכן במצוות הקרבנות יש בה שני סוגים יש סוג שאדם מביא עצמו לידי חיוב כגון נדרים ונדבות ויש שהם חיוביים, ולמ"ש אין שייך לפסול מטעם מהב"ע כ"א בקרבן חיובי, אבל בנדר ונדבה לא שייך לפסול, דנהי דאין זה רצון הבורא היכא שבאה בעבירה, מ"מ בביטל לא נוכל לחשבו והוה כמו שלא נדר כלל, ומעתה לק"מ קושית הר"י דקרא דעולא דמיירי בכל הקרבנות וגם בקרבנות חיוביים, שייך שפיר למיפסל משום מהב"ע אבל קרא דקרבנו האמור בעולה שאינו בא אלא בנדר ונדבה שם לא שייך למיפסלה מטעם מהב"ע:
קושיא השני' שהקשה הר"י מהא דגיטין (דנ"ה) דבעי רבא כי אוקמוה רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדישה ומאי נ"מ לגיזותי' וולדותי' ואליבא דעולא בעי לה התם ואי בעלמא קני הא ע"כ משעת יאוש גיזותי' וולדות דידי' נינהו ע"ש, גם קושיא זאת נ"ל ליישב, דהנה גם רש"י בגיטין פי' כפיר"ת רק בקצת שנוי דז"ל רש"י שם יאוש לא קני לענין הקרבה דלא מיקרי קרבנו עכ"ל, נתכוון בזה נמי לתרץ קושית הר"י דהא עולא סובר בב"ק דיאוש קני ולזה דייק לתרץ דאה"נ לכל מילי יאוש קונה מה"ת ורק לענין הקרבה לא מועיל דגזיה"כ הוא שיהא קרבן שלו ולא שיהא בא לידו בגזל מחמת קנין יאוש, ואלא שבזה נאיד מפור"ת, דר"ת פי' דהפסול שבקרבן הוא מטעם מהב"ע, ורש"י מפרש משום דגזיה"כ הוא דבעינן קרבנו דוקא, והטעם דמיאן רש"י מלפרש כר"ת וי"ל משום דפריך הגמ' התם בגיטין לעולא דיאוש לא קני כרת מאי עבידתי', ואי נימא דמטעם מהב"ע הוא הפסול, א"כ מאי פריך, הא מדאורייתא כשר להקרבה ג"כ, וטעם דמהב"ע לא יוכל להועיל כ"א שיוצרך להביא קרבן אחר ואין קרבן זה עולה לרצון מטעם דאין קטיגור ועשה סניגור וכדכתב הר"ן פ' לולב הגזול, אכל למיפטרי' עוד מכרת מטעם זה, אין שום סברא להקל עליו עוד, ועוד דעיקר הדין דמהב"ע הוא רק דרבנן כמ"ש התוס' (סוכה ד"ט) ולכן פרש"י דהטעם דלא מהני לענין הקרבה הוא משום דלא מיקרי קרבנו וגזה"כ הוא דקרבן בעינן שיהא שלו ולא שיהי' קנוי לו ביאוש דמטעם מהב"ע אין לומר דא"כ אמאי בעי למיפטרי' מכרת כיון דמדאורייתא קרבן כשר הוא, ולפ"ז צ"ל דהא דמשני הש"ס התם כרת מדבריהם והוא דרבנן אוקמוה ברשותו, אין פירושו דרבנן אמרו בזה דיאוש יקנה דאכתי מה יועיל כיון דבא הקנין ע"י יאוש לא מיקרי קרבנו, ועוד הא גם מדאורייתא קונה יאוש ומה שייך אוקמוה ברשותי' אלא צריך לומר דרבנן אוקמוה ברשותי' שיהא נחשב כאילו הי' מתחלה שלו ולא והי' מעולם של בעלים או כאילו הבעלים מוכרים אותו ברצו כעת ויש כח בידם ע"ז מטעם הפקר ב"ד והפקירו את הזכות שהי' להבעלים ע"ז ונתנוהו לגזלן ועשאוהו כאילו מתחלה הי' שלו, ולכן מיקרי קרבנו וחייב כרת, ובזה יש רב לתרץ קושית התוס' דלמ"ש דהא דאוקמוה רבנן ברשותו אין הכוונה דיאוש יקנה דהא בכה"ג לא מהני, ורק דעקרוהו כח הבעלים מן הקרבן ועשאוהו כאילו מתחלה הי' של הגזלן, וא"כ ודאי אפי' בלא יאוש שעדיין לא נתיאשו הבעלים נמי הוא של הגזלן כיון שאין אנו צריכים בזה כלל לקנין יאוש, וע"ז קאמר דרק משעה שהקדישה אוקמוה, אבל לא משעת גניבה בכדי שלא והא חוטא נשכר, אבל היכי דייאש איה"נ דקנה הוולדות והגיזות ביאוש, ובלא"ה מוכרחים אנו לומר דהא דאוקמוה ברשותי' הוא אפי' אם לא נתיאשו הבעלים וידעינן דלא מייאש דהא הטעם שתקנו תקנה זאת למיקם ברשות גזלן משום שלא יהי' כהנים עצבין וכמו שאוכיח בסמוך, ובדין הוא ודאי בחטאת הגזולה שתקנו שמכפרת הוא אפי' בדידעינן דלא מייאש דלטעם ושלא יהי' הכהנים עצבין אין נ"מ ואפי' בדלא אייאש נמי שייך סברא זאת ובע"כ דאוקמוה ברשותי' אפי' בדלא אייאש, וע"ז קאמר דהוא רק משעה שהקדישה, אבל באמת אם הבעלים נתיאשו קונה הוולדות והגיזות מטעם יאוש וזה נכון ואין להקשות על דבריי אלו ממ"ש הרמב"ם, (פי"ח מהלכות מעשה הקרבנות הי"ד) דרק אחר שנתיאש חייב כרת ולא קודם יאוש, דהיינו משום דהרמב"ם לשיטתו שפוסק (פ"ה מהל' איסורי המזבח) כר' יהודה דדבר תורה מכפרת מטעם יאוש, וכיון דעיקר הכרת הוא מן התורה מטעם יאוש, משו"ה דוקא אחר יאוש ולא קודם אבל לעולא דסובר דיאוש לא מהני לענין הקרבה א"כ לא נוכל לומר דרבנן אמרו דיאוש קונה כיון דזה לא מהני לענין שיהא נחשב קרבנו, ובע"כ דעקרו לגמרי כח הבעלים הראשונים, וממילא אפי' בלפני יאוש אוקמוה ברשותו, ולפ"ז צ"ל השתא דהא דלעולא מכפרת בלא נודעה מן התורה מכפרת כיון דאוקמוה ברשותו נחשב שלו ממש, לכן ממילא מכפר אף מן התורה וכמו שמחייב כרת עי"ז משום דכיון דרבנן אוקמוה שיהא שלו נחשב מן התורה כשלו ומחויב כרת, כן נמי מכפרת מן התורה והא דאמר עולא מכפרת כדי שלא יהי' כהנים עצבין אין זה הטעם דמשו"ה מכפרת, רק בא לתת טעם מה ראו חכמים לאוקמי ברשותו ונותן הטעם דשלא יהיו כהנים עצבים, ומשום זה אוקמוה ברשותי', אבל איה"נ דהשתא דאוקמוה ברשותי' מכפר גם מן התורה, ומעיקרא בסוגיא קודם שמסיק האי סברא דאוקמוה, היינו סבורים דין התורה אינו מכפר ורק רבנן אמרו שיהא מכפר, פי' שא"צ להביא קרבן אחר מטעם דשלא יהי' כהנים עצבים וא"כ הוה הטעם דשלא יהי' עצבים טעם לזה דמכפרת, אבל לבתר דמסיק הטעם דאוקמוה ברשותו מכפר גם מה"ת, והטעם דשלא יהי' עצבון הוה רק טעם למה רצו חכמים להעמידו ברשותו, ועיין ברש"י שם בד"ה אוקמוה וז"ל ומחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דמוקמי ברשותו לענין כפרה ע"כ, הרי להדיא דהא דמכפר הוה מטעם דאוקמוה ברשותו וכדכתיבנא, ועיקר הטעם דראו חכמים למיקם ברשותו הוא משום שלא יהיו עצבים וכיון דאוקמוה ברשותו לענין כפרה, משו"ה מחייב נמי כרת כיון דשלו הוא לגמרי ובחבורנו לגיטין שם הארבנו הרבה יותר בזה משם תדרשנו, וכיון שזכינו לדין ליישב שיטת ר"ת מקושית הר"י ממילא נשאר לפני תמוה מ"ש הטור למלתא דפסוקא דלעולא יאוש לא קני והא לשיטת ר"ת ורש"י קונה ודו"ק
וכן במה שכתב הטור בסוף דאם קידש אשה צריכה גט מספק גם בזה העתקתו אינה מובנת, דלשון הרא"ש גופא אינו כן ובפ' מרובה כתב וז"ל ואם קידש אשה בגזל דידי' אחר יאוש צריכה גט דרבה סבר דלכל הפחות קנה מדרבנן אבל מדאורייתא קי"ל דיאוש לא קני עכ"ל, והרי לשון הרא"ש דודאי קנה מדרבנן וצריכה גט ודאי מיהו בקושיא הזאת מצאתי שכבר קדמונר הב"ח ועמ"ש ליישב רק אנכי על דברי הרא"ש גופא באתי בזה לבאר, דלבד שדבריו קשים אהדדי וסותרים מ"ש הוא עצמו בקדושין (די"ג) וז"ל דדוקא בגזל דידה מהני בשדיך אבל בגזל דעלמא אע"ג דשדיך לא הוה קדושין אא"כ קדשה בו לבתר דקניא ביאוש בעלים דהוה כדידי' עכ"ל, ומשמע מלשונו דמקדש בגזל לאחר יאוש גרידא הוה קדושין מן התורה ואע"ג דיאוש גרידא לא קני מ"מ בקדושין מהני משום דהוה יאוש בידו דידי' ושינוי רשות ביד האשה וכמ"ש המ"מ (פ"ה מאישות) ואילו בב"ק כתב שגם בקדושין לא מהני אלא מדרבנן, ולבד הסתירה הזאת עוד כתבו האחרונים שדבריו מרפסין איגרי כאשר ראו כן תמהו המהרש"ל ביש"ש והדרישה ומגיני שלמה דהא אפי' אם יאוש לא קנה בעלמא הא בקדושין איכא יאוש ושינוי רשות ולענ"ד נראה דשינוי רשות דקדושין לא מהני דקדושין בעינן כסף דידי' של בעל ובשעה שנתן הכסף לידה אכתי לאו דידי' הוא ואע"ג דמשבאה לידו קנאתו מ"מ בתר דידי' אזלינן דכסף דנותן בעינן והוא לא קנה עדיין בשעה שנתן לידה ודלא כסברת המ"מ שכתב דכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה דמה סברא היא זו, היא שפיר קנתה ע"י שנוי רשות, אבל בידו אכתי לא הי' שנוי רשות ולא קנה עדיין ולאו ממונא דידי' הוא, וכיו"ב כתב הריטב"א (בקדושין דנ"ז) גבי מקדש בערלה וז"ל ואע"ג דחולה שאין בו סכנה מותר באיסורין שלא כדרך הנאתן מ"מ אסור הוא למוכרם לחולה זו וליטול דמים ממנה וכו' וכיון שכן לא חשיב ממונא כלל ואפי' היא חולה שראוי' ליהנות בהם אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה עכ"ל הרי כהויא שאע"ג דלאשה חשוב ממון שחם דיבי דהוא לא נתן כלום לא מהני וה"נ דכוותה אע"ג דהאשה קנאתו ע"י שנוי רשות, מ"מ כיון דהבעל לא קנה עדיין דמצא דלאו תנא דבעל הוא, ומ"ש הרא"ש בקדושין דאם קדשה לבתר התא ביאוש דהוה כדידי' אין זה שום סתירה למדייק ברנריון שדייק לכתוב לבתר דקניא ביאוש ולא כתב סתם לבתר יאוש ואי נימא דשנוי רשות דאשה מהני א"כ מאי האי דכתב לבתר דקניא ביאוש הא לעולם קניא ע"י יאוש ושנוי רשות והכי הול"ל אם קדשה לבתר יאוש דהוה כדידי', אלא מדדייק לכתוב לבתר דקניא ביאוש מזה גופא מוכח דשינוי רשות דאשה לא מהני ולא מהני כ"א כשהי' עם היאוש דבר המועיל לקנין כגון שנוי השם או שנוי מעשה, או דמיירו התם בגזל כזה שגזל אדם אחר ונתנם לו דכבר הי' שנוי רשות ביד המקדש, והכא מיירי בגזל כזה שהוא בעצמו גזל דאכתי לא הי' שנוי רשות ומשו"ה לא מהני מדאורייתא, וגם תירוץ הזה אפשר לכיון בדיוק דברי הרא"ש בב"ק שדייק לכתוב ואם קידש אשה בגזל דידי' ואם נתכוון ואתי לאפוקי גזל דעלמא הכי הול"ל אם קידש אשה בגזל דעלמא כמו שכתב בקדושין אלא כוונתו דהכא מיירי בגזל דידי' כלומר מה שהוא עצמו גזלן וכיון דליכא אכתי שנוי רשות משו"ה אינו מועיל כ"א מדרבנן משא"כ בקדושין התם דמיירי בגזל דעלמא כלומר מה שהאחרים גזלו ונתנו לידו דהוה שנוי רשות נמי ביד הגזלן ומשו"ה מהני מדאורייתא וזה נכון, ועפ"ז יש לתרץ מ"ש הרמב"ם (פ"י מהל' איכות) המקדש את האשה בגזל או בגניבה ובחמס וניאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש הכו מקודשת עכ"ל והלח"מ הקשה במ"ש הרמב"ם "ונודע" שקנה אותו ביאוש והא פסק (פ"ה מהל' כלים) דסתם גניבה הוה יאוש בעלים, ועוד אם כוונת הרמב"ם דבעינן שנודע שנתיאשו הבעלים משום דבסתם לא הוה יאוש בעלים הול"ל ונודע שנתיאשו ומאי האי דקאמר ונודע שקנה ביאוש ולמ"ש נכון מאוד משום דיאוש לחוד לא קנה ושינוי רשות דקדושין נמי אינו מועיל כנ"ל, אלא בעינן שיהי' עם היאוש שנוי השם או שנוי מעשה, ולזה כתב ונודע שקנה אותו ביאוש כלו' שהי' באופן כזה שמועיל היאוש לקנין וכגון בשנוי השם או שנוי מעשה ועיין היטב מה שכתבנו בחבורנו לב"מ דנ"ו ובקדושין דנ"ג:
והנה אף שזה הי' נראה נכון בטעמו של הרא"ש דבקדושין לא קנה הבעל משום שנוי רשות דהאשה ומשום דלבעל אכתי לא הי' שנוי רשות, ורק מפני שהמ"מ כתב דע"י שנוי רשות דהאשה קונה אותה, ויש לי לתרץ דבריו של המ"מ דהוא סובר כהר"ן בקדושין דאם קדשה בחליפין איסורי הנאה כיון דלדידה שריא דמקודשת ואע"ג דלאו ממון של בעל הם דלדידי' אסור, מ"מ כיון דהאשה מותרת ליהנות מזה והוא המציא לה הנאה זו מקודשת בשכר הנאה שהמציא לה וכמ"ש הנתיבות לעיל (סי' שמ"ח) ע"ש, ואם כי הריטב"א שהבאתי אינו סובר כן אלא דכיון דלדידי' אסור ליהנות אינה מקודשת דלאו ממון דבעל הוא, מ"מ המ"מ יסבור כהר"ן, והיינו שכתב כיון שהיא קנתה פי' דהיא קנתה את החפץ שקבלה וקנאתו בשנוי רשות, אף הוא קונה אותה כלו' להאשה, ועוד אפשר לומר דהכוונה דהגזלן קונה את הגזילה גופא ע"י שנוי רשות דהאשה דהוה בזה הקנין והשנוי רשות באים כאחת ושפיר הוה שלו וכמ"ש הרשב"א בב"ק שם דמה דאמרי' דהגנב והגזלן הקדישן משום יאוש ושנוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש והקשה הרשב"א דהיכי חייל הקדישו כיון דיאוש לחוד לא קנה ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ותי' משום דע"י הקדש הוה שנוי השם והקדישו וקנייתו באים כאחת, לכן לא ניחא ליישב דברי הרא"ש באופן שכתבתי אחרי שכל הנהו ראשונים שהבאתי הם נגדו, אלא נ"ל מטעם אחר סובר הרא"ש דבקדושין לא חשיב שנוי רשות וכמ"ש הבית מאיר (אה"ע סי' כ"א) דשנוי רשות ליד האשה לא מיקרי שנוי רשות משום דשם רטרהי עליה ועל כל מה שיש לה זכעין מ"ש (ב"ק ע"ו) מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ע"ש ואם כי מתחלה הייתי כמתפלא על דבריו דהא התוס' שם כתבו דאע"ג דהוה הקדש כשם בעלים ולא מיקרי מסרה, מ"מ שנוי רשות חשוב דאל"כ יקשה מהא דאמרי' בב"ק קרבנו ולא הגזול וכי הקדישו לאחר יאוש קנה, ובע"כ דהוה מטעם יאוש ושנוי רשות, דליכא למימר מטעם שנוי השם דאכתי לא אסיק אדעתא טעמא דשנוי השם ע"ש, אכן בשמ"ק ראיתי ישוב אחר וז"ל דודאי לפי מאי דסברינן לעיל דהקדש חשיב שנוי רשות לא ידעינן האי מסקנא דהכא דטעמא דמתני' הוא משום דשינוי בעליו עליו, ולפי מסקנא דהכא ודאי ואמר לעיל משום שנוי השם עכ"ל, הרי להדיא דלמסקנא אין חילוק בין שנוי רשות למסירה, וכמו דמכירה לא הוי מטעם זה, גם שנוי רשות לא הוה מטעם זה, ומעתה מיושב דעת הרא"ש דלהכי לא חשיב זה כשנוי רשות משום דשם בעלה עליה וכסברת הב"מ ודו"ק, והנה המהרש"ל ביש"ש הוכיח דהרמב"ם סובר נמי כהרא"ש דיאוש קונה בגזילה, ובחדושנו לעיל סי' רנ"ט כתבתי ראיה לדבריו ע"ש:
סעיף ג' במחבר אם יש עם היאוש שנוי רשות בין שנתיאשו ואח"כ מכר בין שנתיאשו אחר שמכר כו', ועיין בש"ך שהקשה על דעה זו דס"ל דשנוי רשות ואח"כ יאוש נמי קנה מהא דב"מ (דף כ"ב) דפריך התם על אביי דסובר ישל"מ לא הוה יאוש מברייתא דהגנב והגזלן שנטלו מזה ונתנו לזה כו' בשלמא גזלן חזו ומייאש אלא גנב מי קא חזו דמייאש, ולשיטת הרמב"ם דשנוי רשות ואח"כ יאוש נמי קנה מאי פריך הא י"ל כיון דאיכא התם נמי שנוי רשות, ולכן אע"ג דבשעת נתינה לזה הוה אכתי יאוש שלא מדעת, מ"מ אח"כ כשנתודע הוה עכ"פ שנוי רשות ואח"כ יאוש דמהני נמי, אע"כ דהא בהא תליא ולאביי דיאוש של"מ לא מהני מטעם דבאיסורא אתי לידו, ממילא נמי דשנוי רשות ואח"כ יאוש לא מהני מהאי טעמא ע"ש, ונ"ל דהנה אם כי הרבה מפרשים הבינו בדעת הרמב"ם דס"ל בכל אופן דשנוי רשות מהני אפי' אם אח"כ נתיאש ובאיסורא אתי לידו, וכתבו הטעם דס"ל דשנוי רשות עצמו הוה קנין בצירוף יאוש וכמ"ש בקצוה"ח לקמן (סי' שס"ב), אנן לי נראה דגם הרמב"ם לא פליג היכי דבאיסורא אתי לידו דיועיל היאוש אפי' בצירוף השנוי. רשות אלא הרמב"ם ס"ל לחלק כמ"ש הב"י לקמן (סי' שס"ט) דע"כ לא מיקרי באיסורא אתי לידו כ"א היכי שהלוקח ידע שגנובה או גזולה היא אבל אם בשעה שנתנוה לידו לא ידע שגזולה היתה לא מיקרי זה באיסורא אתי ליד המקבל ע"ש, והכי איתא להדיא בלשון הרמב"ם (פ"ה מגזילה) וז"ל נטלו מוכסין תמורו ונתנו לו אחרת ה"ז שלו כו' וחזקתה שנתיאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שהיא גזילה עכ"ל הרי דייק בלשונו ובטעם היתירו משום דאינו יודע שהיא גזולה אבל אם ידע שגזולה היא, איה"נ שגם הרמב"ם מודה דלא מהני היאוש שבא אחר שינוי הרשות משום דבאיסרא אתי לידו, ולפ"ז א"ש בסוגיא דב"מ דקאמר התם הגנב שנטל מזה ונתן לזה, דלשון זה מיותר, אלא דבא להורות דמיירי התם דבנטילה מזה והנתינה לזה היתה כאחת ובמעמד אחד והמקבל ראה גם את הנטילה איך שנטל ממנו ונתן לידו, וכיון שכן דמיירי התם שהמקבל ידע שגזולה היא גם הרמב"ם ס"ל דלא מהני היאוש שיבוא אח"כ, ובעינן דוקא דהיאוש יבוא קודם ולהכי שפיר הקשה לאביי ח"ב, ועיין בסמ"ע לקמן (סי' שס"א) שהשיג על הב"י וס"ל דאפי בידע מקודם שגזולה היא ג"כ מיקרי שינוי רשות ע"ש, ולבד שלשון הרמב"ם עצמו משמע כהב"י וכנ"ל גם הראיה שהבאתי לזה מלשון הש"ס דהתם, דאלת"ה יקשה קושית הש"ך ודו"ק. וגם מה שהקשו על הרמב"ם דהא קיי"ל רב ור"י הלכה כר"י, ור"י הא סובר בב"ק (דף קט"ו) דשנוי רשות ואח"כ יאוש לא קנה, וקושיא זאת הוא רק לפי הבנתם ברמב"ם דסובר בכל אופן דשנוי רשות מהני אפי' אם אח"כ נתיאש ובאיסורא אתי, אכן למ"ש א"ש דפלוגתא דרב ור"י הוא בכה"ג שידע שגניבה הוא ובכה"ג הוא דסובר ר"י דלא קנה ודו"ק:
סימן שנד
סעיף א' במחבר כגון כבשה שהיתה מעוברת בשעת גניבה וילדה וכו'. הנה במשנה דר"פ הגוזל נחלקו בדין זה רש"י והרא"ש, הרא"ש סובר דגם הפרה גופא א"צ להחזיר דע"י שנוי דלידה קונה לגוף הפרה נמי, והרמ"א כתב כאן בשם הרא"ש וי"א דאפי' שבח הבא מאליה הוא של גנב, ומשמע לכאורה דרק השבח הוא דקונה ולא לגוף הפרה, וזה תמוה דבהדיא כתב הרא"ש דע"י שנוי דלידה קונה לגוף הפרה נמי דמעיקרא גופא מעליא והשתא גופא סריקא ואין שנוי גדול מזה ע"ש, וגם כוונת הרמ"א בע"כ יתפרש הכי דלא השבח בלבד אלא גוף הפרה נמי א"צ להחזיר, ושיטת רש"י דכיון דבגוף הפרה לא נעשה שנוי מחויב להחזירה והיינו מ"ש רש"י במשנה שם והעודף ששוה, דרק הולד וגיזה הוא דקונה אבל לא לגוף הפרה, וזהו כדעת הרמב"ן דסובר נמי הכי, והנה בעודף הזה גופא יש לחקור אם מה שגדל הולד והגיזה אצל הגזלן כגון שגזל פרה מעוברת בחדשים הראשונים לעיבורה בשעת שהי' הולד קטן שלא הגיע זמן לידה עוד ונגמר אצל הגזלן וילדה, וכן רחל טעונה בעוד שהגיזה היתה קטנה ונתגדל אצל הגזלן וגזזה ונמצא דמשעת גזילה עד זמן שבא השנוי דהיינו הלידה והגיזה, נתגדלו הולד והגיזה גופא, העודף הזה למי, מי אמרינן כיון דולדות וגיזה קונה בשנוי א"צ לשלם כ"א כמו שהיו שווים בשעת הגזילה, או שמא כיון דהשנוי הוא לא בגדילת הולד והגיזה, רק הלידה והגיזה גופא הוא השנוי, ולכן כל מה שנתגדל הולד והגיזה עד הלידה הכל של נגזל הוא דעדיין ליכא כאן שנוי וברשותו הוא דאשבח, ואכן מלשון המשנה ר"פ גזל פרה מעוברת וילדה דנקיט משלם פרה העומדת לילד ולא נקיט בבא זו משלם כשעת הגזילה כמו דתני בסיפא משמע דאע"פ שבשעת גזילה אינה עומדת לילד ולגזוז אפ"ה משלם דמי פרה העומדת לילד, דהיינו ברגע האחרונה סמוך ללידה, דכל השבח שהושבח הולד והגיזה משעת גזילה עד שעת ללידה הכל לנגזל הוא, דגידול הולד והגיזה אין זה שנוי, גוף הבהמה ודאי דלא אשתנה ולכן ברשותו של נגזל הוא דאשבח, דאלת"ה אלא דשבח הולד משעת הגזילה עד שעת הלידה נמי דגזלן הוא, הכי הול"ל למינקט במתני' גם בצבא זאת משלם כשעת הגזילה ומדנקיט גזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה העומדת לילד מכלל דבאמת כל שבח ובולד ובגיזה מן הגזילה עד לידה הכל צריך להחזיר לנגזל, וכן יש לדייק נמי מלשון רש"י שכתב והעודף ששוה עכשיו הולד והגיזה יותר שלו הוא ולשון מעכשיו שכתב צריך ביאור והכי הול"ל והעודף ששבח הולד והגיזה יותר שלו הוא, ולמ"ש א"ש דגם בעודף זה ששוה הולד והגיזה לאו הכל שלו, דמה שהועדף משעת גזילה עד שעת לידה צריך להחזיר, ורק העודף מה ששוה עכשיו לאחר הלידה דיותר שוה הולד כשיצא לאויר העולם מששוה העובר במעי פרה דשמא ימות בלידתו ושבח דלידה גופא הוא דהוה שלו אבל שבח של עצם הולד מה שהועדף והושבח משעת גזילה עד שעת לידה צריך להחזיר ולהכי דייק לכתוב העודף ששוה עכשיו, דהיינו לאחר הלידה וז"ב, ובהיות כן תמה אנכי מאוד על הסמ"ע לקמן (סי' שס"ב סקט"ז) שכתב להדיא ההיפך דאם גזלה בתחלה או באמצע עיבורה אינו משלך כל כך כמו שהבהמה שוה בעת שהיא עומדת לילד דהיינו גמר עיבורה אלא הכל לפי שומת שויה בשעת גזילה ממש ע"ש, ותימה רבה הא במשנה קתני להדיא דמשלם פרה העומדת לילד דהיינו גמר עיבורה וכמ"ש, וגם לשון רש"י הכי משמע להדיא ומנ"ל להסמ"ע לחדש דינו להיפך, והנה סברא ובטעם הסמ"ע אפשר לומר דס"ל דגידול של הולד וגיזה מה שנתגדלו משעת גזילה עד שעת לידה וגיזה זה גופא הוה נמי שנוי בלא הלידה והגיזה וכמו גזל טלה ונעשה איל דהוה שנוי וס"ל לסמ"ע דלא בעינן שנוי גמור כגון גיזה ולידה אלא מה שנתוסף הגיזה ואלול העיבור נמי הוי שנוי קצת, והן אמנם מצאתי לו תנא דמסייע בזה והוא בתוד"ה ר' עקיבא (ב"מ דמ"ג ע"ב) דמוכח התם דסברי דהגדיל הגיזה הוה שנוי וכמ"ש בהגהות חכ"מ שם וכ"כ בחדושי הרשב"א בשם הר"ח ע"ש, ושוב ראיתי בב"ק (דצ"ה ע"א) בתוס' שכתבו דהשבח עד הלידה הוה דגזלן, ובהגהות הגר"א הגיה דצ"ל לנגזל, ולמ"ש הגר"א הגרסא הנכונה בתוס' לגזלן כיון דסברי דגידול הולד הוה שנוי עמ"ש, ושוב ראיתי שכדברי הסמ"ע מפורש ברא"ש וכטעם שכתבתי מטעם דדומה לטלה ונעשה איל ע"ש, ובזה ניחא נמי מ"ש הסמ"ע ע שם וז"ל דהוה ד אפי' לא נשתנה כגון גזלה מעוברת ועודה מעוברת או גזלה טעונה ועודה טעונה בחזרתה דהוה נמי של גזלן עכ"ל, ובנתיבות שם תמה מאוד דהא אפי' נתפטמה מאליה דינו כהוקרה דהוא לא נגזל ע"ש, ולמ"ש א"ש דהסמ"ע סובר דגם בזה יש שנוי קצת דמה שהוגדל העיבור ונתוסף הגיזה הוה שנוי וכ"כ להדיא בפרישה לקמן (סי' שס"ג) דשנוי קצת מיהא בעינן ואין להעלות כלל על הדעת דס"ל לסמ"ע בלא שנוי כלל קונה ועמ"ש בחבורנו לב"מ שם, אכן מלשון מתני' דידן לא משמע כהסמ"ע וכמ"ש ועמ"ש מזה לעיל (סי' רע"ח) וסי' שנ"ג ע"ש היטב:
שם בקצוה"ח ונראה להביא ראיה להרמב"ם מהא דאמרו בע"ז כו', עמ"ש בסי' הקודם לדחות ראיתו:
סעיף ה' במחבר אינם יכולים להקדיש לא הגנב ולא הגזלן ולא הבעלים והואדינא דר' יוחנן דשניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו יש לבאר אם אמרי' כמו שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו והוה"ד דאינו יכול לחלל מע"ש ותרם רבעי שאינו שלו או, חילול לא דמי להקדש ויכול לחלל גם דבר שאינו שלו, והנה בדין זה נחלקו הרמב"ם עם התוס', דבתוס' ב"ק (דס"ט ע"א) בד"ה והצנועין כתבו דצ"ל דהצנועין קאי על שאר שני שבוע דאי אשביעית כיון שהיו זוכין מן ההפקר לא היו יכולים הצנועים לחלל ע"ש, הרי מוכח מדבריהם להדיא דדבר שאינו שלו אינו יכול לחלל, וכ"כ להדיא בקדושין דנ"ו אין יכול לחלל מע"ש שביד חבירו וגם התורי"ד שם כתבו כן, אכן שיטת הרמב"ם הוא דצנועין בשביעית הוה, וא"כ מוכח דסובר בע"כ דיכול לחלל גם דבר שאינו שלו, והא הלוקטים זכו במה שלקטו כיון דשביעית הפקר הוא ואפ"ה יכולים הצנועים לחלל ולכאורה הי' אפשר לדחות ולומר דגם הרמב"ם ס"ל דלח"ל דבר שאינו שלו אינו יכול ורק התם בצנועין מטעם זכות שליחות הוא דמנו לחלל, ודוקא לשי' הרמב"ם דבשביעית קאי היא הנותנת דיכולים לזכות ולחלל עבור הלוקטים, ויבואר עפמ"ש התוס' (ב"ק דס"ח) דלמה לא יוכל לחלל כרם רבעי של חבירו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא מדעתו, ובקדושין דנ"ו הובא תי' על קושיא זאת דזכייה הוא מטעם שליחות וכל מילי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי, וא"כ הא תינח בשאר שני שבוע דלא זכו בהם לא מצו גם הבעלים להיעשות שלוחם אבל בשביעית דהפקר הוא וכיון דהזוכה זכה מן ההפקר ויכול לחללו, משו"ה גם הבעלים יכולים לחללו מדין זכין לאדם שלא בפניו, ושוב ראיתי בתוס' רעק"א על משניות (פ"ה ממע"ה) שרצה ליישב כעין זה לקושית הרמב"ן על הרמב"ם היאך פסק כהך דצנועין והא קיי"ל דגזל ולא נתיאשו הבעלים אינם יכולים להקדישו, ותי' דהכא משום זכות הוא ע"ש שהעלה כן לדבר נכון, ולענ"ד יש לפקפק בזה הרבה דהנה בלא"ה קשה טובא לשי' הרמב"ם דהך דצנועין קאי בשביעית א"כ איך קאמר אביי שם, דהוי אמינא דצנועין אית להו לר' דוסא ומה בגנב עבדו תקנתא וכו', אמאי קרי לי' גנב כיון דבשביעית קיימא שאז הוי הפקר לכל, וכבר ישב על מדוכה זאת הפנ"י ונשאר בתימה, ולכן נ"ל דרך אחרת בזה דהנה התוס' לא כתבו לדבר ברור ששביעית נוהג בכרם רבעי רק כתבו בלשון אי שביעית נוהג כדמשמע כו' ע"ש, דלשון זה משמע דספוקי מספקא להו בדין זה, והראיה שהביאו אינה ראיה כלל כמ"ש מהר"ם בפירושו דהכי קאמר רשב"ג בשביעית שכל פירות חולין הם הפקר לכל ויסברו העולם שגם כרם זה חולין ולא ידעון שהוא כרם רבעי ויאכלו בלא פדיון לכך מציינין אותו אבל לעולם אימא לך שאין שביעית נוהג בו אלא שהעולם יסברו שהוא חולין וע"ש שכתב באמת שאין זה ראיה רק משמעות בעלמא, ומדלא הביאו התוס' ראי' אחרת מכלל דמקור אחר אין לדין זה להורות שיהי' נוהג שביעית בכרם רבעי דהו"ל למיתי ראיה ברורה ולא ללמוד מסוגיא זאת שאין מהתם ראיה מכרחת רק משמעות בעלמא ולכן אף בראיה קלה אפשר להכריע הכף להיפך דאין שביעית נוהג בכרם רבעי וכ"ש שלענ"ד לי ראיות נכונות על זה, חדא דיש להוכיח כן מרמב"ם גופ', דהנה מקור הספק שמאיזה צד יש להסתפק בכרם רבעי אם נוהג בו שביעית הוא מחמת דכרם רבעי ממון גבוה והוא כהקדש, ובהקדש גופא מספקא לו נמי כדאיתא בתוס' (מנחות דפ"ד) לחד תירוצא דשדך ונזירך בא למעט הקדש, ולישנא קמא סובר דלא בא למעט הקדש ע"ש, או הספק הוא דלכם האמור בשביעית בא למעט עכו"ם והקדש או לא, וכאשר נדע הדין בהקדש אז ממילא ידעינן נמי הדין דכרם רבעי, דספק אחר אין בכרם רבעי זולת מה שדומה להקדש, והנה מן הרמב"ם אפשר להוכיח דס"ל דלכם בא למעט הקדש, דידוע שיטת הרמב"ם (פ"ד מהלכות שמיטה) דעכו"ם שקנה קרקע בא"י אין נוהג בזה קדושת שביעית, ואף שהמבי"ט ומהרי"ט והכו"פ הרגישו בזה מאוד על הרמב"ם, מ"מ איהו הלא סובר כן, והב"י ואחריו הגאון מלבי"ם ז"ל בפ' בהר כתבו מקור לזה מדכתיב והיתה שבת הארץ לכם למעוטי עכו"ם וכיון שנדע דסובר דדיש עכו"ם פוטר ממילא שגם בהקדש אין נוהג דנמעט נמי מלכם ולא הקדש, וכ"ה במנ"ח מצוה ש"ל דזה בזה תליא וכמו שממעט עכו"ם ממעט נמי הקדש, וכיון שידעינן שלרמב"ם בהקדש אינו נוהג ה"ה לכרם רבעי נמי כיון שגם הוא ממון גבוה ומיקרי הקדש, ואפי' אם נחלק בין כרם רבעי להקדש נ"ל מסוגיא דב"ק גופא ראיות ע"ז שאין שביעית בכרם רבעי, חדא דמאי אמר אביי דהו"א דר' דוסא לית לי' דצנועין דבעניים עבדו תקנתא ולא בגנב וא"כ בע"כ קסבר דהך דצנועין מיירי בשאר שני שבוע דמשביעית לא הוה גנב, וא"כ יקשה מנ"ל באמת לאביי להוכיח מזה דדינא דצנועין הוא מן הדין ולא מצד התקנה, דאי מצד התקנה לא היה ר' דוסא סובר כוותייהו ודלמא הצנועין מיירי בשביעית שאז לא הוה גנב ושפיר ר' דוסא אית לי' דצנועין והכל מצד התקנה, אלא ודאי מוכח שגם בשביעית לא הוה הפקר ובכ"מ הוה גנב ואי"ל דאכתי אמאי הוה גנב דהא הם אינם יודעים שזה כרם רבעי ויסברו דחולין גמורים הם שהפקר הוא בשביעית, י"ל דהא הפנ"י הכריח כבע"כ הצנועין היו מציינין ג"כ ואח"כ היו מחללים, א"כ ידוע שזה כרם רבעי ושפיר הוה גנב, ונדחה בזה דברי מהר"ם לובלין שהבאתי לעיל, ועוד נ"ל להביא ראיה, דהנה הש"ס הקשה ממתני' דצנועין רק על ר' יוחנן דס"ל שגם דבר שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש, הא לשיטת הרמב"ם דהך דצנועין מיירי דוקא בשביעית א"כ אי נימא דהוה הפקר והוא של הזוכה ואינו לבעלים הראשונים עוד, א"כ הוה לגבי בעלים הראשונים אינו שלו עדיפא הו"ל לאקשויי דאיך יכולים לחלל הא הוה אינו שלו, וקושיא הזאת יהי' לאו דוקא לר' יוחנן אלא אליבא דכו"ע דבאינו שלו כו"ע מודים דא"י להקדיש, ועוד דמאי משני כל המתלקט אמרי, דבשלמא אי הקושיא הוא מאינו ברשותו שייך שפיר תי' הזה דכל המתלקט דעכשיו הוא החילול ברשותו אבל לשי' הרמב"ם דהקושיא הוא מאינו שלו מאי מהני אם מחלל במחובר כיון שאינו שלו והוה הפקר, א"ו שגם בשביעית גופא לא הוה הפקר לשיטת הרמב"ם וכנ"ל, ואחרי שהוכחנו בשיטת הרמב"ם דסובר שאין שביעית נוהג בכ"ר ממילא יפלו הקושיות שהקשו עליו, קושית התוס' היאך יכלו לחלל ודאי דלא קשה, דהא לדידי' גם בשביעית לא הוה הפקר, וקושיא השני' היאך הרי אביי להזוכים גנב נמי יתורץ, דהא איה"נ דהוה גנב אפי' בשביעית, וממילא יוסתר תי' רעק"א דלהכי ס"ל דהצנועים יכולים לחלל הוא מטעם זכות דכיון שהוא הפקר והם בעצמם יכולים לחלל מצו לעשווי שליח, דלפמ"ש שגם בשביעית לא הוה הפקר א"כ גם הזוכים עצמם אינם יכולים לחלל דגזל הוא בידם והדרן לדינא דמסקינן דלא מצו לעשווי שליח:
ומעתה נשאר לנו עוד לתרץ קושית הרמב"ן על סתירת דברי הרמב"ם אהדדי דפוסק כר' יוחנן וכצנועין ואמנם ג"ז י"ל דלכאורה יש לעיין בעיקר היסוד שהנחת דהרמב"ם יסבור שאין שביעית בכ"ר, דהא מלשון הרמב"ם לא משמע הכי, דז"ל הרמב"ם (פ"ט ממע"ש) מי שהיה לו כ"ר בשנת השמיטה דיד הכל שוה צריך לציינו בקזוזות אדמה כדי שיכירו בו וכו' והצנועין מניחין את המעות בשנת השמיטה ומחללין וכו' עכ"ל, הרי שכתב דבשמיטה יד הכל שוה וס"ל שדוקא בשביעית עבדינן תקנתא משום שאז הכל בשוה ובא לזכות בהיתר משא"כ בשאר שני שבוע שבא לזכות באיסור לא עבדינן תקנתא, הרי לכאורה להדיא שבשביעית הוה הפקר, אכן שוב התבוננתי דאין ראיה מזה די"ל שבאמת אין נוהג כ"ר בשביעית ולא הוה הפקר בשביעית ואפ"ה ראוי לעשות תקנה משום שכל הפירות של חולין הם הפקר והעולם יסברו שאין זה כ"ר ובאים לזכות בהיתר וכמ"ש המהר"ם לובלין ואע"ג שלעיל כתבתי בדברי אביי דלהכי קרי להזוכים גנב אפי' בשביעית משום שהצנועים היו מציינים שדותיהם ג"כ וידעו שהוא כ"ר ובאו לזכות באיסור, י"ל בזה דנהי דאביי ודאי ס"ל כן דהיו מציינים ג"כ ושפיר קרי להו גנב, אכן הרמב"ם רצה להיות נאיד מסברת אביי משום דבירושלמי איתא להדיא להיפך דז"ל הירושלמי (פ"ה ממע"ש) ויציינו פי' דפריך אמאי היה להצנועים לחלל טוב יותר היה להם לציין ולא לחלל, ומשני אם היו מציינים היאך נקראים צנועים, דלשון צנועים לא שייך ע"ז כמ"ש בפנ"מ שם הטעם, ויסבור הרמב"ם נמי כהירושלמי שלא היו מציינים וממילא באים לזכות בהיתר, ובזה ממילא יתורץ דברי הרמב"ם מקושית הרמב"ן דבאמת יסבור כר' יוחנן בכל מילי והא דצנועין יכלו לחלל היינו מצד התקנה וכמ"ש התוס' בב"ק שם דכל עיקר הטעם שהוכיח אביי דאי"א לומר מצד התקנה הוא רק מחמת דא"כ מנ"ל לר' יוחנן דר' דיסא אית לי' דצנועין, וכ"ז הוא רק לשיטת אביי דהצנועין לא היו מציינין והי' בא לזכות בגניבה להכי יש טעם לחלק ולומר דהתם לא עביד תקנתא, משא"כ לשיטת הרמב"ם שסובר דצנועין לא היו מציינין א"כ לא בא לזכות בהיתר שסובר שזה פירות חילין ושייך גם בהו תקנתא ונוכל לומר דבאמת הוה החילול מצד התקנה ואפ"ה ר' דוסא אית לי' דצנועין, אמנם אכתי מלשון שכ' הרמב"ם דלהכי היו מציינין בשביעית שיכירו בו ולא יאכלו עד שיפדו, משמע מלשון זה שהקפידה הוא רק שלא יאכלו בו בלא פדיון, ולפמ"ש ששביעית אינו נוהג בכ"ר א"כ הוה הקפידה שלא יבואו לזכות, י"ל דתרתי קאמר הרמב"ם שיכירו בו, היינו שלא יבואו לזכות, ואפי' מי שירצה לזכות בגזל עכ"פ ידע שהוא כ"ר ולא ירצה לאכול בלא פדיון וכן נראה מלשון הרמב"ם שכתב הך דיכירו בו ולא יבואו לזכות לשני ענינים חולקים וכמו שניכר בפנים ואי נימא שהקפידה הוא רק שלא יאכל לא היה לו לחלק לשני ענינים ואי"ל דהא הרמב"ם סובר דלמי שבא לזכות בגזל לא עבדינן תקנתא י"ל דתקנה לכתחלה לא מתקנינן אבל עיקר התקנה כאן כדי שיכירו בו וממילא נכוון נמי לתקן אפי' למי שירצה לגזול וג"ז אי"ל דכיון דבבא דלא יאכלו בלא פדיון מיירי היכא שבא לזכות בגזל א"כ מאי מהני פדייה דהא אפי' אם יפדו הזוכין לא הוי פדיון שאין זה שלהם ומזה י"ל בע"כ כפי' הכ"מ שהרמב"ם סובר דבאמת אדם מחלל אפילו דבר שאינו שלו ואע"ג דבהקדש לא מצי להקדיש, הקדם לא דמי לחילול ודלא כסברת התוס' בב"ק שהכריח דלמסקנת הסוגיא בע"כ מחלקינן בין חילול להקדש ודו"ק בכ"ז:
שם במחבר אפי' יש להם עדי גניבה כו', ואין להקשות כיון דסופו שיבואו עדים להעיד ויוציא הגזילה מתח"י וא"כ אמאי לא חשיב כאילו בידו דמ"ש מפקדון שאינו רוצה לכפור ומ"ש הכא שאינו יכול לכפור, די"ל דמי יימר שיזדקקו להם ב"ד ומשו"ה לא נוכל לחשבו כבידו ועמ"ש לעיל סי' ל"ז וסי' פ"ז:
סימן שנו
סעיף ג' במחבר נתייאשו הבעלים כו' בין שנתיאשו אחר שמכר כו' וסובר רשות ואח"כ יאוש נמי קני, ומה שקשה ע"ז הא רב ור"י הלכה כר"י ור"י הא ס"ל (ב"ק קט"ו) דשנוי רשות ואח"כ יאוש לא קני עמ"ש לעיל סי' שנ"ג:
סימן שנח
סעיף ג' במחבר מותר ליקח מן האריס כו' הנה בתוס' ב"מ דכ"א ד"ה מר זוטרא כתבו שאין לומר דלהכי אכל רב אשי משום דסמיך שיתרצה מרי בר איסק בשידע דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא לו מעיקרא לא ניחא לן ע"ש, ומשמע להדיא מדבריהם דאפי' במקום שיודע בודאי שבעה"ב לא יקפיד כשידע אפ"ה אסור ליטול כל זמן שלא נתוודע לבעלים, ועיין בש"ך כאן מ"ש על דברי התוס', ולכאורה לא משמע כן דעת הרמב"ם, אלא דאם אך ידעינן שכשיתוודע לא יקפיד אין בו משום גזל אפי' קודם שנודע ואין זה ענין לדין דיאוש של"מ, ואמנם בכדי לבאר דעת הרמב"ם צריך אני להאריך, דהנה בקדושין דנ"ב גבי ההוא דקדיש בפרוזמא דשיכבא אתא בעה"ב וא"ל אמאי לא אייתית מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה אבל הכא משום כסופא, וכלשון הש"ס כתב הרמב"ם (פ"ה מאישות) דאע"ג שבעה"ב א"ל למה לא נתת לה הדבר הטוב אינה מקודשת דמחמת כסופא הוא דאמר וכ"ה ברי"ף שם ובשו"ע (אה"ע סי' כ"ח), והנה בתורי"ד הקשה על הרי"ף ורמב"ם למה להו הטעם דמחמת כסופא כיון דאנן קיי"ל דיאוש של"מ לא הוי יאוש תיפוק לי' דלמפרע לא הוי קדושין משום דלא אמרינן מדמחיל השתא מחיל למפרע, ועיין בב"ש שם ס"ק מ"ד שהקשה כן על רש"י בקדושין שכתב שם וז"ל אבל הכא משום כסופא אבל למפרע לא, והשיג הב"ש דאיך יפרש הסוגיא דמיירי בקדושין דלמפרע דא"כ ל"ל הטעם משום כסופא תיפוק מטעם ישל"מ א"ו שהסוגיא איירי בקדושין דמכאן ולהבא ע"ש, אכן דברי הב"ש קשים להולמם דהא הסוגיא דהתם אליבא דרבא קיימא ואיהו ס"ל באמת דישל"מ הוה יאוש ולדידי' מוכרחים אנו לטעם דכסופא וצדקו דברי רש"י שהוא אינו בא לפסוק הלכה כ"א לפרש הסוגיא וכיון דסוגיא לרבא אזיל הוצרך לטעם דכסופא, אכן קושית הר"י הזקן על הרי"ף ורמב"ם שכתבו ג"כ לטעם דכסופא הוה קושיא אלימתא דלדידן דקיי"ל כאביי בלא טעם דכסופא נמי לא הוי קדושין, ונ"ל ליישב עפמ"ש הרמב"ם שם דאם קדשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד כגון חמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק והמל"מ והפרישה סי' כ"ח כתבו דהקדושי ספק הוה רק משום דדבר מועט הוא ובמקומו לא שוה פרוטה ואפ"ה מקודשת מספק שמא שו"פ במדי, הא אם היה שוה פרוטה הוה קדושי ודאי, הרי ידעינן מזה שכשידעינן בודאי שאין בעה"ב מקפיד אין בזה משום גזל ומותר לכל אחד ליקח זה וכמ"ש המחבר להדיא לקמן סי' שנ"ט סעיף א', או משום הפקר וכסברת הנו"ב מהדו"ק אה"ע סי' כ"ח או מטעם מתנה כדעת הא"מ סי' כ"ח, ולפ"ז אפי' באם לא ידעינן אכתי דעת בעה"ב אם מקפיד בזה או לא ואח"כ נודע לנו שלא יקפוד ג"כ מותר ואין בו משום גזל אחרי שנתברר שגם בשעת הלקיחה לא היה בו דין ממון והגע עצמך אם אחד לקח חפץ חבירו ואח"כ נודע לנו שהחפץ הופקר מקודם לקיחתו, האם יהי' בזה חשש גזל משום שלא ידע הלוקח ואין זה ענין כלל ליאוש של"מ דהא התם היאוש בא מכח הנפילה וכל זמן שלא ידע שנפל הרי הוא מקפיד ע"ז ורוצה שיהיה ברשותו אלא שאתה רוצה לומר אילו היה יודע שנפל הי' מתיאש בזה ס"ל דלא מהני כיון דבשעה שמצאו לא נדע עוד ולא נתייאש ואתי לידו באיסורא דהא בשעה שמצאו אכתי הי' ממון מעליא, אבל הכא איגלאי השתא דגם למפרע לא הי' בו דין ממון וא"כ בהיתר גמור בא לידו, וכ"ש לפמ"ש לעיל סי' רנ"ט בפלוגתא דאביי ורבא דבדבר שידעינן שבודאי יתייאש לבסוף גם אביי מודה דמהני היאוש דכיון שכבר נפל החפץ ולא יבוא עוד לידי בעלים הופקע מרשותו תיכף ולא פליגי כ"א בדבר שסתמו להתייאש אבל אין זה ודאי שיתיאש ע"ש שהארכתי בזה, דלפ"ז אפי' ביאוש בדבר שודאי יתייאש הוה יאוש מהשתא, כ"ש כשיתגלה ויבורר אח"כ שלא היה בו דין ממון כלל, ולפ"ז יהי' כוונת הש"ס דקדושין דקאמר שלא מהני כלך אצל יפות כ"א בתרומה אבל הכא משום כסופא אומר כן דבתרומה כיון שעומדת לתרום לא תלינן רצון בעה"ב מחמת איזה סבה שנתחדשה אחר ההרמה, אלא אמרינן דגלי דעתו בזה שמעיקרא לא הי' מקפיד ולכן מהני ההרמה, משא"כ הכא תלינן דמה שניחא לו כעת מחמת כסופא הוא וא"כ רק השתא הוא דניחא אבל מעיקרא הקפיד ולא מהני, ומיושב דעת הרי"ף ורמב"ם דמצרכי לטעם דכסופא, דאם לא הי' לפנינו איזה סבה במה לתלות דניחותא דידי' בא כעת אז היינו אומרים שמדנתרצה כעת מכלל דאין מקפיד כלל ע"ז דאל"ה מה הכריחו למחול כעת, ובכה"ג היה הקדושין אפי' לאביי כיון דהוברר דלא הי' בזה דין ממון גם למפרע ואין זה ענין כלל לישל"מ, רק מחמת טעם דכסופא אנו אומרים שרצונו נתחדש כעת מחמת כסופא ומעיקרא הי' בו דין ממון ולא מהני לאביי, וא"כ שפיר הוצרכו לטעם דכסופא אפי' לדידן, ומיושב בזה נמי קושית הב"ח (אה"ע ס' כ"ח) על סוגיא זאת וז"ל יש לתמוה דהלא קיי"ל אפי' שואל שלא מדעת גזלן ואע"ג דהדרא בעיני' כ"ש האי דשקל לנפשי' וקידש בו את האשה דבשעה שקידשה ואמר לה הרי את מקודשת היתה גזילה בידו ומאי מהני אח"כ גילוי דעת דבעה"ב דניחא לו למפרע דקידשה בשלו, דאי איתא דמהני גלוי דעת אמאי קאמר לעיל ש"מ קידשה בגזל מקודשת ולא מפליג דבגלוי דעת דניחא לו למפרע דמקודשת עכ"ל, ולמ"ש א"ש דבגזל ה"ט דלא מהני מה שמגלה דעתו אח"כ משום דתלינן שהגלוי דעת דלבסוף בא מחמת איזה סבה, או מחמת כסופא או מחמת איזה טובה שעשה לו ונמצא דבשעה שקידשה הי' גזל ולא מהני, אבל כשאין אנו מוצאים שום סבה לתלות רצונו ואז בע"כ שנאמר דרצונו בא מחמת שלא יקפיד כלל איה"נ שגם בגזל גמור היה מהני כיון דאיגלאי מלתא דלאו מידי גזל ממנו ורק דבר שכבר הפקיר גזל ממנו ומעיקרא בהיתירא אתי לידו, אלא דאכתי יש להבין דהנה בסוגיא דב"מ מקשה על אביי מברייתא דתורם שלא מדעת תרומתו תרומה ואמאי הא בעידנא דתרם לא ידע, ולפמ"ש אין שום קושיא לכאורה, דבדין דאמר אביי גבי ישל"מ דבלא הנפילה לא היה מתייאש וא"כ כיון דבשעה שמצאה לא ידע עוד מהנפילה הוה באיסורא אתי לידו, אבל בתרומה שאין במה לתלות וכיון שגילו דעתם שאינם מקפידים ע"ז, גם מעיקרא לא היה בזה שום איסור וכנ"ל, ואמנם י"ל בזה כמ"ש הש"ך כאן ליישב לפי דרכו דלענין תרומה ידיעה ממש בעינן ע"ש, ותי' הזה יהי' גם לדברנו, ויש עוד כמה אנפי לתרץ כמ"ש בשמ"ק, ולבד שלא יקשה על דברנו מסוגיא זאת, אדרבה נ"ל שמסוגיא זאת מוכח סברתי, ומהתם יהי' מקור הרמב"ם דדבר שאין מקפיד מותר ליקח והמפרשים לא הערו מקורו וגם הנו"ב תמה מאיזה מקור ידע הרמב"ם כן, ולענ"ד מסוגיא זאת הוא מוכרח, דהנה רבה תרגמה בדשוי שליח אלא שא"ל לתרום סתם והשליח תרם מן היפות, ויקשה דאכתי מאי מתרץ ומאי מהני דשווי' שליח כיון דלא א"ל לתרום מן היפות והשליח כי תרם מן היפות אכתי דמי לישל"מ כיון דבעידנא דתרם לא ידע שיתרצה, ולשי' הרמב"ם א א"ש, דבשלמא לס"ד דלא שוויה שלית והבעה"ב לא ידע מעצם ההרמה, להכי אע"ג דחזינן דהשתא ניחא לו, מ"מ כיון דבתרומה ידיעה בעינן והוא לא ידע, אבל השתא דמשני בדשוי שליח וידע מן ההרמה אלא דלא ידע אם מן היפות וכיון דהשתא ניחא ואין מקפיד ע"ז הרי איגלאי דלכתחלה נמי אין מקפיד ע"ז משום מצוה ובהיתר תרם ואפי' לאביי מהני ובזה יישבתי קושית התוס' בקדושין שהקשו דמאי מייתי התם מדאביי והא לאביי בעינן דוקא דשוויה שליח והכא דאיירי בלא שוה שליח מאי מייתי מדאביי, ולפמ"ש יבואר דהא דבעינן הכא שליחות אין זה מחמת חשש גזל דלחשש גזל כיון דחזינן דלא קפיד אין בזה חשש גזל, ורק משום דבתרומה בעינן ידיעה, וא"כ בקידושין דלא קפדינן כ"א אחשש גזל לא בעינן שישויה שליח ובגלוי מלתא שאין מקפיד סגי, ולכאורה הי' נראה דהתוס' התם אזלי לשיטתייהו בב"מ דמשמע מדבריהם דס"ל שאעפ"י שידוע שבעה"ב לא יקפיד כשיתוודע כל שלא ידע מזה אסור לאכול, ולכן הוכרחו התם לומר שמיירי בשוי שליח דאל"ה יש בו חשש גזל ועמ"ש כאן הש"ך, ולפ"ז לכאורה מחלוקת רחוקה בין הרמב"ם ותוס', דאילו בדבר שידוע שלא יקפיד כמו ההיא דב"מ דידע רב אשי שמרי לא יקפיד, להרמב"ם מותר לכתחלה ליטול כמ"ש כן להדיא, ולא עוד אלא אפי' בדבר כזה שבעת הלקיחה מסופקים היינו בדעת הבעה"ב אם יקפיד או לא ואח"כ איגלאי מלתא שלא הקפיד ג"כ מותר כמו שהוכחתי מספק הרמב"ם דסוגיא דקדושין דכיון שאיגלאי שלא הקפיד הרי לא היה בזה דין ממון גם למפרע, ואילו התוס' סוברים שאפי' בדבר שידעינן גם בעת הלקיחה שכיתוודע לא יקפיד אסור נמי ליקח, אכן באמת אפשר לומר שבדינא דרמב"ם גם התוס' יודו דמהני ואפי' בספק נמי, ורק בב"מ שאני, דהא עיקר הטעם דבאין מקפיד מותר ליטלה היינו משום דאמרינן כבעה"ב סילק נפשי' מזה והפקיר וכמו שהסביר הנו"ב, ולכן בשלמא בתרומה אמרי' שפיר שאין חושש הבעה"ב שיתרמו בלא ידיעתו כיון שעומדת לתרום, וכן נמי בעובדא דסרסיא בקדושין אי לאו מטעם כסופא היינו אומרים שאין חושש הבעה"ב אם יחלוק בלי ידיעתו וכיון שבעה"ב אין חושש לזה הרי מעיקרא לא הי' בזה חשש גזל, אבל בעובדא דמרי בר איסק אף אי נימא שיתרצה כשידע שאכל רב אשי, היינו משום ניחא לו שרב אשי אכל ודוקא משום כבודו דרב אשי וחביבות הת"ח אבל לאדם אחר לא הי' רוצה שיאכל, וא"כ לא סילק עצמו החפץ וכיון שמן החפץ לא נסתלק עוד רשות בעלים לא נוכ לומר שכבר הופקר, וא"כ בשעה שאכל הי' בו דין ממון בעלים ושפיר דומה ליאוש של"מ, משא"כ בדין דרמב"ם שמיירי בדבר כזה שידעינן שלא יקפיד ע"ז לשום אדם וא"כ סילק נפשו מדבר זה ואין בו חשש גזל מעיקרא ודו"ק בכ"ז: