אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב חלק שלישי › הלכות חובל בחבירו

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

חלק שלישי · הלכות חובל בחבירו

הלכות נזקי ממון

סימן תכ

סעיף ט"ז במחבר צער כיצד כו' וכתב הר"י בתוס' ב"ק דפ"ה דבצער שיש בו רושם משלם יותר מבצער שאין בו רושם ע"ש. ומהרש"ל ביש"ש האריך לדחות דין זה ע"ש. ולענ"ד נראה ראי' לדברי התוס' מירושלמי דפ' החובל דאיתא שם הכי בעי ר' ירמיה קטע ידו וחזר קטע ידו מלמעלה מהו שישלם צער של שעה ראשונה ע"ש. פי' היכי דקטע ידו בשני פעמים ולא אמדוהו בפעם ראשונה אם צריך לשלם צער של הפגם ראשונה ולכאורה מאוד תמוה הבעיא, דהא בצער ליכא דבר קצוב כמה לשלם, ורק לפי ערך הצער ואפי' לפי אומד המוזכר בש"ס כמה היה רוצה ליתן בין סם לסייף, אטו כל הסייפין שווין, אם הרגו בסייף חד וחלק אז הצער מועט, ואם בסכין פגום שצערו מרובה ודאי צריך לתת לו צער יותר דגם הניזק עצמו היה נותן להנצל מזה יותר מכפי שהיה נותן להצלה מסייף שאין צערו גדול כ"כ, ובהדיא איתא במתני' דר"פ החובל אומדין כמה אדם כזה רוצה להיות מצטער כך, הרי דבהדיא שאין הצער שוה בכל האנשים וגם בכל המקרים רק לפי ערך האדם אם ענוג הוא או לא ולפי ערך גודל הצער וא"כ מה שייך למיבעי היכי שקטע את ידו בשתי פעמים אם אמרינן שכבר מחויב וצריך לתת לו גם צער הראשון או כיון שאמדינן ביחד א"צ לתת כ"א צער אחד, הא אפי' אם עצם המעשה היה בפעם אחת שקטע את ידו בשתי פעמים כאחת בלי הפסק, ודאי נמי הדבר שצריך לשלם לו בעד צערו המרובה ביותר, אכן לדברי התוס' א"ש דיש נ"מ גדולה, דהא בפעם הראשון כשקטע ידו מלמטה היה בזה צער שיש עמו חבורה והיה חייב לשלם לבד הכאב גם בעד הרושם שעשה אותי, ועתה כשקטע כל היד מלמעלה הרי הרושם התחתון לא נוכל לחשבו כפגם כיון ששילם לו בעד כל היד א"כ מוכרח הדבר ליטול ממנו כל היד, ואי נימא דאמדינן הכל ביחד כעת אז נהי דנחשוב בחשבון גם צער הראשון לא נחשב כ"א צער הכאב, וכאילו לקח לו היד בפעם אחת ע"י שני קטועים שאז ודאי דלא משלם כ"א צער אחד גדול, ולא צער עם רושם בעד השניה ולא צער הרושם דכיון שמשלם לו בעד כל היד הרי היד נטולה לגמרי ולא שייך לשלם בעד הרושם, משא"כ אם נימא דכיון שבעת מעשה היה זה צמר שיש בו רושם ונתחייב גם בעד הרושם כבר זכה בו ומחויב לשלם הכל, וזה אין לומר דלו יחויב עתה בעד הרושם השני של כל היד כיון שבלא"ה היה רושם, דודאי לא דמי גנאי הרושם מחבורה לנטילת כל היד, וא"כ יהיה מכאן ראיה נכונה לשיטת הר"י ודו"ק ועיי"ש עוד לקמן מזה:

ואע"ג שבתוי"ט מקשה על סברת התוס' דהא צער הרושם הוא בושת ולא צער, י"ל דבושת שמין אותו מה שבעת מעשה היה לו בושת הכפיות פנים שנכסף בעת מעשה, ואעפ"כ צער יש לו מה שיודע שישאר לו רושם, ובלא"ה איני יודע את תמיהתו הא בושת בעיא דלא איפשטא הוא אי משום זילותא אי משום פגם המשפחה כמבואר התם ולטעמים הללו ודאי שלא נכנס זה בתוך הצער ודו"ק:

סעיף י"ז במחבר כיצד משערין את השבת כו' ואם חסר אבר כגון שקטע ידו נותן לו דמי ידו שהוא הנזק ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין, בש"ס ב"ק דפ"ה הכי איתא בברייתא שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין וא"ת לקתה מדת הדין דכי מיתפח האי גברא לאו אגרא דשומר קשואין הוא שקיל אלא דלי דוולא ושקיל אגרא א"נ אזיל בשליחא ושקיל אגרא מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו. וברש"י ד"ה לקתה מדת הדין כתב וז"ל כלומר לא שילם לו כל צורכו דהא כי מתפח האי גברא מחולי זה שנקטה "רגלו" כו' עכ"ל. ומהרש"ל הגיה "ידו" במקום רגל וכתב שטעות סופר הוא ברש"י, והיינו דלפי הגרסא הכתובה ברש"י צ"ל דיפרש דכי מתפח הוה פירושו כשישיב לבריאותו מחולי זה, וא"כ אי אפשר לו לגרום "ידו" גבי דלי דוולא, דהא בלא יד אי"א למידול דוולא, ובע"כ לגרוס רגלו, אכן המהרש"ל כתב שאי"א לפרש כפירוש זה אלא כפירוש התוס', דכי מתפח, היינו קודם כשהיה ברי, ולפ"ז צריך לגרום "ידו" גבי דלי דוולא "רגל" גבי שליחות כמובן:

ומה שהכריח לתוס' לפרש כן וגם להרש"ל בדברי רש"י דאי יפרש דאי מתפח הכוונה כשישוב מחולי זה ואז נמי ראוי למידוול דוולא א"כ מאי משני מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו, הא גם מעיקרא ידעינן שנתן לו דמי ידו, ואפ"ה קשיא לן שגם לאחר הקטע ראוי הוא למלאכה הזאת, אכן לבד שברש"י בע"כ אי"א לפרש כפי' התוס', דהא רש"י כתב להדיא כי מתפח מחולי זה, הרי דמפרש לשון כי מתפח כשישוב ברי מן אותו המחלה, ובגיטין די"ב פרש"י להדיא כן, ואפי' אם נדחוק ונמחוק גם זה מלשון רש"י, גם או לא צפנה ארוכה, דהא גם לפי' של התוס' קשה דאכתי באמת טעמא מאי לא משלם כיון שבאמת ראוי הוא גם עתה למלאכה הזאת וכמו שהקשה המהרש"א ז"ל, והקושיא שהוקשה להם דא"כ מאי משני הש"ס י"ל בזה דרש"י סובר כשיטת הרמ"ה המובא בשמ"ר דבענין השבת לא משגחינן ע"ז שהוא יכול עתה לעשות איזה מלאכה, כ"א דוקא ממלאכה שהיה יכול לעשותה כאחת עם מלאכת האבר שאבד, כיצד קטע את ידו ונותן לו דמי ידו ושבת אם תאמר שיתן לו דמי מלאכה הראויה לידו השניה אי"א לומר כן שהרי כשהיה עושה מלאכה בידו שאבדה לא היה יכול לעשות מלאכה אחרת בידו השניה, ונמצאת מלאכת ידו השניה בכלל דמי ידו שאבדה וכבר נתן לו דמי ידו, אלא נותנין לו דמי מלאכת עינו שהיה יכול לעשותה עם מלאכת ידו שאבדה ג"כ, וזו היא שמירת קשואין, וסברא נכונה היא מאוד, דכיון ששילם לו בעד ידו, הרי נחשבת כאילו יד האבודה עושה מלאכה, וכשהוא עושה מלאכה לא יכול עם היד השניה ג"כ לעשות מלאכתו, ונהי דביד השניה בעצם יכול לעשות מלאכה טובה מ"מ אנו צריכים לדון כאילו יד האבודה עושה ג"כ, ולכן לא נוכל לשלם כ"א בעד מלאכה הזה שהיה יכול לעשות גם עם ידו הראשונה, וזהו מ"ש רש"י שכבר נתן לו דמי ידו, ולכשיתרפא נמי אינו ראוי למלאכה כזאת, פי' כיון שנתן לו דמי ידו אנו צריכין לחשוב כאילו יד הזה עסוקה באיזה מלאכה, ואז אינו ראוי לעשות גם ברגלו למידל דוולא, דאין אדם עושה שתי מלאכות כאחת בידו וברגליו למידל דוולא, ואע"ג שכתבו התוס' דאם היה אומן נוקב מרגליות צריך לעשות לו השבת כמו בעד נוקב מרגליות, ואע"ג דכשהיה עושה מלאכה ברגליו בעת מעשה לא היה יכול לנקוב מרגליות, י"ל דגם רש"י יודה לדין זה, דהכא שאני דכיון שהיה אומן א"כ גם בעד הנזק לא שילם לו בעד כל הרגל, כיון שלא הפסיד לו כ"כ, דגם בלא רגליו ראוי הוא למלאכתו זאת, להכי אין השבת בכלל דמי ידו כיון שלא נתן לו כל דמי היד ואין להקשות דא"כ בדלי דוולא נמי נימא הכי דאם נקטעה רגלו לא ישלם לו בעד כל הרגל כיון שאכתי ראוי הוא למידל דוולא ולא ישלם לו יותר כ"א עד שיעור דדלי דוולא, ובשבת נימא דישלם לו או"ה, כדלי דוולא, דהתם כיון שאין זה אומנות תדירא לא נוכל לומר שישכור למידל דוולא, דאין אדם קונהו לשם כך, ולהכי כשנישם היזיקו היה לו לשלם בעד כל הרגל עד שיער שומר הפתח, משא"כ הכא כיון שהוא אומנות תדירי י"ל דאיה"נ מתחילה לא שילם לו כל היזיקו ודלא כמ"ש הרא"ש דהא דבעבד נוקב מרגליות שיימינן לי' היינו כשנקטעה ידו דאז צריך לשלם יותר, משא"כ לגרוע מן השיעור דנישום כעבדא עי"ז אין מסתבר ע"ש, אלא רש"י סובר לדבר מסתבר שאפי' לענין גרועי שיימינן הכי, והוכחת הרא"ש אינה הוכחה דאפי' אם ירצה למכור עצמו יוכל למכור לנוקב מרגליות כיון שגם זה הוא ענין תדירי, כן י"ל דרש"י לא סבירא לי' כאידך דינא דצריך לשלם לו השבת כנוקב מרגליות ודו"ק:

סעיף כ"ה במחבר חירשו נותן לו דמי כולו ובתוס' ב"ק שם הקשו דמשמע הכא דחרש אין לו שום שווי מדנותן דמי כולו ובפ"ק דערכין תנן חש"ו נידרין ונערכין וכו', ונ"ל פשוט וברור שקושית התוס' אינו אלא מנידרין דהיינו דמי עלו, דבזה משגחינן על שווי העבד כפי שהוא שוה למכור, משו"ה בחירשו אם נימא דאין לו שום שווי א"כ למה נידר, אבל מנערכין לא קשה כלום דלענין ערכין אין תלוי כלל בשווי כ"א לפי שניו ואפי' אם אינו שוה כלום למכירה אפ"ה נערך ונותן כפי שניו, ושוב מצאתי בשמ"ק בריש מסכת ערכין דעל מ"ש התוס' התם דמשמע דאית לי' דמים לחרש, ציין השמ"ק דהיינו מדקתני נידרין ע"ש, והיינו דמהך דקתני נערכין לא מוכח מידי דאפי' כשאין דמים לחרש נמי נערך וז"ב. ואם כי זה פשוט לא הוצרכתי להאריך כ"א בכדי ליישב קושית המפרשים שהקשו ע"ז שסיימו התוס' דחרש שאינו בר אומנות אין לו שום שווי, מהא דקא' הש"ס בגיטין דמ"ג ע"א לענין מכרו רבו לקנס ת"ש יליד בית כו' ואי' ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכיר מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנס, ולדברי התוס' מאי קושיא הא שפיר משכחת לה בחרש שאינו בר אומנות דלא שוה מידי ולא מזדבן לקנסא וכמ"ש התוס' בפ' החובל דבחרש שאינו בר אומנות אף אם חבל בו פטור, וא"כ שפיר משכחת לה בכה"ג. ולמ"ש אין מקום לקושיא זאת דיש לחלק ולומר דמ"ש התוס' דחבל לחרש פטור היינו מדמי דחבלה דכיון דזה ישולם לפי ערך ההיזק שהזיקו כמה היה יפה תחילה וכמה הוא שוה עכשיו, ולכן שפיר אמרינן דחרש אין לו שום שווי למוכרו, וממילא אם חבל בו פטור מלשלם בעד החבלה, משא"כ כשהרג לעבד ולענין תשלומי הקנס דשלשים של עבד כיון דשם לא העריכה התורה את הקנס כנגד שווי העבד, ורק בין שוה מנה בין שוה פרוטה משלם שלשים שקלים, ולכן דומה ממש לדין דערכין, דאפי' כשאין העבד שוה כלום נמי חייב לשלם כיון דאין קנס זה ישולם לפי השווי וז"ב ולפ"ז א"ש דהנה רש"י בגיטין שם דייק לפרש בעבד שמכרו רבו לקנס, דהיינו לקנס דשלשים שקלים, ובחבורנו שם הוכחתי דרש"י מוכרח לפרש כן מכמה טעמים חדא דסובר כשיטת רוב הפוסקים דכל הני חמשה דברים דחבלה כולה ממונא הם ולא קנסא, וכיון שלא מכרו אלא לקנס ולא לשאר דברים בע"כ דמיירי בקנס דשלשים שקלים, דבחבלה ליכא קנם, ואפי' לשיטת הפוסקים דחמשה דברים נמי הוה קנסא, אכתי בע"כ דלא מכרו לחבלה, דהא הפנ"י בגיטין כתב לחלק בין קנס דל' שקלים להנהו חמשה דברים דחבלה דאע"ג ששניהם לרבו מ"מ חילוק יש ביניהם שגזה"כ הוא, התירה זכתה מתחלה הקנס לאדון, אבל החמשה דברים הם ממון שחייבים לעבד ואף הרב עצמו צריך לשלם בכל עבד כנעני, רק הוא זוכה מטעם שכל מה שקנה עבד קנה רבו ע"ש. ולפ"ז לא יוכל הרב למוכרו כל לחבלה כיון דאין לו עוד שום זכות בזה דרק כשיקבלם העבד אז הוא זוכה מאת העבד, אבל כ"ז שלא זכה בו העבד אין לו מה למכור דבשלמא קנס דל' שקלים דהתורה זכתה מתחלה לאדון ויש לו זכות לכשיגחנו יקבל הקנס, יוכל למכור את הזכות לאחרים, אבל איך ימכור החבלה כיון דהוא לא זכה בהם כ"א לאחר שיקבלם העבד וכשמכור לאחרים והעבד לא יקבלם, ממילא שגם הרב אין לו מה למכור ועמש"ש באריכות להכריח דבע"כ כפרש"י דבקנס דשלשים שקלים מיירי התם ובקנס זה ודאי דגם לחרש צריך לשלם וכמ"ש:

סעיף כ"ו במחבר סימא עינו ולא אמדוהו קטע ידו ולא אמדוהו כו'. בש"ס דב"ק דפ"ה הוא בעיא בזה, מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי ויהיב לו דמי כולו או דלמא חדא חדא אמדינן ויהבינן נפקא מינה דבעי למיתב לו צער ובושת דכל חדא וחדא, לכאורה משמע דזה לא מיבעי אם צריך לשלם כלל צער ובושת, דפעם אחת ודאי צריך לשלם רפוי צער ובושת, ורק הבעיא אם צריך לשלם בעד כל נזק ונזק בפני עצמו או כיון דלא אמדוהו א"צ לשלם כ"א פעם אחת ואע"ג דמתחלה אמר בגמרא מי אמרי' כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי ויהיב לו דמי כולו. ומלשון זה משמע דרק בדמי כולו לחוד סגי היינו שמשלם בעד כל האדם את שוויו, ובעד הצער ורפוי ובושת אינו משלם כלל, די"ל דדמי כולו דקאמר היינו נמי הצער והבשת בהדיא רק שנתן לו בעד נזק אחד, דאפי' הטור שכתב כדעת התוס' דצריך לשלם בעד כל פעם רק האומדנא הוא בפעם אחת כתב נמי רק הלשון דמי כולו, והתם בע"ש הוה נזק ושבת בהדיא וכמ"ש כאן בפרישה, וכן היה מקום לפרש גם דברי הש"ס כן ולפ"ז לא היה מקום לשום קושית התוס' בד"ה נהי, קושיא הראשונה ודאי ליתא דמה שהקשו על רפוי למה פשיטא לי' שיהא בכלל דמי כולו, וכוונתם בזה דהא צריך לרפואות, היינו משום דהתם יש לו באמת צער ובושת מיוחד מכל נזק, אבל ברפוי מה שייך למיבעי דהא זה איו משלם לו לעצמו, ורק לרופא צריך לשלם, וכיון דלא נתרפא בינתים הרי גם מחמת הנזק הראשון צריך לו לרפאות כל חולשת גופו עד שישוב לאיתנו, ומהיכי תיתי יתן לו רפוי גם בעד הנזק השני בפני עצמו ואפשר לכוון זה במ"ש רש"י בטעם על רפוי שהרי לא מטרפא בינתים, היינו כמה שכתבתי דלהכא לא מיבעי בריפוי דפמ"נ אם המחלה מנזק הראשון הוסר ועתה נעשה חולה, ודאי שהיה צריך לרפאותו עוד הפעם ואי לא נתרפא הרי צריך לרפאותו גם מחמת נזק הראשון ומה שייך למיבעי וכן קושיא השניה דמ"ש מקיטע ידו שאע"פ שמשלם היזק מ"מ צריך לשלם גם בעד הצער והבושת התם, דאי שישלם פעם אחת צער ובושת וכן הכא פעם אחת ודאי שישלם, רק הבעיא הוא אם צריך לשלם בעד כל חדא וחדא דשמא כיון שלא אמדוהו עדיין מובלע הצער והבושת של חבלות כולם בצער ובושת אחד אבל לפטור לגמרי בלי צער ובושת זה לא עלה על הדעת, וכן קושיא השלישית דאטו אם חבל בחרש יפטר י"ל דאיה"נ דודאי חייב לשלם, והכא לא זה קמיבעי וכן הקושיא האחרונה דא"כ ירויח הא הכא הטעם רק מחמת דלא אמדוהו ואיה"נ דירוויח לפעמים, כן היה נ"ל לפרש בדעת רש"י וגם הרמב"ם דמפרש כרש"י לדעת הראב"ד, י"ל נמי כזה, זולת שהתוס' ושארי מפרשים ראשונים לא הבינו כן בדעת רש"י והרמב"ם. אלא מפרשים בכוונת רש"י שיפטור לגמרי מתשלומי רפוי צער ובושת כיון שנתן לו דמי כולו ונ"ל סעד לפירושם ברש"י דאי"א לפרש כמו שכתבתי אני, דא"כ למה להו למיבעי שגם אח"כ חירשו ונתן לו דמי כולו, הו"ל למיבעי סימא עינו וקטע ידו ולא אמדוהו אי משלם פעם אחת צער ובושת או לא, אלא ודאי משום דנתן לו דמי כולו קא גרים לפטור ולא משום דלא אמדוהו, וכיון שהפטור הוא משום דנתן לו דמי כולו ממילא דפטור לגמרי אפי' בפעם הראשונה ושפיר קא מקשו התוס':

והנה בירושלמי פ' החובל איתא הכי ר' ירמיה בעי קטע ידו וחזר וקטע מלמעלה אם משלם צער ראשונה ובמה"פ הביא מזה ראיה לפרש"י דהבעיא הוא אם משלם כלל צער השני דאילו לפי' התוס' זה לא מיבעי דודאי צריך לשלם בעד שני הפעמים אלא שצריך למישם כאחת, ואילו בירושלמי בעי להדיא אם משלם כלל צער השני, ונ"ל דלבד שלא יקשה מזה לשי' התוס' אלא יהיה עוד ראיה לדבריהם מן הירושלמי הזה, דהא כבר כתבתי לעיל בסי' זה לתמוה על בעיית הירושלמי כיון דצער אינו דבר קצוב ורק הכל לפי רוב הצער דלפי השומא המוזכרת בש"ס דאומדים כמה אדם כזה רוצה ליתן שלא להצטער כך, א"כ ודאי כל שהצער גדול ביותר יתן יותר בכדי להנצל וזה יטול מן המזיק, וכן מדויק הלשון במתני' אומדין כמה אדם כזה רוצה להיות מצטער שכך הרי דהכל לפי רוב הצער וא"כ מאי מיבעי אי כל זמן שלא אמדוהו נחשב זה כנזק אחד או דכיון ששני פעמים ציערו יתן לו בעד הצער הראשון ג"כ, הא אפי' אי בנזק אחד ממש היה קוטע את ידו בשתי פעמים כאחת, היה צריך ג"כ לחשוב גודל כאב הצער מפעם הראשון, כיון שאינו דומה צער הקיטוע מפעם אחת לשתי פעמים וכ"ש עתה שהזיקו בשני פעמים בהפסק בינתים שנוכל עוד לחשבו לשני היזיקות מיוחדות, והעליתי דזה ודאי שצער הכאב אין נ"מ בהך בעיא, דאפי' אי נחשוב זאת להיזק אחד צריך נמי לחשוב באומד את הצער הראשון, רק דלענין זה יהיה הנ"מ בין אי נחשוב זאת להיזק אחד או לשני היזיקות, דהא כתבו התוס' שם דבצער שיש בו רושם צריך לשלם זולת הכאב גם צער הרושם והנה מתחלה כשקטע ידו מלמטה היה זה רושם ועתה כשקטע כל היד מלמעלה אזיל רושם הראשון וליכא אלא הרושם העליון, ואי נחשוב להיזק אחד צריך לשלם בעד צער גדול אחד דגודל הכאב נחשוב גם עתה ונחשוב זאת כאילו היה הקטיעה בצער גדול מאוד, משא"כ אי נימא דכיון שמתחלה שקטע ידו מלמטה זכה כבר בצער עם הרושם, עתה כשקטע צריך לשלם לו עוד הפעם בעד רושם השני עיין בחדושנו בריש הסימן שהעליתי מזה ראיה לתירוץ הריש"ם וא"כ לק"מ מהירושלמי על התוס', דגם הירושלמי מודה שצריך לשלם שני פעמים צער ורק מיבעי לי' כיון דעתה ליכא אלא רושם אחד אם צריך לשלם בעד הראשון ג"כ, אבל בהך בעיא דש"ס דילן דמיירי בשני מיני היזיקות, דקטע ידו וסימא עינו והרושם נשאר מן שניהם ודאי דצריך לשלם בעד שניהם ואדרבה עוד יהיה ראיה מן הירושלמי דאם כהבנת המה"פ דמבעי לי' אם צריך כלל לשלם א"כ מ"ש דמיבעי לי' להירושלמי בכה"ג היכי שקטע את היד בשני פעמים ולא מיבעי לי' בגוונא דש"ס דילן. ועוד מ"ש דמיבעי לי' רק על הצער ולא על הבושת, א"ו דבזה לא קא מיבעי דצריך לשלם צער ובושת בעד הפעם הראשון ג"כ, ולא מיבעי לי' כ"א באופן שאבר אחד ממש עשה היזיקו בפעם אחת דרושם לא נשאר כ"א אחד, אם צריך לשלם אבל בלא"ה ודאי צריך לשלם ומוכח כתוס' ודו"ק כי זה נכון מאוד בעזה"י:

אכן בדעת רש"י נראה שסברתו כן הוא, שהיכי דנתן לו דמי כולו כמאן דקטלי' דמי וכיון שחשבינן אותו כאילו מת ובמת א"צ לא לרפאותו ולא לשלם בושתו וצערו, וכי עתה דחי הוא יהא חמור ביותר, ועוד דדמי לעבד ובעבד פטור מכל כיון שהוא שלו, וה"נ היכא ששילם לו בעד כולו, ואילו היה זה בפעם אחת קוטע ידו וסימא עיניו עד שחירשו אז ודאי שאין צריך לשלם יותר מדמי כולו, אלא דקא מיבעי לי' היכא שעשה כן בהפסקות ולא אמדוהו בינתים אי אמרי' דנחשב זאת כמיתה ארוכתא, או שמא כבר זכה ואין לפטור החייב מכבר, ומה שהוסיף רש"י גבי רפוי משום דלא נתרפא בינתים, כוונתו דאילו נתרפא היינו שהוציא משלו על הוצאת הרופא ודאי דצריך להחזיר לו דהוא גרם לו ההפסד, ורק כיון שלא הוציא משלו ואח"כ כשחירשו דהוה נפטר ואין עליו עוד חיוב לרפאותו, ובזה יתיישב נמי קושית התוס' דמ"ש למה יהא רפוי בכלל דמי כולו ודאי דצריך להיות כך דכיון ששילם לו בעד כולו מה לו עוד לשלם, וכן מ"ש מקיטע ידו, דהתם שאני כיון שלא שילם לו בעד כולו להכי אע"ג ששילם לו בעד הנזק צריך לרפאותו ולשלם צערו ובושתו, משא"כ כששילם דמי כולו, וכן מה שהקשו אטו אם חבל חרש יפטר, ודאי דהתם חייב כיון שלא שילם לו בעד כולו וז"ב בעז"ה:

היוצא מזה דלסברת רש"י היכי ששילם לו בעד כולו פטור מכל וכמו בעבד דתנן החובל בעב"כ שלו פטור מכלום ואפי' מרפוי וסברת התוס' דנהי ששילם לו בעד כולו, היינו שילם לו בעד הפסד מלאכתו שהיה יכול להרוויח ולא בעד חיותו, ומשו"ה צריך לרפאותו ובושתו וצערו ודו"ק בכ"ז:

סעיף ל"ד במחבר נשבה בו הרוח והגביה בגדיו ונראה ערום ובא אחר והוסיף בהפשטתו חייב, דין זה אוקימתא דר"פ הוא בב"ק דפ"ה דהכי איתא התם אמר מר ביישו ערום חייב ערום בר בושת הוא אמר רב פפא מאי ערום דאתא זיקא כרכינהו למאניה ואתא הוא דלינהו טפי וביישיה, והיינו שכתב המחבר כאן ולולי מסתפינא מרבותינו הפוסקים הייתי מפרש פי' אחר בכוונת רש"י שלא הי' מוכרח דין זה דבאמת קשה טובא דלפרש"י דאם הוא ערום פטור אפי' כשביישו בכל מיני ביוש, א"כ למה הוצרך ר"פ לאוקמי דאתא הוא ודלינהו טפי, דלפ"ז היה הביוש בזה עי"ז שדלה לו טפי, הו"ל לאוקמי שביישו בשאר מיני ביוש ועוד דתיבת "וביישוה" מיותר לגמרי, כיון דזה גופא הוי הבושת מה שדלה לו טפי, א"כ לא הול"ל כ"א ואתא הוא ודלה לו טפי, לכן נ"ל דלפרש"י לא קאי האי ואתא הוא מדלנהו טפי על המבייש, אלא על המתבייש, וה"פ דאתא זיקא וכרכינהו למאניה ואתא הוא כלומר האדם הזה עצמו, ודלנהו טפי שאם לא היה כרק הזיקא למאניה אז היה מקפיד לילך ערום רק מחמת שבלא"ה הזיקא כרך למאניה וסוף סוף ערום הוא במקצת בע"כ שלא כרצונו משו"ה לא הקפיד עוד ודלנהו בעצמו טפי "וביישו" כלומר שאח"כ בא אדם אחר וביישו בשארי מיני ביוש דחייב ואע"ג דהאדם בעצמו כרך נמי למאניה, והרי לא הקפיד לילך ערום, מ"מ לא מיקרי בשביל זה אינו מקפיד, כיון דבלא הזיקא לא היה כורך גם הוא והוצרך לומר דאתא הוא ודלנהו טפי משום דאם הוא בעצמו לא היה מוסיף מאומה רק מה שהזיקא כרך אותו אז מלתא דפשיטא הוא דאם אחר מביישו בשאר מיני ביוש שחייב ולא נוכל לפטרו מטעם דאינו מקפיד לילך ערום דמה יעשה עם הרוח ובאמת מקפיד הוא ולהכי קאמר דגם הוא כרך אותו ודלנהו טפי וק"ל:

סימן תכא

סעיף ו' במחבר אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת י"א שיש לו רשות אפי' לחבול בו כדי להוציאו, כתב דין זה בלשון י"א דס"ל דהואיל דהרמב"ם לא סיים דאם מסבר מותר לחבלו מכלל דלא ס"ל לרמב"ם דמותר להכותו, והנה בתומים לעיל סי' ד' הקשה על המחבר דכתב שם דאם רואה שלו ביד חבירו שגזלו כו' אם האחר עומד כנגדו יכול להכותו, הרי סתם וכתב דרשאי להכותו ולא כתב בלשון וי"א, וכתבתי לחלק דהתם מיירי בגזילה שבא לביתו כדי לגזלו או שראה את חפצו בידו ורוצה להוציא הגזילה או שלא להניחו לגזול בכה"ג רשאי גם להכותו, משא"כ הכא דעיקר הקפידה הוא רק מחמת שנכנס בלא רשות אבל אין זה נוגע להפסד ממון בכה"ג סובר הרמב"ם דאינו רשאי להכותו ומשו"ה כתב זה בלשון וי"א ושם הארכנו, ולהדיא כתב המחבר בסמוך סעיף י"ג במקום שצריך להציל עצמו מחבירו רשאי גם להכותו ואפי' אם רק לאפרושו מאיסורא רשאי נמי להכותו, וא"כ לעיל התם כשחבירו רוצה לגזלו פשיטא דרשאי להציל עצמו ולאפרושו לגזלן מאיסורא דרשאי נמי להכותו:

סימן תכג

סעיף א' במחבר ואם מת הבעל נותן ליורשיו. הנה בב"ק דמ"ב בהא דפריך התם גרושה נמי תפלוג בדמי וולדות, פרש"י דמיירי כשגירשה אחר החבלה, ופי' בשמ"ק כוונתו דאי כשגירשה קודם חבלה כיון דבשעת חבלה לא היה לה בעל אינו מחויב כלל בדמי וולדות, ומה פריך גרושה נמי תפלוג אחרי שאין מחויב כלל בכה"ג, דדוקא בעל האשה זוכה בדמי וולדות ע"ש שכן פי' כמה ראשונים ברש"י, ולפ"ז באלמנה נמי כשנתאלמנה קודם חבלה אין מחויב בדמי וולדות כיון דלא היה בשעת חבלה אכן מדלא הזכירו הפוסקים מזה נראה דדוקא לס"ד דש"ס סבר הכי ולא למסקנא וכן מוכח למעיין בדברי הראשונים דכתבו כן רק דהכי הי' ס"ד דמקשה ע"ש עכ"פ ממוצא הדברים אפשר לדחות דברי הגהות הרש"ש שם דבש"ס הביא הברייתא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי וולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה ומוקי לה רבה דמיירי בגרושה, ופריך גרושה נמי תפליג בדמי וולדות אמר ר"פ התורה זכתה דמי וולדות לבעל אפי' בא עליה בזנות, והקשה רעק"א בגהש"ס דאפי' אי לא מוקי בגרושה נמי יקשה הרישא דברייתא דאין בעל נותן ליורשיו דתפלוג בדמי וולדות, דמ"ש אלמנה מגרושה לענין זה, ותי' בהגהות הרש"ש דהא דפריך גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות, מיירי כשגירשה קודם חבלה דבכה"ג דוקא פריך דגם היא תשקול חלק כיון דלא זכה אכתי הבעל בחבלה, ומה דאמרי' אין הבעל נותן ליורשיו מיירי כשמת אחר החבלה, ובכה"ג כיון דמשעת חבלה זכה בהם בעל פשיטא דאין להאשה שום חלק ע"ש, ודבריו הם נגד דברי רש"י שם דפי' דמיירי כשגירשה אחר חבלה. ואם כי הרגיש בזה הרש"ש ותיקן דרק לענין נזק וצער פרש"י כן, אבל הא דמקשה הש"ס גרושה נמי תפלוג מיירי דוקא כשגירשה קודם חבלה ע"ש, ולבד הדוחק הגדול שבזה עוד דבריו הם נגד הרבה ראשונים בעיקר הדין, דלפמ"ש בשם הראשונים בכוונת רש"י דבס"ד ודאי היה סובר דבגירשה קודם חבלה אין מחויב כלל בדמי ולדות, ואכן לי נראה ליישב קושית רעק"א עפמ"ש במה"פ של הירושלמי בפ' הפרה וזה לשונו איכא למידק הא דפריך גרושה נמי תפלוג לפי הס"ד הו"נ למיפרך תשקול לכולי' וברב פפא נמי איכא למידק דקאמר אפי' בא עליה בזנות, זנות מאן דכר שמי' לא הו"ל למימר אלא התורה זכתה לבעל כדכתיב, אלא דה"פ דקס"ד דגרושה דקאמר שנתגרשה מזה וניסת לאחר דאל"כ מאי קמ"ל בגרושה פשיטא דאין הבעל יורשה אלא ודאי כשנשאת לאחר והו"א דכשנשאה זה זכה בדמי נזקה קמ"ל דלא, משום דהחבלה היה מקודם שישבה תחתיו, והשתא פריך א"ה בגרושה נמי תפלוג וכלומר נהי דמן הסברא דהבעל הזה לא מצי למישקל כוליה דלאו בעל ההריון הוא, והאשה נמי לא תשקול כוליה דבעל האשה כתיב וקס"ד דלבעל האשה שיושבת תחתיו בעינן וא"כ תפלוג עם בעל זה בדמי ולדות ויורשיה עם יורשיו כו' ועלה קאמר ר"פ לא כדס"ד אלא הכל לבעל ההריון תדע דמבעל דרשינן אפי' בא עליה בזנות, וא"כ מדלא קפיד אלא שראוי לקרותו בעל ואפי' בא עליה בזנות ולא בעלה הוא אפ"ה זכתה התורה לו אלמא לבעל הריון הכל הוא ואין לאחר שום חלק בהם ע"ש שהוכיח כן מן הירושלמי דבס"ד היה סובר דבנתגרשה ונשאת לאחר בעלה זה השני זוכה במחצית דמי ולדות, ולפ"ז למאי דמשני בגרושה כל הברייתא מיירי כשגירשה ונישאת לאחר, ומה שאמר בברייתא דנותן דמי ולדות לבעל, היינו לבעל השני שיושבת תחתי' אין הבעל נותן ליורשיו, היינו נמי ליורשי בעל השני וע"ז פריך דלמה נותן כל הדמי ולדות לבעל השני או ליורשיו. תפלוג נמי עמו או עם יורשיו, ולפ"ז אין מקום עוד לקושית רעק"א, דהאי עיקר הקושיא הוא משום שגירשה ונשאת לאחר, אבל בלא התירוץ דגירשה ונשאת לאחר פשיטא דהכל מגיע לבעל ראשון או ליורשיו ואין לאשה חלק בו כיון דהבעל הראשון הוא בעל ההריון, וגם הבעל שיושבת תחתי' פשיטא דבזה אין לאשה חלק, ולפום מאי דמשני דגירשה ונשאת לאחר, לפ"ז הקושיא באמת על שני הבבות דברייתא דלמה קתני דנותן לבעל אין בעל נותן ליורשיו כל הדמי ולדות, תפליג איהי נמי עמו בעודו קיים או עם יורשיו כשאין זה הבעל שני קיים ודו"ק:

סימן תכד

סעיף ב' במחבר החובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין הנה זה לשון הרמב"ם פ"ח משבת ה"ח כן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהיה צריך לדם אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל כו' בד"א בחובל בהמה כו' אבל בחובל בחבירו אעפ"י שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן ואע"פ שא"צ לדם חייב עכ"ל. ומלשון זה משמע דהרמב"ם מחלק בין אדם לבהמה בדין דחובל דחובל באדם מחויב מיתה אע"פ שא"צ לדם דאכתי נקרא מתקן דעביד נ"ר ליוצרו משא"כ בחובל בהמה הו"ל מקלקל ופטור ממיתה אא"כ צריך לדם, וכן הבין הפנ"י בכתובות דל"ה בדעת הרמב"ם, ולכן הקשה עליו מהא דאמר התם מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת ה"ד אילימא דלא אתרו בו מכה אדם אמאי יומת אלא פשיטא דאתרו בו ואי בשבת מכה בהמה ישלמנה, ולשיטת הרמב"ם אכתי בבהמה גופא איכא לאיפלוגי בשבת, דהיכא שצריך לדם חייב מיתה ופטור מתשלומין, והא דכתיב מכה בהמה ישלמנה אפי' בשבת ובדאתרו בו דאכתי פטור ממיתה באין צריך לדם ומשו"ה ישלמנה משא"כ באדם דהו"ל מתקן אפי' א"צ לדם ע"ש, והנה נתפלאתי על הגאון ז"ל, הא דין דרמב"ם ליכא כ"א בחובל בבהמה ולא המיתה, דבזה הוה מקלקל גמור כשאין צריך לדם משא"כ בהמית את הבהמה הוי מתקן שתיקנה להוציאה מידי אבר מן החי וכמבואר בפסחים דע"ג שאפי' בניבל הבהמה בשבת חייב משום דתיקנה מידי אמה"ח, וא"כ התם דמיירי בחבל לבהמה והמיתה דומיא דמכה אדם יומת, שוב ליכא לאפלוגי בבהמה בשבת, שוב ראיתי שאפשר יש מקום לאפלוגי בבהמה, והיא דהא במכה אדם דיומת לא בעינן שימות מיד אחר ההכאה, דאפי' כשמת מתוך אותה ההכאה לאחר ימים נמי חייב מיתה, דדוקא גבי גלות בעינן שימות מיד ומשום דאשכחן כמה קולות שהקילו לגבי גלות וכמ"ש התוס' כתובות דל"ג ע"ב, אבל גבי מיתה במזיד, לא בעינן שימות מיד, וא"כ אכתי י"ל דקראי דמכה אדם יומת ומכה בהמה מיירי כשלא מתו מיד אחר ההכאה, כגון שהכה בשבת ומתו מתוך החבלה ביום ראשון שלאחריו דבאדם חייב מיתה ובבהמה יש לאיפלוגי בין צריך לדם לא"צ לדם דבא"צ לדם הו"ל מקלקל דלא שייך לומר בזה שתיקן להוציא מידי אבר מן החי כיון דבשבת לא מתה עוד והיתה מפרכסת ולא תיקן עוד מידי אבר מה"ח, ואכתי י"ל דקרא דמכה בהמה ישלמנה מיירי בדאתרו בו ואפ"ה ישלמנה כיון דהו"ל מקלקל:

ואכן באמת לק"מ כי לאחר העיון מוכרח שהרמב"ם אינו מחלק כלל בין אדם לבהמה בחובל, דלכאורה דברי הרמב"ם סותרים דברי עצמו, דבפי"ב דשבת גבי מבעיר כתב בזה"ל המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהיה צריך לאפר אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אע"פ שהוא משחית מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו כו' עכ"ל, הרי להדיא שאפי' בממון ולא באדם נמי אמרי' שדרך נקמה הוא עושה, ואינו מחלק התם כלל בין ממון לאדם, כ"א מחלק בין מבעיר סתם שבזה בעי' צריך לאפרו ובין מבעיר גדישו, ולכן נ"ל ברור, דודאי במבעיר. כל שהוא לא שייך לומר דדרך נקמה הוא, דהניזק לא יצטער כלל בהיזק משהו שעשה לו, ולכן לא הוי מתקן והיינו מה דפתח המבעיר "כל שהוא" חייב והוא דצריך לאפרו אבל המבעיר "גדיש" דהוא הפסד גדול ודאי שי"ל דדרך נקמה הוא וחייב אפי' בא"צ לאפרו. ובחובל נמי דמחלק בפ"ח בין אדם לבהמה, היינו משום דהתם מיירי בחבלה מועטה שהוציא ממנה כגרוגרת דם, שבזה לא שייך לומר דרך נקמה דמה יצטער בעל הבהמה כשהוציא ממנה מעט דם, ולהכי לא הוה מתקן ובעינן צריך לדם, משא"כ באדם שייך לומר דרך נקמה גם כשיוצא ממנה דם, וכ"ז החובל חבלה מועטה כשעור דמחייב לענין שבת אבל היכא שהורגה לגמרי ע"י החבלה פשיטא שגם בבהמה הוי מתקן דשייך לומר דרך נקמה הוא וכמו גבי מבעיר, לפ"ז לק"מ קושית הפנ"י דהא התם מיירי במכה בהמה והורגה דומיא דמכה אדם יומת, ובכה"ג ליכא חלוק בין אדם לבהמה, וגם בבהמה לא בעינן צריך לדם, וזהו ביאור אמיתי ברמב"ם:

ועוד נ"ל ליישב פסקי הרמב"ם וממילא יתיישב נמי קושית הפנ"י, דמה שמחלק הרמב"ם גבי חובל בין אדם לבהמה, ורק משום דלענין חיוב שבת חייב נמי בחובל לבהמת עצמו, שבזה לא שייך כלל דרך נקמה ולכן הוי מקלקל, משא"כ בחובל באדם דמיירי בחבירו, אמרי' דדרך נקמה הוא ואיה"נ בחובל בהמה של חבירו דאמרי' נמי דדרך נקמה וכמ"ש להדיא גבי מבעיר "אעפ"י שמשחיתה" הרי שאע"פ שמתכוון להזיק אמרי' דמתקן הוא אצל יצרו, ומה שמחלק בין בהמה לאדם, היינו משום דחובל בבהמה דמיירי התם, מיירי בבהמה של עצמו, וכחובל באדם היינו בחבירו, ובדרך זה יתפרש נמי חלוקו גבי מבעיר, המבעיר כל שהוא חייב והוא דצריך לאפרו, היינו במבעיר דבר של עצמו דלא שייך דרך נקמה, אבל השורף גדיש של "חבירו" חייב אע"פ שא"צ לאפרו וכן משמע להדיא מן המ"מ שם דבהמת חבירו חייב אעפ"י שא"צ לדם, וא"כ מכה בהמה דמיירי בבהמת חבירו הוה מתקן וליכא לאפלוגי, ואפי' אי נימא דדוחק לפרש כן כוונת הרמב"ם מדדייק לכתוב בחלוקו בין מכוון להזיק דמשמע מלשונו שאם אך מכוון להזיק ולא דרך נקמה הוה מקלקל, מ"מ זה פשוט שבין אדם לבהמה ליכא שום חלוק, וגם באדם נמי דינא הכי, שאם אינו מכוון דרך נקמה שלא חשבינן אותו למתקן ומה שדייק לחלק בין אדם לבהמה היינו משום דבבהמה דרך לחבלה דרך השחתה נמי לא בדרך נקמה ואין דרך לחבול באדם דרך השחתה אלא סתם חובל באדם הוי דרך נקמה, אבל זה ברור שאין חלוק בין אדם לבהמה בדין זה, ותרווייהו שווים דאם דרך השחתה בשניהם הוי מקלקל ואי דרך נקמה בשניהם הוי מתקן, ולפ"ז בסוגיא דכתובות דמיירי דרך נקמה, דאל"ה גם בו הוי מקלקל וכמ"ש התפא"י בכלכלת שבת ע"ש, וא"כ גם מכה בהמה מיירי כן בדרך נקמה, וגם בה הוי מתקן וחייב כמו באדם וליכא לפלוגי וכל זה ברור:

סעיף ד' במחבר מי שחציו עבד וחציו בן חורין שהכהו אדם או נגחו שור, הנה הרמב"ם פ"ד מהל' חובל ומזיק כתב דנגחו שור ביום של רבו לרבו, והשיגו הראב"ד דהא זה הדין אינו כ"א למשנה ראשונה דעובד את רבו יום אחד וא"ע יום אחד, אבל למשנה אחרונה דכופין את רבו לעשותו בן חורין הוה כמעוכב גט שחרור, ולמאי נ"מ כתב הרמב"ם ובאמת כל המפרשים כתבו כהראב"ד דמ"ש בגיטין דמ"ב דנגחו שור יום של רבו לרבו הוא דוקא למשנה ראשונה וכהראב"ד וכ"כ התוס' שם והנה מלבד שהרמב"ם סובר בודאי דגם למשנה אחרונה לא הוי כמשוחרר ומעוכב גט שחרור. ולהיפך הוא סובר דלמשנה אחרונה עוד מיגרע גרע צד החירות כיון שאינו ניכר כלל, ולמשנה ראשונה דעובד לעצמו יום אחד הרי צד חירות שבו מינכר וכמו שמוכח ממ"ש בפ"ב מהל' קרבן פסח ובפ"ב מחגיגה דלמשנה ראשונה יאכל משל עצמו, שמאחר שצד חירות שבו ניכר לעצמו שהרי עובד את עצמו יום אחד, משו"ה צד חירות שבו נמי ניגרר אחריו ואוכל מיהא משל עצמו, אבל למשנה אחרונה שלא עשו לו תקנה לעבוד עצמו יום אחד אין צד חירות ניכר הלכך אין צד עבדות נגרר ומשו"ה לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו, ולהדיא כתב כן הרמב"ם בפיה"מ בפסחים ובחגיגה וז"ל לא יאכל משל רבו ומשל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו דמשמע הא משל עצמו אוכל זהו דעת האומר מניחין עבד חציו בן חורין עכ"ל, הרי להדיא דאדרבה למשנה ראשונה אוכל משל עצמו וכיון שיום אחד הוא בן חורין גמור וניכר צד חירותו, נמשך גם צד עבדות אחריו, משא"כ למשנה אחרונה דאעפ"י שכופין את רבו לשחררו כל זמן שלא שחררו עבד גמור הוה לכל מילי, וזהו ההיפך מסוגיא דגיטין, והיינו שהסוגיות דפסחים וחגיגה מוכח כהרמב"ם ולכן סובר הרמב"ם דסוגיא דגיטין דחויה היא ורק לפום שיטתו של הפשטן השיב כן וכמו שהאריכו מפרשי הרמב"ם בזה, ולי יש עוד להוסיף על דבריהם דשיטת הרמב"ם מוכרחת היא מגמר סברא מגמרא דהא התוס' גופייהו בגיטין הרגישו מסוגיא דהתם דאזל ואקנייה לבנו קטן דמוכח משם דלא הוי כמשוחרר גמור ודאי הוי כבן חורין גם עוד טרם שכפו את הרב לשחרר, א"כ מה הרויח בזה דאקנייה לבנו קטן, הא מכי משחרריה לפלגיה מיד זכה העבד בעצמו והוי מעוכב גט שחרור, ומ"ש התוס' דשמא הקנה לבנו קודם ששחררו חברו, המעיין בסוגיא שם יראה להדיא שאינו כן אלא דמיירי שהקנה לו אח"כ, חדא דקאמר התם קם חד מינייהו ושחררו לפלגי' כו' אזל אקנייה לבנו קטן, הרי פשטות הסוגיא מוכח דמעיקרא שחרור זה לפלגי' ובתר הכי הקנה השני לבנו, ועוד דבע"כ מוכח שהקנה לו אח"כ, דאי הקנה לו קודם לא היו קונסין אותו דהא לא עשה כלום, אע"כ דהקנה לו אח"כ וא"כ מוכח להדיא מסוגיא ההיא דגם למשנה אחרונה לא היו כמעוכב גט שחרור אלא דכ"ז שלא נתן לו רבו שטר שחרור אכתי עבד הוא וגם מן הסברא דבר מתמיה הוא לומר דלמשנה אחרונה הוה מעשה ידיו שלו, דמה בכך דב"ד כופין מ"מ כל עוד שלא כפוהו למה יפסיד רבו מעשה ידיו, אטו יש בזה שום תיקון להפקיע מעשה ידיו אפי' קודם השחרור, והכי כל התקנה הוא משום דלא תהו בראה, וכיון שב"ד כופין לשחרר שוב אין חשש דלא תהו בראה, ומאיזה צד יפסיד תיכף, ומפני הנהו טעמו סובר הרמב"ם דהסוגיא דגיטין דחויה הוא ורק לשיטתו של הפשטן השיב. ומ"ש אם אירעו זה ביום של רבו, אע"ג שזה ודאי אינו כ"א למשנה ראשונה דאיכא יום של רבו ויום של עצמו אבל למשנה אחרונה אין כאן חלוקת ימים וכו' וי"ל שתפס לשון הש"ס ונ"מ גם למשנה אחרונה כמ"ש התוס' כגון עבד של קטן דלאו בני כפייה נינהו וכמ"ש המ"מ ועוד נ"ל בישוב הרמב"ם ומתוך כך יתבאר גם דין השני שכתב המחבר בסעיף שאח"ז, דבגיטין שם פריך על הדין דנגחן שור יום של רבו לרבו מברייתא דהמית איש חציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו כו' ואמאי ה"נ לימא יום של רבו לרבו והנה בתוד"ה מאי לאו הקשו דלמה לא מתרץ דברייתא מיירי למשנה אחרונה דליכא גבי' חלוקת ימים משו"ה נותן חצי קנס לרבו, וההיא דנגחו שור הוא למ"ר דאיכא גבי' חלוקת ימים, ולכאורה הי' אפשר ליישב תמיהתם עפמ"ש התוס' בחגיגה ד"ד דע"כ לא אמרי' למשנה אחרונה דהוה כמשוחרר היינו בעוד העבד קיים ועומד לשחרור, אבל היכי שמת העבד איגלאי מלתא דאינו עומד לשחרור ובכה"ג חשיב כעבד גמור כמו למשנה ראשונה ע"ש, ולפ"ז הכא בהמית העבד אין חלוק בין משנה ראשונה לאחרונה אכן באמת זה אינו דנהי שבכה"ג דמת העבד אח"כ אינו חשוב כמשוחרר דאיגלאי מלתא דאינו עומד לשחרור, ולכן לענין חיוב ראיה דמיירי התם בחגיגה שפיר פטור דכיון שאינו חשוב כמשוחרר יש לו אדון אחר קרינא בו, אבל איך אפשר לומר הכא דביום של רבו הוי לרבו, הא חלוקת ימים נמי אין כאן, דחלוקת הימים הוא מצד התקנה, דמין הדין צריכים היו שניהם להיות בשותפות, ורק שמפני הפסד של האדון דלא ניחא לו להיות שותף עם העבד, תקנו שיעבוד לזה יום אחד ולזה יום אחד וכמ"ש במשנה תקנתם את רבו, דמשמע שאינו כ"א מן התקנה, ולכן הכא דנהי דאינו חשוב כמשוחרר אבל זה ודאי שהתקנה דחלוקת הימים נמי לא היה בכאן דשמא יחיה ולא ימות, וכיון שכן ודאי הוא הדין דלמשנה אחרונה צריך לשלם חצי קנס לרבו ושפיר הקשו דלמה לא משני הכא, אלא דאכתי צ"ע התם בסמוך בבעיא דמעוכב גט שחרור אי יש לו קנס ופשוט מברייתא דהמית, דמדנותן חצי קנס לרבו מכלל דאכתי אדון מיקרי והא לענין זה שפיר יש לחלק כסברת התוס' דבהמית הוא דמיקרי שפיר אדון כיון דמת בתר הכי איגלאי מילתא דאינו עומד לשחרור, ושפיר קרי אדון אפי' למשנה אחרונה, משא"כ מעוכב גט שחרור, כיון דשחררו ממש, לא מיקרי שוב אדון וי"ל דהבעיא דמעוכב גט שחרור אי יש לו קנס מיירי נמי בכה"ג שהשור המיתו והיכי שהשור לא המיתו רק הזיקו, באמת לא מיבעי לן כלל, ופשיטא שאינו נותן קנס לרבו דכיון שעומד לשחרור הרי הוא כמשוחרר מיד, ורק היכי שהמיתו קודם ששחררו. בזה הוא דמיבעי לן דכיון דאיגלאי מילתא לבסוף דלא יקבל גט שחרור משו"ה חשוב כעבד, וכן משמע מלשון הגמרא דנקיט לקרא דכסף שלשים שקלים, שדין זה הוא דוקא בהמית לעבד, דבהזיקו אינו משלם כ"א נזק:

וע"ז שפיר קא פשוט מברייתא דהמית מי שחציו עבד דמיירי נמי בהמית, ולפ"ז מ"ש המחבר בסעיף שלאחריו דמי שמעוכב גט שחרור אם חבלו בו פטורים משום דהוא בעיא דלא איפשטא, מיירי דוקא כשחבלו בו ומת, אבל היכי שרק הזיקו צריך ליתן לעבד, אלא דהפוסקים לא הזכירו מזה אכן לאחר העיון אין נח לי תי' הזה, חדא דמסתבר לי דמה שחלקו התוס' בין מחיים לאחר מיתה, לא חלקו כן כ"א בחצי עבד וחצי ב"ח, דבעצם לא נעשה בו אכתי שום מעשה שחרור, ורק מצד הדין שכופין את רבו לשחררו נרצה לחשבו כמשוחרר לשחרור, בזה הוא דמחלקינן לומר דדוקא מחיים שעומד הוא לשחרור וכל העומד לשחרור חשבינן אותו למשוחרר גם קודם הכפייה אבל כשמת העבד דלא שייך בו שוב כפייה, ואיגלאי מילתא דאינו עומד לשחרור לא חשוב כמשוחרר, משא"כ במעוכב גט שחרור כגון מקדיש ומפקיר וכדומה, דמעשה השחרור כבר נעשה בו אלא שגט השחרור לא נמסר לידי, חשוב שפיר כמשוחרר אפי' כשמת ולא הספיקו למסור לו הגט שחרור, דהכי לאו משום שעומד לשחרור הוא דחשבינן אותו משוחרר אלא משום דמשוחרר באמת, ולבד שמצד הסברא נראה כן, עוד ראיה מוכרחת יש לזה מן הסוגיא דאלת"ה אלא שגם במעוכב גט שחרור מחלקינן בין מחיים לאחר מיתה, א"כ מאי פשוט התם לבעיא דמעוכב גט שחרור מהפיל שינו וסימא עינו דנותן לו דמי עינו הא שאני התם כיון שלא המיתו רק חבל בו ועומד הוא להשתחרר למ"ד צריך גט שחרור דעבד עודנו בחיים, משו"ה נותן לו דמי עינו מדלא מקרי תו אדון כיון שעומד להשתחרר, משא"כ בבעיא דמעוכב ג"ש דמיירי שהמיתו להעבד ואינו עומד להשתחרר, אפשר דחשוב כעבד ומאי פשוט מחבלא לקטלא, אע"כ דבמעוכב ג"ש לא מחלקינן בין מחיים לאחר מיתה, ולפ"ז יוחזר קושיתי דמה פשיט מחציו עבד למעוכב ג"ש נהי דגם אי נימא דבעיא דמעוכב ג"ש לא מיבעי רק בקנס דל' שקלים דמיירי בהמית ולא בחבלה, אכתי אין לפשיט זה מברייתא דהמית חציו עבד כיון דבחציו עבד מחלקינן בין מחיים לאחר מיתה ובמעוכב ג"ש לא מחלקינן:

ומה שנ"ל ברור בישוב התוס', או שהתוס' לא היה להם כלל הגרסא בבעיא במעוכב ג"ש אלא לגרסתם הי' הבעיא בחצי עבד, וכ"כ להדיא בחגיגה ד"ד ע"א כשהעתיקו הבעיא דגיטין, העתיקו שהבעיא היה בחצי עבד ע"ש ואפי' אי נימא שהגרסא שלהם היה ג"כ במעוכב ג"ש, אבל הם יפרשו דמעוכב הוא ג"ש לא ע"י מקדיש ומפקיר כפרש"י, אלא דמיירי במעוכב ג"ש מצד שהוא חצי עבד וחב"ח וכמו שפירשו לבעיא השני' דמעוכב ג"ש אי אוכל תרומה דמיירי רק שמעוכב מצד חצי עבד ולא מצד הפקר וכמ"ש להדיא בתוד"ה מעוכב ג"ש, ה"נ יפרשו גם לבעיא ראשונה דקנס דלא מיירי כ"א במעוכב מצד חצי עבד ולכן שפיר פשיט לה מברייתא דהמית עבד ומיירי נמי בחצי עבד וז"ב. והנה ז"ל התוס' דחגיגה שם בד"ה לא לצרכה, אך קשה דהכא משמע בחציו עבד לפי משנה אחרונה חייב כו' ואילו בגיטין דמ"ב מיבעי מי שחציו עבד אם יש לו הנס כו' ע"ש, ובמסורת הש"ס ציין ע"ז שהתוס' לא העתיקו על נכון הסוגיא דגיטין דהא בגיטין במעוכב ג"ש הוא דמבעי לי' ולא בחצי עבד ע"ש. ולמ"ש הדבר ברור שהתוס' יפה העתיקו בדיוק גדול דהבעיא הוא במעוכב ג"ש בחציו עבד ולא במעוכב ג"ש מחמת הפקר והקדש וכמ"ש ומתוך מ"ש יתיישב לנו דברי הרמב"ם שכתב דנגחו שור לעבד אם אירע זה ביום של רבו לרבו, ולמ"ש ניחא מאוד דלק"מ קושית הראב"ד, דהא כל עיקר הכרח התוס' ושארי ראשונים דלמשנה אחרונה לא אמרי' הכי הוא משום דבגיטין פשוט לבעיא דמעוכב ג"ש מברייתא דהמית חצי עבד וחב"ח וכיון דמדמי לה למעוכב ג"ש, כמו דבמעוכב ג"ש הוי מעשה ידיו שלו, ה"נ בחצי עבד וחב"ח, וכ"ז הוא רק למה שהבינו דבעיא דמעוכב ג"ש הוא כפרש"י שמעוכב ע"י הפקר והקדש דבזה ודאי שמעשה ידיו לעבד כיון שכבר הופקע בעבודו של אדון ע"י ההפקר, אבל למ"ש דבעיא אינו כ"א שמעוכב מצד שהוא חצי עבד א"כ אין ראיה שוב דבחצי עבד נמי אמרי' דמעשה ידיו שלו, דשפיר י"ל דבזה נמי הוה מעשה ידיו של אדון ולא דמי כלל למעוכב גט שחרור מצד הפקר וז"ב, אלא שצ"ע על התוס' דהם עצמם כתבו בגיטין דבעיא השני' דתרומה אינה כ"א בחצי עבד, וגם מוכרח לומר דבעיא ראשונה דקנס נמי כן לסברתם בחגיגה וכמ"ש, וא"כ מה הוכיחו דמעשה ידיו שלו מפני שמדמי לה למעוכב ג"ש הא לא מדמינן כלל, אם לא שנימא שיפרשו רק בעיא השניה בחצי עבד ובעיא הראשונה דקנס במעוכב ע"י הפקר ועוי"ל דשיטות חלוקות הם בתוס' דבחגיגה שם כשמחלקים בין מחיים לאחר מיתה הביאו שבכריתות די"א מתרץ התוס' לקושיא זאת באופן אחר, והנה לסברת התוס' בחגיגה דמחלקו בין מחיים לאחר מיתה, דלפ"ז צריך לפרש בע"כ הך בעיא דמעוכב ג"ש דגיטין, דהיינו שמעוכב ג"ש מפני שהוא חצי עבד, דאי במעוכב ע"י הפקר יקשה קושית דלעיל דמאי פשיט לבעיא מהמית חציו עבד ומהפיל שינו הא אפשר לחלק ביניהם כחלוק התוס'. ובע"כ דמיירי במעוכב ג"ש מפני שהוא חצי עבד ולזה איה"נ שאין מוכרח לומר דבחצי עבד היו מעשה ידיו לעצמו ומ"ש התוס' שם להוכיח דמעשה ידיו לרבו לה למעוכב ג"ש קאי לסברת התוס' שבכריתות דלא מחלקו בין מחיים לאחר מיתה דלפ"ז יתפרש הבעיא דמעוכב ג"ש כפשוטו דמעוכב ע"י הפקר, וכשפשוט להשיב מחצי עבד מוכח שפיר דחציו עבד דמי למעוכב ג"ש דמעשה ידיו לעצמו, וניחא נמי סתירת התוס' מחגיגה לערכין ד"ב דבחגיגה העתיקו בעיא דגיטין בחצי עבד ואילו בערכין העתיקו במעוכב ג"ש כמו שהעיר המסוה"שו ולמ"ש א"ש שדוקא בחגיגה דנחתו התם התוס' לחלק בין מחיים לאחר מיתה דלפ"ז יקשה קושיתי דמאי פשיט מחציו עבד ובהכרח שגם הבעיא הוא בחצי עבד משא"כ בערכין דלא נחתו לחלק בזה וקאי לסברת התוס' שבכריתות דמתרצו לה באופן אחר, וממילא תתפרש הבעיא דמעוכב ג"ש כפשוטו שמעוכב ע"י הפקר ודו"ק היטב כי כ"ז נכון ומקום הניחו לי ליישב דברי התוס' על מכונם:

סעיף א' במחבר מי שיצא לחירות ועדיין לא הגיע ג"ש כו' בדבור דלעיל הוכחתי דדין זה הוא דוקא שהמיתו לעבד ע"י חבלה אבל היכי שהזיקוהו ועודנו בחיים משלם לעבד ע"ש מילתא בטענא, ובאיזה אופן הוה מעוכב גט שחרור אם שהוא חציו עבד או בהקדש והפקר הבאתי בזה מחלוקת רש"י ותוס' ע"ש:

סעיף ט' בהג"ה מוכרת בטוה"נ ומשלמת לנחבל, ובש"ס פריך ותיבין לכתובתה בטוה"נ ומשני דכל לגבי בעלה מחלה והקשו הרמב"ן והריטב"א דהא בשעבודא דר"נ לא מהני מחילה, הנה באמת לפמ"ש השמ"ק בכתובות די"ט למה במוכר שט"ח יכול למחול הא איכא בזה שעבודא דר"נ דנהי דמכירת שטרות אינו אלא דרבנן אבל כיון דהמכירה אינו חל א"ב המוכר מחויב להחזיר המעות שלוקח וא"כ נשתעבד הלוה ללוקח מדר"נ ולמה יכול למחול ותי' דהיכי דאיכא מכר מיגרע גרע דלא ע"ד שעבוד נתן הלוקח המעות כ"א ע"א מכירה והמכירה אינו חל ול"ד להלואה דמתחלה ע"ד שעבוד נתן ולפ"ז י"ל גם בההיא דד"ק דכיון דמכרה הכתובה לנחבל וע"ד מכילה נתרצו שניהם נסתלק השעבוד אלא דיש לחלק ועמ"ש מזה לעיל בפי' פ"ו בארוסה:

סימן תכז

סעיף א' במחבר מ"ע לעשות מעקה לגגו בפ"ת שהביא לדברי המח"א דאם שכר לשליח מכו"ס בשכר לעשות מעקה דבשכר הו"ל עבד וידו כיד רבו ועמ"ש בזה באריכות לעיל בספרי זה סי' קפ"ב ועוד בכמה מקומות:

בריך רחמנא דסייעני עד כאן

$$(ציור בספר)$$

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה