אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות נזקי שכנים › סימן קנה

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות נזקי שכנים · סימן קנה

סימן קנד

סעיף א' במחבר ובכירה טפח, ובשיעור גובה לא תני התנא המדה בכירה, ועיין בט"ז שכתב דמ"ש הרשב"ם דכירה דמתניתין מיירי בפתוחה מן הצד שאין השלהבת עולה ממנה ורק שיש לו חשש מצד חום שילך דרך המעזיבה, נתכוון נמי לתרץ הקושיא דלמה לא תני תנא שיעור בגובה, וע"ז תירץ דכיון דפתחה מן הצד ואין חשש רק מחמת החום א"כ אין חילוק בין למעלה בין למטה ע"ש, ואשתמיטתי' להט"ז דברי הרשב"א שכתב כן להדיא בתור תירוץ על קושיא הזאת, ותירוץ הזה מפורש בירושלמי, ובשמ"ק בסוגיא זאת כתב עוד שני תירוצים, חדא דכיון דכירה הוא בבית לא איצטריך למיהב בו שיעורא למעלה דאין לך בית שאין עליה על גבה גבוה ממנה שאי אפשר להשלהבת של כירה לעלות בה כל כך שתגיע לתקרה ועוד דילפינן מלמטה כשם ששיעור דתחת הכירה אחד משליש בתנור ממילא שמעינן בשיעור שלמעלה שהוא אחד משליש בתנור והוא אמה ושליש ע"ש:

סעיף ג' במחבר גילה בעל העלייה דעתו. שחפץ לעשות בה אוצר כגון שכיבד וריבץ וכו', והנה בנתיבות הקשה למה לא בעי הש"ס ג"כ לענין קדימת הרפת שאם בעל הרפת גילה דעתו שחפץ לעשות חנותו לרפת כגון שתיקן בו אבוסים וכיוצא שניכר שיעשה זה לרפת אם זה מיקרי קדם הרפת ע"ש, ולמה שכתבתי לעיל (ס"ס קנ"ד) בשם הרמ"ה דבעיא דבש"ס אינו אלא בעלייה דוקא שמתחלה היתה משמשת לדירה ואח"כ בא לשנותה לאוצר, ומשום דאין אד עשוי לשנות דירה לאוצר וכדמשני בש"ס דירה שאני, פי' שאין עשוי לעשות מדירה אוצר וכפי' הרי"ן מיג"ש, לפי"ז לק"מ קושית הנתיבות, דמחנות לרפת בקר דאדם עשוי לשנות ודאי דהכנה מילתא, והנה בקצוה"ח הביא לפי' הרי"ן מיג"ש דמה שאמרו דירה שאני, הכוונה שאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר כלל, והקשה עליו מבעיא דבש"ס כיבד וריבץ לאוצר מהו, והא כיון דהנך הוה ודאי הכנה לאוצר לא שייך בזה תו לומר שאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר, הרי מחשבתו נכרת מתוך מעשיו דרוצה לעשות אוצר ונדחק שם דהבעיא הוא רק לאביי ע"ש, ובחנם נדחק, דפשוט דכוונת הש"ס הכי הוא דכיון דאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר לא מהני אפי' הכנות הללו, דתלינן שבודאי יחזור ממחשבתו שחשב לעשות אוצר ותשאר דירה כמו שהיתה, וכפי' הרי"ן מיג"ש פי' נמי הרמ"ה ועיין מה שכתבנו לעיל שם:

סעיף י' במחבר לא יחפור אדם בור וכו' אא"כ הרחיק מהכותל שלשה טפחים ויסוד בסיד, כתב הסמ"ע דהרמב"ם סובר דכן הדין אפי' בכותל בנין חבירו, והרא"ש והטור ס"ל דבכותל בנין א"צ בהכי אלא הרחקה שלשה טפחים אבל א"צ לסוד ג"כ בסיד, ובש"ך כתב ע"ז דאינו מובן לו דלהרא"ש והטור שפסקו לקולא הבעיא ס"ל אפי' בכותל בור דא"צ לסוד בסיד ואין חילוק ע"ש, ובקצוה"ח ונה"מ השיגו על הש"ך דהא נ"מ לענין לכתחילה דנהי דבכותל בור ס"ל להרא"ש והטור דאזלינן לקולא מחמת בעיא דלא איפשטא היינו בדיעבד אם עשה רק חד מינייהו אזלינן לקולא ואין כופין אותו לעשות יותר וכמבואר בסמוך בסעיף י"ח, אבל מ"מ לכתחלה בעינן תרתי להרחיק ג' טפחים ולסוד בסיד וכמבואר בסעיף ג' בבעיא דכיבד וריבץ דלכתחלה בעל האוצר מעכב עליו, משא"כ בכותל בנין להרא"ש מותר אפי' לכתחלה ע"ש, אכן דברי הש"ך נכונים דא"כ אף בכותל בנין נמי יהא צריך לעשות שניהם לכתחלה, דהא בהרא"ש אין מבואר שום חילוק בין כותל בור לכותל בנין, ואדרבה הטור בסי"ב הסכים לדעת הרמב"ם דכותל בנין שוה לכותל בור וממילא משתמע דלשיטת הרמב"ם בעינן תרווייהו, ולשיטת הרא"ש שהביא הטור דאף בכותל בור סגי בחד מינייהו הוה"ד בכותל בנין דינא הכי, אבל לענין לכתחלה אין מבורר שום חילוק בין כותל בור לכותל בנין וכ"כ השעה"מ ופשוט:

סעיף י"ח ברמ"א וכשמרחיק י"א דצריך ג"כ לסוד בסיד וי"א דבחדא מינייהו סגי, והנה בקצוה"ח הביא ליישב קושית הרא"ש (ב"ב פ' לא יחפור) שהקשה וז"ל וא"ת הא דפריך בגמרא תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו וכו' בשלמא לאביי ניחא, ולמאי דס"ד דמחלל בורו שנינו לאביי נמי תיקשי כיון שהראשון סמך ברשות א"כ השני צריך להרחיק ששה טפחים מחלל בורו, וע"ז תי' הקצוה"ח דמה דתנן אא"כ הרחיק שלשה וסד בסיד תרתי תנן ברישא וס"ל דסד בסיד במקום הרחקת שלשה וכיון שהרחיק שלשה וגם סד בסיד הו"ל הרחקת ששה טפחים ע"ש, ונראה דהרא"ש לשיטתו דסובר דבחדא מינייהו סגי, וסד בסיד דקתני במתני' הוה פירושו או סד בסיד, משו"ה לא מצי ליישב כתי' הקצוה"ח, כיון דרק חדא חדא תנן או הרחקה או סד בסיד, ואם הרחיק לא סד בסיד, לזה מקשה שפיר כיון דבהרחקה בלא סד מיירי א"כ ליבעי ששה, אכן בעיקר קושית הרא"ש מה דפשיטא לי' דלאביי כיון דהראשון סמך ברשות אם בא השני להרחיק צריך להרחיק כל השלשה טפחים, בחדושי הרמ"ה הוכיח בראיות גדולות דלא בעי להרחיק כ"א שלשה, והכי מוכח כל הסוגיא, ומפני שהספר הזה אינו מצוי לכל ויש בו כמה יסודות לדינים אלו אעתיק בזה כל לשונו וז"ל ושמעינן נמי דבשדה שאינה עשויה לבות דקיי"ל דרעצי הכל סומך אי אימלך חברי' בתר הכי למקפר בירא אחרינא סמוך למצר לא מחייב לארחוקי מחלל בורו דראשון אלא שלשה כי דינא דהבא לסמוך למצר ממאי מדאותיבנא לאביי משמעתתא דמכותל בורו שנינו אא"ב דאפי' בשדה שאינה עשויה לבורות דקיי"ל דסומך לא מחייב שני לארחוקי מחלל בורו דראשון אלא שלשה טפחים, היינו דקשיא לי' לאביי משום דלא משכחת לה דלחייב שני לארחוקי מכותל בורו דראשון אלא בדארחיק קמא מן המצר שלשה טפחים, אלא אי אמרת אפי' בשדה שאינה עשויה לבורות דקיי"ל דסומך כי אתי שני למסמך מחויב לארחוקי ששה טפחים אלמא קננהו ראשון לשלשה טפחים הסמוכים משדה חבירו לחלל בורו למיהוי כותל לבורו דהא מחייבת לי' לארחוקי מינייהו שלשה טפחים כמה דמחייב לארחוקי מכותל בור דעלמא, וא"כ היכי מצי למידק מינה דהבא לסמוך בצד המצר אינו סומך ולאקשויי מינה לאביי ואביי גופא אמאי דחיק נפשי' לאפוקה מתני' מפשטה ולאוקומה בשבאו שניהם לחפור בבת אחת, לוקמה כפשטה בזה אחר זה ואפי' בדלא ארחיק קמא ולא מידי, וכי קתני מכותלו מהנהו שלשה טפחים דקנה מארעא דחברי' למיהוי כותל לבורו קתני דהא אמרת דבשדה שאינה עשוי' לבורות דקיי"ל דדברי הכל סומך כי אתי שני למסמך בעי לארחוקי מחלל הבור ששה טפחים, וכיון דמחייב שני לארחוקי מיני' שלשה טפחים ע"כ כותל בורו דראשון הוא וכותל בורו מיקרי ואיכא למשמע מינה נמי דכותל בור שלשה טפחים, אלא ודאי ש"מ דאפי' היכי דקיי"ל דסומך כי אתי שני למסמך לא מחייב להרחיק מן המצר טפי משלש טפחים, וה"נ מסתברא דאס"ד מחייב לארחוקי טפי אדנקיט רבא טעמא משום דא"ל כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לארעאי דמשמע דלא חזיא לבורות כדמעיקרא, מיהו אי בעי מארי ארעא למעבד בור בה עביד לימא טעמא משום דא"ל למחר חפרנא בירא ומחייבת לי לארחוקי ששה טפחים מן המצר, אלא ודאי ש"מ דאם בעי שני למעבד בירא אחרינא ברחוק שלשה טפחים מן המצר לא מצי לעכובי עליו. ומשו"ה לא הו"מ לומר טעמו אלא משום דמרפי לארעי' דאיהו גופי' דחיק נפשי' ומרחיק דלא ניחא לי' לאינש למטרח בגופו וממונו במידי דאתי לידי פסידא, תדע נמי דהא כי חייבי' לארחוקי מחלל בורו של חבירו ששה טפחים לאו משום סרכא דחלל הבור אלא משום דהזיקא דכותל בורו הוא דחייבוהו כדקתני בהדיא אא"כ הרחיק מכותל בורו כו' שלשה טפחים, ושלשה דארחיק קמא דלא לזקי' לכותל בורו דבתרא הא ששה, וטעמא דרבא נמי דוקא דמסיק לה משום דא"ל כל מרא ומרא דמחית מרפות לארעאי וכבר ברירנא דה"ט לא שייך גבי חלל בור כלל אלא גבי כותל בור לחוד הוא דשייך והתם הוא דהוה כותל דבעל הבור אבל הסומך בצד המצר דלית לו כותל בצד המצר אלא ארעא דחברי' הוא דהו"ל כותל כי אתי מארי ארבע למסמך בירא אחרינא לא מחייב לארחוקי מרשותא דחברי' הא למה הדבר דומה לבונה חצר סמוך למצר חבירו שנמצא אחד מכתלי חצר הראשונה נעשה כותל מאליו גם לשנייה דאי בעי בעל הכותל למסמך לו מה דבעי לא מצי בעל חצר שני לעכב עליו דאי מזיק לכותל דנפשי' מזיק ע"כ:

סעיף י"ט במחבר החופר בור בתוך שדהו ומכר חצי השדה ובא הלוקח לחפור וכו' צריך להרחיק כל שיעור הרחקה וכו' ועיין נמי בסמ"ע שכתב שצריך הלוקח להרחיק כל ששה טפחים, ולמה שכתבתי בדבור הקודם בשם הרמ"ה דלא בעי להרחיק כ"א שלשה טפחים אף ה"נ אין צריך הלוקח להרחיק כ"א שלשה טפחים:

סעיף כ"ב במחבר מרחיקין גורן קבוע מן העיר וכו' וכתב הסמ"ע דמשו"ה השמיט המחבר דין הרחקת האילן מהעיר לפי שאינו נוהג בחו"ל ומתני' מיירי דוקא בישובה בארץ ישראל, ועיין בש"ך שהקשה ע"ז דא"כ בש"ס (ב"ב דכ"ד) דפריך על המשנה דלמה לו טעמא דשלא יזיק תיפוק לי' משום נויי העיר דאין עושין מגרש שדה ומשני ר' אלעזר הוא דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה, ואי בארץ ישראל מיירי, הא בארץ ישראל גם ר' אלעזר סובר בסוף מס' ערכין דאין עושין מגרש שדה, והכריח מכח זה דטעות נפל בכל ספרי משניות והש"ס שלנו והכי צ"ל דר' אלעזר סובר דעושין שדה מגרש ומגרש שדה, וגם מה שהביא הילקוט שתי לשונות בדר' אלעזר כתב דאשתמיטתי' לבעל הילקוט הש"ס דב"ב הנ"ל, דלש"ס דב"ב מלתא פסיקתא נקיט בדר' אלעזר דעושין שדה מגרש ע"ש, ובחנם שבש כל ספרי הש"ס ומשניות וגם שפך מרורים על בעל הילקוט מכח ההיא, דלפי המתבאר מתוך דברי כל הראשונים היה הגרסא בש"ס דב"ב הכי, לא צריכא לר' אלעזר דאמר עושין מגרש שדה ושדה מגרש, ולהך לישנא דאמר ר' אלעזר עושין שדה מגרש אבל לא מגרש שדה מאי איכא למימר ה"מ זרעים אבל אילנות עבדי' כ"כ הרמ"ה וכן הוא בש"ך להדיא, ואע"ג דכפי נוסחת הש"ס דילן בב"ב קא משני הכי רק אליבא דרבנן, יש לומר משום דמדרבנן נשמע כש"כ לר' אלעזר, דרבנן הא סברי דאין עושין לא שדה מגרש ולא מגרש שדה ואפ"ה מחלקינן דה"מ בזרעים אבל באילנות עושין כ"ש לר' אלעזר דגם לשון השני אינו סובר כ"א דממגרש שדה אין עושין דמצינן לחלוק בין אילן לזרעים, ופריך לרבנן והוה"ד לר' אלעזר ללכון זה, ועכ"פ זה להדיא דשני לשונות הוא אליבא דר' אלעזר וכבעל הילקוט, ומש"ס דב"ב אין ראיה להיפך דהא בשדה אילן עושין לר' אלעזר אפי' ללשון שני וזה ברור:

סעיף ל"ד במחבר מי שעשה גורן בתוך שלו כו' אם הוליכה הרוח המצויה המוץ והעפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו, והנה המ"מ תמה מ"ש מאשו ההולך ומזיק נמי ע"י רוח מצויה ואפ"ה חייב וכמו שפסק הרמב"ם והמחבר לקמן (סי' תי"ח) הביאו הש"ך שם, ונ"ל עפ"י מה שכתבתי בחבורי לב"ק (דף י"ט) ליישב דברי רש"י שם שפי' דמתני' דהתם מיירי בדאדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים, והתוס' וכל הראשונים השיגו עליו דאפי' בדאדייה אדויי שלא נתקל אדם בבורו ואי אפשר לחייבו מטעם בור, אכתי לחייב נזק שלם משום אשו דהוה כאבנו סכינו ומשאו שהניחו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי, דהאי תרנגול הוה כרוח מצויה, וכתבתי דלא דמי כלל לאשו שהאש בעצמו הוא המזיק, והרוח הוא רק מקרב את האש להדבר הניזוק, אבל עיקר הנזק עושה האש בעצמו, דגם אם לא היה הרוח שהוליך האש למקום הניזוק, אלא הדבר הי' מתקרב ובא למקום האש, ג"כ היה ניזוק, דאש הוא מזיק בטבעו, וכן דכוותי' באבנו סכינו ומשאו, האבן עצמו הוא שמזיק מפני כובדו, וכן הסכין בחדודו, והרוח אינו פועל כ"א לקרבם אל דבר הניזוק, משא"כ בדליל שהדליל עצמו אין בכחו להזיק כלל בלא כח ההתזה ונמצא כי עיקר ההיזק נעשה ע"י ההתזה אלא שעושה את זה באמצעות הצרור, ולכן אין זה כלל מסוג אש, וכן באבנו סכינו ומשאו גופא אם היה האבן דבר קל שאין בו כדי להזיק מצד עצמו, או שהסכין לא היה חד שמצד עצמו לא היה יכול להזיק, ורק ע"י כח ההפלה שבא ע"י הרוח בא ההיזק, איה"נ דפטור, כיון דתקלה שלו לא הזיק כלל ורק הכח שבא בפעולת הרוח הוא שהזיק ועל פעולת הרוח אין לחייב לבעל התקלה, ולפי"ז גם בנ"ד דהמוץ או העפר אין בהם כדי להזיק כשהם מונחים במקומן, ורק בשביל שהרוח סוער אותם למרחוק בא ההיזק, משו"ה לא דמי כלל לאש דיש בו בעצמו כדי להזיק, ומיושב קושית המ"מ, ובהגיעי עתה לפרק הזה, מצאתי ראיתי בשמ"ק ב"ב (דף כ"ו) בשם הרשב"א שכתב וז"ל אבל הכא זיקא דקא ממטי לה וא"ת ומ"ש מאבנו סכינו פי' מורי הרב ז"ל דשאני התם דממונו ממש הוא דמזיק שהאש היא ששורפת וכן כובד האבן והסכין הם שמזיקים והלכך אפי' כח אחר מעורב בו חייב דממונו הוא דאזיק, אבל הכא הרקתא בעצמה אינה מזקת אלא שהרוח הוא שמסער אותה ומכה בה על פני העוברים עכ"ל, וזהו ממש כדבריי שכתבתי בחבורי בב"ק, וב"ה אשר כוונתי לדעתו, והנה הב"י תי' בישוב קושית המ"מ ולא קשה מהך דהכא דשאני הכא שאין הנזק בא מכח מזיק עצמו משא"כ לקמן (סי' תי"ח) בא הנזק מכח מזיק עצמו ובש"ך שם כתב שזה דוחק דהא כיון שבהכאתו הולך העפר והמוץ דומה לליבה שבלבתו הולך האש ע"ש, ולענ"ד צדקו דברי הב"י, והסבר דבריו הוא כדברי התוס' (ב"ב דכ"ו) בד"ה זיקא דקא ממטי שכתבו וז"ל קשיא לר"י דלחייב משום אש מידי דהוה אאבנו סכינו כו' ואור"י דלא דמי לאש דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב המבעיר את הבעירה בלא סיוע הרוח ואח"כ הולכת ע"י רוח מצויה אבל הכא אינו עושה לבדו כל עיקר אלא ע"י הרוח דאי לאו הרוח לא היתה רקתא אזלת כל עיקר ע"ש וכוונתם דבאש גם בלא הרוח היה הולך מעצמו נמי קצת, נמצא שעושה האש תחלה לבדו, אבל ברקתא שלא אזלא כל עיקר בלא הרוח נמצא שלא האדם עשה את האש כ"א הרוח וכ"ה בשמ"ק בשם תוספת הרא"ש, ולזה נתכוון הב"י במ"ש התם בא הנזק מכח עצמו, פי' שגם בלא הרוח היה האש הולך קצת ע"י לבויו, נמצא דהנזק בא מכח המזיק עצמו, משא"כ הכא ברקתא שמכח המזיק עצמו לא נעשה שום אש, ואפשר נמי לכוון תי' הב"י להתירוץ שכתבתי לעיל, דהתם גוף האש והאבן הם המזיקים, וזה עשה האדם, והיינו מ"ש הנזק בא מכחו, אבל עכ"פ איך שנפרש כוונת הב"י אם כתירוץ התוספת או כתירוצי, לא קשיא תו קושית הש"ך עליו, והש"ך הבין כוונה אחרת בב"י ומשו"ה הקשה עליו אבל למה שביארתי דבריו נכונים ודו"ק היטב:

סעיף ל"ה כל הרחקות שאמרנו אם לא הרחיק וראה חבירו וכו' והוא שראו ממנו שמחל כגון שסייע אותו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד ע"ז "כה, מיהו הרמ"ה בחדושיו (ב"ב דכ"ב ודנ"ט) כתב דבפחות מתלתין יומא לא הוה חזקה גם כשראה ושתק, דומיא דכשורה דמטללתא (ב"ב ד"ו) דלא הוה חזקה בפחות מתלתין יומין, ומשום דבכל הנהו דברים נצרכים אנו לידע העיקר שעשה זה לצורך תשמיש קבוע, דאל"ה מצי אמר אף שידעתי לא מחיתי משום דסבור הייתי דלצורך שאלה לארעי קא בעי, משו"ה דוקא כי עבר שלשים יום דמזה ניכר דלקביעותא עביד דאילו לשאלה בעלמא הא התם שאלה אינה יותר מתלתין יומין, אבל בבציר מתלתין יומין מצי אמר הניזק ידעתי ולא מחיתי כי סבור הייתי דלשאלה בעלמא עביד, ומשו"ה בעינן או שיעבור שלשים יום משעה שראה או דעשה בה מתחלה מילתא דקביעותא כגון שחברו בטינא וכדומה, וכדאמרינן בכשורא דמטללתא דאי תברי' בטינא לאלתר הוה חזקה, ושמא היה אפשר לפרש בזה דברי המחבר שכתב והוא שראו ממנו שמחל כגון שסייע אותו מיד או שאמר לו לעשות ועיין בסמ"ע שנדחק לפרש לשון מיד דקאמר בסיועו ולמה שכתבתי י"ל דכשמסייע בהדיו ודאי דהוה חזקה מיד דמזה מוכח דמחל לו ודאי וכמו בחזקת קרקע נמי אמרינן הכי (ב"ב דל"ו) דאי דלי לי' צנא דפירי לאלתר הוה חזקה ומבואר לעיל בשו"ע (סי' קמ"ב) ולאפוקי אם לא סייעו בהדי' לא הוה חזקה בבציר מתלתין יומין, דעד תלתין יומין לא מוכח שמחל לו, וכן כשאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו נמי הוה חזקה מיד, דדוקא אם ראה המלאכה שכבר נגמרה ונצרך לו למחות שיסירה, בזה אמרינן דעד תלתין יומין לא חשש למחות לדבר שכבר נעשה, משום דשמא רק לשאלה בעלמא ולא לקביעותא עביד הכי, משו"ה לא קפיד למחות ולדרוש שיסיר מיד, משא"כ כשרואה בתחלת הבנין ושותק הוה מחילה מיד, דאם לא מחל לא היה מניחו לעשות כן לכתחלה, וכ"ש כשאמר לו להדיא לעשות דהוה מחילה, ופי' זה נכון יותר מפי' הסמ"ע, והיה מתורץ בזה נמי מה שלא הזכיר המחבר לדעת הרמ"ה דבבציר מתלתין יומין לא הוה חזקה, אכן למה שכתבתי דברי המחבר הם הם דברי הרמ"ה גופא, דדוקא כי סייעו בהדי' או שאמר לו לעשות הוא דהוה חזקה מיד, ולאפוקי כשלא סייעו בהדי' ולא ראה המלאכה עד שנגמרה לא הוה חזקה עד דמוכח דמחל, ולא לשאלה בעלמא, והא דלא פירש להדיא הזמן דתלתין יומין, היינו משום דסמיך על מה שכתב לעיל (סי' קנ"ג) גבי סוכה דכשהיתה סוכת ארעי כל שלשים יום לא החזיק בה סתם שהרי ראובן אומר לא מחלתי והנחתיך אלא מפני שהוה ארעי, ומינה שמעינן דהוה"ד לכל הנזקין הללו שאפשר לומר בהם דלא עביד לקביעותא דלא הוה חזקה בבציר מתלתין יומין כן נ"ל נכון בפי' המחבר ודו"ק:

ויותר נ"ל נכון לפרש כוונת המחבר דאשמועינן בזה חידוש דין גדול, דכל חזקות נזקין הללו אינו מועיל כ"א כשהיו בו הוכחת המחילה באותה שעה שהמחזיק עשה בה מעשה חזקתו, וכגון דסייעו בבנינו או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו, כלומר שראהו בשעת העשייה, ולאפוקי אם בשעת העשייה לא ידע עוד המערער אע"ג דאח"כ כשידע שזה כבר עשה שתק ולא מיחה לא מהני חזקתו של זה משום דאנן בעינן שיהא שתק בשעת מעשה דוקא, וטעמא דהא מלתא חדתא י"ל משום דכבר נתקשו האחרונים בטעמא דהא מלתא דשתק ולא מיחה מהני, נהי דזה מחל אבל אכתי במה זכה בה המחזיק, והב"ח כתב משום דדמי לאומר קרע כסותי והפטר, וגם זה אינו מספיק דהא באומר קרע כסותי אינו פטור כ"א על העבר מה שכבר קרע, אבל על להבא אם חזר זה ואמר לו שלא יוסיף עוד לקרוע מצי לחזור, ואם קרע אח"כ חייב. וא"כ למה לא מצי ה"נ לחזור ממחילתו, ועיין מ"ש הקצוה"ח ונתיבות כאן ולעיל (סי' קנ"ג), ואמנם אנכי לא אבין קושיתם, דהא כיון דהמחזיק עושה מעשה בהוצאת זיז או בפתיחת החלון ומעשה הזאת עושה בפני הבעה"ב שרואה ושותק, ומדשתיק מחל לו ומרשהו להחזיק, והרי המחזיק עושה חזקתו במצוות הבעלים, וכאילו אומר לו לך חזק וקני דמהני שוב חזקתו, ואין לך קנין חזקה גדול מזה שהוציא הזיז או שפתח החלון, ואמנם זה לא יועיל כ"א כשעשה מעשה חזקתו בפני הבעלים והבעלים ידעו מזה בשעה שזה החזיק דבזה מהני דהוה כאילו החזיק במצוות המוכר ממש, דמחילתו הוה כאומר לך חזק וקני, משא"כ אם בשעת החזקה לא ידעו עוד הבעלים מחזקתו של זה, אע"ג דלכי יתוודע שתיק, לא מהני, דהא בשעה שהחזיק לא ידעו עוד הבעלים, וחזקה שלא מדעת הבעלים לא מהני כלום, דבכל חזקה בעינן שיאמרו הבעלים לך חזק וקני, ושלא בבעלים לא מהני, ולבסוף כשגילו הבעלים דעתם ורצונם דניחא להו בחזקתו, אין עושה עוד שום מעשה חזקה, וחזקה דמעיקרא אינה מצטרפת כיון שהיתה שלא בידיעתם של הבעלים והוה כמו שאינה, ואין לומר דההשתמשות שמשתמש המחזיק בזיז ובחלון לאחר ידיעת הבעלים, זה גופא ליהוה חזקה, דזה אינו מעשה קנין כ"א הנאת אכילת פירות, וזה לא הוה חזקה לקנין, ולא דמי לחזקת הבתים דמהני בהו הנאת דירה ואכילת פירות, דהתם חזקה שיש עמה טענה הוא, וא"כ מעשה קנין לא בעינן שוב, דהא המחזיק טוען שכבר קנה מאתו בעת המכירה, אלא שאין אנו מאמינים לו על טענתו ואמרינן לי' אחוי שטרך, וכוון דקנין חדש לא בעינן משו"ה גם אכילת פירות נמי מהני, אבל בחזקת נזקין דהוה חזקה שאין עמה טענה, וגם לדברי המחזיק לא קנה מאתו התשמיש הזה, וטענתו הוא רק דשתיק ומחל, ובכן מה מהני גם אם יתברר שהאמת כדבריו דהמערער ידע ושתק ומחל, מ"מ אכתי במה החזיק הוא, וכיון שבעינן לקנות השתא משו"ה מצרכינן שיעשה מעשה המועיל לקנין, אבל הנאת התשמיש לא הוה שום חזקה המועיל לקנין, וממילא דהמעשה הזה צריך לעשות בשעה שיודע המערער ובמצוותו, אבל אם בעת מעשה לא ידע המערער אע"ג שאח"כ כשידע מחל לא מהני, כיון דבשעה שמחל אין מעשה קנין, ובשעה שהיה מעשה הקנין חסר ידיעת הבעלים, וקנין בלא ידיעת הבעלים לאו כלום הוא, והיינו שהתנה המחבר דבכל חזקת נזקין בעינן אחת מהנהו תלתא בדרך לא זו אף זו, לא מיבעי שסייעו בהדי' דמהני ודאי אלא אפי' רק אמר לו לעשות אע"ג דלא סייעו נמי, ואפי' אם גם לא אמר לו רק שראה עושה בצדו בלא הרחקה נמי מהני, אבל דוקא בהנהו תלתא דהמערער ידע בשעת עשייה גופא, ולאפוקי אם בשעת עשייה לא ידע המערער אע"ג דלכי ידע אח"כ שתיק ומחל לא מהני זה וכמו שכתבתי, כן נ"ל נכון מאוד בכוונת המחבר, אם כי זהו חידוש גדול לומר דגם כשידע ושתק לאח"כ לא מהני חזקתו אם לא ידע בשעת מעשה, מ"מ הדברים מובנים בטעמם, ואל תתמה על החידוש הזה, דכיוצא בזה כתב הרמ"ה בחדושיו (ב"ב דכ"ב) לחלק ולומר דבכל חזקת נזקין אם בשעה שידע המערער מחה, ועבר שוב כמה שנים ולא מחה עוד הפעם דלא מהני תו חזקתו של זה, אע"ג דבחזקת הבתים בעינן מחאה בסוף כל שלש ואם עברו שלש שנים בלא מחאה מהני החזקה אע"ג דבפעם הראשון מחה, מ"מ בחזקת נזקין כיון שמחה פעם לא מהני תו חזקתו אפילו אם עברו אח"כ כמה שנים בלא מחאה, וטעם חלוקו בנוי נמי על היסוד הזה, דבחזקת הבתים כיון שבעינן חזקה שיש עמה טענה שיטעון המחזיק אתה מכרתו אתה נתתו לי, וא"כ מעשה הקנין לא חסר שם, דלדברי המחזיק כבר עשה מעשה קנין גמור בשעה שלקח ממנו השדה, והחזקה נצרכת רק לענין הנאמנות שכדבריו כן הוא, ומשו"ה אפי' אם מחה פעם כיון שעבר שלש שנים שוב בלא מחאה נאמן במיגו דבעי אמר קניתי ממך לאחר המחאה הראשונה, משא"כ בחזקת נזקין דאין עמה טענה, ושום קנין לא היה בזה, וא"כ החזקה נצרכת לנו שזה יהיה מעשה הקנין, וא"כ אם בשעת החזקה דהוא מעשה הקנין מחה, ולא היתה החזקה במציות ורצון הבעלים, מה יוכל להועיל אם אח"כ יעברון כמה שנים בלא מחאה ונאמין לו שהמערער ידע ושתיק ומחל, מ"מ אכתי במה קנהו גם לדבריו, הא החזקה לא היתה ברצון המערער, ואח"כ כשנודע למערער ונתרצה לא עשה שוב שום מעשה חזקה, דהנאת התשמיש אינה חזקה לקנין, וז"ל הרמ"ה אם לא טעין חדא מהני טענתא אלא מחמת דשתיק תובע בתר מחאה תלת שנין ולא מיחה לא קיימא לו חזקה, דאי משום חזקת שלש שנים ליכא דחזקה שאין עמה טענה הוא ולא שייכא בה חזקת שלש שנים אלא להמנני מחמתייהו משום מיגו והכא אע"ג דמהימנינן לי' דשתיק בתר הכין כמה שנין ולא מחי, לא קיימא לו חזקה בשתיקה גרידתא דאין עמה טענה, דלא מהני שתיקה שאין עמה טענה בנזקין ותשמישין למיהוי חזקה אלא היכי דהוה בהדה מעשה דקיימא בי' חזקה דעביד מחזיק בההוא מידי דבעי אחזוקי כו, והכא שתיקה דלבתר הכין ליכא בהדה מעשה והשתא לא חדית מחזיק ולא מידי ואי משום מעשה קמא כיון דמיחה מערער עילויה מעיקרא תו לא מצטרף בהדי שתיקה דלבתר הכין למיהוי חזקה וה"נ מסתברא דאי אמרת דשתיקה גרידתא דבתר מחאה קיימא בה חזקה א"כ במלתא דקיימא בי' חזקה לאלתר לצרכה למחויי כל שעתא ושעתא אלא מאי שנא דלא מצרכינן לי' למחויי כל שעתא משום דשתיקה דלבתר מחאה כיון דליכא מעשה בהדא לא קיימא בה חזקה, השתא דאתית להכי אע"ג דשתיק טפי מתלת שנין לא הוה חזקה דאי מטעמא דחזקה דתשמישין דלא בעיא טענה הא בעינן מעשה והכא ליכא מעשה ואי מטעם דחזקת הבתים דלא בעינן מעשה אלא הנאת דירה או שכירות לבד הא בעיא טענה והכא ליכא טענה ואמטו להכי לא קיימא חזקה עכ"ל ע"ש היטב, והסבר דבריו הוא ברור כמו שביארתי, ואע"ג דהרמ"ה גופי' סובר דאם בשעת החזקה לא ידע כלל המערער ונודע לו אח"כ ושתיק ולא מיחה כלל דמהני חזקה משום דאהני שתיקותי' דבתר הכי למיהוי כמחילה בשעת מעשה ודלא כמו שכתבתי בדעת המחבר, אין תימה אם המחבר יחלוק בזה על הרמ"ה אחרי שהדברים מובנים בטעמם, דכיון דבעינן בזה מעשה הקנין במצוות ורצון המערער, מה יוכל להועיל בזה שתיקותא דבתר הכי, הא אנן בעינן רצון המערער בשעת מעשה הקנין, ומה שנתרצה אח"כ אין מועיל דבשעה שנתרצה לא היה שוב שום מעשה קנין, ובשעה שהיה מעשה קנין לא היה רצון המערער, וקנין בלא רצונו כמו שאינו דמי, ואחרי כל הדברים הנכונים הללו יצא לנו עוד חידוש דין גדול, דלא רק כשידע ושתיק המערער אח"כ דלא מהני אלא אפי' אם מחל לו בפירוש לאח"כ כשידע נמי לא מהני כיון דבשעת מעשה הקנין לא ידע, מה יוכל להועיל דמחל לו תו בפירוש, דלא עדיף זה שמחל לו מאילו אומר להדיא לו לך חזק וקני, דבעינן נמי ששוב יהיה מעשה הקנין מצד הקונה, אבל אם מצד הקונה חסר מעשה הקנין כלום מועיל מה שא"ל לך חזק וקני, וגם זה הוא דלא כרמ"ה שכתב דאם מחל לו אח"כ בפירוש מהני אפילו כשמחה מקודם, דאהני מחילתו דלאח"כ לבטולי מחאה קמייתא משום דאתי דבור ומבטל דיבור ע"ש, והדברים תמוהים דנהי דדיבור דמחילה מבטל לדיבור דמחאה ונשאר הדבר כאילו לא היתה כאן מחאה כלל, מ"מ מה מועיל זה, הא אנן ידיעה ורצון בעינן בשעת הקנין, אבל הכא דהמערער לא ידע בשעת מעשה אפי' אם לא מחה כלל נמי לא מהני, אלא דהרמ"ה לשיטתו דסובר דאם לא מחה כלל אע"ג שלא ידע נמי בשעת מעשה הקנין, ולבתר דידע שתיק ולא מחה מהני ומשום דאהניא שתיקתו דבתר הכי למיהוי כמחילה בשעת מעשה א"כ אם מחה נמי ולבתר הכי מחל לו בפירוש דאתי דיבור דמחילה ומבטל דיבור דמחאה והוה כלא מחת כלל דמהני לשיטתו, והכי מוכח להדיא מלשון הרמ"ה דתלי דין זה בזה וז"ל ומנא תימרא דכי מחל לו בפירוש בתר מחאה אע"ג דלא עבד מעשה ולא קנו מיני' הויא מחילה דכיון דכי לא מחי אע"ג דלא ידע בו בעידן מעשה אלא בתר הכין אהניא שתיקותי' למיהוי כמחילה בעידן מעשה כי מחי נמי לאחר מעשה כיון דהדר מחיל גבי' בפירוש אהניא לי' מחילתו לבטולה לההיא מחאה ולמיהוי כמעשה דליכא מחאה עילוי' וכ"ש דמחילה בפירוש היא מ"ט אתי דיבור ומבטל דיבור כו' עכ"ל, הרי להדיא שתלי הדינים זה בזה, אכן למה שכתבתי בכוונת המחבר דאפי' לא היתה מחאה כלל כיון שגם ידיעה לא הוה בשעת מעשה דלא מהני החזקה כ"ש אם היתה מחאה ושוב בטל להמחאה ע"י מחילה בפירוש דלא מהני נמי דלא עדיפא ביטול המחאה מאילו לא היתה מחאה כלל ואפ"ה לא מהני כל זמן שלא היתה ידיעה בשעת מעשה וכמו שכתבתי ודו"ק היטב בכ"ז:

שם ברמ"א אע"ג דיש אומרים דבעינן חזקה שלש שנים וטענה, הקצוה"ח הקשה בכל חזקת נזקין דמהני זה מטעם דשתיק וידע ומחל אבל במה קנה המחזיק להיות שלו לתשמיש, בסגנון כזה הקשה לעיל (סי' קנ"ג) וכתבתי שם ליישב דבאמת שבגוף החצר לא קנה כלום ורשות לבעל החצר לבנות כנגד החלונות ובמקום הזיז שעשה זה, רק כל זמן שאין רוצה לבנות ואין לו צורך במקום הזה, ורק מה שעושה לו היזק בהשופכין היוצאים דרך המרזב ועל היזק מהני מחילה, אכן זהו ישוב רק על הסגנון שהקשה התם, דבטה קנה זה בחצר של חבירו, אבל הכא הקשה הקצוה"ח בסגנון אחר דאפי' על ההיזק גופא למה תהני מחילה ולמה לא יוכל לחזור דמאי שנא מאומר קרע כסותי דמצי לחזור אפי' לאחר שהתחיל לקרוע, ושמא יש לחלק ולומר דבאומר קרע כסותי דאין להקורע שום ריוח והנאה בקריעה זאת, וכן נמי אין לו שום היזק במניעת הקריעה ומשו"ה מצי זה לחזור ולומר שלא יוסיף עוד לקרוע, דלא שייך בזה לומר דכבר זכת הקורע לקרוע כל הכסות, דמה זכות וריוח יהיה לו אם גם יקרענו כולן, משא"כ הכא דהמזיק יש לו הנאה מהיזיקו של זה ולהיפך אם יכוף אותו להסיר את הנזק יהיה לו פסידא מה שהוציא הוצאות על פתיחת החלון והוצאת המרזב, וכיון שזה מחל לו בתחלה הרי זכה שוב המחזיק בזכות זה ולא יכול שוב הניזק לחזור כיון דהמזיק כבר זכה בזכותו, ועוד דאם יחזור מהמחילה ויכוף להסיר המרזב ולסתום החלון יגיע היזק להמחזיק מה שהוציא על הוצאותם ומשו"ה אין יכול לחזור ולגרום לו היזק בדבר שעשה עפי"י מחילתו ורצונו ודו"ק, ובעיקר קושית הקצוה"ח עיין מה שכתבתי בדבור הקודם ליישב בטוב טעם:

סעיף ל"ז במחבר ואי חזי ושתק מחל ושוב אינו יכול למחות ומיהו לכתחלה מצי לעכב אפי' בעשן שאינו תדיר כו', וכתב הסמ"ע דהאי ומיהו מתפרש כמו "דמיהו" בדלי"ת ורצה לומר דמשום דלכתחלה יכול לעכב א"כ כשלא מיחה הוה חזקה דאינו יכול שוב למחות, דאל"כ הא קיי"ל כל מקום שאין מחאה אין חזקה ע"ש, ודבריו תמוהים דמה צריך לנתינת טעם דמשו"ה אינו יכול תו למחות משום דמתחלה היה בידו לעכב ולכן כשלא עיכב הוה חזקה, הא כ"ש אם גם מתחלה אינו יכול למחות דלא מצי שוב למחות לאחר שכבר נעשה ואין צורך כלל לחזקה בזה, וגם הנתיבות הרגיש בזה ע"ש ונ"ל ליישב דמסתבר דאפי' אי נימא דלכתחלה נמי אינו יכול למחות, דהיינו דוקא קודם שבא דבר הניזוק, אלא דרוצה למחות שמא ירצה לסמוך דבר כזה שיהא ניזוק גם בעשן שאינו תדיר, דודאי יש דברים כאלו הניזוקים נזק כל שהוא גם בעשן שאינו תדיר בזה אינו יכול למחות כיון דהשתא ליכא דבר הניזוק וגם לא שכיח דברים כאלו שיהיו ניזוקים ע"י עשן שאינו תדיר, משו"ה לא מצי למחות מחשש היזק רחוק, וזה נהנה וזה לא חסר הוא וכמ"ש המחבר לעיל (סי' קנ"ד סעיף ט"ז) שהפותח חלון לרשות חבירו שעכשיו אינו מזיקו אין שכינו יכול לעכב בטענת שהיום או מחר יבנה הוא המקום ויזיקנו, שכיון שעכשיו אינו מזיקו זה נהנה כו' ע"ש, אבל כשכבר יש הדבר הניזוק אפי' ע"י עשן כזה, ודאי דמצי לעכב עליו אפי' לכתחלה, דאין זה מדת סדום כיון שבעה"ב צריך לסבול מזה היזק והנה מה שכתב המחבר דאם ידע ושתק אינו יכול שוב למחות, הכוונה דאינו יכול שוב למחות אפי' לאחר שבא דבר הניזוק דכיון דהמחזיק החזיק בזה מדיו חזקה, על הניזק תו להרחיק את עצמו, וע"ז צריך שפיר הטעם משום דמתחלה מצי מעכב ומשו"ה כשלא מיחה הוה חזקה ואינו יכול שוב למחות אפי' כשבא דבר הניזוק, אבל אם לא היה יכול למחות מתחלה, נהי דהיה רשאי הניזק לעשות היזק כזה קודם שבא הניזוק ולא היה צריך ע"ז לחזקה, אבל כשיבוא תו דבר הניזוק יהא מחויב להסיר הנזק כיון דדין חזקה לית בזה דהא לא מצי היה למחות ובלא מחאה אין חזקה, ובלא חזקה לא מצי לקיים ההיזק הזה, דכיון דחזקה ליכא, ומדת סדום נמי ליכא מהיכי תיתי יקיים ההיזק, ובודאי שיהא מחויב להסירו, ואכן השתא דמצי למחות גם לכתחלה, א"כ כששתק ולא מיחה זוכה בה המחזיק מדין חזקה ופשיטא דאינו יכול שוב למחות אפי' לאחר שבא הדבר הניזוק, ועל דרך זה יתיישב נמי קושית הפרישה גופא, דעל מה שכתב הטור דעשן תדיר נמי דוקא היכי דמטיא לרשותא דחבריה ברוח מצויה אבל אי לא מטי נא אלא ברוח שאינה מצויה לא מחייב לסלוקי, וכתב הפרישה ע"ז דמ"ש הטור ולא מחייב לסלוקי, רצה לומר דלא מצי מחי בו, אלא דהקשה לפי"ז כיון דלא מצי מחיבו למאי נ"מ לא הוה חזקה ע"ש, ולמה שכתבתי שפיר יתפרש כן נמי בכוונת הטור ודו"ק, והנה בפ"ת כאן הביא בשם רעק"א דהכריע כאן כהרמ"א, ולא דמי למ"ש השו"ע לעיל בבעיא דכיבד וריבץ דלכתחלה בעל האוצר מעכב דשאני התם דהוה מזיק ודאי משא"כ הכא דאיכא ספיקא דרבוותא אי מיקרי זה היזק כלל רשאי גם לכתחלה ע"ש, ונראה שהבין רעק"א דהפלוגתא הוא אם עשן שאינו תדיר הוה כלל היזק, ולכן לעולם לא מצי למחות, אבל תמהני מה שייך פלוגתא בזה אי הוה זה היזק הא המציאות לפנינו שיש כמה דברים שמזיק להם גם עשן כל שהוא, ומה סברא לומר שבכה"ג יהא רשאי לכתחלה להזיקו כשיש דבר הניזוק, אלא פלוגתתם הוא רק בשאין דבר הניזוק לעת עתה ולכן פליגי אם שייך בזה מדת סדום כיון דהשתא אין לו עוד שום היזק, ולחוש לחששא רחוקה אמא ירצה לסמוך דבר הניזוק גם בעשן כזה זהו מדת סדום, הכי הוא טעם הרמ"א, והמחבר סובר דאפי' בכה"ג לא הוה מדת סדום כיון דאפשר לפעמים שיגיע לו היזק עי"ז ודו"ק:

סעיף מ"א במחבר כל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבול וכו', דקדק לכתוב שידוע משום דלאו כל אדם נאמן לומר שהוא מאניני הדעת שאינו יכול לסבול הוזק זה אם לא כשהוא גברא רבה דלא משני בדבורי' או שידוע לכל שכן הוא האמת, כן כתב בשמ"ק, והמחבר שהשמיט גברא רבה ודאי משום דהאידנא אין מצוי כל כך אנשים כאלו שאפשר להאמינם על דבורם, ולכן דייק לכתוב בידוע דוקא וק"ל:

סעיף מ"ג במחבר והרי המחזיק טוען אתה כו' או מחלת לי אחר שראית או הוכר הנזק ושתקת ולא מחית והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם כו' על הניזק להביא ראיה, והנה האחרונים הקשו מהא דהביא המחבר לעיל (סי' קנ"ג סעיף ז') גבי קורה דאם חברה בטיס החזיק והוא שיביא המחזיק ראיה ע"ז שהמערער סייע בהדי', הרי דמספק על המחזיק להביא ראיה, וכתבתי שם לחלק דכיון דזה לא בקל להכיר אם חברי' בטיט, משו"ה צריך המחזיק להביא ראיה, דדוקא בדבר שקרוב יותר שהניזק ודאי יודע מזה, וכגון כשמכחיש על עיקר הקורה שאינו יודע אם הניח קורה כלל, בזה אין נאמן הניזק בלא ראיה מפני שיותר קרוב דודאי ידע מזה ע"ש היטב, ונראה ראיה לחילוק הזה מתשובת הרי"ף (סי' קי"ז) וז"ל ראובן קנה חצר משמעון והיה בחצר מקודם לכן אצל הפתח בור פתוח שמימי החצר נשפכין אליה כמו עשר שנים וכיון שראובן קנה את החצר קם לוי עליו ואמר שבור זה שמים נשפכים אליה הוא אצל פתחו והוא מזיק את כותלו וההיזק ניכר כו' ואם היזק זה אינו ניכר שאפשר שלא יראהו לוי ישבע שלא ראה ולא ידע ולא הכיר עד עתה ומרחיקין אותו ההיזק מכותלו עכ"ל, ובודאי לא פליג הרי"ף עם הרמב"ם דסובר דאם הניזק טוען לא ידעתי שאינו נאמן בלא ראיה, ומשו"ה דייק הרי"ף בעובדא דידי' ואם היזק זה אינו ניכר כו', דדוקא בהיזק כזה שאינו ניכר וקרוב הדבר שהאמת אתו שלא ידע עד עתה, בזה הוא דנאמן בשבועה בלא סהדי, אבל בהיזק הניכר ודאי דהניזק צריך להביא ראיה וכהרמב"ן ודו"ק, ובשער המשפט כתב דהרי"ף מיירי כשאין המחזיק טוען ברי שבודאי ידע הניזק והרמב"ם מיירי כשמחזיק טוען ברי שידע מקודם ומשו"ה אינו נאמן הניזק בלא עדים, ואין זה מוכרח, דשפיר יתפרש כמו שכתבתי ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה