אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות נזקי שכנים

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות נזקי שכנים

הלכות חזקת קרקעות

סימן קנג

סעיף ב' במחבר הוציא את הזיז ולא מיחה בעל החצר לאלתר וכו', כתב הסמ"ע וז"ל לאלתר נראה דהאי לאלתר לאו דוקא הוא אלא רוצה לומר לאלתר מכי אתברר ליה הזיקו ושתק ודוקא בלסתום חלונו בפניו אמרינן דלאלתר הוה חזקה, משום דמסתמא נתברר לו הזיקו מיד עכ"ל, ובקצוה"ח הקשה על החילוק שכתב הסמ"ע בין לאלתר דחלון ובין לאלתר דשאר נזיקין, ונסתייע מלשון הרמב"ם (ספי"א מהלכות שכנים) שכתב וז"ל מי שהחזיק בנזק כגון שפתח חלון או פתח או אמת המים וכו' ע"ש, ומדכתב הרמב"ם פתח חלון עם שאר נזיקים משמע דלאלתר דשניהם שווים ע"ש, ואיני מבין מה מקשה על הסמ"ע הא מימרא מפורשת בש"ס הוא, אמר רב נחמן ולסתום לאלתר הוה חזקה שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק (ב"ב ד"ס), הרי דרב נחמן גופא מחלק בין היזק דסתימת חלון לשארי נזיקין, והוסיף בטעם משום דאין עשוי שסותמין בפניו ושותק,. ודין זה הוזכר ברמב"ם ומחבר לקמן (סי' קנ"ד) ומה שנסתייע מלשון הרמב"ם כגון שפתח חלון או פתח או אמת המים, הרי שהשוה היזק דחלון עם שארי נזיקין, נתחלף לקצוה"ח בזה פתיחת חלון על סתימת חלון, הרמב"ם השוה פתיחת חלון עם שארי נזיקים, וזה באמת שוה באין חילוק ביניהם, אכן הסמ"ע מיירי בסתימת חלון, ובזה הוא מימרא מפורש בש"ס דמחלקינן בזה לבין שארי נזיקין ומטעם דאין עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק ואי קשיא על הסמ"ע הא קשיא לי על לשונו שכתב משום דמסתמא נתברר הזיקו מיד, והא בסתים חלונו בפני הניזק גופא מיירי כדאמר הטעם שאין אדם עשוי שסותמין אורו שבפניו", וכיון שההיזק נעשה לעיניו הרי ודאי ראה וידע, ומה לשון "מסתמא" דכתב, וז"ל הרמ"ה בחדושיו לב"ב אמר רב נחמן ולסתום לאלתר הוה חזקה לפי שאין עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק, ודוקא בפניו כדקאמרינן בהדיא אבל שלא בפניו לא הויא חזקה עד דמתברר דחזייה ושתיק עכ"ל ע"ש וי"ל דהסמ"ע מפרש דהאי בפניו דקאמר בש"ס לא שההיזק נעשה לעיני הניזק, וכגון שהוא עמד בשעה שסתם קאמר, אלא בפניו על הסתימה קאמר, שסותמין האור בפניו שלא יוכל לראות, אבל לא שהניזק עמד בשעת מעשה, ובאמת מוכרח לפרש כן, דהא רב נחמן נראה שרצה לחלק בין היזק דסתימת חלון לשארי נזקין, ואי נימא דהאי בפניו דקאמר הוה פירושו לעיני הניזק, שהוא עמד בשעת מעשה וראה, א"כ בשארי נזקין נמי היכי דהניזק עמד בשעת מעשה וראה ההיזק בעיניו דלאלתר הוה חזקה, דמה דבעינן השיעור כדי שיתברר הנזק, היינו כשלא היה הנזק בשעת מעשה, אבל כל בפניו לאלתר הוה חזקה אפי' בכל הנזקין, אע"כ דגם בסתימת חלון מיירי שהניזק לא היה בשעת מעשה, ובפניו דקאמר על הסתימה קאי דסתימה הוא בפניו כלומר שלא יהא יכול לראות שוב, ושפיר צדקו דברי הסמ"ע שכתב דמסתמא היזק דסתימת חלון מתברר מיד, וזה ברור ואמת:

ועיין בנתיבות ס"ק ג' מ"ש בכוונת הפלוגתא דר' ישמעאל בר"י ור' חיא, ואמנם בחדושי הרמ"ה כתב דהאי מעשה לא מתוקמא אלא בדחזייה חבריה ושתיק, דר' ישמעאל בר"י סובר כיון דפתח לחלון באפי' דחברי' ושתיק לאלתר הוה חזקה ור' חיא סבר דלא הוה חזקה לאלתר אלא כשאר נזיקין ותשמישין דהוה חזקה בשלשים יום מידי דהוה אכשורא כשל למי וה"מ היכי דאתברר דחזייה חברי' ושתיק אבל היכי דלא אתברר דחזייה חברי' ושתיק לא הוה חזקה עד שלש שנים, והוכיח שם דטעמא דר' חיא משום דלא הוה חזקה לאלתר הוא מדאמר רב נחמן עלה ולסתום לאלתר הוה חזקה מכלל דטעמי' דר' חיא בלפתוח משום דלא הוה חזקה לאלתר ע"ש היטב:

סעיף ד' היה חזיז רחבו טפח ומשוך כו' ד' טפחים וכו' החזיק בארבע על ארבע. והראב"ד כתב ע"ז וז"ל ואני תמה למה, ואם ויתר לחתור בכותלו חור של טפח יתיר לו לחתור ברוחב ארבע ויתן שם דף שיהא ארבע על ארבע אין אלו אלא דברי נביאות, ואולי נאמר שאם בא להפך משך הזיז שהוא ארבע טפחים לרוחב הכותל ולא יצא לאויר כ"א טפח יכול לעשות ודבר זה הדעת מקבלו לפי שאינו מקבל תשמיש כל כך וממעט במשא הכותל אעפ"י שהוא מרבה בחורים שמכניס בו הזיז עכ"ל והובא בשמ"ק ע"ש:

סעיף ח' ברמ"א אבל לא יוכל לומר לבעל הצנור להטותו לרוח אחרת או לשנות בו והוא שיש קפידה לבעל הצנור אבל בלא"ה כופין על מדת סדום, כ"כ הרא"ש (ב"ב פחז"ה) והביאו הטור דהא דאינו יכול לשנותו מרוח לרוח הוא דוקא כשיש קצת טענה לבעל המרזב שאין המים מקלחים יפה כאשר היו עושים אעפ"י שאין לו מזה היזק אבל בלא טענה כופין על מדת סדום רק שיקלחו מימיו, והנה בשער המשפט הקשה מדברי הרא"ש גופא (פ"ק דב"ב) והביאן הטור והרמ"א לקמן (סי קע"ד) דאחים או שותפים שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד את חלקו, דאם אמר אחד תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהיה סמוך לשדה אחר שלי ויהא הכל שדה אחד דאין שומעין לו אלא צריך להעלות בדמים עד שיתרצה חבירו ואין בזה מדת סדום משום דיש לו זכות בגורל דאם יפול הגורל לזה בין שתי השדות הרשות בידו שלא יחליף עמו אם לא בדמים יקרים משו"ה יפילו גורל אולי יגיע לידי איזה זכות ע"ש, וא"כ ה"נ אמאי לא יכול לומר לו לא אתן לך זכותי שיש במרזב הזה אם לא שתתן לי מעות ולמה הוה מדת סדום ע"ש ובמחילה מכ"ת לא עיין לא בש"ס ולא ברא"ש גופא במקור הדין בשעה שכתב זה, דהא זה מפורש בש"ס וגם ברא"ש דהיכי שאין שום טענה וקפידה לחלק כך או כך כופין על מדת סדום לכו"ע, דהכי הוא הצעת הסוגיא בב"ב (די"ב ע"ב) ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיא כי קא מפלגי אמר הבו לי אחצראי אמר רבה כגון זו כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף מצית אמרי מעלינן לך כנכסי דבי בר מריון חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אמר רבה כגון זה ודאי כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף זמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, תרווייהו אחד ניגרא אמר רב יוסף בזו מודינא דכופין על מדת סדום, הרי לנו בש"ס שלש חלוקות בדין זה בתביעה הראשונה דחד מצרא פריך רב יוסף על רבה דסובר מדת סדום מטעם דמצו אמרי מעלינן לך כנכסי דבי בר מריון, ובתביעה השניה, לחלוק שדה כנגד שדה, לא פריך תו מטעם זה, כ"א משום שמצא קפידה לצד המעכב, דזימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל ובתביעה השלישית דתרווייהו אחד נגרא הודה גם רב יוסף דכופין על מדת סדום, ובביאור הנ"מ שבין העובדות הללו נאמרו כמה שיטות, שיטת רש"י ורשב"ם דעובדא הראשונה מיירי דוקא בשדה הבעל ופעמים שזו מתברכת וזו אינה מתברכת, כי לפעמים הגשמים יורדים על שדה זו יותר מעל זו, ומשו"ה הוה שפיר קפידה דמצי אמר לו מעלינן לן, משא"כ בעובדא השניה דחדא אהאי נגרא וכו' דשדה בא השלחין הוא שמשקין אותה מנהר, לא שייך קפידא זאת, ולכן הוכרח רב יוסף למצוא קפידה אחרת דזימנין דהאי מידויל וכו', ובחלוקה השלישית שגם קפידא זו ליתא הודה רב יוסף דכיון דליכא שוה קפידא ודאי דכופין על מדת סדום, ושיטת ר"ת בתוס' והראב"ד והרשב"א והרא"ש כולם בחדא שיטתא קיימא ליישב השינוי שבדברי רב יוסף בהנה שלש חלוקות באופן אחר, ומפני שלשון ר"ת בתוס' קצר והרא"ש הרחיב ביאורו נעתיק לדברי הרא"ש וז"ל ופירש ר"ת דמעלינן לי' אנכסי דבי בר מריון כלומר בני מריון היו עשירים ולא היו מוכרים קרקעותיהן כ"א בדמים יקרים כך לא ניתן זכות שיש לנו באותה שדה אם לא בדמים יקרים ואין בזה משום מדת סדום שהרי יש לנו זכות בגורל זה שאם יפול לנו הגורל בין שתי שדות הרשות בידנו שלא נחליף עמך אם לא בדמים יקרים גם עתה נמי אין כאן מדת סדום אם אין אנו מבטלים חלקנו בשבילך, ורבה סבר לי' דכופין על מדת סדום ואין יכולים לעלות אותה שדה לפי שהיום או מחר אם נבוא למכרה תקחנה ביוקר או תחליף בשלנו בעילוי דמים דכיון שאין חלק זה שוה יותר משאר חלקים אלא מחמת מצרנותו של זה אין להם להעלותה מטעם זה דמדת סדום הוא והלכתא כרב יוסף עכ"ל, ובחלוקה השניה דחדא אהאי ניגרא לא שייך טעם דמעלינן ליה כיון שאין לאחד מהם שדה על המצר, ולאו משום טובה דליהוי אחד מצרא מבקש, ולכן הוצרך רב יוסף לטעם אחר דזימנין דהאי מידויל וכו', כן כתב הרא"ש להדיא ע"ש, ולפ"ז עיקר חלוקם דטענה דמעלינן לי' כנכסי דבי בר מריון לא שייך אלא היכי שחבירו חפץ בשדה זו כי היכי דליהוי לי' אחד מצרא, ביאור הדברים דהיכי שזה רוצה להעלות לו על הדמים במקום שקפידת חבירו בא ע"י טענה כזו שרוב בני אדם דרכם לשלם דמים בשביל הנאה זאת, אז מצי הלה לומר כיון שבאמת שוה לפניך יותר בשביל הנאה הזאת, לא נרצה לתת לך הנאה הזאת בחנם בלא דמים, כמו שלאחר החלוקה אם הגיע לנו השדה בין השדות היינו יכולים ליקח ממך הרבה דמים עבורה, כן גם עתה לא ניתן לך זכות הגורל בחנם, אבל במקום שאין לחבירו שדה על המצר, ורק רוצה בשדה הזאת בלי טעם וטענה, ולא הוא בעצמו ולא רוב בני האדם היו משלמים ממון בשביל הנאה הזאת, וכיון שאין הנאה כזאת שוה מעות לרוב בני אדם, לא יכול הלה להעלות לו בלא טענה וטעם רק כאילו בא להפסיד לחבירו שלא יקבל מה שירצה וזהו מדת סדום, ועיין במהרש"א שם ותבין את דבריי, והסבר הזה למדתי להבין מלשון הרשב"א המובא בשמ"ק שם שכתב כעין תירוץ הר"ת רק ביתר ביאור קצת וז"ל רב יוסף סבר שאין זה מדת סדום אלא אדרבה דבר שרוב בני אדם מקפידים בו הרבה, והרבה מתעלה חלק על המצר מי שצריך לו ויקפוץ עליו כל מי שצריך למוכרו ולא עוד אלא שיתייקר בו המצרן יותר מכדי דמיהן כדי לצרפו עם שדותיו ודרכן של בני אדם כך הוא ולפיכך יכולים לומר לו מעלינן לך כנכסי ובי בר מריון כלומר עילוי רב כנכסים המשובחים ביותר דלדידן שוה לו שמא יפול בחלקנו ותתייקר בחליפין ואין זו מדת סדום ותדע שהרי בטענה מועטת של שמא הן יכולים לבוא כדאמר רב יוסף בחדא אהאי ניגרא וחדא אהאי דא"ל זימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל כ"ש בטענה זו דישתכרו הרבה אם חלק זה יגיע לחלקם עכ"ל, הרי להדיא כדברנו למדקדק בזה היטב, ואחרי כל הדברים הללו ליתא לקושית השעה"מ, לא מיבעי לשיטת רש"י ורשב"ם דהא דסובר רב יוסף דאין זה מדת סדום בתובעו אחד מצרא, דהיינו דוקא בשדה הבעל דוקא דהקפידה גלוי ונכרת לכל, פשיטא דבחרוב שרוצה לשנותו ממקום למקום דלא שייך זה הוה זה מדת סכיה גם לרב יוסף, ואפי' לשיטת הר"ת וסייעתו נמי טענה הזאת נה שייך כ"א בבר מצר אבל בטענה אחריתא לא אמרינן הכי, ויהיה איך שיהיה הביאור בכוונת הש"ס עכ"פ זה מפורש בש"ס דיש חילוק בין הך דין דשותפין ואחים שרוצים לחלוק אחד מצרא דמבואר לקמן (סי' קע"ד) דזה לא הוה מדת סדום ודאי לרב יוסף דקיי"ל כוותי' ועדיף עוד מחד ארעא אהאי נגרא דאית בה קפידה דזימנין דמידויל וכו', וכלשון הרשב"א דטענה זאת מועטת מטענת אחד מצרא, לבין הך דין דתרווייהו אחד נגרא דמודה בה גם רב יוסף דהוה מדת סדום והאי דינא דמרזב דקיימינן הכא דמיא ממש לתרווייהו אחד נגרא, דכמו התם כן הכא ליכא שום טעם וטענה להקפיד וא"כ היכי מדמה השער המשפט ההיא דשותפין אחד מצרא דהוה טענה היותר טובה להאי דינא דמרזב שאין בה שום טענה כלל ומדת סדום הוא לכו"ע, ובזה מיושב נמי קושית הנתיבות (סי' קנ"ד אות ו') ע"ש וזה ברור ואמת בעזה"י:

סעיף ט"ז ברמ"א ובחזקת סולם ונעיצת קורות י"א דבעינן חזקת שלש שנים וטענה ויש חולקין כו', מחלוקת הזאת הובא בטור וז"ל פי' רשב"ם שלחזקה כזאת א"צ שלש שנים אלא בדבר שיש בו חסרון קרקע כגון פתיחת חלונות ומרזב ומזחילה שהם תשמישים הקבועים ורגילים לכתוב עלי' שטר אבל תשמיש קטן כזה אין רגילים לכתוב שטר עליו הלכך לאלתר הוה חזקה אבל טענה צריך, והגאונים פי' דאפי' הוצאת זיז ומרזב ומזחילה והעמדת סולם נמי א"צ חזקה שלש שנים שהטעם הוא משום מחילה וכיון שרואה אותו משתמש בשלו ושותק לאלתר הוה חזקה אפילו בלא טענה וכ"כ רמב"ן ז"ל ע"ש, והקצוה"ח הקשה איך אפשר לומר דטענה לא בעי נהי דשתיקה הוה מחילה אבל במה קנאו להיות שלו לתשמיש זה ולמה אינו יכול לחזור כיון דליכא קנין ע"ש שנדחק בזה, ונראה דלק"מ, דבכל הנהו נזקין יש שני דברים א') שמזיק לבעל החצר בתשמיש זה, כגון בהוצאת זיז מזיקו בהיזק ראיה, ובמרזב מזיקו בהורדת השופכין לחצירו, וכן בכולמו מזיק בתשמיש זה לבעל החצר, ב) שקונה בגוף החצר כשיעור הנצרך לקיום הזיז והמרזב באופן שבעל החצר אסור לבנות שוב במקום הזה ולסתור הזיז והמרזב, ולכן בפשיטות יתפרש דמה שכתבו דלא בעינן טענה, היינו לענין גוף ההיזק לענין שבעל החצר לא יכול להסיר הזיז והמרזב כל זמן שאין צריך לבנות במקום הזה, ורק שלא ירצה לסבול את ההיזק, בזה ודאי דלא בעינן טענה, דלכל היזק מועיל מחילה ואף שודאי שבעל הזיז לא קנה בחצירו כלום, אבל מה צורך לקנין בזה לענין זה סגי מחילה, אבל אם בעל החצר רוצה לבנות במקום הזה ודאי דבלא טענה לא מצי בעל הזיז לעכב עליו כיון דלא קנה בחצירו כלום במחילה לבד בלא קנין, ולא יקשה ע"ז ממ"ש המחבר לעיל סעיף ג' אם היה בזיז טפח החזיק באויר החצר כנגדו ואם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז ולבטל תשמישו בעל הזיז מעכב עליו, והא המחבר סובר דלאלתר הוה חזקה ואפ"ה סובר דקנה בגוף החצר שאין בעל החצר יכול לבנות, די"ל דהתם מיירי כשהיה טענה. אבל בלא טענה לית מאן דסובר דיכול למנוע לבעל החצר לבנות, דודאי לא קנה בלא קנין, וכ"כ להדיא בשמ"ק (ב"ב דנ"ח) וז"ל אמרו הגאונים חזקתו שלש שנים ומדבריהם אין לו חזקה אלא בטענה ונראין דבריהם מהא דתנן החלונות בין מלמעלו כו' ארבע אמות ואילו היה נקנה חלונות בחזקת מחילה לא היינו מונעים ממנו מלבנות בחצירו בכל מקום שירצה שאם מחל לו את נזקו לא הקנה לו ארבע אמות בחצירו וכיון שמצאנו רמז בחלונות שיש בהם טענה יש לנו לומר שאין שום חלון מוחזק בלא טענה ואת"ל שיהא לו חזקה בלא טענה איך מונעים ממנו מלבנות כנגדו וכו' וכלל שכל חזקה שאין עמה טענה כחלון וכיו"ב אין מונעים ברשותו של זה מלבנות בתוך שלו עכ"ל, הרי להדיא שהשמ"ק הביא דברי הגאונים ובעלי מחלוקתם שהביא הטור ופי' דאותן שאומרים דלא בעי טענה סוברים דרק לענין ההיזק מועיל המחילה אבל אין מונעים לבעל החצר לבנות נגדו משום שבגוף החצר באמת לא קנה, ועיין בחדושנו לקמן (סי' קנ"ה) סעיף ל"ה מה שכתבנו בישוב דברי הקצוה"ח וזה ברור:

סעיף י"ז במחבר היתה הסוכה סוכת ארעי וכו', עיין מה שכתבנו מזה בחדושנו לקמן (סי' קנ"ה סעיף ל"ה):

שם במחבר ואם חיבר ראש הכותל בטיט מיד החזיק והוא שיביא ראיה שראובן סייע עמו או ראה ולא מיחה והקשו האחרונים דהא לקמן (ס"ס קנ"ה) כתב המחבר דאם טען הניזק לא ידעתי או מחיתי על הניזק להביא ראיה, ובהשקפה ראשונה אמרתי דאין בזה שום סתירה, דהתם שהניזק מכחיש ואומר שלא ידע מעיקר ההיזק, היינו שלא ראה כלל שזה עושה ברשותו דבר כזה שיזיק לו, בזה ודאי דאינו נאמן בלא ראיה, דמסתמא כל אחד יודע מה שברשותו, ודבר רחוק הוא שלא ראה מה שהשני עושה ברשותו, משא"כ הכא דבעיקר הפעולה אינו מכחיש וגם הניזק אומר שראה שחבירו עושה קורה לסוכה בתוך ביתו, ורק שלא ראה שחיברו בטיט, וזה יוכל היות אמנם שבאמת כן הוא דלא ידע איך נעץ הקורה אם חיברה או לא חיברה, ובכה"ג על המזיק להביא ראיה שידע נמי שחברה בטיט ופשוט, ושוב ראיתי שכבר קדמוני הכנה"ג הובא בקצוה"ח כאן ודו"ך:

סימן קנד

סעיף ג' ברמ"א ואם באו שניהם לפתוח בבת אחת פתח נגד פתח או חלון נגד חלון אם אחד מהם אינו חסר והשני נהנה כופין על מדת סדום, עיין בנתיבות שהקשה דמאי שנא מחלוקת חצר דלקמן (סי' קע"ד) באם אחד רוצה שיתן לו חלקו על מצר שלו דסובר הרא"ש דאין זה מדת סדום אם ירצה להעלות לו בדמים ומשום דיכול לומר לא אתן לך זכותי שיש לי כ"א בדמים מרובים, א"כ ה"נ למה לא יכול לומר כן ע"ש, ולמה שכתבנו בחדושינו לעיל בסימן הקודם דדוקא בבר מצר הוא דאמרי' כן ומטעמא דכתבתי שם, אבל בשארי דברים גם הרא"ש סובר דזה לא חשיב קפידה וכופין על מדת סדום ע"ש:

שם ברמ"א וי"א בחלון נגד חלון מהני, ועיין בסמ"ע סק"י שכתב דטעם פלוגתתם, דמ"ד דגם בחלון נגד חלון לא מהני חזקה היינו משום דסובר דיש איסור ע"ז, ומ"ד דמהני חזקה משום דסובר דהאיסור בקפידה תליא, ומשו"ה בחלון נגד חלון דלא רגילי להקפיד כל כך מהני בהו חזקה ונ"מ יש ביניהם אפי' בפתח נגד פתח דלמ"ד משום איסור לא מהני נמי מחילה גמורה או שטר וקנין, ולמ"ד משום קפידה, דוקא חזקה לא מהני בפתח נגד פתח, אבל מחילה גמורה או שטר וקנין מהני אפי' בפתח נגד פתח ע"ש היטב, ותמה אנכי על מאור עינינו הסמ"ע ז"ל איך פלטה קולמסו דבר כזה, דמקור הדין הוא הרמ"ה שהטור הביא זה משמו, ושם מפורש דלא כהסמ"ע לא בטעם הדבר דחלון נגד חלון מהני' ולא בדין דפתח נגד פתח. דמה שכתב דטעמו של הרמ"ה הוא משום דסובר דהאיסור בקפידה תליא ואם רוצה רשאי למחול, מפורש הוא ברמ"ה דיש איסור בזה ואין רשאי למחול אפי' בששניהם רוצים, אלא דטעמו דבחלון נגד חלון שרי הוא מטעם אחר כמבואר בדבריו שנעתיק בזה ועוד שאפי' אם ברמ"ה לא היה כתוב כן, לא אדע איך אפשר לומר דהאיסור בקפידה תלוי ומהני מחילה, הא בש"ס גופא משמע להדיא דמחילה לא מהני, דקאמר התם וירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה ראה שאין פתחיהן מכוונים זה לזה אמר ראוים הללו שתשרה עליהן שכינה, ומשמע דאילו מצא שפתחיהם מכוונים לא היו ראוים לשכינה ואי ס"ד דמהני מחילה כי מכווני נמי אמאי אין ראוים דלמא ממחל הוא דמחלי אהדדי, ואדרבה דמאן דמוותר ומוחל על הזיקו עדיף טפי, אע"כ דהוה דבר איסור דאין ניתר גם במחילה, מיהו יש לדחות קצת דמשו"ה קאמר רק השתא כשראה שאין מכוונים, דהשתא היה בטוח בחסידותם וראוים ודאי לשכינה, משא"כ אם היה מוצא פתחיהן מכוונים ואף שיש ספק שמא מחלי אהדדי, מ"מ מספק לא היו יכולים לומר שראוים דשמא בגזילה עשו כן ואמנם אף שהראיה אפשר לדחות מ"מ הרמ"ה כתב להדיא דאיסור הוא ולא מהני מחילה, וגם מ"ש הסמ"ע דלמ"ד זה דבחלון נגד חלון מהני חזקה סוכר נמי דבפתח נגד פתח מהני מיהא קנין או מחילה גמורה, גם זה אינו, דהא הרמ"ה הוא מרא דהאי דינא דסובר דבחלון נגד חלון מהני חזקה, והוא כתב להדיא דבפתח נגד פתח לא מהני אפי' מחילה גמורה וגם קנין, ובכדי לאמת דברנו נעתיק בזה כל לשון הרמ"ה וז"ל מה ראה, ראה שאין פתחיהן מכוונים אמר ראוים שתשרה עליהם שכינה מיהא שמעינן דבהא איסורא נמי איכא משום צניעותא דנשי, ואע"ג דאחזיק נמי לא מהניא בו חזקה וכו' אלא משום דלאו מידי דמשתריא במחילה הוא ודוקא בפתח נגד פתח דלא סגיא דלא מסתכל וכו', אבל גבי חלון דאפשר לאשתמושי ולא לסתכל ברשותא דחבריה אע"ג דלכתחלה יכול למחות אי אחזיק קיימא ליה חזקה ואע"ג דכי מייתינן לקרא דוירא את ישראל אמתניתין דלא יפתח קא מייתינן דמיירי בין לפתח נגד פתח בין בחלון כנגד חלון אלמא תרווייהו חד טעמא וחד דינא נינהו ה"מ לכתחלה דומיא דמתני' דמייתינן לה עלויה דמיירי לכתחלה אבל לענין חזקה הא כדאיתא והא כדאיתא וכי תימא כיון דמידי דאית בו איסורא ולא משתריא במחילה כי מתרצי תרווייהו בהכי נמי אנן היכי שבקינן להו, שאני התם דהרחקה יתירה הוא משום דלא אפשר להו להשתמש תרווייהו בההוא דוכתא דמטי ליה היזק ראיה דרך צניעות מיהו כיון דאפשר דמסלק כל חד מינייהו תשמישיה מהאי דוכתא בעידנא דמשתמש בו חבריה ואניס נפשיה דלא לאהדורי אפי' לההוא דוכתא דמטי לי היזק ראיה וכו' ליכא מדינא לעכובי עלייהו דיכלי למימר אנן מזדהרינן בנפשין דלא לאשתמושי אלא דרך צניעות, ועוד דלאו כל הרחקה יתירה כייפי עלה בי דינא אלא מידי דברירא מילתי' דאתי בה לידי הרגל עבירה עכ"ל, והרי דברים מפורשים חזינן הכא דטעם הוא משום איסור, וגם בחלון נגד חלון הוה משום איסורא, אלא דחז"ל לא היה ביכולתם לבטל המחילה מספק כיון דאפשר לדחוק עצמן שלא יסתכלו, מימר אמרי אנן לא נסתכל, ומספיקא אי אפשר לבטל המחילה ובפתח נגד פתח דלא סגי שלא להסתכל לא מהני מחילה, דהא הוא הקשה גם על חלון נגד חלון למה מהני מחילתם כיון דיש איסור היכי שבקינן להו אנן, אלא דניחא ליה משום דבזה אפשר לדחוק ולא להסתכל אבל בפתח דלא סגיא שלא להסתכל ודאי שאפי' נתרצו שניהם ועשו קנין ומחילה גמורה לא שבקינן להו אנן כיון דהאיסור ודאי וזה ברור, וברור אצלי שהסמ"ע כתב כן רק מפני שלא ראה ברמ"ה גופא, ולא ראה כ"א בלשון הטור שהביאו אבל אם היה רואה לשון הרמ"ה גופא כלשונו שהעתקתי לא הי' כתוב כזה ודו"ק:

סעיף ה' ברמ"א אבל היו לו שני פתחים של שני שני אמות לא יוכל לעשות פתח אחד של ארבע אמות, ובט"ז חולק ע"ז דבכה"ג ליכא איסורא והוכיח כן דאי גם בכה"ג יש איסור, א"כ במקום דקאמר בש"ס דפתח אחד של שמונה אמות לא יעשנה שתים בני ארבעה משום דא"ל בחד פתחא מצינא לאצטנועי מינך, למה לא קאמר רבותא יותר דמשני פתחים בני שתים לא יעשה אחת בת ארבע אע"ג דיש בזה תרתי לטיבותא, חדא דביש לו שתי פתחים שקל תמניא בחצר, ארבע לכל פתת ועכשיו לא שקל אלא ארבע, ועוד דבשני פתחים לא הוה מצי לאצטנועי כמו עכשיו בחד פתח, אלא ודאי דבזה שרי באמת דאין לו שום היזק ע"ש, ותמה אנכי על דבריו במה שכתב דאין בזה שום היזק, הא להדיא בש"ס דמפתח קטן לגדול יש היזק, משום דמצי אמר בפתחא זוטי מצינא לאצטנועי מינך ולא בפתחא רבה, וכיון דאיכא היזק אע"ג דבצד האחר יש לו נמי טובות כשיעשנה פתח אחד משתי הקטנות וכמ"ש הט"ז דירוויח בחצר שלא יתן אלא ארבע, וגם בשתי פתחים קשה יותר לאצטנועי מבפתח אחד, מ"מ כיון שגם מפתח קטן לגדול איכא היזק מצי לומר לדידי ניחא יותר פתחים קטנים אף שיהיו שתים מפתח אחד שיהיה גדול, דלדידי שוה וכדאי יותר לסבול ההיזק מהארבע אמות היתרים וגם ההיזק השני, רק בכדי שלא לסבול ההיזק מפתח גדול, ובזה ניחא מה שהקשה גם הש"ך ע"ז דאין נמצא זה הדין בש"ס שלנו, וכתב דהב"י טעה בזה ע"ש בס"ק ט', והא למה שכתבתי איתא להדיא בש"ס קפידת ההיזק מפתח קטן לגדול, וממילא דנשמע מינה שגם משני פתחים בני שתים אסור לשנות ולעשות פתח אחד בת ארבע, דאע"ג דבזה יש תרתי לטיבותא אפ"ה מצי לומר לדידי ניחא יותר להפסיד את שני הטיבותות הללו רק שלא לסבול ההיזק שמקטן לגדול, וגם קושית הט"ז למה לא קאמר הש"ס הרבותא דמשני פתחים קטנים לא יעשה אחד גדול, נמי אתי שפיר, דהא זה כבר ידעינן מאידך דרמי בר חמא דאמר התם מקמי' דמפתח קטן לגדול אסור לשנות משום דמפתח קטן נקל יותר לאצטנועי וכיון שידעינן שיש קפידה בזה ממילא נדע מעצמנו שגם משני פתחים קטנים לא יעשה אחד גדול, דמה מועיל שיש בזה תרתי לטיבותא כיון דסוף סוף גם בצד האחר יש היזק מצי הלה לומר לדידי ניחא יותר להפסיד הטיבותות הללו אף שתרתי הם, בכדי שלא לסבול ההיזק שיש בין קטן לגדול, ולא הוצרך הש"ס לאשמועינן כי דבר פשוט הוא שילפינן מאידך דרמי בר חמא, דכבר ידעינן הקפידה שבין קטן לגדול, ולכן באידך דרמי בר חמא אשמועינן דין אחר, והוא הקפידה שבין אחד לשנים ודו"ק היטב כי הדברים ברורים לענ"ד להצדיק את דברי הב"י והסמ"ע:

סעיף ו' במחבר מי שבא לפתוח חלון לחצר חבירו וכו' בעל החצר מעכב עליו וכו' ואעפ"י שהוא גבוה תעלה בסולם ותראה והקשו הרמב"ן והרמ"ה מ"ש גבי חלון דיכיל למחות מטעם דמותבת שרשיפא וחזית ומ"ש לגבי כותל חצר דאין מחייבין אותו לבנות יותר יותר מד' אמות ולא חיישינן דלמא מותיב שרשיפא, ובקצוה"ח אמנם כתב חילוק יפה דרק לענין למחות לכתחלה הוא דהוה קפידה, דאפי' בקפידה משהו מצי לעכב דלא הוה תו מדת סדום, אבל לחייב בבנין בעינן היזק גמור ע"ש, ואפ"ה הוצרך לן נמי לטעם הרמב"ן, דהרמב"ן הכי קשיא לי' למה לא מיקרי זה היזק גמור דלא לחייב לבנותו נמי, ומאן מפיס דההיזק הוא קטן כל כך עד שאין בו כ"א לדחות המדת סדום אבל לא לחייבו בבנין, והא כיון דיצא מזה היזק ראיה, ובהיזק ראיה מחויב נמי לבנות בכדי להסיר ההיזק, וגם הרמב"ן ידע שיש לחלק כהקצוה"ח דאינו חשוב היזק כ"א לדחות המדת סדום, אלא דזה גופא קא קשיא לו למה ומ"ט לא חשוב היזק לחייבו בבנין נמי ולזה הוצרך לחלוקו נמי דלא עבידי אינשי לאותבי שרשיפא בחצר, ואמנם גם בתירוץ הרמב"ן לחוד נמי לא סגי לן, דלתי' הרמב"ן א"כ בכותל שבחצר יכול לעשות חלון למעלה מארבע אמות וכ"כ הנתיבות באמת, אבל כל הפוסקים לא הזכירו חידוש זה, ולזה הוצרך לן נמי לשני התירוצים של הרמ"ה, בתירוץ האחד כתב דגבי חצר כיון דעד השתא היה יכול לראות גם שלא בכוונה כיון שאין כותל מפסיק ביניהם, והיזק כזה מחייבינן אותו לבנות ולהסירו, אבל כי בני כותל ארבע אמות לא יוכל לראות שלא בכוונה, וליחוש דלמא מותיב שרשיפא ויכוון להזיקו, לזה לא נוכל לחייבו, דאי נחייבו גם שלא יוכל להזיק בכוונה א"כ אין לדבר סוף. דאי נמי עבדי כותל עשרים אמה ויותר איכא למיחש דלמא יעמיד הולם גבוה עשרים וקאים וחזי לי', אלא ודאי דלא מחייבינן לבנות רק להסיר ההיזק שיוכל להזיקו גם שלא בכוונה, וכל זה הוא לגבי חצר דעד השתא היה פרוץ לגמרי, אבל לגבי חלון כיון דעד השתא לא הוה מצי חזי ליה כלל כי בעי השתא למפתח חלון דמצי חזי לי' מיני' אפי' למעלה מעשרים אמה מצי כפי לי', ולפ"ז בכותל שבחצר נמי אין יכול לעשות חלון למעלה מארבע אמות, כיון דעד השתא היה כותל בלא חלון ולא מצי חזי לו כלל, מחויב השתא, נמי שלא להזיקו כלל ואפי' למעלה מעשרים נמי, דדוקא על בנין הכותל גופא לא מח יבינן לבנות יותר מארבע אמות משום דעד השתא היה פרוץ לגמרי, אבל בחלון פשיטא שאפי' בכותל שבחצר אינו רשאי ואפי' גבוה מארבע אמות ודלא כהנתיבות, והנה גם בתירוץ זה נמי אכתי לא סגיא, דהא תינח כשבא לבנות כותל חדש שעד השתא לא היה שום כותל, אבל אם בא לבנות כותל שנפל ראוי לחייבו גם גבוה מארבע אמות לפי"ז, כיון דגם עד עתה היה גדור ובאמת הא קיי"ל דאפילו בכותל שנפל והיה גבוה טובא אין מחייבין יותר מארבע אמות, ולזה בע"כ דהעיקר כהתי' ראשון שכתב הרמ"ה וז"ל דשאני חלון דיכול לראות מיני' לבעל החצר ובעל החצר לא מצי לראותו כי היכי דידע לאצטנועי מיני', ואילו גבי חצר כי מוטיב שרשיפא וחזי לי' לחברי' יכול חבירו לראות אותו ג"כ ולאצטנועי מיני' ודו"ק:

סעיף י' במחבר היתה חלון קטנה כו' בעל החצר יכול לבנות כנגדה וכו', ובקצוה"ח הביא בשם הרמב"ן בחדושיו דדוקא כנגדו יכול לבנות, דלענין שלא יאפיל הוא דאין לו חזקה, אבל מלמעלה שלא יציץ ויראה ומלמטה שלא יעמוד ויראה יש לו שאם אתה מתיר לו היזק ראייתו אתה מצריכו לסותמו ולא הא אלא בבאין שניהם בבת אחת לבנות אינו בדין שנתיר לזה היזק ראיה שגיריה הוא ובקצוה"ח השיג עליו והעלה דהעיקר כהמחברים האחרונים שהביא הרמב"ן ע"ש, וכבר קדמו בזה בשמ"ק (ב"ב דנ"ח) לאחר שהביא דברי הרמב"ן כתב וז"ל ואין דינו ברור אצלי דהיכי ליפסד האי שלא יבנה כאשר יאות לו בשלו מפני האחר שפתח חלונו ולקח אוירו שלא ברשות אין אלו אלא דברי נביאות, ומסתברא כמחברים אחרונים שאין לו מכנגדן ולא מלמטן אלא יבנה כאשר יאות לו ולא יהא נפסד בכלום ע"ש:

סעיף י"ב בסמ"ע ס"ק כ"ז והרמב"ם שכתב ג"כ טעם זה בסתימת החלון אע"ג דס"ל דגם בשאר נזיקין הו"ל חזקה מיד וכו', ועיין בחדושנו לעיל (ריש סי' קנ"ג) מה שכתבנו מזה:

סעיף כ"ה ברמ"א ראובן שבנה בביתו חדר לאוצר יין ושמן צריך אויר לקרר היין ובא חבירו לבנות כותל כנגדו יכול ראובן למחות וכו' דמאחר שהחדר מוכן לאוצר ועשאו בביתו ברשות אין חבירו רשאי לעשות לו היזק בבנינו, ובמקור הדין שהביא הב"י בשם הרשב"א כתב וז"ל הדין עם ראובן שכל שקדם האוצר אעפ"י שעכשיו אין שם יין ושמן הרי הוא מוכן לכך ואין הלה רשאי לעשות בביתו דבר שמזיק את האוצר עכ"ל, ועיין בב"י שהבין דנידון דרמ"א אינו דומה לנידון דהרשב"א, דברשב"א מיירי שבחדר היה מכבר יין ושמן ורק עכשיו אין בו יין ושמן, וא"כ היה החדר מכבר אוצר ממש ומשו"ה כתב כל שקדם האוצר וכו' דבר שמזיק לאוצר כיון דבאמת היה כבר אוצר ממש, אבל עובדא דרמ"א מיירי שבנה בביתו חדר לאוצר ועדיין לא היה בשום פעם שם יין ושמן רק שהכינו לאוצר, ולכן הקשה על הרמ"א דאמאי פסק דהמזיק צריך להרחיק עצמו, הא דין זה דעשאו הכנה לאוצר הוא בעיא דלא איפשטא בש"ס (ב"ב ד"כ ע"ב) ריבד וריבץ חהו ריבה בה חלונות מהו רמי בה תמרי ורמוני מהו וסלקא בתיקו בש"ס ואיפסקא לקמן (סי' קנ"ה) בכולהו דלכתחלה מצי אעכב ואם עבר ועשה אינו יכול להסירו, ועל הרשב"א גופא לא קשה לו, דלפירושו הא מיירי הרשב"א כשהיה אוצר ממש מכבר, ולכן פסק דגם אם עבר ועשה צריך להסירו, ובש"ס לא עלתה בתיקו כ"א בעשאו הכנה לאוצר, אבל הרמ"א דמיירי גמי בעשאו הכנה ואפ"ה פסק דצריך להסירו גם כשכבר עשה קשה לי' דהא בעיא דלא איפשטא הוא וכזה הקשה גם הנתיבות וע"ש שנדחק ביישובו, ולענ"ד תמה אני על מה שעשאו פירוד בין הדבקים, היינו בין הרמ"א והרשב"א הא הרמ"א הביא זה בשם הרשב"א, וגם מה שכתבו דהרשב"א מיירי שהיה כבר אוצר ממש, ולא רק הכנה, הא מלשון הרשב"א שכתב אעפ"י שאין שם יין ושמן הרי הוא מוכן לכך, הרי טעמו נמי רק מפני שמוכן ולא מפני שנעשה כבר אוצר, ואי קשיא להו מש"ס דב"ב דסלקא התם בתיקו בהכנה לאוצר, גם על הרשב"א אפשר להקשות כן, אבל באמת לא קשה מידי מהתם, ואשתמיטתי' להגאונים הללו דברי רבינו הרמ"ה שהאיר עינינו בכללא דהאי מלתא, ובחדושיו לב"ב שם בסוגיא זאת כתב וז"ל ברם צריך את למידע דהאי בעיא דכיבד וריבץ לאוצר וכו' דשמעת מיצה דלא מצי בעל האונר לעכובי אבעל החנות עד דמעייל בעל האוצר תבואה לגבי' מקמי דלסמוך בעל החנות הזיקיה ה"מ כשבא העליון לעשות העלייה אוצר, דכיון דעד השתא האי עלייה לדירה הוה קיימא כל כמה דלא עביד לה אוצר ממש מחמת דמגח בה תבואה אי נמי דמשני לה בצורת בניינה מעלייה לאוצר לגמרי לא מצי לעכב ולא מצי אמר למחר ממליכנא ועבידנא לה אוצר כדאמרינן טעמא דכי ליכא אוצר סמיך דירה שאני אין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר דשמעת מינה דאי מוכחא מילתא מעיקרא דלאוצר עבידא אע"ג דאכתי לא מנח בה תבואה מצי מעכב, תדע נמי דע"כ לא פליגי אלא בבא לסמוך בצד המצר אבל היכי דעביד בור וקאי אע"ג דאכתי לית בו מיא דכו"ע לא פליגי דאינו סומך ואפי' לאביי וכ"ש לרבא דאפי' היכי דליכא בור בשדה העשויה לבורות אינו סומך וכ"ש הכא דאיתי' לאוצר וכן הלכתא עכ"ל, ואחרי הדברים הללו מה יוכלו עוד להקשות על הרמ"א מהש"ס דב"ב, הא כל הבעיא דבש"ס אינו כ"א בבא לשנות עלייתו לאוצר, שעד עתה היתה משמשת לדירה ועכשיו בא לשנותה לאוצר, ובזה הוא דמיבעי בש"ס, אבל אם בנה חדר ומתחלת בנייתו ייחדו לאוצר, ומעולם לא ייחדו לדירה, בכה"ג אפי' לא היה בו מעולם יין ודאי דחשיב כאוצר ממש, דדמי לבור אע"ג שאין בו מים, ולפ"ז הרמ"א שכתב כאן שבנה בביתו חדר לאוצר, פי שמתחלת בנייתו ייחדו רק לאוצר ולא לדירה, בכה"ג לכו"ע אין חבירי רשאי לעשות לו היזק, דזה הוה כאוצר ממש, ובכה"ג נמי מיירי הרשב"א, ודברי הרמ"א הן המה דברי הרשב"א ממש ומ"ש לקמן (סי' קנ"ה) דאם עבר ועשה א"צ להסירו, התם מיירי בבא לשנות עליית בית דירתו לאוצר וכמ"ש שם להדיא, ואין שום דמיון להך דהכא שייחד החדר מתחלה לאוצר, וזה ברור, ועיין מה שכתבנו עוד בחדושנו לקמן בריש סי' קנ"ה, מיהו הרמב"ן הביא בשם ירושלמי בתחת ביתו שדר כש"כ דאסור לעשות רפת בקר:

סימן קנה

סעיף א' במחבר ובכירה טפח, ובשיעור גובה לא תני התנא המדה בכירה, ועיין בט"ז שכתב דמ"ש הרשב"ם דכירה דמתניתין מיירי בפתוחה מן הצד שאין השלהבת עולה ממנה ורק שיש לו חשש מצד חום שילך דרך המעזיבה, נתכוון נמי לתרץ הקושיא דלמה לא תני תנא שיעור בגובה, וע"ז תירץ דכיון דפתחה מן הצד ואין חשש רק מחמת החום א"כ אין חילוק בין למעלה בין למטה ע"ש, ואשתמיטתי' להט"ז דברי הרשב"א שכתב כן להדיא בתור תירוץ על קושיא הזאת, ותירוץ הזה מפורש בירושלמי, ובשמ"ק בסוגיא זאת כתב עוד שני תירוצים, חדא דכיון דכירה הוא בבית לא איצטריך למיהב בו שיעורא למעלה דאין לך בית שאין עליה על גבה גבוה ממנה שאי אפשר להשלהבת של כירה לעלות בה כל כך שתגיע לתקרה ועוד דילפינן מלמטה כשם ששיעור דתחת הכירה אחד משליש בתנור ממילא שמעינן בשיעור שלמעלה שהוא אחד משליש בתנור והוא אמה ושליש ע"ש:

סעיף ג' במחבר גילה בעל העלייה דעתו. שחפץ לעשות בה אוצר כגון שכיבד וריבץ וכו', והנה בנתיבות הקשה למה לא בעי הש"ס ג"כ לענין קדימת הרפת שאם בעל הרפת גילה דעתו שחפץ לעשות חנותו לרפת כגון שתיקן בו אבוסים וכיוצא שניכר שיעשה זה לרפת אם זה מיקרי קדם הרפת ע"ש, ולמה שכתבתי לעיל (ס"ס קנ"ד) בשם הרמ"ה דבעיא דבש"ס אינו אלא בעלייה דוקא שמתחלה היתה משמשת לדירה ואח"כ בא לשנותה לאוצר, ומשום דאין אד עשוי לשנות דירה לאוצר וכדמשני בש"ס דירה שאני, פי' שאין עשוי לעשות מדירה אוצר וכפי' הרי"ן מיג"ש, לפי"ז לק"מ קושית הנתיבות, דמחנות לרפת בקר דאדם עשוי לשנות ודאי דהכנה מילתא, והנה בקצוה"ח הביא לפי' הרי"ן מיג"ש דמה שאמרו דירה שאני, הכוונה שאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר כלל, והקשה עליו מבעיא דבש"ס כיבד וריבץ לאוצר מהו, והא כיון דהנך הוה ודאי הכנה לאוצר לא שייך בזה תו לומר שאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר, הרי מחשבתו נכרת מתוך מעשיו דרוצה לעשות אוצר ונדחק שם דהבעיא הוא רק לאביי ע"ש, ובחנם נדחק, דפשוט דכוונת הש"ס הכי הוא דכיון דאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר לא מהני אפי' הכנות הללו, דתלינן שבודאי יחזור ממחשבתו שחשב לעשות אוצר ותשאר דירה כמו שהיתה, וכפי' הרי"ן מיג"ש פי' נמי הרמ"ה ועיין מה שכתבנו לעיל שם:

סעיף י' במחבר לא יחפור אדם בור וכו' אא"כ הרחיק מהכותל שלשה טפחים ויסוד בסיד, כתב הסמ"ע דהרמב"ם סובר דכן הדין אפי' בכותל בנין חבירו, והרא"ש והטור ס"ל דבכותל בנין א"צ בהכי אלא הרחקה שלשה טפחים אבל א"צ לסוד ג"כ בסיד, ובש"ך כתב ע"ז דאינו מובן לו דלהרא"ש והטור שפסקו לקולא הבעיא ס"ל אפי' בכותל בור דא"צ לסוד בסיד ואין חילוק ע"ש, ובקצוה"ח ונה"מ השיגו על הש"ך דהא נ"מ לענין לכתחילה דנהי דבכותל בור ס"ל להרא"ש והטור דאזלינן לקולא מחמת בעיא דלא איפשטא היינו בדיעבד אם עשה רק חד מינייהו אזלינן לקולא ואין כופין אותו לעשות יותר וכמבואר בסמוך בסעיף י"ח, אבל מ"מ לכתחלה בעינן תרתי להרחיק ג' טפחים ולסוד בסיד וכמבואר בסעיף ג' בבעיא דכיבד וריבץ דלכתחלה בעל האוצר מעכב עליו, משא"כ בכותל בנין להרא"ש מותר אפי' לכתחלה ע"ש, אכן דברי הש"ך נכונים דא"כ אף בכותל בנין נמי יהא צריך לעשות שניהם לכתחלה, דהא בהרא"ש אין מבואר שום חילוק בין כותל בור לכותל בנין, ואדרבה הטור בסי"ב הסכים לדעת הרמב"ם דכותל בנין שוה לכותל בור וממילא משתמע דלשיטת הרמב"ם בעינן תרווייהו, ולשיטת הרא"ש שהביא הטור דאף בכותל בור סגי בחד מינייהו הוה"ד בכותל בנין דינא הכי, אבל לענין לכתחלה אין מבורר שום חילוק בין כותל בור לכותל בנין וכ"כ השעה"מ ופשוט:

סעיף י"ח ברמ"א וכשמרחיק י"א דצריך ג"כ לסוד בסיד וי"א דבחדא מינייהו סגי, והנה בקצוה"ח הביא ליישב קושית הרא"ש (ב"ב פ' לא יחפור) שהקשה וז"ל וא"ת הא דפריך בגמרא תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו וכו' בשלמא לאביי ניחא, ולמאי דס"ד דמחלל בורו שנינו לאביי נמי תיקשי כיון שהראשון סמך ברשות א"כ השני צריך להרחיק ששה טפחים מחלל בורו, וע"ז תי' הקצוה"ח דמה דתנן אא"כ הרחיק שלשה וסד בסיד תרתי תנן ברישא וס"ל דסד בסיד במקום הרחקת שלשה וכיון שהרחיק שלשה וגם סד בסיד הו"ל הרחקת ששה טפחים ע"ש, ונראה דהרא"ש לשיטתו דסובר דבחדא מינייהו סגי, וסד בסיד דקתני במתני' הוה פירושו או סד בסיד, משו"ה לא מצי ליישב כתי' הקצוה"ח, כיון דרק חדא חדא תנן או הרחקה או סד בסיד, ואם הרחיק לא סד בסיד, לזה מקשה שפיר כיון דבהרחקה בלא סד מיירי א"כ ליבעי ששה, אכן בעיקר קושית הרא"ש מה דפשיטא לי' דלאביי כיון דהראשון סמך ברשות אם בא השני להרחיק צריך להרחיק כל השלשה טפחים, בחדושי הרמ"ה הוכיח בראיות גדולות דלא בעי להרחיק כ"א שלשה, והכי מוכח כל הסוגיא, ומפני שהספר הזה אינו מצוי לכל ויש בו כמה יסודות לדינים אלו אעתיק בזה כל לשונו וז"ל ושמעינן נמי דבשדה שאינה עשויה לבות דקיי"ל דרעצי הכל סומך אי אימלך חברי' בתר הכי למקפר בירא אחרינא סמוך למצר לא מחייב לארחוקי מחלל בורו דראשון אלא שלשה כי דינא דהבא לסמוך למצר ממאי מדאותיבנא לאביי משמעתתא דמכותל בורו שנינו אא"ב דאפי' בשדה שאינה עשויה לבורות דקיי"ל דסומך לא מחייב שני לארחוקי מחלל בורו דראשון אלא שלשה טפחים, היינו דקשיא לי' לאביי משום דלא משכחת לה דלחייב שני לארחוקי מכותל בורו דראשון אלא בדארחיק קמא מן המצר שלשה טפחים, אלא אי אמרת אפי' בשדה שאינה עשויה לבורות דקיי"ל דסומך כי אתי שני למסמך מחויב לארחוקי ששה טפחים אלמא קננהו ראשון לשלשה טפחים הסמוכים משדה חבירו לחלל בורו למיהוי כותל לבורו דהא מחייבת לי' לארחוקי מינייהו שלשה טפחים כמה דמחייב לארחוקי מכותל בור דעלמא, וא"כ היכי מצי למידק מינה דהבא לסמוך בצד המצר אינו סומך ולאקשויי מינה לאביי ואביי גופא אמאי דחיק נפשי' לאפוקה מתני' מפשטה ולאוקומה בשבאו שניהם לחפור בבת אחת, לוקמה כפשטה בזה אחר זה ואפי' בדלא ארחיק קמא ולא מידי, וכי קתני מכותלו מהנהו שלשה טפחים דקנה מארעא דחברי' למיהוי כותל לבורו קתני דהא אמרת דבשדה שאינה עשוי' לבורות דקיי"ל דדברי הכל סומך כי אתי שני למסמך בעי לארחוקי מחלל הבור ששה טפחים, וכיון דמחייב שני לארחוקי מיני' שלשה טפחים ע"כ כותל בורו דראשון הוא וכותל בורו מיקרי ואיכא למשמע מינה נמי דכותל בור שלשה טפחים, אלא ודאי ש"מ דאפי' היכי דקיי"ל דסומך כי אתי שני למסמך לא מחייב להרחיק מן המצר טפי משלש טפחים, וה"נ מסתברא דאס"ד מחייב לארחוקי טפי אדנקיט רבא טעמא משום דא"ל כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לארעאי דמשמע דלא חזיא לבורות כדמעיקרא, מיהו אי בעי מארי ארעא למעבד בור בה עביד לימא טעמא משום דא"ל למחר חפרנא בירא ומחייבת לי לארחוקי ששה טפחים מן המצר, אלא ודאי ש"מ דאם בעי שני למעבד בירא אחרינא ברחוק שלשה טפחים מן המצר לא מצי לעכובי עליו. ומשו"ה לא הו"מ לומר טעמו אלא משום דמרפי לארעי' דאיהו גופי' דחיק נפשי' ומרחיק דלא ניחא לי' לאינש למטרח בגופו וממונו במידי דאתי לידי פסידא, תדע נמי דהא כי חייבי' לארחוקי מחלל בורו של חבירו ששה טפחים לאו משום סרכא דחלל הבור אלא משום דהזיקא דכותל בורו הוא דחייבוהו כדקתני בהדיא אא"כ הרחיק מכותל בורו כו' שלשה טפחים, ושלשה דארחיק קמא דלא לזקי' לכותל בורו דבתרא הא ששה, וטעמא דרבא נמי דוקא דמסיק לה משום דא"ל כל מרא ומרא דמחית מרפות לארעאי וכבר ברירנא דה"ט לא שייך גבי חלל בור כלל אלא גבי כותל בור לחוד הוא דשייך והתם הוא דהוה כותל דבעל הבור אבל הסומך בצד המצר דלית לו כותל בצד המצר אלא ארעא דחברי' הוא דהו"ל כותל כי אתי מארי ארבע למסמך בירא אחרינא לא מחייב לארחוקי מרשותא דחברי' הא למה הדבר דומה לבונה חצר סמוך למצר חבירו שנמצא אחד מכתלי חצר הראשונה נעשה כותל מאליו גם לשנייה דאי בעי בעל הכותל למסמך לו מה דבעי לא מצי בעל חצר שני לעכב עליו דאי מזיק לכותל דנפשי' מזיק ע"כ:

סעיף י"ט במחבר החופר בור בתוך שדהו ומכר חצי השדה ובא הלוקח לחפור וכו' צריך להרחיק כל שיעור הרחקה וכו' ועיין נמי בסמ"ע שכתב שצריך הלוקח להרחיק כל ששה טפחים, ולמה שכתבתי בדבור הקודם בשם הרמ"ה דלא בעי להרחיק כ"א שלשה טפחים אף ה"נ אין צריך הלוקח להרחיק כ"א שלשה טפחים:

סעיף כ"ב במחבר מרחיקין גורן קבוע מן העיר וכו' וכתב הסמ"ע דמשו"ה השמיט המחבר דין הרחקת האילן מהעיר לפי שאינו נוהג בחו"ל ומתני' מיירי דוקא בישובה בארץ ישראל, ועיין בש"ך שהקשה ע"ז דא"כ בש"ס (ב"ב דכ"ד) דפריך על המשנה דלמה לו טעמא דשלא יזיק תיפוק לי' משום נויי העיר דאין עושין מגרש שדה ומשני ר' אלעזר הוא דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה, ואי בארץ ישראל מיירי, הא בארץ ישראל גם ר' אלעזר סובר בסוף מס' ערכין דאין עושין מגרש שדה, והכריח מכח זה דטעות נפל בכל ספרי משניות והש"ס שלנו והכי צ"ל דר' אלעזר סובר דעושין שדה מגרש ומגרש שדה, וגם מה שהביא הילקוט שתי לשונות בדר' אלעזר כתב דאשתמיטתי' לבעל הילקוט הש"ס דב"ב הנ"ל, דלש"ס דב"ב מלתא פסיקתא נקיט בדר' אלעזר דעושין שדה מגרש ע"ש, ובחנם שבש כל ספרי הש"ס ומשניות וגם שפך מרורים על בעל הילקוט מכח ההיא, דלפי המתבאר מתוך דברי כל הראשונים היה הגרסא בש"ס דב"ב הכי, לא צריכא לר' אלעזר דאמר עושין מגרש שדה ושדה מגרש, ולהך לישנא דאמר ר' אלעזר עושין שדה מגרש אבל לא מגרש שדה מאי איכא למימר ה"מ זרעים אבל אילנות עבדי' כ"כ הרמ"ה וכן הוא בש"ך להדיא, ואע"ג דכפי נוסחת הש"ס דילן בב"ב קא משני הכי רק אליבא דרבנן, יש לומר משום דמדרבנן נשמע כש"כ לר' אלעזר, דרבנן הא סברי דאין עושין לא שדה מגרש ולא מגרש שדה ואפ"ה מחלקינן דה"מ בזרעים אבל באילנות עושין כ"ש לר' אלעזר דגם לשון השני אינו סובר כ"א דממגרש שדה אין עושין דמצינן לחלוק בין אילן לזרעים, ופריך לרבנן והוה"ד לר' אלעזר ללכון זה, ועכ"פ זה להדיא דשני לשונות הוא אליבא דר' אלעזר וכבעל הילקוט, ומש"ס דב"ב אין ראיה להיפך דהא בשדה אילן עושין לר' אלעזר אפי' ללשון שני וזה ברור:

סעיף ל"ד במחבר מי שעשה גורן בתוך שלו כו' אם הוליכה הרוח המצויה המוץ והעפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו, והנה המ"מ תמה מ"ש מאשו ההולך ומזיק נמי ע"י רוח מצויה ואפ"ה חייב וכמו שפסק הרמב"ם והמחבר לקמן (סי' תי"ח) הביאו הש"ך שם, ונ"ל עפ"י מה שכתבתי בחבורי לב"ק (דף י"ט) ליישב דברי רש"י שם שפי' דמתני' דהתם מיירי בדאדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים, והתוס' וכל הראשונים השיגו עליו דאפי' בדאדייה אדויי שלא נתקל אדם בבורו ואי אפשר לחייבו מטעם בור, אכתי לחייב נזק שלם משום אשו דהוה כאבנו סכינו ומשאו שהניחו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי, דהאי תרנגול הוה כרוח מצויה, וכתבתי דלא דמי כלל לאשו שהאש בעצמו הוא המזיק, והרוח הוא רק מקרב את האש להדבר הניזוק, אבל עיקר הנזק עושה האש בעצמו, דגם אם לא היה הרוח שהוליך האש למקום הניזוק, אלא הדבר הי' מתקרב ובא למקום האש, ג"כ היה ניזוק, דאש הוא מזיק בטבעו, וכן דכוותי' באבנו סכינו ומשאו, האבן עצמו הוא שמזיק מפני כובדו, וכן הסכין בחדודו, והרוח אינו פועל כ"א לקרבם אל דבר הניזוק, משא"כ בדליל שהדליל עצמו אין בכחו להזיק כלל בלא כח ההתזה ונמצא כי עיקר ההיזק נעשה ע"י ההתזה אלא שעושה את זה באמצעות הצרור, ולכן אין זה כלל מסוג אש, וכן באבנו סכינו ומשאו גופא אם היה האבן דבר קל שאין בו כדי להזיק מצד עצמו, או שהסכין לא היה חד שמצד עצמו לא היה יכול להזיק, ורק ע"י כח ההפלה שבא ע"י הרוח בא ההיזק, איה"נ דפטור, כיון דתקלה שלו לא הזיק כלל ורק הכח שבא בפעולת הרוח הוא שהזיק ועל פעולת הרוח אין לחייב לבעל התקלה, ולפי"ז גם בנ"ד דהמוץ או העפר אין בהם כדי להזיק כשהם מונחים במקומן, ורק בשביל שהרוח סוער אותם למרחוק בא ההיזק, משו"ה לא דמי כלל לאש דיש בו בעצמו כדי להזיק, ומיושב קושית המ"מ, ובהגיעי עתה לפרק הזה, מצאתי ראיתי בשמ"ק ב"ב (דף כ"ו) בשם הרשב"א שכתב וז"ל אבל הכא זיקא דקא ממטי לה וא"ת ומ"ש מאבנו סכינו פי' מורי הרב ז"ל דשאני התם דממונו ממש הוא דמזיק שהאש היא ששורפת וכן כובד האבן והסכין הם שמזיקים והלכך אפי' כח אחר מעורב בו חייב דממונו הוא דאזיק, אבל הכא הרקתא בעצמה אינה מזקת אלא שהרוח הוא שמסער אותה ומכה בה על פני העוברים עכ"ל, וזהו ממש כדבריי שכתבתי בחבורי בב"ק, וב"ה אשר כוונתי לדעתו, והנה הב"י תי' בישוב קושית המ"מ ולא קשה מהך דהכא דשאני הכא שאין הנזק בא מכח מזיק עצמו משא"כ לקמן (סי' תי"ח) בא הנזק מכח מזיק עצמו ובש"ך שם כתב שזה דוחק דהא כיון שבהכאתו הולך העפר והמוץ דומה לליבה שבלבתו הולך האש ע"ש, ולענ"ד צדקו דברי הב"י, והסבר דבריו הוא כדברי התוס' (ב"ב דכ"ו) בד"ה זיקא דקא ממטי שכתבו וז"ל קשיא לר"י דלחייב משום אש מידי דהוה אאבנו סכינו כו' ואור"י דלא דמי לאש דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב המבעיר את הבעירה בלא סיוע הרוח ואח"כ הולכת ע"י רוח מצויה אבל הכא אינו עושה לבדו כל עיקר אלא ע"י הרוח דאי לאו הרוח לא היתה רקתא אזלת כל עיקר ע"ש וכוונתם דבאש גם בלא הרוח היה הולך מעצמו נמי קצת, נמצא שעושה האש תחלה לבדו, אבל ברקתא שלא אזלא כל עיקר בלא הרוח נמצא שלא האדם עשה את האש כ"א הרוח וכ"ה בשמ"ק בשם תוספת הרא"ש, ולזה נתכוון הב"י במ"ש התם בא הנזק מכח עצמו, פי' שגם בלא הרוח היה האש הולך קצת ע"י לבויו, נמצא דהנזק בא מכח המזיק עצמו, משא"כ הכא ברקתא שמכח המזיק עצמו לא נעשה שום אש, ואפשר נמי לכוון תי' הב"י להתירוץ שכתבתי לעיל, דהתם גוף האש והאבן הם המזיקים, וזה עשה האדם, והיינו מ"ש הנזק בא מכחו, אבל עכ"פ איך שנפרש כוונת הב"י אם כתירוץ התוספת או כתירוצי, לא קשיא תו קושית הש"ך עליו, והש"ך הבין כוונה אחרת בב"י ומשו"ה הקשה עליו אבל למה שביארתי דבריו נכונים ודו"ק היטב:

סעיף ל"ה כל הרחקות שאמרנו אם לא הרחיק וראה חבירו וכו' והוא שראו ממנו שמחל כגון שסייע אותו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד ע"ז "כה, מיהו הרמ"ה בחדושיו (ב"ב דכ"ב ודנ"ט) כתב דבפחות מתלתין יומא לא הוה חזקה גם כשראה ושתק, דומיא דכשורה דמטללתא (ב"ב ד"ו) דלא הוה חזקה בפחות מתלתין יומין, ומשום דבכל הנהו דברים נצרכים אנו לידע העיקר שעשה זה לצורך תשמיש קבוע, דאל"ה מצי אמר אף שידעתי לא מחיתי משום דסבור הייתי דלצורך שאלה לארעי קא בעי, משו"ה דוקא כי עבר שלשים יום דמזה ניכר דלקביעותא עביד דאילו לשאלה בעלמא הא התם שאלה אינה יותר מתלתין יומין, אבל בבציר מתלתין יומין מצי אמר הניזק ידעתי ולא מחיתי כי סבור הייתי דלשאלה בעלמא עביד, ומשו"ה בעינן או שיעבור שלשים יום משעה שראה או דעשה בה מתחלה מילתא דקביעותא כגון שחברו בטינא וכדומה, וכדאמרינן בכשורא דמטללתא דאי תברי' בטינא לאלתר הוה חזקה, ושמא היה אפשר לפרש בזה דברי המחבר שכתב והוא שראו ממנו שמחל כגון שסייע אותו מיד או שאמר לו לעשות ועיין בסמ"ע שנדחק לפרש לשון מיד דקאמר בסיועו ולמה שכתבתי י"ל דכשמסייע בהדיו ודאי דהוה חזקה מיד דמזה מוכח דמחל לו ודאי וכמו בחזקת קרקע נמי אמרינן הכי (ב"ב דל"ו) דאי דלי לי' צנא דפירי לאלתר הוה חזקה ומבואר לעיל בשו"ע (סי' קמ"ב) ולאפוקי אם לא סייעו בהדי' לא הוה חזקה בבציר מתלתין יומין, דעד תלתין יומין לא מוכח שמחל לו, וכן כשאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו נמי הוה חזקה מיד, דדוקא אם ראה המלאכה שכבר נגמרה ונצרך לו למחות שיסירה, בזה אמרינן דעד תלתין יומין לא חשש למחות לדבר שכבר נעשה, משום דשמא רק לשאלה בעלמא ולא לקביעותא עביד הכי, משו"ה לא קפיד למחות ולדרוש שיסיר מיד, משא"כ כשרואה בתחלת הבנין ושותק הוה מחילה מיד, דאם לא מחל לא היה מניחו לעשות כן לכתחלה, וכ"ש כשאמר לו להדיא לעשות דהוה מחילה, ופי' זה נכון יותר מפי' הסמ"ע, והיה מתורץ בזה נמי מה שלא הזכיר המחבר לדעת הרמ"ה דבבציר מתלתין יומין לא הוה חזקה, אכן למה שכתבתי דברי המחבר הם הם דברי הרמ"ה גופא, דדוקא כי סייעו בהדי' או שאמר לו לעשות הוא דהוה חזקה מיד, ולאפוקי כשלא סייעו בהדי' ולא ראה המלאכה עד שנגמרה לא הוה חזקה עד דמוכח דמחל, ולא לשאלה בעלמא, והא דלא פירש להדיא הזמן דתלתין יומין, היינו משום דסמיך על מה שכתב לעיל (סי' קנ"ג) גבי סוכה דכשהיתה סוכת ארעי כל שלשים יום לא החזיק בה סתם שהרי ראובן אומר לא מחלתי והנחתיך אלא מפני שהוה ארעי, ומינה שמעינן דהוה"ד לכל הנזקין הללו שאפשר לומר בהם דלא עביד לקביעותא דלא הוה חזקה בבציר מתלתין יומין כן נ"ל נכון בפי' המחבר ודו"ק:

ויותר נ"ל נכון לפרש כוונת המחבר דאשמועינן בזה חידוש דין גדול, דכל חזקות נזקין הללו אינו מועיל כ"א כשהיו בו הוכחת המחילה באותה שעה שהמחזיק עשה בה מעשה חזקתו, וכגון דסייעו בבנינו או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו, כלומר שראהו בשעת העשייה, ולאפוקי אם בשעת העשייה לא ידע עוד המערער אע"ג דאח"כ כשידע שזה כבר עשה שתק ולא מיחה לא מהני חזקתו של זה משום דאנן בעינן שיהא שתק בשעת מעשה דוקא, וטעמא דהא מלתא חדתא י"ל משום דכבר נתקשו האחרונים בטעמא דהא מלתא דשתק ולא מיחה מהני, נהי דזה מחל אבל אכתי במה זכה בה המחזיק, והב"ח כתב משום דדמי לאומר קרע כסותי והפטר, וגם זה אינו מספיק דהא באומר קרע כסותי אינו פטור כ"א על העבר מה שכבר קרע, אבל על להבא אם חזר זה ואמר לו שלא יוסיף עוד לקרוע מצי לחזור, ואם קרע אח"כ חייב. וא"כ למה לא מצי ה"נ לחזור ממחילתו, ועיין מ"ש הקצוה"ח ונתיבות כאן ולעיל (סי' קנ"ג), ואמנם אנכי לא אבין קושיתם, דהא כיון דהמחזיק עושה מעשה בהוצאת זיז או בפתיחת החלון ומעשה הזאת עושה בפני הבעה"ב שרואה ושותק, ומדשתיק מחל לו ומרשהו להחזיק, והרי המחזיק עושה חזקתו במצוות הבעלים, וכאילו אומר לו לך חזק וקני דמהני שוב חזקתו, ואין לך קנין חזקה גדול מזה שהוציא הזיז או שפתח החלון, ואמנם זה לא יועיל כ"א כשעשה מעשה חזקתו בפני הבעלים והבעלים ידעו מזה בשעה שזה החזיק דבזה מהני דהוה כאילו החזיק במצוות המוכר ממש, דמחילתו הוה כאומר לך חזק וקני, משא"כ אם בשעת החזקה לא ידעו עוד הבעלים מחזקתו של זה, אע"ג דלכי יתוודע שתיק, לא מהני, דהא בשעה שהחזיק לא ידעו עוד הבעלים, וחזקה שלא מדעת הבעלים לא מהני כלום, דבכל חזקה בעינן שיאמרו הבעלים לך חזק וקני, ושלא בבעלים לא מהני, ולבסוף כשגילו הבעלים דעתם ורצונם דניחא להו בחזקתו, אין עושה עוד שום מעשה חזקה, וחזקה דמעיקרא אינה מצטרפת כיון שהיתה שלא בידיעתם של הבעלים והוה כמו שאינה, ואין לומר דההשתמשות שמשתמש המחזיק בזיז ובחלון לאחר ידיעת הבעלים, זה גופא ליהוה חזקה, דזה אינו מעשה קנין כ"א הנאת אכילת פירות, וזה לא הוה חזקה לקנין, ולא דמי לחזקת הבתים דמהני בהו הנאת דירה ואכילת פירות, דהתם חזקה שיש עמה טענה הוא, וא"כ מעשה קנין לא בעינן שוב, דהא המחזיק טוען שכבר קנה מאתו בעת המכירה, אלא שאין אנו מאמינים לו על טענתו ואמרינן לי' אחוי שטרך, וכוון דקנין חדש לא בעינן משו"ה גם אכילת פירות נמי מהני, אבל בחזקת נזקין דהוה חזקה שאין עמה טענה, וגם לדברי המחזיק לא קנה מאתו התשמיש הזה, וטענתו הוא רק דשתיק ומחל, ובכן מה מהני גם אם יתברר שהאמת כדבריו דהמערער ידע ושתק ומחל, מ"מ אכתי במה החזיק הוא, וכיון שבעינן לקנות השתא משו"ה מצרכינן שיעשה מעשה המועיל לקנין, אבל הנאת התשמיש לא הוה שום חזקה המועיל לקנין, וממילא דהמעשה הזה צריך לעשות בשעה שיודע המערער ובמצוותו, אבל אם בעת מעשה לא ידע המערער אע"ג שאח"כ כשידע מחל לא מהני, כיון דבשעה שמחל אין מעשה קנין, ובשעה שהיה מעשה הקנין חסר ידיעת הבעלים, וקנין בלא ידיעת הבעלים לאו כלום הוא, והיינו שהתנה המחבר דבכל חזקת נזקין בעינן אחת מהנהו תלתא בדרך לא זו אף זו, לא מיבעי שסייעו בהדי' דמהני ודאי אלא אפי' רק אמר לו לעשות אע"ג דלא סייעו נמי, ואפי' אם גם לא אמר לו רק שראה עושה בצדו בלא הרחקה נמי מהני, אבל דוקא בהנהו תלתא דהמערער ידע בשעת עשייה גופא, ולאפוקי אם בשעת עשייה לא ידע המערער אע"ג דלכי ידע אח"כ שתיק ומחל לא מהני זה וכמו שכתבתי, כן נ"ל נכון מאוד בכוונת המחבר, אם כי זהו חידוש גדול לומר דגם כשידע ושתק לאח"כ לא מהני חזקתו אם לא ידע בשעת מעשה, מ"מ הדברים מובנים בטעמם, ואל תתמה על החידוש הזה, דכיוצא בזה כתב הרמ"ה בחדושיו (ב"ב דכ"ב) לחלק ולומר דבכל חזקת נזקין אם בשעה שידע המערער מחה, ועבר שוב כמה שנים ולא מחה עוד הפעם דלא מהני תו חזקתו של זה, אע"ג דבחזקת הבתים בעינן מחאה בסוף כל שלש ואם עברו שלש שנים בלא מחאה מהני החזקה אע"ג דבפעם הראשון מחה, מ"מ בחזקת נזקין כיון שמחה פעם לא מהני תו חזקתו אפילו אם עברו אח"כ כמה שנים בלא מחאה, וטעם חלוקו בנוי נמי על היסוד הזה, דבחזקת הבתים כיון שבעינן חזקה שיש עמה טענה שיטעון המחזיק אתה מכרתו אתה נתתו לי, וא"כ מעשה הקנין לא חסר שם, דלדברי המחזיק כבר עשה מעשה קנין גמור בשעה שלקח ממנו השדה, והחזקה נצרכת רק לענין הנאמנות שכדבריו כן הוא, ומשו"ה אפי' אם מחה פעם כיון שעבר שלש שנים שוב בלא מחאה נאמן במיגו דבעי אמר קניתי ממך לאחר המחאה הראשונה, משא"כ בחזקת נזקין דאין עמה טענה, ושום קנין לא היה בזה, וא"כ החזקה נצרכת לנו שזה יהיה מעשה הקנין, וא"כ אם בשעת החזקה דהוא מעשה הקנין מחה, ולא היתה החזקה במציות ורצון הבעלים, מה יוכל להועיל אם אח"כ יעברון כמה שנים בלא מחאה ונאמין לו שהמערער ידע ושתיק ומחל, מ"מ אכתי במה קנהו גם לדבריו, הא החזקה לא היתה ברצון המערער, ואח"כ כשנודע למערער ונתרצה לא עשה שוב שום מעשה חזקה, דהנאת התשמיש אינה חזקה לקנין, וז"ל הרמ"ה אם לא טעין חדא מהני טענתא אלא מחמת דשתיק תובע בתר מחאה תלת שנין ולא מיחה לא קיימא לו חזקה, דאי משום חזקת שלש שנים ליכא דחזקה שאין עמה טענה הוא ולא שייכא בה חזקת שלש שנים אלא להמנני מחמתייהו משום מיגו והכא אע"ג דמהימנינן לי' דשתיק בתר הכין כמה שנין ולא מחי, לא קיימא לו חזקה בשתיקה גרידתא דאין עמה טענה, דלא מהני שתיקה שאין עמה טענה בנזקין ותשמישין למיהוי חזקה אלא היכי דהוה בהדה מעשה דקיימא בי' חזקה דעביד מחזיק בההוא מידי דבעי אחזוקי כו, והכא שתיקה דלבתר הכין ליכא בהדה מעשה והשתא לא חדית מחזיק ולא מידי ואי משום מעשה קמא כיון דמיחה מערער עילויה מעיקרא תו לא מצטרף בהדי שתיקה דלבתר הכין למיהוי חזקה וה"נ מסתברא דאי אמרת דשתיקה גרידתא דבתר מחאה קיימא בה חזקה א"כ במלתא דקיימא בי' חזקה לאלתר לצרכה למחויי כל שעתא ושעתא אלא מאי שנא דלא מצרכינן לי' למחויי כל שעתא משום דשתיקה דלבתר מחאה כיון דליכא מעשה בהדא לא קיימא בה חזקה, השתא דאתית להכי אע"ג דשתיק טפי מתלת שנין לא הוה חזקה דאי מטעמא דחזקה דתשמישין דלא בעיא טענה הא בעינן מעשה והכא ליכא מעשה ואי מטעם דחזקת הבתים דלא בעינן מעשה אלא הנאת דירה או שכירות לבד הא בעיא טענה והכא ליכא טענה ואמטו להכי לא קיימא חזקה עכ"ל ע"ש היטב, והסבר דבריו הוא ברור כמו שביארתי, ואע"ג דהרמ"ה גופי' סובר דאם בשעת החזקה לא ידע כלל המערער ונודע לו אח"כ ושתיק ולא מיחה כלל דמהני חזקה משום דאהני שתיקותי' דבתר הכי למיהוי כמחילה בשעת מעשה ודלא כמו שכתבתי בדעת המחבר, אין תימה אם המחבר יחלוק בזה על הרמ"ה אחרי שהדברים מובנים בטעמם, דכיון דבעינן בזה מעשה הקנין במצוות ורצון המערער, מה יוכל להועיל בזה שתיקותא דבתר הכי, הא אנן בעינן רצון המערער בשעת מעשה הקנין, ומה שנתרצה אח"כ אין מועיל דבשעה שנתרצה לא היה שוב שום מעשה קנין, ובשעה שהיה מעשה קנין לא היה רצון המערער, וקנין בלא רצונו כמו שאינו דמי, ואחרי כל הדברים הנכונים הללו יצא לנו עוד חידוש דין גדול, דלא רק כשידע ושתיק המערער אח"כ דלא מהני אלא אפי' אם מחל לו בפירוש לאח"כ כשידע נמי לא מהני כיון דבשעת מעשה הקנין לא ידע, מה יוכל להועיל דמחל לו תו בפירוש, דלא עדיף זה שמחל לו מאילו אומר להדיא לו לך חזק וקני, דבעינן נמי ששוב יהיה מעשה הקנין מצד הקונה, אבל אם מצד הקונה חסר מעשה הקנין כלום מועיל מה שא"ל לך חזק וקני, וגם זה הוא דלא כרמ"ה שכתב דאם מחל לו אח"כ בפירוש מהני אפילו כשמחה מקודם, דאהני מחילתו דלאח"כ לבטולי מחאה קמייתא משום דאתי דבור ומבטל דיבור ע"ש, והדברים תמוהים דנהי דדיבור דמחילה מבטל לדיבור דמחאה ונשאר הדבר כאילו לא היתה כאן מחאה כלל, מ"מ מה מועיל זה, הא אנן ידיעה ורצון בעינן בשעת הקנין, אבל הכא דהמערער לא ידע בשעת מעשה אפי' אם לא מחה כלל נמי לא מהני, אלא דהרמ"ה לשיטתו דסובר דאם לא מחה כלל אע"ג שלא ידע נמי בשעת מעשה הקנין, ולבתר דידע שתיק ולא מחה מהני ומשום דאהניא שתיקתו דבתר הכי למיהוי כמחילה בשעת מעשה א"כ אם מחה נמי ולבתר הכי מחל לו בפירוש דאתי דיבור דמחילה ומבטל דיבור דמחאה והוה כלא מחת כלל דמהני לשיטתו, והכי מוכח להדיא מלשון הרמ"ה דתלי דין זה בזה וז"ל ומנא תימרא דכי מחל לו בפירוש בתר מחאה אע"ג דלא עבד מעשה ולא קנו מיני' הויא מחילה דכיון דכי לא מחי אע"ג דלא ידע בו בעידן מעשה אלא בתר הכין אהניא שתיקותי' למיהוי כמחילה בעידן מעשה כי מחי נמי לאחר מעשה כיון דהדר מחיל גבי' בפירוש אהניא לי' מחילתו לבטולה לההיא מחאה ולמיהוי כמעשה דליכא מחאה עילוי' וכ"ש דמחילה בפירוש היא מ"ט אתי דיבור ומבטל דיבור כו' עכ"ל, הרי להדיא שתלי הדינים זה בזה, אכן למה שכתבתי בכוונת המחבר דאפי' לא היתה מחאה כלל כיון שגם ידיעה לא הוה בשעת מעשה דלא מהני החזקה כ"ש אם היתה מחאה ושוב בטל להמחאה ע"י מחילה בפירוש דלא מהני נמי דלא עדיפא ביטול המחאה מאילו לא היתה מחאה כלל ואפ"ה לא מהני כל זמן שלא היתה ידיעה בשעת מעשה וכמו שכתבתי ודו"ק היטב בכ"ז:

שם ברמ"א אע"ג דיש אומרים דבעינן חזקה שלש שנים וטענה, הקצוה"ח הקשה בכל חזקת נזקין דמהני זה מטעם דשתיק וידע ומחל אבל במה קנה המחזיק להיות שלו לתשמיש, בסגנון כזה הקשה לעיל (סי' קנ"ג) וכתבתי שם ליישב דבאמת שבגוף החצר לא קנה כלום ורשות לבעל החצר לבנות כנגד החלונות ובמקום הזיז שעשה זה, רק כל זמן שאין רוצה לבנות ואין לו צורך במקום הזה, ורק מה שעושה לו היזק בהשופכין היוצאים דרך המרזב ועל היזק מהני מחילה, אכן זהו ישוב רק על הסגנון שהקשה התם, דבטה קנה זה בחצר של חבירו, אבל הכא הקשה הקצוה"ח בסגנון אחר דאפי' על ההיזק גופא למה תהני מחילה ולמה לא יוכל לחזור דמאי שנא מאומר קרע כסותי דמצי לחזור אפי' לאחר שהתחיל לקרוע, ושמא יש לחלק ולומר דבאומר קרע כסותי דאין להקורע שום ריוח והנאה בקריעה זאת, וכן נמי אין לו שום היזק במניעת הקריעה ומשו"ה מצי זה לחזור ולומר שלא יוסיף עוד לקרוע, דלא שייך בזה לומר דכבר זכת הקורע לקרוע כל הכסות, דמה זכות וריוח יהיה לו אם גם יקרענו כולן, משא"כ הכא דהמזיק יש לו הנאה מהיזיקו של זה ולהיפך אם יכוף אותו להסיר את הנזק יהיה לו פסידא מה שהוציא הוצאות על פתיחת החלון והוצאת המרזב, וכיון שזה מחל לו בתחלה הרי זכה שוב המחזיק בזכות זה ולא יכול שוב הניזק לחזור כיון דהמזיק כבר זכה בזכותו, ועוד דאם יחזור מהמחילה ויכוף להסיר המרזב ולסתום החלון יגיע היזק להמחזיק מה שהוציא על הוצאותם ומשו"ה אין יכול לחזור ולגרום לו היזק בדבר שעשה עפי"י מחילתו ורצונו ודו"ק, ובעיקר קושית הקצוה"ח עיין מה שכתבתי בדבור הקודם ליישב בטוב טעם:

סעיף ל"ז במחבר ואי חזי ושתק מחל ושוב אינו יכול למחות ומיהו לכתחלה מצי לעכב אפי' בעשן שאינו תדיר כו', וכתב הסמ"ע דהאי ומיהו מתפרש כמו "דמיהו" בדלי"ת ורצה לומר דמשום דלכתחלה יכול לעכב א"כ כשלא מיחה הוה חזקה דאינו יכול שוב למחות, דאל"כ הא קיי"ל כל מקום שאין מחאה אין חזקה ע"ש, ודבריו תמוהים דמה צריך לנתינת טעם דמשו"ה אינו יכול תו למחות משום דמתחלה היה בידו לעכב ולכן כשלא עיכב הוה חזקה, הא כ"ש אם גם מתחלה אינו יכול למחות דלא מצי שוב למחות לאחר שכבר נעשה ואין צורך כלל לחזקה בזה, וגם הנתיבות הרגיש בזה ע"ש ונ"ל ליישב דמסתבר דאפי' אי נימא דלכתחלה נמי אינו יכול למחות, דהיינו דוקא קודם שבא דבר הניזוק, אלא דרוצה למחות שמא ירצה לסמוך דבר כזה שיהא ניזוק גם בעשן שאינו תדיר, דודאי יש דברים כאלו הניזוקים נזק כל שהוא גם בעשן שאינו תדיר בזה אינו יכול למחות כיון דהשתא ליכא דבר הניזוק וגם לא שכיח דברים כאלו שיהיו ניזוקים ע"י עשן שאינו תדיר, משו"ה לא מצי למחות מחשש היזק רחוק, וזה נהנה וזה לא חסר הוא וכמ"ש המחבר לעיל (סי' קנ"ד סעיף ט"ז) שהפותח חלון לרשות חבירו שעכשיו אינו מזיקו אין שכינו יכול לעכב בטענת שהיום או מחר יבנה הוא המקום ויזיקנו, שכיון שעכשיו אינו מזיקו זה נהנה כו' ע"ש, אבל כשכבר יש הדבר הניזוק אפי' ע"י עשן כזה, ודאי דמצי לעכב עליו אפי' לכתחלה, דאין זה מדת סדום כיון שבעה"ב צריך לסבול מזה היזק והנה מה שכתב המחבר דאם ידע ושתק אינו יכול שוב למחות, הכוונה דאינו יכול שוב למחות אפי' לאחר שבא דבר הניזוק דכיון דהמחזיק החזיק בזה מדיו חזקה, על הניזק תו להרחיק את עצמו, וע"ז צריך שפיר הטעם משום דמתחלה מצי מעכב ומשו"ה כשלא מיחה הוה חזקה ואינו יכול שוב למחות אפי' כשבא דבר הניזוק, אבל אם לא היה יכול למחות מתחלה, נהי דהיה רשאי הניזק לעשות היזק כזה קודם שבא הניזוק ולא היה צריך ע"ז לחזקה, אבל כשיבוא תו דבר הניזוק יהא מחויב להסיר הנזק כיון דדין חזקה לית בזה דהא לא מצי היה למחות ובלא מחאה אין חזקה, ובלא חזקה לא מצי לקיים ההיזק הזה, דכיון דחזקה ליכא, ומדת סדום נמי ליכא מהיכי תיתי יקיים ההיזק, ובודאי שיהא מחויב להסירו, ואכן השתא דמצי למחות גם לכתחלה, א"כ כששתק ולא מיחה זוכה בה המחזיק מדין חזקה ופשיטא דאינו יכול שוב למחות אפי' לאחר שבא הדבר הניזוק, ועל דרך זה יתיישב נמי קושית הפרישה גופא, דעל מה שכתב הטור דעשן תדיר נמי דוקא היכי דמטיא לרשותא דחבריה ברוח מצויה אבל אי לא מטי נא אלא ברוח שאינה מצויה לא מחייב לסלוקי, וכתב הפרישה ע"ז דמ"ש הטור ולא מחייב לסלוקי, רצה לומר דלא מצי מחי בו, אלא דהקשה לפי"ז כיון דלא מצי מחיבו למאי נ"מ לא הוה חזקה ע"ש, ולמה שכתבתי שפיר יתפרש כן נמי בכוונת הטור ודו"ק, והנה בפ"ת כאן הביא בשם רעק"א דהכריע כאן כהרמ"א, ולא דמי למ"ש השו"ע לעיל בבעיא דכיבד וריבץ דלכתחלה בעל האוצר מעכב דשאני התם דהוה מזיק ודאי משא"כ הכא דאיכא ספיקא דרבוותא אי מיקרי זה היזק כלל רשאי גם לכתחלה ע"ש, ונראה שהבין רעק"א דהפלוגתא הוא אם עשן שאינו תדיר הוה כלל היזק, ולכן לעולם לא מצי למחות, אבל תמהני מה שייך פלוגתא בזה אי הוה זה היזק הא המציאות לפנינו שיש כמה דברים שמזיק להם גם עשן כל שהוא, ומה סברא לומר שבכה"ג יהא רשאי לכתחלה להזיקו כשיש דבר הניזוק, אלא פלוגתתם הוא רק בשאין דבר הניזוק לעת עתה ולכן פליגי אם שייך בזה מדת סדום כיון דהשתא אין לו עוד שום היזק, ולחוש לחששא רחוקה אמא ירצה לסמוך דבר הניזוק גם בעשן כזה זהו מדת סדום, הכי הוא טעם הרמ"א, והמחבר סובר דאפי' בכה"ג לא הוה מדת סדום כיון דאפשר לפעמים שיגיע לו היזק עי"ז ודו"ק:

סעיף מ"א במחבר כל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבול וכו', דקדק לכתוב שידוע משום דלאו כל אדם נאמן לומר שהוא מאניני הדעת שאינו יכול לסבול הוזק זה אם לא כשהוא גברא רבה דלא משני בדבורי' או שידוע לכל שכן הוא האמת, כן כתב בשמ"ק, והמחבר שהשמיט גברא רבה ודאי משום דהאידנא אין מצוי כל כך אנשים כאלו שאפשר להאמינם על דבורם, ולכן דייק לכתוב בידוע דוקא וק"ל:

סעיף מ"ג במחבר והרי המחזיק טוען אתה כו' או מחלת לי אחר שראית או הוכר הנזק ושתקת ולא מחית והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם כו' על הניזק להביא ראיה, והנה האחרונים הקשו מהא דהביא המחבר לעיל (סי' קנ"ג סעיף ז') גבי קורה דאם חברה בטיס החזיק והוא שיביא המחזיק ראיה ע"ז שהמערער סייע בהדי', הרי דמספק על המחזיק להביא ראיה, וכתבתי שם לחלק דכיון דזה לא בקל להכיר אם חברי' בטיט, משו"ה צריך המחזיק להביא ראיה, דדוקא בדבר שקרוב יותר שהניזק ודאי יודע מזה, וכגון כשמכחיש על עיקר הקורה שאינו יודע אם הניח קורה כלל, בזה אין נאמן הניזק בלא ראיה מפני שיותר קרוב דודאי ידע מזה ע"ש היטב, ונראה ראיה לחילוק הזה מתשובת הרי"ף (סי' קי"ז) וז"ל ראובן קנה חצר משמעון והיה בחצר מקודם לכן אצל הפתח בור פתוח שמימי החצר נשפכין אליה כמו עשר שנים וכיון שראובן קנה את החצר קם לוי עליו ואמר שבור זה שמים נשפכים אליה הוא אצל פתחו והוא מזיק את כותלו וההיזק ניכר כו' ואם היזק זה אינו ניכר שאפשר שלא יראהו לוי ישבע שלא ראה ולא ידע ולא הכיר עד עתה ומרחיקין אותו ההיזק מכותלו עכ"ל, ובודאי לא פליג הרי"ף עם הרמב"ם דסובר דאם הניזק טוען לא ידעתי שאינו נאמן בלא ראיה, ומשו"ה דייק הרי"ף בעובדא דידי' ואם היזק זה אינו ניכר כו', דדוקא בהיזק כזה שאינו ניכר וקרוב הדבר שהאמת אתו שלא ידע עד עתה, בזה הוא דנאמן בשבועה בלא סהדי, אבל בהיזק הניכר ודאי דהניזק צריך להביא ראיה וכהרמב"ן ודו"ק, ובשער המשפט כתב דהרי"ף מיירי כשאין המחזיק טוען ברי שבודאי ידע הניזק והרמב"ם מיירי כשמחזיק טוען ברי שידע מקודם ומשו"ה אינו נאמן הניזק בלא עדים, ואין זה מוכרח, דשפיר יתפרש כמו שכתבתי ודו"ק:

סימן קנו

סעיף' ב' במחבר חנות שבחצר יכולים למחות ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים, אבל אינו יכול למחות ולומר אין יכולים לישון מקול הפטיש כו' וכפי שביאר הסמ"ע ס"ק י' החילוק שביניהם דעל הקול שבבית אין יכולים לעכב, מפני שאדם רשאי לעשות בביתו כל מה שירצה ואין שכינו מעכב עליו, ואם הקול הזה נעשה לא בביתו אינו רשאי להזיק לחבירו בקול, אכן מהש"ס לא משמע כן דבב"ב (דכ"ו ע"ב) מוקי אביי לסיפא דמתני, דקתני אבל אינו יכול לומר איני יכול לישון מקול התנוקות דמיירי בחצר אחרת, וא"כ משמע שאפי' על הקול שיוצא מאנשים אחרים שאינם מחצירו נמי אין יכול לעכב, ולכן נראה דלא מצי למחות על הקול כ"א כשהקול יבוא מאנשים הנכנסים ויוצאים שאין להם הרשות לעבור דרך חצירו, משא"כ כשהקול יבוא מדיירי החצר גופא, כיון שיש להם הרשות להיות בחצר, ממילא יש להם לעשות כל המלאכות שירצו, או אפי' אם הקול יוצא מאנשים זרים שאינם דיירי החצר, רק שאינם נכנסים ויוצאים בחצר הניזק, אלא שהם עושים קול רעש בחצירם ובביתם של עצמם, והקול הזה יגיע גם לחצר האחרת, כההיא דתנוקות, אינו יכול בעל החצר השני לעכב עליהם, דבחצירם ובביתם שלהם רשאים לעשות מה שירצו, ואין להקשות דלפי"ז דטענת איני יכול לישון מהקול אינו שייך כ"א כשאנשים זרים יוצאים ונכנסים דרך חצירו ומהם יוצא הקול ההמולה, א"כ למה לטעם דאיני יכול לישון מן הקול, תיפוק דיכול לעכבם מלילך דרך חצירו מפני טענת רבוי הדרך ואפי' כשאין עושים קול המולה וי"ל משום דטענת רבוי הדרך אינו שייך כ"א ביום כשצריך לילך בחצירו דחקי לו רבים, אבל בלילה בעת שישן על מטתו ואין לו צורך להילוך בחצר, אינו יכול לעכב מטענת רבוי הדרך, וכ"כ בחדושי הרמ"ה להדיא דבלילה בעת השינה אין טענת רבוי הדרך טענה לעכב על הנכנסים ויוצאים עיי"ש ומשו"ה קאמר הטעם דאינו יכול לישון שזהו טענה בין ביום בין בלילה, דכל זמן שהוא רוצה לנוח ולישון, מפני קול ההמולה מאת הנכנסים ויוצאים אינו יכול, ומזה מוכח דטעם דאינו יכול לישון הוה טענה אפי' ביום, דגם ביום איכא דניימי ומניחים עצמם לישון באם ימצאו צורך לזה, ודלא כהרב השואל שהובא בתשובת חת"ם (חחו"מ סי' צ"ב) שכתב דטעם זה לא שייך ביום, דאי כדבריו א"כ יקשה אכתי למה נקיט האי טעמא דאינו יכול לישון משום דטעם דרבוי דרך לאו טעם כולל הוא בכל עת ובלילה אינו שייך, הא גם הטעם דאינו יכול לישון אינו טעם הכולל, דביום אינו שייך, אלא ודאי דטעם זה דאינו יכול לישון הוה טעם הכולל דשייך בין ביום בין בלילה ודו"ק:

שם במחבר אבל אינם יכולם למחות ולומר אין אנו יכולים לישון מקול הפטיש ומקול הרחיים כו' פי' דהיינו ברחיים שטוחן לעצמו, דאילו בטוחן לאחרים ודאי דיכול למחות, דבקול שנשמע מאחרים יכול למחות כמו בחנות בקול הנכנסים ויוצאים וכ"כ בשמ"ק בשם הרשב"א להדיא:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה