אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות חזקת קרקעות

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות חזקת קרקעות

הלכות חזקת מטלטלין

סימן קמ

סעיף ז' במחבר כיצד היא החזקה, בר"פ חז"ה מסיק הש"ס טעמא דחזקה משום דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטרא טפי לא מזדהר, והנה זה ודאי דטעם זה לחוד לא סגי עדיין, דנהי דכיון דיותר מתלת אינו מזדהר וליכא ריעותא במה דלית לי' שטרא, אבל הא ראיה נמי אי לו שקנה, ובמה מהימנינן ליה להוציא מחזקת מרא קמא, אלא דיפה כתבו הראשונים ז"ל ה"ה הרמב"ן בחדושיו (ב"מ דמ"ב) וגם בתשובת הר"ן (סי' ע"ה), דטעמא דחזקה לאו משום אזדהורי דידי' בלחוד הוא אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר אלא שתוך שלש אמרינן למחזיק אחוי שטרך ולאחר שלש כיון דלא מזדהר ביה טפי איתרע ליה האי טענתא ואמרינן לא לחנם שתק ע"ש, והמתבאר מן דבריהם דעיקר הטעם דחזקה משום דכיון דשתק רגלים לדבר שודאי מכר לו, אלא דתוך שלש איכא ריעותא להמחזיק דלא שמר שטרו, וכיון דאיכא ריעותא לא סמכינן על הרגלים לדבר, ורק לאחר שלש דליכא ריעותא אז סמכינן על הרגלים לדבר, וקשה לי לפי"ז מהא דאמרינן (ב"ב דל"ה) דאם דלי ליה המערער צנא דפירי לאלתר הוה חזקה, ואמאי הא גם בזה ליכא ראיה ברורה שקנה וליכא כ"א רגלים לדבר, דמדדלי ליה בעצמו צנא דפירי הוה רגלים לדבר שמכרו, ואכתי אין בזה כ"א רגלים לדבר, וברגלים לדבר הא אמרינן דלא סמכינן במקום שיש ריעותא דלא נזהר בשטרו, וא"כ אמאי מהני לאלתר החזקה בדלי צנא דפירי והא איכא ריעותא למה לא נזהר בשטרו, וצ"ל דהתם לא הוה זה רינאסא במה דלא נזהר בשטרו גם לאלתר. עפ"י מה שביאר הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן עד תלת שנין מזדהר לאו הלכתא בלא טעמא הוא אלא בטעמא תניא והוא משום דכיון דרובן של בני אדם מקפידין באכילת פירות של שלש שנים ובפחות מכאן לא קפדו ולכן אף לוקח זה חושש ונזהר בראיות כל שלש, דמ"מ אמר שמא יבוא היום או מחר ויערער עליו אבל לאחר שראה זה שותק כל שלש בוטח הוא שלא יערער עוד ושוב אינו נזהר בשטרו ע"ש, הרי לפי"ז הא דבעינן שלש שנים דוקא, היינו משום דאין אדם מקפיד בפחות משלש, ומוכרח הוא לשמור השטר משום דאינו בטוח עדיין שלא ימחה, דשמא לא מחה עד עתה משום דאינו מקפיד עוד, אבל בכה"ג דדלי צנא דפירי בטוח הוא מיד שבודאי כיון דבעצמו נתן ליה הצנא דפירי מכלל שלא ימחה עוד, וכיון שבטוח הוא מיד שלא ימחה, אינו נזהר בשטרו מיד, ולכן אפי' לאלתר לא הוה ריעותא במה שאין לו שטר ודמיא למה דאמרינן בש"ס גבי אשת איש צריכה למחות דאקשינן לה ממתניתין דקתני ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו, לעולם בבעל וכגון דחפר בה בורות שיחין ומערות, דהתם הוה נמי מה"ט דכיון שחפר בה בורות שיחין דאין שום אדם סובל כך, דאין אדם רואה שמקלקלים קרקעו ושותק, ומסתמא אינו חושב עוד למחות, וכיון שבטוח הוא שלא ימחה אינו נזהר בשטרו גם לאלתר ומשו"ה הוה חזקה לאלתר:

והנה השער המשפט נסתפק בבתים דלא קיימא לאגרא אי מהני בהו חזקת שלש שנים מי אמרינן כיון דלא קיימא לאגרא לא רצה למחות כיון דזה נהנה וזה אינו חסר הוא או דלמא דמ"מ היה למחות בכדי שלא יחזיק בו ויטעון שקנה ממנו, ולמה שכתבתי בשם הרשב"א דטעמא דתלת שנין דוקא לאו כללא הוא והלכתא בלא טעמא אלא משום דאמרינן דעד תלת שנין אינו חושש למחות, אבל בדבר שחושש למחות מיד לאלתר הוה חזקה, דמדלא מיחה מיד בטוח הוא שלא ימחה עוד, וכן להיפוך בדבר שאינו חושש למחות אפי' יותר משלש שנים ואינו בטוח גם בשלש שנים שלא יבוא עוד למחות, לא הוה חזקה גם בשלש שנים, דהיה לו ליזהר בשטרו גם יותר משלש, שנים, והכי מבואר להדיא ברשב"א דמשו"ה אכלה ניר, וכן אפיק כורא ועייל כורא לא הוה חזקה, משום דעדיין הלוקח צריך להזהר בשטרו, דעליו היה לחשוש שמא לא חששו הבעלים לערער כיון שלא נשכר באכילתה, ולפ"ז גם בחצר דלא קיימא לאגרא היה להלוקח לחשוש שמא לא חשו לערער עד השתא משום שאין קיימא לאגרא ואינו נפסד וצריך היה להזהר בשטרו גם יותר משלש שנים, ומדלא נזהר לא הוה חזקה כן נ"ל, ועיין מה שכתבתי עוד בסמוך מזה:

סעיף ח' בהג"ה וכן מקומות בית הכנסת כו', ועיין בקצוה"ח ס"ק ג' מעשה במקום של בהכ"נ ידוע לאחד טען עליו אחר שקנה ממנו מחצית ולהיות עמו בשיתוף ובא בטענת חזקה של שלש שנים שעמד אתו בשיתוף בלא מחאה, והביא דעת הפוסקים דלא מהני חזקה לשיתוף, וראייתם מההיא עובדא דב"ב דכ"ט דאמר המערער אנא בשכוני גואי הואי, ופי' רשב"ם ז"ל בחדרים הפנימיים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי ולכן לא מחיתי וכו', הרי שאפי' אם היה לו רק דרך בדריסת הרגל לא הוה חזקה, וכ"ש בנידון דידן דהשתמשו ביחד בשוה זה כמו זה דפשיטא דחזקת המחזיק אינה חזקה, ואלא שהביא דעת הרא"ש דמוכח מדבריו שבכה"ג הוה חזקה ע"ש, ומצאתי בשמ"ק בשם הרשב"א דמוכח להדיא מדבריו שבכה"ג שיש להמערער דריסת הרגל הוה חזקה, וכל סך פשיטא ליה הך סברא דדריסת הרגל אינה מבטל החזקה עד שמטעם זה דחה לגמרי פי' רשב"ם וז"ל אנא בשכוני גואי הואי ופר"ש ז"ל בית פנימי היה לפנים מאותו בית ועליך הייתי עובר ודר בבית הפנימי ולפיכך לא עלתה לך חזקה שלא היית משתמש לבדך אלא גם אני הייתי משתמש עמך, ואינו מחוור כלל שאם אתה אומר כן לעולם לא תעלה חזקה לבית החצון ומי שמכר שדה לחבירו ושייר בו בור או אילן ושייר לו דרך לא תעלה לו חזקה מפני שיש לו שם דריסת הרגל כו' עכ"ל, הרי דסובר דדבר פשוט דגם היכי דשייר לו דרך הוה חזקה, ודחה לפרשב"ם וזולת זה הרבה מן הראשונים לא מפרשי כפרשב"ם כמבואר בשמ"ק, וא"כ איתרע טובא היסוד שבנו עליו הפוסקים דחזקה בשיתוף לא מהני מכח ההיא דפרשב"ם, והא קמן דאדרבה מכח הא גופא דחה הרשב"א לפרשב"ם משום דאין סברא סלא יועיל חזקה בכגון זה, והנה הב"י לקמן (ס"ס קנ"ג) הביא בשם תשובת הרשב"א וז"ל יציאה וביאה אם צריך חזקת שלש שנים, דבר ברור הוא שצריך חזקת שלש שנים שהרי יש בזה חיסור קרקע שהרי משתמש בחצירו ממש ונכנס ויוצא בו ואם בא זה לבנות בחצירו ולסתום בפניו ה"ז מוחה בידו כדי שלא יאבד דרך ביאתו ע"ש, הרי דסובר דאפי' לדריסת הרגל יש חזקה אף שבעה"ב משתמש ג"כ בביתו שלא בשעת כניסה, ועיין בנתיבות לקמן ס"ק י"ח שנדחק בטעמו של הרשב"א, דהא לשיטת הרשב"ם לא הוה הדין הכי, ולמה שהבאתי בשם הרשב"א שדוחה באמת לפי' רשב"ם ולכן לשיטתו סובר דאפי' לדריסת הרגל נמי הוה חזקה, דאין זה טענה מה שהבעה"ב משתמש ג"כ כיון דסוף סוף המחזיק משתמש ונהנה מזה הו"ל למחות ודו"ק היטב בזה:

סעיף ט' במחבר הא דמהני עדות השוכרים וכו' דוקא ששכירות הבית עדיין בידם וכו', עיין בס' שעה"מ שכתב דבעינן דוקא שהשוכרים לקחו בידם השכירות והביאו המעות לפני ב"ד ואמרו למאן ניתבי', ומ"ש המחבר דוקא ששכירות הבית עדיין בידם הוא שלא בדקדוק, דכשהוא בידם עוד ולא הביאו לב"ד לא מהני, וכן כתב המחבר גופא לעיל (סי' ל"ז סעיף י"ב) השוכר אם לקח בידו השכירות ואמר כל מי שיתקיים קרקע זה בידו יטול ה"ז מעיד למשכיר וכו' ע"ש מילתא בטעמא:

שם במחבר אבל אם כבר פרעו השכר למחזיק אינם יכולים להעיד מפני שהם נוגעים בדבר וכו' שאם יצא מתחת ידו צריכים ליתן השכר פעם אחרת למערער, והנה הגאון בעל ים התלמוד בחדושיו (ב"ק דכ"ב) הקשה לפמ"ש הרמ"א לקמן סי' שס"ג דאם אין בעה"ב בעיר ולא הניח משתדל להשכירו לא הוא ולא שלוחו הוה לי' כמו חצר דלא קיימא לאגרא כלל אע"ג דאי היה בעלים הכא הוו מוגרו השתא כיון שאינו מניח שום אדם להשכירו הו"ל כמו חצר דלא קיימא לאגרא כלל ואף אם ירד בה השוכר אדעתא דשכירות מ"מ א"צ ליתן לו שכר משום דעכ"פ הבעלים אינם מוגרים אותם ע"ש, א"כ לפי"ז אמאי קאמר הכא דהשכנים נוגעים הם הא אינם נוגעים כלל. דאף אם ימצא הבית של המערער נמי אינם חייבים לשלם להמערער מידי דהרי עכ"פ לא צווה להשכיר בית זה וגם הוא לא היה משתדל להשכירו וא"כ תו הו"ל כמו חצר דלא קיימא לאגרא דפטור אף אם ירד אדעתא דשכירות ע"ש ואנכי אתמה עוד גדולה מזה, דלדברי הרמ"א דבכה"ג הוה כחצר דלא קיימא לאגרא, א"כ אמאי מהני עדות השוכרים להחזיק למחזיק זה בבית, הא בבית דלא קיימא לאגרא לא מהני גם חזקת שלש שנים וכמ"ש בסי' זה לעיל סעיף ז', דכיון שאינו נפסד לא חש לערער והו"ל להמחזיק להזהר בשטרו אפי' יותר משלש שנים, וא"כ אפי' אם נאמין להעדים נמי לא יועיל חזקת המחזיק, מיהו לקמן (סי' שס"ג) העליתי בלא"ה דלא כרמ"א, ואם אך השוכר ירד אדעתא דשכירות, קיימא לאגרא חשיב אע"ג שהמשכיר אינו בכאן ע"ש, ולכן כה"ג הוה חזקה, ומחויב שפיר לשלם השכירות אם יזכה המערער, וסרה בזה קושית בעל יה"ת, ומכאן יהיה נמי סיוע לדברנו שם להקשות על הרמ"א, דאי כדבריו א"כ לא הוה חזקה כלל ושם הארכתי ודו"ק, ועיין בנתיבות ס"ק י"א שהרגיש גם הוא בקושית בעל יה"ת דאמאי קאמר בש"ס שם דהשכנים נוגעים בעדותן דלמא מיירי בכה"ג שלא המערער בעצמו או שלוחו משתדל להשסירו דפטור מלשלם למערער, וכתב דבאמת הו"מ לש"ס לאוקמי הבי אלא דחדא מתרי תרוצי נקט ע"ש, וליתא לדבריו חדא דאמר דשמא מיירי בכה"ג, מאי שמא הוא, הא ודאי שעכ"פ המערער לא צוה להשכיר וגם לא היה משתדל להשכיר, דאי הוה משתדל להשכירו א"כ זהו גופא מחאה, ועוד דאי באמת פטור לשלם למערער א"כ גם חזקת שלש שנים לא מהני כלל, דכיון דלדידיה הוה כמו חצר דלא קיימא לאגרא לא חש למחות בזה וכמו שכתבתי ודו"ק:

שם במחבר מפני שהם נוגעים בדבר, ובחדושי הרשב"א הקשה דמאי נגיעה הוא זה, אי ישלמו להמערער יחזרו ויגבו מן המחזיק מה שנתנו לו, ועיין שם שנכנס בדוחקים ליישב זה, ולענ"ד נראה בפשיטות דמן המחזיק לא יוכלו לגבות אף אם יזכה המערער בדין, דכיון שהם עצמם מעידין שזה שהשכיר להם החזיק שלש שנים ונהי דאינם נאמנים להחזיקו למחזיק בשדה זאת מפני שהם נוגעים, אבל מ"מ נגד עצמם הרי הודו שהמשכיר להם החזיק שלש שנים ונטל השכירות כדין דהודאת בע"ד כמאה עדים, ואף שצריכים לחזור ולשלם למערער אין זה אלא גזלן בעלמא ואין לחייב בזה את המשכיר שנטל השכירות כדין, ודמיא למוכר לחבירו שדה ושוב נטלו ממנו בעדים והלוקח מכיר שהוא של המוכר ושלא כדין נטלו ממנו שאין המוכר צריך לשלם כלום כמבואר לעיל (סי' ל"ז) בש"ך ס"ק כ"א ואכן מדהקשה הרשב"א מכלל דסובר דבאמת חייב המחזיק לשלם להעדים וצ"ע טובא:

סעיף י' במחבר ולא הוו נוגעים בעדות כיון דלא הוה מערער קמן, והוא בטור בשם רבינו יונה, וכתב הב"ח ז"ל כיון דלא הוה מערער קמן אע"ג דקבלת עדות הוא מחשש שמא יבוא המערער אפ"ה אין לחוש שמא יעידו שקר על הספק שמא יבוא המערער דאינו נקרא נוגע בעדות אא"כ ההנאה הוא בודאי בשעת קבלת העדות, וכ"כ בהג"א (פ' חזקת) דכל היכי דהשתא אינו נוגע אעפ"י שאם יתעשר יהנה בעדות כשר, והיינו טעמא דעל ספק הנאה לא יעיד עכשיו ע"ש ותורת אמת היתה בפיו של הב"ח, דטעם זה מפורש ברבינו יונה מרא דהאי דינא, דבשמ"ק לב"ב שם הביא הרשב"א בשם מורו, דהוא רבינו יונה וז"ל ואורי הרב ז"ל פירש ליתו לסהדי לי דאתי לאוסופי נמי אמאי דאוקמינא דנקטי אגרא בידייה וה"ק פעמים שמקבלים מהם אע"ג דלא נקטי וה"ד כגון דאתא לוקח לבי דינא מקמי דאתא מערער ואמר להו לבי דינא קניתי בתים ומתיירא אני שמא יערער עליהם המוכר למחר וכו', והרי כאן שוכרים שדרו בהן תלת שנין ליתו לסהדי לי עכשיו בפניכם וקבלו עדותם בכי הא מקבלין ואע"ג דלא נקטו אגרא בידייהו דכיון דאין כאן מערער לא חשבינן להו כנוגעין בעדותן דלא חיישינן למאי דלא חזי וכאותה שאמרו לקמן בפרקין לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית לי' ארעא אחריתא ואין מחזיקין אותו בנוגע בעדותו אעפ"י שאין ידוע כמה המוכר חייב מפני שאין אדם חושש ומתירא ממערער שאינו ידוע וה"נ לא שנא עכ"ל, ובחנם טרח הקצוה"ח לתת טעם על דין זה דרבינו יונה אחרי שמפורש בדבריו כטעם הב"ח, ונ"מ לדינא בין הטעמים, דאילו לטעם שכתב הקצוה"ח אף אח"כ יבוא המערער חייבין העדים שבועה, אכן לטעם רבינו יונה גופא אף לאחר ביאת המערער א"צ העדים לישבע כלל כיון שהם עדים גמורים ודו"ק:

סימן קמא

סעיף א' במחבר ושדה אילן אינה מיום ליום אלא ביון שאכל שלש תבואות וכו', בקצוה"ח הביא לדברי הכנה"ג וז"ל כתוב בשם מהרש"ח דלדעת הרשב"ם הלכה כרב דבעי שלימות, אמנם יש לתמוה על מוהרש"ח היכן מצינו בדברי רשב"ם דהלכה כרב דבעי שלש שנים שלימות, שהרשב"ם לא כתב אלא לפי ל' הזה אפילו שמואל לא בא לגרוע משלש שנים והכי קיי"ל וכו', ועוד שאפי' זה אינו מדברי רשב"ם אלא מלשון ר"ח אבל רשב"ם עדיין אפשר דסובר דהלכה כשמואל וכו' ע"ש, ומה דנסתפק בכוונת רשב"ם, מה נאמנו לנו עדותו של הרשב"א שהעיד כן להדיא בשם הרשב"ם דפוסק כרב, וז"ל הרשב"א הובא בשמ"ק (ב"ב ר"פ חזקת) שדה הבעל חזקתן שלש שנים ואינה מיום ליום ר' ישמעאל אומר שלש חדשים בראשונה כו' פירש"י ז"ל כאחד ר' ישמעאל אומר וכו'. נראה מדבריו דר' ישמעאל ור' עקיבא לא פליגי את"ק אתו אלא פרושי דקא מפרשי כיון דלא בעינן שלש שנים מיום ליום במאי סלקא ליה חזקה, ולדבריו הא דאמרינן לקמן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא אבל חכמים אומרין חזקתן שלש שנים מיום ליום, הני חכמים דאמרינן לאו חכמים דמתני' קאמר דמתני' כו' ר' ישמעאל ור' עקיבא תני לה, ולדבריו ג"כ כללא דמתני' דכייליק ומפלגינן בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר ליתי' אלא קיי"ל כחכמים דבין כך ובין כך שלש שנים מיום ליום, ורבא דקא מפרש טעמא דשלש שנים דחזקה משום דתלת שנים מזדהר בשטרו לדבריהם דחכמים דפליגי עלי' דר' ישמעאל ור' עקיבא קאמר והכי סבירא להו ושמואל דקאמר דקל נערה וכו' כלומר שעושה דיופרין בשנה אחת שעלתה לו חזקה דג' גדרות אתיא דלא כהלכתא ולא קיי"ל כוותי' אלא כרב דאמר חזקתן שלש שנים מיום ליום דקאי כרבא דאמר טעמא דשלש שנים מזדהר בשטרו וכ"כ רשב"ם לקמן דכוותי' דרב מסתברא דהני חכמים אליבא דרב קיימא כדמוכחא סוגיא דמכילתין דלא אזיל בתר לקיטת פירות של שלש שנים, אלא שלש שנים שלימות בעינן בכל דבר ומשום דלא אזדהר בשטרו יותר מן שלש שנים עכ"ל, ובעיקר הדין הסכים גם הרשב"א דהכי קיי"ל כרש"י ורשב"ם דבעינן שלש שנים מיום ליום, אלא שהוסיף דאפי' שמואל נמי סובר הכי דבעינן מיום ליום דוקא ע"ש, ושיטת המחבר הוא שיטת הרי"ף אבל הרבה ראשונים סוברים דגם בשדה הבעל בעינן מיום ליום, עיין בארוכה בשמ"ק שמיישבים הסוגיא אליבייהו, וגם הר ז"ל כתב דרשב"ם פסק כרב ע"ש בשמ"ק (דף ל"ו) ע"ש הר"ן:

סעיף ח' במחבר נכה שנה וכו' אפי' כמה שנים וכו', הואיל ולא אכל פירות אינה חזקה ואע"ג דטעמא דחזקה משום דיותר מתלת לא זהיר בשטרו, והכא עברו יותר משלש שנים ולמה לא תהוי חזקה, דהא כבר הבאתי לעיל בסי' הקודם בשם הראשונים דעיקר טעמא משום דשתק הוה רגלים לדבר שמכר לו, וטעמא דאזדהורי לא הוצרך כ"א שלא יהיה ריעותא מצד המחזיק ע"ש ולפ"ז דוקא כשרואה שחבירו נהנה מפירות שדהו הוא דאנן סהדי שלא ישתוק, אלא ודאי ימחה, אבל כשאין זה נהנה לא איכפת ליה ולא חש למחות וק"ל:

סעיף ט' במחבר ניר לא הוה חזקה שאפי' אותן ימים שנר בהם אינם עולים לחשבון שלש שנים שאין מונין אלא משעת זריעה, והקשה הנתיבות דהא דין זה לא כתב הרשב"א רק למאן דס"ל דבעינן שלש שנים שלימות אז שייך לומר דניר אינו עולה לחשבון שלש שנים, וכיון דמחבר פסק דבאכילת שלש פירות סגי ולא בעינן שלש שנים, א"כ איך שייך לומר כלל דאינו עולה לחשבון כיון שחרש וזרע ואכל פירות של שלש שנים ע"ש, ולק"מ דבפירושא דניר לא הוה חזקה נחלקו הראשונים, רש"י ז"ל פי' שאין יום אחד בשנה שנרה בה חשוב להחשב שנה שלימה לחשבון שלש שנים, ופי' דהניר לחוד בלא אכילת פירות לא חשיב שנה, ורב אחא וכל גדולי הדור שאמרו דניר הוה חזקה, היינו דכמו דמהני אכילת פירות של חדש אחד להחשב שנה, כן נמי ניר יום אחד חשוב כאכילת פירות, ולפירוש זה כתב הרשב"א דטעמו דמ"ד ניר לא הוה חזקה משום דסובר דבעינן שלש שנים מיום ליום, וגם אכילת פירות לא מהני חדש אחד וכ"ש ניר בלא אכילת פירות, ומ"ד ניר הוה חזקה משום דסברי כר' ישמעאל ור' עקיבא דלית להו טעמא דתלת שנין מזדהר בשטרא, ולכן כמו דאכילת פירות חדש אחד סגי הוה"ד, לניר יום אחד, ולפירוש זה בפעולת הניר גופא אין שום חסרון דפעולתו מהני כמו אכילת פירות, ורק החסרון הוא בזמן משום שלא החזיק שנה שלימה, משו"ה שפיר כתב הרשב"א שזהו רק למ"ד דבעינן שלש שנים שלימות, אבל למ"ד דאכילת פירות כבי ממילא מהני אפי' יום אחד ניר כמו אכילת פירות בחדש אחד ואכן כל זה הוא לשיטת רש"י חסרון דניר הוא משום שאינו נמשך אלא יום אחד, אכן הרמב"ן ז"ל פי' דלמ"ד דניר לא הוה חזקה, היינו שבאמת זרעה ואכלה אח"כ שלש שנים אלא דאפ"ה אותן ימים שנר בהם אינם עולים לחשבון שאין מונין אלא משעת זריעה, וטעמו משום שבשעה שהיה ניר לא היה נהנה אלא מהנה, ואין חזקה למהנה אלא לנהנה מן הקרקע, ואסתייע מן הירושלמי דגרסינן שם ראוהו חורש זורע וקוצר ומעמר כו' ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה שאין חזקה אלא הכנסת פירות, וגם הר"ח הוכיח מן הירושלמי הזה דאין חזקה למהנה, ומי שאמר ניר הוה חזקה ה"ק שאם ירד לתוכה בתחלת השנה ונר אותה ועמד כל השנה בחזקתו ונטרה כדנטרי אינשי עד שזרעה בשנה הבאה אותה שנה של ניר חשוב שנה, ומ"ד ניר לא הוה חזקה סובר דאינו מתחיל למנות אצא משעת הקצירה דאז הוה נהנה, ולפירוש זה דהחסרון הוא בעצם הפעולה, דפעולת ניר לא חשובה פעולה אפילו כשהחזיק בה שלש שנים שלימות ומשום דלא נהנה, א"כ חסרון זה הוא אפי' למאן דלא בעי שלש שנים שלימות, דאפי' מ"ד דסגי באכילת פירות, אבל אכילת פירות מיהא בעינן, וניר לא חשוב נהנה כלל, ולפ"ז לק"מ קושית הנתיבות, דהמחבר הא כתב דימים שנר בהם אינו עולה לחשבון עד שעת זריעה, הרי דסובר כפי' הרמב"ן דחסרון דניר הוא לאו בזמן משום דאינו נמשך רק יום אחד, אלא משום דלא חשובה הנאה, וזה הוה חסרון שפיר אפי' למ"ד באכילת פירות סגי, ומ"ש הרשב"א דלמ"ד אכילת פירות סגי ניר נמי הוה חזקה, היינו לשיטת רש"י בפירוש דניר ודו"ק כי זה נכון וברור:

סעיף יא' במחבר אכלה ערלה שביעית וכלאים אעפ"י שנהנה בעבירה ה"ז חזקה, וכלשון הזה כתב הרמב"ם (פי"ב מהלכות טוען), והראב"ד כתב עלה דשבוש הוא ולא אמרו אלא שאכילת עצים שמה אכילה הואיל וליכא פירי אחרינא, וטעמי' דהראב"ד הוא מסוגיא (כתובות ד"פ) לגבי דין דמוציא הוצאות על נכסי אשתו ואכל קימעא אמרינן בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, קאמר התם עבד ר' יהודה עובדא בחבילי זמורות וחשיב לה נמי אכילה רב יהודה לטעמי' דאמר רב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים ה"ז חזקה, ופרש"י והא התם בערלה הפירי עצמו אסור ולא הותר אלא בזמורות ואי לא חשיב אכילת זמורות אכילה אמאי הוה חזקה, וא"כ מוכח מהתם דאכילת פירות גופייהו בערלה לא הוה חזקה, דאי כהרמב"ם דגם אכילת פירות ערלה הוה נמי חזקה, א"כ היכי מוכיח מינה התם דאכילת זמורות הוה אכילה, ובכדי שלא לשוויה למאורן של ישראל כטועה בסוגיא מפורשת נ"ל ליישב ולהוכיח עוד דאדרבה מסוגיא זאת גופא יהוה מוכח כפירושו דגם אכילת פירות ערלה הוה חזקה, דהנה לענין חזקה בעינן שני דברים, שהמחזיק יהנה מאכילתה, והמערער יהיה לו הפסד מאכילתו של זה, ובאם חסר אחת משתי אלה לא הוה אכילתו חזקה, דאם המחזיק לא קיבל הנאה אין אכילתו כלום משום דמצי אמר כיון דשמטת ואכלת שלא כדאכלי אינשי, ניכר מזה שבגזילה באת לידך, ומשו"ה לא מחיתי, ומהאי טעמא אכלה ניר וגם שחת לא הוה חזקה, ואפי' אם המחזיק נהנה רק שהמערער אינו חסר, וכמו בחצר דלא קיימא לאגרא, לא הוה חזקה, וכמו שביארתי לעיל בסימן הקודם, ומשום דמערער מצי טעין לא חששתי למחות בדבר באין לי הפסד, והיינו נמי ההיא דשכוני גואי הואי לעיל בסימן הקודם סעיף י"ג לפרשב"ם (ב"ב דכ"ט), כיון שגם לו היה דריסת הרגל לא חששתי למחות בדבר שאין לי שום הפסד וכפרשב"ם, וכן נמי פרשב"ם (ב"ב דל"ו) גבי ערלה דמשו"ה לא הוה חזקה כיון דאין לו הפסד לא איכפת למחויי, והנה אכילת איסור מצד עצמה ודאי דחשובה הנאה, דהא במוכר לחבירו דבר ונודע שהוא אסור דא"צ הלוקח לשלם הדמים כפי שאכל, אין זה אלא מטעם קנס משום דקנסו למוכר שמכר דבר איסור, אבל מדינא חשובה הנאה והלוקח היה מחויב לשלם כמה שנהנה כמבואר לקמן (סי' רל"ד), ואפי' להך דיעה דסוברת דמשו"ה א"צ הלוקח להחזיר כמה שאכל משום דאין לו הנאה, דכשנודע לו שאכל דבר איסור הרי הוא מצטער וכמש"כ הסמ"ע שם, היינו דוקא כשאכל בשוגג וחשב לאכול דבר היתר, ולכן כשנודע לו שוב שדבר עבירה אכל הרי הוא מצטער על שעבר איסור דאורייתא, אבל כשהאוכל ידע שדבר עבירה הוא ואפ"ה אוכלה, פשיטא דחשובה אכילה לכו"ע, והנה כשהמחזיק אכלה ערלה וכלאים ויודע שהשדה ערלה היא ואפ"ה אוכלה, פשוט דמצד המחזיק אכילה חשובה היא אעפ"י שנהנה בעבירה, כיון דסוף סוף נהנה הוא חשובה חזקה טובה, ורק העיקר מה שאנו צריכין לדון בזה הוא, דכיון דערלה היא, שגם למערער אסורה היא, וא"כ לא הפסידו מידי באכילה זאת, דעלינו להחזיק להמערער בחזקת כשרות דודאי שלא היה נהנה מערלה, וכיון שאין לו הפסד באכילה זאת משו"ה לא חשש למחות, וזהו מה שקשה להש"ס על דין דרב יהודה דאמר אכלה ערלה וכלאים ה"ז חזקה, נהי דהמחזיק נהנה אבל מה הפסד המערער, אכן באמת שגם למערער איכא הפסד, דהא מצי לאוכלה זמורות שאינם נאסרים בערלה, אלא דהיינו דוקא אי נימא דאכילת זמורות חשובה אכילה, נמצא דשפיר הפסיד למערער, אכן אי נימא דאכילת זמורות לא חשובה אכילה, אכתי לא הפסידו כלום, דאע"ג דהוה מצי לאוכלה זמורות כיון דלא חשיבה זה אכילה לאו דידי הפסידו, ומדאמר רב יהודה דאכלה ערלה ה"ז חזקה מוכח מינה שפיר דאכילת זמורות חשובה הנאה, ושפיר הפסידו אכילה זאת ומשו"ה הוה חזקה, והיינו שהוכיח הש"ס דכתובות דאכילת זמורות הוה חזקה מדרב יהודה דסובר דאכילת ערלה הוה חזקה, ולא דמיירי שהמחזיק אכלה זמורות, אלא שהמחזיק אכלה פירות ואפ"ה מוכח דאכילות זמורות חשובה אכילה, דאי לא חשובה אכילה לא הוה חזקה מצד שלא הפסיד מאומה למערער וכמו שביארתי, וזהו פי' אמיתיי ב"ה ומקום הניחו לי להתגדר בישוב דברי הרמב"ם בדרך אמת, ומה שהכריח לרמב"ם לפרש כן, חדא מצד עצם הדין, דסובר שאי אפשר לומר דאכלה לפירות ערלה לא תיהוה חזקה מצד דאכילת איסור לא חשיבה הנאה, דהא בכה"ג שידע שדבר עבירה הוא ואפ"ה אכלה ואחשבה לאיסור זה' איך שייך לומר דלא חשיבה הנאה, ועוד דאי כפרש"י והראב"ד דמיירי שאכלה זמורות, אכתי יקשה קושית התוס' שם בכתובות, דהא תינח בערלה דזמורות שלהם מותרים אבל מה נענה לכלאים שגם הזמורות אסורין, ומה שתי' התוס' דמיירי רק בנתוספו הפירות ולא הזמורות וכמ"ש ג"כ הסמ"ע, זה נ"ל דוחק, להכי פי' הרמב"ם דבאמת מצד אכילת איסור של המחזיק אין שום חסרון לגבי חזקה, כיון שידע מן האיסור ואחשבה לאכלה, ורק העיקר מה שאנו מקפידין אם הפסיד למערער, ובכלאים שפיר הפסידו טובא, דאינהו הוו מצו לאכול. בהיתר ולא הוו זרעי כלאים, דזריעת כלאים אינה באה ממילא כמו ערלה ושביעית, אלא ברצון הזורע תלוי, והבעלים לא היו זורעין כלאים והוו אכלי בהיתר, ועוד דאפי' כשזרעו המחזיק כלאים אינם נאסרין לבעלים דאין אדם אוסר דבר שאינה שלו דמשנה מפורשת היא בכלאים (פרק ז') האנס שזרע וכו', ושפיר הפסידו, וכיו"ב פי' הרמב"ן הובא בשמ"ק לכתובות שם וז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל פירש דכלאים דאמרינן הכא המחזיק זרעה כלאים ואסרה על הבעלים שהיו אוכלים אותה בהיתר וכיון שכן אעפ"י שזה אכלה באיסור חזקה היא, מראיה דמייתי הכא היינו מערלה ושביעית שאף הבעלים לא היו יכולים לאכול ממנה בהיתר אלא העצים והא בלחוד אסרינהו ולפיכך הוה חזקה ואעפ"י שאכל זה הפירות דסוף סוף הרי כבר נהנה עכ"ל, והעומד להבין סוד שיח דברי הרמב"ן יראה שפירושו מכוון ממש למה שכתבתי בישוב דברי הרמב"ם וב"ה שהנחני בדרך אמת:

סימן קמב

סעיף א' במחבר אם הביא המחזיק עדים שהמערער הגביה סל על כתיפו וכו', ומשמע דדוקא אם הביא המחזיק עדים דינא הכי, אבל אם המערער מודה שהגביה לו הסל להוליכו לביתו לא מהני, שהמערער נאמן לומר שלא מכר לו במיגו שלא הודה, וכ"כ הנתיבות, אלא שהקשה דאכתי כשהביא עדים אמאי לא מהימנינן לי' במיגו דבעי אמר לפירות הורדתיך, ותירץ דהתם שאני דהוה מיגו מקום עדים, דאנן סהדי דכיון דהגביה לו הסל בעצמו ודאי מכר לו וכמש"כ התוס' (ב"ב דל"ה), משא"כ היכי דליכא עדים והודה מעצמו הוה זה הפה שאסר דעדיף ממיגו וכמ"ש התוס' בב"ק וזה אמרינן אפי' במקום עדים ע"ש, והנה במה דפשיטא לו דהפה שאסר אמרינן אפי' במקום עדים, מצד הסברא לא היה נראה כן, דאף שהתוס' בכמה דוכתי חילקו בין שני סוגי מיגו הללו, בין מיגו דבעי שתיק למיגו דבעי אמר וכגון בכתובות (די"ח ע"ב) כתבו דמיגו דבעי שתיק אמרינן אפי' בתרי, אפ"ה לא נראה לחלק כזה לענין במקום עדים, דאטו עצמיית המיגו הוטב ונאמנות יתירה יש במיגו דבעי שתיק, הא ודאי שבעצמיית נאמנות המיגו אין שום עדיפות בין מיגו דבעי שתיק למיגו דאי בעי אמר, ורק לגבי מיגו בתרי אפ"ה נחלק שפיר בזה דכיון דהטעם דבתרי לא אמרינן מיגו כתבו התוס' משום שאין שנים מכוונים אהדדי בשקר. אחד וסובר שמא לא יכוון השני לעדותו, ולענין זה הוה השתיקה מעליותא, דעל השתיקה יכלו לכוון אהדדי שזה יותר נקל לכוון וכמ"ש הנתיבות לעיל (סי' פ"ב) דרשו"ה הוה מיגו טוב משום דאפי' אם חבירו לא יכוון עמו בשתיקתו נמי יתבטל השטר ע"ש, אבל הכא בנידון מיגו במקום עדים, דהטעם דאין אומרים בזה מיגו משום דאין נאמנות המיגו עדיף להכחיש עדים, שאפי' עדים אחרים ממש נמי אין נאמנים ניר העדים הללו דתרי כמאה, וא"כ מה יוכל להועיל בזה דהמיגו הוא דאי בעי שתיק, אטו עי"ז הוגדל הנאמנות, ועוד אפי' אם הינדל הנאמנות כ"כ עד שחשוב כמו עדים, אכתי הוה כתרי ותרי, דהא מה שהגביה מעצמו הסל הוה כהודאה שמכר לו, והודאת בע"ד כמאה עדים דמי שאפי' עדים ממש אינם יכולים להכחישו, ולכן הי' נ"ל דאפי' הפה שאסר אין נאמן נגד אנן סהדי, ולכן אי נימא כתירוץ הראשון שבתוס' ב"ב דמשו"ה שהביא המחזיק עדים שהגביה לו הסל אינו נאמן המערער בז במיגו דלפירות הורדתיו משום דאנן סהדי שלא מכר לו, א"כ כשהודה מעצמו שהגביה נמי לא הוה לו להמיני' למערער במיגו דלפירות, דאפי' מיגו דבעי שתיק נמי לא אמרינן, ולכן נראה דהיינו טעמא של המחבר דדייק לכתוב והביא עדים, דמשמע שבהודה בעצמו נאמן המערער, משום דסמיך על תירוץ השני שבתוס' ב"ב, דמשו"ה אינו נאמן במיגו דלפירות הורדתיך משום דהוה מיגו לחצי טענה, דהוא רוצה לגבות גם הפירות, ולכן מוכרח הוא לטעון שלא מכר כלל, וא"כ לא שייך זה כ"א כשהביא המחזיק עדים שהגביה, ורק המיגו הוא דבעי אמר לפירות הורדתיו, וזה באמת לא חשוב מיגו, משא"כ כשהודה מעצמו, דהמיגו הוא שלא הודה כלל, והמיגו הוא לכולה טענתא הוה שפיר מיגו, אלא דעיקר סברת התוס' מ"ש דמשו"ה לא הוה מינו דלפירות הורדתיו משום דהוה מיגו לחצי טענה, אינו מובן. דהא מצי אמר לפירות הורדתיו ועדיין לא פרע לי הפירות, וא"כ גם כשטוען לפירות הורדתיו מצי טעין בעד הפירות נמי, ואכתי הוה מיגו לכולה טענתא, ושוב ראיתי שהשעה"מ דחה באמת לדברי התוס' מכח סברא זאת, אלא דלפי"ז יקשה על המחבר דלמה כשהודה בעצמו מהימן במיגו דלא הודה, הא גם בהביא עדים יש לו מיגו ואפ"ה לא אמרינן, ובע"כ משום דכיון שהגביה הסל אנן סהדי שמכר לו והוה מיגו במקום עדים, דתירוץ השני משום דהוה מיגו לחצי טענה הא אידחי, ולענין מיגו במקום עדים אין לחלק, ואפי' במיגו כזה דהודה מעצמו דהוה הפה שאסר נמי אין לומר וכמו שביארתי וצ"ע:

סעיף ב' במחבר אבל אם שמעון המסייע מודה שידע שהכניס ראובן בתוך שלו הוה חזקה אעפ"י שלא ידע ראובן הבונה, דין זה צ"ע וביאור, מקורו דהך דינא הוא מעובדא (ב"ב דמ"א) רב ענן שקל בידקא בערעא דחברי' אזיל הדר גודא בערעא דחברי' אתא לקמי' דרב נחמן א"ל זיל הדר וכו' א"ל והא אחיל דאתא וסייע גודא בהדא, א"ל מחילה בטעות הוא את גופך א הוה ידעת לא עבדית כי היכי דאת לא הוה ידעת הוא נמי לא הוה ידע, ומשמע דאם הוה ידע המסייע אעפ"י שהזוכה לא ידע הוה מהני לי', ועפ"ז כתבו הטור והמחבר דאם שמעון המסייע ידע אעפ"י שראובן הבונה לא ידע מהני, והנה הראשונים הקשו בזה דלמה מהני כשלא ידע הזוכה והא בעינן כוונה לזכייה, ומ"ש מעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה כיון שזוכה גופא לא ידע, והביא הנמוק"י בשם הראב"ד דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה ע"ש, אכן זה לשון הרשב"א הובא בשמ"ק לב"ב יש מקשים דאפילו כי אהדריה מדעת חברי' דרב ענן מאי הוה מ"מ חזקה דרב ענן שלא מדעתו היתה כו' ותי' הראב"ד דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה, ומסתברא שלאחר שבנו ונודע לו לרב ענן החזיק בו רב ענן קודם שמחה חבירו והלכך אילו היה מכיר בו חברו הו"ל כמאן דאמר לו לך חזק וקנ והא אחזיק קודם שחזר בו עכ"ל, ומשמע לכאורה דמה שכתב ומסתברא וכו', הכל תירוצו של הראב"ד הוא, וא"כ הראב"ד לא קאמר דמהני כ"א כשחזר וקנה קודם שמחה זה, ולמה לא כתבו כן הטור והמחבר וכתבו סתמא דמהני קנינו אעפ"י שלא חזר והחזיק ולכן נראה ברור דתי' הראב"ד אינו אלא משום דהכא דעת אחרת וכמ"ש הנמוק"י, דאי בדחזר זה וזכה בקנין שני, בכה"ג אפי' בנכסי הגר נמי מהני ולמה הצריך הראב"ד סברא דדעת אחרת מקנה, אלא לאו דהראב"ד סובר דבדעת אחרת מהני אפי' כשאין הזוכה מתכוון לקנות, ומ"ש ומסתברא וכו' הוא תירוץ שני של הרשב"א עצמו, כלומר דאין אנו צריכים לחלוקו של הראב"ד, אלא דהכא מיירי שקדם הזוכה וחזר וקנה קודם שמחה חבירו, ולכן הטור ומחבר סמכו על תירוץ הראב"ד ולכן סתמו דבריהם דמהני בכל אופן:

והנה בקצוה"ח כתב לתרץ עפ"י דברי הראב"ד הללו לקושית התוס' בב"ב, דלמה קאמר רב נחמן דהדרא ארעא מטעם מחילה בטעות, הא רב נחמן סובר דמחילה בטעות הוה מחילה, ותי' בקצוה"ח דהג"א (פ' איזהו נשך) כתב בטעם דהוה מחילה, דהוה כמו יאוש והפקר והוה כאין דעת אחרת מקנה ולא קנה הזוכה כיון דלא ידע, והנתיבות השיג ע"ז דכיון דהוה הפקר ואם קדם אחר וזכה בו קנה א"כ אם הזוכה הזה היה עושה קנין חדש לאחר שנתוודע לו ודאי דקנה, וא"כ אמאי אמר רב נחמן דהדרא ארעא היה לו לומר שכל הקודם וזכה בו זכה בו, ומדאמר הדרא ארעא משמע דאפי' לא זכה בו המוחל עדיין לא יועיל בו קנין הזוכה שיזכה קודם לבעלים אלמא דסבר מחילה בטעות לא הוה מחילה והפקר כלל ושפיר הקשו התוס' ע"ש ואמנם קושיתו כפי שהקשה הנתיבות דהו"ל לרב נחמן לומר כל הקודם זכה, ליתא, דהא אפי' אם לא זכו הבעלים קודם רק שמחו בזה שלא יזכה אין יכול שוב לזכות, דדוקא אם קדם וזכה קודם שמחה מהני, אבל אם זה הקדים למחות אעפ"י שלא הקדים לזכות אין מועיל שוב הקנין שעשה זה הזוכה לאחר מחאת הבעלים וכמ"ש להדיא בלשון הרשב"א שהבאתי שכתב דהחזיק בו קודם שמחה חבירו, ומשמע להדיא דלאחר שמחה לא מהני שוב הקנין, ולכן רב נחמן כשדן דינו דהוה כבר לאחר מחאת הבעלים, דאין מחאה, גדולה מזה שקראו ותבעו לרב ענן לדין, וכיון דהוה לאחר מחאה לא היה יכול רב נחמן לומר כל הקודם זכה, דהשתא לאחר מחאה לא מהני גם אם יוסיף לעשות בו קנין חדש, אלא דאי קשיא לי על דברי קצוה"ח הכי קשיא, דכיון דאם היה עושה קנין חדש קודם המחאה שתבע אותו לדין היה מועיל לדברי קצוה"ח, וא"כ איך פסק רב נחמן מיד דליזיל אהדר, והא הו"ל לשאלו מראש שמא עשה בו קנין חדש קודם שמחה, ומיד כשנתוודע לו שבתוך של חבירו נכנס הספיק לזכות בה קודם שמחו הבעלים ומדלא שאל אותו כלל ומיד אמר לו דליהדר מכלל דאפי' אם באמת עשה קנין חדש, קודם המחאה נמי לא מהני משום דסובר דמחילה בטעות לא הוה מחילה והפקר כלל ושפיר הקשו התוס', ודו"ק כי זה נכון, והנה בקצוה"ח כתב עוד בביאור דברי הג"א משום דיאוש אפי' בטעות מהני ע"ש, ומה דפשיטא לי' כ"כ דיאוש בטעות מהני, יש לתמוה, דהא בירושלמי (ב"ק ס"פ שור שנגח דו"ה) הובא בזה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, וריש לקיש סובר דלא הוה יאוש, ואפשר משום דבש"ס דילן (כריתות דכ"ד) לא הובא כ"א דברי ר' יוחנן דהוה יאוש משו"ה פשיטא לי' כזה, ועיין בחדושנו לעיל (סי' כ"ה וסי' ע"ה) מה שכתבנו מזה שם בסעיף ט':

סימן קמג

סעיף א' ברמ"א וי"א דמזה יש ללמוד דהכל הולך אחר סוף השלש שנים וכו', מקור האי דינא הוא מעובדא שבש"ס (ב"ב ד"ל) ההוא דא"ל לחברי' מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבינתה ואכלית שני חזקה א"ל בשוקי בראי הואי א"ל והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית תלתין יומין א"ל תלתין יומא בשוקא הוה טרידנא ומזה הוכיח הנמוק"י דהכל הולך אחר הסוף, דהוצרך הש"ס לטעמא דטרידנא בשוקא בתלתין יומין האחרונים, הא אם לא הוה טרוד בימים האחרונים הוה חזקה אע"ג דכל השלש שנים לא היה בביתו, ובקצוה"ח הקשה כיון דהכל הולך אחר סוף א"כ למה הוצרך לומר דבשוקי בראי הוה, דהא אפי' היה אתו עמו במדינה בתחלת שלש, כיון דסוף שלש לאו בר מחויי הוא לא הוה חזקה כיון שהוא טרוד בשוק בסוף השלש, ונ"ל דהנה השתא כשאמר הש"ס לשני הדברים, דעד הסוף היה בשוקי בראי, ולבסוף טרוד היה בשוקא, ילפינן מזה שני דינים, א) שאם היה בתחלתן במקום שאין יכול למחות ובסוף במקום שיוכל למחות דהוה חזקה, ב) דאם היה עמו בתחלה ולא בסוף דלא הוה חזקה, ואי לא הוה אמר כ"א דלבסוף טרוד בשוקא היה ולא הזכיר דעד עתה היה בשוקא בראי, לא הוה ידעינן כ"א דהיכי דלא היה בסוף דלא הוה חזקה, אבל אם היה בסוף ולא היה עמו בתחלה דהוה חזקה לא הוה ידעינן, דהו"א דדוקא כשהיה עמו בכל המשך וגם לבסוף הוא דהוה חזקה, אבל אם כל המשך לא היה עמו במדינה, אע"ג שבתלתין יומי האחרונים היה עמו, הו"א דיכול להתנצל ולומר במשך הקצר הזה לא הספיק עוד להתוודע ולמחות, משו"ה הוצרך לומר דאע"ג דבשוקא בראי היה כל העת אפ"ה אם לא היה טרוד בשוקא בסוף החזקה דהוה חזקה:

סעיף ב' במחבר אין כל אלו הדברים אמורים אלא כשהדבר ידוע שלא היה המערער במדינה אבל אם אינו ידוע אין שומעין לו במה שאמר שלא היה כאן עד שיברר בעדים, ומקורו מדברי הרא"ש (ב"ב פחז"ה) וכתב בטעמו כיון שזה הוחזק בשופי שלש שנים והחזקה נשמעת גם למרחוק עליו לברר שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמעת אם היה מוחה בו ולכך נמנע הי' מלמחות, ועיין בקצוה"ח שהסביר דברי הרא"ש דמשו"ה לא אמרינן כאן דהמחזיק צריך לברר אכילתו כמו בהאי דשכוני גואי דקיי"ל כרב נחמן דהמחזיק צריך לברר אכילתו, דהתם הוה ספק בגוף החזקה אם החזיק כראוי או לא, דאם היה למערער דריסת הרגל הרי אינו חזקה, והמחזיק כשם שצריך עדים על חזקתו שלש שנים, כן צריך עדים על מהות חזקתו אם היה כדינו או לא, אבל אם יש למחזיק עדי חזקה שהחזיק כראוי שלש שנים אז צריך המערער להביא ראיה שמיחה כראוי כיון דיש חזקה ברורה וזה שאומר שמיחה צריך עדים, וה"נ הכא כיון שהחזקה נשמעת אפי' מרחוק, א"כ במדינה אחרת נמי החזקה בשלימות אלא לפי שהמחאה אינה נשמעת הו"ל כמחאה, וזה אמתלא שלו על שלא עשה מחאה ומשום דאין המחאה נשמעת, וא"כ המערער צריך לברר שמיחה או אמתלא שלו על שלא עשה מחאה והוא משום דלא היה יכול למחות לפי שהיה במדינה אחרת, וכל זמן שאינו מברר דבריו מוקמינן לה בחזקתו כיון שהחזקה כראוי אפי' במדינה אחרת, אבל אם לא היה החזקה נשמעת מרחוק הו"ל ספק בגוף החזקה וכו' ע"ש, והנה במה שהחליט דבכה"ג שהמערער טוען שלא היה עמו במדינה לא הוה הספק בגוף החזקה, תמה אני כיון דאינה חזקה עד שיהא עמו במדינה, א"כ אין לך עוקר החזקה מעיקרו יותר מזה שאומר דלא היה עמו במדינה, סברת חלוקו של הקצוה"ח אין שייך כ"א במחאה שלא בפניו שאם המערער אומר שמחה שלא בפניו צריך להביא עדים כדקיי"ל לקמן (סי' קמ"ו) והתם בע"כ כחילוקו של הקצוה"ח דכיון דמהות החזקה היתה כדינו גם לדברי המערער, רק שרצה לבטלה ע"י שמיחה, בזה ודאי דצריך המערער לברר ואינו נאמן לבטל חזקה גמורה, משא"כ כשאומר המערער שלא היה עמו במדינה, הרי הוא טוען שלא היה בזה חזקה מעיקרו ואין נצרך כלל למחאה, בכה"ג ודאי שהמחזיק צריך לברר, וכדבריי איתא להדיא בשמ"ק על שם עליות הר"י, שמכח טעם זה חולק באמת על עיקר דינו של הרא"ש בזה וסובר באמת דהמחזיק צריך לברר וז"ל ושמעינן מינה דהא דתנן אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה שעל המחזיק להביא ראיה שהיה עמו במדינה כו' ודינא דמסתבר הוא דכיון דאינה חזקה עד שיהא עמו במדינה כל זמן שאין שם עדים שהיה עמו במדינה לא הוה חזקה ולא דמיא למחאה שלא בפניו שאם המערער אומר מחיתי בתוך שלש שנים שצריך להביא עדים כו' דכיון שהחזיק חזקה גמורה עד שזה זקוק למחאה ודאי דעליו למחות בפני עדים, אבל כל זמן שטוען המערער לא הייתי עמו במדינה הרי הוא עוקר את החזקה וכדתנן אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה הלכך על המחזיק להביא ראיה שהחזיק חזקה דמועלת עכ"ל, הרי להדיא שלא כהקצוה"ח, וכשטוען שלא היה עמו במדינה הוה זה ספק בעיקר גוף החזקה, ובע"כ דסברת הרא"ש הוא כהבנת הסמ"ע דמודה ששמע החזקה אלא שלא שמע עד סוף הזמן, וכיון דבעיקר מודה ששמע אינו נאמן על התנצלותו דמשו"ה לא מיחה כיון דמודה בעיקר החזקה, ונ"ל להוכיח דהמחבר גופי' סובר דבכה"ג הוה כטוען על גוף החזקה ודלא כהקצוה"ח ממה שפסק לקמן (סי' קמ"ו סעיף י"א) באם טוען מערער שלא היה מתחלה במדינה כשהחל להחזיק אלא שלקחה ממנו דעל המחזיק להביא ראיה, ומ"ש דין זה מהך דהכא, ולכאורה דברי המחבר סותרים זה את זה וכבר עמד בזה התומים, ולמה שכתבתי. ניחא, דודאי כשטוען מערער שהיה במקום רחוק הוה כעוקר חזקה מעיקרו והמחזיק צריך לברר, ורק הכא שאני דמיירי כפי' הסמ"ע:

והנה בעיקר דין זה של הרא"ש, הרמב"ן והרשב"א חולקים עליו וסברי דהמחזיק צריך לברר בעדים ולא המערער ואפ"ה לא קשה על המחבר דסתם כדברי הרא"ש ושביק לדיעות של הרמב"ן ורשב"א לגמרי, משום דטעמייהו דרמב"ן ורשב"א משום דמפרשי הך עובדא דבשכוני גואי ג"כ בזה האופן דטוען המערער שהיה בשנות חזקה בארצות הדרומיית רחוק ממקום חזקתו, והתם הא קאמר רב נחמן דקיי"ל כוותי' דהמחזיק צריך לברר וכמ"ש הרמב"ן והמ"מ (פט"ו מהלכות טוען) בשמם ע"ש וכיון שבנו יסודם על הך פי' דשכוני גואי, ובאשר הר"פ והרי"ף ורשב"ם ותוס' ורא"ש ושארי פוסקים לא פירשו כן להך דשכוני גואי אלא פירשו דהכוונה שטוען שהוא היה דר בבתים הפנימיים והיה לו דרך עליו משו"ה לא מיחה כמבואר לעיל (סי' ק"א סעיף י"ג) ברמ"א, ולפירושם אין ראיה מהתם דגם בכה"ג שטוען המערער שהיה במקום רחוק דמהימן, ומשו"ה סתם המחבר כרוב הפוסקים, ואכן כל זה ניחא אם אנו באים לחלוק על הרא"ש מכח ההוכחה דשכוני גואי, כיון דגדולי הפוסקים שהם גם הרוב לא מפרשי כן, בטלה דעת הרמב"ן ורשב"א נגד כל הנהו פוסקים, אכן למה שכתבתי בשם הר"י בעליות שסובר דהמערער מהימן מכח הסברא כיון דעוקר חזקתו מעיקרא דלדבריו שלא היה עמו במדינה לא היתה חזקתו מועילה כלום. ומשו"ה צריך המחזיק לברר ובטעם זה לא מצינו מי שחולק על הר"י וגם אי אפשר לחלוק על דבר התלוי בסברא ובטעם צודק ואפי' הרא"ש לחודי' דחולק על הר"י וסובר דהמערער צריך להביא עדים, אין זה מטעם דסובר הסברא להיפוך מסברת הר"י כהבנת הקצוה"ח, אלא משום דמפרש כהסמ"ע וכמו שביארתי, וא"כ צ"ע למה בחר הרמב"ם לפסוק כהרא"ש ולא הזכיר דעת החולקים אפי' בשם יש מי שאומר, כיון דבזה ליכא רוב פוסקים החולקים עליהם, ורק הרא"ש לחודי' וצ"ע, ועיין בחדושנו לקמן (סי' קמ"ו סעיף ד') הבאתי תשובת הרשב"א דסובר דכשטוען המערער לא הייתי עמו במדינה דהמערער צריך להביא ראיה ע"ש:

סימן קמד

סעיף א' במחבר וכן אם טוענים שלקחו שדה זו מפלוני ועשה להם שטר מכירה כו', והוה"ד עב"ד שהחזיקו בו בענין זה, ועיין בסמ"ע סוף ס"ק ב' דמיירי דוקא כשידוע עכ"פ שהמוכר דר בה יום אחד וכ"כ בטור להדיא ע"ש, ולענ"ד צ"ע בזה, ואם כי תנאי זה מוזכר בש"ס (ב"ב דמ"א ע"ב) גבי הבא משום ירושה א"צ טענה, טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי דדר בה יום אחד וכפי' רשב"ם שם, מ"מ בדין זה נ"ל דלא בעי לתנאי זה ואפי' כי ליכא עדים דדר בה יום אחד נמי מהני חזקתם, דבאמת יש להבין אם כדברי הסמ"ע א"כ למה לא הזכיר המחבר להדיא ובלבד שידור בה המוכר יום אחד וכמו שזכר זה הטור, וגם המחבר עצמו לקמן (סי' קמ"ו סעיף י') גבי הבא משום ירושה כתב להדיא ובלבד שידור בה יום אחד, ולכן נראה שבכוונה השמיטו כאן, משום דהמחבר סובר כהמוהרי"ח המובא במל"מ (פי"ד מהלכות טוען) דבמקום שיש להמחזיק עדים או שטר מכירה מהמוכר אפי' כי ליכא עדים שדר בה המוכר יום אחד נמי מהני חזקתם, משום דסובר דעיקר הטעם מה דבעינן לתנאי זה שהמוכר דר בה יום אחד הוא בכדי שנדע שהמחזיק הוה ודאי לוקח דנטעון עבורו דאל"כ מנ"ל שהוא לוקח כלל שמא גזלן הוא ומתוך שאינו יכול להעיז פניו לומר ממך לקחתי אומר לוקח אני מפלוני אבל אם הביא עדים שהיתה ביד המוכר יום אחד רגלים לדבר שהוא לוקח, וא"כ כ"ש כשהביא הלוקח ראיה בעדים וכ"ש שטר שפלוני מכרה לו דמהני, ולפ"ז הכא דמיירי שיש ללוקח שטר ממוכר כמ"ש המחבר להדיא ועשה להם המוכר שטר, משו"ה לא הזכיר המחבר כלל לתנאי דדר בה יום אחד, משום דבכה"ג שיש לו ללוקח שטר אפי' בלא תנאי זה סגי, משא"כ לקמן (סי' קמ"ו) דהתם לא מיירי שעשה לו שטר, דהא בבא משום ירושה מיירי התם, משו"ה הזכיר דבעינן לתנאי דדר בה, והטור שהזכיר לתנאי דדר בה גם כאן, היינו דסובר דהטעם דבעינן לתנאי זה משום דמזה איכא קצת ראיה שהוא של המוכר כיון שהחזיק ק בה יום אחד, דאע"ג דחזקה לא הוה בציר משלש שנים אבל אומדנא ורגלים לדבר מיהא הווית וכמ"ש הקצוה"ח לקמן בסי' קמ"ו, וכיון דתנאי זה בעינן להורות על המוכר שהיתה שלו, ממילא אפי' כי איכא שטר ללוקח מאי הוה, ואכתי לא סגי בלא תנאי דדר דבשלמא לסברת המוהרי"ט דלתנאי זה בעינן להורות על הלוקח שהוא לוקח ולא גזלן, א"כ כי איכא הוכחה דעדים ושטר כ"ש דמהני, משא"כ הטור יסבור דבעינן זה להורות על המוכר שמכר דבר שהוא שלו, מה מועיל שיש ללוקח שטר, הא אכתי שמא שדה גזולה מכר לו, ולכן אפי' כי איכא שטר ללוקח נמי לא סגי בלא דר המוכר יום אחד, ומשו"ה הזכיר הטור לתנאי זה אפי' הכא דיש לו שטר, ויש לו עוד להוכיח דבדבר זה נחלקו הטור והמחבר, כאשר נתבונן על עוד הבדל עצום שבין לשון הטור ומחבר כאן, דהנה המחבר סיים כאן והוה"ד לעבד שהחזיקו בו בענין זה, והטור לא זכרו כלל, והיינו משום דלכאורה יש לתמוה טובא על המחבר שמסיים כן, כיון דחזקת הלוקח לא מהני אא"כ ידוע שהמוכר דר בה יום אחד, והיינו משום דמזה איכא אומדנא שמכר להם שדה שלו וכמו שכתבתי בדעת הטור, וא"כ לא שייך זה כ"א בשדה, דאי לאו שהיתה שלו היכי דר בה, אבל בעבד דמצינן למימר דמנפשי' עייל, מה ראיה היא זו מדנשתמש בו המוכר יום אחד הא בגדורות לא אמרינן החזקה דמה שתחת יד האדם הוא שלו, כיון דמצינן למימר דמנפשי' עייל, דמה"ט אין לגודרות חזקה בפחות משלש שנים אע"ג דבכל מטלטלין הוה חזקה מיד וכמבואר לעיל (סי' קל"ה), ועיין בשעה"מ שכתב באמת דבעבדים לא מהני שדר בה יום אחד, וכיון דחזקה זאת לא מהני בלא תנאי דדר, וכיון דבעבדים לא סגי בנשתמש יום אחד היכי מהני חזקה, וזהו באמת שיטת הטור דלא זכר דהה"ד בעבד, משום דלשיטתו דבעינן דוקא לתנאי זה, ובעבד דלא סגי בשמוש יום אחד ממילא לא מהני נמי החזקה, אכן המחבר לשיטתו דלא זכר כלל דבעינן שיהא דר יום אחד ומשום דסובר דהיכי שיש שטר ללוקח לא בעינן כלל לתנאי הזה, ממילא דהוה"ד בעבד נמי מהני, ודו"ק היטב כי הדברים נכונים בעז"ה ועיין בקצוה"ח לקמן סי' קמ"ו שמשיג על המוהרי"ט, והרי קמן דהמחבר והטור פליגי בזה, והמחבר בע"כ דסובר כמוהרי"ט וכמו שמוכח מהנהו ראיות הברורות שכתבתי ולא קשה תו מההיא דרשב"ם שהביא הקצוה"ח דמשמע דאפי' באיכא שטר נמי בעינן לתנאי זה, דרשב"ם יסבור נמי כהטור בטעם דבעינן לתנאי זה להורות שהוא מכר לו דבר שהוא שלו משא"כ המחבר סובר טעם אחר דבעינן לזה להורות שהוא לוקח ולא גזלן משו"ה כי איכא שטר לא צריך לזה ודו"ק היטב:

סימן קמה

סעיף ג' במחבר ומיהו פירות של שנה שלישית א"צ להחזיר שאם נאמין לו שאכלה נצטרך להחזיקו בקרקע, ומשמע מזה להדיא דאם אך אכלה באמת שלש שנים אע"ג שאין לו עדים ע"ז הוה חזקה, דאמרינן דכיון שהחזיק שלש שנים בשופי ולא בא שום אחר לערער לא נזהר שוב בשטרו דחשב דודאי שלא יבוא עוד לערער, ולא אמרי' דכיון שאין לו עדי חזקה אכתי הו"ל לאזדהורי בשטר דשמא לא יאמינו לו ע"ז שאכלה שלש שנים, והיינו דהא דאמרינן דיותר מתלת לא זהיר אינש בשטרו, אין זה משום דסמיך אעדי חזקה, אלא משום דחושב שלא יבוא עוד שום איש לערער ולא נצרך לו עוד שום בירורים ע"ז אכן לא משמע הכי מלשון הנמוק"י (ב"ב דל"ג) לגבי דין זה דמיירינן הכא שהמחזיק הביא עדים דאכלה שתי שנים דאמרינן דהדרא ארעא ופירי וקאמר רב זביד דאם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן משום דלא חציף אינש למיכל פירי דלאו דילי', ופריך א"ה ארעא נמי, ומשני ארעא אמרינן לי' אחוי שטרך וכו', וכתב עלה הנמוק"י וז"ל אחוי שטרך לאו דוקא דהא טוען דאכלה שלש שנים ולא מזדהר, אלא או עדים שהחזקת או שטרך דהוה לך לאזדהורי כיון שאין לך עדי חזקה עכ"ל, ומלשונו משמע לכאורה דכל היכי דאין לו עדי חזקה הו"ל לאזדהורי בשטרא גם לאחר שלש, וכן הבין השעה"מ בכוונת הנמוק"י ע"ש, ולפ"ז גם בדין זה דקיימינן, צריך להחזיר גם הפירות של שנה שלישית, דאפי' אם נאמין לו שאכלה שלש שנים אין זה חזקה, דכיון דאין לו עדים על שנה השלישית הוה ריעותא, מה שלא נזהר בשטרו גם לאחר שלש, ואמנם באמת חלילה להעמיס כוונה כזאת בנמוק"י, דאטו הא דלא מזדהר בשטרו לאחר שלש שנים הוא משום דסמיך אעדי חזקה, הא עיקר הטעם הוא משום דסבור שלא יערער עליו אדם עוד, וא"כ אם אך האמת שהחזיק שלש שנים לא יחוש עוד ליזהר, ועוד דאיך אפשר לומר דלזה נתכוון הנמוק"י, א"כ איך התחיל לומר דאחוי שטרך לאו דוקא דהא טוען דאכלה שלש שנים ולא מזדהר הא לדבריו דהיכי שאין לו עדים צריך להזהר בשטרו גם לאחר שלש שנים, א"כ אפשר לפרש דאחוי שטרך דוקא הוא, וכיון שאין לו עדים על השנה השלישית צריך ליזהר בשטרו אפי' לדבריו שאכלה כבר שלש שנים. אלא ודאי שגה הנמוק"י סובר דאם נאמין לו שאכלה בשנה שלישית הוה זה חזקה מעלייתא, דיותר משלש שנים לא נזהר לעולם אפי' כשאין לו עדים, אלא הכוונה בדבריו כן הוא דהשתא שאין עדים על השנה השלישית ועל דבריו אין אנו סומכים, משו"ה אמרינן דודאי דלא החזיק יותר משתי שנים וא"כ אחוי שטרך, והיינו מ"ש או עדים או שטרך דהוה לך לאזדהורי כיון שאין לך עדי חזקה, פי' דכיון שאין לך עדים על השנה השלישית וכל זמן דליכא עדים אנו אומרים שמסתמא לא החזקת, וכיון שלא החזקת עוד השנה הזאת השלישית, א"כ אחוי שטרך דעד תלת שנין מזדהר, וכוונתו דאחוי שטרו לאו דוקא, פי' דאי אפשר לפרש דעיקר הקפידה הוא דוקא על השטר, דהא לדבריו שהחזיק שלש שנים אין זה ריעותא במה שאין לו השטר, אלא או עדים או אם אין לך עדים על השנה השלישית אנו אומרים שמסתמא לא החזקת יותר, דהא על אותן השנים שהחזקת באמת יש לך עדים וכיון שאין לך עדים על השנה השלישית מסתמא מעצמנו לא נאמר שהחזקת גם בשנה הזאת, וכיון שכן לא החזקת יותר משתי שנים א"כ אחוי שטרך, וזה ברור בכוונתו, ולא הצרכתי להאריך כ"א מפני שהשעה"ם השיא דעת הנמוק"י לכוונה אחרת דכל שאין לו עדי חזקה צריך ליזהר בשטרו גם יותר משלש שנים, וזה ליתא וכמו שביארתי:

סימן קמו

סעיף ג' במחבר אפי' אם יאמרו העדים שמיחה בפניהם לא הגדנו לשום אדם אפ"ה הוה מחאה, ומשמע דאם רק ידוע שזה מיחה אע"ג שהמחזיק לא שמע כלל אין מועיל שוב חזקתו אפי' כשהחזיק שלש שנים שלימות, ודין זה מוסכם אליבא דכו"ע, אלא דחידוש גדול ראיתי בס' שער המשפט שכתב דדין זה במחלוקת שנויה ותליא בפירושא דש"ס (ב"ב דל"ג) דאם אכל תרתי שנין הדרא ארעא והדרא פירי ואמר עלה רב זביד דאם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן משום דלא חציף אינש למיכל פירי דלאו דיליה, ופרכינן עלה א"ה ארעא נמי, ומשני שטרא לפירי לא עבדי אינשי, והתוס' והרא"ש והנמוק"י פירשו דהא דפריך הש"ס א"ה ארעא נמי אין לפרש דיהא נאמן דהקרקע שלו, דהא אף על הפירות דלהבא אין נאמן, ואינו נאמן אלא על מה שכבר אכל דא"צ להחזיר, אבל לאכול מכאן ולהבא אינו נאמן, אלא דקושית הש"ס הוא דכי טעין שקנה הקרקע יהיה נאמן מיהא לפירי שכבר אכל משום דלא חציף וכו', אמנם הרמב"ן וכן הוא בשמ"ק על שם הרשב"א פי' דקושית הש"ס א"ה ארעא נמי, דיהא נאמן באמת גם על הקרקע מטעם דלא חציף, דכיון דאיהו מוחזק בגוה להימניה ואוקא היכי דקיימא, והרי חזינן דלפי' הרמב"ן ורשב"א הו"ל להימניה גם על ארעא מטעם דלא חציף, ורק הא דלא מהימן היינו משום דאמרינן לי' אחוי שטרך ואיכא ריעותא מה דאין לו שטר, ולא שייך זה כ"א התם בש"ס דליכא עדים שהחזיק שלש שנים, משא"כ בנידון זה שלא הגידו העדים המחאה נהי נמי דמכח טענת חזקה אי אפשר להחזיקו בקרקע כיון דבאמת היתה מחאה אע"ג שהוא לא שמע הוה מחאה, וממילא נתבטל חזקתו דמחזיק, אבל אכתי נחזיקהו בקרקע מטעם דלא חציף אינש לירד בקרקע שאינה שלו כקושית הש"ס א"ה ארעא נמי, ותי' הש"ס לא שייך כאן כיון דבאמת אכל תלת שנין ולא שמע שום מחאה לא היה לו ליזהר יותר בשטרו, ובודאי דלשיטתם ופירושם נאמן בנידון זה גם על ארעא, והמחבר שכתב דלא מהימן היינו משום דסמיך על פי' התוס' והרא"ש ונמוק"י דלפירושם באמת אינו נאמן ע"ש, אכן זה ליתא לענ"ד, חדא דאי הרמב"ן והרשב"א היו חולקים בזה לא הוה שתיק המחבר מלהזכיר דעתם דיש מי שחולק בזה, ועוד דאיך יעלה על הדעת לומר דהרמב"ן ורשב"א יהיו סוברים דבכה"ג מהימן גם על הקרקע, דהא בעיקר טעמא דמהני חזקת שלש שנים וכפי הטעם האמור ע"ז בש"ס משום דיותר מתלת שנין לא אזדהר אינש בשטרו, כבר קיהו בזה הראשונים דנהי דליכא ריעותא במה דלית לי' שטר ומשום דטפי מתלת לא מזדהר, אבל סוף סוף גם ראיה אין לו והיכי מוציאין מסרא קמא בלא ראיה, והרמב"ן והרשב"א גופייהו הם שביארו לנו טעמא דהך מילתא דבאמת טעמא דחזקה לאו משום דטפי לא מזדהר הוא, אלא דעיקר הטעם משום דאמרינן חזקה דאין אדם רואה שיורדים לקרקעו ושותק והאי דשתק ולא מיחה רגלים לדבר שמכר או נתן לו, אלא דאפ"ה תוך שלש לא מהני משום דאיכא ריעותא להמחזיק מדלית לו שטרו, ורק לאחר שלש דלאו ריעותא הוא דטפי לא מזדהר, סמכינן על האי חזקה דשתיק המערער ודאי שמכרה לו, ועיין בקצוה"ח ובחדושנו לעיל (סי' ק"מ), והמתבאר מזה דהיכי שטענת שני הצדדים, של המערער ושל המחזיק שוות, לא הוה חזקה, דנהי שגם למחזיק ליכא ריעותא, מ"מ גם ראיה אין לו, ואנן בעינן שיהא לו ראיה להוציא ממרא קמא, ולהכי בתוך שלש אע"ג דלטענת המערער יש ריעותא מדשתק ולא מיחה, מ"מ כיון דגם טענת המחזיק איתרע מדאין לו שטר, אין מוציאין ממרא קמא, ודוקא לאחר שלש דטענת המערער איתרע דמחזיק לא איתרע, בזה הוא דהוה חזקה, וזהו נמי עיקר הסברא מה דמהני מחאה שלא בפניו אע"ג דעדי מחאה גופייהו אמרו שלא הגדנו דבר, וא"כ טענת המחזיק לא איתרע כלל כיון דהוא לא שמע מהמחאה לא היה לו להזהר בשטרו יותר משלש, בכל זה כיון שבאמת המערער מיחה, וא"כ גם טענתו לא איתרע, דהא הוא מיחה ועשה מה שביכולתו, וכיון ששני הטענות שוות הדרינן שוב לכללא דהממע"ה ועל המחזיק להביא ראיה כשרוצה להוציא ממרא קמא, ולפ"ז איך יעלה על הדעת לומר דבנידון זה א"צ המחזיק לראיה, מצד דהחזיק שלש שנים, אבל הא גם המערער לא שתק ועשה מה שביכולתו למחות וכיון דלא שתק ממילא תו דלא הוה חזקה אף כשעבר שלש שנים וליכא ריעותא דאחוי שטרך, מ"מ גס ראיה אין לו והא הרמב"ן ורשב"א הם מארייהו דהאי דינא דטעמא דחזקה לא הוה רק משום הרגלים לדבר דשתק המערער וכנ"ל, אבל הכא דלא שתק, ודאי דלא היה חזקה אפי' כי החזיק יותר משלש שנים, ומה דאמרינן התם בש"ס ארעא אמרינן לו אחוי שטרך, ומשמע דדוקא מטעם ריעותא דלית לו שטרא אינו נאמן על הקרקע אבל יותר משלש שנים דליכא תו ריעותא זאת מהימן, בע"כ נפרש כוונה אחרת בש"ם, דהא דאמר אחוי שטרך, אין הכוונה וכיון דלית לך שטרא איתרא טענתך, דהא לדעת המקשה לא איתרע טענת המחזיק, אלא טענתו טובה משום דלא חציף, אלא דמיירי שהמערער מיחה, וגם טענת המערער טובה, והיכי ששתי הטענות טובים, לא מהני תו החזקה, דנהי דריעותא ליכא בטענת המחזיק, אבל אנן בעינן ראיה לדבריו, והיינו מ"ש אחוי שטרך, פי' שטר, ראיה שכדבריך כן הוא, וכל זמן שאין לך ראיה הדרינן לכללא דהממע"ה ועל המחזיק שבא להוציא ממרא קמא עליו הראיה, ועיין בתשובת חת"ס (חחו"מ סי' צ"ח) שפירש נמי דבש"ס מיירי שמיחה בתוך שלש, ופי' נמי כעין זה, עכ"פ לדינא ודאי כן הוא דאפי' לאחר שלש שנים והמחזיק לא שמע מחאת המערער, כיון שהוא באמת מיחה לא הוה חזקה כלל, דנהי דטענת המחזיק לא איתרע מ"מ גם ראיה אין לו, ועיקר הראיה הוא מחמת שהמערער שתק אבל אם לא שתק אין חוב ראיה למחזיק ועליו הביא ראיה כיון שהוא מוציא ממרא קמא, ודוקא על הפירות שכבר אכל מהימן מטעם שבזה נקרא הוא מוחזק וזה ברור:

שם באותו סעיף ואפי' שאמר לעדים כשמיחה בפניהם אל תאמרו לו או שהם אמרו מעצמם וגו', פי' דהשתא איתרע המחאה כיון שאמר להם שלא יאמרו,. וגרע ממה שלא הגידו העדים בעצמם, דאל"ה למה למחבר לכתוב כלל דין זה וגם לתת הטעם שהם יאמרו לאחרים ואחרים יאמרו לו, הא במחאה לא בעינן כלל שיאמרו המחאה ואפי' כשלא הגידו לשום אדם כיון דהוא מיחה הוה מחאה, אלא ודאי, משום דהיכי דהמערער עצמו הגיד להם שלא יאמרו, או ששמע העדים אומרים כן ושתק איתרע המחאה שלו, אשמועינן דאפילו בנה"ג הוא מחאה ודו"ק:

סעיף ד' ברמ"א דהמחזיק יכול לומר לא חששפו במחאתו שלא ידעתי שהקרקע שלו, עיין בקצוה"ח ס"ק ב' שהביא תשובת הרשב"א על ראובן המערער שטוען שלא ידע שהקרקע הוא שלו או שזה החזיקו בקרקעו עליו להביא ראיה שהיה במקום רחוק או שהיה בענין שלא יכול למחות כגון שהיה בורח מחמת מרדין או שהיה בשכוני גואי, והקצוה"ח כתב עלה שזה כדעת הרא"ש והוא דעת המחבר לעיל (סי' קמ"ג ס"ב), אבל מדברי הרמב"ן בחדושיו אינו נראה כן שמפרש הך דשכוני גואי דהיינו מקום רחוק וטען שהיה במקום רחוק שלא שמע את החזקה והתם הא איפסקא כר"נ דאמר זיל ברר אכילתך, א"כ מוכח דכל כה"ג על המחזיק להביא ראיה ע"ש, מיהו בחדושנו לעיל כתבתי דכל היכי שהמערער טוען שהיה במקום רחוק דכו"ע סברי דעל המחזיק להביא ראיה, כיון דחזקה לא הוה עד שיהא עמו במדינה, א"כ כשטוען שלא היה עמו במדינה הוה הספק בעיקר החזקה והמחזיק עליו להביא ראיה, ושגם הרא"ש מודה לזה, וזה דלא כדעת הרשב"א ע"ש:

סעיף ה' ברמ"א אבל לא יכתבו שמענו שמיחה דהוה עדות מפי כתבם, והנה בהגהות הרי"ש בריש הסימן נסתפק היכי שאין עדי המחאה בעצמם לפנינו להעיד רק עדים אחרים מעידין שעדי המחאה אמרו לפניהם אם מהני ע"ש, ולפמ"ש הרמ"א כאן דגם אם העדי מחאה גופא העידו שלא בלשון שליחות לא מהני, ומשום דבעינן עדות גמור וכמ"ש הסמ"ע דעפ"י שנים עדים ולא מפי כתבם, הרי דאע"ג שבודאי מיחה כיון שלא היה כדין עדות גמור לא מהני, וא"כ כ"ש שהעדים גופייהו אינם כאן ורק אחרים יאמרו משמם דלא מהני, דהוה עד מפי עד וק"ל:

סעיף י' במחבר ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש יום אחד, עיין בקצוה"ח שהביא בשם מוהרי"ט דמה דבעינן שיהא דר בו הוא להורות על הלוקח דאל"ה מנא ידעינן שלוקח הוא ולכן כשיש עדים או שטר שמכר לו אפי' בלא דר בו יום אחד נמי, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל בסי' קמ"ד להוכיח שגם המחבר סובר כן:

סעיף י"א במחבר מצריכין זה שבתוכה להביא ראיה שהמערער היה עמו במדינה עיין בחדושנו לעיל (סי' קמ"ג) מה שכתבנו מזה:

סעיף י"ג במחבר ואמרו לו יודע אני שהיתה שלך אבל פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך, וכתב הסמ"ע דאפי' אינו ידוע לו רק מפי המוכר מ"מ כיון דמה שאמר לחובתו היה נאמן המוכר והוה כודאי ומה שאמר לו שלקחה אינו נאמן והוה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי' והש"ך חולק ופסק דדוקא כשידוע לו מעצמו אבל כשאינו ידוע לו רק מפי המוכר אינו יכול להוציא מידו ע"ש שהביא זה בשם כמה פוסקים, וטעמייהו מבואר בחדושי הרמ"ה ובשמ"ק כיון דרק מפי המוכר הוא יודע דשלו היתה והמוכר הא אמר דזבנה מיני' וא"כ הוה זה הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואכן בשמ"ק לב"ב ד"ל הביא לשיטה הזאת, והראב"ד הכה על קדקדם בסברא אלימתא מאוד דהכא לא שייך כלל הפה שאסר כו' וז"ל ואם יתמה המתמיה ואיך לא נאמר בכאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, הוא דאמר שלך היתה הוא אמר שלקחה ממך והלכה רווחת היא זו, נשוב ונאמר למתמיה הרפה מעט ואל תבהל ברוחך כי לא נאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהאוסרו מידיעתו חוזר ומתירו מידיעתו כגון שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו וכגון אשת איש הייתי וגרושה אני לפי שנאמר אמת אמרו שהרי היו יכולים לשתוק ויהיו בחזקתם אבל זה האיש שמע מפי האחר כי של זה היתה מתחלה ובאמת ראוי היה להאמינו ע"ז כי הודאת בע"ד נקרא עדים בדבר שהוא חובתו והויא לי' הודאה זו ודאי וכי הדר אמר לו אנא זבינתא מיני' זה הדבר אצלו בספק כי על עדות זכותו אין לו להאמינו ע"כ א"ל מי לא הודית כי שלי היתה שעל זה לך להאמינו ואתה אינך טוען מדעתך שאני מכרתיה אבל אתה חי מפיו וזהו אצלך ספק שאין לך להאמינו על זכותו א"כ הו"ל גבך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי והנוטה מזה טועה מדרך האמת והשכל הראב"ד ז"ל עכ"ל, והדברים ראוים למי שאמרם, ולכן צ"ע אם לנטות מדרך הראב"ד שפוסק דאפי' כשידוע לו רק מפי המוכר נמי יכול להוציא מידו, בשעה שמסתבר טעמו מאוד:

סעיף י"ח ברמ"א ואם אמר שידע ולקחה שני פעמים הדין עם המוכר דודאי נתן לשם מתנה, והקשה הש"ך דהא בב"מ (דף ט"ז) גבי הכיר בה שאינה שלו אסיק רבא דמעות יש לו וכרב דאמר התם דנתן לשם פקדון ובפשוטו נ"ל ליישב, דכל היכי דהמעות נתן ודאי בכדי באין שום תועלת לקנות בהם שום דבר, וליכא לספוקי בזה כ"א לשם מה נתנם, לפקדון או למתנה, בהא הוא דאמרינן דודאי דלשם מתנה יהיב, דלא רגילי אינשי לתת בפקדון שלא בידיעת חבירו, משא"כ התם בב"מ דאף שהכיר בה שאינה שלו מ"מ היה אצלו עוד ספיקות וסמיכת דעת שתשאר השדה בידו באיזה אופן שהוא, כגון שלא יבא הנגזל לתבוע, ואף אם יבוא יעלה ביד הגזלן לפשר עם הנגזל ולהעמידה בידו בכדי דליקום בהימנותי', וז"ל הריטב"א בשמ"ק שם בהא דפריך הש"ס בב"מ שם מכדי בין לרב בין לשמואל האי לארעא היאך קא נחית ופירי היכי אכיל, י"א שזהו לשון דר יהודאי גאון שהקשה דא"כ שזה לא ירד לשם מקח אלא לשם פקדון או מתנה היאך ירד לקרקע ואוכל פירותיה כו', ופריך דהא מימר אמר אנא איחות כו' כלומר שדעתי היה לשם מקח אם אפשר וסומך שאולי תעמוד בידו כו' עכ"ל, וכיון שדעתו היה לשם מקח, רק מספק שמא תצא מידו, בההיא הוא דאמרינן דנתן לשם פקדון, כיון דמתחלה לשם מקח נתן, ולכן אם לא יתקיים המקח אמרינן דיוכל לגבות ואמרינן דלשם פקדון נתן ואין כאן מתנה כלל, ובכה"ג שפיר י"ל דלשם פקדון נתן אע"ג דלא הודיע למקבל שנותן לו רק לשם פקדון, דמה הו"ל לאודועי אחרי שדעתו היה לשם מקח לגמרי, משא"כ בכה"ג דהכא דלשם מקח ודאי לא נתן, כיון דכבר קנה פעם אחת, וליכא לספוקי כ"א או לשם מתנה או לשם פקדון, בהא אמרינן דמדאין רגיל להפקיד באופן כזה שלא בידיעה ודאי דלשם מתנה נתנו, וחילוק זה נראה נכון:

ועוד י"ל באופן אחר קצת, דהיינו טעמא דאמרינן התם יותר דלשם פקדון, משום דאי לשם מתנה נתן לו למה נטל שטר ממנו, וכאשר הקשו שם באמת המפרשים למ"ד משום מתנה, ותי' דמשום דאי לא יקח שטר ירגיש שלשם מתנה נתן וכסיפא לי' מילתא, אכן רבא סבירא לי' זה לדוחק ולכן פסק דודאי מדנטל שטר מכלל דלשם פקדון יהיב לי' ובדעתו לתבוע, וכאן י"ל דמיירי שקנה ממנו בלא שטר, וכיון דליכא הוכחה מהשטר פסקינן יותר לשם מתנה, דכל עיקר דפסקינן התם דלשם פקדון הוא רק מכח ההוכחה דשטר, אבל הכא דליכא זאת ההוכחה פסקינן דלשם מתנה, וע"ד הפלפול יש להסביר תירוץ זה, דבאמת יש להבין איך אפשר לומר דלשם פקדון ויכול הלה לתבוע שיחזיר לו המעות, דנהי דהוא טוען ברי דלאו לשם מתנה יהבית לך, מ"מ הלה הא טוען שמא באמת לשם מתנה יהבית לי, וברי ושמא הא קיי"ל דלא אמרינן ברי עדיף להוציא מחזקה, וא"כ איך יוכל התובע להוציא המעות. וצ"ל דדין זה אינו כ"א היכי דנטל ממנו שטר, דהוה קשה לן אי לשם מתנה למה נטל השטר, וניחא לן דהשטר נטל בכדי שלא ירגיש המקבל שלשם מתנה נתן וכסופא לו מילתא, אבל לפי"ז ודאי דשכר הסופד צריך מקבל המעות להחזיר, דע"ז הא ליכא הוכחה שנתן לו, דמהיכי תיתי דנימא שיתן עבורו עוד פשיטי דספרא, אלא ודאי כיון דהנאת המקבל הוא בכתיבת השטר דצריך לשלם להנותן פשיטי דספרא, וכיון דזה צריך ודאי המקבל להחזירו, א"כ הרי הוא מודה במקצת ועל השאר טוען איני יודע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואף דלא הו"ל למידע מ"מ הא כתב בס' מ"ה בחדושיו לב"מ דהתם שבא להחזיק בשל חבירו בלי טענה מבוררות גרע ממידי דלא הו"ל למידע ע"ש, ולכן חייב לשלם מדינא, ושמואל דפליג התם וסובר דא"צ החזיר היינו משום דלשיטתו לא ס"ל מתוך שאיל"מ, וכ"ז התם דמיירי שנטל ממנו שטר אבל הכא דמיירי בקנייה בלא שטר ואינם דנים כ"א על עיקר המעות, בזה ודאי דאמרינן דלשם מתנה יהיב ואינו יכול להוציא ממנו המעות אפי' לדבריו שטוען ברי כיון דספוקי מספקא לן שמא לשם מתנה, וברי ושמא לאו ברי עדיף להוציא מחזקה:

סעיף כ"ה במחבר הואיל ואילו רצה היה עומד בשטר שהרי מקוים הוא ה"ז נאמן ואין מוציאין מתחת ידו, זהו כרבה (ב"ב דל"ב) דסובר דנאמן במיגו והנה התוס' בריש ב"מ הקשו דהא הוה מיגו להוציא ותי' וז"ל וההיא דחז"ה דגחין ולחיש לי' לרבה אין שטרא זייפא היא ומיהו שטרא מעליא היה לי ואבד התם ה"ט משום דאפילו הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזויף היה נאמן כי החתימה היתה נכרת לעומדים שם וכו' עכ"ל, ומרהיטת לשון התוס' משמע לכאורה שכוונתם לחלק בין מיגו דבעי אמר למיגו דבעי שתיק, ובמיגו דבעי שתיק אמרינן מיגו אפי' להוציא, אכן בחדושנו לעיל (סי' פ"ב) בכללי המיגו הוכחנו דאי אפשר לפרש כן בכוונתם, והנ"ל בכוונת התוס' שודאי אם בא להוציא אין מועיל שום מיגו, אלא משום דבדין זה לא הוה כלל להוציא, כיון שכבר קדם וטען מינך זבינתה והא שטרא, וע"י טענה הזאת זכה בקרקע, רק שאח"כ הודה ששטרא זייפא הוא וקלקל עצמו, ולהכי אם יש לו מיגו לא מיחשב כבא להוציא, אלא כמחזיק בזכייתו שכבר זכה בה, ובשלמא אם ע"י טענה הראשונה לא היה יכול עוד לזכות עד שהיה מוסיף גם טענה השניה, הוה נחשב כמיגו להוציא, אבל עתה דאפי' הוה שתיק רק שלא היה מודה היה יכול נמי לזכות, וא"כ לענין עצם הזכייה לא יוצרך המיגו, אלא דהמיגו יוצרך לנו לתקן עוותתו, אבל עיקר הזכייה היה זוכה אפי' היה שותק לא נחשב זה כבא להוציא, וזהו כוונת התוס' דהתם ה"ט משום דאפי' הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזויף היה נאמן כו', ולכך נחשב כבא להחזיק, כזה כתבתי זה יותר מט"ו שנים בעת עסקי בחבורי למס' ב"מ, ועתה בהגיעי לכאן מצאתי ראיתי בשמ"ק בשם הרשב"א והר"י בעליות ממש כדבריי וז"ל וי"ל דרבה סובר אע"ג דודאי לא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא שאני האי מיגו דכיון שכבר קדים וטען מינך זבינתה והא שטרא וכבר בטענתו הרי הוחזק בקרקע וכי הדר אודה דשטרא זייפא הוא ושטרא מעליא הוה לי' וארכס, לאו מיגו לאפוקי ממונא הוא אלא לאוקמי כו' עכ"ל, ותלי"ת שכוונתי בזה לרבותינו הקדושים:

סימן קמז

סעיף ג' ברמ"א חזר וטען חזרתי ולקחתי ממנו תלם שהודיתי בו אם אין כתב ידו יוצא ממקום אחר כו' נאמן, והוא מימרא דר' יוחנן (כתובות דק"ט) ונאמן במיגו דמזויף כיון דאין כתב ידו יוצא ממקום אחר, שבס' הפלאה הקשה הא ר' יוחנן מרא דשמעתתא זו סובר בב"ב (דף קנ"ד) מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, ולא מהני המיגו דמזויף, וא"כ ה"נ לא יהא נאמן במיגו זה, ותי' עפמ"ש התוס' (כתובות די"ט) דמ"ד א"צ לקיימו הוא מטעם דקיום שטרות דרבנן, דמדאורייתא עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד, וא"כ זה לא שייך אלא לענין עדים, אבל בחתימת יד הלוה עצמו בעינן קיום מדאורייתא כמ"ש הש"ך לעיל (סי' קמ"ו סק"ו), וא"כ י"ל דה"נ לחייב בעד בעצמו עפ"י הודאתו שעשאה סימן לאחר בעינן קיום מדאורייתא ולכך מהני מיגו גבי' ע"ש, ופלא על ההפלאה שלא נתעורר להזכיר דבדבריו הללו מיושב קושית העולם על הרמב"ם שהשמיט דין זה דחזר וטען לקחתיה, ועמ"ש הב"י והלח"מ (פ"ז מהלכות טוען) בישוב קושיא זאת, ולדברי ההפלאה אין מקום לקושיא זאת, דר' יוחנן כשהוא לעצמו דסובר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, ואילו היה זה עדים לא היה נאמן במיגו דמזויף, משו"ה הוצרך לאשמועינן רבותא דבכה"ג דנידן דידן דהוה ככת"י מהימן במיגו, משא"כ הרמב"ם (פי"ד מהלכות מלוה) שפסק דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וגם בעדים נאמן במיגו דמזויף, א"ה מה צורך הוא לפניו להשמיענו דבכה"ג נאמן במיגו, הא כ"ש הוא ממודה בכל שטר דנאמן:

סימן קמח

סעיף א' במחבר וכן אם היו הד' שדות לאיש אחד שקנה אותם מארבעה אין לו דרך וכו' דאומר לו אם אחזיר לכל אחד שטרו וכו', ולכאורה תמוה וכי עי"ז שיחזיר שטרי המכירה להמוכרים יתבטלו עי"ל המכירות, הא קיי"ל לקמן (סי' רמ"ג) דהנותן מתנה לחבירו בשטר והחזיר לו השטר דלא נתבטלה המתנה עד שיחזור ויקנה ממנו בקנין ובמתנה גמורה, ועיין מ"ש הרמ"א לעיל (ס"ס קמ"ו) ובסמ"ע שם, וא"כ ה"נ כיון שחתמו העדים על השטרי מכירה אפי' יחזיר השטרות להמוכרים ישארו אלו השדות שלו, ושוב ראיתי שהתפארת ישראל בפירושו למשנה זאת הרגיש בזה וע"ש שנדחק הרבה בישוב הדברים, ונראה ליישב דאין הכוונה דבמה שיחזיר השטרות יתבטל המתנה, אלא הכוונה דכיון שיכול להחזיר השטרות ולבטל המכירה בטענת מקח טעות, דהא המוכרים מכרו לו שדה שלימה, ועכשיו כשיוצרך ליתן לזה דרך נמצא טעות במכירה דאדעתא דהכי לא קנה, וממילא נמצא דהבעלי דינים של התובע את הדרך הוא לא הלוקח כ"א המוכרים, ולא יוכל התובע לומר להם לאו בע"ד דידי אתם כי מכם איני תובע מאומה, דהא יכול לומר לו דכיון דאם תקח ממנו הדרך יתבע הלוקח מאתנו, ולכן חשובים אנו בע"ד וכההיא דב"ק (ד"ט ע"א) דמפקת מיני' עלי דידי הדר, ואחרי שהמוכרים הם הבע"ד ועמהם לא יוכל להתדיין עם כל אחד מהם, וברור אצלי שזהו כוונת הש"ס, ובחנם נדחק התפ"י, והדברים מפורשים בשמ"ק לכתובות שם וז"ל הר"י מטראני או צייתת כו' פי' אי צייתת אתפשר עמך בדמי הדרך ולא ארבה עליך דמים ואי לא צייתת ותרצה אותם בחנם אני אלך לאותם שמכרו לי באחריות ואומר לכל אחד אתה מכרת לי שדה שלימה וזה בא ותובע ממני דרך בואו ותפנו לי והם יבואו עמך ולא תוכל להתדיין עם אחד מהם ואלה הם דברים בעלמא לרווחא דמילתא אלא אעפ"י שלא הלך להם כך הדין נותן כיון שמכחם הוא בא כשם שהם היו דוחים אותו כך הוא דוחה אותם מכל זכות שהיה להם עכ"ל, וביותר ביאור כתוב שם בשם הרא"ה וז"ל ואי לא מהדרנא שטרי וכו' לאו משום אימתא הוא דמפחיד להו כדמשמע לישנא כו' אלא משום דינא הוא דאי דזיבני מיני' באחריות קמאי הוו בעלי דיני' דמפיק מינייהו עלייהו הדר, ושלא באחריות נמי בעלי דיני' נינהו ודינא הוא דמשתעי גבי' עכ"ל וביותר ביאור בשמ"ק לב"ק ד"ח בשם המאירי וז"ל, ואי לא מהדרנא ואעפ"י שאין אותיות נקנות במסירה, אין הכונה חזרת השטר לבד אלא הקנאה במתנה או מכירה עכ"ל, וכל זה אשתמיטתיה להתפארת ישראל:

שם בסמ"ע ס"ק ב' וז"ל כבר נתבאר לעיל (סי' קי"ח וקי"ט סעיף ה') דהיכי דאית לאדם ריוח בהחזרת בשטר יכול לומר כן ואף אם לא החזירו כאילו החזירו דמי, וה"נ יש לו ריוח דאם יחזיר השטר יחזיר לו כל דמי השדות ופפ"ר עכ"ל, וז"ל הפרישה ואע"ג דלא מהדרנא המאן דמהדרנא דמי וכ"כ רבינו בסימן קי"ט, מיהא כתבתי שם דלא אמרינן הכי אלא כשירויח מה בחזרתו וגם כאן ירויח כי המוכרים יחזירו לו כל דמי השדות שהרי לא היה לו על שום אחד מהן ורך בבירור עכ"ל ובקצוה"ח תמה עליו דהתם היינו דיש ריוח לכשנגדו ולא למחזיר ומשום דאם אין ריוח לכשנגדו מצי אמר לכי תיהדר, אבל כשיש ריוח לכשנגדו לא מצי אמר הכי והתם גבי עידית וזבורית אומר לו מהדרנא ולא תגבה אלא מן הזבורית, והשתא שאינו מחזיר יגבה כדינו בבינונית אבל הכא נקט ריוח למחזיר ולא לצד שכנגדו, וכבר פרש"י בכתובות אי שתקת שתוק ואוזיל גבך כשתקנה הדרך ממני, וכ"כ תוס' שם אי צייתת ציית ואוזיל גבך דהשתא מרויח במה שאינו מחזיר ותמה על הסמ"ע שנעלם ממנו זה ע"ש, וחלילה לחשוד לרבינו הסמ"ע בהעלמה, ונהפוך הוא מאת הגאון בעל קצוה"ח נעלים כל דברי הראשונים המדברים בזה וגם דברי התוס' במקומן, דזה ודאי דשיטת רש"י הוא דבעינן דוקא שיהא איזה ריוח לצד שכנגד אבל אם רק למחזיר יש הנאה ולכנגד אין שום הנאה אין זה טענה דאי שתקת ואם לאו מהדרנא וכו' דכיון שאין לזה שום הנאה מצי אמר לכי תהדר ומשו"ה פרש"י נמי (ב"ק ד"ח) בהא דפריך הש"ס שם א"ה נזקין נמי ליגבו מבינונית ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית למרי' ותגבה מן הזבורית, אבל מבעל חוב לא פריך דתגבה מזבורית ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית, דכיון דסוף סוף לא גבה רק מזבורית ואין לו שום הנאה מצי אמר לכי תהדר, ומשו"ה פי' נמי בדין זה בכתובות אי צייתת אוזיל גבך כשתקנה ממנו הדרך, אכן התוס' בכתובות שם וכל הראשונים השיגו על פרש"י משום דלשון יקנה לו דרך במאה מנה לא משמע דמזלזל אצלו, ואדרבה מלשון זה מוכח דמבקש ממנו הרבה יותר מן השווי, ועוד הוכיחו דלא כרש"י מדפריך בב"ק שם גם בכתובה מן הזבורית דמצי אמר אי שתקת שתוק, והא התם ליכא רווחא לאשה א"כ תאמר לכי תהדר, ולכן פי' התוס' ושארי הראשונים המובאים בשמ"ק דלעולם מצי הנתבע לומר אי צייתת ואפי' כשאין שום הרווחה לתובע, ולא מצי אמר לכי תהדר, דאילו ביטול תענת התובע היה בא מצד האימה שמאיים עליו שיחזיר, איה"נ דהו"מ לומר כן לכי תהדר, אבל באמת ביטול טענתו בא אפי' לא יחזיר, דכיון דמצי למיהדר כמהדר דמי, וא"כ לא מצי אמר לכי תהדר, וכבר זכרנו בדבור דלעיל לשון המוהרי"ט והרא"ה, ועתה נוסיף עוד להביא לשון תלמידי ר' יונה ז"ל וא"ת כיון שאפילו כשיחזיר את השטר לא יפסיד התובע כלום יוכל לומר לכי תהדר כו', נראה למורי דהאי לישנא דקאמר ואי לא מהדרנא שטרא למארייהו לאו דוקא אלא ה"ק אם תרצה להניח הרי טוב ואם לאו מהדרנא שטרא למארייהו וכיון דאי הדרנא לא מצית לאשתעי דינא בהדייהו השתא נמי אע"ג דלא הדרנא לא מצית לאשתעי דינא בהדאי עכ"ל, וכ"כ הריטב"א וז"ל והנכון דהכא לישנא בעלמא נקיט ואין הטעם אלא לומר דכיון דבעוד שהיתה שלהם איבד את זכותו מהם הרי דינו כמותם שכבר מכרו לו כל זכות עכ"ל, והרי כל הראשונים השיגו על פרש"י ומפרשי דלא בעינן בזה הנאת התובע וכהסמ"ע, ולא היה בזה שום העלמה ממנו, אדרבה עיניו הבדולחים ראו הכל, ראה פרש"י וגם ראה השגת הראשונים ופירושם, ותימה על הקצוה"ח שכתב שגם התוס' סוברים כרש"י, והא בכתובות דחו התוס' לפרש"י, וכ"כ בשמ"ק על שם התוס' דמפרשי דלא כרש"י, והיינו שכתב הפרישה ואע"ג דלא מהדרנא כמאן דמהדרנא דמי, דהכי פירשו באמת כל הראשונים ודו"ק בזה:

שם במחבר וילך לו בקצרה וכו', עיין בסמ"ע סק"ד, ואין הכוונה שיקח לו איזה דרך שירצה שהיא קצרה יותר לעיר ונוח לפניו להלוך בדרך זה, דפשיטא שאין הברירה אצל התובע לברור לו איזה דרך שירצה הוא, אלא דרך קצרה דקאמר, היינו כשהיא טובה יותר לבעלי השדות שלא יהא מפסיד שדותיהם יותר מדאי וכגון אם לדרך אחד יופסד שלשים אמה מתוך השדות ולשני' עשרים אמה ולשלישית עשר אמה ילך לו רק בקצרה בכדי שלא להפסיד לבעלי השדות יותר מדאי וכ"ה בשמ"ק להדיא:

שם בקצוה"ח ס"ק ג' הביא מ"ש המוהרי"ט דבמוכר לארבעה כאחד ודאי מצי מפיק מינייהו דמ"מ דרכו גבייהו הוא והביא ראיה מדקלא דאע"ג דפליג אהדדי מפיק מינייהו, יפה השיגו בקצוה"ח דמה דמיון הוא לדקלא, דהתם הרויחו כולם ע"י שנטל אחד את הדקל דכל חד מהאחים שקיל כנגד זה חלק בקרקע או בדקלים אחרים ושפיר מצי לומר להם דקלא הוא גבייכו משא"כ, הכא כלום הלוקחים שדות האחרים יש להם איזה הנאה בשביל שהשני לקח את הדרך, והיאך שייך לומר בזה ארעאי גבייכו, וכ"כ להדיא בשמ"ק שם בשם כמה ראשונים ע"ש:

סימן קמט

סעיף ג' ברמ"א והוה"ד לשאר קרובים, עיין בקצוה"ח שהביא בשם מוהרי"ש בתשובה, דבקרובים אם מיחה פעם אחת צריך למחות בסוף כל שלש תדע דהא אמרינן דבי ריש גלותא לא מחזקי בו ולא מחזקינן גבייהו, וכתב עלה בהגהות אשר"י (ב"ב פחז"ה) בשם ראבי"ה דדוקא כשלא מיחה בשום פעם מצי למימר מפני היראה לא מחיתי אבל אם מיחה פעם אחת צריך למחות בסוף כל שלש ושוב אינו נאמן לומר יראתי למחות, וה"ה בקרובים אם מיחה פעם אחת אינו נאמן שוב לומר לא חששתי, למחות מפני קורבה, והקצוה"ח השיג עליו דיש לחלק בין מחמת יראה למחמת אהבה דהתם בהנך דבי ריש גלותא דמחמת יראה אמרו דלא מחזקי בן ומשום דיראים למחות בהו וכיון דחזינן דמיחה פעם אחת ואינו מתיירא מהם הו"ל חזקה דהו"ל למחות כיון דאינו מתיירא מהם, אבל בקרובים דהטעם דמחמת אהבה אינו מקפיד ופעם כועס ופעם רוצה א"כ אפי' אם כבר הקפיד פעם אחת ומחה לא נפקא מכלל קרובים דאמרינן מחמת אהבה אינו מוחה ואינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה ע"ש, ובמחכ"ת לא עיין במקור הדין בשעה שכתב זה, דאילו ראה ועיין היה רואה ש"ס ערוך לנגדו, דמפורש בש"ס דהוה"ד בקרובים אמרינן הכי, דמקור הדין הוא במרדכי פחז"ה בשם ראבי"ה שהוכיח זה מהא דאמרי' בכתובות (ס"פ מי שהיה נשוי) גבי כתבה לראשון ולא חתמה לשני וחתמה איבדה כתובתה, ולא מצית למימר שוב נחת רוח עשיתי לבעלי דאם איתא לקמא הו"ל למיעבד, ומינה הוכיח ראבי"ה דבכותי שהחזיק אם אך מיחה פעם אחת ולא נתיירא ממנו יש לו שוב חזקה ע"ש, הרי מפורש דראבי"ה יליף דינא דמחאה מהתם, והא התם בש"ס דכתובות בקרובים מיירי ואפ"ה אמרינן מדלא עשתה נחת רוח בפעם הראשון אינה נאמנת שוב לומר נחת רוח עשיתי, ולא מחלקינן כחילוקו של קצוה"ח דשמא בפעם הראשון היתה בכעס ולא רצתה לעשות נחת רוח ובפעם שני נתפייסה ועשתה, וא"כ שפיר ילפינן מינה נמי למחאה דאם מיחה פעם אחת בקרובים צריך שוב למחות בסוף כל שלש וצדקו דברי המוהרי"ט, ורק אולי יש להליץ קצת בעד הקצוה"ח דגם התם בכתובות באשה לבעלה נמי מחמת יראה הוא דעבדא הכי לחתום על שטר מכירת שדה המיוחדת לכתובתה, ולא מחמת אהבה, והכי משמע קצת מלשון השמ"ק שם נחת רוח עשיתי לבעלי כלומר יכולה לומר לא יכולתי לסבול תרעומות של בעלי שהיה לו עלי אם לא חתמתי ע"ש, וכיון שמחמת יראה היא עושית שפיר אמרינן דכיון דלא חתמה לראשון הרי שאינה מתייראת ממנו אינה נאמנת שוב לומר בפעם השני דמתייראת, וכמו בההיא דריש גלותא, אבל היכי שמחמת אהבה עושה יש לחלק כהקצוה"ח, אבל איך נחלוק על המוהרי"ט בסברות קלושות בשעה שפשטות הש"ס מוכח דגם בקרובים אמרי' כן וכמ"ש:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה