חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות חזקת מטלטלין
סימן קלג
סעיף א' במחבר כל דבר המטלטל שהוא ביד האדם זכי', וכתב הקצוה"ח דמיד קטן מוציאין דלא שייך גבי קטן חזקה דכל מה שתחת ידו הוא שלו, והוכיח זה ממ"ש המ"מ (פי"ג מהלכות טוען) דחש"ו אין אכילתם ראיה, וכתב המ"מ לפי שאין טענתן כשאר בני אדם ואין מקחן מקח דבר תורה וכיון שהחסרון הוא משום דלאו טענה הוא א"כ גם במטלטלין נמי דטענה בעי בהו דלא הוה חזקה, ועיין בנתיבות שהשיג עליו דאף דלאו בני טענה הם מ"מ לא גרע מגדול שלא בפניו דאם טענינן להו להחזיק מה שנמצא תחת ידם ע"ש, ולא אבין השגה זאת דמה דהוא הבין דאמרינן קטן לאו בר טענתא הוא משום דלא ידעי למיטען ולזה הקשו שפיר דמ"ש מגדול שלא בפניו דאנן טענינן, אבל באמת אין הכוונה כן, אלא משום דאפי' אי טעין לפנינו נמי לאו כלום הוא דכיון דמעשה קטן לאו כלום וא"כ כי טעין ואמר שקנה, הרי הוא מודה שלא קנה כלום והראיה דהא בקטן הבא מכת אביו וכגון שאכלה האב שנה והב שנתיים גם הרמב"ם סובר דהוה חזקה וכמ"ש המ"ח שם ובפי"ב מהלכות טוען ואי דהכוונה הוא משום דקטן לא ידע לטעון, א"כ אפי' כי אתי מכח האב מאי הוה אע"כ דהכוונה הוא משום דאין מעשה הקטן כלום, וא"כ בגדול שלא בפניו כיון דמעשהו קיים, ורק איננו פה לטעון, בזה טענינן גם שלא בפניו נמי, אבל בקטן ממש דאפי' אי טעון לפנינו נמי לא מהני אים אפילו במטלטלי נמי לא מהני מיהו בעיקר היסוד של הקצוה"ח לאו דבר פשוט הוא שחזקת קטן לאו כלום הוא אפי' בקרקע, דהא הרמב"ן ורשב"א סברי דחזקת קטן הוה חזקה אפי' בקרקע וכמ"ש המ"מ שם ובשמ"ק (ב"ב דמ"ב) ע"ש. ואפי' לשיטת הרמב"ם דבקרקע אין חזקתן ראיה, י"ל נמי דשמא לא דמי קרקע למטלטלין וכחילוק הנה"ם, לזה לדינא צ"ע אם אפשר לסמוך על הקצוה"ח בזה:
סעיף ב' במחבר ואם אמר לו אל תחזור אלא בעדים והוא אומר החזרתיו לך נאמן במיגו דנאנסו, עיין ש"ך סק"ב שהוכיח מדברי התוס' (ב"ב דמ"ה) דאין נאמן במיגו דנאנסו כיון שהתרה בו שלא יחזיר אלא בעדים הוה כאנן סהדי שלא פרע ולית לו מיגו, והתומים תמה ע"ז דהא אפילו כשהפקיד בשטר מהימן במיגו, מכ"ש באל וחזיר, והתוס' לא כתבו רק למאן דסובר דלא מהימן בשטר במיגו, אבל לדידן דקיי"ל דאפילו בשטר נאמן אע"ג דאיכא נמי אנן סהדי דשטרך בידי מה בעי, א"ש מכ"ש באל תחזיר, והלא שטר הוה יותר מאומר רק בע"פ אל תחזיר ע"ש, ומאוד תמוהים דבריו, דהא מפורש איתא ברמב"ם בפיה"מ (שבועות פ' שבועת הדיינין) דבשטר מהימן לומר החזרתי בשבועה דאורייתא במיגו דנאנסו ובאל תחזיר אינו נאמן לומר החזרתיו, ובע"כ דהיכי שהתרה לו להדיא אל תחזיר גרע מאומדנא דשטרך בידי מאי בעי ובטוען לקוח הוא אי מהימן היכי שאמר לו אל תחזיר כתב הדרישה דבלקוח כו"ע מודים דאינו נאמן, והשער המשפט האריך לפרש דבריו והחליט כהדרישה דבלקוח אינו נאמן לכו"ע ע"ש, אכן באמת בזה מסתברים מאוד דברי הקצוה"ח דלקוח לא הוה כחזרה ואין זה נגד התנאי דהתנאי לא היה כ"א על החזרה, אבל לקוח אינו נגד התנאי ומהימן שפיר במיגו ע"ז ודו"ק היטב:
סעיף ד' בש"ך ס"ק ז' או שמא החזירו לו בפני עדים אחרים וכו' או שמא נתן לו כתב יד וכו', עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (ס' ע"א סעי"ז) מזה:
סעיף ו' במחבר אבל אם טוען גנבים הם ממני אינו נאמן, הטעם דחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואף במיגו דשאלה ושכירות לא מחזקינן בגנבי, והוה"ד באומר גזולים הם ממני אינו נאמן מהאי טעמא, וכן מבואר להדיא בריטב"א (שבועות פ' כל הנשבעין) דבגזולים נמי אינו נאמן, וראיתי בשער המשפט שהקשה ע"ז מסוגיא (ב"מ דקט"ז) ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחברי' אתא לקמי' דאביי א"ל זיל אהדרי' דהו"ל כלי אוכל נפש ותא קום בדינא עלי' רבא אמר לא צריך למיקם בדינא עלה ויכול לטעון עד כדי דמיהם ופריך ואביי לית לי' האי סברא מאי שנא מהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא ואתא מרי דחושלא ומפום ברי וקטעין טובא ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהם ומשני התם לאו מידי דעבדי לאושלי ולאוגורי הוא הכא מידי דעבוד לאושלי' ולאגורי הוא דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויים להשאול ולהשכיר ואמר לקוחין הם בידי אינו נאמן ופריך ורבא לית לי' האי סברא והא רבא אפיק זוגא דסרבלי כו' ומשני אמרי לך רבא האי נמי כיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי, ואי אמרת דבדברים העשויין להשאיל כי טעין גנובים או גזולים אינו נאמן אכתי קשה לאביי אמאי אמר קום בדינא עליו וגם למה לי' לרמא לשנויי כיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי, הא כיון שזה הבעה"ב טוען שאינו חייב שלום להחוטף א"כ הוה החוטף גזלן גדור לדידיה וטוען שגזלו ממנו וא"כ כי יטעון החוטף שלקחו ממנו יהיה נאמן אף בדברים העשויים להשאיל דהא' אחזוקי אינשי בגזלנא לא מחזקינן וא"כ איכא מיגו מעליא להחוטף כיון שהבעה"ב טען גזולים, ותי' דהתם שאני כיון דאפי' בשביל חובו אסור לחטוף בעצמו משכון מחבירו והחוטף נקרא גזלן כמבואר לקמן (סי' שנ"ט), וא"כ גם לדברי החוטף עצמו שטוען שתפס בחובו נעשה גזלן, ונמצא דלא הבעה"ב עושה והחזיק אותו בגזלן, אלא הוא עצמו מחזיק נפשי' בגזלן, ולכן שפיר מהיוו בעה"ב לומר שחטף ממנו במיגו דהשאלתים, והנה תירוצו עולה יפה רק לשיטת הסמ"ע דלקמן (סי' שנ"ט) דהחוטף בעצמו משכון הוה גזלן גמור ופסול לעדות ושבועה, אבל לשיטת הש"ך דפסול לא נעשה בזה דלא משמע לאינשי איסורא בהכי אין תירוצו כלום, דלדברי החוטף שמגיע לו ממון וחטף בשביל החוב לא נעשה גזלן, ולדברי בעה"ב הוה גזלן גמור, וע"ז אינו נאמן אפי' במיגו, ועוד דדבריו מופרכים מדבריו גופייהו דהא הוא העלה לעיל (סי' ד') דהיכי שכופר לו חובו רשאי לתפוס בעצמו כדי שיהא נאמן במיגו דלא חטפתי והא דאסור לתפוס בעצמו היינו היכי שהלה אינו כופר ויכול לגבות ע"י ב"ד ע"ש, א"כ התם בעובדא דב"מ דהלה כופר ותפס כדי שיהא נאמן לא הוה גזלן כלל, וקושיתו נראה ליישב בפשוטו, דהא דאמרינן דאינו נאמן לטעון גזולים וגנובים היינו כשהנתבע אינו מודה כלל בחטיפה וטוען לקוחים הם בידו, אבל בשגם הנתבע מודה שבאמת חטף, ורק שמורה כלו היתר שתופס הוא זה בעד חובו שמגיע לו, ובכה"ג לא שייך לומר דבמה שטוען הבעה"ב שחטף מחזיק לחבירו בגזלן, דהא בעצם החטיפה אינם מחולקים כלל, והחוטף עצמו מודה שחטף, וכיון שהורה היתר שחוטף בשביל חובו ממילא לא נעשה פסול כלל אפי' לדברי התובע, וגם אם לבסוף יצא חייב בדינו אפ"ה כיון דבשעת חטיפה היה לו הוראת היתר לא נעשה פסול כלל, וכההוא דאמרינן בריש ב"מ דתופס בשביל ספק מלוה ישינה, הרי דאינו נעשה פסול היכי דתופס בשביל ספק מלוה, ודו"ק כי זה ברור ועיין מהששכתבנו. עוד בחדושנו לקמן סי' שנ"ט מזה:
סימן קלד
סעיף א' במחבר ואם לא ראה הכלי ביד האומן וכו האומן נשבע היסת, ודעת הרי"ף והרז"ה והמשין דאומן לעולם אינו נאמן לטעון לקוח אפי' כשלא ראה הכלי ביד האומן ואית לי' מיגו אפ"ה אינו נאמן, והרמב"ן בנמוקיו כתב דטעם לזה בתקנתם של אומנים עצמן הוא כדי שיהו בעליו בתים מצויין אצל האומנים, מיהו אפי' לדבריהם דוקא בטענת לקומה הוא בידו אינו נאמן בשום מיגו אבל אם טען החזרתיו נאמן ואין הפרש בדבר זה בין אומן לאחר כ"כ בשמ"ק לב"ב ע"ש:
סימן קלה
סעיף א' בהג"ה וי"א דאם החזיק בהם שלש שנים בכל ענין הוה חזקה, ועיין בש"ך ס"ק ג' שכתב דכן מוכח בש"ס ואין חולק על זה וכו', נ"ב דהרמ"ה בחדושיו לב"ב חולק להדיא וסובר דבבהמה וחיה גם חזקת שלש שנים לא מהני ומוכיח כן מהש"ס וז"ל הרמ"ה, מיהו מסתברא דהני מילי בעבדים דאפשר למיכתב עלוייהו שטרא ועבידי אינשי למיכתב עלייהו שטרא אבל בהמות דלאו בני מכתב שטרא עלוייהו נינהו דהא לא מתחזקי בשמא אלא בטביעת עינא ולא שייך בהו טעמא דמזדהר אינש בהמרי' לא מהניא בהו חזקת שלש שנים דיקא נמי דלא איירי במתני' כל עיקר אלא במקרקעי ועבדים דדמי למקרקעי אבל במטלטלין לא איירי כל עיקר דש"מ דמטלטלין לא שעכו בהו חזקת שלש שנים ואי גודרות נינהו לא מוקמינן להו בידא דמחזיק אלא בראיה עכ"ל, מיהו הראיה שהביא הרמ"ה מזה דלא נקוט במתני' חזקה דבהמה, י"ל כמ"ש התומים דהא דבבהמה יש חזקה היינו דוקא בעושה ואוכל דאית לו פירות, משא"כ באינם עושים ואינו נהנה כלל מפירותיהם אין לו חזקה דעוקר חזקה הוא באכילת פירות, ולפ"ז א"ש מה דלא הזכיר בהמה במתני' משום דלא פסיקא לי' כיון דאיכא בהם עגלים וסייחים שאוכלים ואינם עושים, אלא דבעיקר חידוש דין התומים דבבהמה דקה שאינה עושה לית להו חזקה אפי' בשלש שנים, איפכא כתב בפי' הבינו גרשום מאוה"ג בחדושיו לב"ב שדוקא גודרות דבהמה דקה הוא דבעינן חזקה שלש שנים משום דאין להם שמירה כל כך ולכן אין להם חזקה לאלתר די"ל דמנפשייהו עמלו, אבל בבהמה גסה דיש להם שמירה יש להם חזקה לאלתר, אבל עכ"פ ראיית הרמ"ה מדלא הזכיר במתני' בהמה נדחה גם לפי"ז, דמשו"ה לא תני בהמה משום דלא פסיקא, דבגסה הוה חזקה לאלתר, ושוב ראיתי בתומים דבר תמוה שהוכיח דהתוס' סברי נמי להך דבגודרות בהמה יש חזקה לאחר שלש שנים מדהקשו (גיטין ד"כ) מה קמ"ל ריש לקיש דגודרות אין להם חזקה הא מתני' הוא דעבדים אין להם חזקה עד שלש שנים, ואי סברי דגודרות אין להם חזקה כלל, א"כ טובא קמ"ל דלא דמיא לעבדים ואפי' שלש שנים לא מהני בהו ע"ש, ולא אבין מה הוצרך למילף דעת התוס' מדיוקא של קושיתם, הא בהדיא כתבו כן באותו דיבור שם בד"ה דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה פי' לאלתר אלא עד שלש שנים יש להם חזקה ע"ש:
סימן קלו
סעיף ב' ברמ"א וכן כובסת עכו"ם המכבסת לרבים כו' בט"ז הביא בשם המרדכי ז"ל מכאן הבאתי ראיה על כובסת כותי כו' ואבדה סדין אחד ונטלה סדין אחר ונתנה לו תמורת סדין שלו וציויתי להחזיר שהרי אותם יהודים אחרים לא נתייאשו מסדין שלהם אלא היו מרדפין אחר הכובס מפני הסדין שלהם וגם קיי"ל גנב ופרע בחובו דלא עשו תקנת השוק עכ"ל, ומדכתב שהיו הבעלים מרדפין אחריהם ולפ"ז היה נראה במי שנתנה לו הכובסת סדין אחד תחת שלו ואינו ידוע של מי הוא ועי"ז היה מונח ימים רבים אצלו עד זמן שאי אפשר לבני אדם שלא יחקור אחר שלו ודאי מתייאש ממנו והכובסת סילקה אותו מאחרים עכ"ל הט"ז, והנה הט"ז בנה ליסוד דין זה על תרי טעמי, א) משום יאוש, דכיון שמונח זמן רב ודאי מתייאש, ב) שבודאי הכובסת כבר סילקא לבעל הסדין במעות, ובקצוה"ח השיג על הט"ז בהנך תרי טעמי, טעם דיאוש דחה, משום דהוה שינוי רשות ואח"כ יאוש דקי"ל "ל דלא קנה, וטעם דכבר סילקה דתה נמי, דאפי' אם באמת סילקה אותו בדמים כיון שהסדין נמצא בעין חוזרת לבעלים כדאיתא בש"ס (ב"מ דל"ה ע"א) אשתכח כיפי הדרי למארי, ומשום דהוה שומא בטעות ע"ש, ולענ"ד נראה להליץ בעד רבינו הט"ז, דזה ודאי שגם הט"ז לא נתכוון שטעם היאוש לחוד יועיל, ומטעם יאוש קנה זה להסדון, אלא דכוונתו שהיאוש הועיל לזה שבעלת הסדין תתרצה לקבל מעות מן הכובסת בסילוק עבור הסדין, דאם לא היה מונח זמן רב, וכל זמן שבעלת הסדין חשבה לחקור אחר סדינה שמא תמצא אותו ביד מי שהוא לא היתה נתרצית לקבל טעות מן הכובסת, באשר בתקותה שמא תשיג עוד למצוא הסדין גופא, ולכן לא חיישינן לזה שמא כבר סילקה הכובסת בדמים, דאמרינן ודאי שבעלת הסדין לא נתרצית לזה כל זמן שהיא בתקותה למצוא הסדין, ורק בשביל שעבר זמן כב נתייאשה מלמצוא עוד הסדין גופא, נתרצית לקבל סילוקו במעות, ולכן אמרינן שמסתמא כבר נסתלקה ונתרצית למכור סדינה האבוד ולקבל תמורתו מעות, ונמצא לפי"ז דהיאוש לא הועיל לגוף הקנין, רק הקנין היה עי"ז שבעלת הסדין מכרה אותו במכירה גמורה וקיבלה תמורתו, והיאוש גרם לזה שתתרצה לקבל תמורתו, למה שטוען הקצוה"ח דסילוק המעות לא מהני וכההיא דאשתכח כיפי, והנה מה שהביא מההיא דאשתכח כיפי, במחילה מכבודו אין לזה שום דמיון, דהא התם קאמר בש"ס דהוה שומע בטעות דהא הוו כיפי מעיקרא, ומשמע להדיא דדוקא משום דבאמת הכיפי לא נאבדו כלל, ורק בטעות היה שהיו סבורים שנאבדו ושמו לי' אפדנא בשבילם, ודוקא בכה"ג הוא דהוו שומא בטעות, אבל אילו באמת נאבדו ואח"כ נמצאו היתה השומא קיימת, ושוב ראיתי ברשב"א שם שכתב וז"ל בכל הספרים גרסינן דהא הוו כיפי מעיקרא, ולפי גרסא זו דוקא בשנמצאו ברשותו של נפקד הוא דהויא שומא בטעות אבל אילו נאבדו ואח"כ נמצאו לאו שומא בטעות הוא אלא כדין נשומה כיון דבשעה שהיה לו להחזיר הכיפי נאבדו ממנו ונפקא מינה לדידן דקיי"ל דשומא הדרא לעולם דאי הוו כיפי ברשותיה אעפ"י שקדם הלה וזבנה או אורתה או יהבה במתנה אפ"ה הדרא דשומא בטעות הוא אבל אי לא הוו ברשותיה אלא נאבדו אע"ג דאשתכחו לבסוף שומא מעליא הוא ואי זבנה או יהבה במתנה לא הדרא עכ"ל, הרי להדיא כמו שכתבתי דאם באמת נאבדו לא הוה שומא בטעות כלל, ולפ"ז הכא בנידון דידן דבאמת נתחלף הסדין ולא היה אצל הכובסת, מהני שפיר הסילוק אפי' לדידן דקיי"ל דשומא הדרא, כיון דבאמת נאבד ונתחלף הסדין מהכובסת וגם הכובסת שמסרה אותו לאחר הוה זה כזבנה לאחר דלא הדרא שוב, ואפי' לשיטת הרמב"ם ורמב"ן דכתבו דהוה"ד אם באמת נאבדו הכיפי נמי שומא בטעות הוא, נמי לא קשה מידי, דהתם לא הוה מכירה מדעת ורצון בעל הכיפי, רק שומת ב"ד, ובהא קיי"ל דשומא הדרא, אבל הכא אמרינן דע"י היאוש נתרצית בעל הסדין למכור וקבלה המעות מהכובסת סילוק הסדין, ובכן היה בזה מכירה גמורה מרצון בעל הסדין, ומכורה גמורה ודאי דלא הדרא, דשומא הדרא קיי"ל ולא מכירה, וזולת זה הא הריטב"א בחדושיו לב"מ כתב דאע"ג דמעובדא דכיפי משמע דשומא הדרא אפי' במטלטלי, דהא כיפי מטלטלי נינהו, היינו דוקא במטלטלי שאין אדם מוצא לקנות כמותן כגון כיפי וכיו"ב אבל מטלטלי אחרינא לא, ולפי"ז אין מקום כלל לקושית הקצוה"ח דבמטלטלי כגון סדין שמצוי הרבה לקנות כמותו לא אמרינן כלל דשומא הדרא, וכ"ש למ"ש הרמ"א לעיל (סי' ק"ג) דבמטלטלי לא אמרינן כלל שומא הדרא אפי' אם אינם מצויים לקנות כמותו, ומה שטען עוד הקצוה"ח דמנא ידעינן שסילקה אותה בדמים שמא פטרה עצמה בטענת אונס, נמי י"ל מסברא כיון שהכובסת אינה מכבסת רק לבני העיר ודאי אילו היתה רוצית להפטר מחמת טענת אונס היו הבעלים מרדפין אחריה להביאה לב"ד שצריכה שבועה ע"ז והיה נשמע זה, ומדלא נשמע בעיר שום קול דבר זה מכלל דסילקה אותו בדמים ונתרצית לזה, ומכל הלין נ"ל דין של הט"ז קיים, ודו"ק כי הדברים נכונים:
סימן קלז
סעיף א' בש"ד הביח קושית הב"ח דמ"ש ממשכנתא, ותי' שני תירוצים דהתם מסייע לו שטרא דשנין משמע רק ב', וא"נ דהתם כיון שירד מתחלה ברשות חצוף ע"ש, ושני התירוצים הללו הובאו בתשובת הריב"ש (סי' של"ו), דהרב השואל שהקשה לקושיא זאת תירץ כתי' הראשון, והריב"ש עצמו מתרץ כתי' השני של הש"ך דכיון דירד מתחלה ברשות חצוף הוא, ומשמע דתופס תי' זה לעיקר ע"ש:
סימן קלח
סעיף א' במחבר או יושבים בצד ערימה של חטים וכו', ועיין בנתיבות שהקשה מדברי התוס' בב"מ בסוגיא דרכוב ומנהיג שכתבו דאם רכוב אינו קונה דלא הוה ג"כ מוחזק, וא"כ מהיכי תיתי יהיו היושבין מוחזקים הא אין בישיבה קנין, והנה לכאורה היה אפשר ליישב קושיתו, דהתוס' לא כתבו כן כ"א כשאחד רוכב ואחד מנהיג, וכיון דמנהיג לחודי' היה קנין שפיר כתבו התוס' דהרוכב לא חשוב אפי' מוחזק לגבי המנהיג, אבל כששניהם שווים וגם חזקת השני לא הוה קנין, וכגון בשנים רוכבין, הוו שניהם מוחזקים, והמהרש"א שם מחלק באמת כן, ולפ"ז הכא דשניהם שווים ויושבין בצד הערימה, דאין אחד עדיף מחבירו, חשיבי שפיר מוחזקין, וכנראה שהנתיבות עצמו הרגיש שיש לחלק כן, ולזה הביא מ"ש המהר"ם שי"ף שם דאפילו בשניהם רוכבים נמי לא חשיבי מוחזקין, אכן אף כי גם הפנ"י שם בב"מ כתב נמי כהמהר"ם שי"ף דאפי' בשניהם שווים לא הוה מוחזק, לענ"ד לא נהירא כוותייהו, ומוכרח מצד הסברא וגם מן התוס' כחלוקו של מהרש"א, דבאמת דברי התוס' שכתבו דאי רכוב לא קנה סברא הוא דאפי' מוחזק נמי לא הוה, תמוה מאוד, דמה ענין מוחזק לקנין, אטו כל חזקת המוחזקים לא מיקרי מוחזק כ"א באופן שחזקתם עצמו יהיה ראוי לקנין, וכן מוכח להדיא מדברי הרא"ש גבי גמל בהנהגה וחמור במשיכה, וכן אם משך בהמה לקנות הכלי כתב שם הרא"ש דאע"ג דקנין לא הוה בזה מ"מ מוחזק מיהא הוה, ואדרבה אני תמה על חילוקו של המהרש"א דהיינו דוקא כששניהם שווים וגם חזקת השני לא הוה קנין, אבל באחד רכוב ואחד מנהיג אפי' מוחזק לא הוה הרכוב במקום מנהיג דקונה לחודי', דמה סברא יש בחילוק זה, ומה איכפת לן אם המנהיג הוא קונה, הא לדברי הרכוב בע"כ שטוען שקנה אותו בקנין אחר גמור, דאי דמודה שלא עצה קנין אחר זולת הרכיבה, א"כ הרי לדבריו גופא לא קנה כלל, ובע"כ שטוען שקנה בקנין אחר, וא"כ למה לא נחשבו כמוחזק, אמנם לאחר העיון נ"ל דחלוקו של מהרש"א אמת וברור ומאומת מן השכל, דהנה במשנה דריש ב"מ בבבא דזה אומר חציה שלי הקשו התוס' אמאי שקיל כלל זה הטוען חציה שלי, נימא כיון דהטוען כולה שלי הוה ודאי מוחזק והטוען חציה הוה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, ותי' שאין סברא מה שודאי בחציו זה שיועיל לחציו השני ע"ש ועפ"ז יתיישב חלוקו של מהרש"א, דבשלמא כששניהם שווים כגון בשנים רוכבים, דכפי חזקתם כעת לפנינו לא נראה בשניהם שום קנין, ורק שטוענים שעשו קנין טוב מתחלה, וא"כ לפני הב"ד הוה ספק עם מי משניהם הצדק, שפיר אמרינן דיחלוקו, משא"כ כשאחד רוכב ואחד מנהיג, דהמנהיג הוה ודאי לפני הב"ד שעשה קנין, דההנהגה עצמה הוה הקנין, והרוכב ספק הוא אם עשה קנין אחר, הוה ממש כמו ספק ויבם, שאין ספק קנין מוציא מידי ודאי קנין, ולכן סברא הוא דלא הוה הרוכב מוחזק לגבי מנהיג שעשה ודאי קנין. וצדק חילוק המהרש"א, ואחרי שנתתי טעם לחילוק הזה, נוכיח עוד דבע"כ גם התוס' סברי לחלק כן, דהנה שם בתוד"ה מנהיג עדיף כתבו דמן המשנה אין להוכיח דקנה מנהיג במקום רכוב, דאפי' לא קנה מיקרי מוחזק, ומלשונם משמע דמתני' אין רצונם לומר זה אומר קניתי ברכיבה וזה בהנהגה אלא שכל אחד אומר אני מצאתיה וקניתיה בקנין טוב ואתה חטפת ממני, אלא שמטעם שזה רוכב וזה מנהיג חשובים שניהם כמוחזקים ויחלוקו, וכן פי' מהר"ם, ואמנם לפי"ז יקשה מ"ש התוס' אח"כ דבש"ס שפיר הוכיח ממתני' דרכוב קונה, דאי רכוב לא קנה, סברא הוא דאפי' מוחזק לא הוה, וכיון שהוא טוען שקנה בקנין המועיל, וגם ע"י הרכיבה הוה מוחזק, איך יוכל השני לחטוף ממנו בלא ראיה, ולמה לא נוכל לומר לו הבא ראיה כדין כל מוציא מחבירו, ומ"ש מוהר"ם דמשו"ה מוכח שפיר דרוכב קונה, דאל"כ לא מיקרי מוחזק לענין שנאמינהו שהוא לבדו היה רוכב עליה מתחלה, שהרי אפי' אם כדבריו כן הוא לא היה קונה ע"ש, תמיהני אם יצאו דברי הללו מפה קדשו, דממ"נ אם טוען שהקנין היה ע"י הרכיבה, א"כ איך כתבו התוס' דסברא הוא דלא הוה מוחזק ותלו זה הענין בסברא, הא כיון דכל עיקר טענתו הוא שקנה ע"י הרכיבה, ובאם נאמר שרכוב לא הוה קנין, א"כ הרי לדבריו עצמו לא קנה כלל ומה תלו זה בסברא, ובע"כ דטענתו הוא שלא ע"י רכיבה קנאה אלא ע"י קנין אחר, א"כ קשה באמת על הסברא, מפני איזה סברא לא יהיה נחשב כמוחזק, אע"כ שדוקא באחד רכוב ואחד מנהיג כתבו התוס' דאפי' מוחזק לא הוה, אבל בשניהם שווים הוה ודאי מוחזק ועיין בקצוה"ח לקמן (סי' ר"ב) הוכוח נמי דמוחזק אין תלוי בקנין, והנה הפנ"י ומהר"ם שי"ף שכתבו דאפי' בשניהם שווים לא הוה מוחזק, הוכיחו זה ממ"ש התוס' שם וז"ל וכן לעיל גבי שנים שהגביהו כו' התם נמי אע"ג דכמו ששניהם מוחזקים לא קנו מקרי מוחזק כיון דאם מגביהו לחוד היה קונה עכ"ל, ומשמע דאפי' היכי ששניהם שווים לא מיקרי מוחזק אלא היכי שכל אחד לחוד היה קונה בכח תפיסתו ע"ש, ולבד שאין סברא לומר כן וכמו שביארתי, גם הראיה שהביאו יש להשיב עליה, דלעיל גבי שנים שהגביהו מיירי שטוענים כן באמת, שתחלת קנינם היה ע"י הגבהה, ולכך הצריכו התוס' לטעם דאם מגביהו חוד היה קונה, דאם גם בהגבהה לחוד לא קנה, א"כ גם לדבריהם לא עשו שום קנין, וכן ה"נ אם היו טוענים שתחלת קנינם היה ע"י רכיבה היה צריך נמי שהרכיבה יקנה, אבל לפי האמת שאין רצונם כלל לטעון שקנו ברכיבה, אלא שכל אחד טוען שקנה בקנין המועיל, ולענין מוחזק לחוד הוה מוחזק נמי ברכיבה אע"ג דהרכיבה לא היה קנין, וכללו של דבר, לענין מוחזק לא בעינן כלל שיהא דבר הראוי לקנין אם לא כשאין שניהם שווים ומטעם ספק וודאי וכמו שביארתי, אבל בשניהם שווים הוה מוחזק אפי' בדבר שאינו קנין, ובתוס' מיירי שבזה הוה נמי הקנין, ולפ"ז הכא בדין שכתב המחבר בשנים רוכבין או שנים יושבין בצד הערימה דשניהם שווים הוה חשוב כמוחזק אעפ"י שאין הרכיבה קנין, והחילוק היה נראה בעיני ברור ודלא כמהרש"א ופנ"י, זולת בשמ"ק לב"מ ראיתי שכתב נמי כסברת המהרש"א והפנ' שדבר דלאודי' לא קנה לא מיקרי מוחזק אפי' בשניהם שווים, והנלע"ד כתבתי, ואמנם כל זה לא כתבתי כ"א לגבי שנים רוכבים, דאע"ג דרכיבה לחוד לא הוה קנין, מ"מ כיון שתפוס בה ויושב עליה מיקרי מוחזק מיהא, אבל בשנים יושבין בצד הערימה דגם תפוס אינו, פשוט דמצד שיושב בצדה לא הוה נמי מוחזק, והתם בע"כ מחמת שיושב בארבע אמות שלה אתינן עלה וכ"כ השעה"מ, אבל אם הערימה הוא חוץ לארבע אמות או במקח וממכר דארבע אמות לא קנה, פשוט דגם מוחזק לא הוה וכ"כ הנתיבות:
ואמנם מדסתמו הרמב"ם והמחבר ולא הזכירו שדין זה אינו כ"א במציאה וכשיושב בתוך ארבע אמות, נראה דס"ל דבכל גוונ' הוה מוחזק, ויוחזר אפוא הקושיא כיון דישיבה לא הוה קנין וגם תפוס אינו, למה יהא נקרא מוחזק, לכן היה נ"ל מזה להוכיח דהרמב"ם ומחבר סוברים דגם מוחזק לא בעינן לענין דין זה דיחלוקו, רק הקפידה הוא שלא יהיה אחד מוחזק יותר מחבירו, דהיכי שהאחד מוחזק לבדו והשני בא להוציא, אז לא אמרינן יחלוקו אלא הממע"ה, אבל כשאין אחד מוחזק בחפץ לבדו, אז הוה הדין דיחלוקו, בין ששניהם מוחזקים בו בשוה, בין כשאין מוחזקים בו כלל אלא שמונח בסמטא נמי יחלוקו, דהא עיקר ההוכחה שהוכיחו התוס' בריש ב"מ דבעינן דוקא שיהו שניהם מוחזקים, וכשאין שניהם מוחזקים לא אמרינן יחלוקו, הוא מכח הקושיא מהך דין דארבא זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי דבב"ב (פ' חזק"ה) דפסקינן התם כל דאלים גבר, ומ"ש מהך דין דטלית או שיושבים בצד הערימה דפסקינן יחלוקו, ומכח קושיא זאת הוכיחו התוס' שדוקא בשניהם אוחזין דשניהם מוחזקים אמרינן יחלוקו, ובההיא דארבא שעומדת בים ואין שניהם מוחזקים להכי פסקינן כל דאלים גבר, אבל אי לאו ההכרח מההיא דארבא, לא היינו מחלקים כלל בין שניהם מוחזקים לאין מוחזקים, ורק אם אין אחד מוחזק לבדו הו"א דיחלוקו, וכיון שעיקר ההוכחה הוא מארבא, א"כ י"ל שדוקא התוס' לשיטתייהו שם בד"ה וצריכא, שאפי' במקום דאיכא ודאי רמאי וכגון כשזה אומר אני ארגתי את הטלית הזה וזה אומר אני ארגתיה, דאחד מהם ודאי רמאי, ואפ"ה אמרינן יחלוקו, א"כ לשיטתייהו באמת אין שום חילוק אחר לחלק בין דין דשנים אוחזין בטלית להך דין דארבא כ"א כחילוק הזה, דבשנים אוחזין הוו שניהם מוחזקין, ובארבא אין שניהם מוחזקים, אבל לשיטת רש"י שם דבודאי רמאי לא אמרינן יחלוקו, א"כ יש חילוק אחר בין דין דארבא להך דשנים אוחזין, דבשנים אוחזין דליכא ודאי רמאי דאימר תרווייהו בהדדי אגבהוה, וכמבואר בש"ס דהכא לא הוה ודאי רמאי משו"ה אמרינן דיחלוקו, משא"כ בההיא דארבא שכל אחד טוען דשל אבותיו הוא ויש בזה ודאי רמאי, להכי פסקינן כל דאלים גבר, וכיון שמהך דארבא אין הכרח, הרי נוכל לומר מעתה שבאמת לא בעינן כלל שיהו שניהם מוחזקין, ואפי' כשאין מוחזקין כלל, כיון דאין אחד מוחזק יותר מחבירו נמי יחלוקו, ולזה י"ל דהרמב"ם ומחבר נמי יסברו בזה כשיטת רש"י דבודאי רמאי לא אמרינן יחלוקו, והיינו ההיא דארבא, וממילא סברי דלא בעינן כלל שיהו מוחזקין, ולכן במתכוון הוסיף הרמב"ם לכתוב גם או שהיו שנים יושבים בצד הערימה, מה שלא הוזכר במשנה, להורות דלא בעינן שיהו מוחזקים, אלא דכיון שאין אחד מהם מוחזק נמי יחלוקו, והן אמנם דבסמ"ע בסמוך בסק"ו נסתפק בדעת הרמב"ם ומחבר אם סברי בודאי רמאי כרש"י או כתוספת, ומדסתמו דבריהם משמע דסברי כתוס' דלעולם חולקין ואפי' בודאי רמאי ע"ש, אבל אין זה הכרח כלל, דלמה שביארתי לא סתמו כלל, ואדרבה פירשו דבריהם, והיינו מדהוסיפו על דין דמשנה לכתוב גם שנים יושבים בצד ערימה, דאין שום אחד מוחזק ואפ"ה יחלוקו, וא"כ יקשה מ"ש מההיא דארבא דאמרינן כל דאלים גבר, ובע"כ מדהתם ודאי רמאי, ולא הוצרכו אפוא לחלק בפירוש דדין זה דיחלוקו מיירי רק באין ודאי רמאי, דזה מוכח שפיר מדין דארבא לשיטתם שהוסיפו גם שנים שיושבין בצד הערימה, וכיון שכתבו לדין דיושבין בצד ערימה לא הוצרכו תו לפרש דמיירי דוקא כשאין ודאי רמאי, דזה שפיר בע"כ מוכח מדין דארבא, והן אמנם דרש"י שהוא מרא דהאי דינא דבודאי רמאי לא אמרינן יחלוקו, וא"כ לא קשה תו מההוא דארבא ואפ"ה סובר נמי דבעינן שניהם מוחזקים דוקא וכמ"ש להדיא בריש ב"מ וז"ל שנים אוחזין דוקא אוחזין ששניהם מוחזקין וכו' עכ"ל, הרי שאע"ג דלדידיה אין הכרח מן הש"ס מההוא דארבא ואפ"ה סובר דבעינן מוחזקים דוקא, בכל זה אין מזה תפיסה על הרמב"ם, די"ל דרש"י סובר שאע"ג דהכרח מן הש"ס אין לזה, אפ"ה קים לי' מסברא שדוקא כששניהם מוחזקים הוא דאמרינן יחלוקו, אבל באין אוחזין אמרינן כל דאלים גבר, והיינו משום דסובר דדין דכל דאלים גבר ראוי יותר לפסוק מדין דחלוקה, דבזה סמכינן שיגיע הדבר למי שהאמת אתו משום דהוא ימסור נפשו וכמ"ש הרא"ש שם, ולכן דוקא כששניהם מוחזקים דאין אנו יכולים להוציא מחזקת המחזיק מוכרחים אנו לפסוק יחלוקו, אבל היכי שאין שניהם מוחזקים ואיכא למפסק או יחלוקו או כל דאלים גבר, ניחא יותר למפסק כל דאלים, אכן הרמב"ם אינו מודה לו בזה וסובר דפסק דחלוקה עדיף מפסק דכל דאלים גבר משום דפסק דכל דאלים אין זה פסק המברר, ולכן דוקא במקום דאי אפשר לפסוק יחלוקו וכגון בודאי רמאי, ובאין ברירה אחרת פסקינן כל דאלים גבר, אבל היכי דאפשר לפסוק יחלוקו ניחא יותר לפסוק יחלוקו, כן י"ל בשיטת הרמב"ם ומחבר, ועיין מה שכתבנו עוד בחדושנו לסי' הסמוך בביאור פסק דחלוקה או כל דאלים גבר ודו"ק היטב:
ונ"ל עוד להוסיף דמשו"ה בחר הרמב"ם יותר בשיטת רש"י דבודאי רמאי לא אמרינן יחלוקו, משום דהיה לו ע"ז הכרח מן הש"ס, דבריש ב"מ קאמר אי תנא אני מצאתיה הו"א מאי מצאתיה ראיתיה, וכתב רש"י וז"ל ראיתיה קודם שהגבהת, ובמהרש"א הגיה שהגבהתי, ותמוהים דבריו דכיון דמחולקים נמי בהגבהה דכל אחד יאמר שהוא הגביה אותה קודם, א"כ מאי משמע מינה דראיה קונה דלמא ראיה לא קנה כלל, והא דקתני יחלוקו משום ההגבהה הוא, כיון דלטענת כל אחד זכה בחפץ ע"י הגבהה, והמובחר כמ"ש בפנ"י דהגרסא הוא שהגבהת, וכל אחד מודה לחבירו שהוא הגביה תחלה, אלא שיטעון שהוא ראה אותה קודם שהגביה חבירו, אבל חבירו הגביה אותה תחלה, וכגון שהוא יודע ודאי שהוא ראה אותה קודם לחבירו, וכגון שהוא אמר להשני שיגביהנה והשני לא ידע כלל ממנה, וכיון דכל אחד מודה לחבירו שהוא הגביה תחלה, ועיקר טענתם הוא רק מחמת הראיה, ואפ"ה קתני יחלוקו, א"כ מוכח שפיר דראיה קונה, ובזה נתיישב לי מה שהיה קשה לי לכאורה על התוס' שם בד"ה בראיה בעלמא שהקשו ממתני' דראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי או שנפל עליה לא קנה, דלכאורה יש ליישב דהתם דאחד ראה והשני הגביהה, לא יפה כח הראיה לבטל קנין דהגבהה, אבל הכא ששניהם נמי הגביהו, בזה שפיר יפה כח הראיה להכריע שיזכה בה הרואה, כיון דאיהו יש לו תרתי ראיה והגבהה, ולמה שכתבתי שפיר הקשו התוס' דאי אפשר לומר שטענתם שכל אחד יטעון שהוא הגביה קודם לחבירו, או לפחות בהדי הדדי, דא"כ אין ראיה דראיה קונה, ובע"כ שכל אחד מודה שהשני הגביה קודם, ואי אמרת דבמקום הגבהה ראיה לאו כלום הוא, א"כ לדברי כל אחד הרי הודה בעצמו שהוא לא קנה מציאה זאת, והודאתו כק' עדים, א"כ אין אחד מהם ראוי לזכות בה ויהיה הפקר עד שיבוא אחד מן השוק לזכות בה, ומדאמרינן דיחלוקו מוכח נמי דראיה הוה קנין אפי' במקום הגבהה, ולזה שפיר הקשו התוס', ואכן ממוצא הדברים יש לכאורה ראיה לשיטת התוס' שגם בודאי רמאי נמי סובר התנא דיחלוקו, דהנה רבים הקשו דלפום האי סברא דהשתא דראיה לחוד קונה, א"כ מאי מהני מה שהוא ראה אותה, שמא חבירו ראה אותה עוד קודם שראה הוא, ואיך שייך הכחשה בזה דמנא ידע שחבירו לא ראה מקודם, ועיין במהרש"א שמחמת קושיא זאת הגיה ברש"י, וכבר רמזתי לעיל דאי משום הא לא איריא, דנוכל לומר שטוען שיודע בודאי שראה אותה קודם, וכגון שהוא הודיע להשני מהמציאה וקודם הודעתו לא ידע כלל ממנה, והשני טוען להיפוך, או די"ל כמ"ש בס' מעייני החכמה, פמ"ש בתוס' דהיכי דיש גילוי דעת דלא ניחא לקנות בראיה לא קני, א"כ כיון דהכא מיירי שעל ההגבהה יודה כל אחד שהשני הגביה, ולזה יבוא בטענה שכיון שהשני הגביה הרי גילה עתו דבהגבהה ניחא לו דליקני, וא"כ יש לו טענת ברי שקנינו קודם, והשני טוען להיפך, וכיון שכן יהיה גם במתני' ודאי רמאי, דבשלמא כשטענתם הוא שכל אחד קנה בהגבהה, אז י"ל שאין אחד מהם רמאי דשמא תרווייהו בהדדי אגבהוה, אבל כשטוענים כל אחד שהשני הגביה אותה לבדו, הרי יש בזה ודאי רמאי ואפ"ה הו"א דיחלוקו לדעת הס"ד דראיה הוה קנין, ורק מטעם דראיה לא קנה לא נוכל לאוקמי מתני' בראיה אבל אם ראיה קונה ואז טוען כל אחד שהשני הגביה קודם, ויטעון ברי שקנינו קודם משום דחבירו לא ניחא לו לקנות בראיה, והרי ודאי רמאי בזה ואפ"ה יחלוקו, ועוד דלמסקנא נמי דמדקתני כולה שלי מוכח דטענתם לא הוה בראיה, כ"א בהגבהה רוצים לזכות, ואי נימא דיש שום סברא לחלוק בין ודאי רמאי לאין ודאי רמאי לתנא דמתני', א"כ אכתי מנ"ל לומר דראיה לא קנה, שמא באמת ראיה נמי הוה קנין, ואפ"ה נקט כולה שלי דמשמע מזה שבא לזכות ע"י הגבהה, להורות שדוקא ע"י הגבהה אז אמרינן דיחלוקו, משום שאין ודאי רמאי, אבל בראיה דודאי רמאי לא אמרינן דיחלוקו, אלא ודאי דס"ל לתנא שבזה אין חילוק ובכל אופן יחלוקו, כן היה נראה לכאורה, וא"כ יהיה מכאן קושיא לשיטת רש"י, אכן שוב התבוננתי דלבד שלא יקשה על רש"י אלא דרש"י היה לו סיוע מכאן דבאמת קשה קושית התוס' איך מסיק הכא דראיה לא קנה והא בסוף ב"מ אמרינן דהבטה בהפקר קנה, ותי' התוס' דחוק, ולכן יש לפרש דשקלא וטריא של הש"ס שם, לא על עצם הדין, אם ראיה הוה קנין או לא, דזה פשיטא. דראיה הוה קנין בהפקר רק השקלא וטריא הוא במה רצו הם לזכות אם ע"י ראיה או הגבהה, וה"פ אי הוה אמר אני מצאתיה הו"א מאי מצאתיה ראיתיה, פי' שטענתו הוא שרוצה לזכות ע"י ראיה, משו"ה אמר כולה שלי דבראיה לא קנה, פי' שטוען שלא נתכוון לזכות בראיה כ"א בהגבהה, אבל אם היה רוצה לזכות בראיה הוה קונה נמי, ומיושב קושית התוס', וכיון שהפי' בש"ס יהיה כן יקשה לנו מעתה דמאי שקיל וטרי באיזה קנין רצה לזכות, דכיון ששני הקנינים טובים הם, מאי נ"מ לנו באיזה קנין רצה לזכות, ומזה הוכיח רש"י שיטתו דאי הוה אמר מצאתיה דמשמע שזכייתו היתה ע"י ראיה, וא"כ הוה שמעינן מזה שדעת התנא שאפי' בודאי רמאי יחלוקו, להכי במתכוון אשמעינן כולה שלי לומר שקנינו היה ע"י הגבהה, ובזה דוקא ס"ל דתנא דיחלוקו משום דאין ודאי רמאי אבל בודאי רמאי לא אמרינן דיחלוקו וכשיטת רש"י וכיון שהוכחנו שמסוגיית הש"ס מוכח כן, היינו דאהני להו לרמב"ם ומחבר לבחור בזה נמי כשיטת רש"י ודו"ק:
שם במחבר זה נשבע וזה נשבע כו' עיין בחדושנו לעיל (סי' ע"ה) מה שכתבנו מזה בארוכה:
שם במחבר נשבע שיש לו בה ושאין לו בה פחות מחציה, הכי אוקמינן בש"ס שם (ב"מ ד"ה ע"ב), אכן הרי"ף והרמב"ם והטור העתיקו רק לשון המשנה דנשבע שאין לו בה פחות מחציו, והיינו משום דכל עיקר הטעם דש"ס דצריך לישבע נמי שיש לו בה, דאי רק כלשון המשנה דנשבע רק שאין לו בה פחות מחציו, איכא למיחש לרמאות, דכשאין לו בה כלום נמי נשבע באמת דאין לו בה פחות מחציו, והרי"ף והרמב"ם לא חשו בזה לרמאות כיון דעל דעת ב"ד משביעין אותו, ופירוש הש"ס מתרצי לדבריהם כמבואר בשמ"ק שם באריכות ע"ש:
סעיף ב' במחבר האומר כולה שלי ישבע, התוס' (רפ"ק דב"מ) הקשו דיהיה נאמן במיגו דאמר כולה שלי, ועי' בחדושנו לעיל (ס' פ"ב) בכללי המיגו מה שכתבנו בזה:
סעיף ג' במחבר זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו' והשאר חולקים בשוה ונשבעים, הנה בענין זה מחלוקת הראשונים, התוס' (ב"מ ד"ז ע"א) כתבו שגם על מה שתופס צריך לישבע, ודעת בה"ג ורמב"ם (פ"ט מהלכות טוען) שדוקא על השאר נשבעין, הא על מה שתפוס בידו א"צ לישבע אלא ע"י גלגול, דכיון שנשבע על השאר מגלגל עליו לישבע שגם מה שתופס כדין תופס, ומלשון רש"י נ"ל להוכיח שסובר נמי כהרמב"ם, דהנה בב"מ ד"ג ברש"י ד"ה ותוקף, כתב רש"י, אוחז, ומאי רצה בזה, ונ"ל עפמ"ש המפרשים בשינוי הלשון, דבמתניתין נקיט שנים "אוחזין" ובברייתא שם (ד"ז ע"א) נקט שנים "אדוקין" בשטר, דאוחזין משמע רק אחיזה כל דהוא, ומתני' דמיירי שתפיסי רק בכרכשתא ולא בגוף הטלית כדמוקי לה התם בש"ס, משו"ה נקט אוחזין, ובברייתא דמיירי שאדוקין בגוף השטר, נקט אדוקין, ומכאן נ"ל להביא ראיה דרש"י סובר כהרמב"ם שדוקא על השאר צריך לישבע, ולכן לא שייך טעם דר' יוחנן דשלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא כ"א באופן שהוא רק אוחז בשפת הטלית, אבל כשאדוק בגוף הטלית לא שייך טעם דר' יוחנן שלא יהא תוקף בטליתו של חבירו, כיון דאם יתקוף בגוף הטלית פטור הוא משבועה, ולהכי פרש"י שם ותוקף "אוחז" כלומר שדוקא באוחז שייך הטעם ולא כשאדוק בגוף הטלית, דהוה כמאן דפסיק וא"צ לישבע ועוד נ"ל להוכיח כן מרש"י שם (ד"ד ע"א) בד"ה והא הכא וז"ל דאנן סהדי דמה דתפוס כל אחד הוה הילך שהרי בפנינו הוא עכ"ל, אשר לכאורה אינו מובן במה שכתב דטעם דהיה הילך משום דהדבר הוא בפנינו, הא בש"ס גופא קאמר הטעם משום דתפיס, ומשמע דכיון שתפוס והוה כמאן דפסוק, ולהכי הוה הילך משום דכל אחד תופס בידו ממש, ואע"ג דבש"ס שם (דף ז') מוקי לה בתפיסי בכרכשתא ולא בתופס ממש בידו, היינו דלישנא דמתניתין דנקט יחלוקו, ולא קתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת משמע הכי, אבל איה"נ אם היו מחזיקים כל אחד בידיהם בגוף הבגד ממש, היה נמי הדין כן דהש"ב רוצה רק למצוא לומר דפלגי ממש כהדדי, והיינו בדתפסי בכרכשתא, אבל פשיטא דאינו מוכרח לומר דמתני' מיירי בכה"ג וכמ"ש בשמ"ק שם (ד"ה ע"ב) ובחדושי רעק"א, אלא ודאי מוכח דדעת רש"י הוא שעל מה שתופס בידו א"צ לישבע, וא"כ במתני' דנקיט שצריך שבועה, בע"כ דמיירי דוקא בתפיסי בכרכשתא, ואי אפשר לאוקמי נמי בדתפסי בגוף הטלית, דא"כ לא היה צריך לישבע על חציו וכמו שכתבתי להלן ולזה היה קשה לי' דא"כ אמאי הוה הילך כיון שאין אוחז כלל בגוף הבגד, ולהכי דייק לכתוב דמשום דהדבר בפנינו הוה הילך, ופי' הדברים, דכיון שהדבר בפנינו ומזומן לחלוק הוה כאילו כבר נחלקו כפי' הבעה"מ המובא בשמ"ק שם, אכן מסוגיא שם (ד"ה ע"ב) דפריך וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה, משמע לכאורה כשיטת התוס', דהא משמע דעיקר קושית הש"ס הוא רק כיון שזה תופס חצי הטלית וזה חצי, וכל אחד במה שבידו מיקרי מוציא מחבירו, ולמה אנו מצריכים לישבע על דבר שמוחזק בידו, ולכאורה קשה דמאי פריך, הא מוקמינן מתני' דמיירי בתפיסי בכרכשתא ולא בגוף הבגד, ובשמ"ק תי' על זה דכיון דאי הוה נמי מחזיק כל אחד בגוף הבגד היינו נמי משביעים אותו, להכי מקשה, וא"כ מוכח להדיא כשיטת התוס' שגם על מה שבידו נשבע, דלשיטתם הוה באמת אפי' במחזיק בגוף הטלית נמי ישבע, אבל לשיטת רש"י אי אפשר לומר דמיירי נמי בדתפסי בגוף הבגד, דא"כ לא הוה נשבע, ומאי מקשה שבועה זו למה, אכן באמת אין מכאן ראיה, די"ל דקושית הש"ס הוא לאו דוקא משום דתפסי כל אחד בידו, אלא כוונת הש"ס כן, כיון דליכא חזקה לשום אחד והדבר בחזקת שניהם יש להחזיק שניהם בשוה ולמה ישבעו ועיין בתוי"ט שם, וכמו כן צ"ל נמי לעיל שם (ד"ד ע"א) דקאמר אנן סהדי דמאי דתפס דידי' הוא, דלכאורה משמע דהאנן סהדי הוא מחמת שתופס בידו וחזקה דמה שבידו שלו הוא, וא"כ יהא מוכח מזה נמי כשיטת התוס' דמתניתין מיירי נמי בתופס ממש, אכן באמת י"ל דלשיטת רש"י ורמב"ם יהיה האנן סהדי משום דתפיסי בכרכשתא וכיון שאין אחד מוחזק יותר מחבירו, משו"ה אנן שהדי שהדבר בחזקת שניהם, ומה מאוד יומתק לפי"ז מחלוקת רש"י ותוס' שם, דרש"י סובר דתפיסתם הוא רק כאנן סהדי, ותוס' שם פירשו דתפיסתם עדיף מאנן סהדי והוה כמו הודאה ממש ע"ש, דלשיטתייהו אזלי, דלשיטת התוס' דגם על מה שבידו נשבע, וא"כ דינא דמתני' הוא אפי' בדתפסי בידם ממש, ולדידהו יהיה כוונת הש"ס, שאמר כיון דתפיס, היינו תפיס ממש, ותפיס ממש כיון דכמאן דפסוק דמי, עדיף מאנן סהדי, והוה כהודאה ממש, אכן רש"י לשיטתו דעל מה שבידו א"צ לישבע, וממילא דמתני' לא מצי לאוקמי כ"א דוקא בדתפסי רק בכרכשתא ואינם מוחזקים ממש, ותפיסה בכרכשתא לא עדיף מאנן סהדי וזה נכון:
א דאכתי פש גבן להציל שיטת רש"י ורמב"ם מקושית התוס' דכיון שהשבועה נתקנה בכדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטלית של חבירו, מטעם זה צריך לישבע גם על מה שתופס בידו, ונהי דעל רש"י לחוד היה מקום לתרץ דלשיטתו לק"מ, דהא בב"מ (ד"ג ע"ב) ברש"י ד"ה ובכולה בעי דלודי, כתב הטעם משום מיגו דחשוד אממונא, ותפסו עליו התוס' דהא לא קיי"ל הכי, וכבר הזכרנו בחבורנו שם בשם השמ"ק דרש"י יסבור דאביי דמוקי משום מלוה ישינה פליג על ר' יוחנן וס"ל דאמרינן מיגו דחשוד, ונראה לו לרש"י לתפוס כאביי אליבא דאמת, וכיון שלשיטת רש"י הוא אליבא דאמת, אין טעם השבועה משום שלא יהא הולך ותוקף, אלא משום מלוה ישינה, ובזה שפיר י"ל שדוקא כשאין אחד מהם מוחזק תקנו השבועה, אבל היכי שמוחזקים גמורים א"צ לישבע כלל, משום דעל מה שבידו הוא מוחזק גמור, אכן מה נענה על הרמב"ם דפוטר טעם דשבועה משום דר' יוחנן, ובזה סובר כשיטת רש"י דעל מה שבידו א"צ לישבע, וכן נמי מרש"י עצמו מוכח דאפי' לטעם בר' יוחנן נמי א"צ לישבע על מה שתפוס וכמו שהוכחתי בחבורי לב"מ ד"ג ע"ש, הן אמנם דראיתי בס' מעייני החכמה שכתב דכיון שגם לשיטת הרמב"ם צריך לישבע ע"י גלגול גם על מה שבידו, וא"כ תו לא יהא הולך ותוקף, אכן זה אין תירוץ כלל, דהא היכי דליכא שאר לא נשבע על מה שתפוס לחוד כיון דאין כאן עיקר שבועה, וקושית התוס' דאפי בדתפס בכולו ואין שאר כלל, נמי הו"ל לישבע לטעם שלא יהא תוקף. ואכן העיקר נ"ל דרש"י ורמב"ם סוברים דכיון דמה דתפיס הוא כמאן דפסיק ואפי' לענין קנין חליפין מהני, הוה כאילו כבר נחלקו ולא שייך ליתן שבועה ע"ז, דבשלמא בדתפיסי בכרכשתא אע"ג דהדבר עומד בחזקת שניהם, מ"מ כיון שאינם מוחזקים ממש משבעינן להו מחמת החשש דשמא יתקוף, אבל אם תופסים בידם ממש כיון דהוה כמו שכבר חלקו, לא ראו חכמים להשביעם מחשש אם אמנם הזה ודו"ק היטב:
ואף אם אמנם יישבנו שיטת רש"י ורמב"ם מכל הקושיות אשר הקשו על שיטתם, מ"מ אכתי מי הכריח אותם לפרש כן, הא מכל המקומות שהבאתי משמע יותר כשיטת התוס', וצ"ל דסוגיית הש"ס גרם להם, דשם בדף ז' פריך אלא מתני' דקתני יחלוקו היכי משכחת, ונהי דזה לא קשה דנוקי דכל אחד תופס החצי דא"כ לאו מדין חלוקה הוא, והכי הו"ל לומר במתני' זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וכמו שדחה הש"ך כאן הוכחת התוס' כיוצא בזה, אבל אכתי לוקמי דמיירי בתפסי כל אחד בידו במקצת הבגד בשוה, חלא ודאי משום דבאופן זה לא הוה משתבע אכל החציה, דעל מה שתפוס א"צ לישבע, ואע"ג דע"י גלגול משתבע נמי אמאי דתפיס, מ"מ לשון המשנה, זה נשבע שאין לו בה פחות מחציה, דמשמע שבחדא שבועה נשבע על כל החצי, ואם היה זה ע"י גלגול היה צריך לישבע מקודם רק על השאר ולגלגל אח"כ על מה שתופס, ומזה הוכיחו שבע"כ על מה שתופס אין נשבע ודו"ק:
סעיף ו' ברמ"א וי"א דאפי' מביא עדים אח"כ שהוא שלו לא מהני משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, דין זה כתב הטור בשם הרא"ש, והוכחתו הוא מהא דפשיט רב נחמן לבעיא דתקפה ושתק ולבסוף צווח מברייתא בד"א ששניהם אדוקים אבל אם טלית יוצאת מתחת יד של אחד מהם המע"ה, ופרש"י דמיירי נמי בשתק ולבסוף צווח, ולכאורה מנ"ל באמת דמיירי הכי, דלמא מיירי הברייתא בשתק מתחלה ועד סוף ולהכי הוה המע"ה, אבל אם לבסוף צווח אפשר דלא בעינן ראיה, וצ"ל דמכאן הוא הוכחת הרא"ש דהיכי דהוה הודאה לא מהני עדים, משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ומעתה שפיר פשיט דמיירי בשתק ולבסוף צווח דאי בשותק מתחלה ועד סוף א"כ גם ראיה לא מהני, וכ"ה בביאורי הגר"א והנה הש"ך כתב כאן שדעת הטור דאפי' בשותק ואח"כ צווח נמי לא מהני ראיה וסברתו כיון דמספקא לן אי הוה הודאה, ואחרי דבעיא דלא איפשטא הוא, ע"כ יכול התופס לומר שמא אודויי אודי לי', והנה לבד שיש לדחות סברתו ולומר דנהי דכל זמן שלא הביא ראיה אז יש ספק לנו שמא באמת הודה לו, אכן לאחר שהביא ראיה דשלו היא, איגלאי מילתא דהאי דשתק לאו משום הודאה הוא אלא משום דסובר קא חזו לי' רבנן, וכן משמע מלשון הב"ח על הטור ע"ש, עוד תפסו כולם על הש"ך מש"ס שהבאתי, דלדבריו מאי מהני נמי דמוקמינן לברייתא בשותק ולבסוף צווח. דאכתי תוקשי, היאך מהני ראיה, דהא אפי' בכה"ג לא מהני ראיה לדבריו, ועיין בתומים ונה"מ שהסכימו לדעת הב"ח דאי בשותק ולבסוף צווח מהני ראיה מחמת קושיא זאת, והנה אם על הש"ך לחוד היתה תלונתם החרשתי, אמנם אחרי שמפשט לשון הטור מוכח נמי כהש"ך, דזה לשון הטור שתק הרי הודה לו שהיתה שלו ואיבד זכותו ואפי שתק תחלה ואח"כ צווח הוה כהודאה כיון ששתק תחלה, והיה אומר א"א הרא"ש ז"ל דאפי' אם יביא עדים אח"כ שהיא שלו לא מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי עכ"ל, הרי דמקודם כתב הדין דשתק ולבסוף צווח הוה כהודאה, וע"ז מביא בשם הרא"ש דגם עדים לא מהני, א"כ משמע להדיא שאפי' בכה"ג נמי לא מהני ראיה והמעיין בלשון הטור מוכרח להודות שכן כוונתו, ואחריו נמשך גם הרמ"א כאן להביא דעת הרא"ש אחרי הדין דשתק ולבסוף צווח, ולכן בכדי שלא לעשות לרבותינו הטור והרמ"א והש"ך כטועים בש"ס מפורש, הכריחני לנוד בפירוש בעיא דר' זירא מכפי מובן הפשוט. דהנה כולם יפרשו צדדי הבעיא, דאי נימא כצד הראשון דשתיקא דמעיקרא הוה כהודאה אז בעינן ראיה הא ראיה עכ"פ מהני דאי גם ראיה לא מהני א"כ איך יפרשו הברייתא דראיה מהני, ואי כצד השני דאיגלאי מילתא דשתק משום דסבר קא חזו לי' רבנן גם ראיה לא בעינן, ופשיט מברייתא דקתני הממע"ה, והרי רצו מזה לפשוט כצד הראשון דשתיקה הוה כהודאה ומשו"ה בעינן ראיה, ולפ"ז שפיר יצא להם מש"ס הזה דלא כהש"ך, דהא בע"כ הברייתא ס"ל כצד הראשון דאי כצד השני לא בעינן ראיה, וא"כ איכא למיפשט דאפי' אי נימא כצד הראשון נמי מהני ראיה, ואמנם נראה לפרש באופן אחר, דצד הראשון דאמרינן דשתיקה הוה כהודאה ולא משגיחינן על הצוויחה דבסוף, הוה זה כשתק מתחלה ועד סוף והשתיקה הוה כהודאה גמורה דאפי' ראיה לא מהני, ולצד השני דנימא אגלוי מילתא וכו' אז לא הוה השתיקה כהודאה שלא יועיל גם ראיה, אלא דראיה מהני, אבל בלא ראיה גם לצד זה אין מוציאין דמידי ספיקא לעולם לא נפקא וכמ"ש הר"ן הובא בשמ"ק דמידי ספיקא לעולם לא נפקא, אלא דהבעיא הוא אי אמרינן דכיון ששתק מתחלה לא מהני הצוויחה שאח"כ גם להטיל ספק בשתיקה דמעיקרא ולומר שמא שתק משום דסבר הא חזי ליה וכו', אלא מחזיקינן דשתיקה הוה כהודאה גמורה, וממילא דגם ראיה לא מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, או דלמא כיון דצווח אח"כ מועלת הצוויחה להטיל ספק גם בשתיקה הראשונה, דשמא משו"ה שתק דסבר הא חזו ליה כו', ולא הוה כהודאה גמורה שלא יועיל גם ראיה, אבל ראיה מיהא בעי גם לצד השני, כיון שגם לצד זה מידי ספיקא לא נפיק, ורצה לפשוט מברייתא דטלית יוצא מתח"י כו' הממע"ה, ופשיט מזה כצד השני דהצוויחה מועלת להטיל ספק בשתיקתו הראשונה ולהכי מהני ראיה, דאי כצד הראשון דכיון ששתק מתחלה אין עלינו להשגיח כלל על הצוויחה דאח"כ ומחשבינן השתיקה כהודאה גמורה, א"כ גם ראיה לא יועיל, ומדקתני בברייתא דראיה מהני מכלל דאמרי' כצד השני, ולפ"ז יש מזה סיוע ממש לדברי הש"ך, דהא דקתני בברייתא דראיה מהני, היינו משום דרצה לפשוט מזה כצד השני, אבל לצד הראשון ראיה לא מהני, וכיון שאליבא דאמת בעיא לא איפשטא והמוחזק יכול לומר קים לי כצד הראשון, ולצד הראשון ודאי דגם ראיה לא מהני, וסרה כל התלונות מהש"ך, ועל דרך זה נפרש גם מה שאמרו אח"כ בש"ס את"ל תקפה מוציאין הקדישה אינה מקודשת, היינו כשהביא ראיה, דבלא ראיה אין מוציאין וכן כל הסוגיא יתפרש עפ"י פירוש זה:
וארווחנא בזה נמי ליישב דעת כמה מרבוותא שהביא הנמוק"י דס"ל מדקאמר הש"ס הא חזו לי' רבנן, שדוקא אם תקפה בפני ב"ד הוא דמיבעי לן, אבל תקפה לפני עדים אע"ג דהדר צווח לא משגיחינן בי' דודאי אודויי אודי, ובשמ"ק הביאם ג"כ והקשה עליהם קושיה חמורה דא"כ מאי פשיט רב נחמן מברייתא דקתני הממע"ה, לוקמי דברייתא מיירי בתקפה לפני עדים דהוא ודאי כהודאה ולהכי בעינן עדים ע"ש, ואמנם כל זה הוא לפירושם שגם אי נימא דאודויי אודי מהני ראיה בעדים, אבל למה שכתבתי דאי נימא דאודויי אודי גם עדים לא מהני, א"כ ליכא לאוקמי לברייתא בהקף לפני עדים, דא"כ אפי' ראיה לא מהני, ואמנם אפי' לפירושם נמי תמוה מה שהקשו דהא הם אינם סוברים דעדים מהני כ"א בשתק ולבסוף צווח אבל בשותק מתחלה ועד סוף כו"ע מודו דלא מהני ראיה, וכיון שהצוויחה דלפני עדים לא נחשב כצוויחה, הוה זה כשותק מתחלה ועד סוף, וגם לדבריהם לא מהני ראיה, וא"כ איך נוכל לומר דמיירי הברייתא בתוקף לפני עדים, אם לא שנאמר דיסברו שגם בשותק מתחלה ועד סוף מהני ראיה, והנה דעת הרמב"ם הוא לכאורה דלא כפירושו, דהא מבואר דעתו (פ"ט מהלכות טוען) דאם חזר השני ותקפה מראשו, חולקין, והנה, בשתק מתחלה ועד סוף ודאי דלא יסבור דמהני תקיפת השני, כיון שהראשון זכה כבר בהודאתו, ובע"כ דדינו הוא בשתק ולבסוף צווח וכמ"ש הב"ח והש"ך, ולמה שביארתי דלצד הראשון מן הבעיא הוא, דשתיקה דהכא הוה כשתק מתחלה ועד סוף ממש, וא"כ לדידן דבעיא לא איפשטא, הוה שתק ולבסוף צווח כשותק מתחלה ועד סוף, א"כ איך משכחת להאי דינא דרמב"ם, אלא דהרמב"ם יסבור שאפי' לצד הראשון נמי דאמרינן דשתיקה הוה כהודאה לא הוה נמי כשותק מתחלה ועד סוף, אכן באמת אין מזה ראיה, דודאי בצד הראשון מבעיתינו דאמרינן דשתיקה הוה כהודאה, כהודאה ממש הוא, ואמנם לדידן שרק מספיקא אמרינן כצד הראשון, א"כ כל זמן שמוחזק התוקף אז לענין ההודאה אמרינן מספיקא דהוה כהודאה ממש ולא בעינן ראיה, אכן לענין אם חזר ותקפה, כיון דעתה מוחזק זה בטל מעלת חזקתו של תוקף הראשון ואמרינן חולקין, וכן מה שהקשה הקצוה"ח הא דרכו של הרמב"ם למיפסק כאת"ל ולמה לא פסיק הכא כן, י"ל משום דהכא תרי את"ל הוה ודו"ק:
סעיף ו' במחבר חזר האחד ותקפה וכו' יחלוקו, ובסמ"ע הביא בשם הגהות מרדכי דאפי' לפי סברא זו אם הקדישה הראשון קודם שתקפה השני ממנו הוה הקדש ותו לא פקע אף אם תקפה מידו השני, ועיין בנתיבות שטרח לתת טעם בהא דאם תקפה והקדישה דשוב לא מהני תקיפת השני ע"ש, ונראה פשוט דכיון דכל זמן שהיה החפץ ביד התוקף הראשון קודם שחזר ותקף השני ממנו, היה זה בודאי של הראשון וחל ההקדש מדין, וכיון שחל פעם אחת תו לא פקע ועיין בשמ"ק בסוגיא דתקפה אחד בפנינו מ"ש בזה:
סעיף ח' ברמ"א ולכן אם אמר שכרתיה לו בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן במיגו כו', ובקצוה"ח כאן הקשה ממה שאמרו בש"ס (ב"מ ד"ו) דאמרינן לי' עד השתא חשדת לי' בגזלן והשתא אוגרת לי' בלא סהדי, ומשמע דאם משכיר לו באמת בסהדי הוה זה טענה מחמת עצמה ונאמן גם בלא מיגו, וכן הקשה בתומים, וי"ל דלשיטה זאת דאם אמר שחטפה נאמן וא"כ כי אמר נמי השכרתיה בלא עדים הו"ל להימני' במיגו דאמר חטפה, וע"ז הוא דאיצטריך בש"ס לומר דהשתא מוגרת לי' בלא סהדי, וכלומר דבכה"ג הוה זה חזקה גמורה שבכחה לבטל המיגו, אבל בלא מיגו אפי' אם טען השכרתיך בפני פו"פ נמי אינו נאמן, אלא דבלא סהדי הוה חזקה גמורה לבטל המיגו נמי, ועיין בקצוה"ח לעיל (סי' פ"ב) שהקשה עוד על דברי הרמ"א שבכאן, דאיך נאמן במיגו והא הוה מיגו להוציא, ושם בחדושינו הארכנו ליישב, וכעת ראיתי בשמ"ק לב"מ שהביא קושיא זאת בשם תלמיד ה"ר יונה וכתב ליישב וז"ל דבכה"ג אמרינן מיגו לאפוקי ממונא דכיון דאומר אגרתיה ניהלי' על פיו והחזיקו בה שעד עכשיו היינו סבורים שהיא של שניהם וכיון שהודה שמכרה לו אלא שלא נתן דמים עדיין דין הוא שנאמן שזהו הפה שאסר הוא הפה שהתיר שכן יראה מסברא שאם היה ראובן מוחזק בקרקע אחת ואמר לשמעון אמת שמכרתיה לך אבל לא נתת לי המעות עדיין נאמן מיגו שהיה יכול לומר לא מכרתיה לך וכענין זה לא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא כיון שחזקת הנתבע הוא עפ"י הודאת התובע אבל שאין החזקה מכח התובע לא אמרינן ביה מיגו לאפוקי ממונא כו' עכ"ל ע"ש, ועיין בחדושנו לעיל (סי' פ"ב) בכללי המיגו כתבנו נמי ישוב על קושית קצוה"ח מלשון בלא סהדי דקאמר הש"ס, וכתבתי דלשון זה לאו דוקא הוא ע"ש:
סימן קלט
סעיף א' במחבר שנים שחולקים בדבר ואין שום אחד מהם מוחזק בו כההוא דארבא וכו' כל דאלים גבר, והנה הרא"ש בריש ב"מ ובב"ב דל"ד כתב בהסבר הדין דכל דאלים גבר אשום דאמרי' דמי שהאמת אתו ימסור נפשו בכח ובראיות ביותר, והקשה הט"ז מהא דאיתא בש"ס (גיטין ד"ס) ומבואר לקמן (סי' ק"ע) גבי אמת המים השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר, והא להסבר הרא"ש לא שייך דין דכל דאלים גבר כ"א במקום שאפשר לברר, והא לגבי אמת המים לא שייך טעם זה ואפ"ה אמרינן כל דאלים גבר, ותיתי לי שבחבורי למס' גיטין גם אני נתעוררתי על הקושיא הזאת, ועיין עוד מ"ש הש"ך כאן למה בספיקא דדינא אמרינן כל דאלים גבר, והא התם נמי לא שייך סברת הרא"ש, ונ"ל ליישב שני סוגים יש בדין דכל דאלים גבר, א) במקום שאי אפשר לברר עם מי הצדק, וכגון בספיקא שבגוף הטענות, וכגון זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, או גם בספיקא דדינא, דבכל הני, הדין העצמיי אינו כל דאלים גבר, דאילו היה אפשר לברר טענותיו של מי משניהם צודקות, או בספיקא דדינא אם היה אפשר לברר ולהכריע הדין עם מי, לא היינו אומרים כל דאלים גבר, אחרי שעצם הדין אינו כל דאלים גבר, ורק מפני שאין אנו יכולים לברר אמרינן כל דאלים גבר, ב) במקום שדין עצמיי אין כלל, לבד כל דאלים גבר, וכגון בההיא דגיטין, דמעצם הדין באמת אין בזה שום דין, מי קודם, רק הדין העקריי הוא דכל הקודם זכה, והיינו כל דאלים גבר, וכל דאלים גבר דקאמר התם, לא מספיקא הוא, רק מעצם הדין דכל הקודם זכה, דכדי שלא יהא מחלוקת, תקנו דבור הקרוב לאמה ימלא קודם מפני דרכי שלום, ובע"כ מוכרחים אנו לומר דעצם הדין הוא כל דאלים גבר, דאי היה בזה דין אחר לא היו צריכין לעשות תקנה דבור הקרוב קודם, היפך הדין, מפני דרכי שלום, דמאיזה סבה יהיה בזה מחלוקת כיון שיש דין ע"ז, רק לפי שאין בזה דין אחר כלל כ"א כל דאלים גבר, תקנו מפני דרכי שלום את הסדר, דקרוב קרוב קודם, וגם רב ושמואל דפליגי התם, לא נחלקו בעצם הדין, אלא בהדרכי שלום נחלקו, איזה סדר ראוי יותר לתקן מפני דרכי שלום, ורב סובר דמפני דרכי שלום ראוי שלא יעשה אחד מהם שום פעולה, רק הנהר יהא נמשך כדרכו, וממילא תתאי שתו ברישא, ושמואל סובר דדרכי שלום הוא דקרוב קרוב קודם, ומקשה ממתניתין, ומפרשה רב באמה ההולכת עפ"י בורו, שאינו עושה שום פעולה ומעצמו מתמלא ואינו צריך לסכור, והיינו דקאמר כיון דלא איתמר הלכתא איך הוא הסדר בדרכי שלום, ממילא חזר הדבר לעיקר הדין, וכל הקודם זכה, דהיינו כל דאלים גבר, ולפ"ז מיושב קושית הט"ז, דהסבר של הרא"ש אינו שייך כ"א בדבר שיש לו בעצם דין אחר לאו כל דאלים גבר, ורק מפני הספק הוא דאמרינן בו כל דאלים גבר, שבזה צריך טעם למה אמרינן מספק כל דאלים גבר ולא יחלוקו, וע"ז הסביר הרא"ש דיותר נוח לומר כל דאלים גבר שעי"ז יצא האמת לאמתו, אבל במקום דעצם הדין הוא כל דאלים גבר וכמו בעובדא דגיטין, ואם לא נפסוק בזה כל דאלים גבר יהיה בזה נטייה מן הדין העצמיי, אלא שמפני דרכי שלום רצו לנטות מן הדין העקריי, ולכן כשהדרינן שוב לפסוק כל דאלים גבר כדין העקריי, אין צריך סברת הרא"ש ע"ז, דלפסוק כהדין העקריי אין אנו צריכים לשום טעמים והסברים וזה ברור, וממה שכתבנו יתיישב נמי מה שנדחקו רש"י ותוספת בגיטין שם למה לא אמרי' התם הלכתא כשמואל בדינא, דכלל זה הוא רק כשרב ושמואל פליגי בעצם הדין, בזה קיי"ל הלכה כשמואל בדינא אבל התם בדינא לא פליגא, דמדינא כל דאלים גבר, רק בדרכי שלום הוא דפליגי, אם כך תקנו מפני דרכי שלום או כך תקנו, ואין זה ענין להך כללא דקיי"ל הלכה כשמואל בדינא, הלכך אוקמוה אדינא כל דאלים גבר, דכך הדין ולא דרכי שלום וזה ברור:
שם במחבר וכל זמן שלא יביא האחר ראיה אף אם תגבר ידו אין מניחין ליקח מזה שגברה ידו תחלה, בש"ך סק"ב הביא מ"ש התוס' והמרדכי (פ"ק דב"מ) דסברי דאם חזר השני ותקף אין מוציאין ממנו, וכתב דאשתמיט להב"י דברי הפוסקים הללו, וראיתי בס' מעייני החכמה שהליץ בעד הב"י דאין כל כך ראיה מדברי התוס' נגד הרא"ש דודאי מעיקר הדין ראוי להיות כך שאף שתקף שגבר ידו של ראשון לא אלים כחו שלא תועיל עוד התגברות השני אלא דאחר שפסקו חכמים הדין כל דאלים גבר, לא מסתבר שיהיו כל ימיהם במריבה, אלמוה לתקיפת הראשון כאילו היה שלו לגמרי כל זמן שאין השני מברר, אבל מעיקר הדין א טעם לומר שיזכה עי"ז שגבר ידו ותפס שלא מרצון השני, ובודאי בתקף השני הראיה על הראשון מאחר דחזינן דאפי' תקן כהן דבר שאין לו בה שום חזקה הוה ס"ד דאין מוציאין, ונקן דבהא מוציאין מ"מ בזה שכל כחו בא ע"י התקיפה, לא מסתבר שלא תועיל תקיפת השני אם לא מתקנת חכמים כמ"ש הרא"ש שלא יהיו כל ימיהם במריבה, וזה לא שייך רק בתקיפה ממש, אבל בהקדישה כשהיא ביד השני, א"כ נהי דאמירתו לגבוה כו' מ"מ כיון דמעיקר הדין לא מהני תקיפת הראשון לגרע התקיפה שתוקף השני ממנו, א"כ בהקדישה והיא ביד שני ראוי שלא יועיל ההקדש, דע"ז לא שייך תקנת חכמים שיקדישה, דההקדש שהיא התקיפה לא הוציאה מיד שני דעדיין הוא בידו של שני, א"כ לא שייך שיתקנו חכמים שיועיל ההקדש כאילו לא היה השני תפוס שהרי תופס בפנינו וכל שהוא ביד זה הרי זה הוא הגובר, ואף דבמסותא אין אוחזין ממש, מכל מקום כל זמן שלא תקפה זה בפועל הוא בחזקת שניהם כאילו אוחזין גם שניהם, שהרי גם ליד השני לא בא ולכן מסתברא שלא יועיל ההקדש כתקיפה, ועיין עוד בתומים שמיישב זה בסברא נכונה.