חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות ערב
סימן קל
סעיף א' במחבר ערב וכו' אם פרעו קודם שנודע, הסמ"ע שר כתב דבמלוה ע"פ מיירי הכא דאילו היה שטר ביד המלוה מיחשב כנודע שלא פרע, והב"ח כתב דהוה"ד מלוה בשטר אם הלוה מברר שפרע שיש לו שובר וכ"כ הש"ך, והט"ז כתב דאף שיש בידו שובר, מ"מ עכ"פ הערב היה חייב כל זמן שהיה השטר ביד המלוה ולא היה יכול לדחותו שמא יש שובר כמ"ש הב"י (סי' קכ"ט סט"ו) וא"כ ודאי חייב הלוה לשלם לערב בזה, דאף דערב פרע בחנם להמלוה מ"מ הלוה חייב לפצותו אף מהעלילה שבא עליו כמבואר (בסי' קל"א סעיף ז'), אלא דהשער המשפט הקשה על הט"ז מדברי התוס' בב"ב (ס"פ גט פשוט) גבי ההוא ערבא דיתמי דפרעי' למלוה מקמי דאודעינהו ליתמי ואמר התם רב פפא דאין היתומים צריכים לשלם לערב משום דחיישינן לצררי, וכתבו התוס' שם בד"ה מקמי דאודעינהו ליתמי מיהר לפרוע מקמי שהודיעם דאם הודיעם שמא היו פורעים מעצמם, מיהו אם לא היו רוצים לפרוע נפרע מן הערב דהוה כאין לו נכסים כיון שהיתומים קטנים ולא מצי לגבות מינייהו, ולדברי הט"ז קשה טובא דהא התוס' שם בד"ה ואם כתב התקבלתי הוכיחו דלא חיישינן אף ביתומים קטנים שהתפיס צררי לערב רק דחיישינן שמא התפיס למלוה ע"ש, וא"כ אמאי ס"ל לרב פפא דאין היתומים צריכים לשלם לערב משום דחיישינן שמא התפיס אביהם צררי למלוה, נהי דהאמת כן הוא מ"מ כיון דדינא הוא שהמלוה גובה מהערב אף שהיתומים קטנים א"כ עליה דסמי רמיא לפצות הערב שלא יגיע לו היזק אף בעלילה כמו בהיה שובר ביד הלוה והערב פרע למלוה דחייב הלוה לשלם לערב לדברי הט"ז, ואין מזה תפיסה כל כך על הט"ז דכמה ראשונים בשמ"ק שם והרמ"ה מפרשי באמת דהתם מערי בע"כ דהחשש הוא שמא התפיס צררי לערב ולא למלוה ע"ש היטב:
סימן קלא
סעיף ב' במחבר האומר לחבירו ערבת לי והוא חומר לא ערבתי וכו', והנה בשעה"מ כתב דהוה"ד אם אומר לחבירו ערבת לי בתורת ערבות קבלנות ואין אני רוצה לטרוח לגבות מן הלוה והלה אומר לא הייתי אלא ערב סתם ויש נכסים ללוה ותגבה מן הלוה עצמו דבכה"ג נמי צריך הלה לישבע שלא היה אלא ערב סתם ולא אמרינן דלא הוה כפירת ממון כיון שיכול לגבות מן הלוה עצמו דחסרון טרחא הוה נמי כממון גמור, וראיה לזה מב"ק (דף ק"ח) בנגנבה באונס והוכר הגנב אמר אביי אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע ופרש"י דהוכר הגנב ויכול לכופו ולהוציא ממנו רצה נשבע והבעלים יפרעו מן הגנב רצה עושה עמו דין ומשלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב וכו', הרי לאביי דסובר דשומר חנם א"צ לטרוח להוציא מן הגנב אם לא פשע, מ"מ צריך לישבע אם אינו רוצה לטרוח להוציא מן הגנב כדקאמר רצה נשבע, אלמא אף שאין כאן חילוק אלא מי יטריח להוציא הממון מן הגנב דהא הבעלים יכולים נמי להוציא הממון מן הגנב, ואפ"ה צריך השומר חנם לישבע שלא פשע אף שאין כאן כפירת ממון גמור, וא"כ הוה"ד לענין ערבות כיון שהוא טוען אתה צריך לשלם לי והלה טוען תגבה מן הלוה עצמו חייב לישבע היסת או שבועה דאורייתא אם מודה במקצת, ויש לדחות ראיה זאת, חדא דהתם דמיירי בגנב דרגילות שהוא אלם ובע"ד קשה, משו"ה הוה שפיר קפידא מי שיטרח לדון עמו, והכי דייק לשון הרשב"א שם וז"ל ומסתברא דעושה דין עם הגנב קאמר, כלומר שחייב לטרוח ולדון עם הגנב משום דלעתים הגנב אלים וקשה ואין הבעלים רוצים לטרוח ולדון עמו עכ"ל, וכ"כ בשמ"ק ע"ש הראב"ד וז"ל עושה עמו דין השומר עם הגנב ולא יטרחו בעלים לדון עם הגנב והענין שהגנב קשה להו להוציא ממנו וכו' עכ"ל, הרי משמע שדוקא בגנב משום דסתמא אלם הוא הוה זה קפידא, משא"כ באינש דעלמא באמת לא חשיב זה קפידא ליטרח ולדון, וכמו בערב מה לו למלוה אם ידון עם הערב או עם הלוה, סוף סוף הוא בא לידי טרחת ב"ד, דהא חזינן דהערב אין משלם מרצונו בלא ב"ד א"כ מה קפידה יש אם יבא לב"ד עם הלוה או הערב, ולכן לא חשיב זה כפירת ממון, ובפשוטו י"ל דהתם מיירי כשאין להגנב ממה לשלם ולכן הוה נ"מ גדולה לשומר דנשבע ונפטר והבעלים לא ישתלמו מן הגנב, וכ"ה בשמ"ק שם בשם גאון וז"ל ואם רצה דאין לו לגנב כלום לשלם נשבע שומר ופטור, משא"כ בנ"ד שגם ללוה יש לשלם בכה"ג אין שום קפידא ויכול הערב לדחות למלוה שיגבה מן הלוה וא"צ לישבע ע"ז דלא חשיב זה כפירת ממון כלל, כיון דגם הערב אין משלם מרצונו והולך עמו לב"ד, א"כ מה קפידה למלוה אם ילך לגבות מן הלוה גופא כיון דגם ללוה יש ממה לשלם וגם אינו איש אלם טפי מן הערב מה קפידה יש בזה ופשוט דבכה"ג לא מקרי כפירת ממון כלל וא"צ לישבע כן נ"ל:
סימן קלב
סעיף א' במחבר אבל קטן שחייב לאחרים אינו חייב שלם, והמ"מ (פכ"ו מהלכות מלוה) כתב טעם דלא דמי למתנתו שהיא קיימת במטלטלין היינו משום דערבות הוא אסמכתא אם לא מפני שכיון שהלוהו על אמונתו גמר ומשעבד נפשיה ואין לקטן דעת כדי לשעבד עצמו בזה עכ"ל, ולפ"ז אם אחד ערב לקטן שהלוה לאחרים דלא שייך טעם זה משתעבד, ונהי דבקטן מיהו יש לומר דלא מהני עפמ"ש המחבר לקמן (סי' רמ"ג) דמי שמתחייב לקטן בין בשטר בין בקנין כיון שאין אותו דבר תחת ידו דהקטן אינו זוכה בו אא"כ זיכהו ע"י אחר, א"כ ה"נ בערב לקטן אף דגמר ומשעבד נפשי' מ"מ אינו זוכה בו הקטן, וכ"כ אמנם השעה"מ בפשיטות דבערב לקטן לא מהני אפי' לטעם המ"מ משום דאינו זוכה בו הקטן, אבל אכתי בקטנה דמי שמתחייב לקטנה מהני כמ"ש הקצוה"ח לקמן (סי' רמ"ג) דמ"ש המחבר דמי שמתחייב לקטן לא מהני כיון שאין הדבר תחת ידו, היינו דוקא בקטן אבל בקטנה מהני ע"ש טעמו, וא"כ כשערב לקטנה מהני, ויותר נ"ל דאפי' כשערב לקטן נמי מהני, דלא דמי כלל לההיא דסי' רמ"ג, דהתם מיירי כשהקטן צריך לזכות באותו חפץ וכגון במתחייב למכור או לתת איזה חפץ לקטן בזה אמרינן דקטן לא יוכל לזכות בשום קנין אחר אם החפץ אינו תחת ידו, וממילא בטל ההתחייבות, משא"כ בחיוב דערבות דהקטן א"צ לזכות מאומה בזה, ורק הערב הוא דמתחייב לשלם לו כשלא ישלם הלוה, ומצד הערב מועיל ההתחייבות בכל קנין שהוא, דכיון שנתחייב בערבות מחויב תו לשלם בדין תורה, ועיין היטב מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' צ"ו) בארוכה בכיו"ב:
והנה השער המשפט נתן טעם אחר דלכך קטן שערב לאחרים אינו משתעבד עפמ"ש הרשב"ם (ב"ב דקע"ג ע"ב) על מה דאמרינן בש"ס דטעמא דערב משום בההוא הנאה דלא מהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' כתב וז"ל גמר ומשעבד בלב שלם ושליחותא דערב קא עבד מלוה כאילו הוא עצמו הלוה עכ"ל, וכיון דבערבות בעינן שליחות, וא"כ בערב לקטן כיון דאין שליחות לקטן לא אנן לדידהו ולא הם לדידן אינו שייך לגביה חיוב ערבות דלא עדיף ערבות משליחות גמור, ואף הערב לעכו"ם אינו מתחייב מדינא כיון דאין שליחות לעכו"ם אלא דעכו"ם לא ציית דינא דידן ע"ש, ולענ"ד יש לדון בדין זה מכמה טעמים, חדא דהא כתב הרא"ש (פ"ק דקדושין די"ט) דמשו"ה באומר אב לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דמהני קבלתה מדין שליחות ואע"ג דאין שליחות לקטן היינו דוקא כשבא לזכות לאחר אבל היכי דהשליחות הוה לטובת וזכות הקטן מהני ע"ש, וא"כ ה"נ דהשליחות הוא בשביל טובת הקטן דעי"ז מתחייב זה בערבות ובכה"ג יש שליח, אלא די"ל דלא דמי להתם דע"י השליחות מגיט הנאה ממש להקטנה, דמקבלת וזוכית בקדושיה ובא לה הנאה גמורה, דאם לא מהני השליחות היתה צריכה להחזיר הכסף שקיבלה, ועתה נשאר הכסף בידה, ובכה"ג דמגיע לה הנאה ממש מהני השליחות, משא"כ הכא דהשליחות הציל לקטן רק מהפסד, דאילו לא מהני השליחות ולא נתחייב הערב היה אחריות ההלואה על הקטן, ואי נימא דיש שליחות, חייב הערב, ואין כאן הנאה גמורה יותר מאילו לא הלוה כלל, ורק מן ההפסד הוא דמצילו, ובכה"ג אפשר דלא מיקרי הנאה להיות מועיל השליחות, והכי משמע מדברי הרא"ש גופא שם ד"ט שכתב את סברתו בקצת הוספה שכתב וז"ל הלכך נ"ל דהא דאין שליחות לקטן היינו כשעושה שליח לזכות לאחר דמיעוטא דקטן משליחות היינו מקרא שכתוב בגט ותרומה ופסח והיינו דוקא לאחר בשליחותו אבל בקדושי קטנה שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה מהני שליחותה לעצמה כאילו קיבל אביה קדושין בשבילה דקטן אית לי' זכייה כשדעת אחרת מקנה לו וכו' עכ"ל, ומדהוסיף טעם דקטן אית לי' זכייה בדעת אחרת מקנה, לא שייך זה כ"א היכי שזוכית ממש משא"כ בערב שאין זוכה הקטן כלום ולכן אע"ג דטובה היא לגביה אפ"ה לא מהני, ועוד היה מקום לדון בזה דלא אימעיט קטן משליחות כ"א בדבר המוטל על המשלח לעשותו וכמו הפרשת תרומה דמוטל המצוה על בעה"ב להפריש תרומה, אלא דאפ"ה שליח נמי מהני משום דשליחו של אדם כמותו, וכיון דבעינן בזה שליחות ושיהא השליח כמותו בזה אמרינן דקטן לא מהני להיות כמותו, אבל בכה"ג דהלואת המעות אטו שליחות בעינן בזה, וכיון דע"י דבורו של ערב הלוה זה נתחייב הערב, ובזה י"ל שגם קטן מהני כיון דלא בעינן בזה שליחות ורק מעשה קוף קא עביד דמוסר המעות ע"י צוויו של הערב, ועיין מה שהארכתי בחבורי לגיטין דס"ד:
ליישב בזה קושית התוס' שם גבי הא דאמרו שם דקטן מצי לזכות העירוב עבור אחרים, והקשו מתוס' הא זכייה הוא מטעם שליחות ואין שליחות לחטן, וכתבתי נמי לתרץ דשליחות של זכייה כיון דאין הדבר מוטל על הזוכה רק מעצמו הוא זוכה ונעשית שלו, בהא לא בעינן רק שיהא שלוחו לזכות עבורו כמו חצר הזוכה, דבודאי לא אמרינן שהחצר הוא כמותו ממש, רק שליח לזכות הוא ובכה"ג אפי' קטן נעשה שליח ועיין מה שכתבתי שם באריכות, אכן אכתי יש לחלק דלא דמי לזכייה דהתם ודאי דלא בעינן שיהא השליח כמותו כיון דלא מוטל על המשלח שום דבר בפועל, משא"כ הכא בערב אטו המלוה זוכה בזה שום דבר עבור הערב, ורק אמרינן דמה שמלוה הוא המעות חשוב כאילו הערב בעצמו הלוה זה, וא"כ אכתי בעינן שהמלוה יהא חשוב כמותו של הערב, וזה לא שייך בקטן דקטן לא יוכל להיות כמותו, ומ"ש מהשולח הבעירה ביד קטן דפטור נמי משום דאין שליחות לקטן כיון דהחיוב יוכל לבוא רק אם נימא דפעולת הקטן חשוב כפעולת המשלח וזה לא אמרינן בקטן, וה"נ בערב כוותי' כיון דהחיוב לא יוכל לבוא רק אי נימא דהמלוה הקטן חשוב כפעולת הערב וכאילו הוא עצמו הלוה וזה לא שייך בקטן וצ"ע: