אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות נזקי שכנים › סימן קנד

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות נזקי שכנים · סימן קנד

סימן קנג

סעיף ג' ברמ"א ואם באו שניהם לפתוח בבת אחת פתח נגד פתח או חלון נגד חלון אם אחד מהם אינו חסר והשני נהנה כופין על מדת סדום, עיין בנתיבות שהקשה דמאי שנא מחלוקת חצר דלקמן (סי' קע"ד) באם אחד רוצה שיתן לו חלקו על מצר שלו דסובר הרא"ש דאין זה מדת סדום אם ירצה להעלות לו בדמים ומשום דיכול לומר לא אתן לך זכותי שיש לי כ"א בדמים מרובים, א"כ ה"נ למה לא יכול לומר כן ע"ש, ולמה שכתבנו בחדושינו לעיל בסימן הקודם דדוקא בבר מצר הוא דאמרי' כן ומטעמא דכתבתי שם, אבל בשארי דברים גם הרא"ש סובר דזה לא חשיב קפידה וכופין על מדת סדום ע"ש:

שם ברמ"א וי"א בחלון נגד חלון מהני, ועיין בסמ"ע סק"י שכתב דטעם פלוגתתם, דמ"ד דגם בחלון נגד חלון לא מהני חזקה היינו משום דסובר דיש איסור ע"ז, ומ"ד דמהני חזקה משום דסובר דהאיסור בקפידה תליא, ומשו"ה בחלון נגד חלון דלא רגילי להקפיד כל כך מהני בהו חזקה ונ"מ יש ביניהם אפי' בפתח נגד פתח דלמ"ד משום איסור לא מהני נמי מחילה גמורה או שטר וקנין, ולמ"ד משום קפידה, דוקא חזקה לא מהני בפתח נגד פתח, אבל מחילה גמורה או שטר וקנין מהני אפי' בפתח נגד פתח ע"ש היטב, ותמה אנכי על מאור עינינו הסמ"ע ז"ל איך פלטה קולמסו דבר כזה, דמקור הדין הוא הרמ"ה שהטור הביא זה משמו, ושם מפורש דלא כהסמ"ע לא בטעם הדבר דחלון נגד חלון מהני' ולא בדין דפתח נגד פתח. דמה שכתב דטעמו של הרמ"ה הוא משום דסובר דהאיסור בקפידה תליא ואם רוצה רשאי למחול, מפורש הוא ברמ"ה דיש איסור בזה ואין רשאי למחול אפי' בששניהם רוצים, אלא דטעמו דבחלון נגד חלון שרי הוא מטעם אחר כמבואר בדבריו שנעתיק בזה ועוד שאפי' אם ברמ"ה לא היה כתוב כן, לא אדע איך אפשר לומר דהאיסור בקפידה תלוי ומהני מחילה, הא בש"ס גופא משמע להדיא דמחילה לא מהני, דקאמר התם וירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה ראה שאין פתחיהן מכוונים זה לזה אמר ראוים הללו שתשרה עליהן שכינה, ומשמע דאילו מצא שפתחיהם מכוונים לא היו ראוים לשכינה ואי ס"ד דמהני מחילה כי מכווני נמי אמאי אין ראוים דלמא ממחל הוא דמחלי אהדדי, ואדרבה דמאן דמוותר ומוחל על הזיקו עדיף טפי, אע"כ דהוה דבר איסור דאין ניתר גם במחילה, מיהו יש לדחות קצת דמשו"ה קאמר רק השתא כשראה שאין מכוונים, דהשתא היה בטוח בחסידותם וראוים ודאי לשכינה, משא"כ אם היה מוצא פתחיהן מכוונים ואף שיש ספק שמא מחלי אהדדי, מ"מ מספק לא היו יכולים לומר שראוים דשמא בגזילה עשו כן ואמנם אף שהראיה אפשר לדחות מ"מ הרמ"ה כתב להדיא דאיסור הוא ולא מהני מחילה, וגם מ"ש הסמ"ע דלמ"ד זה דבחלון נגד חלון מהני חזקה סוכר נמי דבפתח נגד פתח מהני מיהא קנין או מחילה גמורה, גם זה אינו, דהא הרמ"ה הוא מרא דהאי דינא דסובר דבחלון נגד חלון מהני חזקה, והוא כתב להדיא דבפתח נגד פתח לא מהני אפי' מחילה גמורה וגם קנין, ובכדי לאמת דברנו נעתיק בזה כל לשון הרמ"ה וז"ל מה ראה, ראה שאין פתחיהן מכוונים אמר ראוים שתשרה עליהם שכינה מיהא שמעינן דבהא איסורא נמי איכא משום צניעותא דנשי, ואע"ג דאחזיק נמי לא מהניא בו חזקה וכו' אלא משום דלאו מידי דמשתריא במחילה הוא ודוקא בפתח נגד פתח דלא סגיא דלא מסתכל וכו', אבל גבי חלון דאפשר לאשתמושי ולא לסתכל ברשותא דחבריה אע"ג דלכתחלה יכול למחות אי אחזיק קיימא ליה חזקה ואע"ג דכי מייתינן לקרא דוירא את ישראל אמתניתין דלא יפתח קא מייתינן דמיירי בין לפתח נגד פתח בין בחלון כנגד חלון אלמא תרווייהו חד טעמא וחד דינא נינהו ה"מ לכתחלה דומיא דמתני' דמייתינן לה עלויה דמיירי לכתחלה אבל לענין חזקה הא כדאיתא והא כדאיתא וכי תימא כיון דמידי דאית בו איסורא ולא משתריא במחילה כי מתרצי תרווייהו בהכי נמי אנן היכי שבקינן להו, שאני התם דהרחקה יתירה הוא משום דלא אפשר להו להשתמש תרווייהו בההוא דוכתא דמטי ליה היזק ראיה דרך צניעות מיהו כיון דאפשר דמסלק כל חד מינייהו תשמישיה מהאי דוכתא בעידנא דמשתמש בו חבריה ואניס נפשיה דלא לאהדורי אפי' לההוא דוכתא דמטי לי היזק ראיה וכו' ליכא מדינא לעכובי עלייהו דיכלי למימר אנן מזדהרינן בנפשין דלא לאשתמושי אלא דרך צניעות, ועוד דלאו כל הרחקה יתירה כייפי עלה בי דינא אלא מידי דברירא מילתי' דאתי בה לידי הרגל עבירה עכ"ל, והרי דברים מפורשים חזינן הכא דטעם הוא משום איסור, וגם בחלון נגד חלון הוה משום איסורא, אלא דחז"ל לא היה ביכולתם לבטל המחילה מספק כיון דאפשר לדחוק עצמן שלא יסתכלו, מימר אמרי אנן לא נסתכל, ומספיקא אי אפשר לבטל המחילה ובפתח נגד פתח דלא סגי שלא להסתכל לא מהני מחילה, דהא הוא הקשה גם על חלון נגד חלון למה מהני מחילתם כיון דיש איסור היכי שבקינן להו אנן, אלא דניחא ליה משום דבזה אפשר לדחוק ולא להסתכל אבל בפתח דלא סגיא שלא להסתכל ודאי שאפי' נתרצו שניהם ועשו קנין ומחילה גמורה לא שבקינן להו אנן כיון דהאיסור ודאי וזה ברור, וברור אצלי שהסמ"ע כתב כן רק מפני שלא ראה ברמ"ה גופא, ולא ראה כ"א בלשון הטור שהביאו אבל אם היה רואה לשון הרמ"ה גופא כלשונו שהעתקתי לא הי' כתוב כזה ודו"ק:

סעיף ה' ברמ"א אבל היו לו שני פתחים של שני שני אמות לא יוכל לעשות פתח אחד של ארבע אמות, ובט"ז חולק ע"ז דבכה"ג ליכא איסורא והוכיח כן דאי גם בכה"ג יש איסור, א"כ במקום דקאמר בש"ס דפתח אחד של שמונה אמות לא יעשנה שתים בני ארבעה משום דא"ל בחד פתחא מצינא לאצטנועי מינך, למה לא קאמר רבותא יותר דמשני פתחים בני שתים לא יעשה אחת בת ארבע אע"ג דיש בזה תרתי לטיבותא, חדא דביש לו שתי פתחים שקל תמניא בחצר, ארבע לכל פתת ועכשיו לא שקל אלא ארבע, ועוד דבשני פתחים לא הוה מצי לאצטנועי כמו עכשיו בחד פתח, אלא ודאי דבזה שרי באמת דאין לו שום היזק ע"ש, ותמה אנכי על דבריו במה שכתב דאין בזה שום היזק, הא להדיא בש"ס דמפתח קטן לגדול יש היזק, משום דמצי אמר בפתחא זוטי מצינא לאצטנועי מינך ולא בפתחא רבה, וכיון דאיכא היזק אע"ג דבצד האחר יש לו נמי טובות כשיעשנה פתח אחד משתי הקטנות וכמ"ש הט"ז דירוויח בחצר שלא יתן אלא ארבע, וגם בשתי פתחים קשה יותר לאצטנועי מבפתח אחד, מ"מ כיון שגם מפתח קטן לגדול איכא היזק מצי לומר לדידי ניחא יותר פתחים קטנים אף שיהיו שתים מפתח אחד שיהיה גדול, דלדידי שוה וכדאי יותר לסבול ההיזק מהארבע אמות היתרים וגם ההיזק השני, רק בכדי שלא לסבול ההיזק מפתח גדול, ובזה ניחא מה שהקשה גם הש"ך ע"ז דאין נמצא זה הדין בש"ס שלנו, וכתב דהב"י טעה בזה ע"ש בס"ק ט', והא למה שכתבתי איתא להדיא בש"ס קפידת ההיזק מפתח קטן לגדול, וממילא דנשמע מינה שגם משני פתחים בני שתים אסור לשנות ולעשות פתח אחד בת ארבע, דאע"ג דבזה יש תרתי לטיבותא אפ"ה מצי לומר לדידי ניחא יותר להפסיד את שני הטיבותות הללו רק שלא לסבול ההיזק שמקטן לגדול, וגם קושית הט"ז למה לא קאמר הש"ס הרבותא דמשני פתחים קטנים לא יעשה אחד גדול, נמי אתי שפיר, דהא זה כבר ידעינן מאידך דרמי בר חמא דאמר התם מקמי' דמפתח קטן לגדול אסור לשנות משום דמפתח קטן נקל יותר לאצטנועי וכיון שידעינן שיש קפידה בזה ממילא נדע מעצמנו שגם משני פתחים קטנים לא יעשה אחד גדול, דמה מועיל שיש בזה תרתי לטיבותא כיון דסוף סוף גם בצד האחר יש היזק מצי הלה לומר לדידי ניחא יותר להפסיד הטיבותות הללו אף שתרתי הם, בכדי שלא לסבול ההיזק שיש בין קטן לגדול, ולא הוצרך הש"ס לאשמועינן כי דבר פשוט הוא שילפינן מאידך דרמי בר חמא, דכבר ידעינן הקפידה שבין קטן לגדול, ולכן באידך דרמי בר חמא אשמועינן דין אחר, והוא הקפידה שבין אחד לשנים ודו"ק היטב כי הדברים ברורים לענ"ד להצדיק את דברי הב"י והסמ"ע:

סעיף ו' במחבר מי שבא לפתוח חלון לחצר חבירו וכו' בעל החצר מעכב עליו וכו' ואעפ"י שהוא גבוה תעלה בסולם ותראה והקשו הרמב"ן והרמ"ה מ"ש גבי חלון דיכיל למחות מטעם דמותבת שרשיפא וחזית ומ"ש לגבי כותל חצר דאין מחייבין אותו לבנות יותר יותר מד' אמות ולא חיישינן דלמא מותיב שרשיפא, ובקצוה"ח אמנם כתב חילוק יפה דרק לענין למחות לכתחלה הוא דהוה קפידה, דאפי' בקפידה משהו מצי לעכב דלא הוה תו מדת סדום, אבל לחייב בבנין בעינן היזק גמור ע"ש, ואפ"ה הוצרך לן נמי לטעם הרמב"ן, דהרמב"ן הכי קשיא לי' למה לא מיקרי זה היזק גמור דלא לחייב לבנותו נמי, ומאן מפיס דההיזק הוא קטן כל כך עד שאין בו כ"א לדחות המדת סדום אבל לא לחייבו בבנין, והא כיון דיצא מזה היזק ראיה, ובהיזק ראיה מחויב נמי לבנות בכדי להסיר ההיזק, וגם הרמב"ן ידע שיש לחלק כהקצוה"ח דאינו חשוב היזק כ"א לדחות המדת סדום, אלא דזה גופא קא קשיא לו למה ומ"ט לא חשוב היזק לחייבו בבנין נמי ולזה הוצרך לחלוקו נמי דלא עבידי אינשי לאותבי שרשיפא בחצר, ואמנם גם בתירוץ הרמב"ן לחוד נמי לא סגי לן, דלתי' הרמב"ן א"כ בכותל שבחצר יכול לעשות חלון למעלה מארבע אמות וכ"כ הנתיבות באמת, אבל כל הפוסקים לא הזכירו חידוש זה, ולזה הוצרך לן נמי לשני התירוצים של הרמ"ה, בתירוץ האחד כתב דגבי חצר כיון דעד השתא היה יכול לראות גם שלא בכוונה כיון שאין כותל מפסיק ביניהם, והיזק כזה מחייבינן אותו לבנות ולהסירו, אבל כי בני כותל ארבע אמות לא יוכל לראות שלא בכוונה, וליחוש דלמא מותיב שרשיפא ויכוון להזיקו, לזה לא נוכל לחייבו, דאי נחייבו גם שלא יוכל להזיק בכוונה א"כ אין לדבר סוף. דאי נמי עבדי כותל עשרים אמה ויותר איכא למיחש דלמא יעמיד הולם גבוה עשרים וקאים וחזי לי', אלא ודאי דלא מחייבינן לבנות רק להסיר ההיזק שיוכל להזיקו גם שלא בכוונה, וכל זה הוא לגבי חצר דעד השתא היה פרוץ לגמרי, אבל לגבי חלון כיון דעד השתא לא הוה מצי חזי ליה כלל כי בעי השתא למפתח חלון דמצי חזי לי' מיני' אפי' למעלה מעשרים אמה מצי כפי לי', ולפ"ז בכותל שבחצר נמי אין יכול לעשות חלון למעלה מארבע אמות, כיון דעד השתא היה כותל בלא חלון ולא מצי חזי לו כלל, מחויב השתא, נמי שלא להזיקו כלל ואפי' למעלה מעשרים נמי, דדוקא על בנין הכותל גופא לא מח יבינן לבנות יותר מארבע אמות משום דעד השתא היה פרוץ לגמרי, אבל בחלון פשיטא שאפי' בכותל שבחצר אינו רשאי ואפי' גבוה מארבע אמות ודלא כהנתיבות, והנה גם בתירוץ זה נמי אכתי לא סגיא, דהא תינח כשבא לבנות כותל חדש שעד השתא לא היה שום כותל, אבל אם בא לבנות כותל שנפל ראוי לחייבו גם גבוה מארבע אמות לפי"ז, כיון דגם עד עתה היה גדור ובאמת הא קיי"ל דאפילו בכותל שנפל והיה גבוה טובא אין מחייבין יותר מארבע אמות, ולזה בע"כ דהעיקר כהתי' ראשון שכתב הרמ"ה וז"ל דשאני חלון דיכול לראות מיני' לבעל החצר ובעל החצר לא מצי לראותו כי היכי דידע לאצטנועי מיני', ואילו גבי חצר כי מוטיב שרשיפא וחזי לי' לחברי' יכול חבירו לראות אותו ג"כ ולאצטנועי מיני' ודו"ק:

סעיף י' במחבר היתה חלון קטנה כו' בעל החצר יכול לבנות כנגדה וכו', ובקצוה"ח הביא בשם הרמב"ן בחדושיו דדוקא כנגדו יכול לבנות, דלענין שלא יאפיל הוא דאין לו חזקה, אבל מלמעלה שלא יציץ ויראה ומלמטה שלא יעמוד ויראה יש לו שאם אתה מתיר לו היזק ראייתו אתה מצריכו לסותמו ולא הא אלא בבאין שניהם בבת אחת לבנות אינו בדין שנתיר לזה היזק ראיה שגיריה הוא ובקצוה"ח השיג עליו והעלה דהעיקר כהמחברים האחרונים שהביא הרמב"ן ע"ש, וכבר קדמו בזה בשמ"ק (ב"ב דנ"ח) לאחר שהביא דברי הרמב"ן כתב וז"ל ואין דינו ברור אצלי דהיכי ליפסד האי שלא יבנה כאשר יאות לו בשלו מפני האחר שפתח חלונו ולקח אוירו שלא ברשות אין אלו אלא דברי נביאות, ומסתברא כמחברים אחרונים שאין לו מכנגדן ולא מלמטן אלא יבנה כאשר יאות לו ולא יהא נפסד בכלום ע"ש:

סעיף י"ב בסמ"ע ס"ק כ"ז והרמב"ם שכתב ג"כ טעם זה בסתימת החלון אע"ג דס"ל דגם בשאר נזיקין הו"ל חזקה מיד וכו', ועיין בחדושנו לעיל (ריש סי' קנ"ג) מה שכתבנו מזה:

סעיף כ"ה ברמ"א ראובן שבנה בביתו חדר לאוצר יין ושמן צריך אויר לקרר היין ובא חבירו לבנות כותל כנגדו יכול ראובן למחות וכו' דמאחר שהחדר מוכן לאוצר ועשאו בביתו ברשות אין חבירו רשאי לעשות לו היזק בבנינו, ובמקור הדין שהביא הב"י בשם הרשב"א כתב וז"ל הדין עם ראובן שכל שקדם האוצר אעפ"י שעכשיו אין שם יין ושמן הרי הוא מוכן לכך ואין הלה רשאי לעשות בביתו דבר שמזיק את האוצר עכ"ל, ועיין בב"י שהבין דנידון דרמ"א אינו דומה לנידון דהרשב"א, דברשב"א מיירי שבחדר היה מכבר יין ושמן ורק עכשיו אין בו יין ושמן, וא"כ היה החדר מכבר אוצר ממש ומשו"ה כתב כל שקדם האוצר וכו' דבר שמזיק לאוצר כיון דבאמת היה כבר אוצר ממש, אבל עובדא דרמ"א מיירי שבנה בביתו חדר לאוצר ועדיין לא היה בשום פעם שם יין ושמן רק שהכינו לאוצר, ולכן הקשה על הרמ"א דאמאי פסק דהמזיק צריך להרחיק עצמו, הא דין זה דעשאו הכנה לאוצר הוא בעיא דלא איפשטא בש"ס (ב"ב ד"כ ע"ב) ריבד וריבץ חהו ריבה בה חלונות מהו רמי בה תמרי ורמוני מהו וסלקא בתיקו בש"ס ואיפסקא לקמן (סי' קנ"ה) בכולהו דלכתחלה מצי אעכב ואם עבר ועשה אינו יכול להסירו, ועל הרשב"א גופא לא קשה לו, דלפירושו הא מיירי הרשב"א כשהיה אוצר ממש מכבר, ולכן פסק דגם אם עבר ועשה צריך להסירו, ובש"ס לא עלתה בתיקו כ"א בעשאו הכנה לאוצר, אבל הרמ"א דמיירי גמי בעשאו הכנה ואפ"ה פסק דצריך להסירו גם כשכבר עשה קשה לי' דהא בעיא דלא איפשטא הוא וכזה הקשה גם הנתיבות וע"ש שנדחק ביישובו, ולענ"ד תמה אני על מה שעשאו פירוד בין הדבקים, היינו בין הרמ"א והרשב"א הא הרמ"א הביא זה בשם הרשב"א, וגם מה שכתבו דהרשב"א מיירי שהיה כבר אוצר ממש, ולא רק הכנה, הא מלשון הרשב"א שכתב אעפ"י שאין שם יין ושמן הרי הוא מוכן לכך, הרי טעמו נמי רק מפני שמוכן ולא מפני שנעשה כבר אוצר, ואי קשיא להו מש"ס דב"ב דסלקא התם בתיקו בהכנה לאוצר, גם על הרשב"א אפשר להקשות כן, אבל באמת לא קשה מידי מהתם, ואשתמיטתי' להגאונים הללו דברי רבינו הרמ"ה שהאיר עינינו בכללא דהאי מלתא, ובחדושיו לב"ב שם בסוגיא זאת כתב וז"ל ברם צריך את למידע דהאי בעיא דכיבד וריבץ לאוצר וכו' דשמעת מיצה דלא מצי בעל האונר לעכובי אבעל החנות עד דמעייל בעל האוצר תבואה לגבי' מקמי דלסמוך בעל החנות הזיקיה ה"מ כשבא העליון לעשות העלייה אוצר, דכיון דעד השתא האי עלייה לדירה הוה קיימא כל כמה דלא עביד לה אוצר ממש מחמת דמגח בה תבואה אי נמי דמשני לה בצורת בניינה מעלייה לאוצר לגמרי לא מצי לעכב ולא מצי אמר למחר ממליכנא ועבידנא לה אוצר כדאמרינן טעמא דכי ליכא אוצר סמיך דירה שאני אין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר דשמעת מינה דאי מוכחא מילתא מעיקרא דלאוצר עבידא אע"ג דאכתי לא מנח בה תבואה מצי מעכב, תדע נמי דע"כ לא פליגי אלא בבא לסמוך בצד המצר אבל היכי דעביד בור וקאי אע"ג דאכתי לית בו מיא דכו"ע לא פליגי דאינו סומך ואפי' לאביי וכ"ש לרבא דאפי' היכי דליכא בור בשדה העשויה לבורות אינו סומך וכ"ש הכא דאיתי' לאוצר וכן הלכתא עכ"ל, ואחרי הדברים הללו מה יוכלו עוד להקשות על הרמ"א מהש"ס דב"ב, הא כל הבעיא דבש"ס אינו כ"א בבא לשנות עלייתו לאוצר, שעד עתה היתה משמשת לדירה ועכשיו בא לשנותה לאוצר, ובזה הוא דמיבעי בש"ס, אבל אם בנה חדר ומתחלת בנייתו ייחדו לאוצר, ומעולם לא ייחדו לדירה, בכה"ג אפי' לא היה בו מעולם יין ודאי דחשיב כאוצר ממש, דדמי לבור אע"ג שאין בו מים, ולפ"ז הרמ"א שכתב כאן שבנה בביתו חדר לאוצר, פי שמתחלת בנייתו ייחדו רק לאוצר ולא לדירה, בכה"ג לכו"ע אין חבירי רשאי לעשות לו היזק, דזה הוה כאוצר ממש, ובכה"ג נמי מיירי הרשב"א, ודברי הרמ"א הן המה דברי הרשב"א ממש ומ"ש לקמן (סי' קנ"ה) דאם עבר ועשה א"צ להסירו, התם מיירי בבא לשנות עליית בית דירתו לאוצר וכמ"ש שם להדיא, ואין שום דמיון להך דהכא שייחד החדר מתחלה לאוצר, וזה ברור, ועיין מה שכתבנו עוד בחדושנו לקמן בריש סי' קנ"ה, מיהו הרמב"ן הביא בשם ירושלמי בתחת ביתו שדר כש"כ דאסור לעשות רפת בקר:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה