אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות נזקי שכנים › סימן קנג

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות נזקי שכנים · סימן קנג

הלכות נזקי שכנים

סעיף ב' במחבר הוציא את הזיז ולא מיחה בעל החצר לאלתר וכו', כתב הסמ"ע וז"ל לאלתר נראה דהאי לאלתר לאו דוקא הוא אלא רוצה לומר לאלתר מכי אתברר ליה הזיקו ושתק ודוקא בלסתום חלונו בפניו אמרינן דלאלתר הוה חזקה, משום דמסתמא נתברר לו הזיקו מיד עכ"ל, ובקצוה"ח הקשה על החילוק שכתב הסמ"ע בין לאלתר דחלון ובין לאלתר דשאר נזיקין, ונסתייע מלשון הרמב"ם (ספי"א מהלכות שכנים) שכתב וז"ל מי שהחזיק בנזק כגון שפתח חלון או פתח או אמת המים וכו' ע"ש, ומדכתב הרמב"ם פתח חלון עם שאר נזיקים משמע דלאלתר דשניהם שווים ע"ש, ואיני מבין מה מקשה על הסמ"ע הא מימרא מפורשת בש"ס הוא, אמר רב נחמן ולסתום לאלתר הוה חזקה שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק (ב"ב ד"ס), הרי דרב נחמן גופא מחלק בין היזק דסתימת חלון לשארי נזיקין, והוסיף בטעם משום דאין עשוי שסותמין בפניו ושותק,. ודין זה הוזכר ברמב"ם ומחבר לקמן (סי' קנ"ד) ומה שנסתייע מלשון הרמב"ם כגון שפתח חלון או פתח או אמת המים, הרי שהשוה היזק דחלון עם שארי נזיקין, נתחלף לקצוה"ח בזה פתיחת חלון על סתימת חלון, הרמב"ם השוה פתיחת חלון עם שארי נזיקים, וזה באמת שוה באין חילוק ביניהם, אכן הסמ"ע מיירי בסתימת חלון, ובזה הוא מימרא מפורש בש"ס דמחלקינן בזה לבין שארי נזיקין ומטעם דאין עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק ואי קשיא על הסמ"ע הא קשיא לי על לשונו שכתב משום דמסתמא נתברר הזיקו מיד, והא בסתים חלונו בפני הניזק גופא מיירי כדאמר הטעם שאין אדם עשוי שסותמין אורו שבפניו", וכיון שההיזק נעשה לעיניו הרי ודאי ראה וידע, ומה לשון "מסתמא" דכתב, וז"ל הרמ"ה בחדושיו לב"ב אמר רב נחמן ולסתום לאלתר הוה חזקה לפי שאין עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק, ודוקא בפניו כדקאמרינן בהדיא אבל שלא בפניו לא הויא חזקה עד דמתברר דחזייה ושתיק עכ"ל ע"ש וי"ל דהסמ"ע מפרש דהאי בפניו דקאמר בש"ס לא שההיזק נעשה לעיני הניזק, וכגון שהוא עמד בשעה שסתם קאמר, אלא בפניו על הסתימה קאמר, שסותמין האור בפניו שלא יוכל לראות, אבל לא שהניזק עמד בשעת מעשה, ובאמת מוכרח לפרש כן, דהא רב נחמן נראה שרצה לחלק בין היזק דסתימת חלון לשארי נזקין, ואי נימא דהאי בפניו דקאמר הוה פירושו לעיני הניזק, שהוא עמד בשעת מעשה וראה, א"כ בשארי נזקין נמי היכי דהניזק עמד בשעת מעשה וראה ההיזק בעיניו דלאלתר הוה חזקה, דמה דבעינן השיעור כדי שיתברר הנזק, היינו כשלא היה הנזק בשעת מעשה, אבל כל בפניו לאלתר הוה חזקה אפי' בכל הנזקין, אע"כ דגם בסתימת חלון מיירי שהניזק לא היה בשעת מעשה, ובפניו דקאמר על הסתימה קאי דסתימה הוא בפניו כלומר שלא יהא יכול לראות שוב, ושפיר צדקו דברי הסמ"ע שכתב דמסתמא היזק דסתימת חלון מתברר מיד, וזה ברור ואמת:

ועיין בנתיבות ס"ק ג' מ"ש בכוונת הפלוגתא דר' ישמעאל בר"י ור' חיא, ואמנם בחדושי הרמ"ה כתב דהאי מעשה לא מתוקמא אלא בדחזייה חבריה ושתיק, דר' ישמעאל בר"י סובר כיון דפתח לחלון באפי' דחברי' ושתיק לאלתר הוה חזקה ור' חיא סבר דלא הוה חזקה לאלתר אלא כשאר נזיקין ותשמישין דהוה חזקה בשלשים יום מידי דהוה אכשורא כשל למי וה"מ היכי דאתברר דחזייה חברי' ושתיק אבל היכי דלא אתברר דחזייה חברי' ושתיק לא הוה חזקה עד שלש שנים, והוכיח שם דטעמא דר' חיא משום דלא הוה חזקה לאלתר הוא מדאמר רב נחמן עלה ולסתום לאלתר הוה חזקה מכלל דטעמי' דר' חיא בלפתוח משום דלא הוה חזקה לאלתר ע"ש היטב:

סעיף ד' היה חזיז רחבו טפח ומשוך כו' ד' טפחים וכו' החזיק בארבע על ארבע. והראב"ד כתב ע"ז וז"ל ואני תמה למה, ואם ויתר לחתור בכותלו חור של טפח יתיר לו לחתור ברוחב ארבע ויתן שם דף שיהא ארבע על ארבע אין אלו אלא דברי נביאות, ואולי נאמר שאם בא להפך משך הזיז שהוא ארבע טפחים לרוחב הכותל ולא יצא לאויר כ"א טפח יכול לעשות ודבר זה הדעת מקבלו לפי שאינו מקבל תשמיש כל כך וממעט במשא הכותל אעפ"י שהוא מרבה בחורים שמכניס בו הזיז עכ"ל והובא בשמ"ק ע"ש:

סעיף ח' ברמ"א אבל לא יוכל לומר לבעל הצנור להטותו לרוח אחרת או לשנות בו והוא שיש קפידה לבעל הצנור אבל בלא"ה כופין על מדת סדום, כ"כ הרא"ש (ב"ב פחז"ה) והביאו הטור דהא דאינו יכול לשנותו מרוח לרוח הוא דוקא כשיש קצת טענה לבעל המרזב שאין המים מקלחים יפה כאשר היו עושים אעפ"י שאין לו מזה היזק אבל בלא טענה כופין על מדת סדום רק שיקלחו מימיו, והנה בשער המשפט הקשה מדברי הרא"ש גופא (פ"ק דב"ב) והביאן הטור והרמ"א לקמן (סי קע"ד) דאחים או שותפים שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד את חלקו, דאם אמר אחד תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהיה סמוך לשדה אחר שלי ויהא הכל שדה אחד דאין שומעין לו אלא צריך להעלות בדמים עד שיתרצה חבירו ואין בזה מדת סדום משום דיש לו זכות בגורל דאם יפול הגורל לזה בין שתי השדות הרשות בידו שלא יחליף עמו אם לא בדמים יקרים משו"ה יפילו גורל אולי יגיע לידי איזה זכות ע"ש, וא"כ ה"נ אמאי לא יכול לומר לו לא אתן לך זכותי שיש במרזב הזה אם לא שתתן לי מעות ולמה הוה מדת סדום ע"ש ובמחילה מכ"ת לא עיין לא בש"ס ולא ברא"ש גופא במקור הדין בשעה שכתב זה, דהא זה מפורש בש"ס וגם ברא"ש דהיכי שאין שום טענה וקפידה לחלק כך או כך כופין על מדת סדום לכו"ע, דהכי הוא הצעת הסוגיא בב"ב (די"ב ע"ב) ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיא כי קא מפלגי אמר הבו לי אחצראי אמר רבה כגון זו כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף מצית אמרי מעלינן לך כנכסי דבי בר מריון חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אמר רבה כגון זה ודאי כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף זמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, תרווייהו אחד ניגרא אמר רב יוסף בזו מודינא דכופין על מדת סדום, הרי לנו בש"ס שלש חלוקות בדין זה בתביעה הראשונה דחד מצרא פריך רב יוסף על רבה דסובר מדת סדום מטעם דמצו אמרי מעלינן לך כנכסי דבי בר מריון, ובתביעה השניה, לחלוק שדה כנגד שדה, לא פריך תו מטעם זה, כ"א משום שמצא קפידה לצד המעכב, דזימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל ובתביעה השלישית דתרווייהו אחד נגרא הודה גם רב יוסף דכופין על מדת סדום, ובביאור הנ"מ שבין העובדות הללו נאמרו כמה שיטות, שיטת רש"י ורשב"ם דעובדא הראשונה מיירי דוקא בשדה הבעל ופעמים שזו מתברכת וזו אינה מתברכת, כי לפעמים הגשמים יורדים על שדה זו יותר מעל זו, ומשו"ה הוה שפיר קפידה דמצי אמר לו מעלינן לן, משא"כ בעובדא השניה דחדא אהאי נגרא וכו' דשדה בא השלחין הוא שמשקין אותה מנהר, לא שייך קפידא זאת, ולכן הוכרח רב יוסף למצוא קפידה אחרת דזימנין דהאי מידויל וכו', ובחלוקה השלישית שגם קפידא זו ליתא הודה רב יוסף דכיון דליכא שוה קפידא ודאי דכופין על מדת סדום, ושיטת ר"ת בתוס' והראב"ד והרשב"א והרא"ש כולם בחדא שיטתא קיימא ליישב השינוי שבדברי רב יוסף בהנה שלש חלוקות באופן אחר, ומפני שלשון ר"ת בתוס' קצר והרא"ש הרחיב ביאורו נעתיק לדברי הרא"ש וז"ל ופירש ר"ת דמעלינן לי' אנכסי דבי בר מריון כלומר בני מריון היו עשירים ולא היו מוכרים קרקעותיהן כ"א בדמים יקרים כך לא ניתן זכות שיש לנו באותה שדה אם לא בדמים יקרים ואין בזה משום מדת סדום שהרי יש לנו זכות בגורל זה שאם יפול לנו הגורל בין שתי שדות הרשות בידנו שלא נחליף עמך אם לא בדמים יקרים גם עתה נמי אין כאן מדת סדום אם אין אנו מבטלים חלקנו בשבילך, ורבה סבר לי' דכופין על מדת סדום ואין יכולים לעלות אותה שדה לפי שהיום או מחר אם נבוא למכרה תקחנה ביוקר או תחליף בשלנו בעילוי דמים דכיון שאין חלק זה שוה יותר משאר חלקים אלא מחמת מצרנותו של זה אין להם להעלותה מטעם זה דמדת סדום הוא והלכתא כרב יוסף עכ"ל, ובחלוקה השניה דחדא אהאי ניגרא לא שייך טעם דמעלינן ליה כיון שאין לאחד מהם שדה על המצר, ולאו משום טובה דליהוי אחד מצרא מבקש, ולכן הוצרך רב יוסף לטעם אחר דזימנין דהאי מידויל וכו', כן כתב הרא"ש להדיא ע"ש, ולפ"ז עיקר חלוקם דטענה דמעלינן לי' כנכסי דבי בר מריון לא שייך אלא היכי שחבירו חפץ בשדה זו כי היכי דליהוי לי' אחד מצרא, ביאור הדברים דהיכי שזה רוצה להעלות לו על הדמים במקום שקפידת חבירו בא ע"י טענה כזו שרוב בני אדם דרכם לשלם דמים בשביל הנאה זאת, אז מצי הלה לומר כיון שבאמת שוה לפניך יותר בשביל הנאה הזאת, לא נרצה לתת לך הנאה הזאת בחנם בלא דמים, כמו שלאחר החלוקה אם הגיע לנו השדה בין השדות היינו יכולים ליקח ממך הרבה דמים עבורה, כן גם עתה לא ניתן לך זכות הגורל בחנם, אבל במקום שאין לחבירו שדה על המצר, ורק רוצה בשדה הזאת בלי טעם וטענה, ולא הוא בעצמו ולא רוב בני האדם היו משלמים ממון בשביל הנאה הזאת, וכיון שאין הנאה כזאת שוה מעות לרוב בני אדם, לא יכול הלה להעלות לו בלא טענה וטעם רק כאילו בא להפסיד לחבירו שלא יקבל מה שירצה וזהו מדת סדום, ועיין במהרש"א שם ותבין את דבריי, והסבר הזה למדתי להבין מלשון הרשב"א המובא בשמ"ק שם שכתב כעין תירוץ הר"ת רק ביתר ביאור קצת וז"ל רב יוסף סבר שאין זה מדת סדום אלא אדרבה דבר שרוב בני אדם מקפידים בו הרבה, והרבה מתעלה חלק על המצר מי שצריך לו ויקפוץ עליו כל מי שצריך למוכרו ולא עוד אלא שיתייקר בו המצרן יותר מכדי דמיהן כדי לצרפו עם שדותיו ודרכן של בני אדם כך הוא ולפיכך יכולים לומר לו מעלינן לך כנכסי ובי בר מריון כלומר עילוי רב כנכסים המשובחים ביותר דלדידן שוה לו שמא יפול בחלקנו ותתייקר בחליפין ואין זו מדת סדום ותדע שהרי בטענה מועטת של שמא הן יכולים לבוא כדאמר רב יוסף בחדא אהאי ניגרא וחדא אהאי דא"ל זימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל כ"ש בטענה זו דישתכרו הרבה אם חלק זה יגיע לחלקם עכ"ל, הרי להדיא כדברנו למדקדק בזה היטב, ואחרי כל הדברים הללו ליתא לקושית השעה"מ, לא מיבעי לשיטת רש"י ורשב"ם דהא דסובר רב יוסף דאין זה מדת סדום בתובעו אחד מצרא, דהיינו דוקא בשדה הבעל דוקא דהקפידה גלוי ונכרת לכל, פשיטא דבחרוב שרוצה לשנותו ממקום למקום דלא שייך זה הוה זה מדת סכיה גם לרב יוסף, ואפי' לשיטת הר"ת וסייעתו נמי טענה הזאת נה שייך כ"א בבר מצר אבל בטענה אחריתא לא אמרינן הכי, ויהיה איך שיהיה הביאור בכוונת הש"ס עכ"פ זה מפורש בש"ס דיש חילוק בין הך דין דשותפין ואחים שרוצים לחלוק אחד מצרא דמבואר לקמן (סי' קע"ד) דזה לא הוה מדת סדום ודאי לרב יוסף דקיי"ל כוותי' ועדיף עוד מחד ארעא אהאי נגרא דאית בה קפידה דזימנין דמידויל וכו', וכלשון הרשב"א דטענה זאת מועטת מטענת אחד מצרא, לבין הך דין דתרווייהו אחד נגרא דמודה בה גם רב יוסף דהוה מדת סדום והאי דינא דמרזב דקיימינן הכא דמיא ממש לתרווייהו אחד נגרא, דכמו התם כן הכא ליכא שום טעם וטענה להקפיד וא"כ היכי מדמה השער המשפט ההיא דשותפין אחד מצרא דהוה טענה היותר טובה להאי דינא דמרזב שאין בה שום טענה כלל ומדת סדום הוא לכו"ע, ובזה מיושב נמי קושית הנתיבות (סי' קנ"ד אות ו') ע"ש וזה ברור ואמת בעזה"י:

סעיף ט"ז ברמ"א ובחזקת סולם ונעיצת קורות י"א דבעינן חזקת שלש שנים וטענה ויש חולקין כו', מחלוקת הזאת הובא בטור וז"ל פי' רשב"ם שלחזקה כזאת א"צ שלש שנים אלא בדבר שיש בו חסרון קרקע כגון פתיחת חלונות ומרזב ומזחילה שהם תשמישים הקבועים ורגילים לכתוב עלי' שטר אבל תשמיש קטן כזה אין רגילים לכתוב שטר עליו הלכך לאלתר הוה חזקה אבל טענה צריך, והגאונים פי' דאפי' הוצאת זיז ומרזב ומזחילה והעמדת סולם נמי א"צ חזקה שלש שנים שהטעם הוא משום מחילה וכיון שרואה אותו משתמש בשלו ושותק לאלתר הוה חזקה אפילו בלא טענה וכ"כ רמב"ן ז"ל ע"ש, והקצוה"ח הקשה איך אפשר לומר דטענה לא בעי נהי דשתיקה הוה מחילה אבל במה קנאו להיות שלו לתשמיש זה ולמה אינו יכול לחזור כיון דליכא קנין ע"ש שנדחק בזה, ונראה דלק"מ, דבכל הנהו נזקין יש שני דברים א') שמזיק לבעל החצר בתשמיש זה, כגון בהוצאת זיז מזיקו בהיזק ראיה, ובמרזב מזיקו בהורדת השופכין לחצירו, וכן בכולמו מזיק בתשמיש זה לבעל החצר, ב) שקונה בגוף החצר כשיעור הנצרך לקיום הזיז והמרזב באופן שבעל החצר אסור לבנות שוב במקום הזה ולסתור הזיז והמרזב, ולכן בפשיטות יתפרש דמה שכתבו דלא בעינן טענה, היינו לענין גוף ההיזק לענין שבעל החצר לא יכול להסיר הזיז והמרזב כל זמן שאין צריך לבנות במקום הזה, ורק שלא ירצה לסבול את ההיזק, בזה ודאי דלא בעינן טענה, דלכל היזק מועיל מחילה ואף שודאי שבעל הזיז לא קנה בחצירו כלום, אבל מה צורך לקנין בזה לענין זה סגי מחילה, אבל אם בעל החצר רוצה לבנות במקום הזה ודאי דבלא טענה לא מצי בעל הזיז לעכב עליו כיון דלא קנה בחצירו כלום במחילה לבד בלא קנין, ולא יקשה ע"ז ממ"ש המחבר לעיל סעיף ג' אם היה בזיז טפח החזיק באויר החצר כנגדו ואם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז ולבטל תשמישו בעל הזיז מעכב עליו, והא המחבר סובר דלאלתר הוה חזקה ואפ"ה סובר דקנה בגוף החצר שאין בעל החצר יכול לבנות, די"ל דהתם מיירי כשהיה טענה. אבל בלא טענה לית מאן דסובר דיכול למנוע לבעל החצר לבנות, דודאי לא קנה בלא קנין, וכ"כ להדיא בשמ"ק (ב"ב דנ"ח) וז"ל אמרו הגאונים חזקתו שלש שנים ומדבריהם אין לו חזקה אלא בטענה ונראין דבריהם מהא דתנן החלונות בין מלמעלו כו' ארבע אמות ואילו היה נקנה חלונות בחזקת מחילה לא היינו מונעים ממנו מלבנות בחצירו בכל מקום שירצה שאם מחל לו את נזקו לא הקנה לו ארבע אמות בחצירו וכיון שמצאנו רמז בחלונות שיש בהם טענה יש לנו לומר שאין שום חלון מוחזק בלא טענה ואת"ל שיהא לו חזקה בלא טענה איך מונעים ממנו מלבנות כנגדו וכו' וכלל שכל חזקה שאין עמה טענה כחלון וכיו"ב אין מונעים ברשותו של זה מלבנות בתוך שלו עכ"ל, הרי להדיא שהשמ"ק הביא דברי הגאונים ובעלי מחלוקתם שהביא הטור ופי' דאותן שאומרים דלא בעי טענה סוברים דרק לענין ההיזק מועיל המחילה אבל אין מונעים לבעל החצר לבנות נגדו משום שבגוף החצר באמת לא קנה, ועיין בחדושנו לקמן (סי' קנ"ה) סעיף ל"ה מה שכתבנו בישוב דברי הקצוה"ח וזה ברור:

סעיף י"ז במחבר היתה הסוכה סוכת ארעי וכו', עיין מה שכתבנו מזה בחדושנו לקמן (סי' קנ"ה סעיף ל"ה):

שם במחבר ואם חיבר ראש הכותל בטיט מיד החזיק והוא שיביא ראיה שראובן סייע עמו או ראה ולא מיחה והקשו האחרונים דהא לקמן (ס"ס קנ"ה) כתב המחבר דאם טען הניזק לא ידעתי או מחיתי על הניזק להביא ראיה, ובהשקפה ראשונה אמרתי דאין בזה שום סתירה, דהתם שהניזק מכחיש ואומר שלא ידע מעיקר ההיזק, היינו שלא ראה כלל שזה עושה ברשותו דבר כזה שיזיק לו, בזה ודאי דאינו נאמן בלא ראיה, דמסתמא כל אחד יודע מה שברשותו, ודבר רחוק הוא שלא ראה מה שהשני עושה ברשותו, משא"כ הכא דבעיקר הפעולה אינו מכחיש וגם הניזק אומר שראה שחבירו עושה קורה לסוכה בתוך ביתו, ורק שלא ראה שחיברו בטיט, וזה יוכל היות אמנם שבאמת כן הוא דלא ידע איך נעץ הקורה אם חיברה או לא חיברה, ובכה"ג על המזיק להביא ראיה שידע נמי שחברה בטיט ופשוט, ושוב ראיתי שכבר קדמוני הכנה"ג הובא בקצוה"ח כאן ודו"ך:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה