חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות מקח וממכר · סימן רכה
סעיף א' במחבר כך הדין בכל ממכר כו' אחריות טעות סופר, בתשובת עבוה"ג ובצ"צ הסכימו שניהם דבחליפין לא אמרינן אחריות טעות סופר, ויסוד ראייתם הוא מהרשב"ם (ב"ב דק"ז) לגבי פלוגתא דרב ושמואל באחין שחלקו ובא בע"ח של אביהן וטרף חלקו של אחד מהם דרב אמר בטלה מחלוקת משום דסובר אחים שחלקו יורשים הם ושמואל אמר וויתר קסבר אחין שחלקו לקוחות הם וכלוקח שלא באחריות, וכתב הרשב"ם וז"ל כלקוחות דמי דאין ברירה ונמצא שכל אחד נטל חלק אחיו וכאילו החליפו זה בחלקו של זה דמי והיינו לקוחות וכיון דלקוחות נינהו הא ודאי כלוקח שלא באחריות דמי כאילו אמרו זה לזה איני מקבל אחריות חלקך עלי דמי דמסתמא לא מקבלי דאע"ג דגבי מוכר קרקע לחבירו קיי"ל אחריות טעות סופר כו' ה"מ היכי דזבין קרקע מחבירו דלא שדי זוזי בכדי אבל לגבי ירושת אחים דכל אחד נוטל חלקו בההיא הנאה דאיהו לא מקבל אחריות על של חבירו גמר ומקני לי' לחבירו חלקו לגמרי שלא יקבל חבירו אחריותו עליו ולא תשתעבד לו שדהו כי היכי דדידי לא משעבדא לחבירו עכ"ל. הרי להדיא מהרשב"ם דבחליפין לא אמרינן אחריות ט"ס אלא כיון דהוו שניהם כלקוחות זה מזה בההיא הנאה דאין זה מקבל אחריות על חלקו גמר ומקני ע"ש, ולענ"ד יש לי פקפוק גדול בעיקר יסוד החילוק שכתב הרשב"ם, דהעיקר מה שגורם לו לחלק בזה הוא מחמת הקושיא שהו שה לו במה דאמר שמואל ויתר דכלוקח שלא באחריות הם, והא קיי"ל דאחריות ט"ס הוא, ומכח זה הוכרח לחלק דבחליפין אמרי' לאו טעות סופר בההיא הנאה וכו'. וכי מעיקרו מה קושיא יש בזה על שמואל, הא שמואל לטעמי' דס"ל באמת אחריות לאו טעות סופר בכל מכירה וכדאיתא להדיא בב"מ (די"ג ע"א) ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל שבח שפר ושעבוד צריך לימלך לא קשיא כאן בשטרי הלואה כו' כאן בשטרי מקח וממכר דעביד איניש דזבין ארעא ליומי' וכההיא כו' אתא לקמי' דמר שמואל א"ל כתבה לך אחריות וכו' א"ל והא מר הוא דאמר אחריות ט"ס א"ל ה"מ בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר לא. וא"כ לפי"ז שפיר קאמר שמואל דכלוקח שלא באחריות, דלטעמי' אזיל דסובר דבמכירה לא אמרינן אחריות ט"ס, ומה מקום עוד לקושית הרשב"ם דהא קיי"ל אחריות ט"ס, הא אנן בדשמואל קיימינן התם דסובר באמת אחריות לאו ט"ס, וראה זה פלא שבחדושי הרמ"ה לב"ב שם כתב בהדיא כן בטעמא דשמואל וז"ל ושמואל אמר ויתר קסבר האחין שחלקו לקוחות הוי וכלוקח שלא באחריות דמי שמואל לטעמי' דאמר אחריות בשסרי מקח וממכר לאו טעות סופר ע"ש, וכיון שנסתר היסוד ממילא נופל גם הבנין שמחלק הרשב"ם בין חליפין למכירה, דהא העיקר מה שגרם לו לחלק הוא רק הקושיא בדברי שמואל, אבל למה שכתבתי דקושיא מעיקרא ליתא ממילא אין מקום גם לחלוק זה, ומצוה רבה ליישב דברי הרשב"ם:
שם דאחריות טעות סופר הוא, ובש"ס מפרש הטעם משום דלא שדי זוזי בכדי, וממילא בנותן מתנה בסתם אין האחריות על הנותן וכמבואר לעיל (סי' קט"ו) דבנותן מתנה אם בא בע"ח של הנותן וטרפה מן המקבל אין המקבל מתנה יכול לתבוע להנותן, והנה בשער המשפט הקשה דנהי דבנותן מתנה מסתמא לא קבל עליו אחריות מ"מ כשטרפה בעל חוב של הנותן יכול המקבל לומר הרי פרעתי את חובך ומשתרשי לך ולא דמי לפורע חובו של חבירו שלא מדעתו דפטור מלשלם דהא הכא הבעל חוב נוטל ממנו באונס ומדינא ובכה"ג לא אמרי' פורע חובו של חבירו פטור, וא"כ אמאי לא מצי המקבל מתנה לתבוע מהנותן מה שפרע חובו ומ"ש מנותן לחבירו בית או שדה ואח"כ שרפו דפשיטא דחייב לשלם לו עבור הזיקו ע"ש, ומאוד יש לתמוה על דבריו, וכי מה דמיון הוא לפורע חובו שפורע ממעות שלו, ולכן אי פרע באונס ודאי דחייב לשלם לו דמשתרשי לי' במעות של זה, משא"כ בב"ח שנוטל השדה ממקבל, לא ממעות של מקבל הוא גובה רק של עצמו כיון דמשועבדים לו בחובו והנותן לא היה לו רשות לתתם במתנה לזה אחרי שכבר נשתעבדו לזה בחובו ונמצא דמעולם לא היו של המקבל מתנה דנתינה בטעות היתה, וא"כ בשביל פריעת החוב לא שייך לומר דיהיה למקבל תביעה ע"ז כיון דהב"ח שלו הוא דנוטל ולא משל המקבל, ורק אם יש לו תביעה הוא רק בשביל זה שנתן לו מתנה ואח"כ לקחוהו ממנו בכי הא שפיר אמרי' כיון דבלא אחריות נתן לו אין מחויב לשלם לו, וגם מה דמיון הוא לנותן מתנה ואח"כ שרפו, דהתם כיון דבשעת נתינה היה הבית של הנותן ולא היה משועבד לשום אדם באופן שהיה לו הרשות לתת הבית לכל מי שירצה, וכי נתן ברשות נתן וזכה בה המקבל בדין ולכן כי חזר הנותן ושרפה ודאי דחייב לשלם לו, משא"כ בבא בע"ח ונטלה דמתחלה לא היה לו הרשות לתת המתנה כיון שכבר משועבדת היא לזה בחובן וכי זכי בה המקבל שלא כדין זכה, ומה חיוב יש על הנותן לשלם הזיקו למקבל כיון דמעולם לא זכה בה המקבל כדין ובע"ח כי טריף ממנו בדין הוא טורף ושלו הוא נוטל ממנו וזה ברור: