אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות מקח וממכר

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות מקח וממכר

הלכות שלוחין

סימן קפט

בט"ז הביא לדברי הטור שכתב וז"ל ואין המקח מתקיים לקונה אא"כ יקנה לו המקנה אבל אם היה לו פקדון בידו וכיון לקנות בסכום ידוע שאמר ליתן לו למפקיד לא קנה עכ"ל, ותמהו רבים למה לא יקנה לו רשותו, והט"ז תי' בתי' השני דהכא לא מהני רשותו דהא כתב הרשב"ם בב"ב שרשות הנפקד שהחפץ מונח בו הוה רשות המפקיד ע"ש ובקצוה"ח מה שהביא בשם מוהרי"ט, ולענ"ד לא נהירא דברי הט"ז דאפי' אי נימא כדבריו דהרשב"ם סובר כן לאו דין פסוק הוא, ומצינו כמה מגדולי הראשונים דכתבו מפורש ההיפך, דהא בברייתא דארבע מדות במוכרין הכי איתא התם ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח, ופי' שם רבינו גרשום ואם ברשות לוקח הן שהיו מופקדים בידו כיון שקבל עליו מוכר למכרן לו אעפ"י שלא מדד לו עדיין קנה לוקח רשותו עכ"ל הרי להדיא דכשהיו מופקדים ביד לוקח קנה לו רשותו, והכי פי' נמי בשמ"ק שם ע"ש, ולא עוד אלא אפי' ברשב"ם גופא היה נ"ל לנכון דאינו סובר כל עיקר דלנפקד גופא לא יוכל לקנות רשותו מטעם דהרשות של מפקיד הוא וכהבנת הט"ז, דאין שום סברא לומר כן, דאפי' אי נימא דהמקום הוה רשות של מפקיד, אטו לבתר דכלתה שמירתו צריך המפקיד להקנות הרשות להנפקד בקנין, ודאי דלית מאן דסובר הכי, אלא דהמקום אינו שאול למפקיד כ"א כל זמן שהנפקד הוא שומר אבל מיד שכלתה שמירתו הוה הרשות של נפקד ממילא בלא קנין מצד המפקיד, וא"כ איך ס"ד דלנפקד גופא לא יקנה רשותו הא מיד שקבל ונתרצה המוכר למכרו לנפקד כלתה שאלתו והרשות הוה תו של נפקד ממילא, ולמה לא יוכל לקנות על ידו, והרשב"ם לא כתב דהרשות הוה של מפקיד, לא כתב זה במכר לנפקד גופא, אלא במכר לאדם אחר מעלמא, בזה אמרינן דאם הלוקח הזה הכניס כליו לבית הנפקד לא קנה, דהוי ככליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה, ואע"ג דהרשות באמת אינו לא של מוכר ולא של לוקח אלא של נפקד, וכליו של לוקח ברשות שאינה של שניהם כמו בסמטא הא אמרינן התם דקנה בזה סובר הרשב"ם דכיון שהנפקד השאיל המקום למוכר להניח בו חפציו נמצא דחשיב מקום של מוכר וככליו של לוקח ברשות מוכר דמי, ודוקא לענין לוקח מעלמא הוא דסובר רשב"ם דחשיב כרשות מוכר דהא לגבי נפקד גופא לא סילק שמירתו ממנו ולא יוכל המוכר למסור זכותו שיש לו במקום ללוקח מעלמא, דכלום בידו הוא לחייב הנפקד בשמירה גם לאדם אחרי הנפקד לא נתחייב בשמירה כ"א למפקיד זה ולא לאדם אחר, וממילא נשאר המקום ברשות המוכר כמו שהיה, ודוקא לענין זה הוא דחשיב כרשות מוכר, דלוקח אחר מעלמא לא יוכל לזכות ע"י כליו שהכניס למקום הזה, דחשיב ככליו של לוקח ברשות מוכר, אבל בנפקד גופא שלקח מהמוכר לית מאן דסובר דלא יוכל לקנות ע"י רשותו, דאע"ג דהמקום היה שאול למפקיד מ"מ מיד שנתרצה למכור לנפקד כלתה שמירתו ונעשה ממילא רשות של נפקד ושפיר קנה ע"י רשותו, ולפ"ז אין שום מחלוקת בין רשב"ם עם רבינו גרשום, דלענין לוקח מעלמא ודאי דגם רבינו גרשום סובר דלא קנה כשהכניס כליו ברשות הנפקד, דהכי מפורש בברייתא שם ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו, פי' שיקבל עליו הנפקד כמו שהיה נפקד של זה הראשון ה"נ ישמור פקדונו של שני, אבל כל זמן שלא קיבל הוה רשות של מוכר, ובנפקד גופא כשהוא לוקח גם הרשב"ם סובר דיכול לקנות, וראיה ברורה לחלוקי שכתבתי הוא מדברי השמ"ק בב"ב. דהא כבר זכרתי דהשמ"ק כתב להדיא דנפקד גופא יכול לקנות ע"י רשותו וכפי' רבינו גרשום, ואפ"ה כתב אח"כ לגבי חצר שאינה של שניהם וז"ל היכי ס"ד דהאי חצר שאינה של שניהם דקתני חצר של אדם אחר הוא דאלמא כליו של לוקח ברשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר קנה והא קתני בהדיא ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל עליו אלמא כליו של לוקח בחצר שאינה של שניהם לא קני, תשובתך רשות שאינה של שניהם היינו רשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר ולית לי' בה רשות לחד מינייהו לא מוכר ולא לוקח ומשו"ה ס"ד דכליו של לוקח קניא בו דהא לית בו רשות למוכר אבל רשות הלה המופקדים אצלו כיון שהשאילו בעל החצר מקום למוכר להניח שם פקדונו נמצא אותו מקום קנוי למוכר וכרשותו דמי כו' עכ"ל, הרי דאע"ג דהכא כתב דהמקום חשוב כרשות מוכר, אפ"ה בנפקד גופא כשלקחו כתב השמ"ק דקנה ע"י רשותו ולא חשיב כרשות מוכר, ובע"כ כמו שחלקנו שדוקא לענין אדם מעלמא חשיב כרשות מוכר, אבל לענין נפקד גופא מיד שקבל למוכרו כלתה שמירתו, ופליאה חולה על הט"ז ודעימי' שהשיאו דעת הרשב"ם שאפי' לענין נפקד גופא חשוב כרשות של מוכר לעכב שגם הנפקד גופא לא יוכל לקנות, מאיזה מקור הוכיחו כן, והא לא מצינו ברשב"ם בסוגיא שם שפי' דהמקום הוה של מפקיד כ"א מה שכתב בד"ה המופקדין אצלו וז"ל שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו כדרך כל הנפקדים עכ"ל, והרי לא כתב זה כ"א בבבא דרשות המופקדין דמיירי שמכר לאדם אחר מעלמא, ומנ"ל להוכיח שגם אם לקח הנפקד גופא דחשיב נמי כרשות של מוכר, והא סכינא חריפא אפסקא בינייהו, וכמ"ש לחלק ביניהם בדברים של טעם:

הן אמנם דאף כי מפורש לא מצינו ברשב"ם שסובר דגם לגבי נפקד גופא חשיב כרשות מוכר, מ"מ יש להוכיח דסובר כן, דהנה בברייתא שם בבבא דברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה, פי' רבינו גרשום דהיינו שהיו מופקדין בידו והנפקד גופא לקחו וקנה לו רשותו, אכן הרשב"ם נייד מפירוש זה, ופי' דברשות לוקח דקאמר היינו שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח, ולא כשהיו מופקדים בידו מתחלה, אלא השתא הביא המוכר תבואתו לבית לוקח למוכרם לו ע"ש, ובאמת יש להתפלא על רשב"ם דנייד בזה מפי' רבינו גרשום, הא פירושו דר"ג מוכרח הוא, דבלא"ה יש להקשות טובא מאי אתא לאשמועינן כלל הך בבא דרשות לוקח, הא לקמן בסוגיא שם מוקמינן לה דמיירי בכליו של לוקח, והא תני לה התם דכליו דלוקח קונה אפי' ברה"ר דהיינו סמטא ואצ"ל ברשות לוקח ומאי אתא לאשמועינן כלל הך בבא דכליו של לוקח ברשות לוקח קנה, ובע"כ צ"ל כפי' רבינו גרשום דהאי ברשות לוקח. היינו שהתבואה היה מתחלה מופקדין ביד הלוקח ולכן הו"א כיון דעד עכשיו היה המקום שאול למוכר וא"כ ברשות מוכר קיימי והוה ככליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה וקמ"ל דאפ"ה כיון שקבל עליו מוכר לאלתר כלתה שאלתו ונעשה רשות של לוקח וכמ"ש בשמ"ק להכריח כן דברשות לוקח דנקיט מיירי כשהיו מופקדין בידו מכח קושיא זאת ע"ש, וא"כ יש לתמוה טובא על הרשב"ם למה נייד מלפרש כן, אע"כ משום דהרשב"ם לשיטתו שסובר דחשיב רשות של מוכר אפי' לגבי נפקד גופא וכהבנת הט"ז, ולכן אי הוה מיירי בשהיו מופקדין בידו מתחלה באמת לא היה הלוקח יכול לקנות אפי' ע"י כליו דהוה כליו של לוקח ברשות מוכר, וזהו ראיה אלימתא דרשב"ם סובר כהבנת הט"ז, מ"מ לדינא אפי' נימא דהכי הוא כוונת רשב"ם, מ"מ הא דעתו בזה יחידאה הוא, ורבינו גרשום ובשמ"ק כתבו להדיא דלא כוותי', ופירושם מוכרח בש"ס כמו שבארתי, ולכן לענ"ד קשה להוציא מנפקד כשלקחו הוא מן המוכר, דודאי מצי אמר קים לי כרבינו גרשום ודו"ק היטב, ועיין בנתיבות לקמן בפתיחה לסי' ר' מ"ש בזה לדינא נמי דקנה הנפקד ודו"ק היטב:

סימן קצ

סעיף א' בסמ"ע סק"א דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון כו', עיין בחדושנו בדבור הסמוך מה שכתבנו מזה:

בש"ך סק"א הביא הש"ס דפ' האיש מקדש דמ"ו המבואר שם דמכר דמיא לקדושין וכי היכי דבקדושין קיי"ל דמקדש במלוה אונה מקודשת, הוה"ד במכר, הקונה במלוה אינו קנין מהאי טעמא ע"ש, והנה הרמב"ם (פ"ז מהלכות מכירה) סובר דבמכר קונה גם במלוה ומחלק בין קדושין למכר. הובא לקמן סי' ר"ד, ורבים מקשים עליו מההיא סוגיא דקדושין דמדמה להו אהדדי, ואי במכר קנה ראוי להיות מקודשת נמי במלוה, ונ"ל ליישב דהנה בקדושין שם הביא הברייתא ושוים במכר שקונה, ופשטות לשון הברייתא משמע להדיא כהרמב"ם לחלק בין קדושין למכר דאפי' מאן דסובר בקדושין דאינה מקודשת, אפ"ה במכר מודה דמהני, וגם מצד הסברא חילוקו של הרמב"ם נכון מאוד, דודאי נ"מ גדוצה יש בין קנין כסף האומר בקדושין קנין כסף האמור במכירה, דבמכירה לא נתינת וקבלת הכסף פושה הקנין, כ"א פרעון הדמים בעד החפץ זהו קנייתו, דאם פרע לו השווי יוצא ע"י זה מרשותו של מוכר לרשות הקונה, וזהו עצם הקנין, אבל אם אינו נותן לו הכסף בתורת פרעון כ"א לשם קנין, שהמעות יעשו הקנין לאו מילתא היא וכמ"ש הסמ"ע כאן דכיון דקנין כסף משדה עפרון ילפינן וכסף האמור שם דמי שווי השדה הוא ע"ש, ואין להקשות דא"כ אך יוכל לקנות בפרוטה מקח ששוה הרבה, דהא אין כאן פרעון החפץ, דהתם נמי לאו בתורת קנין אלא בשביל פרעון, דנותן לו פרוטה לשם תחלת פרעון והשאר זוקף במלוה, והוה כאילו קבל כל המעות, אבל אם נתן רק לשם קנין לא מהני שאין זה קנין כסף האמור במכירה, וכן מפורש ברש"י ב"מ דמ"ח ע"ב בד"ה בזמן שא"ל ערבוני יקון וז"ל יקנה שלא נתנה לו בתורת תחלת פרעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת שערבון זה יקנה הכל והא לאו מילתא היא עכ"ל, הרי שדוקא אם זקף השאר במלוה קנה, ואי אמרת דקנין כסף הוא רק ע"י קבלת הכסף יתחייב זה לקנות וזה למכור וכמו קנין סודר, אפי' אם לא זקף עליו במלוה נמי יקנה כיון דפרוטה מיקרי כסף וראוי לקנות על ידה, אע"כ שרק פרעון החפץ הוא הקנין, ובחבורנו לב"מ ולקמן בסימן זה הארכנו בזה ואמנם כל זה אין שייך כ"א במכירה, אבל בקדושין לא שייך פרעון שוויה וכמ"ש כאן הט"ז, ובע"כ דהתם הכסף עצמו הוה קנין דע"י הקבלה יתחייבו זה לזה, ולפ"ז יתיישב חלוקו של הרמב"ם, דבקדושין כיון דעצם הכסף קונה משו"ה בעינן שיהא הכסף בעין שיהא ראוי לקנות על ידו דאם אינו בעין אין ראוי לעשות קנין על ידו, אבל במכירה דפרעון החפץ הוא הקנין, א"כ מה איכפת לן אם הכסף אינו בעין, דאם רק המוכר קבלן לשם פרעון ונתרצה הרי נפרע בזה:

ובזה יישבתי מה שקשה נמי לשיטת הרמב"ם מסוגיא דב"מ (דט"ז ע"א) במוכר שדה שאינה שלו ואח"כ לקחה בגזלן ופריך שם הש"ס מכדי במאי קנה לארעא בהאי שטרא האי שטרא הא חספא בעלמא הוא, ובתוס' שם הקשו דנימא דמעות שהיו תחלה מלוה נעשו עתה מכר, ותי' דבמלוה אין יכול לקנות ע"ש, ולפ"ז יקשה לשיטת הרמב"ם דבמלוה יכול לקנות אמאי לא קני התם ע"י מעות ההלואה, ולמה שכתבתי דכל עיקר טענת הרמב"ם דבמכר קונה ע"י מלוה הוא משום דהמוכר קבלו לשם פרעון ונסתלק בזה, א"כ לא שייך זה כ"א היכי שתחלת המקח היה ע"י מלוה והמוכר נתרצה לקבל זה בפרעון, אבל בסוגיא דהתם, דמתחלה נתן לו כסף בעין אלא שהכסף הניתן לא היו ראוים לקנין משום שהשדה לא היתה שלו, וממילא נעשו הלואה, ואנו רוצים שע"י הלואה הזאת יקנה כעת, בזה ודאי דלא קני, דמי יימר שנתרצה המוכר לקבל עתה החוב בפרעון החפץ, וזה לשון הרמב"ם (פ"ז ממכירה) מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר ו מכור לי מטלטלין אלו בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר כו' ע"ש, הרי דייק להדיא לומר שדוקא כשזה אמר לו להדיא מכור לי בחובך וזה נתרצה, אבל באם הלוקח לא הודיע למוכר ולא נתרצה לזה בפירוש לא מהני והוא כמ"ש, ונהי שזה ידעינן שהמוכר מרוצה להעמידה ביד הלוקח, מ"מ אפשר ירצה שבפרעון יתן לו דמים אחרים והמעות הראשונות והי' בהלואה, וכללא הוא דבמלוה בעינן דוקא שהמוכר יתרצה לזה בהדיא:

ומה שקשה על דבריו מן הסוגיא דקדושין דמדמי התם מכר לקדושין כמ"ש הש"ך, יש ליישב, דהנה י"ל שדין זה אם במכר מהני מלוה תלוי זה באיזה קרא שנלמוד מיני' לעיקר קנין כסף דמהני בקרקעות, דאי נימא שנלמוד זה מקרא דשדה עפרון שפיר י"ל דמלוה לא מהני דהתם הא הוה כסף בעין, שאברהם נתן כסף עובר לסוחר, משא"כ אי נימא דיליף מקרא דשדות בכסף יקנו, אפשר לומר דגם מלוה הוה ככסף, והנה באמת משדה עפרון גופא אין מוכח כלל דכסף הוה קנין וכמ"ש התוס' בריש מס' קדושין דלא מוכח דאברהם קנה בכסף, די"ל קנה בחזקה או בשטר והכסף נתן לפרעון, אכן בס' אור חדש בחדושיו לקדושין (דף כ"ו)ושיח התו' לא כתבו כן כ"א למאן דלא ידע דאשה מתקדשת בכסף ממקום אחר, אכן למאן דיליף דבקדושין מהני כסף ממקום אחר בע"כ דלדידי' מוכרח לומר דאברהם קנה בכסף ולא בשטר וחזקה מכח תרי הוכחות, חדא כיון דכסף באשה בלא"ה ידעינן ממקום אחר, טפי מסתבר דהגז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון מרבה בקנין כסף גופי' דבעינן כי יקח ולא כי תקח וכמ"ש התוס' בקדושין (ד"ד ע"ב) ולא להמציא עוד קנין חדש דחזקה, ותו י"ל כיון דכסף קונה באשה ע"כ לא מרבה חזקה מגז"ש אגגו קיחה, דאל"כ תקשה קושית הראב"ן קרא דובעלה למה לי למילף ביאה דממ"נ אי אית לה צערא הרי הוא בכלל חזקה, דזה נהנה ממה שזה מצטער. ואי לית לה צערא הרי הוא בכלל כסף, דהנאה חשובה ככסף, ובע"כ דגז"ש דקיחה קיחה נמי לכסף הוא דאתא ולרבות דבעינן כי יקח ולא כי תקח. א"כ מכח הגז"ש מוכח דבשדה עפרון הי' הקנין בכסף ולא בשטר ע"ש, ושם בקדושין (דף מ"ז) הסוגיא אליבא דרב קאי, דהוא הממציא לדין דמקדש במלוה אינה מקודשת, ורב עצמו הא הוא יליף קדושי כסף מקרא דויצאה חנם (קדושין ד"ג ע"ב) ולשיטתו בע"כ דקנין כסף ילפי' משדה עפרון וכהוכחת האו"ח הנ"ל. וממילא דלשיטתו מוכח בע"כ דמלוה לא מהני במכר כמו בשדה עפרון דהוה התם כסף בעין, ולכן לשיטתו שפיר מקשה התם ותסברא ומדמה קדושין למכר דלשיטתו של רב גופא אין מקום לחלק ביניהם ובודאי שגם במכר בעינן כסף בעין ודו"ק היטב כי נכון הוא. ועיין מה שכתבתי עוד בסמוך מזה:

שם באו"ד האריך הש"ך אם נתן ממרני שיש לו על לוי בדמי הקרקע אם מהני, אכן אם נתן שטר על עצמו לא הזכיר הש"ך מזה כלום, והנה ממה דקאמר הש"ס בסוגיא דקדושין (דט"ז ע"א) האי שטר ה"ד אילימא דכתב שטר אדמי' היינו כסף, מוכח להדיא דכל היכי דבעינן כסף כגון לקנין ולקדושין, אם כתב שטר אדמי' מהני כמו בכסף בעין, וברמ"א אה"ע (סי' כ"ט) הביא שני דיעות בזה, ושוב ראיתי שהר"ן ובתורי"ד הרגישו בזה, וגם בתשובת הב"ח סי' קכ"ט הוכיח מזה דשט"ח של עצמו מהני, אלא דראיתי בחדושי הרשב"א בקדושין שנתעורר לראיה זאת וכתב לדחותה דע"כ לא אמר התם דהיינו כסף אלא לפי דהוה ס"ד דאין גופו קנוי, ואינו אלא חוב שעבוד למעשה ידיו אבל למסקנא לא מהני ע"ש, ומה שמשמע מסוגיא דכתובות דק"ב לגבי בכור כתב חייב אני לך חמש סלעים דאמר עולא דבנו פדוי, דוקא לכשיתן. הא קודם שיתן לא מהני השט"ח שלו, כבר תי' המפרשים דהתם שאני משום דגזה"כ דאין פודין בדבר שאין גופן ממון, ועיין מ"ש בארוכה בשמ"ק ובתשובת הב"ח שם, ועוד כתב דאפי' מאן דסובר דבקדושין לא מהני, מ"מ בקנין דעלמא כו"ע מודים דמהני, דבקדושין שאני או מטעם דלא סמכה דעתה דאשה או מטעם דאכתי אגידה גבי' אבל בעלמא לא שייכי הני טעמי ע"ש:

שם במחבר ונתן כסף שו"פ קנה, עיין בשער המשפט שכתב באם גזל הכסף מאחר וקנה בה קרקע דלא קנה כמו בקדושי אשה דאינה מקודשת אם קידשה בגזל דאחרים וה"נ לענין כסף דלא קנה, ורק אח"כ מסיק דמ"מ אם המוכר לא ידע שהמעות הוא גזל ביד הלוקח דבכה"ג אין המוכר צריך להחזיר המעות לכשנודע אח"כ משום תקנת השוק, ובכה"ג נקנה הקרקע להלוקח בכסף הגזילה אף שאין המעות של לוקח מ"מ כיון שא"צ המוכר להחזירם קונה דדמי להא דמבואר באה"ע סי' כ"ח דאם קידש האשה בגזל לאחר יאוש דהוו קדושין גמורים אף דיאוש כדי לא קני מ"מ כיון דאצל האשה הוה יאוש ושנוי רשות וא"צ להחזיר הגזילה מקודשת וה"נ כן ע"ש, ודבריו תמוהים מאוד, דאי מדמי מכר לקדושין, ודבר ולא מהני בקדושין לא מהני במכר, וא"כ הא בקדושין ממון דנותן בעינן, דההנאה לאשה יהיה משל נותן וכמ"ש התוס' בקדושין (דף נ"ב) בתוד"ה המקדש בחלקו וז"ל אכל הכא הטובת הנאה אינה משלו דהא ממון גבוה הוא כו', ומבואר להדיא דאפי' אם האשה קבלה הנאה שו"פ אם ההנאה לא בא משל נותן לא מהני, ובחבורנו שם ביארנו זה בארוכה, והא דמהני באמת לפי"ז בקדשה בגזל לאחר יאוש, נהי דהאשה קנתה ביאוש ושינוי רשות אבל בידו אכתי לא היה שינוי רשות ולא קנה עדיין ולאו ממונא דידי' הוא, כבר תירץ זה המ"מ וכתב דכיון דקנאתר היא אף הוא קונה אותה, ובחבורנו לב"מ דכ"ו וקדושין די"ג הוכחתי דהיינו טעמא דהרא"ש בפ' מרובה שחולק וסובר באמת דאם קדשה בגזל לאחר יאוש דאינה צריכה גט כ"א מדרבנן אבל מדאורייתא לא הוה קדושין דיאוש לא קני ע"ש, והאחרונים הרעישו על הרא"ש בזה הא בקדושין איכא נמי שינוי רשות, ולמה שכתבתי ניחא, דהרא"ש סובר דנהי דביד האשה הוי שינוי רשות אבל כיון דבידו לא היה שינוי רשות לא הוה ממונו עדיין, ונמצא דמקבלת ההנאה לא ממונו של נותן דלא מהני, וסברת המ"מ דכיון דקנאתו היא אף הוא קונה, סובר הרא"ש לדוחק, דהא י"ל היא שפיר קנתה ע"י שינוי רשות, אבל בידו אכתי לא היה שינוי רשות ולאו ממונא דידי' הוא, ובחבורנו הוכחנו שגם דעת הרמב"ם כן הוא ואכ"מ, ולדברי השעה"מ דמכר דמי לקדושין, א"כ גם במכר בעינן ממון דלוקח דוקא, וא"כ מה מועיל דא"צ המוכר להחזיר המעות משום תקנת השוק, אבל כיון דלוקח לא קנה להמעות לא הוי מעות דנותן. ולכן נ"ל דמכר לא דמי לקדושין ובמכר לא בעינן כלל ממון דנותן, דכבר הבאתי בסמוך בריש הסימן ליישב דעת הרמב"ם שמחלק בין קדושין למכר לענין מלוה דבמכר קנה, דהיינו משום דבמכר פרעון החפץ הוא דעושה קנין ולא עצם המעות, ובקדושין עצם המעות עושים הקנין ע"ש, ובחילוק זה יחולק גם לענין ממון דנותן. דבקדושין כיון דעצם המעות עושות הקנין בעינן שיהא המעות משל נותן ראויות לעשות קנין על ידם, משא"כ במכר דעצם המעות אין עושות כלום ורק פרעון החפץ, א"כ כיון שהמוכר נתרצה לקבל זה בפרעון אע"ג שאינם מעות של לוקח נמי קני ודו"ק:

סעיף ו' במחבר והוא שיהיה אדם חשוב שהמוכר נהנה במה שהוא מקבל ממנו מתנה, והוא מסוגיא דקדושין (ד"ז ע"א) ובחי' הרשב"א שם הקשה לרב דסובר בב"מ (דף מ"ז) דבחליפין כליו של קונה בעינן ולא של מקנה, ולא אמרינן בהאי הנאה דמקבל מיני', למה לא נימא דבאדם חשוב יקנה גם בכליו של מקנה ע"ש, ולולא דבריו הי' נ"ל לתרץ דבחליפין לא מהני הנאה, דהנאה זאת אינה חשובה יותר מכסף ממש, וכסף ממש לא מהני בחליפין דאין מטבע נעשה חליפין דהא כלי דוקא בעינן, וההנאה הזאת שמקבל מיני', נהי דחשובה ככסף אבל כלי לא הוה וכמ"ש הקצוה"ח, ואין להקשות דא"כ בב"מ שם דפליגי רב ולוי גופא חד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין, ומסיק הש"ס דלא מסיימי מי מהם הסובר דאין מטבע נעשה חליפין, ולמה לא מסיימי, תפשוט דרב הוא דסובר דאין מטבע נעשה חליפין וכלי דוקא בעינן, דאלת"ה למה סובר שדוקא בכליו של קונה, ואפי' באדם חשוב לא מהני כליו של מקנה, הא באדם חשוב יוכל להועיל גם של מקנה, דהנאה שמקבל חשובה ככסף וכקושית הרשב"א, ואע"כ דסובר דכלי דוקא בעינן ומשו"ה אפי' באדם חשוב לא מהני משום דההנאה הזאת אינה חשובה יותר מכסף ואנן כלי בעינן, די"ל דנהי דלדינא מסיימא לן דרב הוא דסובר דאין מטבע נעשה חליפין מכח הוכחה הזאת, ואפ"ה לא מצי למיפשט מינה כיון שאין זה מפורש בדברי רב, ומדבר שאין מפורש ורק שילפינן מכח ההוכחה לא רצה לפשוט, ובשגם שיש לדחות ההוכחה כתי' הרשב"א שם דמשו"ה לא מהני בחליפין באדם חשוב משום דסודר קני ע"מ להקנות הוא וצריך להחזירו, ולכן מתנה כזאת שצריך להחזיר אינה מתנה של הנאה שיקנה באותה הנאה, ותירוץ הזה היה ברור ופשוט אצלי עד שתמהתי מאוד על הרשב"א למה נדחוק ליישב באופן אחר, בשעה שאפשר ליישב בפשיטות, דבחליפין דבעי' כלי דוקא לא מהני הנאה דהנאה לא חשיבה ככלי, ולא נתקררה דעתי עד שמצאתי שהרשב"א לשיטתו סובר דהנאה חשובה ממש ככלי, דהנה בקדושין שם דקאמר הש"ס דאיתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא, איפלגו בה רבוותי, במטלטלין דכסף אינו קונה כ"א חליפין, אם מהני באדם חשוב מטעם הנאה, דהר"ח ז"ל כתב דאם אמר הילך מנה ויקנו נכסיי לך באדם חשוב ואמר דההיא הנאה חשובה עליה דיהבה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותם הנכסים, הרי לדבריו אף במטלטלין קונה מטעם חליפין, והרשב"א שם הביא מה שחולק ע"ז הרמב"ן וז"ל איני רואה. בשמועה זו זכר לחליפין וכלי אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע ולא ירדתי לסוף דעתו דאטו באשה ובקרקע הנאה זו כסף ממש הוא הנאה יש כאן כסף אין כאן אלא כדי לקיים כוונת המקנה ודעתו אנו רואים אותו כאילו הוא כסף ובמטלטלין שאין הכסף קונה בו כאילו הנאתו כלי והלכך גם במטלטלין קנה עכ"ל הרשב"א, הרי להדיא דסובר שההנאה חשובה ככלי ומועיל גם לחליפין. ולכן לשיטתו שפיר הקשה דא"כ למה לא יועיל באדם חשוב גם בכליו של מקנה, ועכ"פ גם לסברתי יש תנא דמסייע לי והוא הרמב"ן ז"ל שסובר להדיא דההנאה, אינה חשובה כ"א ככסף ולא ככלי ובחליפין לא מהני זאת, ויש להוכיח שגם רש"י סובר נמי כהרמב"ן דשם בקדושין לאחר שהביא כל הדינים הללו קאמר וכן לענין ממונא, וברש"י בד"ה וכן לענין ממונא לא זכר כ"א הני תלת מילי, תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, והילך מנה והתקדשי לפלוני, ותן מנה לפלוני ואתקדש אני לו, והשמיט הדין דהילך מנה באדם חשוב, והיינו ודאי משום דסובר כהרמב"ן דהנאה אינה חשובה ככלי, כ"א כמו כסף ולכן במטלטלין לא מהני, דמטעם חליפין אי אפשר דכלי בעינן, ומטעם כסף הא לא מהני במטלטלין ואינו קונה כ"א בקרקע ומטעם כסף ולכן השמיטה רש"י דלא פסיקא לי' לכולה בדברי רבא שאמר וכן לענין ממונא כיון דלא מהני כ"א בקרקע ולא במטלטלין, והנה ראיתי בקצוה"ח שהביא למ"ש הר"ן בשם הר"ח דהנאה דאדם חשוב מהני אפי' במטלטלין דדמי לחליפין, ותמה בקצוה"ח דהא בחליפין דוקא כלי בעינן והנאה לא מיחשב כלי, ובעיקר קושיתו אשתמיטתיה שכבר הקדימו הרמב"ן שהבאתי, ושהרשב"א ז"ל מיישבה דהנאה שפיר חשוב ככלי, וא"כ אין כאן תימה שהר"ן סובר כהרשב"א:

והנה בלשון המחבר האומר לחבירו הילך ק' ויהיה שדי מכור לך עצמך כו' והוא שיהא אדם חשוב, וכזה הוא לשון הש"ס הילך ענה ואתקדש אני לך, אין להקשות דמה איריא שאמר לחבירו הילך ק' ויהיה שדי מכור לך עצמך בו אפי' אם לא נתן לו שום מעות רק שאמר לו הנני נותן לך שדי ותקנה בהנאת שאתה מקבל מתנה ונתרצה המקבל יהא קנוי לו כיון שהנותן נהנה במה שמקבל המתנה ממנו הו"ל כאילו קבל מעות ממנו ויהיה נקנה להמקבל מתורת כסף, וכן גבי קדושין גופא מה איריא שאמרה לו הילך מנה ואתקדש, הא אם הוא אדם חשוב כ"כ שגם קבלת מתנה ממנה נחשבת לה להנאה ושהיתה נותנת כסף בעד הנאה הזאת, כ"ש דעצם הקדושין מה שזכתה להתקדש ולהיות לאשה לאדם חשוב כזה דנחשב להנאה גדולה שהיתה נותנת מעות בשביל זה, וא"כ מה איריא שאמרה לו הילך מנה ואתקדש אפי' לא נתנה לו כלום אלא אמרה אתקדש אני לך בההיא הנאה שתקדשני ותקח לי לאשה תהא מקודשת מטעם קדושי כסף, דההנאה שאדם חשוב כזה מקדשה חשובה ככסף, ואף כי י"ל דלרבותא קאמר הילך מנה דאע"ג שנתנה היא. ובקדושין הא בעינן נתן הוא אפ"ה מקודשת, דנתינה כזאת חשובה כקבלה וכ"ש בשלא נתנה מאומה משלה אלא אמרה אתקדש אני לך בההיא הנאה שאת מקדש לי דהוה מקודשת, וכן במכירה אע"ג דנתינת הקונה בעינן והכא המוכר הוא דנותן הכסף דמהני נמי וכ"ש כשגם המוכר אינו נותן אלא מכר השדה בהנאה שהלוקח מקבלה דמהני, אכן לא משמע הכי לא מהש"ס ולא מהפוסקים ולא אשתמיט שום אחד לומר כן דבקדושין לאדם חשוב תהיה מקודשת בלא שום נתינת כסף קדושין גם מצד האשה, ולכן נראה ברור שבודאי היכי שלא נתינה האשה והמוכר מעות אינה מקודשת ואין קונה השדה, דאיך שייך לומר שתתקדש בההיא הנאה גופא שמקדשה, ובמכר בההיא הנאה שמקבל השדה הזאת, דהא אם נימא דאינה מקודשת אין להאשה שום הנאה מזה, וכן במכר אם נימא דלא קנה הקרקע אין למוכר שום הנאה דאין כאן קבלת אדם חשוב, וממילא אינה מקודשת ואין השדה קנויה כיון דאין כאן עוד קבלת שום הנאה, ודוקא אם הקבלה היה קודם, שקיבל המאה מנה מן האשה ואז יכול אח"כ לקדשה בהנאה זאת שקיבל ממנה כבר, אבל כל זמן שלא קיבל אין עוד שום הנאה במה לקדש ולקנות, ודבר זה היה פשוט בעיני עד שמצאתי אח"כ בשעה"מ שהרגיש בזה וכתב דאין לומר הכי דכיון שאם לא יקנה קרקע בזה אין להנותן שום הנאה ולכך אין המקבל קונה שאין כאן נתינת מעות דאדרבה נאמר שהמתנה יהי' מתנה ותתקיים עבור קבלת המתנה וקנין השדה והמעות באים כאחד מידי דהוה אמקדש בגזל ביאוש כדי דמקודשת אף דיאוש כדי לא קנה מ"מ כשבא ליד האשה הוה יאוש ושנוי רשות אע"ג דאם לא תהי' מקודשת לא הוה שינוי רשות ואפ"ה אמרינן דמקודשת וקנין האשה וקבלת המעות באים כאחד. וה"נ נאמר שקנין השדה וקבלת המעות באים כאחד ותהא השדה נקנית מתורת כסף ע"ש, אכן מה דמיון זה למקדש בגזל, דהתם הרי היתה נתינת כסף, הבעל נתן כסף קדושין והאשה קבלה. וגוף הקנין כבר היה, והחסרון הוא רק מצד שלבעל היה חסר קנין במעות הללו ואינם שלו עדיין וחסר גמר הקנין, ובנתינה זאת נגמר הקנין וממילא הוה שלו ומקודשת שפיר, משא"כ הכא דלא היה עוד לא נתינה ולא קבלה וחסר גוף הקנין ואין הקדושין והקנין על מה לחול כלל ודו"ק:

סעיף י' ברמ"א וכל זה שנתן לו מקצת הדמים בתורת פרעון אבל לא נתן לו אלא בערבון בעלמא כו' לא קנה רק נגד מעותיו אא"כ פי' שיקנה נגד הכל כו', וזהו דעת התוס', ועיין בסמ"ע ס"ק ט"ו שהביא דדעת רש"י הטור הוא שאף אם א"ל הלוקח שירצה לקנות כולו אפ"ה לא קנה אלא כנגד מעותיו כל שלא גילה המוכר דעתו שמקנה לו בהן את כולן ע"ש, ולענ"ד אפי' אם גילה המוכר נמי דעתו שמקנה לו כולו צ"ע אם מהני, דז"ל רש"י בב"מ (דף מ"ח) בד"ה בזמן שא"ל ערבוני יקון שלא נתנו בתורת תחלת פרעון כ"א בתורת שערבון זה יקנה הכל עכ"ל, ובתוד"ה בזמן הקשו דהא כ"ש הוא דאם התנה בפירוש שיקנה הכל דמהני ע"ש. ונראה ברור כוונת רש"י דמה דקיי"ל דהיכי דנתנו בתורת פרעון שבפרוטה קונה הכל, אין הטעם משום דקנין כסף האמור בקרא מהני אפי' אם לא נתן כ"א מקצת כסף. שזה אי"א לומר, דהא קנין כסף מעפרון ילפינן והתם פרע לו בעד כל המקח. ומהיכי תיתי שנאמר מעצמנו שאפי' בפרוטה קונה הכל, אלא דהא דמהני בפרוטה היינו משום דהשאר זקף במלוה וכמ"ש רש"י להדיא כן, ולהכי מהני משום דאמרי' שבאמת קבל המוכר כל הפרעון, רק אח"כ הלוה לו, ואפי' אם לא זקף במלוה בפירוש אלא שנתן סתם אמרינן נמי דכיון שירצו שניהם שהקנין יועיל ולא יוכל להועיל עד שיקבל דמי כולו אמרינן דהוה כאילו זקף בפירוש במלוה, והוה כקבל דמי כולו אכן לא שייך זה כ"א במקום שירד לפרעון והפרוטה שנתן לו היתה בתורת פרעון, בזה אמרינן שפרע לו כולו, אלא שהמותר נזקף במלוה, אבל בזמן שא"ל ערבוני יקון, שלא נתן כלל לפרעון אלא שנתן לו הערבון לחיזוק הקנין, ולא שייך בזה לומר דהמותר יזקוף במלוה, משו"ה לא מהני כ"א לקנות כנגדו, ומשום דקנין כסף אין מועיל כ"א בעד קבלת הפרעון, וכנגדו דהוה מיהא פרעון, דהא אין מחזיר לו אח"כ הפרוטה אלא שנחשבת בריך תשלום הפרעון קונה מיהא כנגדו, והמותר לא יקנה משום דלא הוה פרעון, וזה נכון בסברת רש"י וגם הטור כרש"י ס"ל, אכן התוס' לא מרדו לסברת רש"י ויסברו דפרוטה מועלת לקנין בכל אופן, לא מצד שהוא תחלת פרעון, משו"ה שפיר הקשו דכ"ש כשהתנה בפירוש שהפרוטה תקנה שכל דמהני, וביותר ביאור נראה כוונת רש"י דסובר דקנין כסף אין זה כמו קנין סודר דקבלת הסודר עושה הקנין, היינו לההיא הנאה דמקבל גמר ומקנה, ואמנם בקנין כסף לא אמרינן דבההיא הנאה דמקבל הכסף גמר ומקנה ונשתעבדו זל"ז שאין אחד יכול לחזור, אלא שורש קנין כסף הוא פרעון הדמים בעד החפץ, וזה מ"ש רש"י לחלק בין נתנו בתורת פרעון לאומר ערבוני יקנה, דבתורת פרעון שפיר קנה דזהו קנין כסף, אבל אם אמר לו יקון, פי' שנתן לו הכסף בתורת קנין, היינו שע"י הפרוטה הזאת ישתעבדו זה לזה וזה לאו כלום הוא דאין זה קנין כסף, ולפמ"ש בכוונת רש"י א"כ ממילא דאפי' נתרצה המוכר נמי לא מהני דכיון דאין זה קנין כסף וכאילו לא עשה שום קנין, ומה יוכל להועיל רצון המוכר, דהא, בלא, קנין לא מהני גם כששניהם רוצים, והוא הדבר אשר אמרתי דמ"ש הסמ"ע דאם נתרצה המוכר מהני אפי' לרש"י צ"ע לענ"ד ודו"ק:

סימן קצא

סעיף א' בשטר כיצד, הנה בסוגיא דקדושין (דף כ"ו) מסיק הש"ס דקנין סודר ילפינן מקרא דואקח את ספר המקנה, וקרא דוכתוב בספר וחתום, היינו שטר ראיה, והוכיח כן בש"ס מדכתיב קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום, ואי בשטר קנין הו"ל לכתוב יקנו לבסוף בתר וכתוב בספר וחתום, ומדכתיב מעיקרא מכלל דהקנין היה בכסף ושטר ראיה בעלמא ע"ש, ואכן הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם כתב דשטר ילפינן מוכתוב בספר וחתום, והוא תמוה שזהו נגד סוגיית הש"ס דמפרש לקרא זה לראיה בעלמא, ונראה בטעמו דסמיך על הא דמפורש בירושלמי קדושין שם דיליף לקנין שטר מקרא דוכתוב בספר ולא ס"ל שטר ראיה בעלמא, ולא דייק נמי דיוק דכתוב יקנו מעיקרא אלא דמפרש קרא בלשון או, או בכסף או וכתוב בספר וחתום או והעד עדים, היינו עדי חזקה, ועוד דבש"ס דילן בסוגיא דגיטין (דף ל"ו) משמע נמי להדיא דקרא דוכתוב בספר, בעיקר הקנין מיירי, דמקשה התם אמתני' דעדים חותמים על הגט מפני תקון העולם, דאורייתא הוא דכתוב בספר וחתום ומשני לא נצרכה אלא לר' אלעזר, משמע דלר"מ מיירי קרא בקנין עצמו ע"ש:

שם במחבר או על החרם, ובסמ"ע הקשה אע"ג דחרס ועלה הן דברים שיכולים לזייף ותי' דהיינו בשטר ראיה אבל בשטר קנין לא בעינן כ"א שיהא ראוי לקנות בו לשעתו, ובתורי"ד תירץ דלטרוף ממשעבדי באמת לא טריף עד דאיכא כתב שאינו יכול להזדייף ואפי' ממוכר גופא אם אין המוכר מודה לו בשטר לא קנה ורק הכא מיירי שהמוכר מודה שהקנה לו בזה השטר והואיל ומודה שהקנה לו קרקע זה בזה השטר קנהו ואם פקח הוא קודם שיתן המעות יעשה לו שטר אחר ע"ש:

סימן קצב

סעיף ב' במחבר ואם מסר לו המפתח הוה כאומר לו לך חזק וקני, הרשב"ם בב"ב (פ' חז"ה) כתב דמסירת המפתח הוה קנין בנכסי הגר אבל נעל וסגר את הדלת לא הוה קנין, והתוס' שם ובב"ק (דנ"ב ע"א) השיגו עליו בתרתי, במה שסובר דקנה במסירת המפתח, הא בב"ק שם אמרינן דמסירת מפתח לא הוה אלא כאומר לך חזק, ובמה שכתב דנעילה לחוד לא קני, הא בגיטין (דף ע"ז) אומר גבי גט דתיזל איהי ותיחוד ותפתח אלמא נעילה לחוד קניא ע"ש, והנה קושיתם מגיטין היה נ"ל ליישב בפשיטות דדוקא נעל הוא דסובר רשב"ם דלא הוה קנין ומטעם שכתב דהוה מבריח ארי, אבל פתח אפשר דהוה קנין דבפתח לא שייך הטעם דמבריח ארי, ובע"כ דלצורך קנין עביד הכי, והתם בגיטין הא הוה פתח כמו שאמר ותיחוד ותפתח, ואין אנו צריכין למ"ש הרמב"ם (פ"א מהלכות מכירה) והמחבר הביאו בסמוך, דהתם הוה הקנין משום דעביד תרווייהו נעל וגם פתח, אלא אפי' בפתח לחוד נמי סגי, וטעמא דהרמב"ם דפתח לחוד לא הוה קנין, משום דבחזקה בעינן שיעשה תיקון לבית ובפתיחה אין בזה שום תיקון, אבל א"צ לכך, דכיון שמחזיק בה כמו שאדם מחזיק ונוהג בשלו הוה קנין, והכי מפורש בשמ"ק בב"ב וז"ל והוה"ד פתיחת הדלתות ואעפ"י שאין בכך תקון לבית דרך חזקה הוא כשמחזיק בה כמו שאדם מחזיק בשלו ופתיחה נמי אין דרך בני אדם לפתוח בית שאינו שלו כשהוא נעול מבחוץ עכ"ל, ועוד היה נ"ל דדוקא בנכסי הגר הוא דסובר רשב"ם דנעל לא הוה קנין, אבל בנכסים שיש לו בעלים יסבור דגם נעל הוה קנין, דלטעמו דמשו"ה נעל לא הוה קנין משום דהוה מבריח ארי וז"ל בב"ב דהא למה זה דומה למשיב אבידה דאין זה אלא מצוה לשמור בית חבירו וכל ישראל מצווים להציל ממון חבירו מן ההיזק ואין זה קרוי חזקה עכ"ל, וכיון שמטעם משיב אבידה הוא ובאבידה הא יש גדרים אימתי נקראת אבידה דדוקא כשמצא במקום שאין הבעלים בעצמם יכולים ליקחה או לשומרה הוה אבידה, אבל מצא בבית או בעיר אין זה אבידה כיון דהבעלים בעצמם יכולים לשומרה ודוקא מצא בשדה שאין הבעלים שם הוא דהוה אבידה, וה"נ בשלמא בבית של נכסי הגר דהפקר הם בלא בעלים, כשמצאם פתוחים ודאי דיש חיוב על כל אחד לנועלם דאם לא ינעלם יהיה אבוד כל מה שבבית, אבל בית שיש לו בעלים מה חיוב שייך על אדם מן השוק לנועלם הא כיון דיש לו בעלים ודאי דהבעלים עצמם ינעלו כשימצאו צורך לזה ומה שפתוחים הם כעת מסתמא היה איזה צורך לפותחים, ופשוט הדבר בעיני דבבית שיש לו בעלים אין שום איוב לנועלם כשמצאם פתוחים, וזה דומה למצא בבית שאין זה אבידה, וכיון שאין זה מצוה ולא שייך בזה מבריח ארי ודאי שדרך חזקה הוא והוה קנין מעליא כנ"ל נכון מאוד שני דינים המחודשים הללו שכתבתי, דפתח הוה חזקה ונעל לא הוה חזקה כ"א בנכסי הגר אבל בבית שיש לו בעלים הוה קנין:

אמנם מה שהקשו על הרשב"ם דסובר דמסירת מפתח הוה קנין מסוגיא דב"ק דקאמר דמסירת מפתח לא הוה קנין ולא מהני כ"א דאין צריך לומר לך חזק וקני, זה אכתי קשה טובא, ואפשר גם זה ליישב דבלא"ה אינו מובן לשון הרשב"ם במה שכתב ואע"ג דגבי שכירות אמרינן בפסחים דמסירת המפתח קונה וכו', מלשון ואע"ג משמע שרצה להקשות על מה שכתב תחלה דסגר הדלת לא מהני וא"כ מה ענין זה לזה הא בסגר הוה הטעם משום מבריח ארי ומסירת המפתח הוה משום דמאן מסר לי' דליקני, ומזה נראה דודאי מסירת מפתח לחוד אין בזה שום קנין כמו דאמרינן הכא, אלא דמסירת המפתח וגם נעל היה אפשר דליקני דבזה לא שייך תו אחד מן הטעמים דיעכב הקנין, דהחסרון דנעל לחוד לא מהני משום דהוה כמבריח ארי לא שייך כ"א כשנעל מעצמו, אבל כשזה מוסר לו המפתח נראה של צורך קנין עביד הכי, וגם החסרון דמסירת מפתח לחוד נמי לא שייך דהתם הוי הטעם דכיון שהלוקח לא עשה עוד שום מעשה לאו קנין הוא דהמסירה של המפתח אינו אלא כנתינת רשות לקנות, אבל אכתי מחוסר מעשה הקנין ולא שייך זה כ"א במסירת מפתח לחוד וזה ודאי דלא הוה קנין, אבל כשהלוקח נעל שוב הרי גם עשה מעשה ושפיר קנה ולא קשה מידי תו קושית התוס' מסוגיא דב"ק דלא מיירי כ"א ממסירת מפתח לחוד וזה ודאי דלא הוה קנין, אבל כי איכא בהדי זה נמי נעילה שפיר הוה קנין, וכן נמי בההיא דפסחים שהביאו התוס' משו"ה אמרינן דמשמסרו לו מפתח הוה בחזקת שוכר לבדוק דהתם נמי דמיד שנכנס לבדוק הרי פותחו נמי, וכיון שאין מחוסר מעשה הקנין משו"ה אמרינן דבחזקתו הוא לבדוק, והיינו שהקשה הרשב"ם ואע"ג דבפסחים אמרינן דמשמסר המפתח קונה ואע"ג דאיירי שנעל אח"כ דלמא מיירי גם בנכסי הגר שנעל על ידי מסירת מפתח, וע"ז תי' דבנכסי הגר לא שייך לומר כן דמעל מסר לי' וזה ברור, וכן הוא מפורש בטור ושו"ע כאן דנעל בהדי מסירת מפתח קנה ודו"ק היטב כי הדברים נכונים:

סעיף ו' במחבר אבל אם ראה אמת המים בא להזיק הקרקע ונתן צרור ומנעה לא קנה שסילוק ההיזק אינו קונה אלא הנאת התועלת, ובסמ"ע ס"ק י' הביא לשון הש"ס משום דהוה לי' כמבריא ארי מנכסי חבירי, ופי' רשב"ם ז"ל הא למה זה דומה למשיב אבידה דכל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם מן ההיזק, וביתר ביאור הובא בשמ"ק בשם מוהרי"ן מיג"ש וברא"ש שם דחזקה לא הוה אלא היכי דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד וקא עביד אדעתא דקנין אבל היכי דמחויב לעשות כיון דבלא"ה נמי הוה מחויב למיעבד לא הוה חזקה, ואכן בחדושי הרמ"ה לב"ב (דף נ"ג) הקשה לשיטת הני מרבוותא דקושית הש"ס ממבריח ארי הוא מטעמא דעביד מצוה ומחויב למיעבד, דא"כ הא תינח בנכסי חבירו דקא עבד מצוה אלא בנכסי הגר מאי איכא למימר ואפי' בנכסי חבירו נמי תינח שלא בפניו דמחויב בזה, אלא בפניו דלא מפקד עלייהן אלא היכי דאין הבעלים יכולים להציל מאי איכא למימר, ועוד דמאי פריך הש"ס אהא דאר"י נתן צרור והועיל ה"ז חזקה מאי נתן ומאי נטל אילימא נתן צרור וסכר מיא מינה האי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומאי קושיא לוקמא בנכסי הגר א"נ בנכסי חבירו ובפניו דבכה"ג לא הוה משיב אבידה כלל, ולכן פי' הרמ"ה דקושית הש"ס ממבריח ארי לאו מטעם דמצוה קשיא לי', אלא משום דכל חזקה דתליא בהנאה דאהני בה מחזיק בארעא לא הוה חזקה אלא היכא דמהני בגופא דארעא הנאה כזאת דלא הוה שכיחא בה מקמי הדין דומיא דגדר ופרץ כל שהוא דאוקימנא כגון דמעיקרא הוה עיילי ביה ברווחא והשתא בדוחקא א"נ דמעיקרא בדוחקא והשתא ברווחא אבל אברוחי מיא מינה לא אהני בה מידי דלא הוה מעיקרא אלא לאוקמי כדמעיקרא הוא דאהני לא קנה דבעינן דומיא דישוב ערים וליכא והאי דנקט מנכסי חבירו לאו משום דקא עבד מצוה אלא כמה דאת אמר מנכסי אחרים שאין מהנה בגוף הנכסים הנאה הנכרת בהן אלא שמהנה את בעל הנכסים דלא הוה חזקה ע"ש. ותמהני טובא על הני רבוותא הרשב"ם וסייעתו דנדו מפירוש הרמ"ה דרווח טובא ולא צריכינן לחלק אליבי' בין החזיק בפני המוכר או שלא בפניו וגם בנכסי הגר, דבכולם לא הוה חזקה, ואילו לפרשב"ם צריכין לחלק בזה ולומר דבפניו וכן בנכסי הגר כיון דליכא מצוה הוה חזקה, ונ"ל דלשיטתייהו אזלי בזה, דהנה ברמב"ם (פ"א מהלכות מכירה) והובא במחבר בסמוך סעיף י' היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה ואינה בת זריעה קונה אותה בשטיחת פירות או העמדת בהמה כו', אכן הראב"ד שם השיג ע"ז וכתב דאכילת פירות לא הוה חזקה לקנין כיון דלא מהנה בזה לגוף הקרקע רק הנאת הלוקח הוא והנאת הלוקח לא הוה חזקה דבעינן שיועיל לגוף הקרקע, והמ"מ כתב דדעת הרמב"ם דלא בעינן מידי דמועיל לקרקע אלא כשהלוקח אינו נהנה, אבל כשהלוקח נהנה ודעת אחרת מקנה אותו קנה שכל הדברים שהבעלים נהנים דרך הנאת הקרקע או משתמשים דרך שמוש הוה חזקה ע"ש, ובמגדול עוז שם הביא דגם הרשב"ם והתוס' והרי"ן מיג"ש ועוד סברי כהרמב"ם ע"ש, ולכן לשיטתם לא יוכלו לפרש כהרמ"ה דמשו"ה סילוק ההיזק לא הוה חזקה משום דאין זה טובת השדה כ"א טובת הבעלים, דהא לשיטתם גם טובת והנאת הלוקח הוה נמי חזקה, והוכרחו לפרש משום דהוה מצוה, והרמ"ה יפרש כשיטת הראב"ד דהנאת הבעלים לא הוה חזקה משו"ה מפרש כפשוטו דסילוק ההיזק לא הוה חזקה דלא מהני מידי לקרקע, ובזה נתיישב לי נמי מה שלא זכר הסמ"ע לפי' הרמ"ה דיש נ"מ גדולה בין פירושו לפרשב"ם, בהחזיק בנכסי המוכר ובנכסי הגר דלרשב"ם לא הוה חזקה כיון דלאו מצוה היא, ולהרמ"ה הוה חזקה, ונהי דבנכסי הגר י"ל דליכא נ"מ בינייהו וגם לרשב"ם לא הוה חזקה משום דאכילת פירות לא הוה חזקה כ"א בדעת אחרת מקנה דוקא וכמ"ש בשם המ"מ, וא"כ בנכסי הגר דליכא דעת אחרת לא הוה חזקה, מטעם דלקרקע לא מהני מידי והנאת המחזיק נמי לא מהני בכה"ג דליכא דעת אחרת, ומיושב בזה קושית הרמ"ה על הרשב"ם מנכסי הגר, דבזה באמת גם לרשב"ם לא הוה חזקה, מיהו אכתי נ"מ בהחזיק בפני המוכר דלרשב"ם הוה חזקה ולרמ"ה לא הוה חזקה, ולמה לא זכר הסמ"ע, ולמה שביארתי דלשיטתייהו אזלי בדין דאכילת פירות אי הוה חזקה, וא"כ כיון שרוב הפוסקים ה"ה הרשב"ם והתוס' ור"י אלפס והרי"ן מיג"ש והר"מ מקוצי כמ"ש המ"ע, ודעת הראב"ד כמעט יחידאה היא, ממילא דפרשב"ם מוכרח הוא לרוב הפוסקים משו"ה לא זכר לפי' הרמ"ה שאינה כ"א לשיטת הראב"ד ודו"ק, ועיין בשער המשפט שהקשה נמי קושית הרמ"ה מנכסי הגר ומהחזיק בפניו ונעלם ממנו שכבר הקדימו הרמ"ה, אלא דהא הרמ"א בסמוך הכריע כהראב"ד דאכילת פירות לא הוה חזקה, וא"כ אכתי קשה על הסמ"ע שלא זכר לפי' הרמ"ה שמכוון לשיטת הראב"ד ודו"ק:

סימן קצד

סעיף ג' בהג"ה אבל במטלטלין קנה בנתינת המעות, עיין בתוס' ע"ז דע"א ובב"מ (דף מ"ו) ד"ה ופירי שכתבו דשיטת רש"י דנכרי קונה בכסף דפוסק כר"ל דלישראל במשיכה ולנכרי בכסף ועיין מה שכתבנו בחדושינו לב"מ וקדושין די"ד מזה ואכ"מ:

שם בקצוה"ח סק"ג העלה שגם לענין מכירת חמץ מהני קנין אודיתא אם כתב מודה אני שמכרתי בקנין גמור ע"ש, ולענ"ד היה נראה דאודיתא אינו מועיל כ"א כשמודה שעצם הדבר של הקונה היה מתחלה, אבל אם ההודאה אינו כ"א על הקנין אבל מתחלה לא היה הדבר של הקונה לא מהני אודיתא, וכדמות ראיה לזה מאודיתא דרב מרי גופא דקאמר שם ולודי' לי' דהנהו זוזי דרב מרי נינהו, ואמאי לא קאמר דלודי לי' שכבר זכהו ע"י קנין המועיל, דזה היה נוח טפי שאין בולט השקר כ"כ, אע"כ שע"ז לא יועיל קנין אודיתא, ובטעם הדבר נראה כמ"ש הרשב"א בחדושיו למס' קדושין (דף כ"ו) הביאו המקו"ח בהלכות פסח (סי' תמ"ח) דאודיתא לאו קנין הוא אלא התחייבות הוא מטעם שאדם נאמן על עצמו לחוב לעצמו וב"ד עושין עפ"י הודאתו ע"ש, והא דהקונה לא צריך לקנין, היינו משום דכיון שהמקנה הודה שזה היה שלו מתחלה וא"כ לדבריו א"צ כלל לקנין, ואם יצריכו קנין הרי אנו מעצמנו סותרים הודאתו, וכיון שעל הב"ד לעשות כהודאתו ממילא אין מצריכין קנין, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שהודה שעצם הדבר היה שלו, ושפיר י"ל כיון שנתחייב מעצמו עלינו לעשות כהודאתו וגם בלא קנין, אבל אם לא הודה רק על הקנין אין מועיל ההודאה, כיון דבעצם שקר הוא ולא עשה עמו קנין, והתחייבות ג"כ לא שייך, דהא אין מתחייב בהודאתו לתת לו, ועיין שם במקו"ח שהשיג נמי על הקצוה"ח, ונראה להביא ראיה להמקו"ח מב"מ (דף י"א) גבי עובדא דר"ג וזקנים דפריך התם הש"ס וכי לא היה להם הודר לקנות בחליפין, וקשה מובא למה לא הקנה להם המעשרות ע"י אודיתא שהמעשרות הוא שלהם, וכמו שהקשו התוס' בב"מ (דמ"ו ע"א) גבי רב פפא, ונהי דבזה י"ל כיון דבמתנות כהונת נתינה כתיב בהו, וצריך ליתן משלו, ואם יודה שהמעשרות הללו היה מתחלה שלהם, א"כ לדבריו לא קיים מצוות נתינה, מ"מ אכתי יקשה דלודה להן שכבר נתן לכל אחד מהם בקנין גמור, א"ו דעל קנין לא מהני אודיתא, ועל עצם הדבר לא שייך נמי אודיתא משום דנתינה בעינן וכמו שבארתי, ובדוק וראה בכל מקום בדברי הראשונים שהביאו הדין דאודיתא לא הביאו זה כר"א באופן שמודה על עצם הדבר, ולא מצינו בדבריהם כשהודה על הקנין שיועיל נמי, ודברי הקצוה"ח צ"ע, ובלא"ה השיגו המקו"ח שם וגם בט"ז יו"ד סי' קס"ח כתב להשיג מטעם אחר דבדבר איסור לא שייך אודיתא דאטו ע"י שקר יבוטל האיסור ע"ש:

סימן קצה

סעיף א' במחבר בקנין כיצד כו'. ואם מהני חליפין בכותי עיין בחדושנו לעיל (סי' קכ"ג) שהוכחתי דעכו"ם מעכו"ם לכו"ע אינו קונה, וחד צד ישראל ודאי בעינן דמקרא מלא אמר הכתוב וזאת לפנים "בישראל" הרי דעכ"פ צד אחד ישראל ודאי בעינן ועיין מה שכתבנו שם באריכות:

סעיף ב' במחבר אין קונים אלא בכלי ואעפ"י שאין בו שוה פרוטה, בחדושנו לעיל (סי' פ"ח) העליתי דהא דמהני כלי שאין בו שוה פרוטה היינו בסוג חליפין כזו שהכלי תשאר לחלוטין ביד המוכר, דאז שייך לומר דחשיבות הכלי שוה יותר משא"כ כשאינו נותן הכלי כ"א לחזק הקנין והכלי הדרא אח"כ למארי' בעי' דוקא כלי שוה פרוטה ע"ש:

שם במחבר ולא במטבע, ואם מטבע זהב עושה חליפין עיין מה שכתבנו באריכות לקמן (סי' ר"ג), והנה בטעם דאין מטבע נעשה חליפין קאמר רב פפא (ב"מ דמ"ה) משום דדעתו אצורתא וצורתא עבידי דקטלה, ופרש"י דהוה כדבר שאין מסוים ושלם לא הוה דומיא דנעל, והרשב"א הקשה עליו דהא כמו דאין מטבע עושה חליפין כך אין נקנה בחליפין כמבואר שם בש"ס ובשו"ע לקמן סי' ר"ג, ולטעם דרש"י משום דלא הוה דומיא דנעל א"כ מה טעם אין נקנה הא אפי' דבר שאין מסוים נקנה בחליפין, ונ"ל ליישב סברת רש"י, שאדרבה טעם דרב פפא דצורתא עבידא דבטלא מאימת הוא יותר על נקנה מעל נעשה, דבסברא דעבידה דבטלה יש בו נמי טעם אחר הראוי לבטל החליפין זולת טעם רש"י משום דלא הוה דומיא דנעל, דהא כשמחליף איש עם רעהו איזה חפץ בתורת חליפין, אין כוונתו להשיג מחבירו תשלום הדמים בעד חפצו, כי אם עיקר רצונו ומטרתו רק בחפץ השני שיקבל מחבירו, ואשר ימצא חפץ בו, ומקפיד הוא שיהיה בעין ורוצה דוקא אותו החפץ, וא"כ כיון שבמטבע עיקר חפצו הוא צורתא וצורתא עבידא דבטלה, לא ישיג חפצו שרוצה בו, ובודאי אין חל הקנין ע"ז, וכל כך היה מסתבר לי טעמי זה עד שהי' קשה לי על רש"י למה הוצרך לומר דמשום דעבידא דבטלה לא הוה דומיא דנעל, ותיפוק לי' כיון דעביד דבטלה לא שייך קנין חליפין, כיון דהוא מקפיד על עצם הצורה, אכן בדעת רש"י י"ל משום דהוא קאי על הדין דאין נעשה, שפיר הוצרך לטעמו, דעל נעשה לא שייך סברתי, דהא כל קנין סודר קני ע"מ להקנות הוא. וכל הקנין אינו אלא לפי שעה ואח"כ מחזיר לו הסודר, הרי דבדבר הנעשה חליפין לא בעינן שיהא לעולם בידו, ומשו"ה אע"ג דעבידא דבטלה ולא תשאר המטבע כמו שהיתה, נמי שפיר לחול הקנין על ידה כיון דלפי שעה מטבע שלימה היא ולא גרע אח"כ כשיבוטל הצורה, מאילו החזיר לו הסודר לגמרי, ומשו"ה הוכרח רש"י להוסיף הטעם משום דלא הוה דומיא דנעל וגזה"כ הוא, וכל זה הוא בדבר הנעשה אבל בדבר הנקנה בחליפין, שבזה ודאי הוא שעיקר הקפידה הוה בעצם החפץ, וכיון דעבידא דבטלה ולא ישיג חפצו ודאי שאין נקנה בחליפין, ובדברנו אלה נוכל ליישב קושית הראשונים בסוגיא דב"מ שם, שהוכיח הש"ס ממתניתין דעומד בגוהן דאין מטבע נקנה בחליפין, דכיון דאין נקנה כ"ש דאין נעשה, וא"כ אמאי לא פריך מינה למ"ד נעשה חליפין, ועיין בתוס' שם שכתבו דבאמת גם מ"ד נעשה איתותב, אכן הראשונים לא ניחא להו בתירוץ הזה של התוס' עיין בשמ"ק. ולמה שכתבתי א"ש דאע"ג דטעם דאין נעשה ואין נקנה שניהם הוא משום דצורתא עבידא דבטלה, מ"מ סברת הטעם אין שוה בשניהם, דבאין נקנה הוא משום דהחפץ לא ישאר בעין שזה טעם פשוט ומאומת מן הסברא, ובאין נעשה מוכרחים אנו לסברת רש"י משום דכיון דעביד דבטל הוה כעין דבר שאינו מסוים ולא הוה דומיא דנעל, ולזה שפיר י"ל דאע"ג דמוכח ממתני' דעומד בגורן דאין נקנה, אבל אכתי אין ראיה לומר שגם אין נעשה, דבזה י"ל דלא ס"ל דמשום דעביד דבטל יהיה כדבר שאינו שלם, דממ"נ אם נשגיח כמו שהוא עכשיו, הרי דבר שלם הוא עתה, ואם על מה דעביד דבטל אח"כ הרי בלא"ה קנין סודר אינו כ"א לפי שעה וסופו לחזור, דהמוכר אין רשאי לעכב הסודר וכמ"ש הרמ"א בסמוך, וכיון שטעם דאין נקנה מאומת יותר, להכי אע"ג דמ"ד נקנה אתותב, אבל מ"ד נעשה לא אתותב, די"ל שגם מתני' דגורן סובר דנעשה. ונ"ל להביא ראיה לזה מרש"י דכתובות (דנ"ה ע"ב) גבי מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין דאמר רב התם דארכבי' אתרי רכשי הרי הוא כמתנת בריא דאם עמד אינו חוזר והרי הוא כמתנת שכ"מ שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני, ופרש"י דאילו גבי בריא משום קנין לא קני שאין מטבע נקנה בחליפין, ובשכ"מ קני אם מת לא מחמת קנין אלא מחמת דברי שכ"מ ע"ש. והקשה בס' מגיני שלמה דא"כ לפירושו יהיה רב סובר דאין מטבע נקנה בחליפין וכ"ש דאין נעשה. וא"כ למה לא מסייע בב"מ מההיא דכתובות דרב סובר שאין נעשה, ולמה שכתבתי אין ראיה מאין נקנה לאין נעשה, ומשו"ה לא נסתייע מהך דכתובות וזה נכון בעזה"י, ואין להקשות דא"כ איך היה ס"ד דרב פפא דאפי' למ"ד אין נעשה אקנויי מיקני בחליפין. הא לפמ"ש אדרבה באין נקנה הוה סברתו מסתבר יותר, די"ל דבס"ד דטעם דרב פפא קאי רק על אין נעשה. ושם הוה בע"כ הטעם משום דלא הוה דומיא דנעל, ולא נחית כלל לסברתי שכיון דעביד דבטיל אין ראוי לחול הקנין. ולטעם זה דלא הוה דומיא דנעל שפיר אמר דאקנויי מיקני, כיון דבאקנויי לא בעינן נעל אבל לבתר דמסיק דרב פפא גם אין נקנה קאמר, וא"כ בע"כ דסברת ר"פ דעבידא דבטלה יפורש מטעם דהחפץ לא יהיה בעין דבנקנה לא שייך טעם אחר, ולטעם זה איה"נ מאומת ומסתבר יותר על אין נקנה מעל אין נעשה ועיין מה שכתבתי עוד לקמן בחדושנו לסי' ר"ג מזה, חיש פנים באמת לומר דלענין נעשה גם מטבע נעשה חליפין:

ודע דהרמב"ם בפיה"מ (קדושין דכ"ח) כתב דהא דמטבע אין נעשה חליפין היינו דוקא כשהקפיד על המנין ועל החשבון דבזה י"ל דדעתא אצורתא ועבידא דבטלה אבל כשלקח דנרים באומד וא"ל אלו חליפין חפץ פלוני מהני, דבזה כיון דלא הקפיד לידע את החשבון והמנין אי"א לומר דדעתא אצורתא ושפיר מהני ע"ש. ובתוי"ט שם הקשה על הרמב"ם מהא דב"מ (דמ"ז ע"א) דקאמר התם רב הונא מכור לי באלו קנה ופריך הש"ס לימא קסבר רב הונא מטבע נעשה חליפין, ולדברי הרמב"ם מאי פריך, דהא כיון דמכור לי באלו קאמר ולא דקדק על החשבון משו"ה מהני ע"ש, ובפשוטו י"ל דהרמב"ם לא כתב דבאומד מהני כ"א כשאומר בלשון חליפין וכמ"ש דאלו חליפי חפץ פלוני דבזה אין דין אונאה ואפי' אם ימצא שם פחות או יותר הגיעו, בזה שפיר אמרינן דבע"כ אין דעתו אצורתא דאיך שייך לומר שדעתו אצורתא כיון שאין יודע כלל מה יש שם, אבל התם בדברי רב הונא דמכור לי קאמר ויש בזה דין אונאה, א"כ בע"כ צריך להמצא בזה כשווי החפץ, ואם לא נמצא כזה יוסיף לו מביתו, א"כ ודאי אמינא שדעתו היה אצורתא דוקא, ומה שלא הקפיד על החשבון והמנין סמך בזה שיוסיף לו מביתו אח"כ כשלא ימצא בזה שווי חפצו אבל זה ודאי שסכום מעות הנמצאים בידו כעת יחשבנו בחשבון כמעות טובות וכפי שער והמקח שיש להם, ומשו"ה ודאי דעתו אצורתא בזה ושפיר מקשה דבנ"ד בכה"ג שמכר לו באומד נמי אין נעשה חליפין במטבע, דגם בזה שייך הטעם דעבידה דבטלה ודו"ק ועיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן סי' ר"ג מזה:

שם ברמ"א בהמה מיקרי כלי וקונין בה, זהו שיטת התוס' בב"מ (דמ"ו ע"ב) שהוכיח כן מכח כמה קושיות חזקות שהקשו על רש"י שחולק ע"ז וסובר דבהמה נמי מיקרי פירי ואין קונין בה, ואם כי מה אני להכניס ראשי בין הרים גדולים בדבר אשר התוס' הכריעו כן, והפוסקים הראשונים וגם האחרונים כמו הרמ"א פסקו כשיטת התוס'. בכל זה תורה היא ולענ"ד הצדק בזה עם שיטת רש"י, דהא דין זה דשור ופרה חיים מיקרו כלים בשביל ההשתמשות שאפשר להשתמש בהם, תלוי זה במטבע, דגם במטבע יש סברא זאת דראוי להשתמש בו לשקול משקולת או לתלותו בצואר בנו וכמ"ש התוס' (ב"מ דמ"ה ע"ב), וא"כ למאי דקיי"ל דמטבע אין נעשה חליפין, הרי חזינן שלא חשבינן כלי בשביל ההשתמשות, ממילא שגם שור חי לא מיקרי כלי וכשיטת רש"י, ועיין בחדושי רעק"א מ"ש בזה. וזהו הוכחה גדולה לשיטת רש"י, ואחרי שבעיקר הדין מסתבר כרש"י, ניישב שיטת רש"י מקושית התוס'. ונבאר הטעם שדחק לרש"י לנייד מפי' התוס', ובכדי לבאר כל זה מוכרחים אנו להעתיק כל הסוגיא, בב"מ (דף מ"ו) פריך הש"ס למ"ד אין מטבע נעשה חליפין ממתני' דקתני כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין כל הנעשה דמים באחר מאי ניהו מטבע וש"מ מטבע נעשה חליפין אמר רב יהודה ה"ק כל הנישום דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ה"נ מסתברא מדקתני סיפא כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור ש"מ, ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא מאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור הניחא לרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין אלא לרב נחמן דאמר כלי אין אבל פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד ה"ק יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה וכו'. זהו גרסת רש"י דגריס כיצד החליף שור בפרה, ולא גרם בשר שור אלא שור חי, ואפ"ה קאמר ע"ז הש"ס דלר"נ דסובר כלי דוקא שור חי נמי לא עביד חליפין ומוכרח לאוקמי הכיצד דמתני' ביש דמים שהן כחליפין, ומוכח אפוא דגם שור ופרה חי לא מיקרי כלי, אלא שבתוס' הרבה להשיג ולהקשות לשיטת רש"י דשור חי נמי מיקרי פירי ולא כלי, א"כ קושית הש"ס דפריך מינה לרב נחמן הוה בין למאי דס"ד מעיקרא ובין למאי דמשני כל הנישום, וא"כ קשה דלפי"ז ה"נ מסתברא דקאמר הש"ס לא קאי לפום המסקנא לר"נ שצריך לומר יש דמים שהן כחליפין, ועו"ק לרש"י דפסק לקמן כריש לקיש לא מתוקמא כלל מתני', דשנויי דפירי נמי עבדי חליפין אי"א לשנויי דהא קיי"ל כרב נחמן דפירי לא עבדי חליפין, ושנויי דיש דמים שהן כחליפין נמי לא לדברי רש"י דפסק כר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת לדידי' אפי' במכירה דלא שכיחא נמי מעות אין קונה, ועוד ברייתא דנקיט פרתך בכמה בכך וכך תקשה לר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין דלא מצי מיירי בדמים, אלו הן השלשה קושיות שהקשו לשיטת רש"י, ומכח זה פירשו דשור ופרה חי מיקרי כלי לפי שמשתמש בהם לטעון משוי ולחרוש, ולמאי דשני כל הנישום א"ש אפי' לר"נ ולא פריך. לר"ג אלא לפום מאי דס"ד דאמר ופירי נמי עבדי חליפין, זהו קוטב הציר שעליו יסוב מחלוקת רש"י ותוס'. ובכדי להבין הטעם דלא ניחא לרש"י בפי' התוס', נקדים ליישב הסתירה הגדולה שיש בדבריו מיני' ובי'. דבמה דמשני הש"ס יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה. וברש"י ד"ה כיצד כתב וז"ל שם לו השור בדמים על מנת שיתן לו זה פרה באותן מעות עכ"ל, מלשון זה משמע שמתחלה קודם משיכת השור נתרצה ליתן הפרה, וכשמשך זה השור אדעתא דהכי משכו שהשור יהיה דמי הפרה, ולפי"ז קנין של פרה לא היה זה במעות ההלואה, אלא בדמי השור שקיבל בשעת קנין, ומיושב בזה קושית התוס' בד"ה יש לו דמים, דהיכי קנה להפרה בחוב, הא מלוה לא קני במכר ע"ש. ולשיטת רש"י א"ש, דהא טעם דמלוה אין קונה משום דבשעת הקנין לא יהיב לו מידי, והכא הרי נותן לו השור ושוה כסף ככסף, אכן דברי רש"י הללו תמוהים מאוד, ויש בזה חזרה מפירושו בדיבור דלעיל מיני', דבדבור הקודם בד"ה כיצד כתב וז"ל מכר לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו מעות א"ל הלוקח פרה יש לי כו' עכ"ל, הרי שפי' להדיא שבשעת משיכת השור לא נתרצה עוד כלל ליתן הפרה, רק אחר משיכת השור שנתחייב כבר דמיו, נאות ליתן לו הפרה, ונמצא דקנין הפרה היה בחוב ההלואה, ולבד שקשה למה לו לפרש הכיצד תרי זימני בפירושים שונים לגמרי זה מזה, אלא שבאותו דיבור גופא לא מסיים במה שפתח, דמסיים אח"כ וז"ל וה"ק כל הנישום דמים באחר, כל המטלטלים שאדם שם לחבירו ונותן לו שומת דמיהן בשביל חפץ אחר שהיה ללוקח וכו' ע"ש, דמלשון זה משמע שמתחלה בשעה שנתן לו החפץ נתן לו בתורת שומת דמים בשביל חפץ אחר והיינו כפי' כיצד השני, ועיין במהר"ם שי"ף שהרגיש בזה, וגם מצאתי בשמ"ק שגם הרא"ש ז"ל ישב על מדוכת סתירת רש"י, והנלענ"ד בכוונתו דכבר הבאתי המחלוקת שבין רש"י ותוס' בפירושא דהאי סוגיא, דהתוס' יפרשו דמה דמקשה הש"ס היניחא וכל השקלא וטריא שאחר זה, היינו רק למאי דס"ד מעיקרא כל הנעשה, דאילו למה דמשני כל הנישום, א"ש אפי' לרב נחמן דנפרש דכל הנישום, היינו כלים ממש, דשור ופרה דנקט הוו נמי כלים, ואכן רש"י יפרש דהשקלא וטריא הוה נמי למה דמשני כל הנישום שגם כל הנישום לא אתי שפיר לרב נחמן. ובטעם הדבר דלא ניחא לו בפי' התוס' י"ל עפמ"ש רש"י בד"ה כיון שזכה כו' ע"ש שיפרש דבע"כ כוונת התנא דכל הנישום, רצה לאשמועינן איזה רבותא וחידוש, ואי דמיירי בכלים ממש אין זה שום חידוש דפשיטא דנקנה בחליפין, ובע"כ דכל הנישום דנקט לאו כלים ממש הם, וא"כ אפי' לתירוץ זה יקשה לר"נ, זהו המתבאר מתוך שיטת רש"י להמעיין בדבריו, ולפ"ז יצא לנו כנוגה צדקת רש"י, דהנה לפי' התוס' דהתירוץ דיש דמים שהן כחליפין, היינו רק למאי דס"ד כל הנעשה, בע"כ שנפרש דהאי כיצד החליף שור בפרה, היינו שבשעת משיכת השור לא נתרצה עוד בקנין הפרה ולא נתן לו השור גופא בדמי הפרה, דאם משיכת השור היה ע"מ שיתן הפרה, א"כ הקנין היה בשוה כסף ממש שהוא דבר הנישום, ולאו כל הנעשה הוא, ואין לומר דכל הנעשה דברישא מיירי שנתן לו מטבע ממש ובתורת חליפין, ורישא וסיפא לאו חדא נינהו, דא"כ אכתי נשמעינן דמטבע נעשה חליפין, אע"כ דרישא וסיפא חדא נינהו וכמו שפי' רש"י דחדא נינהו, וגם הרישא מיירי ביש דמים שהן כחליפין, וא"כ בע"כ שנפרש דהקנין לא היה במשיכת השור, דא"כ דבר הנישום הוא, אלא הקנין היה בחוב שחייב לו, ואע"ג דלא נתן לו מטבע ממש מ"מ מיקרי שפיר כל הנעשה כיון דכסף חייב לו, ועיין בפי' ר"ח ובשמ"ק שם משמע להדיא כפירושו, דקנין שע"י חוב מיקרי כל הנעשה ודלא כמהר"ם שי"ף ברש"י ד"ה ה"ק שפי' דלס"ד דכל הנעשה, רישא וסיפא לאו חדא נינהו, וכיון שזכינו לדין דקנין שע"י חוב הרי הוא ככסף לענין שנוכל לקרוא כל הנעשה, צדקו מאוד דברי רש"י, דלשיטתו דהקושיא הוא בין למאי דס"ד ובין למה דמשני כל הנישום וממילא שגם התירוץ דיש דמים שהן כחליפין הוה נמי לתרווייהו, משו"ה הוכרח לפרש שני פירושים בהאי כיצד דברייתא, דלס"ד דכל הנעשה בע"כ יתפרש דמשיכת השור לא היה ע"מ לקנות הפרה, וקנין דפרה היה ע"י החוב, דזה הוה שפיר כל הנעשה, אבל למה דמשני כל הנישום בע"כ לומר שהקנין היה במשיכת השור שנתן לו השור בדמי הפרה, דאי בחוב, לאו כל הנישום הוא, אלא כל הנעשה, וזמ"ש רש"י וה"ק כל הנישום, כלומר דלפירוש זה ואוקימתא דכל הנישום בע"כ יתפרש שנתן לו השור אימת דמי הפרה, דהיינו שוה כסף דבר הנישום, וב"ה אשר הנחני בדרך אמת מתרץ הסתירה הגדולה שברש"י, והשתא דזכינו לדין ניישב שיטת רש"י מקושית התוס' כיד ה' הטובה עלי, קושיא הראשונה דא"כ ה"נ מסתברא לא קאי לפי המסקנא דמיירי ביש דמים כחליפין. הן רש"י עצמו הרגיש בזה, ובד"ה כיצד כתב וה"ק כל הנישום כו' יעו"ש הרי להדיא דגם למסקנא מיירי בכל הנישום, ואין לומר דכוונת התוס' בקושיתם כן. דנהי דלמאי דקאמר יש דמים כחליפין מתיישב שפיר כל הנישום, מ"מ גם כל הנעשה מתיישב בטוב, וה"ק כל הנעשה דהיינו מטבע כיון שזכה זה וכו' כיצד קונה אותו מטבע שהזכרנו בכל הנעשה כגון החליף דמי שור בפרה, פי' שקנה ע"י החוב המגיע לו בעד השור, ולא בנתן המטבע ממש, וכן רצה לפרש באמת בשמ"ק. וכ"ש למה שכתבתי בסמוך שרש"י עצמו יפרש התירוץ גם לס"ד דכל הנעשה, וא"כ לא יתיישב הה"נ מסתברא שמשמע דכל הנישום מסתבר יותר, ובאמת הא כל הנעשה מתיישב ג"כ, ואם כי ברור אצלי שכוונת התוס' בקושיתם הוא כן, מ"מ אפשר זה ליישב דשפיר שייך ה"נ מסתברא. דנהי שגם כל הנעשה מתיישב, מ"מ כל הנישום מסתבר יותר, והוא למה שכתבתי בסמוך דלאוקימתא דכל הנעשה צ"ל בע"כ דהקנין לא היה במשיכת השור כ"א בחוב המגיע לו אבל בשעת משיכת השור לא נתרצה עוד ליתן לו הפרה, דאל"כ לאו כל הנעשה הוא, אבל ללישנא דכל הנישום בע"כ יתפרש שבשעת משיכת השור נתרצה ג"כ ליתן לו הפרה, ועל מנת כן משך השור לתת לו הפרה וכמ"ש רש"י להדיא, ולזה הוכיח שפיר ה"נ מסתברא דכל הנישום, מדקתני כיצד החליף שור בפרה, שלשון זה משמע שמתחלה בשעת משיכה של השור נתרצה בחליפו הפרה, ואי כל הנעשה, אין זה החליף שור בפרה, כיון דבשעת קנין של שור לא ידע כלל מקנין הפרה, ואם כי בדוחק יתיישב גם לכל הנעשה ואמרינן דלאו דוקא החליף השור בפרה כ"א בחליפי השור דהיינו הדמים שחייב לו, מ"מ לישנא דברייתא מוכח יותר לכל הנישום:

קושיא השניה, דלמאי דקיי"ל דפירי לא עבדי חליפין וא"א לתרץ כרב ששת, ולשיטת רש"י דפוסק כר"ל דמשיכה מה"ת היכי מתרצא הברייתא, אמנם קושיא עצומה היא מאוד, וגם בבעל המאור שסובר נמי כרש"י ומיישב לכל קושיות התוס', לא נזכר פירוקא על קושיא זאת וצריכה אמנם נגר דליפרקינה, ונלע"ד ליישב בשנדקדק בלשון הש"ס דקאמר ריש לקיש ע"כ כרב ששת מתרץ לה, ולא קאמר כרב ששת סבירא לי', מזה משמע שכך התירוץ הוא מתרץ כוותי', אבל להלכה אין סובר כוותי', ולהכי נראה שאע"ג דקאמר דכרב ששת מתרץ אין הכרח עוד לומר שגם סובר כוותי' דפירי עבדי חליפין ודלא כהלכתא, דשפיר מצינן למימר דגם ר"ל סובר כדקיי"ל דפירי לא עבדי חליפין. ואם כי המעשה היה בכאן בדרך חליפין שהחליפו שור בפרה, מ"מ הקנין לא היה מועיל בזה מטעם קנין חליפין, דחליפין ודאי אינה כ"א בכלי רק הקנין מועיל מטעם משיכה, דכיון שמשך זה את השור ומשיכה ודאי קניא, ממילא נקנה הפרה לזה ונתחייב באונסי הפרה וכמ"ש בתשובת באר יעקב סי' ש"ך בכה"ג בעובדא דהוה התם שישראל אחד החליף שני שוורים עם כותי בפרה והכותי משך את השוורים, דאע"ג דמטעם חליפין לא מהני בזה להכרעת הש"ך לעיל (סי' קכ"ג סעי"ד) דכותי אינו קונה בחליפין, מ"מ מטעם משיכה של שוורים נקנה הפרה לישראל ע"ש, וה"נ דכוותה דנהי דמטעם חליפין לא מועיל דלאו כלי הוא, מ"מ מטעם משיכה מיהא ליקני, ואין לומר דלפי"ז היכי משכחת נהאי דינא דפירי לא עבדי חליפין, דיקנה עכ"פ מטעם משיכה, דמצי למימר דמיירי במקום שמשיכה אינו קונה, ומה דאמר כרב ששת מתרץ, אין הכוונה דס"ל פירי עבדי חליפין, אלא משום דלרב ששת מיתרצו הברייתא דהעובדא היה בדרך חליפין שהחליפו זה בזה, ולר"נ צריך לתרץ שנתן לו השור בתורת דמים, ולר"ל דס"ל דמשיכה הוי מה"ת אי אפשר לאוקמי הכי, ועיין מה שכתבנו בחבורנו לב"מ בסוגיא זאת להוכיח שבע"כ הכי הוא הפירוש בתירוץ הש"ס, וגם זה אין להקשות דכיון דאמרינן שע"י משיכת חפץ אחד נקנה חפץ השני לחבירו בכ"מ שהוא, א"כ אמאי לא מהני מעות מה"ת לר"ל, דהא המוכר משך המעות, ונהי דלא מהני מתורת קנין מעות, ליהני עכ"פ מטעם משיכה, וע"י משיכת המעות יקנה הלוקח את החפץ, די"ל דר"ל סובר דדוקא משיכת הלוקח הוא דמהני ולא משיכת המוכר וכמ"ש המקנה בקדושין (דף כ"ח) דזהו עיקר הפלוגתא בין ר' יוחנן ור"ל במכירה, ר' יוחנן סובר דמשיכת המוכר בעינן, ור"ל סובר שדוקא משיכת הלוקח הוא דמהני ע"ש, משו"ה לא מהני כשימשוך המוכר המעות, אבל הכא שמחליף חפץ בחפץ דהוו שניהם לוקחים ואם משך אחד השור הרי יש בזה משיכת הלוקח ומהני שפיר, או אפשר שטעם דר"ל דכיון דגמרינן למשיכה מקרא דאו קנה מיד עמיתך, ומשמע שהמשיכה צריך להיות בדבר הנקנה ולא בהמעות שהוא פרעון דבר הנקנה, ואנן בעינן שבחפץ הנקנה יהיה המשיכה, והכא דהוה חפץ בחפץ שפיר מהני:

הן אמנם שבעיקר היסוד שכתבתי דבקנין משיכה כשמשך חפץ אחד יהא נקנה אידך ממילא בכ"מ שהוא, יש לדון טובא, ולדינא נראה דלא מהני לקנות חפץ השני, דמשיכה לא מהני כ"א להתחייב באונסי חפץ הנמשך, אבל שיהא חפץ השני נקנה ג"כ לאידך לא אמרינן, דז"ל הב"י לקמן (סי' ר"ג) וכן בכסף משנה (פ"ו מהלכות מכירה) על מ"ש הרמב"ם שם המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע כו', והקשה הב"י והכ"מ דהא ע"י משיכת המטלטלין נקנה המעות להמוכר, ותירצו דה"ק אין מטבע יוכל לקנותו וקודם שיבוא לידו יזכה בו לענין שאם נגנב או נאבד המעות יהיה ההפסד למוכר, אלא ע"ג קרקע, ואילו במשיכת המטלטלין נתחייב במעות ואם היה לו מעות ואבדו משלם אחרים תחתיהן ע"כ, הרי להדיא דמשיכה לא מהני אלא לענין שמחויב לשלם דמי שוויה של כלי הנמשך, אבל שיהא נקנה החפץ השני עד שיהא ברשות חבירו לא אמרינן, אם כי הב"י כתב שם תירוץ אחר, וא"כ אכתי י"ל דמשיכה מהני לגמרי, מ"מ הא גם מסוגיין מוכח דלא מהני לענין קנין, דבב"מ (דמ"ז ע"א) גבי חליפין ומקפיד מאי, ופרש"י מי קנו תרווייהו במשיכה דחד מינייהו או דלמא כיון דמקפיד עלייהו הוו כדמים ואין קונין עד שימשוך תרווייהו ע"ש. וקשה מה בכך נהי דלא קנה משום חליפין ניקני משום משיכה, אלא דבמשיכה לא קני אידך, אלא שנתחייב לו דמים, ועיין בתשובת ב"י הנ"ל שדחה באמת לדברי הגאון השואל כנ"ל, מ"מ בנידון סוגיא דהכא אכתי מצינן למימר דהקנין הוה מטעם משיכה, דנראה נכון שע"כ לא אמרינן דמשיכה לא מהני כ"א לענין חיוב אונסין לחפץ הנמשך, היינו דוקא לר' יוחנן דמה"ת מעות קונה, והא דעקרו לגמרי קנין מעות ותקנו משיכה לחוד יקנה גם בלא מעות, היינו משום דאל"כ יאמר הלוקח להמוכר נשרפו חטיך לאחר המשיכה, וכמ"ש התוס' בב"מ, וא"כ מטעם זה סגי אם נאמר שמשיכה לא יועיל כ"א לחייבו באונסין של דבר הנמשך, דכיון דמדאורייתא לא היה צריך להועיל כלל המשיכה, ורק בכדי שלא יאמר הלוקח נשרפו חטיך, א"כ כשנאמר דלענין זה מהני המשיכה שיחייב באונסי חפץ הנמשך ליכא למיחש תו לשמא יאמר הלוקח נשרפו, ודי בזה, ולמה לתקן עוד שיועיל גם לענין קנין, אבל לר"ל דס"ל משיכה הוה מה"ת, שפיר י"ל דמהני משיכה גם לענין לקנות חפץ חבירו, וא"כ הכא דאליבא דר"ל קיימינן, שפיר יש לפרש הברייתא כל הנישום, אם החליף אחד עם חבירו דבר הנישום כגון שור ופרה כיון שזכה אחד בחפץ נתחייב בחליפיו, דחפץ השני נקנה ממילא ומטעם משיכה, וזה נכון בעז"ה:

והנה היה מקום אתי לומר עוד שאפי' לר' יוחנן דהקנין משיכה אין מועיל כ"א לחייב דמים, היינו דוקא כשהחליף עמו על מעות שאינם ידועים, דבזה אמרינן כיון דהמעות לא נקנה עוד לגמרי למוכר, להכי אם נגנבו או נאבד חייב לתת לו מעות אחרים, אבל כשהחליף עמו על מעות ידועים, נהי שאינן ברשות המוכר, מ"מ אחרים ג"כ אין חייב לתת לו מטעם שלא נתחייב לתת לו כ"א אלו המעות הידועים, ומצאתי אח"כ סברא זאת בס' מעיני החכמה בחדושיו לב"מ בסוגיא זאת ע"ש. וא"כ הכא שהחליפין היה על חפץ ידוע שפיר קאמר הברייתא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, דודאי הפסד החליפיו הוה שלו כיון שלא נתחייב כ"א החפץ הידוע, וכשנגנב אין מחויב לתת לו חפץ אחר, והיה נראה נמי ליישב בזה מה שכתב הרמב"ם (ריש פ"ה מהלכות מכירה) וז"ל כל המטלטלים קונים זה את זה כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן אע"ג שעל הדמים מקפידין כו' כיון שמשך האחד קנה השני המטלטלין בכ"מ שהוא עכ"ל, ותמה המ"מ הא הרמב"ם פוסק דכלי בעינן וא"כ למה מהני יין בשמן. ומ"ש המ"מ דמיירי בחליפין דשוה בשוה לא משמע הכי לשון הרמב"ם, דהא כתב אע"ג דמקפיד ושיערו הדמים, דמשמע מזה דכ"ש היכי שלא שיערו הדמים דלא הוה שוה בשוה דמהני, ולמה שכתבתי י"ל שבאמת לאו מטעם חליפין מועיל הקנין כ"א מטעם משיכה, ואע"ג דמשיכה אין מועיל כ"א לענין התחייבות, מ"מ הכא שהחליף על דבר ידוע מהני וכמו שביארתי, והיינו דלא נקיט הרמב"ם דנקנין בחליפין, אלא דלשון קנה השני המטלטלין לא יתיישב לזה, דלמה שכתבתי לאו מטעם קנין הוא אלא משום שלא נתחייב לתת חפץ אחר, ואפשר לומר דרמב"ם לישנא דש"ס נקיט, דקתני הזהב קונה את הכסף, וכן בב"מ דמ"ח טלית קונה דינר זהב, ואע"ג דאינו קונה לגמרי כ"א מחייב אפ"ה נקיט לשון קונה, ולא יקשה נמי מרש"י שם דמ"ז גבי חליפין ומקפיד שהבאתי לעיל, דהא התם נמי דבר ידוע הוא וא"כ אכתי יתחייב באונסין, די"ל דלענין חיוב אונסין שפיר מתחייב אידך, ורק התם מיירי לענין קנין לגמרי, וזה ודאי שלא נקנה חפץ השני במשיכת חפץ זה, אבל בברייתא דהכא דקאמר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, ומיירי רק לענין הפסד אונסין, בזה י"ל דבמשיכת חפץ הזה הוה אחריות חפץ השני לאידך ולאו מטעם קנין אלא מטעם דלא נתחייב כ"א בחפץ הידוע וכשנגנב ונאבד ההפסד לקונה, אמנם בעיקר הסברא י"ל גם להיפך, דכשהחליף על דבר שאינו ידוע, ותלוי קנין זה בדבר הידוע, וכיון שעל אותו חפץ השני שלא משכו עוד השני לא קנה אותו, ממילא שגם זה המושך לא קנה נמי חפצו הנמשך כיון שתלוי הקנין זה בזה וכמ"ש בתשובת באר יעקב שם לדבר פשוט ע"ש, שוב מצאתי להדיא כן בטור לקמן (סי' ר"ג) הביאו הרמ"א שם סעי"ג וע"ש בט"ז ונתיבות שבמעות ידועים לא קנה גם המטלטלים אעפ"י שמשכן ע"ש היטב:

ובפשוטו היה נראה ליישב קושיא זאת השניה של התוס', דהא באמת לא מצינו בהדיא שיפסוק רש"י כר"ל דמשיכה קונה, וצ"ל שהתוס' הוכיחו כן מדסובר רש"י בבכורות (ד"ג ע"ב) דנכרי קונה בכסף ע"ש בד"ה קנין גמור, וכ"כ התוס' בע"ז (דף ע"א) בשם רש"י ע"ש, ומדנכרי בכסף מכלל דישראל במשיכה והיינו כר"ל, אכן באמת מהא לא איריא, די"ל דרש"י סובר כשיטת הרר"ח כהן (ב"מ דמ"ח) בתוד"ה נתנה לסיטון דשניהם קונים בכסף ודרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ע"ש, וא"כ לק"מ על רש"י, דאכתי מצי לתרץ יש דמים שהן כחליפין ועיין בשמ"ק שם בד"ה ומ"ש קרקע דמשמע מדבריו דרש"י פוסק כר' יוחנן, ומיושב קושית התוס' וקושיא השלישית מברייתא דפרתך בכמה, עיין בבעה"מ שמיישב זה, וא"כ לא נשאר על רש"י שום קושיא, ואדרבה עוד הוכחנו שצדק מאוד שיטת רש"י, ולפ"ז יש לתמוה על הרמ"א והפוסקים שאחריו שסתמו לפסוק דבהמה מיקרי כלי כתוס' ולא זכרו שיטת רש"י ובעה"מ, לענ"ד המוחזק מצי לומר קים לי כרש"י ובעה"מ ודו"ק:

סעיף ד' במחבר ואם אחז פחות מג' אצבעות צריך שיאחוז בענין שיהא יכול לנתק כל הכלי ולהביאו אצלו, זהו שיטת הרמב"ם (פ"ה מהלכות מכירה), והב"ח כתב דהרמב"ם הוכיח כן מסוגיית הש"ס (ב"מ ד"ז ע"א) דאמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפס ג' על ג' קנה כו' ופריך ומ"ש מדאמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקה אינה מגורשת, וקשה דלמא ההיא דרב משרשיא איירי נמי דוקא בכה"ג דהמקנה יכול לנתקה אצלו, והתם דוקא הוא דאמרינן דכמאן דפסיק דמי כיון דיכול לנתקו אצלו, אע"כ כשיטת הרמב"ם דאם יכול לנתקו אצלו אפי' אם אוחז פחות מג' אצבעות נמי מהני, וכיון דרב משרשיא נקיט בדתפיס ג' על ג' מכלל דמיירי באינו יכול לנתקו אצלו ע"ש, ותמוהים מאוד דברי הב"ח, דנהי דזה הוה הוכחה דהש"ס מיירי באופן דהמקנה לא היה יכול לנתק, אכן אכתי קשיא מאי פריך מדרב חסדא, דלמא דרב משרשיא מיירי באופן שהקונה לא יכול לתפוס, דאז ג"כ ודאי שמועיל, בע"כ לומר כמ"ש הפרישה כאן דכיון שעיקר הגלימא נשארת ביד הקונה וביד המקנה לא הוה כ"א ג' על ג' אצבעות, ודאי מסתמא שהקונה יכול לנתקו מיד המקנה, וכיון שכן אין ראיה כלל לדין דהרמב"ם, דאפי' בלא דין דרמב"ם אי"א לומר דמיירי שיכול לתופסה, דודאי אין סברא שהמקנה ע"י תפיסתו בג' אצבעות יוכל לנתק כל הגלימא מיד הקונה האוחז בכולה, ומסתמא א"א לאוקמי בהכי וכסברת הפרישה, אמנם אעפ"י שאין ראיית הב"ח ראיה, מ"מ דינו של הרמב"ם נכון מפשטות הסוגיא, דכמו בגט כיוצא בזה אינה מגורשת דאזלינן בכל שהוא יכול לנתקו, הוה"ד גבי קנין דאזלינן בתר התופס שהוא יכול לנתקו, ואפי' אין בה ג' על ג' קונה בו וכמ"ש המ"מ והפרישה, ועתה נבוא ליישב הסתירות שנפלו על הרמב"ם בדין זה, הן הלח"מ שם הקשה עליו, דכמו דלענין קנין אע"ג דאין אוחז ג' אצבעות כיון דיכול לנתקה מהני, א"כ גבי גט נימא נמי דאם הגט ביד הבעל ומשיחה ביד האשה והיא יכולה לנתק ולהביאו אצלה שתהא מגורשת ע"ש מה שנדחק בזה. ובמחכ"ת לא קרב זה אל זה, הן הוא הבין דע"י סברא דיכול לנתקו חשבינן כאילו הדבר בא לידו, ולהכי הקשה שפיר דא"כ גבי גט נימא דכיון דיכולה לנתקו הוה כמו שבא הגט לידה, אבל באמת אין הדבר כן, דע"י יכול לנתקו נוכל לבטל רק יד התופס ולומר דכיון שיכולים לנתק מידו הוה כמו שאינו תופס בזה, אבל לומר שכאילו בא ליד המנתק, בזה אין מועיל סברא דיכול לנתקו, ומעתה מיושב שפיר, דגבי קנין לא בעינן דוקא שהסודר יבוא לרשות המקנה או לידו, ולא בעינן כ"א שיעשה מעשה הקנין בסודר עד שיקנה אותו דאז אמרינן דכיון שקונה מקנה, וכיון שאוחז בסודר קצת וגם יכול לנתק השאר, הרי קנין הגבהה יש כאן וכמו שנכתוב הלאה ומעשה הקנין כבר נגמר וכמו שכתבתי לקמן (סי' רע"א) דאם יכול לנתקו מועיל כמו שהגביה כולו, אלא משום דכל זמן שהסודר הוא ביד הקונה ואין מועיל מעשה הקנין של זה דאין יכול לקנות מה שביד חבירו, ולהכי נצרך לנו לבטל תפיסת יד הקונה, ובזה אמרינן שפיר כיון דיכול להביאו אצלו ולנתקו מיד התופס, הוה כאילו אין מונח בידו של תופס, אלא כמונח במקום הראוי לקנין ומהני מעשה הקנין של המנתק, אבל גבי גט דבעינן דוקא שהגט יגיע לידה או לרשותה, וע"ז לא יוכל להועיל סברא דיכול לנתקה לחשוב כאילו כבר ברשותה, ועוי"ל דאפי' גבי גט נמי אם היתה תופסת מקצת הגט בידה והבעל תופס מקצת והיתה יכולה לנתק הוה מהני נמי, דאטו בעינן שתאחז כל הגט בידה, דאם אוחזתו במקצת נמי מיקרי בידה, ורק דבעינן שביד הבעל לא יהיה, ולענין זה מהני מה שיכולה לנתקו, לבטל תפיסת הבעל, אבל הכא שאינה אוחזת בגט כלל ורק במשיחה אוחזת, וזה לא אמרינן דכיון שתוכל להביאו יהיה נחשב כבידה וכמו שכתבתי דלענין זה לא יועיל סברא דיכול לנתק וז"ב:

אלא דאכתי יקשה קושית הש"ך כאן ס"ק ו' דלמה הוה קנין ע"י סברא זאת, והא בב"מ (ד"ט ע"א) אמרינן בטלית שחציה ע"ג העמוד והגביה חציו שע"ג קרקע לא קנה אפי' יכול לנתק וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע לקמן (סי' רס"ט), אכן עפ"י האמור יתיישב גם זה, דזה ודאי דסברא דיכול לנתק אין מועיל כ"א לבטל תפיסת התופס לומר דהוה כמו שאינו תופסה, ולכן אם מעשה הקנין נעשתה בשלימות ולא יחסר לנו כ"א מה שהדבר הוא ביד התופס ואין המקום ראוי לקנין, בזה שפיר אמרינן דכיון דיכול לנתק ממנו הוה כמו שאינו תופסה כלל ויועיל מעשה הקנין של המנתק, אבל היכי שמעשה הקנין לא נגמרה עד שינתק, מה יוכל להועיל בזה סברא זאת, דנהי דכשינתקה יוגמר הקנין, מ"מ אכתי לא נגמר המעשה ובמה יקנה, ומעתה ניחזי אנן דבחציה שע"ג העמוד ובא זה והגביה חציו שע"ג הקרקע, דהקנין שיכול להיות בכאן הוא רק הגבהה ובעינן שיגביה כל הטלית, ונהי דזה לא בעינן שיגביה גם החלק שע"ג העמוד מלמעלה ג' טפחים, ובנדנוד כל שהוא נמי סגי, דטעם הגבהת ג' טפחים הוא כדי שיוצא מתורת לבוד, וכיון שמונח על עמוד גבוה מן הארץ סגי נמי בהגבהה כל שהוא וכסברת התוס' (כתובות ד"ל ע"א), אכן עכ"פ הגבהה כל שהוא בעינן נמי לחלק שע"ג העמוד, וכיון דמחמת אורך וגודל הטלית לא הוגבהה החלק של מעלה כלל, וא"כ נחסר כאן מעשה הקנין, ואע"ג דאם ינתקה מעל העמוד יוגמר מעשה הקנין, מ"מ כיון דעתה אין עוד פה שום קנין, לא שייך סברא הזאת להועיל למחשבי' כקנין, אבל הכא גבי סודר, דכיון דמיירי דיכול לנתק אצלו, א"כ מסתמא הסודר קטן ולא נשאר ביד התופס כ"א מעט ממנו, דאם היה סודר ארוך, אין סברא שיוכל זה לנתק ע"י אחיזתו המועטה, וכ"ש הוא מסברת הפרישה דלעיל, ובדבר קטן ודאי דע"י שאוחז בקצה הראשון יתנדנד גם קצה השני ויוגבה קצת, אחרי שהדבר קטן הוא, והתופס נמי לא יעכב, דהא מיירי שאין תופסה בחזקה כיון שיוכל לנתק ממנו, ואם היה תופס בחזקה לא היה יכול לנתק, וכ"כ הנתיבות כאן דבדבר קטן מסתמא הוגבה גם קצה השני, וא"כ הרי מעשה הקנין כבר נגמר בשלימות, ועוד יש לחלק ביניהם באופן אחר והוא העיקר, דבאמת היכי שהדבר הוא ביד הקונה א"צ להגבהה כלל, דקונה מטעם יד דהוה כמו ברשותו, אלא דבזה תלוי, אם הדבר הנקנה קטן הוא שיכול לאוחזה ברחבה בשלימות שלא יהא נשאר מרוחב הטלית חוץ ליד, אע"ג דלמעלה ולמטה בולט קצת שאין נכנס לידי, קונה נמי מטעם חצר, ואפי' המעט שבולט למעלה, ומשום דהוה כאויר חצירו וכמ"ש הנתיבות לקמן (סי' קצ"ח), משא"כ אם הדבר רחב הוא הרבה ואין נכנס לתוך היד, בזה אתה צריך לבוא לקנין הגבהה, דקנין יד ליכא הכא כיון שאין נכנס לתוך היד, ולפ"ז גבי טלית דדבר גדול ורחב הוא ואי"א לקנותו מטעם יד, ובע"כ אתה צריך לבוא לקנין הגבהה, וכיון שהחלק שע"ג העמוד לא הוגבהה אין כאן שום קנין. אבל גבי קנין סודר דבע"כ מיירי בסודר קטן וכמ"ש, כיון שהאוחז בשפתו יוכל לתופסו מיד התופס, ודבר קטן כזה ודאי דנכנס כולו לתוך ידו, ואע"ג שבולט מלמעלה או למטה, אותו הקצה שאוחז התופס, מ"מ בזה קונה נמי מטעם אויר חצירו, וכיון שהקנין הוא מטעם חצר לא בעינן כלל להגבהה בקצה השני, וא"כ מעשה הקנין נגמר בשלימות, אלא דמה מעכב אותנו משום דהדבר הוא ביד התופס ואינו ראוי כלל לקנין אבל אם היה עושה מעשה כזה במקום הראוי לקנין היה מועיל, דבמעשה הקנין אין שום חסרון, וכיון שאין לנו בזה כ"א לבטל מעשה התופס שפיר אמרינן דכיון שיכול לנתקו מיד התופס הוה כמו שאינו תופסה כלל ושפיר מהני וזה ברור בעזה"י, ומכאן יהיה ראיה דהרמב"ם יפרש דקנין יד הוה מטעם רשות ולא כמ"ש רש"י (כתובות דל"א) דיד גופא הוה מטעם הגבהה ועיין בחדושנו לקמן (סי' רס"ח) מה שכתבנו בביאור דעת הרמב"ם בזה:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה