חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות שלוחין
סימן קפב
סעיף א' ברמ"א חוץ מלדבר עבירה, וזהו מטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כמבואר בש"ס, והסמ"ע כאן פירש טעם סברא זאת, דהמשלח לא סמיך דעתו שיאמר סבור הייתי שלא ישמע לי ע"ש, ולפ"ז בישראל מומר יש שליח, דהא הכא סמיך דעתו, וכן מוכח נמי ממה שכתב הרמ"א לקמן (סי' שפ"ח) דאם השליח הוחזק בכך יש שליח, והיינו נמי מטעם הזה כיון דמוחזק בכך לא שייך לומר דסבור היה שלא ישמע אליו, אכן הש"ך לקמן שם השיג על הרמ"א בזה וסובר שאפילו בהוחזק בכך כיון דסוף סוף ישראל בר חיובא הוא אין שליח לדבר עבירה, כן העלה הש"ך כאן דאפילו אם השליח אינו בר חיובא לא הוה שליח, וסברתו נראה דיפרש הטעם דדברי הרב, היינו שהיה לו לעשות דברי הרב, ואחרי שלא שמע לדברי הרב הוה שליחות באיסור ולא יכול להיות שליח, ופירוש דאין שליח לדבר עבירה, כלומר אין יכול להיעשות שליח בדבר עבירה משום דיותר צריך לשמוע. לדברי הרב, וכן הבין רעק"א בחדושיו פי' הסברא דדברי הרב, ונסתייע עוד מדברי התוס' (ב"מ ד"ח ע"א) ד"ה ושותפין שגנבו וכמו שנביא בסמוך, והיה נ"ל להביא ראיה משברס הסמ"ע מרש"י דב"מ ד"ח ד"ה ושותפין שמפרש דשותפין שגנבו דקאמר התם, היינו אחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, ולא כפי' התוס' דשניהם הגביהוה, ובשמ"ק שם טרח למצוא טעם מה דחק לרש"י לפרש הכי ולא ניחא לו לפרש כפשוטו כפי' התוס' ע"ש, ולענ"ד נראה בטעמו, משום דבש"ס שם הוכיח מכח ההיא דשותפין שגנבו דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה, ואם לא הטעם דמיגו דזכי הוה אמינא שגם בזה בשותפין שגנבו אין שליח לד"ע, וזה היה קשה לרש"י, דאי נפרש דשותפין שגנבו מיירי ששניהם הגביהו. א"כ אפי' בלא טעם דמיגו דזכי אין שייך בזה לומר אין שלד"ע, דכיון ביחד גנבו והיה רואה שגונב גם לעצמו, א"כ לא שייך בזה כלל סברא דדברי הרב וסבור הייתי שלא ישמע אחרי שרואה בעיניו שחשוד הוא לכך, ומדקאמר בש"ס דדוקא מטעם מיגו מהני השליחות הא אי לא"ה לא היה מהני, מכלל דלא מיירי בשנים שהגביהו, ולזה הוכרח רש"י לפרש דמיירי באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, ולפי"ז יהיה מכאן ראיה כסברת הסמ"ע, דאי כסברת הש"ך דלא יוכל להיות שליח בדבר עבירה, א"כ אפי' בשנים שהגביהו נמי אין שליח, ואכתי מה דחק לרש"י לפרש באחד שגנב, אע"כ כסברת הסמ"ע, וזה ראיה נכונה, אלא דלפי"ז לפי' התוס' דמיירי באמת בהגביהו שניהם, ואפ"ה בלא המיגו הוא דאין שליח לדבר עבירה, א"כ משמע כהש"ך, דלסברת הסמ"ע בשניהם שהגביהו בלא"ה יש שליח, וזהו באמת סברת רעק"א שהוכיח מן התוס' כהסמ"ע ע"ש, ולפ"ז הסמ"ע והש"ך יפלגו בסברת רש"י ותוס':
והנה לכאורה היה אפשר לומר שגם מפי' התוספת יהיה ראיה לשיטת הסמ"ע, דזה לשון התוס' רש"י פי' דמיירי בשותפין שגנב אחד וכו' כדאיתא בב"ק דע"ח ואין נראה דהתם בטביחה מיירי וטביחה אפי' אמר צא וטבח לי חייב. אלא שותפין שגנבו היינו שהגביהו שניהם עכ"ל, ובהשקפה ראשונה נראה דתוס' חולקים בזה על פרש"י וסוברים דאם אחד גנב לדעתו ודעת חבירו אין שליח ודלא כרש"י, ואע"ג דאיכא מיגו דזכי לנפשי', מ"מ לענין הדין דשליח לדבר עבירה לא מהני מיגו ודוקא בשנים שהגביהו חייבין, ועיין בנתיבות וקצוה"ח לעיל (סי' ק"ה) שהבינו כן דתוס' חולקים על רש"י, ובע"כ שבזה הוא פלוגתתם, אלא דאי נימא הכי ישאר לנו קושית הקצוה"ח לקמן (סי' שמ"ח) חזקה מאוד, דכיון דבאחד שגנב לדעת חבירו ג"כ אע"ג דאית ליה מיגו לא מהני, וא"כ מה הועילו בתירוצם דמיירי בששניהם הגביהו, דהא בשנים בע"כ אתה צריך לבוא לעזרת המיגו, דבלא המיגו הוה חציו של זה כמונח ע"ג קרקע, ואלא דאמרינן שכל אחד הגביה לצורך חבירו ומהני מטעם מיגו, וממ"נ אם מיגו מהני, גם בגנב לדעת חבירו יועיל השליחות, ואם מיגו לא מהני, גם בשנים שהגביהו לא יועיל השליחות, דמאי איכא בין אחד לשנים ע"ש שזה קושיתו בקצת הסבר ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל שם לתרץ, ואמנם אי נימא כסברת הסמ"ע א"ש החילוק של תוס', דבשנים שגנבו כיון דלא שייך סברא דסבור הייתי שלא ישמע לו, אחרי שרואה אותו חשוד בכך, ושפיר אמרינן דבכה"ג יש שליח, אבל באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו כיון דלא ראה אותו חשוד בכך אמרינן דאין שליח, ואע"ג דאית לו מיגו לא מהני זה לענין שליח לדבר עבירה, ולשיטת הסמ"ע יתיישב מה שחלקו התוס' בין אחד לשנים, אבל לסברת הש"ך דלדבר עבירה לא יוכל להיות שליח, א"כ אפי' בשנים שהגביהו נמי אין שליח, ויקשה קושית הקצוה"ח דמה איכא בין אחד לשנים שגנבו והנה אם כי ראיתי שוב בהגהות מוהרצ"ח שיישב כזה קושית הקצוה"ח בכ"ז חזרתי מזה שאי אפשר כלל לומר דהטעם דשנים שגנבו יש שליח, משום דלא שייך בזה סברא דדברי הרב, דהא בש"ס קאמר דהטעם הוה משום מיגו דזכי, והחילוק שבין אמר לשלוחו צא גנוב לשנים שגנבו הוה משום מיגו דזכי, ונסתייע מזה למגביה מציאה, דאע"ג דלחבירו לבד לא קנה, מ"מ בשנים שהגביהו קנו מטעם מיגו, ואי נפרש הטעם בשנים שגנבו משום דאין שייך בזה סברא דדברי הרב, א"כ יקשה בתרתי, חדא דלאו מטעם מיגו הוא ובש"ס קאמר משום מיגו, ועוד דאין מזה ראיה למגביה מציאה לומר דבמקום שלחבירו לבד לא קנה, ואם שניהם הגביהו קנאו, הא הכא הוה החילוק, דאם אמר לשלוחו לחוד להכי לא מהני מטעם דאין שליח לדבר עבירה, ובשנים שהגביהו אין שייך כלל אין שליח לדבר עבירה, הא אי בשנים הוה שייך נמי הטעם דאשלד"ע, לא היה חילוק בין אחד לשנים, ובע"כ מדקאמר התם טעם דמיגו דזכי, סובר הש"ס דבשנים שגנבו נמי שייך הטעם דדברי הרב, ושגם בזה היינו אומרים אשלד"ע, אם לא הטעם דמיגו דזכי, ימה שקשה לפי"ז קושית הקצוה"ח, האמת יורה דרכו, כי התוס' לא השיגו על רש"י בעיקר הדין דגנב לדעתו ודעת חבירו, רק על זה שציין רש"י כדאמרינן בב"ק, והיינו מדאמרינן התם שותף שטבח ודעת חבירו שניהם חייבין, על זה השיגו דהתם בטביחה מיירי דרבי רחמנא דיש שליח ואפי' בטבח לחבירו לחוד נמי יש שליח, ואין ראיה מהתם למציאה, ולהכי היו מוכרחים לפרש דהיינו שהגביהו שניהם, דבזה הוה ההוכחה מכח הסברא, דאי תימא דשנים שהגביהו פטורים, א"כ כל אחד יפקיע עצמו מחיוב גניבה ע"י עצה הזאת שיגנבו בשנים, ואלא ודאי דסברא הוא שחייבין בהגביהו שניהם וממילא מוכח דאמרי' מיגו, דאל"כ גם בשנים שהגביהו נימא כיון שאין אדם יוכל לזכות לחבירו בגניבה מטעם אין שליח לדבר עבירה, א"כ תיעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וזו כמו שמונחת ע"ג קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה אלא ש"מ דאמרינן מיגו, ולזה הוכרחו שפיר לפרש דמיירי בשנים שהגביהו, ולא נוכל לפרש כפרש"י דמיירי באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, וג"כ מכח הסברא, דבזה אין שום סברא ודלמא באמת פטור בכה"ג, ומשו"ה הוכרח באמת לציין מראה מקום לקושיא דש"ס, דמן הסברא אין להוכיח שחייבין, דשמא באמת אפי' בכה"ג נמי פטור השני, אבל לפי' התוס' שפיר מכח הסברא חייב, דאל"ה יפקיע עצמו כל אחד וכנ"ל, אבל לאחר שנדע דבשנים שגנבו שהגביהו שניהם דחייבין מטעם מיגו, גם באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו נמי חייב בכה"ג מטעם מיגו דזכי, ובעיקר הדין יודו תוס' לרש"י, והשגתם הוא רק על מה שפי' דמיירי באחד שגנב, ולזה אין להקשות מכח הסברא כ"א מחמת הראיה דב"ק, ובאשר שהראיה אינה ראיה, לזה בחרו לפרש בשנים שהגביהו והקושיא הוה מכח סברא וכנ"ל, נמצא דבעיקר הדין לא נחלקו תוס' עם רש"י דהשתא שנדע דבשנים שגנבו חייבין מטעם מיגו, גם באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו נמי חייב ודלא כהקצוה"ח ונתיבות וזה ברור:
ואכן לפי מה שביארתי דהטעם דבשנים שהגביהו הוה שליח, היינו דוקא מטעם מיגו, הא בלא המיגו הוה אמינא דגם בשנים שהגביהו אין שליח לדבר עבירה, א"כ יהיה מפי' התוס' ראיה לסברת הש"ך, דאי כהסמ"ע אמאי באמת אין שליח בכה"ג כיון שראה אותו חשוד בכך, וזהו נמי ראיית רעק"א שנסתייע מן התוס' דלא כהסמ"ע, והיינו משום דודאי יפרש הכי כוונת התוס', אלא דבכל זה נ"ל שגם מן התוס' אין ראיה, עפמ"ש התוס' (ב"מ ד"י ע"ב) ד"ה כהן שאמר לישראל, שהיינו דוקא כשאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, אבל כהן שאמר לכהן הוה בר חיובא, ובתשובת נו"ב מהדו"ק (חאה"ע סי' ע"ח) הוכיח מדברי תוס' הללו שיחלקו עם פרש"י דסובר הטעם דבעינן בר חיובא משום דברי הרב, רק ס"ל דדינא דאורייתא הוא דמי שבעצמו מוזהר לעשותו אין בזה שליחות, ואף היכי שאין השליח עושה איסור, רק אם מוזהר בדבר, דאינו הטעם משום סברא דדברי הרב אף כהן שקידש גרושה עבור כהן חבירו יש שליח, דהא לא שייך דברי מי שומעין כיון דאין הוא עושה איסור, וא"כ התוס' לשיטתייהו התם דלא סברי כלל הסברא דדברי הרב להכי יוכלו לפרש לעיל התם דמיירי בשנים שהגביהו, דאפי' בכה"ג נמי לא הוה שלית כיון דלדידהו הוה דינא דאורייתא, דבדבר עבירה לא נתנה התורה רשות להיות שליח, ואנן קיימינן לסברת רש"י דסובר הטעם משום הסברא, ופי' הסברא יוכלו להיות באמת כשיטת הסמ"ע, ולפ"ז רש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, דרש"י דסובר הטעם דאין שליח לדבר עבירה הוה משום הסברא דדברי הרב, ופי' הסברא הוא כשיטת הסמ"ע משום דסבור הייתי, וכו' משו"ה לא יוכל לפרש דמיירי כששניהם הגביהו, דא"כ אפי' בלא מיגו יש שליח, והוכרח לפרש דמיירי בשותף שגנב לדעתו ודעת חבירו, אכן התוס' לשיטתייהו דטעם דאין שליח לד"ע הוה דינא דאורייתא, להכי יוכלו לפרש דמיירי שהגביהו שניהם ודו"ק, הן אמנם דבנו"ב שם הרגיש בדברי התוס' (ב"ק דע"ט ע"א) בד"ה נתנו לבכורת בנו שכתבו שם טעם דדברי הרב, וא"כ גם הם סוברים כשיטת רש"י דהוה מכח הסברא, אכן הוא עצמו תיקן זאת, דע"כ לא הזכירו התוס' הסברא, דדברי הרב, דוקא למ"ד דשני כתובים אין מלמדין, ולא נוכל למילף משחוטי חוץ, לדידיה יליף מסברא ואליבי' כתבו התוס' בב"ק, אבל למ"ד דב' כתובים מלמדים לא הוה כלל מסברא אלא דינא דאורייתא הוא דאין שליח לדבר עבירה, דיליף משחוטי חוץ, והנה בב"מ ד"ח רבא הוא דקאמר הדין דשנים שגנבו ורבא ס"ל דשני כתובין מלמדין וכדמשמע בש"ס (קדושין דמ"ג), ולדידיה ודאי דהוה מדאורייתא לשיטת התוס', משו"ה יוכלו לפרש דמיירי בהגביהו שניהם, אבל איה"נ דלמאן דסובר משום הסברא דדברי הרב, ופרש כפי' הסמ"ע, ורש"י סובר דלכו"ע הוה הטעם משום הסברא ודו"ק:
ודע דמה דמשמע מסוגיא דב"מ ד"ח דאף דאין שליח לד"ע, מ"מ היכי דאית לו מיגו דזכי לנפשי' מהני דיכול להיות שליח, אלא דלרש"י היינו נמי באחד שגנב לדעתו ודעת חבירו, ולתוס' לפי הבנת הקצוה"ח ונה"מ, היינו דוקא בשנים שהגביהו ולפי מה שכתבתי גם התוס' יודו לדין דרש"י, עכ"פ לכו"ע מהני המיגו דיש שליח, לא אוכל להבין ברירא דהאי מילתא, דלכל הסברות דאין שליח לד"ע מה יוכל להועיל הטעם דזכי גם לנפשי' לומר דיש שליח, ואכן למה שכתבתי בחבורי לב"מ ד"ח, באמת להיות שליח לחבירו לא מהני בדבר עבירה אפי' במיגו, ורק בשנים שהגביהו כיון דלא יוכל לזכות במחצה שלו אם לא שיגביה מחצה השני לצורך חבירו, א"כ גם במחצה השניה הוה מגביה לצורך עצמו, ולצורך עצמו מהני אפי' בדבר עבירה, ומפי' התוס' ודאי דאין ראיה, ואפי' לשיטת רש"י דפי' באחד שגנב לדעת חבירו נמי אין ראיה כמו שכתבתי שם דלהכי פי' דוקא בשותפין, שמחויב לתת לו מחצה מגניבתו ואם לא היה מגביה מחצה לחלק חבירו, היה מוכרח ליתן לו מחלקו, וא"כ בזה הוה נמי מגביה לצורך עצמו, אבל שנימא דע"י מיגו יוכל לזכות לחבירו בדבר עבירה אין סברא כן נ"ל אלא דמדברי המפרשים לא משמע כן ועיין מה שכתבנו בחדושנו שם ולעיל בסי' ק"ה עוד מזה הרבה:
שם ברמ"א חוץ מלדבר עבירה דקיי"ל אין שליח, וכתב בס' שער המשפט דאף אם שכר לשליח בשכר לעשות העבירה נמי אין שליח ע"ש, וגדולה מזו כתב המוהרי"ט (פ"ד דבכורות אות ל"א) דאף אם ציוה לאשתו ועבדו שכפופים לעשות צוויו אמרינן אין שליח לד"ע ע"ש. ואם כי כתבו בפשיטות כן, לענ"ד מחלוקת הראשונים יש בזה וגם יש פנים להוכיח מן הש"ס להיפוך, הנה ראש החולקים ע"ז הוא המחנה אפרים (הלכות שלוחין) דכתב שאפי' במקום דשליחות לא מהני כגון בעכו"ם, אפ"ה ע"י עבדו מהני ומשום דידו כיד רבו, אלא דבתשובת שואל ומשיב בח"ב סי' ק"י כתב שיש לו ראיה שאין עליה תשובה הין סברת המחנה אפרים הנ"ל מגיטין (דכ"ג ע"ב) דהכי איתא התם מתקיף לה ר"א טעמא במילתא דליתי' וכו' יאר איחא מה בדמי נכרי לעבד שאני עבד דידו כיד בעה"ב, אע"כ דלהס"ד דליתי' בשליחות לא מהני גם בעבד אף שידו כיד בעה"ב ע"ש. אכן לענ"ד מה שכתב שהראיה הזאת אין עליה תשובה, זה אינו ויש תשובה גדולה ע"ז, דהא פשיטא דר"י לא מיירי התם אלא בעבד שאינו שלה, וכן פרש"י להדיא שם, דבד"ה עבד מהו שיעשה שליח כתב וז"ל עבד של כל אדם מהו שיעשה שליח לאשה בעלמא עכ"ל, הרי להדיא דמפרש בעבד דעלמא ולא בעבד שלה, ומוכרח זה מתוך הסוגיא דבע"כ מיירי בעבד דעלמא ולא בעבד שלה, דהא על דברי ר' יוחנן דאמר אין העבד נעשה שליח לקבל הגט מתקיף לה ר' אליעזר טעמא דליתא כו' מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל, ופרש"י וז"ל ומהאי טעמא איכא למעוטי נמי עבד עכ"ל, ולפ"ז משמע דס"ד דר' אליעזר דעבד באמת אין נעשה שליח, ומאוד תמוה זה דהא בהדיא איתא במתני' דתרומות הרשה את עבדו, הרי מפורש דעבד נעשה שליח לתרום, וכן בפסחים אמר לעבדו צא לשחוט עלי הפסח, וא"כ מאי ס"ד דר' אליעזר דבעינן דוקא ישראל לשליחות, ובשלמא אם נפרש דסוגיא דהתם דקאמר דאין העבד נעשה שליח מיירי בעבד דעלמא, אבל בעבד שלו מהני משום דידו כיד רבו, לא קשה מהנך משניות, דהא התם באמר לעבדו מיירי, ועבד שלו מהני שפיר בלא טעם דשליחות משום דידו כיד רבו, שזה מהני טפי משליח, אבל אי נימא דמה שאומר אין העבד נעשה שליח מיירי אפי' בעבד שלו, וממילא דמה דאתקיף ר' אליעזר וסובר דלא מהני, היינו אפי' בעבד שלו נמי, וא"כ איך יפרנס המשניות שזכרתי, אע"כ דכל הסוגיא לא מיירי כ"א בעבד דעלמא, ועוד ראיה דר' יוחנן דאומר אין עבד נעשה שליח לא מיירי בעבד שלה, דהא בעבד שלה לאו מילתא פסיקתא היא, דהא בכפות מהני ומטעם חצר וכדאמרי' בגיטין (דכ"א ע"א) ע"ש בתוס', ור' יוחנן דאמר מסתמא אין העבד נעשה שליח, ולא מפליג בע"כ דמיירי בעבד דעלמא וזה ברור:
ואין להקשות דאיך אפשר לומר דבעבד שלה מהני גם בגיטין ומטעם דיד עבד כיד רבו ומגורשת מטעם חצר הא חצר מהלכת היא, ובש"ס (גיטין דכ"א ע"א) לא משכחת בעבד שתקנה מתורת חצר כ"א בכפות ועומדת בצדו, די"ל דאע"ג דחצר מהלך הוא ומטעם חצר אין קונה, עכ"פ לא גרע משליחות, ואע"ג דבגיטין שם לא אמרינן דתקנה עכ"פ מטעם שליחות וכמ"ש התוס' שם בטעם הדבר דלא אמרינן חצר לא גרע משליחות כ"א לענין שלא בפניו כו' אבל לענין חצר מהלכת לא אמרינן כן, התם מיירי שהבעל נתן ביד עבדה, אבל האשה לא עשתה לעבדה שליח בפירוש, אמנם הכא דשוויתיה שליח בפירוש פשיטא שלא גרע משליחות, ואין לומר דמטעם שליחות נמי לא שייך בעבד כיון שאינו בתורת גיטין וקדושין, כיון דהקנין הוא מטעם חצר ובחצר לא שייך הכי, דהא ודאי פשיטא דמה דאמרינן דחצר לא גרע משליחות, אין הכוונה שהוא שליח באמת, אלא הכוונה דחצר מועיל כמו שליח, אבל הקנין הוה משום חצר, רק חצר מועיל כמו דמועיל שליח וזה ברור, אלא שראיתי דבר תמוה בתורי"ד בגיטין שה דלאחר שהביא פרש"י דדוקא בעבד דעלמא היא דאמרינן הכי ולא בעבד דאשה ומטעם דהוה כחצירו כתב עלה וז"ל ולאו מילתא הוא ועבד דאשה כחצירה דמי וקיי"ל חצר מהלכת לא קנה אך אם היה כפות ואשה עומדת בצדו דומיא דחצירה דבעינן והוא שעומדת בצד חצירה אבל שתאמר לו האשה קבל לי גיטי בלא כפות ובלא שתעמוד בצדו בתורת שליח אינה מגורשת ע"ש שדחה פרש"י לגמרי, וכתב עלה דגרסא משבשתא היא, והנה מדבריו במה שכתב דאי החצר הוה מטעם שליח אינה מגורשת מטעם דאינו בתורת גיטין, נראה שהבין דהפירוש חצר מטעם שליח, היינו שהוא שלוחו ממש, אבל פירושו בזה זר הוא למאוד, דודאי הכוונה שהקנין הוא מטעם חצר, רק דגזה"כ הוא דחצר מועיל אפי' במקום שיד אינו מועיל, ומועיל בזה כמו שליח דמועיל בעלמא. אבל אין הכוונה שהחנר הוא באמת שלוחו, וראיה לזה נמי ממ"ש התוס' (גיטין דכ"א) בד"ה אטו שליחות מידה שהקשו כיון דחצר לא גרע משליחות, א"כ התם דלא אפשר שתתגרש מכח יד תתגרש מטעם שליחות, ואי הכוונה דהחצר הוה שלוחו ממש א"כ מאי מקשו דתתגרש מטעם שליחות, הא חצר לא חזי לשליחות בגט משום דאינו בתורת גיטין, והא דמתגרשת בעבד שלה, היינו מטעם חצר, ואע"ג דבע"כ החצר הוה מטעם שליח ואפ"ה מתגרשת, אע"כ דהכוונה הוא דבמקום שאין מועיל הקנין מטעם דהוה דומיא דידו, מועיל מטעם דהוה דומיא דשלוחו, אבל הקנין הוה הכל חצר ולא שליח וזה ברור כשמש:
ולאחר שזכינו ליישב הקושיא החזקה שהקשה השואל ומשיב על חידוש הדין של המחנה אפרים דעבד שאני ומהני אפי' במקום דשליחות אינו מועיל ומטעם דידו כיד רבו, ונ"ל עוד להוכיח כהמחנה אפרים מסוגיא דקדושין (דף מ"א) דעל מה שרוצה לומר התם דשליחות אינו מועיל בקדושין, פריך הש"ס מהא דתנן חבורה שאבד פסחה כו', והקשה הריטב"א למה לא פריך ממשנה דפ"ח דפסחים דתנן הרי שאמר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח שכח מה אמר לו רבו וכו', ולמה פריך ממשנה זו דחבורה שנשנית להלן בפסחים פ"ט, ולא פריך ממשנה הקודמת דאמר לעבדו וכו' ע"ש. ואכן להמחנה אפרים א"ש, דבעבד שאני דידו כיד רבו ולאו מטעם שליחות הוא, ומשו"ה מעבד לא הו"מ להקשות כלל, ונראה עוד דחלוקו של המחנה אפרים מוכרח גם מתוך הסוגיא דהתם גופא, ולא מיבעי בעבדו ממש דודאי ידו כיד רבו אלא אפי' בשליח בשכר נמי דינו כפועל ועבד ומהני בו שליחות, דאלת"ה יקשה טובא בסוגיא דהתם דדחקו למצוא פסוק למילף מיניה שליחות בקדשים, למר מקרא דויקחו להם, ולמר מקרא דושחטו, ותיפוק לי' מדחזינן שהכהנים נעשו שלוחים בעבודת המקדש, ולמ"ד (קדושין דכ"ג) דכהנים הוו שלוחי דידן מכלל דיכול לעשות שליח בקדשים, וכבר נתקשה בזה הרבה באו"ח שם בקדושין. וכתבתי ליישב דכהנים אפי' אם שלוחי דידן הם, מ"מ הא הם מקבלים שכר חלף עבודתם, דמשו"ה זכו בעשרים וארבע מתנות כהונה משום שהם פנוים לעבודה במקדש, ובמעשר פירש הכתוב להדיא שזהו שכר עבודה וכמשה"כ ולבני לוי נתתי מעשר חלף עבודתם, ולראב"ע דסובר מעשר ראשון לכהנים ודאי דמקבלי שכר נינהו, ואפי' לר' עקיבא דסובר מעשר ראשון ללוי, אבל הא הכהן יש לו נמי חלק בזה והוא תרומת מעשר, וזהו חלף עבודתם, וכיון שכן דכהנים מקבלים שכר בעד עבודתם, הרי דינם כפועל המקבל שכר וידו כיד בעה"ב, אבל שליח בחנם אפשר דלא מהני, ומשו"ה מצריך לקרא אחרינא למילף מיני' שליחות בקדשים, ובזה מיושב נמי מה שהקשה בתשובת פנים מאירות (ח"ב סקי"ו) דלפי מה דמשמע בש"ס דקדושין דקדשים הוה מטעם שליחות א"כ איך מקבלים קרבנות מן הנכרי הא אין שליחות לנכרי, ולמה שכתבתי ניחא דמכהנים העוסקים בקרבנות אין ראיה דהתם הוה מטעם יד, והתם בעי למילף מקרא דויקחו איש שה דאפי' בשליח דעלמא נמי מהני בקדשים. והרי ביארנו שאפי' בשליח כשהוא בשכר יש שליח אפי' במקום דלא מהני השליחות, וכ"ש בעבד ממש דמהני ודלא כהשעה"מ, וראיית השעה"מ מסוגיא דב"ק (דף נ"א ע"א) דטרח התם לאשכוחי בור של שני שותפין, דאי באמרו לשליח צא כרה לנו אין שליח לדבר עבירה, ולמה לא מוקי כששכרו לשליח ובשליח בשכר הא יש שליח אפי' לדבר עבירה, עיין מה שכתבנו מזה בחבורנו לב"ק שם:
והנה אם כי מן הש"ס וגם מרש"י מוכח להדיא כהמחנה אפרים. דבעבד שלו מהני מטעם דידו כיד רבו, אכן דעת התוס' נראה דלא סברי הכי, דהתוס' בקדושין (דמ"ב ע"א) בד"ה ודלמא כתבו להוכיח שאפי' היכי דליכא שותפות בגויה מצי נמי לשוויה שליח, ממתני' דהאומר לעבדו צא ושחוט הפסה ע"ש, ולחילוקו של המחנה אפרים לא מוכח מידי מהתם, דהתם כיון שעבדו הוא וידו כיד רבו משו"ה מצי לשחוט עבורו, אבל בשליח דעלמא איה"נ דלא מצי שוויה שליח. אע"כ דהתוס' לא ס"ל לחלק בין עבדו לשליח דעלמא, וכל היכי דלאו בר שליח הוא אפי' בעבדו נמי לא מהני, ופליאה על האחרונים שפלפלו בסברת המחנה אפרים ולא נתעוררו להביא שבאמת הוא מחלוקת רש"י ותוס' בזה, דרש"י סובר כהמח"א, והתוס' וגם הריטב"א חולקים ע"ז וכמו שביארתי:
שם ברמ"א דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה. והנה התוס' ב"מ (ד"י ע"ב) בד"ה אמר לישראל כתבו דאם עשאו שליח לדבר עבירה בטל גם מעשה השליחות לגמרי, ועפי"ז העלה בתשובת נו"ב חאה"ע בגט שניתן בע"כ ע"י שליח דאינו גט כלל כיון דאיכא חרם דרבינו גרשום שלא לגרש בעל כרחה אין שליח לדבר עבירה ומעשה הגט בטל ע"ש. והאחרונים שהביאו לחידוש זה שחדשו התוס' נתקשו בזה מנ"ל להתוס' לחדש דין כזה ודלמא לא נאמר אלא לענין חיוב ופטור המשלח והשליח, אבל השליחות קיים, ונ"ל דהתוס' סברי דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכדמסיק טעם זה בסוגיא דקדושין, לאו מסברא אמרינן הכי וכדמוכח פשטא דש"ס, דהא ודאי דלא איצטריך ע"ז לשום סברא חיצונה, דכיון דלא ילפינן שליחות בכל התורה אלא מגירושין תרומה וקדשים לית לו למילף אלא דומיא דהנך דלית בהו עבירה, אבל היכי דאיכא צד עבירה לא הוה דומיא דהנך ולא אמרה תורה שלח לתקלה וכמ"ש הפנ"י בקדושין שם, וכ"כ נמי הריטב"א דלאו מסברא ידעינן לה ע"ש, ולפי"ז היה קשה להו לתוס' א"כ למה הביא הש"ס שם כלל לסברא דדברי הרב וכו', ובע"כ דהש"ס תרתי קאמר, לענין ביטול המעשה ידעינן באמת דאין שליח משום דלדבר עבירה לא מצינו שליחות והוה כמו שעשאו מאליו, ובודאי שהמעשה בטל, דאין שום קנין למעשה שעשאו מאליו, ואלא דאכתי גם לשליח הוה לן למיפטר, דהא איהו נמי מצי למימר אנא מיהא שליחות של המשלח קא עבידנא, ע"ז הביא הסברא דדברי הרב וכו' דברי מי שומעין ולא הוה לך לשמוע לדברי המשלח ומשו"ה השליח מיהא חייב, ובדברנו יתיישב מה שהקשו נמי האחרונים על הסמ"ע כאן שמפרש דטעם דדברי הרב ודברי התלמיד הוה פירושו דלא סמיך דעת המשלח שיהיה השליח ציית אותו דמסתמא יהיה ציית יותר לדברי הרב, ולפי"ז מאי פריך הגמ' (ב"מ ד"י ע"ב) על רבינא אלא מעתה האומר לעבד ואשה גנבו יהא חייב הואיל והם פטורים מלשלם, ומאי קושיא אטו אף אם אין להם לשלם וכי הותר להם לגנוב, הרי הושוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ועבד נמי הוקשה לה לה לאשה, ועדיין מצי המשלח לומר סברתי שלא יגנבו כדי לציית לדברי הרב שאמר לא תגנוב, ולמה שכתבתי אין מקום לקושיא זאת, דפטור דמשלח לאו מכח סברא דדברי הרב הוא אלא משום דמעשה השליחות בטל והוה כעשאו מאליו, וסברא דדברי הרב לא בא אלא לחייב את השליח, אבל בפטור דמשלח לרבינא דסובר דלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה כ"א היכי דשליח הוה בר חיובא, איה"נ דבאשה ועבד דלאו בר חיובא הם לשלם, מעשה השליחות לא בטל וליכא למיפטר להמשלח:
והנה המקנה בקדושין (דף מ"א) הוכיח דלא כדברי התוס' ולא אמרינן דמעשה השליחות בטל, מכל שחרורי עבדים ששולח שטר שחרור ע"י שליח כמפורש בכמה משניות וברייתות בגיטין ששחרורי עבדים שויין לגיטי נשים, ואמאי כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו הוה שליחות לדבר עבירה ובטל השליחות, אע"כ דלא אמרינן דבטל השליחות א"ש, ועיין בקצוה"ח כאן שהביא קושיא זאת וטרח ליישבה, ולי נראה לדחות ראייתו, דהא גם כשמשחרר בעצמו נמי קשה למה מהני השחרור כיון דעובר בעשה וקיי"ל דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, וכבר נתקשה בזה הרבה הפמ"ג בס' שושנת העמקים, ובחבורנו לגיטין כתבתי דלק"מ, דכיון שחרור מפורש בתורה מקרא דאו חופשה, הרי נתנה בו דין שפרור אפי' בעבירה, ואיך שייך לומר דאי עביד לא מהני השחרור אחרי שהתורה בעצמה התירה השחרור אע"ג שעבירה הוא ע"ש, וממילא לא שייך נמי לומר דתתבטל מעשה השליחות משום דעבירה הוא, אחרי שהתורה נתנה דין שחרור אפי' בעבירה, ואפי' כי משחרר בעצמו נמי עבירה הוא ואפ"ה מפורש בתורה דמהני שחרור, הוה"ד כי משחרר ע"י שליח נמי מהני, ואע"ג דבכל מקום מתבטל מעשה השליחות כשהוא בעבירה, הכא שאני דהתורה נתנה דין שחרור אע"ג שעבירה הוא ודו"ק כי זה נכון. ושוב ראיתי במחנה אפרים (הלכות שליח סי' ע') שנסתפק במי שנשבע שלא לקדש את לאה ושוב קידשה ע"י שליח אם היא מקודשת, דיש לומר דכיון שהוא אינו יכול לקדשה שליח נמי לא מצי משוה או דלמא דוקא במידי דאיהו לא מצי עביד ואי עביד דלא מהני הוא דאמרינן דלא מצוי משוי שליח, אבל בקדושין כיון דאיהו נמי אם עבר ועשה מה שעשה עשוי, דהא בקדושין גלי קרא דמועיל אפי' אם עביד נגד מאי דאמר רחמנא כמו דמצינו באלמנה לכוה"ג, שליח נמי מה שעשה עשוי ע"ש, הרי שמצאתי און להסברא שכתבתי דכל מקום דגם איהו לא מצי עביד ואפ"ה גלתה בו התורה דאי עביד מהני, הוה"ד מעשה השליח נמי מהני, ואע"ג דהמח"א נסתפק בזה, לדידי פשיטא להוכיח כן מהך דשחרור עבד על ידי שליח וכמ"ש:
ובאופן אחר קצת נ"ל ליישב קושית המקנה מדין דשחרור, דבעיקר הדבר דאמרינן דבשליחות לעבירה בטל גם המעשה, היסוד לזה הוה נמי משום הכי, דכיון דקיי"ל דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, הוה"ד שליחות כיון דאמר רחמנא דאין שליח לעבירה משו"ה גם אי עביד לא מהני, וכבר כלל לנו הפנים מאירות דדוקא בפעולה שעושה לעצמו ואין בזה הפקעת זכות לאחרים הוא דקנסה אותו התורה לומר אי עביד לא מהני, אבל היכי דאיכא בזה הפקעת זכות דאחרינא לא אמרינן דליבטיל זכות דאחרים משום שזה עשה שלא כהוגן, ובחבורנו לגיטין דל"ט ועוד בכמה מקומות הארכתי בזה, ולפי"ז לא שייך לומר דלבטיל מעשה השליחות כששחררו ע"י שליח, כיון דהעבד עצמו לא עשה שום איסור ורק האדון הוא דעושה איסור, איך אפשר לבטל השחרור שהוא זכותו של עבד הא יכול לומר מה איכפת לי מה דאת עבדת איסורא ודו"ק היטב בזה:
ולכאורה היה אפשר להוכיח דרבינו האי גאון סובר נמי בזה כהתוס' דבשליחות לעבירה בטל גם המעשה, דהרא"ש בכתובות (ד"ק ע"א) הביא בשם רבינו האי דשליח שהותיר שתות מקחו בטל כמו בפיחת, והרא"ש תמה ע"ז כיון דמדמה הותיר לפיחת א"כ למה הזכיר דוקא שתות, אפי' דינר נמי, דהא בפיחת אפי' בפחות משתות נמי מכרו בטל, ובהפלאה שם כתב דטעמא דרבינו האי לאו מטעמא דמדמה הותיר לפיחת, אלא מטעם דסובר כהתוס' דב"מ דכל היכי דאין שליח לדבר עבירה המעשה בטל וה"נ במקח שנעשה באיסור הוה המקח בטל, ולכן באונאת שתות דאיכא איסור דלא תונו, א"כ ממילא בטל השליחות מטעם דאין שליח לדבר עבירה וממילא המקח בטל, משא"כ בפחות משתות דלקמן (סי' רכ"ז) הובא דיש להסתפק בזה אם איפא איסור דלא תונו, וי"ל דרבינו האי סובר דאין איסור ומשו"ה מקחו קיים ע"ש, והרי לפי"ז מוכח דרב האי סובר כהתוס', אכן לענ"ד אי אפשר לומר כאן שיהא בטל מעשה השליחות, כיון דהמשלח לא צוהו להונות אלא עשאו שליח סתם למכור והשליח עצמו הוא שעשה האונאה, ולא אמרינן בכה"ג דלבטיל מעשה השליחות וכמ"ש הקצוה"ח בשם המשנה למלך לענין טביחה בשבת היכי שא"ל לשחוט סתם ע"ש, ואע"ג שבהפלאה הביא מטביחה בשבת ראיה להיפך והוא ממ"ש הפוסקים גבי טבחו בשבת דאפי' לא צוהו לשחוט בשבת דוקא מ"מ כיון שעשה השליחות באיסור אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, יש לומר דלא דמי, דהתם מיירי לענין לחייב המשלח בקנס דד' וה' אבל לענין לבטל מעשה השליחות שפיר יש לחלק ולומר שדוקא כשהמשלח הקפיד לעשות בדרך עבירה בטל השליחות, אבל כשהוא לא הקפיד בזה והשליח מעצמו הוא דעביד הכי, לא אמרינן דלתבטל מעשה השליחות, ועיקר הממציא לדין זה שבדבר עבירה יהא בטל גם מעשה השליחות הוא הנו"ב במהדו"ק (חאה"ע סי' ע"ה) והוא עצמו במהדו"ת (סי' קי"ב) כתב שבכה"ג שהמשלח לא הקפיד שיהא דוקא בעבירה לא אמרינן שיבוטל השליחות ע"ש, וכ"כ החת"ס בתשובה שבס' יד יוסף ע"ש. ויש לי להביא ראיה ממ"ש בב"מ (דק"ח ע"א) לגבי מצרן זבין במאתן ושויא מאה סבור מינה דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. פי' ויבוטל המקח מכת זה, והדר אמר אין אונאה לקרקעות, ואכתי מה מועיל הש"ס בתירוץ זה, דהא מה דאמרינן אין אונאה לקרקעות היינו רק לענין שא"צ להחזיר האונאה, אבל איסור דלא תונו איכא נמי בקרקעות וכמ"ש הרמב"ן בפירושו על התורה דעיקר אונאה בקרקע כתיב, לפי רוב השנים תרבה מקנתו, וכ"כ המהרש"ל ביש"ש הובא בסמ"ע לקמן (סי' רכ"ז) וא"כ אכתי לבטיל המכירה מצד דהוה שליחות בעבירה, דנהי דמצד עיוות לא בטל דכיון דהא דאין אונאה הוה הטעם משום דקרקע שוה כל כסף וליכא כאן עיוות וכמו שהארכתי בזה בחדושנו לעיל (סי' קע"ה), אבל אכתי ליבטיל מטעם דהוה שליחות בעבירה, וכן בבבא השניה שם זבין במאה ושוה מאתין, לבטיל המכירה מצד שהשליח הותיר ואינה את המוכר ועשה עבירה אע"כ כיון שהמשלח לא צוהו שיעשה השליחות בעבירה דוקא לא אמרינן שיהא בטל מעשה השליחות ודו"ק. ועיין בחדושנו לעיל (סי' ק"ט) מה שכתבנו מזה:
שם ברמ"א ודוקא שהשליח בר חיובא אבל אם אינו בר חיובא הוי שליח אפי' לדבר עבירה, וזהו כאוקימתא דרבינא (ב"מ ד"י ע"ב) דמחלק בין שליח בר חיובא לאינו בר חיוב, ומשום דלא שייך לומר דברי הרב כו' דברי מי שומעין כיון דאין השליח חייב, דלאוקימתא דרב סמא דתלי בהיכי דאי בעי עביד ואע"ג דאין שליח בר חיובא נמי אין שליח לד"ע, ובע"כ דלרב סמא לא תלי כלל בטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ועפי"ז הקשה האוח חדש בחדושיו לקדושין על הש"ך כאן שהעלה דאוקימתא דרב סמא עיקר, והא בקדושין (דמ"א ע"ב) קאמר סתמא דתלמודא טעם דדברי הרב וכו' והיינו כאוקימתא דרבינא מכלל דהוא העיקר ע"ש:
והנה מה שהבינו הש"ך והאו"ח דלרב סמא לא אמרינן כלל לטעם דדברי הרב וכו', לענ"ד אי אפשר לומר כן, ובודאי גם רב סמא סובר טעם דדברי הרב, וכל היכי דאין השליח בר חיוב כלל לכו"ע יש שליח, ורק התם בב"מ באומר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה הוה נמי בר חיוב משום דעבר אלפני עור, ובזה הוא דפליגי רבינא ורב סמא, דרבינא סובר דמשום איסור דלפני עור לא מיקרי בר חיוב ולא שייך בו דברי הרב, דבעינן שיהא עובר לדברי הרב מן העבירה עצמה, ורב סמא סובר דאפי' בכה"ג דאינו עובר כ"א בלפני עור נמי שייך בו דברי הרב ואין שליח לד"ע, אבל היכי שאין השליח בר חיוב כלל גם לרב סמא יש שליח, דגם הוא סובר טעם דדברי הרב וכו', וכדבריי מפורש בשמ"ק בב"מ ע"ש שהוסיף בטעמא דרבינא דסובר דבעינן דוקא שיהא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה, ורב סמא סובר דאפ"ה כיון דדמו להנך דשייך בו דברי הרב אלפני עור סגי בהכי, וכל זה הוא דלא כהש"ך שהוכיח דלרב סמא לא משכחת שליח בדבר עבירה כ"א בחצר דוקא, ולמה שביארתי שפיר משכחת אפי' באדם שאינו בר חיוב כלל ובגוונא דגם אלפני עור אינו עובר ודו"ק:
שם בש"ך ס"ק א' הביא דברי הגהות מיימוני דהיכי שהשליח לא ידע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב בה ויש שליח ועמ"ש הש"ך לקמן (סי' שמ"ח) ובחדושנו שם:
סעיף ב' במחבר עבר השליח ע"ד משלחו לא עשה כלום, ומוכח בש"ס ולקמן סעיף ו' דאף בדבר שלא התנה בפירוש המשלח אלא דסתמא דמלתא כך הוא כגון לקנות קרקע באחריות והשליח קנה שלא באחריות מיקרי עובר על דעת משלחו והמקח בטל, והנה בשעה"מ הקשה ע"ז ממשנה דר"פ השוכר את הפועלים דתנן התם מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק הכל כמנהג המדינה מעשה בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלים והלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו א"ל בני אפי' אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם ע"מ שאין לכם עלי אלא פתי וקיטניתי לבד ופריך עלה בש"ס מעשה לסתור, ומשני חסורי מחסרא והכי קתני ואם פסק להם מזונות ריבה להם מעשה נמי בר' יוחנן בן מתיא וכו'. ופרש"י ריבה להם יותר על המנהג דכיון דלא צריך לאתנויי ואתני מזוני יתירי קאמר, וקשה דלמה אמר לבנו שיחזור בו עד שלא יתחילו במלאכה, אף שיתחילו במלאכה אין במעשיו כלום כיון דהיה שלוחו של אביו ועבר ע"ד משלחו דשינה ממנהג המדינה והלך וריבה להן מזונות יתרים ע"ש, ונ"ל דהא במשנה נאמר בזה הלשון צא שכור לנו, ולא אמר שכור לי, דהוה משמע דהבן אינו כ"א שליח בעד אביו, אלא שכור "לנו" דמשמע בעדו ובעד הבן גופא, דגם לבן היה חלק במלאכה הזאת, ונמצא דאינו שליח כ"א שותף בעסק ושכר בעד עצמו, ובלא"ה לפי מה שהעליתי לעיל בסמוך דבפועל ועבד דידם כיד בעה"ב לא אמרינן דמקחו בטל ע"ש, א"כ כ"ש ביד בנו דידו כיד אביו וכמו דאמרינן לגבי עירוב דיד בן כיד אביו, ואפי' בבן גדול אם סמוך הוא על שולחן אביו כמ"ש בתוס' (ב"מ די"ב ע"ב), והכא בע"כ הבן סמוך הוא על שולחנו, מדאמר שכור לנו, דמשמע שגם הבן אוכל עמו, ועוד נ"ל דודאי אם לא היה נודע לאביו עד שכבר התחילו במלאכה איה"נ דמצי לבטל השליחות גם משהתחילו, אבל כיון שנודע לאביו קודם, אם לא היה מוחה מיד והמתין עד שיתחילו במלאכה לא הוה מצי תו לחזור דכיון דלא מיחה מיד הרי נתרצה למעשה השליח וא"כ היה צריך לברר אם מיחה מיד או שהה, משו"ה אמר שעד שלא יתחיל במלאכה דאז מצי לחזור בכל אופן, ועוי"ל דמסתבר דלבן נותן רשות בין לתיקון בין לעיוות כדי שלא ישלם הבן אם יעוות ואפי' מספיקא הא מצו הפועלים לומר שהתנה עמו בין לתיקון בין לעיוות כמבואר בסמוך סעיף ד', ולכן בכדי להנצל מדינא ודיינא אמר שיחזור מיד. ומכל אלו לא הוה מקחו בטל אפי' כששינה וק"ל:
סעיף ג' במחבר טעה וקנה ביוקר אפי' בכל שהוא המקח בטל וכו' שיאמר לתקוני שדרתיך וכו', נסתפקתי אם דוקא בשליח מצי למימר הכי ומשום דאמר לו אדעתא דהכי לא עשיתיך שליח וכמ"ש רש"י (בבכורות דס"א) אבל בפועל ועבד דהוה מטעם יד שעדיף משליח לענין כמה דברים לא מצי אמר לו לתקוני שדרתיך, ואפי' אם עוותו הפועל והעבד נמי לא מצי לבטל המעשה, או לא שנא, והי' אפשר לכאורה להביא ראיה שבפועל לא מצי לומר הכי מהא דאמרינן (ב"מ דנ"ו) אחיו למעוטי הקדש מאונאה, וראיתי מקשים הא הגזבר אינו אלא שליח וא"כ נהי דאתמעט הקדש מדין אונאה עכ"פ לבטיל המקח מטעם שליח שעיוות, וכמו בקרקע דאתמעט נמי מאונאה ואפ"ה בטעה ע"י שליח קיי"ל (קדושין דמ"ב) דחוזר המקח משום דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אע"כ דהגזבר שהוא עדיף משליח והוה מטעם יד וכמו שאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן (ב"ק דל"ו), להכי לא מצי למימר לתקוני שדרתיך כו'. אלא דקשה לפי"ז דא"כ באפוטרפוס דדומה נמי לגזבר לא יהיה יכול לומר לו לתקוני שדרתיך וכו'. ובאמת איתא לקמן (סי' רכ"ז) דאפוטרפוס דומה בזה לשליח, ועיין בנתיבות לקמן בפתיחה לסי' ר' שכתב דהגזבר הוה רק שליח ע"ש, ומה שקשה לפי"ז דא"כ אמאי אין חוזר המקח כשנתאנה לק"מ דכיון דמכירת הקדש אי אפשר כ"א ע"י גזבר שהוא שליח ואפ"ה גילתה התורה שאין אונאה, הרי פירשה התורה שאפי' בטעה ע"י שליח נמי אין אונאה, ויש להסביר עוד הדברים, דהנה בהדיוט גופא כשהתנה השליח בין לתיקון בין לעיוות, בתר תנאו אזלינן, ובהקדש שהגזבר שליח דרחמנא הוא, על תנאי משפטי האמורים בתורה ירד לשליחותו, וכיון שרחמנא אמרה שאין אונאה להקדש הוה כאילו נתרצה המשלח על העיוות, וכיו"ב כתב הרשב"א בב"ק (ד"כ ע"ב) על זה דאמר רבה התם הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, דכמו בהדיוט מדעת היינו שהתנה עמו שישלם שכר הדירה שצריך להעלות לו שכר, כן בהקדש גם שלא מדעת, דכיון שמפורש בתורה שאסור ליהנות מן ההקדש הוה כאילו התנה כן ע"ש שזה תכן כוונתו, הרי מפורש מדבריו שבהקדש שאין מי שיתנה, דיני התורה עצמם הן הם תנאי השליחות, וה"נ כיון שלדין תורה אין אונאה בהקדש הוה כאילו התנה. כן שגם אם יעוות יהיה מעשהו קיים, ושוב ראיתי שאין מקום לקושיא הזאת, דהא הטעם דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי משום דהוה טעות בשליחות ואדעתא דהכי לא עשיתיך שליח, וא"כ בהקדש הא לא שייך טעות, דמאן טעה, ושום מקח טעות לא שייך בהקדש, וכמש"כ רש"י (ב"מ דנ"ז ע"א) בד"ה אבל אהקדשות וז"ל דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה ואדעתא דהכי לא קנה אבל בהקדש ליכא למימר הכי דמאן טעה עכ"ל, הרי להדיא דבהקדש לא שייך לומר ארעתא דהכי לא עשיתיך ולק"מ ודו"ק:
סעיף ד' במחבר יכול המוכר לומר שהתנה בין לתקן וכו', וכתב הסמ"ע שדוקא בשליח בחנם מצי אמר כן אבל בשליח בשכר לא, ולמה שהעליתי לעיל בסמוך דבפועל לא מצי אמר משום דידו כיד בעה"ב, א"כ בשליח בשכר דדינו כפועל כמ"ש הש"ך לעיל (סי' ק"ה) ממילא בשליח בשכר בלא"ה לא מצי אמר כן:
סעיף ח' במחבר אם הטעה השליח את הלוקח דינו כשאר כל אדם שהמקח קיים עד שתות, מקור הדין הוא הרבינו יונה הובא ברא"ש (כתובות ת' אלמנה ניזונית) והרא"ש תמה ע"ז דכיון דמדמה פיחת להותיר א"כ למה נקיט דוקא שתות אפי' בדינר נמי לבטיל כדין פיחת ע"ש, ועיין מה שכתבנו בחדושנו בסי' זה סעיף א' באריכות:
סעיף י"א במחבר אמר לו מכור שדה ולא פירש אפי' מכר למאה ממכרו קיים בד"א כשמכר בשטר אחד או כשמכרם בשני שטרות והחתימם השליח אבל אם מכר לשנים בשני שטרות כו' מכרו בטל, והנה המחבר הביא לדין זה בלא שום חולק, ומשמע מדבריו דדין פשוט הוא אליבא דכו"ע דבשני שטרות מכרו בטל, ובאשר לענ"ד יש לי להשיב על דברי המחבר בעיקרם שהם דלא כמאן, ואפי' אם נמצא איזה פשר לדבריו כמו שיבואר בדברנו, מ"מ אכתי ישאר מחלוקת עצומה כנגדו, נבאר מקור הדין בש"ס וראשונים והפוסקים בזה. הנה מקור הדין הוא מסוגיא דכתובות (דף צ"ט) דהכי איתא התם אמר לו זבין לי כור וזבין לו לתך מי אמרי' דטבא עבדי לו או דלמא מצי אמר לא ניחא לי באפושי שטרי ולקמן שם בע"ב אמרינן עוד פשיטא אמר לאחד ולא לשנים הרי אמר ולא לשנים, אמר לאחד סתמא מאי. וס"ל לרב חסדא ורבה בר רב הונא דלאחד ואפי' למאה ע"כ. והנה כל הראשונים מפרשים דבעיא שני' דאמר לאחר סתמא קיי"ל כרב חסדא דלאחד ואפי' למאה, אמנם בעיא הראשונה דזבין לי כור וזבין לו לתך לא איפשטא וקיי"ל התם דמכרו בטל משום דמעביר על דבריו הוה וכמ"ש המחבר בסמוך סעיף ט', זולת רב האי גאון דס"ל דפשיטות דבעיא בתרייתא קאי גם אבעיא קמייתא וגם התם פשטינן דמוסיף על דבריו הוה מכרו קיים, דהוא מפרש האי פשיטא שבש"ס על דרך מאי הוה עלה ע"ש בתוס', ודעת רש"י הוא נמי בע"כ כפי' רה"ג אע"ג שאינו מפורש בדבריו שום רמז, מ"מ בע"כ שמפרש כן דבעיא בתרייתא קאי גם אקמייתא וכמו שנבאר בסמוך:
ובתוס' שם בד"ה אמר הקשו דמ"ש דבעיא קמייתא לא איפשטא וקיי"ל דמעביר הוה ובתרייתא קיי"ל דמוסיף הוה, ונאמרו ונשנו שם כמה תירוצים, הר"ת תי' דקמייתא משו"ה הוה מכרו בטל משום דיצטרך למכור סאה האחרת לאדם אחר בשטר אחר ויהיה לו טרחא לחתום העדים משו"ה הוה קפידה, משא"כ בבעיא בתרייתא מיירי שהשליח כבר החתים העדים ולא נשאר כ"א רבוי הבעלי דינין וזה לא הוה קפידה, והר"י תירץ נמי בכעין זה לחלק דבקמייתא דמיירי בשני שטרות משו"ה מכרו בטל ובבתרייתא דאמרינן מכרו למאה קיים מיירי הכל בשטר אחד. והנה הר"ת והר"י שניהם גורסים בבעיא בתרייתא כגרסת רש"י, אמר לאחד מאי, ואפי' באומר בפירוש לאחד קא פשיט התם דמכרו קיים אם מכרו למאה, כיון שלא התנה בפירוש לשנים, אלא משום דמפרש דהפשיטות הוא רק אבתרייתא ולא אקמייתא, לזה הוה קשה לי' דמ"ש התם בקמייתא דלא איפשטא, דהא התם נמי לא אמר כור דוקא ולא לתך, וא"כ גם התם נימא דמדלא אמר בפירוש ולא לתך מכלל דלא קפיד, והוכרחו לחלק דהתם בשני שטרות והוה קפידה והכא לא הוה כ"א בשטר אחד ולא הוה קפידה ואח"כ הביא שם בתוס' גרסת הר"ח דגריס בבתרייתא הכי, פשיטא אמר לאחד הוה קפידה אמר סתמא מאי, וע"ז פשיט מדרב חסדא דאפי' מכרו למאה מכרו קיים, ובדעת הר"ח יש לחקור, הא דפשטינן דבסתמא מכרו קיים אפי' מכרו למאה, אם זהו דוקא בשטר אחד כפי' ר"י ור"ת, או אפי' בשני שטרות, ולכאורה יש לומר דלר"ח אין חילוק בין שטר אחד לשני שטרות, דהא עיקר החילוק נובע רק מחמת הקושיא דמ"ש בעיא קמייתא מבתרייתא, ולר"ח הלא יש תירוץ מרווח, דבשלמא לר"י ור"ת דס"ל בבתרייתא דאומר לאחד נמי מהני אם מכר למאה כיון שלא התנה ולא לשנים לא קפיד, א"כ שפיר קשה דבקמייתא נמי נהי דאמר להדיא זבין לי סור כיון שלא אמר ולא לתך לא הוה קפידה, אבל לר"ח דס"ל בבתרייתא דאומר בפירוש לאחר הוה קפידה אע"ג דלא אמר ולא לשנים, כיון ששינה ממה שאומר בעה"ב בפירוש הוה קפידה, ורק באמר סתמא ולא פירש אמרינן דלא קפיד, וא"כ בקמייתא דאמר בפירוש כור, ואיהו דזבין לתך הרי שינה מטה שאמר להדיא הוה קפידה, דהתם אומרו זבין לי כור הוה כמו הכא זבין לאחד, וכמו הכא בלאחד הוה מעביר כן התם נמי הוה מעביר, ולא קשה כלל קושית התוס', וא"כ מנ"ל לחלק בין שטר אחד לשני שטרות, ושפיר נוכל לומר דבאומר סתמא דמכרו קיים, היינו אפילו בשני שטרות, וכ"כ המהרש"א בכתובות שם. וכן נראה גם מפשט לשון התוס' דהא כל עיקר השקלא וטריא בדיבור זה הוא רק לתרץ קושיתם דמ"ש קמייתא מבתרייתא, ומתחלה הביאו תי' הר"י ור"ת, ואח"כ הביאו גרסת הר"ח, דמשמע דבגרסא זאת מיושב הקושיא בלא החילוקים דלעיל, דאם לא בכדי לתרץ קושיתם למה הביאו כלל לגרסת הר"ח התם שאין ענין כלל, וכן מוכח מפשט לשון התוס' למעיין בדבריהם, אכן המהר"ם שי"ף כתב דלגרסת הר"ח נמי, קשה קושית התוס' דמ"ש מקמייתא, ואין לומר דמשו"ה אמרינן בקמייתא דהוה מעביר משום דכיון דאמר להדיא זבין כור הוה כאומר הכא יזבין לאחד דהא הוצרך לפרש כור בכדי שידע כמה דמים יוצרך לו ע"ש, ולפי"ז בע"כ נימא דגם לגרסת הר"ח צריכין אנו לבוא לחילוק התוס' בין שטר אחד לב' שטרות, ויהיה לנו הדין דבסתמא מכרו קיים היינו דוקא בשטר אחד ולא בב' שטרות. ואמנם בדיבור הסמוך אח"כ סותר את עצמו וכתב נמי כהמרש"א דזבין לי כור הוה כאומר זבין לאחד, ולא קשה קושית התוס' לשיטת הר"ח, וכבר נתעורר שם הביאור בסק"ד על הסתירה הזאת:
ואחרי הצעת הסוגיא ופירושה נבאר חלוקי הדינים היוצאים לכ"א מהפירושים, ואח"כ נבוא לדברי המחבר ולבארו, הנה לדעת רב האי גאון ודאי שאין חילוק בין שטר אחד לב' שטרות, דהא עיקר החילוק שבזה הוא משום הקושיא דמ"ש בין קמייתא לבתרייתא, ולפירושו הא באמת נפשט גם בקמייתא, וכ"כ בטור כאן דלדעת רה"ג חלוק ואפי' בב' שטרות מכרו קיים, ולא מיבעי באומר מכור סתמא ולא פירש, דודאי מכרו קיים אפי' בב' שטרות, אלא אפי' באומר בפירוש מכור לאחד ומכר למאה במאה שטרות נמי מכרו קיים, משום דרה"ג גורס כגרסת רש"י אמר לאחד מאי, ואפי' בכה"ג נמי לא הוה קפידה, ואע"ג שהטור הביא בשמו שדוקא בסתמא לא הוה קפידה, אפ"ה נראה שאפי' באומר לאחד נמי לא הוה קפידה, וכן מפורש בט"ז כאן דרה"ג גורס כגרסת רש"י, וכן נראה מתורי"ד בכתובות שם שהביא תירוץ רה"ג דבעיא קמייתא איפשטא וגריס כגרסת רש"י, ולבד זה עוד בע"כ צ"ל כן, דהא לפמ"ש לעיל דאומר זבין לי כור הוה כאומר לאחד, וא"כ אי נימא דרה"ג יגרוס כגרסת ר"ח דדוקא בסתמא פשטינן בבתרייתא דמכרו קיים, איך יוכל לפרש כפירושו דבעיא בתרייתא קאי גם אקמייתא, ובפשיטות בעיא זאת איפשטא גם קמייתא דמוסיף הוה ומכרו קיים, הא גם בבתרייתא לא אמרינן דמכרו קיים כ"א בסתמא, ובאומר לאחד לא מהני המכירה, אלא ודאי שהוא גורס כגרסת רש"י, דבאומר לאחד נמי פשטינן דמכרו קיים, וא"כ לדידי' אפי' באומר להדיא זבין לאחד ומכר למאה אפי' במאה שטרות נמי מכרו קיים, הרי קמן שרה"ג לא ס"ל כהמחבר בתרתי, חדא דהמחבר פוסק דאומר מכור לאחד ומכר למאה הוה קפידה, ולרה"ג לא הוה קפידה כמ"ש, ועוד המחבר פוסק דבסתמא נמי מכרו קיים היינו דוקא בשטר אחד, ולרה"ג אפי' בב' שטרות:
ואמינא עוד שגם רש"י בע"כ סובר כרה"ג דבבעיא בתרייתא איפשטא גם קמייתא וגם התם נמי מכרו קיים, דאל"כ יהיה קשה עליו קושית התוס' מ"ש התם דלא איפשטא ומ"ש הכא דאיפשטא, דלדידי' לא נוכל לתרץ כתי' הר"י ור"ת לחלק בין שטר אחד לב' שטרות וכמו שנבאר, דהנה לעיל מיני' בסוגיא דהתם פשיט לבעיא קמייתא מדתנן נתן לו דינר של זהב וא"ל קנה לי חלוק והביא בשלש חלוק ובשלש טלית שניהם מעלו אא"ב שליח כה"ג עושה שליחותו ומוסיף על דבריו משו"ה בעה"ב מעל אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוה אמאי מעל, ורש"י ותוס' בד"ה אלא אי אמרת הקשו דהא במתני' דמעילה לא שייך טעם דאפושי שטרא ומשו"ה לא הוה מעביר, ועיקר הבעיא התם היה דיהיה מעביר הוא משום דלא ניחא לו באפושי שטרא ומאי פשיט, והתוס' תי' דמה שהביא חלוק קטן ורע הוה כמו הכא לא ניחא לו בהפושי שטרא, ורש"י ז"ל כתב וז"ל אע"ג דל"ל הכא טעמא דאפושי שטרא מיהו אי בעלמא מעביר על דבריו הוה ע"כ לא עשה שליחותו עכ"ל, ודבריו משוללי ביאור והבנה, וכבר זכרתי לעיל ליישב, דבלא"ה הקשו האחרונים על הגמרא דנקיט בבעיתו בשני הצדדים הסותרים זא"ז, מי אמרינן דמוסיף הוה משום דטבא עבדי לך, דמשמע דאילו לא היה טיבותא להמשלח הוה שינוי בשליחות בלי שום טעם, ואח"כ אמר או מעביר על דבריו הוה משום דלא ניחא לו באפושי שטרי, משמע דאילו לא היה גריעותא דאפושי שטרי להמשלח לא היה שינוי בשליחות, ומכח כל זה נ"ל נכון דאם היה כאן המעלה דטבא עבדי הוה מצי למיבעי בעיתו גם בלא טעם דאפושי שטרי. אי מעביר על דבריו הוא אי אמרי' דקפיד בעה"ב וקפידתו קפידה או אמרינן דלא קפיד, ורק הכא הוצרך לריעותא דאפושי שטרי משום דיש כאן נמי המעלה דטבא עבדי, ומשו"ה בלא הריעותא דאפושי שטרי ודאי דלא יקפיד בעה"ב ואין קפידתו קפידה, ורק ע"י ריעותא דאפושי שטרי אפשר שיקפיד אפי' בכה"ג, ומעתה אין שום סתירה בדיוקי צדדי הבעיא, וממילא מיושב גם קושית התוס', דהנה גבי חלוק ליכא נמי הטעם דטבא עבדי כיון שהוציא כל הדינר וכמ"ש הרא"ש ומהרש"א ומהר"ש בכתובות שם, וכיון דליכא טעם דטבא הוה קפידה גם בלא אפושי שטרי, ופשיט שפיר הבעיא דאי אמרת התם דמעביר על דבריו הוה, כן ה"נ צריך להיות בחלוק, אע"ג דהכא ליכא החסרון דאפושי שטרי, ליכא נמי המעלה דטבא עבדי, והכל אחד הוא, ויש לכוון זה בדברי רש"י ז"ל הנ"ל שכתב אי בעלמא מעביר הוא לא עשה שליחותו, פי' אי אמרת בבעיין דהוה מעביר, ה"נ הוה מעביר, דהאי דומה לבעיין, התם ליכא מעלה וליכא חסרון, ובבעיין דאיכא חסרון איכא נמי מעלה דטבא עבדי ודין אחד להם:
וכיון שכן א"א לומר דרש"י יפרש כפי' התוס' דבעיא קמייתא לא איפשטא ולחלק בין שטר אחד לב' שטרות, דמשו"ה אמרינן בבתרייתא דמוסיף הוה משום דמיירי בשטר אחד וליכא ריעותא דאפושי שטרי, דהא אם מכר למאה בשטר אחד ליכא נמי המעלה דטבא עבדי כיון שמכר הכל, וא"כ אפי' בלא טעם דאפושי שטרי הו"ל קפידה ודומה לקמייתא, כ"ש דאיכא נמי קצת קפידה והוא קפידת בעלי דינין, וכפי' הר"ח נמי א"א אליבי'. דהא הוא גורס אמר לאחד מאי, ובע"כ דרש"י יפרש נמי כפי' רה"ג דפשיטותא שבש"ס הוא ע"ד מאי הוה עלה, וגם הבעיא קמייתא איפשטא דמוסיף הוה דשניהם דין אחד יש להם כנ"ל. וכמו דאמרינן בבתרייתא דמוסיף כן נמי בקמייתא, וכן הוא בתורי"ד ובט"ז כאן דגרסת רב האי הוא כגרסת רש"י, וא"כ יש לנו גם דעת רש"י דאינו מחלק בין שטר אחד לב' שטרות, ואפי' באומר מפורש לאחד ומכר אח"כ לשנים בב' שטרות נמי מהני כמ"ש לעיל לדעת רה"ג, ואין להקשות כיון שהוכחנו דלשיטת רש"י ורה"ג מיירי בתרייתא גם בב' שטרות, א"כ הרי יש כאן החסרון דאפושי שטרי, ומעלה דטבא ליכא, דהא עכ"פ מכר הכל, ובכ"ז פשיטא לן שאפי' בכה"ג הוה מוסיף, ובצד הבעיא קמייתא הוה פשיטא לן דבכה"ג הוה קפידה, דע"כ לא מיבעי לן אלא במקום שליכא לא מעלה ולא חסרון, או במקום שיש מעלה וחסרון, אבל במקום דחסרון דאפושי שטרי איכא ומעלה דטבא ליכא, ודאי דקפידה הוה, והשתא פשיט שאפי' בכה"ג לאו קפידה הוא, ופשיט השתא ההיפך ממאי דפשיטא לן מעיקרא, אכן י"ל דמיירי נמי בבתרייתא בב' שטרות כמ"ש, וגם כאן יש המעלה דטבא עבדי, דמתחלה כשמכר החצי בשטר לטובה נתכוון כי אמר שמא בעוד שהולך למכור חצי השני יזדמן לו מעות, וכן מבואר בדרישה כאן דאפי' כשמכר הכל רק בשני שטרות, שייך הטעם דטבא עבדי, ונמצא דבכל אופן דומה בתרייתא לקמייתא, דאי בשטר אחד וליכא חסרון דאפושי, ליכא נמי המעלה דטבא, ואי בב' שטרות דיש החסרון דאפושי, יש נמי המעלה דטבא ודו"ק. ויצא לנו מבורר דדעת רש"י ורה"ג הם בודאי שלא כהמחבר, וגם הטור כתב כן בדעת רב האי גאון:
ומעתה נבאר שגם דעת הר"ח, הן לפמ"ש לעיל גם דעתו הוא דבסתמא מכרו קיים אפי' בב' שטרות, כיון דלגרסתו מיושב קושית התוס' בלא החילוק דשטר אחד לשנים כמ"ש בשם מהרש"א ומהר"ש לבתר דחזר והוכחנו כן מתוס', הן אמנם דמהרא"ש משמע לכאורה שלגרסת הר"ח אכתי אינו מיושב סתירת האיבעיות בלא חילוק התוס' משטר אחד לב', דהא הרא"ש הקשה על הרי"ף קושית התוס' דמ"ש דבקמייתא פוסק דהוה מעביר ובבתרייתא דהוה מוסיף, וכתב דבע"כ הרי"ף יפרש כפי' התוס' לחלק בין שטר אחד לב', והא הרי"ף גורס נמי כגרסת הר"ח אמר סתמא מאי, ובאומר מפורש לאחד פשיטא דהוה קפידה, ואי אמרת דבקמייתא אומרו זבין לי כור הוה כאומר לאחד אין שום סתירה בדבריו וא"צ לחילוק התוס', אלא ודאי מוכח דאומר זבין לי כור הוה כאומר סתמא, ולכן בע"כ לחלק בין שייר אחד לב' וא"כ הרי לכאורה מהרא"ש מוכח להדיא כהמחבר, דאפי' לשיטת הר"ח נמי צריכים לחלק בין שטר אחד לב'. אכן שוב התבוננתי דמהרא"ש אין ראיה, דלבד שהוכיח הקרבן נתנאל דהרא"ש היה לו גרסא אחרת ברי"ף והיה גורס ברי"ף כגרסת רש"י אמר לאחד מאי, וכן מוכח בהדיא מן הטור שהכי גורס ברי"ף. שזה לשון הטור אבל אם מכר בשטר לאחד אפי' אם אמר מכור לאחד לא הוה עובר על דבריו וכ"ש אמר מכור סתמא, אבל אם פירש לאחד ולא לשנים מעביר הוה וזהו לדעת רב אלפס עכ"ל, הרי להדיא דגורס ברי"ף כגרסת רש"י, ובודאי משום דהטור הלך בעקבי אביו הרא"ש שהיה לו נמי גרסא הזאת, ולגרסא זאת בע"כ לחלק כפי' התוס' ושפיר חילק הרא"ש כן, אבל לגרסת ר"ח איה"נ שא"צ כלל לחילוק זה, ואפשר דמשום דהב"י בפירוש הטור הביא הגרסא ברי"ף כגרסת ר"ח והביא נמי קושית הרא"ש על הרי"ף וחלוקו, משו"ה לדעתו שפיר למד שאפי' לדעת הר"ח צריך לחלק וסתם כן בשו"ע ג"כ, אכן באמת דהרא"ש גרס ברי"ף כגרסת רש"י וכמ"ש בשם הטור להדיא. וא"כ נפל כל היסוד של הב"י:
ועוי"ל דאפי' אם נימא דברי"ף לא היה גרסא אחרת, נמי לא מוכח מהרא"ש דאומר זבין לי כור הוה כאומר סתמא, די"ל שגם הרא"ש מודה לזה דאומר כור הוה כאומר בפירוש לאחד, ואפ"ה שפיר מקשה לשיטתו שפירש בסוגיא דכתובות דבעיא קמייתא לא הוה דוקא באומר לו זבין לי כור ולא זבין כ"א לתך, דהבעיא הוא אפי' אם מכר כל הכור לשנים דאז ליכא הטעם דטבא עבדי נמי קא מיבעי ע"ש שהוכיח כן מלשון הש"ס דאומר מוסיף הוה, וכיון דלשיטתו הבעיא הוא במכר כל הכור לשנים, א"כ כיון שקיי"ל בקמייתא דמעביר הוה, אפי' בכה"ג דמכר כל הכור לשנים נמי מעביר הוה, וע"ז שפיר קשה דמ"ש מבתרייתא דמכר כל הכור לשנים, דבשלמא אם היינו אומרים דהבעיא לא הוה אלא באופן דאיתא בש"ס שלא זבין אלא לתך, ודאי י"ל דלא דמי כלל לבתרייתא, דהכא כיון שאומר כור ולא זבין אלא לתך ושינה להדיא ממה שאומר בעה"ב מעביר הוה, משא"כ בבתרייתא דמיירי בסתמא שלא פי' מכור לאחד משו"ה לא הוה מוסיף, אבל לשיטתו דגם במכר הכור לשנים נמי ס"ל בקמייתא דהוה מעביר, וע"ז לא פירש אם ימכור לאחד או לשנים והוה בסתמא כמו התם, והיה קשה לו שפיר קושיתו על הרי"ף, והוכרח לחלק כפי' התוס' בין שטר אחד לב' שטרות, וכל זה הוא הרא"ש לשיטתו, אבל אנן לדידן לא נפרש ברי"ף כהרא"ש ולא נחלק כלל בין שטר אחד לב'. דאפשר הרי"ף יסבור דבעיית הש"ס הוא רק בלא זבין כ"א לתך, אבל במכר כל הכור לשנים איה"נ דמכרו קיים כבתרייתא כיון דסתמא הוא וא"צ כלל לחילוק התוס' וביותר קשה לי על המחבר בעצמו דהא כל עיקר יסודו הוא מן הרא"ש, והוא בעצמו לא יפרש כהרא"ש, דהנה הטור העתיק בעיא קמייתא בלשון זה. א"ל זבין לי סאתים ומכר לו סאה או שמכר הסאתיים לשנים מקחו בטל, הרי שהוסיף גם שמכר הסאתים לשנים, והוא כעין דעת הרא"ש, ואמנם המחבר בסעי"ט העתיק הדין בלשון הזה, א"ל זבין לי סאתים וזבין לו סאה מקחו בטל. והשמיט החלוקה דמכר הסאתים לשנים מכלל דס"ל בכה"ג דמכרו קיים משום דמוסיף הוה כבעיא בתרייתא, וא"כ לפי דבריו עצמו אין מוכרח כלל לחלק בין שטר אחד לב', דע"כ לא חילק בזה כ"א הרא"ש לשיטתו כנ"ל, ולע"ע אין לנו יסוד לדברי הב"י, דבשלמא אם היינו אומרים דמה שהרא"ש מחלק כן בדעת הרי"ף הוא משום דסובר דאומר כור לא הוה כאומר מפורש לאחד אז היה מיושב קצת דעת הב"י עכ"פ לגרסתו ברי"ף, אבל לפמ"ש הרא"ש נמי יודה דאומר כור הוה כאומר לאחד ואפ"ה מקשה על הרי"ף משום דס"ל שגם במכר הסאה לשנים דזה הוה כסתמא נמי פשיטא לן דמעביר הוה בקמייתא ולכן הוכרח לחלק. משא"כ הב"י בעצמו שלא ס"ל בזה כהרא"ש מנ"ל לחלק:
והנה לכאורה אכתי מהטור משמע שגם לדעת הר"ח צריכין לחלק בין שטר אחד לב', דהא הטור לא כתב דאפי' בב' שטרות נמי מהני כ"א לדעת רה"ג והשמיט לומר שלדעת הר"ח נמי כן הוא, מכלל דלהר"ח צריכין באמת לחלק בין שטר אחד לב' כפי' הב"י, אכן דמלבד שזה לא הוה ראיה מפורשת, דמפורש לא אמר בר"ח שצריך לחלק, עוד לי דברי הטור צריכים עיון, דז"ל הטור כאן א"ל מכור בית סאתים ומכר בית סאה או שמכר הסאתים לשנים ה"ז עובר על דבריו במד"א שמכרו בשני שטרות כו' אבל לדעת רב האי אם א"ל מכור לי סתם אפי' אם מכר לשנים בשני שטרות קנו וא"א הרא"ש הביא דברי שניהם ולא הכריע עכ"ל, וקשה טובא מ"ש בדעת רב האי דדוקא באומר מכור סתמא מכרו קיים ומשמע דאם אמר בפירוש לאחד לא מהני, הא הוכחתי לעיל דדעת רה"ג הוא אפי' באומר מפורש לאחד, דגריס כגרסת רש"י וכ"ה בט"ז, והוכחתי שבע"כ מוכרח לגרוס כן, ועוד קשה דבתחלת דבריו פתח בשני החלוקות, שלא זבין כ"א לתך או שמכר הסאתים לשנים, וחלוקה הראשונה היא החלוקה המוזכרת בש"ס, וחלוקה השניה או שמכר הסאתים לשנים הוא מה שפי' הרא"ש שגם בכה"ג מיבעי לן בקמייתא, ואח"כ כשהביא דברי רב האי לא הזכיר כ"א החלוקה השניה דמכר סאתים לחוד, ולדעת רב האי הא איפשטא שגם בלא זבן כ"א לתך דמכרו קיים, וא"כ הכי הול"ל דלדעת רה"ג אפי' אם לא מכר אלא סאה נמי מהני כיון שזאת היא הבעיא העיקריית המוזכרת בש"ס, ועוד דהתם הוה רבותא יותר שאע"ג דשינה השליח מן הצווי שא"ל הבעה"ב מפורש, דאיהו א"ל זבין לי כור והשליח לא זבין כ"א לתך, משא"כ החלוקה שהזכיר עתה לא הוה רבותא כ"כ כיון דלא שינה ממה שא"ל להדיא, דהא לדברי הטור בסתם מיירי, ועוד קשה הסתירה הגדולה שיש בדברי הטור דכאן כתב שהרא"ש לא הכריע, ובאה"ע סי' ק"ג כתב וז"ל אבל רבינו האי פסק במכור לי כור וזבין לתך שהמכר קיים וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל, והיינו משום דהרא"ש הביא דעת רה"ג באחרונה כמ"ש בפרישה שם:
הן אמת שאיני מבין כלל הרעש שהרעישו האחרונים על הסתירה הזאת, דהא בכאן לא הביא הטור דעת רב האי דזבין לתך כ"א על הדין דמכר בשני שטרות, דלשיטת רה"ג אפי' בשני שטרות נמי מכור, ושם באה"ע שהביא דעת רה"ג, היינו על הדין דזבין לתך מהני, והמעיין בלשון הרא"ש בכתובות הביא דעת רה"ג וז"ל ורה"ג ז"ל פוסק דמוסיף הוה כו', והדין דלדידי' הוה אפי' בב' שטרות לא הזכיר הרא"ש כלל, וכיון שהרא"ש הביא לעיל מיני' דעת כל הראשונים לחלק בין שטר אחד לב' ואח"כ הביא דעת רה"ג הו"ל להרא"ש להזכיר בהדיא דלדידי' יהיה הדין שאפי' בשני שטרות נמי מהני. אלא ודאי כיון דדין זה אינו מפורש ברה"ג אלא שאנן אומרים כן מעצמנו, כיון דלשיטת רה"ג אין סתירה בהאי בעיות שבש"ס אין לנו מעצמנו לחלק בין שטר אחד לב', ואכן יש לומר להיפך נמי, נהי שאין הכרח לחילוק זה, מ"מ מעצמנו נימא לחלק כן, משום דסברא פשוטה הוא בכמה מקומות דחיישינן לאפושי שטרי, וכיון שהרא"ש הביא דעת רה"ג ולא הזכיר איך הדין יהיה אליביה בשני שטרות מכלל שהכריע בזה, ונהי שבעיקר דינו דרה"ג הכריע דזבין לתך מהני, מ"מ בזה לא הכריע, דאפשר מה שאומר מכר למאה מהני היינו דוקא בשטר אחד, וזהו מ"ש הטור דהכא שהביא דעת רה"ג דס"ל דאפי' בב' שטרות נמי מהני כתב דע"ז אין הכרע בדברי הרא"ש, ובאה"ע שהביא דבריו על הדין דזבין לתך מהני, ע"ז הביא דהרא"ש הכריע, דהא זהו הזכיר הרא"ש בהדיא, כן היה אפשר לומר, אכן באמת מי שסובר כרה"ג מוכרח לומר דאפושי שטרי לאו מילתא היא. דהא זהו ודאי באומר זבין לי כור וזבין לתך בע"כ שאח"כ ימכור נמי לתך השני וכמ"ש הר"ן, וכן מוכח בש"ס דאומר בצד הבעיא דלא ניחא לי' לאפושי שטרי, ואי לא ימכור עוד א"כ לא יהיה לו עוד שום שטר אחר, אלא ודאי שימכור גם לתך השני, ועיקר הקפידה הוא משום אפושי שטרי, וא"כ אחרי דרה"ג פוסק דמכירתו מהני מכלל דלא חיישינן כלל לאפושי שטרי, וכיון שהרא"ש פוסק כרה"ג בעיקר הדין, בע"כ שצריך להכריע גם בזה כרה"ג דלא חיישינן לאפושי שטרי, אלא אכתי יש ליישב, דהתם דלא זבין אלא לתך ואיכא נמי טעמא דטבא עבדי לא חייש לאפושי שטרי, אבל במכר כל הסאה לשנים בב' שטרות, נהי דהתם נמי אפשר לומר דשייך טבא עבדי בשביל האי פורתא, י"ל דהרא"ש ס"ל דבשביל טיבותא דהאי פורתא קפיד באפושי שטרי וכמ"ש הקרבן נתנאל, ולהכי אפשר לומר דכאן אפי' לרה"ג חיישינן לאפושי שטרי, וזהו דעת הרא"ש שלא הכריע בדברי רה"ג אם במכר לשנים מהני אפי' בשני שטרות או לא, ואין כאן סתירה בדברי הטור כמ"ש, דלענין הדין סתם כרה"ג, אכן לענין החילוק בין שטר אחד לב' לא הכריע, וזה נכון מאוד בעזה"י, דנהי שהטור סובר לדבר פשוט שאפי' בכה"ג לא חיישינן לאפושי שטרי לשיטת רה"ג, מ"מ שפיר כתב דהרא"ש לא הכריע משום די"ל נמי להיפך ולא הכריע בזה מאומה, אכן עכ"פ שארי הקושיות שהקשיתי על הטור קשה:
ולולא שמסתפינא הייתי אומר שט"ס הוא בטור, דבמקום רב האי צ"ל רבינו חננאל, ולדעת ר"ח איה"נ שהדין מכוון כמ"ש הטור דאומר להדיא זבין לאחד ומכר לשנים מכרו בטל, והיכי דלא פירש לאחד מהני אפי' אם מכרו לשנים בב' שטרות, דלדידיה לא קשה הבעיות אהדדי וא"צ כלל לחילוק התוס', ומכוון דעת הטור בתחלה הביא דעת הר"י ור"ת בעלי התוס', דאפי' כשאומר לו מכור סתמא נמי לא מהני בשני שטרות, ואח"כ הביא דעת הר"ח דלדידי' הוה מכרו קיים אפי' בשני שטרות ואפילו בבעיא קמייתא דס"ל להר"ח דמעביר הוה, היינו דוקא באופן המוזכר בש"ס דהשינוי היה שלא מכר כ"א לתך, כיון דשינה ממה שאומר בעה"ב להדיא הוי מעביר, משא"כ אם השינוי לא היה כ"א מה שמכר לשנים, אבל מכר כל הבית כור, כיון כזה הוה כסתמא מכרו קיים ודלא כהרא"ש, וא"ש מה שלא הזכיר בדבריו כ"א חלוקה השניה, דחלוקה הראשונה שלא זבין כ"א לתך גם להר"ח מכרו בטל, דהא איהו פוסק דמעביר הוה בקמייתא, ומיושב בזה נמי סתירת הטור, דבכאן הביא רק דברי ר"ח לחלק בין סתמא לאומר בפירוש. וע"ז באמת לא הכריע הרא"ש מידי, דהא דעת הר"ח הביא באמצע, ובאה"ע שהביא דעת רה"ג על הדין דזבין לי בזה איה"נ שהכריע הרא"ש ודו"ק. ולפמ"ש לבד שמן הטור אין ראיה לפי' הב"י אלא אדרבה הא עוד י"ל דהטור גופא סובר בדעת הר"ח שאין לחלק אליבי' בין שטר אחד ( לב' שטרות:
והנה ז"ל הרמב"ם פי"ח מהלכות שלוחין ה"ג אמר מכור בית סאתים ומכר בית סאה לא קנה א"ל מכור לי שדה ולא פירש אפי' מכרו למאה מכרו קיים עכ"ל, הרי שגם הוא לא חילק בין שטר אחד לב', וסתמא כתב דבסתמא מכרו למאה קיים ומשמע ודאי שאפי' בב' שטרות נמי דאלת"ה היה לו נמי לפרש כמו שפי' המחבר בד"א בשטר אחד כו' ודעת הרמב"ם מכוון ממש כפמ"ש בדעת הר"ח וז"ל הטור בסעיף הנ"ל והרמב"ם כתב אמר מכור בית סאתים ומכר בית סאה לא קנה ולא חילק. וכתב עוד א"ל מכור לי שדה ולא פירש אפי' מכרו למאה מכרו קיים עכ"ל, ומפרשי הטור הבינו דקושית הטור הוא משום שלא חילק בין שטר אחד לב' ולומר שדוקא בשטר אחד מהני, אכן א"א לומר כן מתרי טעמי, חדא כיון דגורס כגרסת הר"ח א"כ אין מקום לחילוק זה, דהא קושית התוס' יש ליישב בלא חילוק זה וכמ"ש לדעת ר"ח, ועוד הא הטור הציג הקושיא ולא חילק אחלוקה ראשונה דזבין כור ולא זבין כ"א לתך, והכא אין נופל כלל החילוק הזה כיון שלא מכר לעת עתה כ"א לתך, ואפי' אח"כ כשימכור ללתך. השני יהי' ודאי בשני שטרות, דבשלמא אם הטור היה מציג קושיתו על בבא השניה דמכרו למאה מכרו קיים, היה אפשר לומר כן בכוונתו, אבל בחלוקה ראשונה א"א ולא שייך כלל לומר כן וכ"כ במ"ל שם, ולכן הנכון כמ"ש הב"ח קושית הטור ע"ש, ובאמת גם הטור לא כתב כן בלשון קושיא כי באמת יש ליישבה ואין זה דקדוק חזק, הרי לפנינו שגם הרמב"ם סובר דלא כמחבר, וא"כ ניחזי אנן, המחבר כמאן, כרש"י ורה"ג ודאי אינו, דאינהו סברי שאפי' באומר לאחד נמי מהני אפי' בב' שטרות וכמ"ש גם הטור כן אליבייהו, וגם הר"ח ורי"ף ורמב"ם שגורס נמי כגרסת הר"ח נמי סובר דאין לחלק. וגם כר"י ור"ת אינו, נהי שהם מחלקים בין שני שטרות לאחד, מ"מ הא ס"ל דבשטר אחד מהני אפי' אם אומר בפירוש מכור לאחד ומכר לשנים בשטר אחד נמי מהני כמ"ש לעיל, ומחבר דסובר שדוקא בסתמא הוא דלא כר"ת:
ואכן שוב התבוננתי שאדרבה יש לקיים דברי המחבר מכל צד לכל השיטות, דהא עיקר הסתירה בניתי על יסוד הזה, דע"כ לא מחלקינן בין שטר אחד לב' הוא משום ישוב קושית התוס', וא"כ להר"ח והרי"ף שלפי גרסתם יש ליישב קושית התוס' מנ"ל לחלק בכך. והנה מ"ש דלשיטת הר"ח ורי"ף יש ליישב קושית התוס' משום דס"ל דאומר זבין לי כור הוה כמו שאומר לאחד דמי וכמ"ש המהר"ש ומהרש"א, ובאומר לאחד איה"נ דהוה מעביר, דדוקא בסתמא פשיטא להו דלאו קפידה הוא, יש להביא ראיה מדברי הטור דלא כסברא הנ"ל, דהא הטור כתב בדעת רה"ג דבסתמא דוקא קני מכלל דס"ל להטור דרה"ג נמי גורס כהר"ח, והנ"מ ביניהם הוא דר"ח מפרש דהפשיטות הוא רק על בעיא בתרייתא ורה"ג סובר דקמייתא נמי איפשטא וא"כ אי אמרת דזבין לי כור כאומר לאחד דמי, איך יוכל לפשוט גם בעיא קמייתא, הא י"ל דבתרייתא דהוה בסתמא שפיר לאו קפידה הוא, ובאומר לאחד גם בבתרייתא הוה קפידה, והיכי פשיט מזה גבי קמייתא דזבין לו כור הוה נמי מוסיף על דבריו, אלא ודאי שגם אומר זבין כור הוה כסתמא וכמ"ש הקרבן נתנאל משום דהוצרך לפרש כמה ימכור, וכיון שידעינן דאומר זבין כור הוה כאומר סתמא, א"כ בשלמא לרה"ג דפשטינן נמי לקמייתא ואין סתירה בהבעיות, אין שום הכרח לחלק בין שטר אחד לב', אבל לפי' הר"ח והרי"ף דס"ל דמעביר הוי בקמייתא אע"ג דסתמא הוה ומ"ש מבתרייתא, ובע"כ צריך לחלק גם אליבייהו כתי' התוס' בין שטר אחד לב' וכמ"ש הרא"ש בשם הרי"ף, וא"צ לומר דהרא"ש היה לו גרסא אחרת ברי"ף, אלא אפי' לפי גרסת הרי"ף שבידנו שהוא כגרסת הר"ח נמי צריך לחילוק זה, וא"כ הרי להיפך הר"ח והרי"ף בשיטת הב"י קאתו, וביותר נ"ל שאפי' אי נימא כפי' המהרש"א דאומר כור הוה כאומר להדיא לאחד, ומעתה מיושב סתירת הבעיות בלא חילוק דשטר אחד לב', מ"מ מעצמנו נחלק כן דנהי דהכרח אין לחילוק זה מכל מקום מעצמנו נחלק ונאמר דבשני שטרות הוה ודאי קפידה, דסברא פשוטה הוא בכל הש"ס דחיישינן לאפושי שטרא וכמ"ש באמת הב"י כן בפירושו על הטור, ואפי' הטור דס"ל בדעת רה"ג דלא חיישינן לאפושי שטרי היינו משום דלדידי' מוכרח כן מש"ס, כיון דבעיא הראשונה דזבין כור וזבין לתך שודאי הוה בשני שטרות ואפ"ה איפשטא דלאו קפידה הוא, הרי להדיא דפשיט לן שכ"ז שלא אמר בפירוש ולא לשנים לא חיישינן לאפושי שטרי, ומשו"ה ס"ל לטור שאפי' במכר לשנים בב' שטרות נמי מהני, אע"ג שאפשר לחלק דהתם משום דשייך טבא עבדי, אבל במכר כל הכור לשנים דלא שייך טבא אפשר גם רה"ג מודה דחיישינן לאפושי שטרי, ס"ל להטור דגם כאן יש טבא לך במקצת עד שיכתוב שטר השני, ולחלק בין טבא בכולה לטבא במקצת לא ס"ל להטור, וכ"ז לדעת רה"ג, אבל לשיטת הר"ח ורי"ף דבעיא קמייתא הוה קפידה, ולא איפשטא כלל אי חיישינן לאפושי שטרי, י"ל דאע"ג דמכרו למאה מכרו קיים היינו דוקא בשטר אחד ולא בב' דאפושי שטרי ודאי ריעותא הוא כמו שמוזכר כמה פעמים בש"ס, ואפשר לומר דזהו בעצמו קושית הטור על הרמב"ם, היינו שהביא מקודם דהרמב"ם ס"ל בזבין לי כור וזבין לתך דמכרו בטל, הרי דלא ס"ל כרה"ג אלא ס"ל דבעיא קמייתא לא איפשטא, ולא חילק וכתב עוד א"ל מכור סתמא אפי' מכרו למאה קיים ולא חילק כלל בין שטר אחד לב', וקשה לי אמאי לא חילק כן הא ודאי לנו לחלק כן, דבשלמא אם היה מפרש כפי' רה"ג דבעיא קמייתא נמי איפשטא, א"כ ממילא נפשט לן דלא חיישינן נמי לאפושי שטרי, אבל עתה דפוסק בקמייתא דמעביר הוה אמאי לא נימא לחלק בין שטר אחד לב', הא בכל מקום סברא פשוטה הוא דאפושי שטרי הוה קפידה, והאי לא חילק דכתב הטור קאי אחלוקה השניה, ושיעור דבריו, ולא חילק וכתב עוד, פי' דבבא השניה לא חילק, ובמ"ל פי' נמי לפי שיטתו שם דלא חילק קאי אחלוקה השניה. וזה ברור בכוונת הטור, וא"כ הרי לנו דעת הטור בר"ח ורי"ף כב"י, וכ"ש לפמ"ש הב"י בעצמו דסברא פשוטה היא דחיישינן לאפושי שטרי:
אלא דכיון שעכ"פ דעת רה"ג ורש"י סוברים דאפי' בשני שטרות נמי מהני, א"כ עכ"פ היה לו להמחבר להביא דבריהם בשם י"א, ונ"ל דהוא סובר דגם רה"ג סובר לחלק בין שטר אחד לב', והוא עפמ"ש לעיל ליישב סתירת הטור אהדדי, שכאן כתב דהרא"ש לא הכריע, היינו שלא הכריע דעת רה"ג בזה אם מחלק בין שטר אחד לב', משום דאליביה י"ל בשני פנים. י"ל דכיון דלשיטתו כבר איפשטא גם בקמייתא דלא חיישינן לאפושי שטרו, ממילא גם במכר כל הכור לשנים נמי מהני בשני שטרות אע"ג דהתם הוה טבא עבדי לגמרי והכא טבא עבדי במקצת, לא מחלקינן בזה, וזהו דעת הטור שסובר דרה"ג לא מחלק במכר לשנים, ואפי' בב' שטרות נמי מהני, וי"ל נמי להיפוך, דע"כ לא פשיטא לן בקמייתא דלא חיישינן לאפושי שטרי משום דלא זבין אלא לתך ואיכא טבא עבדי לגמרי, אבל במכר כל הכור איה"נ דחיישינן לאפושי שטרי, דהטבא בהאי פורתא עד שיכתוב השטר לא נחשב כלל לטבא, ומשו"ה הרא"ש לא הכריע, וא"כ י"ל דהמחבר שסובר דסברא פשוטה הוא דחיישינן לאפושי שטרי ס"ל נמי בכה"ג גם לדעת רה"ג דחיישינן לאפושי שטרי דאין לנו אלא חדושו דפשטינן דלא חיישינן לאפושי שטרי היינו דוקא בכה"ג דיש טבא עבדי לגמרי, משא"כ בטבא במקצת לא דחינן לסברא פשוטה לנו בכ"מ וחיישינן לאפושי שטרי, ולהכי לשיטת המחבר אפי' לדעת רה"ג במכר לשנים מכרו בטל בב' שטרות, ודינו מוסכם לכל השיטות באין חולק, ות"ל אשר זכיתי ליישב דבריו הקדושים:
סעיף י"ב בסמ"ע ס"ק כ' הביא מ"ש הב"י דכוונת הטור במ"ש דהפירות שאכל הוה אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין דהיינו מטעם ריבית אבל מטעם מחילה בטעות יוצאה, והסמ"ע הקשה עליו והעלה דהיינו טעמא דטור משום דבש"ס (ב"מ דס"ז) פסק רב אשי במשכנתא באתרא דמסלקי אם אכל טפי משיעור זוזי לא מפקינן לי' אפי' ביתומים קטנים ופליג על רבינא דסובר מפקינן וקיי"ל היכי דפליגי רבינא ורב אשי הלכה כרב אשי ע"ש, ולענ"ד לא נהירא לומר כן דרבינא פליג בדין זה עם רב אשי, דהא באמת יש להפליא על רבינא דאפיק פירי בעובדא דהכא, והא רבינא גופי' בב"מ (דף ס"ב) סובר דמשכנתא בלא נכייתא בדיננו אין מחזירין ומשום דאינו אלא אבק ריבית, ואמנם ביאור הדבר יבואר עפמ"ש רש"י שם (דף ס"ב) בד"ה ובדיננו אין מחזירין וז"ל דאבק ריבית הוא כיון דזימנין שאין עושים פירות שהכרמים לוקין אין זו ריבית קצוצה עכ"ל, דלכאורה פלא הוא ל"ל לומר הטעם דמשו"ה לא הוה ריבית קצוצה משום דלפעמים הכרמים לוקין, דטעם זה אין שייך כ"א בכרם דעביד הכי לפעמים להיות נלקה ולא יהיה בו שום פירי יותר משיעור הוצאתן המרובה, אבל בשדות ובתים לא שיוך הכי וכמ"ש בשמ"ק (ב"מ דס"ד) דבשדות שאין הוצאתן מרובה כגון גן אילנות וכדומה הוה ודאי ריבית ע"ש. וגם לשון רש"י דייק הכי, דבכ"מ דייק לכתוב כרם, משמע דבבתים ושדות הוה ריבית קצוצה יותר הו"ל לפרש דלא הוה ריבית קצוצה משום דלא קץ עמו לאכול פירות לשם ריבית אלא הלוהו סתם והוא יצד ועשה ואכל וכמו שפי' שם בסמוך בד"ה משכנתא, ועוד קשה על טעמו של רש"י דפי' התם דמשו"ה בדיננו אין מחזירין משום דאבק ריבית הוא, דהא שיטת רש"י הוא דטעם דאבק ריבית לא מהני בהלואה וכמ"ש להדיא דס"ו ע"ב דאין אבק ריבית בהלואה כ"א בזביני ע"ש ובתוס' ד"ה התם זביני, ולכן נראה ברור בדעת רש"י שסברתי דכתב דבהלואה לא מהני אבק ריבית, היינו דוקא כשהאבק ריבית יהיה משום חסרון הקציצה, בזה ס"ל לסברא פשוטה דבהלואה אפי' לא קץ כקץ דמי כיון דלא היה בזה שום עסק של מסחר ורק הלואה גרידתא, ודאי שהפירות הם של ריבית וסתמא כפירושו דמי, אבל אם האבק ריבית יבוא מחסרון העצמיי משום דאין הדבר קצוץ וברור שיבוא לידי רבית דשמא לא יגדלו הכרמים ולא יהיה שום יתרון, אבק רבית כזה אפי' בהלואה נמי הוה רק אבק רבית, דמה יועיל דהלואה הוא ובודאי לשם רבית יטול, כיון דהספק הוא שמא לא יהיה רבית כלל, וזה אמת בעזה"י, ולפ"ז א"ש גם דברי רבינא עצמו וגם דבורי רש"י באין סתירה, דבדף ס"ו דאמתניתין דהתם קיימא דמיירי בשדה שא"צ להוצאות מרובות כ"כ כמו בכרמים, ובודאי שיהיה בה פירות הן חסר או יתר קצת, דזה לא שכיח שילקה לגמרי, ואלא דהחסרון הוא מה שלא קצץ, בזה ס"ל דבהלואה הוה כרבית קצוצה אע"ג שלא קצץ, דבהלואה לא איכפת בקציצה כיון שאפי' בלא קציצה ידעינן דלשם רבית קא מכוון, ובדף ס"ב בהך דרבינא אשמועינן במשכנתא של כרם, ובכרמים לפעמים אין בהם רבית בעצם דטפולן והוצאתן מרובה, וכיון שמצד עצם הרבית לא הוה קציצה ודאי שאפי' בהלואה לא הוה כ"א אבק רבית, אבל זה ודאי דבמשכנתא של בתים ושדות גם רבינא דלעיל מודה לרב נחמן דצריך להחזיר, ולהיפך במשכנתא של כרם או אפי' של שדה, אבל שדה כזה שהוצאותיה מרובות דדמיא לכרם, גם ר"נ מודה דלא הוה כ"א אבק רבית, ומר אמר חדא ומר אמר חדא, רב נחמן ורבינא דמיירי התם בדס"ו בשדה, דבזה ברוב הפעמים יהיה פירות מרובה על ההוצאות, דבשדה אילן אין שום הוצאה דחרישה וזריעה, ואפי' בשדה זריעה נמי אין טפולן רב כ"כ כמו בכרם אשמועינן דהוה רבית קצוצה, ורבינא בדס"ב אשמועינן דבכרם וכדומה בשדות שהוצאותיהן מרובות כ"כ עד שלפעמים יוכל היות שלא יהיה שבח הפירות יתר על הוצאה, הוה אבק רבית ודו"ק כי זה ברור, ובחבורנו לב"מ שם הארכנו הרבה בזה ליישב שיטת רש"י, ולפ"ז לא קשה כלל הלכתא אהלכתא ולא פליגי רב אשי עם רבינא, דבמשכנתא דכרמים ושדות של זריעה דשכיחי בהו טפול והוצאות מודה דלא הוה כ"א אבק רבית, ודוקא בשדה אילן הוא דסובר דהוה רבית קצוצה משום דלא שכיחא היזק בהו, ורב אשי מיירי בשדות של זריעה משו"ה פסק דאין מחזירין:
סימן קפג
בקצוה"ח ס"ק ד' תמה על דברי הרא"ש שכתב בצבע ואשה אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר, דהא כיון דבעל מעיקרא מתכוון לזכות מיד הצבע לאשה ולא לעצמו א"כ אין זה זוכה בשלו כיון דמעולם לא היה שלו ובשל אחר הוא דזוכה לאשה ע"ש, ונ"ב דהרא"ש כתב כן על המעות, דהא הבעל נתן המעות משלו ואם היה באפשר להקנותה אז הוה אמרינן דהבעל הקנו לה המעות והוי המעות שלה, וממילא קנתה נמי לצבע, דדעת הצובע להקנות לבעל המעות, דזה הוא שיטת הרא"ש דמקנה לבעל המעות וכמ"ש הקצוה"ח בעצמו, ורק כיון דאין אדם זוכה בשלו לאחר, אי"א לו להקנות המעות לאשה ולכן לא תוכל לזכות גם בצבע, וכן פי' גם בקרבן נתנאל שעל הרא"ש ע"ש:
סעיף ו' במחבר היה השער קצוב והוסיפו לשליח כו' הרי הוא של שניהם וחולק השליח עם בעלי המעות, והנה בכתובות (דף צ"ח) במשנה אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים כו' נתקבלה כתובתה, ובגמרא הביא ע"ז כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי ר"י ר' יוסי אומר חולקין והתניא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות אמר רמב"ח לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כו' ע"ש כל הסוגיא, וברש"י ד"ה דבר שיש לו קצבה כתב וז"ל אם הוסיפו אחת יתירה חולקין דמתנה הוא יש לומר לשליח נתנה וי"ל לבעל המעות נתנה עכ"ל. והנה בהגה"א שם הקשה על טעם רש"י דהא התם אמתני' קיימא דמיירי בטעותא, דהא פריך בירושלמי ויחזור המקח משום מקח טעות ומשני תפתר המקח, ובטעות לא שייך טעם רש"י דאינו שייך אלא במתנה ע"ש, וקושיתו צריכה ביאור, דהא רש"י לא פי' הכי אמשנה כ"א אברייתא דהוסיפו עליו, וברייתא הזאת נוכל לומר שלא הוסיף בטעות אלא ההוספה היתה מדעתו, ובע"כ לפיר"ת מיירי בכה"ג שהוסיף מדעתו דאל"כ אמאי חולקין, דהא לבתר שחזר ר"ת ס"ל בכל טעות דהכל לבעל המעות אפי' בדבר שיש לו קצבה, ואלא דמוקי ברייתא דהוסיפו בלא טעות, וכן מפורש שם שכתב ולא דמי להוסיפו דמיירי בלא טעות, וא"כ גם לרש"י י"ל דברייתא זאת מיירי בלא טעות ושייך טעם דרש"י, ובע"כ דעיקר קושיתו על רש"י יהיה כן דכיון דמתני' מיירי ודאי בטעות כמבואר בירושלמי א"כ אמאי קאמר כאן שנה רבי הכל לבעל המעות, ופרש"י משום דמתני' הוה דבר שאין לו קצבה ומשמע הא אילו הוה במתני' יש לו קצבה היה הדין דחולקין, והא מתני' דמיירי בטעות לא שייך טעם דרש"י, וא"כ למה הוצרך לאוקמי דוקא משום דהוה אין לו קצבה, ונ"ל ליישב קושיתו, דכל עיקר קושיתו אינו שייך כ"א כשנאמר דבטעות סובר רש"י כשיטת ר"ת דהכל לבעל המעות משום דע"י מעותיו באו, ולפ"ז גם בטעות שיש לו קצבה נמי הוה לבעל המעות דמאי שנא. ואז היה שפיר קשה דכיון דמתני' מיירי בטעות, א"כ ל"ל לרש"י למימר משום דהוה דבר שאין לו קצבה תיפוק לי' משום דהוה טעות, אכן בפשיטות י"ל דרש"י סובר בטעות כשיטת ר"י התם, ודוקא בדבר שאין קצבה הוה הכל לבעל המעות משום דאמרינן דטעה וסבור שהמעות שוות כל מה שנתן, אבל ביש לו קצבה דלא שייך לומר שסבור דשוה כל כך ודאי דהכל לשליח, ומשו"ה הוכרח לאוקמי המשנה משום דהוה, דבר שאין לו קצבה, דאילו ביש לו קצבה היה צריך להיות הכל לשליח, ודוקא משום דהוה אין קצבה הוה הכל לבעל המעות, ומביא ראיה מברייתא כדתניא, אע"ג דברייתא מיירי בהוסיפו מדעתו ומתניתין בטעות, דלענין אין לו קצבה אין נ"מ בין מדעתו לטעות, דלמו במדעתו הוה הכל לבעל המעות משום דמכר הוא ואדעתא דמכירה נתן כן בטעות ג"כ אמרינן דסבור היה ששוה כ"כ ואמכירה נתן מעותיו וליכא חילוק בין טעות למדעתו לשיטת ר"י כ"א ביש לו קצבה, דבטעות הוי הכל לשליח ומדעתו חולקין, אבל באין לו קצבה הוו טעם שניהם שווים ולהכי מביא שפיר ראייתו וזה ברור ופשוט: