חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות מקח וממכר · סימן רכג
סעיף א' במחבר ואם לא הביא ראיה ישבע המוכר בנקיטת חפץ על ולד הפרה ועל ולד השפחה ישבע היסת, והנה בש"ס (ב"מ ד"ק) איתא זה אומר ברשותי וז"א ברשותי ישבע המוכר, ומסיק התם דהשבועה הוה דאורייתא דמיירי בקטע לידה, דאם קא תבע לי' האי לוקח שפחה שלימה יש לי בידך עם ולדה וזה אומר אין שפחה שלימה יש לך בידי אבל לא ולדה, דמודה לו במקצת, ומשום הילך לא מיפטר דהא קטע לידה, הכי מתבאר מרש"י שם, והנה בשו"ע כאן שהביא דעת הרמב"ם דעל הפרה נשבע בנק"ח ועל השפחה ישבע היסת משום דאין נשבעין על העבדים, ותנאי דקטע לא הוזכר שם כלל, וא"כ משמע דמ"ש הרמב"ם דעל הפרה נשבע בנק"ח דלאו שבועה דאורייתא הוא, דהא בלא קטעה ודאי דליכא שבועה דאורייתא דהוה הילך, ומה דקשה לפי"ז א"כ אמאי ישבע בנק"ח, ומ"ש מכל הילך דעלמא דאינו נשבע אלא היסת, באמת כבר טרח הסמ"ע ליישב וכתב משום דעובר ירך אמו הוא וזה תבעו בפרה שהיתה מעוברת בשעת משיכה, וזה מודה בפרה בלא ולדה, והוי כעין מודה במקצת ולית בו הילך גמור דהרי אינו נותן לו פרה כמו שתבעו ממנו ע"ש, פי' משום דהכא לא הוי הילך גמור משו"ה החמירו בנק"ח דליהוי כעין דאורייתא, ואם כי הדבר פשוט דהכי הוא כוונת הסמ"ע אפ"ה הוצרכתי להאריך מפני שראיתי להט"ז שלא הבין כן כוונת הרמב"ם והסמ"ע, ולזה השיג עליו בתרתי, א) דהא בגמרא חשבינן לי' להילך ולא משכח לשבועה אלא בדקטעה לידה, אלמא דכל זמן דלא קטע הוי הילך, והסמ"ע כתב דכיון שתבע שפחה מעוברת והודה לו שפחה ריקנית דלא הוי הילך, ב) מש"כ הסמ"ע דהשבועה הוי מצד תקנת חכמים ג"כ תמוה, דהא המעיין בש"ס יראה דבשבועה דאורייתא מיירי ע"ש, ובמחכ"ת לא אבין השגתו דחדא קושיא מתורצת בחבירתה, דודאי לענין לחייב שבועה דאורייתא בעינן דוקא קטע לידה, דרק עי"ז לא הוי הילך וכל זמן דלא קטע הוי הילך, ורק מפני שגם בזה לא הוה הילך ממש ולא דמי לשאר הילך, להכי החמירו לחייבו בנק"ח, והרמב"ם דלא הזכיר תנאי דקטע וכתב סתם דחייב שבועה, ודאי דהשבועה אינה שבועה דאורייתא ממש, אלא דהוקשה להסמ"ע כיון שאינה שבועה דאורייתא, למה מצריך גם נק"ח, וע"ז תי' משום דהוה כעין מודה מקצת, והט"ז הבין דלדעת הסמ"ע לא הוי הילך כלל בכה"ג ולהכי השיג עליו, אבל מעולם לא עלה על דעת הסמ"ע כן, דאי לא הוי הילך כלל היה מחייב שבועה דאורייתא ממש, ובהדיא דייק בלשונו וכתב דכעין הילך מיקרי, ורק לאו הילך ממש הוא, אבל ודאי שבועה דאורייתא אין לחייבו בכה"ג, דאליבא דאמת הוה הילך אפי' בכה"ג כל זמן שלא קטע, וא"כ לא קשה כלל מה דאוקי בש"ס בדקטע, דהתם מיירי בשבועה דאורייתא ושבועה דאורייתא א"א לחייבו כ"א כשלא יהיה הילך כלל, והיינו דוקא בדקטע לידה, אבל בלא קטע, דקצת דמי להילך וקצת לא, שבועה דאורייתא ליכא לחייבו, אבל בנק"ח מיהא בעי, וזה ברור למעיין בלשון הסמ"ע דלא נתכוון כלל לומר דלאו הילך הוא כלל, אלא כוונתו דלאו הילך גמור הוא אבל קצת הילך מיהא הוי וזה ברור:
ואמנם אי קשיא על הסמ"ע הא קשיא להיפך, דאמאי כתב דמשו"ה לא הוי הילך גמור, הא סברתו סברא מעליא הוא ולא היה להיות הילך כלל מהאי טעמא, וכמודה מקצת ממש הוי לן למיחש בו ולחייב נמי שבועה דאורייתא, ויש לי עוד להביא ראיה דבכה"ג לא הוה הילך כלל ממ"ש בש"ס (ב"מ ד"ה) ולמ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא לפטור קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא ומשני כגון שחפר בה בורות כו' ע"ש. ולכאורה תמוה דאכתי אמאי לא הוי הילך הא המקצת שהודה הוה בעין ובע"כ משום דאמרינן דלאו קרקע כהאי תבע ממנו, שהוא תבע קרקע שלימה והודה לו קרקע חפורה וכמ"ש שם בשמ"ק, והרי הוא ממש כסברת הסמ"ע דאע"ג דהפרה שהודה לא הוה בעין מ"מ לאו פרה כזה תבע ממנו וא"כ לאו הילך כלל היה ראוי להיות כאן ולחייב נמי שבועה דאורייתא כי התם, ועוד יקשה דלהבנת הסמ"ע דהרמב"ם רק שבועה מצד תקנת חכמים מחייב ולאו שבועי דאורייתא ומשום דמיירי בלא קטע, הא הרמב"ם דרכו להביא תמיד דין המפורש בש"ס וא"כ הול"ל נמי בקטע ולחייב שבועה דאורייתא, ולמה השמיט לדין המוזכר, ואפי' למ"ש הט"ז דשבועה דאורייתא קאמר הרמב"ם ולא הזכיר תנאי דקטע משום דמיירי הרמב"ם בעומדת באגם דבלא"ה לא הוי הילך, ג"כ יקשה כנ"ל למה השמיט דין המוזכר דמיירי בקטע והוצרך לבקש אופנים אחרים, ונ"ל דודאי הרמנים שבועה דאורייתא קאמר וכמ"ש גם הט"ז והיינו חמש ויקן הש"ס, והא דלא הזכיר תנאי דקטע יובן לנו כאשר נדקדק בלשון רש"י בב"מ שם ובב"ק, דעל מ"ש בש"ס דקטע לידה, הוסיף רש"י "דשפחה" ודו"ק וראה בכל המקומות שמזכיר הש"ס לתנאי דקטע, דייק רש"י לכתוב דהיינו דשפחה ולא דפרה. ואינו מובן דהא גם בפרה הוה הילך בלא תנאי דקטע, וכיון דבמתני' תרווייהו תננהו פרה ושפחה, א"כ למה דייק רש"י דוקא דשפחה. ועיין בס' מעיני החכמה מ"ש בישוב דקדוק זה, ונ"ל שרש"י יסבור דבאמת בלא קטע נמי לא הוי הילך כיון דהוא אינו חודה לו פרה כזה שתובעו ממנו דתובעו מעוברת והודה לו ריקנית, והא דמצריך בש"ס לתנאי דקטע, היינו דוקא בשפחה, דהתם לא שייך לומר כסברא הזאת, דהנה כשתובע מאתו פרה או שפחה מעוברת, עלינו להבין שורש תביעתו על מה הוי הקפידה, אם הקפידה הוא רק על הולד, דבעצם השפחה לא איכפת לו אפי' אם לא תהא מעוברת, ורק רצונו שיהי' לו שני גופים, ומשוה תובע הולד, או הקפידה הוא נמי שרוצה שעצם השפחה תהא מעוברת, ובקפידה הזאת תלוי עיקר הסברא. דאם קפידת התביעה בעצם הפרה או השפחה ויתבע דוקא מעוברת, וכשהודה ריקנית ודאי דלא הוי הילך, משא"כ אם נימא דרק הולד הוא תובע ובעצם הפרה לא איכפת לו, נמצא שתביעתו הוא שני גופים, שפחה ריקנית עם ולדה, וכשמודה לו נמי שפחה ריקנית הוה זה הילך גמור ממש כעין שהודה, דבגוף שהודה אין חסרון, ומעתה ניחזי אנן להבין חילוק התביעה שבין פרה לשפחה. דהנה בב"ק (דמ"ט ע"א) נחלקו אם אשה משבחת קודם הלידה או לאחר הלידה. דקודם לידה יש מעלה דנראית אז מליאה ובעלת אברים, אכן להיפך יש גם חסרון דיש סכנת לידה, וכן בשעת עיבורה אינה ראויה למלאכה, ואכן מסתברא דהספק אינו כ"א באשה, אבל בפרה ודאי דמשובחת קודם הלידה משום דאז נראית שמינה ביותר ובעלת אברים, ורק באשה לא מהני זה כיון דהספק שמא תסתכן בלידה ויופסד לגמרי, להכי חשש הספק דהפסד לגמרי מכריע יותר מהנאת הריוח דשעת עבורה. משא"כ בפרה דלהפסד גמור אי"א לבוא, דכשיראה שתסתכן בלידה יוכל לשוחטה וליהנות מבשרה. פשוט דההנאה שמשובחת ביותר קודם הלידה עדיף, דההנאה הוה ודאית וההפסד אינו כ"א ספק רחוק ורוב בהמות מתעברות ויולדות בלא סכנה, ולפ"ז י"ל בלוקח שפחה שאינו לוקחה לשום תכלית אחר זולתי למלאכה, ולמלאכה אין שום מעלה כשהיא מעוברת, ואדרבה עוד הוי חסרון שאינו יכול לעשות בה מלאכות כבידות, ובכן לא נוכל לומר שהקפידה הוא בעצם השפחה שרוצה דוקא שפחה מעוברת, דהשפחה מצד עצמה ודאי ניחא לו יותר שתהא ריקנית, דאפי' למאי דאמרינן התם בב"ק דבאינה מבכרת משבחת קודם הלידה, היינו דוקא גבי מזיק משום דבאמת יש צד מעלות כשהיא מעוברת, ואפשר שהאדון היה מוכרה בעיבורה לאחר. ולענין מכירה טוב יותר בשעת עיבורה דנראית בעלת אברים, להכי חייב המזיק לשלם, משא"כ בלוקח השפחה דסתמא לעצמו למלאכה לוקחה, ולגבי לוקח הוה חסרון קודם הלידה, ובע"כ הא דקפיד אמעוברת, היינו שרצה רק הולד, ותובע שפחה ריקנית עם הולד, ולהכי כשהודה ריקנית הוה הילך, ולא משכחת שלא יהא הילך כ"א בדקטע לידה, משא"כ בפרה משובחת קודם הלידה לכו"ע, שפיר י"ל דהתביעה היתה שהפרה תהא מעוברת, וכשהודה לו בריקנית לאו הילך הוא גם בלא טעם דקטע, וזהו סברת רש"י דדייק לומר בקטע ידה דשפחה, כלומר שדוקא בשפחה הוצרך לזה ולא בפרה, זהו הנ"ל בטעם רש"י, ועכ"פ יהיה איך שיהיה בטעם רש"י, עכ"פ שפתי רש"י ברור מללו דתנאי דקטע לא הוצרך הש"ס כ"א על שפחה וא"כ מיושב דברי הרמב"ם דבאמת דין דמבואר בש"ס נקיט הרמב"ם ואפ"ה לא הזכיר תנאי דקטע, דבש"ס דמזכיר תנאי זה היינו רק על שפחה. דהא בש"ס קיימא למ"ד נשבעין על העבדים וגם בעבדים הוי שבועה דאורייתא משא"כ לדידן דקיי"ל אין נשבעין על העבדים, וא"כ על שפחה לא הוצרך כלל לטעם דקטע, ולהכי לא הזכירו זה הרמב"ם ומחבר, אבל ודאי דהשבועה שהזכירו הרמב"ם ומחבר הוה שבועה דאורייתא, אלא דאכתי צ"ע דהא תינח כשהספק הוא על הפרה, ברשות מי ילדה, בזה יש לומר דכיון דחזיה לבשר ואין הפסדה רב, ניחא לו יותר במעוברת, כשהודה לו בריקנית לא הוי הילך, אבל כשהסכסוך הוא על החמור, דבהמה טמאה היא ולא חזיה לבשר והוה דומה לשפחה דהקפידה הוא בולד, וא"כ לא הוי הילך בלא תנאי דקטע, וא"כ תי הו"ל להרמב"ם לאשמועי' דין זה ג"כ כשהסכסוך הוא על החמור ובדקטע וצ"ע:
שם במחבר ואם הלוקח מוחזק על המוכר להביא ראיה, בתוס' (ב"מ ד"ק ע"א) הקשו דהא גודרות אין להם חזקה ותי' דכיון דאיכא דררא דממונא ויש ספק בלא טענותיהם וטוען לוקח ברי אין להוציא מידו ע"ש, והסבר הדברים נ"ל דכל דבר שאינו יכול לבוא בעצמו לרשותו של זה, בזה יהיה החזקה, חזקה המבררת, דמדנמצא כעת ברשותו מכלל דשלו הוא דאל"ה מי הביאם לרשותו, וחזקה כזאת מועלת אפי' במקום שאין שום ספק בלא טענותיהם וידעינן בודאי דמעיקרא של מוכר היה אפ"ה הלוקח מהימן כיון דחזקתו מברר שהצדק עמו, לא כן בגודרת וכדומה שיכולים להלוך מאליהם, חזקה מבררת לא הוה לענין שתועיל לברר אפי' במקום שאין שום ספק לפנינו, אבל הכא שבלא טענותיהם יש נמי ספק, וכיון שמעצמנו נסתפק אם ברשות מוכר או לוקח ילדה וא"כ לא לבירור אנו צריכים, רק למוחזק אנחנו צריכים, ומוחזק מיהא הוי לענין שאין יכולים שוב להוציא מידו מספיקא, משא"כ בההיא דב"ב גבי גודרות דליכא שום ספק של מי הוא, דזה ידעינן ודאי שעד עתה של מוכר היה, וא"כ מטעם מוחזק א"י לזכות כיון דאין ספק בדבר, ובירור לא שייך בגודרת, הארכתי בזה מפני שראיתי מפרשים לכוונת התוס' דהכא נמי משום בירור אתינן עלה, ואע"ג דבגודרת אינו מבורר, מ"מ כיון שהפרה דאי של לו הוא מהני חזקתו גם לגבי ולד, ולדעתי לשון התוס' לא משמע אלא כמו שבארתי, ועוד ראיה דהכא לא הוי נמי חזקה המבררת, דאי נימא דמטעם בירור אתינן עלה, א"כ מאי מקשו התוס' בתר הכי מהמפקיד טלה חי דמהני חזקתו מספק, דהא י"ל דהכא דבעינן חזקה מבררת שהאמת כדבריו להכי אין שייך בטענת שמא כיון דהוא בעצמו טוען שאינו יודע איזה בירור שייך כאן, אבל התם דהוי רק משום מוחזק משום דתפיס בה אפשר שאפי' בספק נמי מהני, אלא דגם הכא הוי רק מטעם מוחזק וכתבו מסברא דבשמא לא מהני תפיסה ושפיר הקשו מהמפקיד טלה דמהני התפיסה בספק:
ועיין בנתיבות שכתב דבדין זה דלוקח מוחזק, אפי' הלוקח טוען שמא כיון דחזקת מעוברת מסייע לחזקת ממון דלוקח מהני אפי' בשמא, וזהו דלא כדעת התוס' (ב"מ ד"ק) בד"ה וליחזי ע"ש, וכוונתו דבתוס' שם בד"ה וליחזי כתבו שדוקא כשלוקח טוען ברי אבל בשמא לא מהני חזקתו שמוחזק בממון, ויש לתמוה אדמייתי מתוס' ד"ה וליחזי דלא מהני חזקת לוקח בטוען שמא, לייתי מתוס' שם בד"ה הא מני סומכוס שכתבו וז"ל ואם היה חזקת ממון עם חזקת מעוברת אפי' סומכוס מודה דהמע"ה כדאשכחן בריש פ' שור שנגח את הפרה כו' ע"ש. הרי להדיא דהיכי שלוקח מוחזק, דלהדי חזקת מעוברת איכא צירוף דחזקת ממון מהני אפי' בטוען שמא. ונ"ל דיפה כיון הנתיבות במ"ש שדין זה הוא שלא כדעת התוס', ומדברי התוס' שהבאתי להיפך אין ראיה, דהמהרש"ל בב"מ שם הקשה דברי התוס' גופייהו אהדדי, דבתורה וליחזי כתבו ברוקא בטוען הלוקח ברי אבל בשמא לא מהני חזקתו שמוחזק בממון ואיך כתבו אח"כ בדבור השני דאפי' בטוען שמא נמי. ועוד דעיקר הוכחת התוס' דבשני החזקות, חזקת ממון ומעוברת אפי' סומכוס מודה מהא דר"פ שור שנגח את הפרה וכו'. לאו הוכחה הוא, דהא י"ל דלהכי מהני התם הני תרי חזקות משום דליכא חזקה כנגד אבל הכא דאיכא חזקת מרא קמא כנגד הני חזקות מנ"ל דמהני ע"ש. ואמנם המהרש"א הרבה להשיג על המהרש"ל וכתב שאולי איזה תלמיד טועה כתב כן בשמו, דהקושיא השניה, לא קשה, דע"כ לא אמרינן חזקת מרא קמא כ"א היכי שאין אחד מהם מוחזק, אבל היכא שהשני מוחזק בממון לא שייך חזקת מרא קמא, וקושיא הראשונה נמי לא קשה דמה שכתבו התוס' לעיל דבשמא לא מהני היינו משום דהחזקת ממון של לוקח אינו חזקה כמו שהוכיחו מגודרות, אבל כשחזקת ממון הוא טובה ויש עמה עוד חזקת מעוברת מהני אפי' בשמא, וכזה כתב גם מוהר"ם ע"ש, ואכן השגות הללו לא נהירא כלל, דסברתו דהיכי שחבירו מוחזק בממון לא שייך חזקת מרא קמא, כבר העיר בהגהות קרני ראם מתוספות כתובות (פ' המדיר) דמבואר שם להדיא כהמוהרש"ל דאפי' במוחזק בממון שייך חזקת מרא קמא, ומ"ש עוד דחזקה דלוקח אינה חזקה כמו בגודרת, למה שכתבתי לעיל בכוונת תי' התוס' דרק חזקה מבררת אינה בכה"ג שיכולה לבוא מעצמה אבל חזקת ממון לענין להוציא מהמוחזק הוה חזקה מעליא אפי' בכה"ג כיון דסוף סוף מוחזק הוא בולד ותפוס בו, ולזה שפיר הקשה מהרש"ל, דהא התם נמי הוה חזקת ממון וחזקת מעוברת ואפ"ה מהני בשמא, ודוחק לומר דדוקא חזקה מבררת וחזקת מעוברת מהני, אבל חזקת ממון שאינה חזקה מבררת, רק חזקת מוחזק ותפוס לא מהני בהדי חזקת מעוברת, כיון דסוף סוף איכא תרי חזקות, ומה נ"מ לענין זה אם החזקה היא מבררת או לא. דדוקא לענין שיהא מהימן אפי' במקום שבלא טענותיהם יש ספק, בזה מחלקו התוס' בין חזקה מבררת או לא ולענין זה מסתבר טעמם כמ"ש, אבל לענין להוציא מהמוחזק כי אינה מבררת מאי הוי כיון, דס"ס מוחזק הוא. ואמנם לענ"ד נראה לתרץ קושית מהרש"ל בדרך פשוט, דהא בש"ס התם מקשה ונוקי בחזקת מרא קמא ומשני הא מני סומכוס הוא, הרי דסומכוס לא ס"ל מעליותא דחזקת מרא קמא, ולפ"ז אין סתירה בדברי התוס', דמ"ש לעיל שם בד"ה וליחזי דלא מהני ללוקח חזקת ממון בשמא אע"ג דחזקת מעוברת נמי מסייע בהדה, היינו משום דהתם מיירי אליבא דרבנן, ולדידהו דס"ל דחזקת מרא קמא הוה מעליותא משו"ה יש בכח החזקת מרא קמא דמוכר לבטל חזקת מעוברת דלוקח ולא נשאר כ"א החזקת ממון בלבד, להכי לא מהני בטענת ספק, אבל בדבור השני דלסומכוס קיימא התם דס"ל דאין שום מעלה בחזקת מרא קמא ולאו חזקה היא כלל ואין בכחה לבטל חזקת מעוברת דהיא חזקה עכ"פ, ולדידי' נשארו שני החזקות קיימות, משו"ה מהני אפי' בשמא, ובזה מתורץ גם קושיא השני' של מוהרש"ל, כיון דאליבא דסומכוס אין שום נ"מ אם יש חזקת מרא קמא או לא, ולפ"ז לדידן דקיי"ל כרבנן ודאי דלא מהני ללוקח חזקת ממון בשמא וכהנתיבות ודו"ק.
סעיף ג' במחבר זה אומר ברשותי ילדה והאחד שותק זכה הטוען, ועיין לעיל (סי' פ"א סעיף ב') כתב הרמ"א דשתיקה לא הוי כהודאה ועיין בחדושנו שם מה שכתבנו ליישב: