חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות מקח וממכר · סימן ריב
סעיף א' במחבר אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש כו' לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל כו' לא קנה, והנה לא ביאר המחבר אם דין זה דלא קנה הוי דוקא כשליתנהו להפירות בעין או אפי' כשאיתנהו בעין נמי לא קנה, ולכאורה דין זה במחלוקת שנויה ותלוי בחילוק הטעם דאמרו בזה דלא קנה, דכמה מהראשונים מפרשים הטעם דיאכל פירות דקל לא קנה הוה משום דאכילה הוה דבר שאין בו ממש, ולטעם זה אפי' כשאיתנהו בעין נמי לא קנה, כיון דאין בו ממש לחול ע"ז הקנין, וכ"כ להדיא בחדושי הרמ"ה לב"ב שם דהנך רבוותא הכי סברי, ואית דמפרשי דהטעם הוא משום דהוה דבר שלא בא לעולם, ולכן כי איכא לפירות בעין שפיר מהני, אלא דלפ"ז יקשה דמלשון המחבר אין אדם מקנה אלא דבר שיש בו ממש, משמע דסובר דהטעם הוא משום דאין בו ממש, ואפ"ה הא מוכח דסובר דבאיתנהו בעין דמהני, וכמ"ש הט"ז להוכיח כן מדסובר דלשון זה מהני בשכ"מ, ע"ש בט"ז שכתב דמזה מוכח שבע"כ גם המחבר מודה באיתנהו, אבל מאוד תמוה זה כיון דסובר משום דאין בו ממש, מה מועיל דאיתנהו בעין, ונ"ל ליישב עפמ"ש הרמ"ה וז"ל אבל בפירות שבאו לעולם מהני בהו לישנא דיאכל, דלא גרע מלישנא דיטול, ולא דמי ללישנא דיהנה בהן דאילו התם כיון דלא משמע דלשקלינהו לגמרי כידור פלוני בבית זה דמי, אבל יאכל דשקיל להו לגמרי משמע דאי לא שקיל מהיכא אכיל עכ"ל. הרי למדים אנו מדבריו טעם חדש, דבאמת אכילה הוי דבר שאין בו ממש, ורק באיתנהו בעין מהני הקנין משום דאמרינן דהפירות גופייהו נתנם לו, ולפ"ז מיושב מאוד דעת המחבר, דכשליתנהו לפירות בעון דאז אי"א לפרש דשקיל לפירות לגמרי ועצם הפירות מקנה כיון דליתנהו, ובע"כ דאכילת הפירות מקנה לו, ואכילה הוי דבר שאין בו ממש, אבל באיתנהו בעין בזה אמרינן דלא אכילת הפירות מקנה אלא עצם הפירות גופייהו, וזה ודאי דמהני לכו"ע, ואין להקשות כיון דהמחבר דסובר דלא מהני אי כ"א בלוסנהו בעון א"כ למה הוצרך לטעם דדבר שאין בו ממש, הא אפי' אי הוה יש בו ממש לא מהני מטעם דבר שלב"ל, די"ל בגוונא דדבר שלב"ל לא הוי חסרון וכגון באופנים המבוארים לעיל (סי' ר"ט) דמועיל הקנין בדשלב"ל, אפ"ה בזה לא מהני מטעם אין בו ממש, או דנ"מ לענין אם תפס הלוקח הפירות, דבדבר שלב"ל מהני התפיסה כדלעיל סי' ר"ט והכא לא מהני וזה ברור:
ובזה יתיישב לנו קושית הס' בני יעקב שהביא הקצוה"ח להקשות דברי הטור אהדדי, דהכא כתב דאם הפירות בעין מהני ואילו בנדרים כתב הטור דבאיני אוכל לא חייל הנדר משום דהוה דבר שאין בו ממש, ובמחכ"ת לא כיון יפה הבנת הדברים, הן הוא הבין דטעם דמ"ד דבאיתנהו מהני הוא משום דאכילה הוה דבר שיש בו ממש, אבל באמת אינו כן, דודאי האכילה לאו דבר שיש בו ממש הוא, אלא הטעם דמהני הוא משום דאמרינן דעצם גוף הפירות הקנה לו, וא"כ לא שייך זה כ"א כשאומר יאכל פירות הללו, דבזה מפרשינן דכיון שנותן לו רשות לאוכלם כאומר יטול דמי וכמ"ש הרמ"ה דאי לא שקיל מהיכא אכיל, אבל באומר אינו אוכל דבזה לא שייך לפרש כוונה הזאת, ואין אנו דנין כ"א על האכילה אם אכילה הוה דבר שיש בו ממש, וזה ודאי דאכילה אין בו ממש, והנה בקצוה"ח מחלק נמי בין יאכל לאיני אוכל דהוה לשון שלילה, אבל לא כתב שום טעם לזה, ולמה שביארתי בזה הדברים מאירים כספירים:
סעיף ו' במחבר או אתננו לצדקה אעפ"י שאינו מתקדש כו' ה"ז חייב לקיים דברו, והוא מדברי הרמב"ם דסובר דאפי' בדבר שלב"ל דאינו קדוש אפ"ה חייב לקיים דבריו מטעם נדר, ועיין בקצוה"ח שהביא ראיה לדברי הרמב"ם מהא דאיתא במס' פאה מי שליקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה בו וחכ"א יתננו לעני הנמצא ראשון, ומפרש לה בפ"ק דב"מ מעני לעני מחלוקת וחכמים סברי דלא אמרינן מיגו, וכיון דסברי חכמים דלא זכה העני שליקט בשבילו א"כ אמאי יתננה לעני הנמצא ראשון, וזכה בה הוא עצמו כיון דעני הוא, אע"כ כדעת הרמב"ם דמדין נדר חייב לקיים אפי' במקום שחבירו לא זכה, ולכן כיון שאמר ה"ז לפלוני עני מחויב לקיים מדין נדר ואינו רשאי להחזיקה לעצמו ע"ש, ואין זה מוכרח כלל די"ל דמה שאמרו יתננה לעני הנמצא ראשון אין זה חיוב שמחויב הוא לתת לעני ואינו רשאי להחזיקה לעצמו, אלא הכוונה דרשאי לתת לעני אחר, ואשמועינן דאותו עני שהגביה בשבילו לא זכה בזה, ואם אינו רוצה להחזיקה לעצמו רשאי לתת לאיזה עני שירצה, אבל ודאי אם רוצה להחזיק לעצמו דרשאי ואין עליו חיוב גם מטעם נדר, ועוד הא מסתבר דהתם מיירי ודאי שאין רוצה לזכות לנפשו, דאי היה רוצה היה יכול מתחלה לזכות לעצמו ולא לצורך עני, אע"כ שאינו רוצה לזכות לנפשו. ומשום דודאי יגיע לו הפסד מזה, וכגון שהפאה הזאת תשלים לו הסכום מאתים זוז ואם יזכה בה לא יוכל ליטול יותר, ואם לא יזכה בה יוכל ליטול אפי' אלף זוז כאחד, ושוב ראיתי דלא רק שמסתבר לפרש הכי, אלא שיש הכרח לפרש דמיירי באינו רוצה להחזיקה לעצמו, דאלת"ה יקשה בגוף הדין דסברי חכמים יתננה לעני דוקא, ומשמע דלעשיר אינו רשאי ליתן, ולפרש"י בפ' משילין שהביאו התוס' בב"מ דרב ששת סובר דמגביה לצורך חבירו, חבירו לא זכה והמגביה זכה אע"ג שלא נתכוון לזכות לצורך עצמו מ"מ זוכה בסתמא ע"ש, ולפ"ז גם הכא אם אותו עני שליקט לצורכו לא זכה, זכה המלקט גופא, וכיון שכבר זכה בהם והפאה הוא שלו הלא רשאי לתתם לכל מי שירצה ואפי' לעשיר נמי, ומ"ש דוקא לעני, אע"כ דהא דסובר רב ששת דבסתמא זוכה המגביה לעצמו, היינו במקום שלא יגביה מזה הפסד למגביה בזכיה הזאת, משא"כ בפאה דיוכל לבוא לידי הפסד וכמו שכתבתי שמשלים לו הסכום של מאתים זוז, ולכן תלינן שזה שהגביה מתחלה לצורך חבירו ולא לעצמו היינו משום דיודע בעסקו שמגיע לו הפסד ולכן במתרוון לא רצה לזכות וכמו שאמר בפירוש שאינו רוצה לזכות, ובכה"ג ודאי דלא קני לעצמו בע"כ דדוקא בסתמא אמרינן שזוכה גם לנפשי' אם לא קנה חבירו אבל לא במקום שמסתבר לתלות דבמתכוון לא ניחא לו לזכות לעצמו, והרי הוכחנו דהתוס' מיירי שאינו חפץ לזכות לעצמו אבל אם היה רוצה איה"נ דרשאי לזכות לנפשו ואין עליו חיוב גם מטעם נדר ודו"ק: