אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות מקח וממכר › סימן ריא

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות מקח וממכר · סימן ריא

סימן רי

סעיף א' במחבר כיצד מה שאירש מאבא מכור לך כו', נסתפקתי בהא דקיי"ל דאם אמר מה שאירש מאבא מכור לך דלא אמר כלום, אם היינו דוקא היכי שלבסוף יירש הבן, וכיון דירושה ממילא הוא וליכא אומדן דעת דטרח לאוקמי קמי לוקח, בכה"ג הוא דלא מהני המכירה, משא"כ היכי דאח"כ זבנה הבן מאביו אמרינן דכיון דטרח ללוקחה ודאי דלאוקמי קמי לוקח קבעי ומהני מכירתו, או שמא לא שנא ואפי' בדזבנה אח"כ לא מהני המכירה, ולכאורה מסוגיא דב"מ מוכח להדיא דבטרח למזבן מהני אפי' בדשלב"ל, דמ"ש מגוזל שדה ומכרה וחזר ולקחה דאמרינן התם דקני לוקח מטעם דאמדינן דעתו דקא בעי לאוקמי קמי לוקח ודוקא בירושה דממילא היא אמרינן דלא קנה לוקח, וכן הוא להדיא ברמ"א לעיל (סי' ר"ט סעיף ה') דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שצריך לקיים מקחו כי אדעתא דהכי טרח כי היכי דליקום בהימנותי', וכן נראה נמי להדיא מרש"י דכתובות (דף צ"א) דלהכי לא מהני המכירה במה שאירש מאבא משום דלא טרח, דגבי ההוא גברא דזבין לכתובתה דאימי' דאי אתיא אם ומערערא לא מפצינא לך שכיבא אם ולא ערערא אתא איהי ומערער כו' א"ל רבא נהי דאחריות דידה לא קביל אחריות דנפשי' מיהא קביל, וז"ל רש"י שם דמעותיו יחזיר ונהי נמי דחוזר במכירת הקרקע משום דאין אדם מקנה דשלב"ל כדתניא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום והא לא דמיא לגוזל שדה ומכרה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים דקיי"ל מה מכר כו' כל זכות שתבוא לידו דהתם לקחה דוקא דטרח אבתרה וזבנה כי היכי דליקום בהמנותי' אבל נפלה לו בירושה אמרינן התם ירושה ממילא הוי ולא טרח למיקם בהמנותי' כו' עכ"ל, הרי משמע להדיא דלהכי לא מהני המכירה במה שאירש משום דירושה ממילא הוא, הא אם לא ירשה וטרח ללוקחה מהני המכירה, אכן באמת כד דייקינן היטב בסוגיא דב"מ נראה מהתם ראיה להיפך, דקשה טובא לכאורה בסוגיא דהתם, דעל הדין דחזר ולקחה הגזלן דאמרינן דקא בעי לאוקמי קמי לוקח פריך רב ששת מברייתא דמה שאירש מאבא מכור לך דלא אמר כלום, ומאי פריך כלל כיון דבחזר ולקחה קאמר טעם מפורש משום דכיון דטרח לזבוני ודאי דלאוקמי קמי לוקח קבעי, ונפלה בירושה, גם בגזלן לא מהני וכדאמר התם להדיא דירושה ממילא אתי, וא"כ מאי מקשה מירושה אלקיחה, ושוב מצאתי קושיא זאת בר"ן ונמוק"י, ויבואר דבריהם אח"כ, וכן על התירוץ דמשני התם על קושית רב ששת, הכא סמכא דעתה והכא לא סמכא דעתה. קשה לי דמאי הוצרך לזה. ותיפוק דהכא ירושה דממילא והכא מכירה דאיכא טרחא, אע"כ מוכח מזה דבמה שאירש, אפי' אם באמת לא נפלה לו בירושה אח"כ, אלא הבן טרח ולקחה מן האב נמי לא מהני מכירתו הקודמת משום דהוה דשלב"ל, ולהכי סתים ותנא מה שאירש מאבא מכור לך דלא אמר כלום, ואפי' כשלקחה אח"כ נמי, ולפ"ז א"ש קושית רב ששת דמדסתם ונקט משמע דאפי' אם לקחה הבן אח"כ נמי לא מהני המכירה, ואמאי לא אמרי' נמי דטרח למזבן בכדי להעמידה בפני הלוקח וכמו בגוזל דאמרינן הכי, וקושיתו אפוא לא תהא מהיכי דנפלה לו בירושה אח"כ, אלא מהיכי דלקחה אח"כ, וע"ז תירץ דהתם סמכא דעתה בכדי דלא ליקרי' גזלן, פי' התם בגוזל יש לנו אומדן דעת דמשו"ה טרח למזבן בכדי שלא יקראנו גזלן, אבל בירושה בלא"ה לא יוכל לקראהו גזלן אפי' אם לא יעמידנה בידו, כיון שמתחלה התנה עמו דלא מכר לו כ"א מה שיירש, ואם לא יירש לא יהיה עליו שום דין ודברים, וא"כ מהיכי תיתי נימא דטרח למזבן לאוקמי קמי לוקח, ומשו"ה לא סמכא דעתא, והנה המפרשים הבינו דמשו"ה לא סמכא דעתא משום דלא שייך הטעם דלקרייה גזלנא כיון דלא גזל משום אדם, אכן אי אפשר לפרש כהבנתם. דהא תינח דטעם דלא לקרייה גזלנא לא שייך במוריש, אבל אכתי נימא דטרח למזבן בכדי דלוקים בהמנותי' שזהו טעם העקריי וכמ"ש בב"מ שם בתוד"ה ארצי, וטעם זה שייך נמי במוריש, אלא כוונת הש"ס כמו שכתבתי דכיון שהתנה עמו דוקא מה שאירש מאבא מכור לך ואם לא יירש לא יהיה עליו שום דין ודברים א"כ ליכא כאן שים אומדן דעת דלאוקמי קמי לוקח קבעי אפי' לטעם דליקו בהמנותי', דאפי' אם לא יעמידנה בידו לא יהיה אתרע כח נאמנותו כיון שמתחלה התנה כן:

ולמה שכתבתי יש ליישב דברי רש"י דכתובות שהבאתי לעיל אשר הפנ"י ובחדושי הרשב"ץ הקשו עליו קושיא עצומה, דהא קושית רש"י שם דמ"ש מגזל שדה ואח"כ לקחה, הוא ממש קושית רב ששת בב"מ, וא"כ למה בחר רש"י לתרץ תירוץ אחר שלא הוזכר בש"ס, דבש"ס התם מחלק ביניהם מטעם דסמכא דעתא, ורש"י מחלק משום דבלקיחה טרח וירושה ממילא. ולמה שכתבתי א"ש, שבאמת לחלק בין ירושה ללקיחה א"צ לטעם דסמכא דעתא, דבזה הוה החילוק פשוט, דבלקיחה טרח וירושה ממילא, ורק משום דהתם בב"מ הוה בע"כ הקושיא מלקיחה אלקיחה וכמי שבארתי, דעיקר קושית רב ששת יהיה מהיכי דהבן לקחה אח"כ, ומשו"ה הוכרח בב"מ לחלק בין טעם דסמכא דעתא, אבל בכתובות דמיירי להדיא דשכיבה אמי', וכבר נתהוה המעשה ולא לקחה. וא"כ קושית רש"י הוא בע"כ מירושה אלקיחה, משו"ה משני כפשוטו משום דירושה הוה ממילא, וזה היה נראה נכון מאוד בפשט הסוגיות דב"מ ודכתוכות, והיה מקום אתי ליישב בזה נמי קושיא עצומה בסוגיא דב"מ, דהנה רמב"ח מתקיף התם מכדי לוקח במאי קנה להאי ארעא בהאי שטרא ואי שטרא חספא בעלמא הוא ואמר רבא תהא במאמינו כו' טרח ומייתי גמר ומקנה. ופרש"י גמר ומקנה כשלקחה מבעלים הראשונים. ולפ"ז יקשה טובא דמה מותיב התם אח"כ רב ששת מההיא דמה שאירש דהוה דשלב"ל, הא במלתא דרב התם דמיירי שמקנה לו עכשיו בשעה שלקחה דהוי בעולם, ודבר שבא לעולם הוא השתא, ואכתי מה מקשה, ובשמ"ק הביא קושיא זאת בשם הריצב"ש, ולכן נ"ל דקושית רב ששת כן, דנהי דהמוכר הקנה לו, מ"מ אכתי הלוקח במאי קנה, דכיון דהקנין הראשון היה בעת שלא בא לעולם והשתא שבא לעולם נהי דהמוכר מצדו מקנה. אכן הלוקח במאי קני, ולזה פריך ממה שאירש דמיירי נמי שהבן לקחה מאביו אח"כ וכמ"ש. וחזינן נמי דטרח למזבן לאוקמי קמי לוקח ואפ"ה לא מהני מטעם דלוקח לא עשה קנין, ומשני התם סמכא דעתא. פי' דלא הכיר בה וסמכא דעתו דלוקח, והיכי דסמיך דעתו לא צריך שוב לקנין אחר הכא דלא סמיך דעתו כיון דהכיר בה וידע דלאו דילי' זבן ולא קנה לוקח וכמו שפי' כן הרשב"א, ועיין ברש"י בב"מ שפי' דלהכי לא סמכא דעתו דלוקח דקאמר מי יימר שיירש מאביו, ולא ניחא לו בפי' הרשב"א, היינו משום דלשיטתו אזיל דס"ל דהך דינא דרב מיירי נמי בלא הכיר בה ודלא כתוס' שם וכמ"ש בשמ"ק בכוונת רש"י, ואין להקשות דהא אכתי י"ל דסמיך דעתא שמא יקנה הבן מאביו להעמידה בידו, וכעין זה הקשה הריטב"א על רש"י ותי' דכיון דברשות דגזלן הוה קיימא ארעא והורידו ללוקח בתוכה שפיר סמיך דעת הלוקח, דנגזל מזבן לי' לגזלן, אבל הכא יאמר שמא האב לא ירצה למכור ואכתי לא סמיך דעתו, וגם לפ"ז היה מיושב דעת רש"י דכתובות בפשיטות טפי, דהא דמשני הש"ס בב"מ החילוק דסמכא דעתא, היינו רק על הקושיא דאמאי קנה לוקח, אבל על החילוק דמוכר, באמת יש נ"מ בין טרח ומזבן לירושה דממילא. וכל זה היה נראה נכון, אלא שמלשון רש"י בב"מ לא משמע הכי דז"ל בד"ה מה שאירש ולכשיירש לא קנה לוקח, הרי דדייק דקושית רב ששת הוא מירושה, היכא דבסוף יירשה, ואפ"ה משני בש"ס החילוק דלא סמיך דעתא, וא"כ יוחזר קושיתי על רב ששת דמאי מקשה כלל, הא התם טרח והכא בירושה לא טרח, וגם על רש"י דכתובות יקשה למה לא משני התם כתירוץ הש"ס בב"מ וכנ"ל:

והנה בנוגע לישוב הסוגיא דב"מ נראה, דבלא"ה קשה לעיל שם דאמר רב מה מכר לו כל זכות שתבוא לידו, ואח"כ אמר מאי טעמא, והלא טעמא רבה אמר דמכר לו כל זכות שתבא, ומה יוצרך אפוא לטעמים אחרים, ובר"ן ונמוק"י הרגישו בזה ופרשו דכווונת הש"ס בשאלו מאי טעמא, הכוונה איך מהני זה דמכר לו כל זכות שתבוא, והא דבר שלב"ל הוא ואיך מקנה, וע"ז מביא טעמים דניחא לו כו' ומהני מפני זה אפי' בדשלב"ל ע"ש, ולבד דקשה טובא לדבריהם, לא שייך נמי לשון מאי טעמא דקאמר, כיון דטעם יש כאן, והכי הול"ל והא אין אדם מקנה, עוד יוגדל קושיתי כיון שגם מעיקרא הוה קשיא לש"ס איך מועיל זה כיון דדבר שלב"ל הוא ומשני דמשום טעמים דניחא לו וכו' מהני נמי אפי' בדשלב"ל, וא"כ מאי מקשה תו רב ששת מברייתא דמה שאירש, דלא מהני בדשלב"ל, הא כבר הקשה זאת ותי' דאפ"ה מהני, ועוד אמאי בכל דוכתא שהוזכר בש"ס כהאי מילתא דמכר לו כל זכות שתבוא לידו, לא פריך מאי טעמא כדפריך כאן. והא התם הוה נמי דשלב"ל, ולכן נ"ל דבאמת האי מה מכר כל זכות שתבוא דאמר התם, אינו דומה לכל מה מכר דאיתא בש"ס, ונקח לדוגמא בב"ק (ד"ח ע"ב) גבי אתו כולהו גבו מעידית א"ל רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות וכו' וכיון דאילו אתו גבי לוקח ראשון מצי מגבי כו', וכן ב"ק (דצ"ו ע"ב) השביח לוקח מה הדר פשטה מה מכר ראשון לשני כל זכות, דהיה התם למוכר הזה בעת המכירה זכות הזה, כגון ללוקח ראשון היה הזכות שמצי להגבות מבינונות, וכן בעובדא השניה היה לגזלן הזכות, דאם היה משביח היה נוטל חלק, ורק המעשה היה חסר לפניו, דבשעה שהיה הדבר בידו לא נזדמן עוד לפניו המעשה הזאת, אבל הזכות היה לו בעת המכירה, וכיון דכשמכר לחבירו הרי מוכר כל זכיות שיש לו ונתרוקן כל זכיותיו ללוקח ממנו, ומשו"ה לא קשה כלל דהא דשלב"ל הוא, כיון דהזכות יש לו כעת בשעת המכירה, וגם א"צ לבקש טעמים אחרים למה מהני המכירה, דהא ודאי דמוכר לו כל זכיותיו, וטעם זה די, אבל בב"מ שם באומרו מה מכר, הוי הכוונה שמוכרו הזכות שיהיה גם אח"כ כשיקנה השדה, ולעת עתה אין גם לו לעצמו הזכות הזה, ורק דהוה כאומר לו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך לזה פריך מאי טעמא, פי' מאיזה סברא נאמר כן מעצמנו לאמוד דעת המוכר שיחייב עצמו גם במה שיקנה אח"כ, והשתא לא פריך עוד, איך יועיל הקנין כיון דדבר שלב"ל הוא, אלא דפריך דמאיזה אומדן דעת נאמר כן שיעדיף זכות הלוקח כ"כ אפי' במה שיקנה, וכיון דבפירוש לא התנה עמו ע"ז דלכשאקחנה קנויה לך, מאיזה טעם נאמר כן מעצמנו, לזה משני מטעמים דלא ליקרי' גזלנא וניחא לו דליקום בהמנותי', ומטעמים הללו אמדינן דעתו שרוצה להעמידה ביד הלוקח אפי' לכשיקחנה מן הנגזל, דכיון דחזינן דטרח אח"כ למזבנה, הרי יש לנו גלוי דעת שניחא לו לאוקמי קמי לוקח, ולפ"ז טעמים הללו לא יועילו לנו כ"א להיות כאומדן דעת על עיקר רצונו שנתרצה כלל להעמידה ביד הלוקח אע"ג שלא התנה כן בפירוש דלכשאקחנה קנויה לך, אבל אין טעמים הללו מועילים לקנין שיועיל משו"ה אפי' בדשלב"ל, ולכן מקשה תו רב ששת מברייתא דמה שאירש מאבא, דנהי דזה ודאי שע"י שיטרח למזבן הוי לנו אומדן דעת שמכוון להעמידה ביד הלוקח, וכאילו התנה בפירוש לכשאקחנה קנויה לך, מ"מ אכתי איך יועיל הקנין, הא אפי' אם מכר בפירוש זכות שתבוא לידו לא מהני כיון דשלב"ל הוא, ומשני דמטעמים דלא ניחא למיקריא גזלנא גם הלוקח סמיך דעתו, ולכן מהני אפי' בדשלב"ל, דעיקר הטעם דלא מהני הקנין בדשלב"ל הוא משום דלא סמיך דעתו, אבל הכא כיון שסמיך דעתו מהני הקנין אפי' בדשלב"ל, ומיושב הסוגיא דב"מ מכל הגמגומים, ודעת רש"י דכתובות שהבאנו לעיל נמי יש ליישב עפמ"ש הראב"ד והריטב"א בב"מ דלהכי לא משני התם שאני ירושה דממילא, כיון שאומר בשעת המכר מה שאירש מכור לך, הרי הבטיחו שיזכה בהם לאחר שירשנה והרי מאמינו וכאילו חזר וטרח ולקחה דמי ע"ש, וא"כ התם דלא קאמר לו להדיא מה שאירש מכור לך ולא הבטיחו ע"ז, להכי משני רש"י כפשוטו משום דהוי ממילא ולא טרח וזה ברור ברש"י:

והנה למה שבארתי יצא לנו הדין נגד הרמ"א דלעיל (סי' ר"ט) שהבאתי' לעיל דפוסק דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שצריך לקיים מקחו כי אדעתא דהכי טרח כי היכי דליקום בהמנותי', ומקורו מסוגיא דב"מ דאמר התם דאם טרח מהני למכור גם כל זכות שתבוא לידו, ואכן כל זה הוא רק לפי' הר"ן ונמוק"י, דמה ששואל הש"ס מ"ט, היינו דמאיזה טעם מועיל הקנין כיון דדבר שלב"ל הוא, וע"ז משני כיון דטרח מהני, שפיר נלמוד מזה דאפי' בדשלב"ל מהני אם טרח, אכן למה שכתבתי דאין שום סברא לומר שטעם דטרח יועיל לקנות על ידו, וטעם דטרח לא מהני כ"א לענין אומדן דעת שהמוכר מתרצה להקנותו, אבל שיועיל לקנות עי"ז אין שום סברא, וגם זולת זה קשה לפרש הסוגיא כפירושם וכמו שבארתי, אלא הטעם דטרח יבוא לגלות על רצון המוכר ולומר דאע"ג דלא פריש עמו שגם לכשיקחנה יהא קנוי לו הוה כמאן דפריש, ואכתי היה קשה להש"ס דלוקח במאי קני כיון דהוה דשלב"ל, ומוכרח היה לשנויי משום דסמיך דעתו, וא"כ לא מוכח כלל הדין דרמ"א:

הדרן למה שנסתפקתי דכפי הנראה מפשט בסוגיא ודאי דאפי' אם אח"כ חזר ולקחה מאביו נמי לא מהני, דנהי דטרח ולקחה וחזינן דעת המוכר שרצה להעמידה ביד הלוקח, מ"מ אכתי הלוקח במה יקנה כיון דהכא לא שייך הטעם דסמך דעתו, וכן הוא דעת כל הראשונים, ואפי' לדעת הר"ן ונמוק"י דטעם דטרח מהני אפי' בדשלב"ל י"ל דהיינו דוקא כשמכרו סתם ואיכא לכל הפחות אומדן דעת דטרח הוא ללוקחה בכדי דליקום בהמנותי', דהא טרח אבין לחוד לא מהני בלא טעם דלא ליקרי' גזלנא או דליקה בהמנותי', ולכן היכא שמכר לו סתם ושייך עכ"פ הטעם דליקום בהמנותי, אבל הכא דאמר בהדיא מה שאירש מכור לך, ואם לא יירש אין עליו שום דין ודברים א"כ איזה אומדן דעת הוא דלהכי טרח וזבין בכדי דליקום בהמנותי', וכיון שאין לנו אומדן דעת גם הרמ"א יודה דטרח לא מהני, דהא הרמ"א לא כתב דינו כ"א היכא שמכרו סתם, אבל כשפירש לו שרק כשיירש מכור לו גם הוא מודה וזה ברור:

ועיין מה שכתבתי, עוד בסמוך בשם הט"ז ונתיבות דאפי' בסתם לא קאמר הרמ"א כ"א היכא שהלוקח לא ידע שהשדה אינה של מוכר וכיון שמכר לו בחזקת שיש לו אמרינן דטרח אדעתא דליקום בהמנותי', אבל כשהלוקח ידע שאינה ברשותו לא שייך סברא זאת, וא"כ כשהתנה עמו בפירוש דרק אם יירש מכור דלא שייך סברא זאת:

שם במחבר שדה זו לכשאקחנה קנוייה לך ולא אמר כלום, והוא מהש"ס (ב"מ דט"ז) דאמר שם רב הכי, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' ר"ט) דמה שאומר רב התם לכשאקחנה, אין הכוונה שהקנין יהיה אז לכשיקחנה, אלא רק שמראה לו הזמן מתי ראוי ליקח את השדה, אבל הקנין מקנה לו מהיום, ומשו"ה לא מהני, אבל אם אמר בפירוש שעיקר הקנין יהיה רק לכשיקחנה איה"ו דמהני לשיטת המרדכי המובא ברמ"א לעיל שם, ועיין עוד במקנה (קדושין דס"ב) שכתב נמי דהיכא דמכר לו בשטר והשטר קיים בידו עד לאחר שיקחנה מהני הקנין לדעת המרדכי הנ"ל, והכא מיירי רק כשמקנה לו בחליפין או בחזקה דלכשיבוא בעולם כבר הדר סודר למארי' ומשו"ה לא הביא הרמ"א כאן לדעת המרדכי:

שם במחבר שדה זו לכשאקחנה כו', הנה לשון שדה זו דנקטו הרמב"ם והמחבר לכאורה תמוה מאוד, דהנה בש"ס דב"מ (דף ט"ז) קאמר רב שדה לכשאקחנה קנויה לך לא קנה, וקאמר רבא עלה מסתברא מלתא דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא, ופריך עלה מכדי רב כמאן אמר לשמעתי' כר' מאיר ור"מ אפי' בשדה זו נמי דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר כו' והא אשה כשדה זו דמיא, וברש"י ד"ה והא אשה כתב וז"ל דיש באלו שאין בידם להביא עצמו לכלל קדושין ע"ש, ובמתק לשונו נתכוון בזה לתרץ קושית הראשונים דמאי פריך מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"מ, משמע דלא מצי לאוקמי מלתא דרב כרבנן משום דסברי דאין אדם מקנה דשלב"ל ואפי' בשדה סתם, ומנ"ל הא, דלמא ע"כ לא קאמרי רבנן שאין אדם מקנה אלא בשדה סתם אבל בשדה זו מהני, דאע"ג דדבר שלב"ל הוא מ"מ מתוך שבידו לקנותו שהרי ימצא מוכרים הרבה, כדבר שבא לעולם דמי, לזה פרש"י והא אשה כשדה זו, פי' שיש באלו השנוים במשנה שהם כשדה זו כגון לאחר שימות בעלך או אחותך דכל הני אינם בידו, אבל יש מאלו דכשדה סתם דמי כגון לאחר שאתגייר, ואפ"ה סברי רבנן דלא מהני, הרי נשמע מזה שניהם, דלר"מ אפי' בשדה זו מהני, ולרבנן אפי' שדה סתם נמי לא מהני, ולפ"ז לדידן דקיי"ל כרבנן אפי' בשדה סתם נמי לא מהני, וא"כ יקשה טובא על הרמב"ם והמחבר שכתבו דשדה זו לכשאקחנה קנויה לך לא קנה, והו"ל לכתוב רבותא יותר גדולה שאפי' בשדה סתם נמי לא קנה, ומ"ש דנקטו כולהו שדה זו, וראיתי בהגהות מוהרצ"ח שדייק מזה לומר דבשדה סתם ס"ל באמת דמהני, ותמה על מהר"ם לובלין שכתב דלדידן דקיי"ל כרבנן אפי' בשדה סתם נמי לא מהני ע"ש, ובמחכ"ת אי"א לומר כן דלדידן מהני אפי' בשדה סתם וכמו שכתבתי דלרבנן אפי' בשדה סתם לא מהני, וגם לדידן קיי"ל כן, ומה דקשה על הפוסקים דנקטו שדה זו, היה נראה לכאורה עפמ"ש הע"ש המובא בש"ך סק"ב דלשיטת ר"ת בכתובות דף צ"א דסובר דהא דנקט בברייתא מה שאירש מאבא מכור לך לא קנה, היינו דוקא בסתם אבל אם פירש ואמר שדה זו שחירש מכור מהני וכתב הע"ש שלאו דוקא בירושה סובר ר"ת כן, אלא אפי' במכירה נמי אם פירש ואמר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מהני, דכיון שפירש ובירר מקחו מהני וכמ"ש הרא"ש שם טעם זה, ולדבריו בשדה זו מסתבר יותר לומר דמהני הקנין, ולזה כתבו הרמב"ם והמחבר רבותא שאפי' בשדה זו דבירר מקחו נמי לא מהני, ולאפוקי מסברת ר"ת, וכ"ש בשדה סתם דלא בירר מקחו דלא מהני, ולפ"ז הוה בשדה זו רבותא יותר גדולה משדה סתם, אלא דדברי הע"ש תמוהים מאוד, דממימרא דרבא בב"מ דקאמר מסתברא מלתא דרב בשדה סתם כו' משמע להדיא דבשדה סתם מסתבר יותר לומר דקני, ועל ר"ת גופא אין סתירה מש"ס הזה דהוא לא אמר כן כ"א בירושה, וירושה כיון דממילא קאתי ואין תלוי כלל ברצון המוכר שפיר י"ל דעכ"פ כיון דבירר מקחו מהני הקנין יותר. אבל גבי מכירה שתלוי ברצון המוכר, ודאי דבשדה זו יש לומר דמי יימר שיתרצה המוכר, ובשדה סתם סמכא דעתא כיון דהרבה שדות מצויין למכור, וכן הוא להדיא ברא"ש דכתובות שנתן הטעם כיון דירושה ממילא קאתי ובירר מקחו. הרי שדוקא בירושה מהני טעם זה, אבל במכירה היכי דבירר מקחו הוה חסרון לקנין, אכן על הע"ש שסובר דגם במכירה הוה מעלה היכי דבירר מקחו, מה יענה לסוגיא דב"מ, וגם הש"ך שהשיג על הע"ש לא השיגו כ"א על עיקר הדין שסובר דבשדה זו מהני הקנין, ובב"מ משמע שאפי' בשדה זו נמי לא קנה, אכן בזה משמע שגם הש"ך מודה לו דבשדה זו היה מסתבר ביותר להיות מועיל הקנין, ומאוד תמוה הוא וכמו שכתבתי, וכיון שדברי הע"ש נדחים אכתי ישאר תמיהתי על הרמב"ם ומחבר למה לא נקטו רבותא יותר גדולה שאפי' בשדה סתם נמי לא מהני, ולכן נ"ל ליישב, דהא ידוע שיטת הרמב"ם (פ"ג מהלכות זכיה) והמחבר לקמן סי' רמ"א דצריך המוכר לסיים המקח ואם אמר קרקע מנכסיי נתונים לך הוה דבר שאין מסוים ולא קנה, ולפ"ז בשדה סתם הו"ל דבר שאין מסוים, ואפי' בלא טעם דדבר שלב"ל נמי לא מהני הקנין, ומשו"ה א"ש מה שלא הזכירו בדין זה שדה סתם לכשאקחנה, דבשדה סתם אפי' אם כבר קנה אותה וברשותו היא נמי לא מהני מטעם דבר שאין מסוים, ובהלכה הזאת שנתכוונו לאשמועינן רק הדין דבר שאין ברשותו, נקטו משו"ה שדה זו אע"ג דהוי דבר המסוים אפ"ה לא קנה מטעם דהוי דבר שאין ברשותו, אלא דאכתי יקשה דא"כ מה קאמר רבא דבשדה סתם קונה כיון דסמכא דעתה, ותיפוק דאכתי לא יקנה מטעם דהוה דבר שאין מסוים, ומחמת זה נ"ל לדון דבר חדש בע"כ לא קאמר הרמב"ם דובר שאינו מסוים לא קנה, היינו דוקא לדידן דקיי"ל דבר שלב"ל לא קנה, הוה"ד דבר שאין מסוים, דטעמים דשייכי בדבר שלב"ל שייכי נמי בדבר שאין מסוים, אבל למ"ד דס"ל שגם בדשלב"ל מהני הקנין, כ"ש בדבר שאין מסוים דמהני לדידהו, דכמו בדשלב"ל אע"ג דלא סמיך דעתו, או מטעם שבשעת חלות הקנין אין על מה לחול, אפ"ה ס"ל כיון שסופו לבוא לעולם חל הקנין דמפרע, כ"ש בדבר שאין מסוים דמהני לדידי' וכמ"ש בעה"ת לגבי דבר שאין קצוב דלא מהני הקנין לשיטת הרמב"ם, מ"מ לר' מאיר דדשלב"ל מהני, יכול נמי להקנות דבר שאינו קצוב, ועיין בתומים ובקצוה"ח לעיל (סי' ס') ובחדושנו שם, ה"נ נימא כן לענין דבר שאין מסוים דלר"מ מהני, ולפ"ז א"ש דרבא דקאמר דבשדה סתם מהני היינו אליבא דרב דקאי בשיטת ר"מ וסובר דאדם מקנה דשלב"ל וכמבואר בגמ' שם, ולדידי' באמת שאין חסרון מה שהוא אין מסוים ומשו"ה לדידיה קנה, ובזה א"ש נמי מה שקשה לכאורה על הרמב"ם באידך בבא דמה שאירש מכור לך, דקאמר סתם מה שאירש, הא איהו פליג על ר"ת וסובר דאפי' בשדה זו לא מהני, א"כ ליתני רבותא יותר גדולה דאפי' אם פירש ואמר שדה זו שאירש נמי לא מהני, ולמה שכתבתי א"ש דבמה שאירש בע"כ דמיירי בש"ס בדפירש דאי לא פירש מה מייתי מינה בש"ס לענין דשלב"ל, ותיפוק דלא מהני מטעם דאין מסוים דמי יודע תה יירש אע"כ דמיירי בשדה זו ודו"ק:

סעיף ב' במחבר מי שהיה מורישו גוסס כו' ואם ימתין עד שימות וימכר יתבזה המת כו' תקנו חכמים כו'. ולענ"ד היה נראה שבכה"ג שאביו גוסס מהני המכירה מצד הדין אפי' אם מכר כל נכסיו שעתיד לירש, דהא הטעם דמה שאירש מאבא מכור לך דלא קנה הוה משום דלא סמיך דעת הלוקח דמי יימר שיירש מאביו כלום דשמא ימכור אביו נכסיו בחייו וכמו שפי' רש"י (ב"מ דט"ז ע"א), וכ"כ הרמ"א לעיל (סי' ר"ט) דהיכי דסמיך דעת הלוקח מהני הקנין בדבר שלב"ל נמי, וכשאביו גוסס הא אין בידו שוב למכור או לתת לאחר דמכירתו ומתנתו לאו כלום הוא וכמ"ש בקדושין (דע"ח ע"ב) דקאמר הגמרא לר' מאיר יכיר למה לי ותיפוק לי' שבידו לתת לו ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו כשהוא גוסס, ופרש"י דהשתא אין בידו לתת דלאו בר מתנה הוא, וא"כ לפ"ז כשאביו גוסס שפיר סמיך דעתו של לוקח כיון שאין ביד האב למכור עוד מהני המכירה מן הדין, ומה שאמרו בש"ס דב"מ דמה שאירש מאבא היום אינו מכור רק משום כבוד אביו. י"ל דמיירי כשבא למכור בשעה שאיננו עוד גוסס, אבל בגוסס איה"נ דמהני מן הדין, ובכ"ז על המחבר שכתב כאן להדיא מי שאביו גוסס ואפ"ה סיים דרק משום כבוד אביו מכור ורק מן התקנה ולא מן הדין, לא קשה, דהא איהו לשיטתו לקמן (סי' ר"ן) דגוסס יכול למכור ולתת וכשיטת התוס' בקדושין ואכתי לא סמיך דעתו, אבל להפוסקים דגוסס לא יוכל למכור איה"נ דמדינא יכול למכור משום דסמיך דעת הלוקח. ונ"ל להביא ראיה דכל היכי דסמיך דעתו מועיל המכירה מן הדין, מסוגיא דכתובות (דף פ"א) ההוא גברא דנפלה לי' יבמה בפומבדיתא בעי אחוה למפסלה בגיטא אמר אי משום נכסי פליגנא לך אמר רב יוסף כיון דאמור רבנן לא לזבן אי זבן לא הוה זביני, ופרש"י דמה שהתנה זה לחלוק וקנו מידו הרי הוא כמכר, וקשה טובא שם קושית הר"ן ז"ל דמאי הוצרך לטעם דרב יוסף משום דאי עביד לא מהני תיפוק דבלא"ה אינו מועיל דהוה דשלב"ל וכאומר מה שאירש מאבא מכור לך, ואמנם למה שכתבתי לק"מ, דהא גבי מה שאירש גופא דלא מהני המכירה היינו משום דלא סמיך דעת הלוקח אם יירש מאביו כלום, ולפ"ז התם שאחיו המוריש כבר מת, והשומרת יבם נמי לא תוכל למכור הנכסים, ואין שום דבר שיעכב לפני את זה לקבל הירושה, אלא החשש שמא יפסלנה אחיו השני בגט, וא"כ עתה שגם עמדו מתפשר, אין שום מעצור מעתה, ושפיר סמיך דעתו של זה, דהא התם מיירי שיותר משני אחים הללו אין וכמו שמוכרח מלשון רש"י שם שכתב וז"ל פליגנא לך כאילו אני חולץ לה ולא אטול אלא כמותך עכ"ל, ואס"ד שהיו יורשים אחרים היה היבם צריך ליטול ולהחזיק ואח"כ יתן לזה החצי' אע"כ שלא היו שם יורשים אחרים זולת אלו שני האחים, וכ"כ הר"ן דלא היה שם כ"א שני אחים, וא"כ לא מצי למיפסלנה בגט ולעכב ליבם שלא יירש אלא זה האח שמתפשר עמו, ואחרי שהוא מתפשר גם עמדו אין שום מעצור ושפיר סמיך דעתו של אח המקבל, והיכי דסמיך דעתו מהני' אפי' דבשלב"ל ממש, והרי מוכח מסוגיא ההיא כמו שכתבתי דהיכי דסמיך דעתו מהני במה שאירש, ולפ"ז באביו גוסס נמי מהני מדינא וכמו שכתבתי:

אלא דלפ"ז יקשה על רש"י, דבב"מ גבי מה שאירש היום כתב דהיינו כשאביו גוסס, והוא עצמו סובר דגוסס אין מתנתו מתנה, ועוד דבברייתא גופא קאמר הטעם דרק משום כבוד אביו, ומה שכתבתי דמיירי כשבא למכור בשעה שאיננו עוד גוסס הוא דחור, דאם אינו גוסס מנא ידע שימות היום, ואיהו הא אמר מה שאירש מאבא היום, ונ"ל ליישב דבאמת שני סוגי גוססים יש, כמו שאנו רואין בחוש, יש גוסס שאף שניכר בו סימני גסיסה, מעלה ליחה בגרונו ובודאי לא ישוב לתחיה, אפ"ה שפוי הוא בדעתו ומדבר הכל בדעה צלולה, גוסס כזה, כשאנו דנין אם ימות בודאי, לענין שיהא רשאי להכין צורך קבורתו, ודאי שדיינינן לו לודאי ימות, דכיון דסימני הגסיסה ניכרים בו, ודאי הדבר דלא ישוב עוד לתחיה, ורשאי להכין צורך קבורתו, אבל לענין מתנה ומכירה, כיון שהוא שפוי בדעתו ומדבר, למה לא יהא ביכולתו למכור ולתת, ויש נמי גוסס שמונח כבול עץ בלי שום דעת ודבור, ורק ע"י המבחן ניכר בו עוד אותות חיים, גוסס כזה פשיטא שלא יוכל שוב למכור ולתת אחרי שאינו מדבר ואינו שפוי בדעתו וגם לרמוז אינו מבין, ולפ"ז א"ש דמה שפרש"י גבי מה שאירש מאבא היום דמיירי כשאביו גוסס, דכוונתו דאל"ה לא היה רשאי להכין צורכי קבורה, מיירי בגוסס מסוג הראשון, וגוסס כזה אף שבודאי ימות ומותר להכין צורכי קבורה, אבל אכתי מכירתו ומתנתו קיימת כיון דשפוי בדעת ומדבר הכל, ומשו"ה אכתי לא סמיך הלוקח דחושש שמא ימכור עוד אחרי שבידו למכור, ולא קשה תו מהש"ס דקדושין, דהתם קאמר דלמה לי קרא דיכיר לומר שמהימן כי בנו הוא, ותיפוק דבידו להתם, וע"ז משני ל"צ בנכסים שנפלו כשהוא גוסס, והתם שפיר מתפרש, כיון דיש גוסס שלא יוכל לתת, א"כ אכתי צריך קרא לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כזה שלא יוכל שוב לתת. ואין לומר דכיון שלא יוכל לדבר, א"כ אינו יכול לומר גם זה שבכור הוא, די"ל דהאמירה שבכור הוא אמר קודם שהיה גוסס, ורק הנכסים נפלו לו כשהוא גוסס, דאינו יכול שוב לחתם להבן ואיצטריך קרא דעכ"פ מצד הנאמנות מהימנינן לי', ואם כי הפוסקים הבינו מרש"י דקדושין דסובר דכל גוסס אין מתנתו מתנה ודייקו כן מלשונו שכתב שם בד"ה כשהוא גוסס וז"ל דמודה ר"מ באומר נכסים שיבואו לי כשאהיה גוסס נתונים לך שלא אמר כלום הואיל ובשעה שבאים לעולם לאו בר מתנה הוא עכ"ל, ומלשון דלאו בר מתנה הוא הוכיחו דלאו בר נתינה הוא כלל ואינו תלוי כלל אם יכול לדבר כסברת התוס'. דהא התם הוי האמירה מכבר קודם שהיה גוסס וכלשון רש"י שאמר נכסים שיבואו לי כשאהיה גוסס נתונים לך, הרי דהאמירה היה מכבר ואין מחוסר עוד מעשה הדבור ואפ"ה סובר רש"י דלאו כלום הוא, אכן למה שבארתי, בגוסס כזה שאין בו שום דעה עוד ומונח כבול עץ איה"נ דלאו בר נתינה הוא אבל בגוסס השפוי בדעתו ומדבר, נהי דבודאי שימות, אבל אכתי חי הוא לכל מילי גם למכירה גם לנתינה, ובזה מיושב הרבה קושיות שהקשו הראשונים על רש"י עיין עליהם, ועוד היה נראה לומר שגם רש"י סובר כשיטת התוס' דגוסס בר נתינה הוא והעיקר תלוי אם יכול לדבר, והתם בקדושין היינו טעמא דמתנתו אינה מתנה משום דמסתמא גוסס אינו יכול לדבר, אבל אם היה מכבר פשיטא דדבריו קיימין גם לרש"י, ולשון לאו בר מתנה שכתב רש"י לאו דוקא הוא אלא כוונתו דלאו בר מתנה הוא משום דאינו יכול לדבר, ויש לי להוכיח כן דאי נימא כהבנת הראשונים ברש"י דלאו נתינה הוא כלל, א"כ למה לן למימר התם בנכסים שנפלו כשהוא גוסס, לוקי גם בנכסים שהיו לו מקודם, אלא שעד עתה לא אמר עוד שהוא בכור, והגדתו היתה בשעה שהוא גוסס ולאו בר נתינה הוא כעת, ומשו"ה איצטריך קרא דנאמן גם אם אומר כשהוא גוסס דבכור הוא דלאו בידו לתת לו, אע"כ דעיקר החסרון מגוסס הוא משום דמסתמא אינו יכול לדבר, ולכן עתה בעת גסיסתו לא יוכל שוב לומר שבכור הוא, כיון שאינו יכול שוב לדבר, ובע"כ שאמירתו שבכור הוא אמר מקודם, ומשו"ה הוכרח לאוקמי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, אבל האמירה שבכור הוא אמר מקודם:

סעיף ז' במחבר מי שהיה לו פקדון ביד אחר ה"ז מקנהו כו', ועיין ש"ך ס"ק ה' שמביא מחלוקת הפוסקים במי שיש לו משכון ביד אחר אם יכול להקדיש ולמכור ע"ש שקיצר מאוד, ובכדי לברר דין זה, ואם שכירות שוה למשכון נצרך להאריך. הנה התוס' (ב"מ דע"ג) כתבו דיכול אדם למכור מה שהשכיר ביד אחרים והביאו מערכין (דף כ"א) דקאמר התם להדיא דאם הקדיש המשכיר את הבית אין השוכר רשאי לדור בו ואם דר בו מעל, וקשה דאמרינן בכתובות (דף נ"ט) בית שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש קדשה, משמע שכל זמן שהיא ממושכנת אין יכול להקדיש, ועל הסתירה הגדולה הזאת הרעישו רבותינו הראשונים ז"ל והרבה תרוצים נאמרו ע"ז, התוס' בכמה דוכתי תרצו דמה שיתר על החוב יכול להקדיש ולא מה שכנגד החוב, וההיא דכתובות מיירי שרוצה להקדיש כולה ע"ש. והר"ן בנדרים (פרק השותפין) כתב דבערכין מיירי בהשכיר לו בית סתם ולהכי מצי להקדיש ויהוב לו לשוכר בית אחרינא, אבל בבית זה ודאי לא מצי המשכיר להקדיש, והכי מיירי הך דכתובות דקאמר לכשאפדנה, וסמ"ג בשם ריב"א תירץ לחלק בין משכון לשכירות, דמשכון דומה להקדים שכרו דאין יכול להקדיש ועיין מ"ש התוס' בערכין מזה שם, ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם (פ"ו מהלכות ערכין) שכתב להנהו תרי דינים בסתמא, דבמשכון כתב לכשאפדנה ממך תקדש קדשה, ומשמע דקודם שפדה אין יכול להקדיש, ואח"כ כתב דבמשכיר בית לחבירו והקדישה המשכיר פקע השכירות, ולא הזכיר שום חילוק מכל הנהו חלקים, ואפשר לי לומר דבעיקר הסתירה שהקשו התוס' יש ליישב ולחלק בין משכון לשכירות, דמשכנתא דהוה כמכר בידו עד שיסלק החוב וכדאמרינן (ב"מ דס"ב) אינהו בתורת זביני אתו לידו, וכיון דעד שיסלק החוב הוה כמכר משו"ה א"י להקדיש, דפשיטא שדבר המכור כבר אינו יכול להקדיש, אבל בשכירות דלא הוה כמכר כלל, דגוף הבית ודאי דלא הוה כמכור, אלא אפי' הנאת התשמיש נמי לא חשוב כמכור וכמ"ש התוס' (ב"מ דנ"ו ע"ב) דלא אמרי' שכירות ליומא ממכר כ"א לגבי אונאה לבד אבל לכל מילי לא הוה כמכור, וכיון דלא הוה כמכור יכול שפיר להקדיש, וכן מצינו לענין איסור רבית לחלק בין משכנתא לשכירות, ואמרינן נמי דמשכנתא עדיף משכירות, דגבי שכירות קיי"ל דהמלוה לחבירו אסור לשכור ממנו בפחות וכמ"ש (ב"מ דס"ד) ואילו גבי משכנתא מותר בנכייתא אע"ג דהוי נמי בפחות, ותי' התוס' שם דמשכנתא דהוה כמכר הלכך התירו חכמים לאכול בנכייתא, אבל אם השכיר לו בלא משכנתא אם ישכור בפחות הוה רבית וכ"כ הרא"ש שם ביתר ביאור ע"ש, וא"כ גם לענין זה נמי יכולים אנו לחלק בין משכנתא לשכירות, דבמשכנתא כיון דהוה כמכור ודאי דא"י להקדיש ולמכור, ומיושב שפיר הסתירה מש"ס דערכין להך דכתובות, ולפ"ז מיושב נמי דברי הרמב"ם הנ"ל שסתם להנהו תרי דינים כפשוטם, משום דאיהו לשיטתו דסובר נמי דשכירות לאו ממכר הוא כלל וכמ"ש בט"ז לקמן (סי' שע"ג), להכי אתי שפיר הנהו תרי פסקי הרמב"ם כפשוטם. במשכנתא דהוה כמכר, דייק לכתוב כשאפדנה, ומקמי הכי לא, דאין יכול להקדיש דבר המכור, ובשכירות דלא הוה ממכר כלל שפיר יכול להקדיש בכל אופן, ואין להקשות מעובדא דרב מרי בר רחל (ב"מ דע"ג) דהוה נמי משכנתא ואפ"ה יכול היה למכור, דשאני התם דישראל מנכרי לא קנה המשכון ולא הוה כמכור וכמ"ש בפסחים (דף ל"א) דחכמים דר"מ ס"ל דישראל מעכומ"ז לא קנה משכון. ועיין בפנ"י בכתובות שם דנשאר נמי בתימה על התוס' דמדמו משכנתא דכתובות דמיירי בישראל, למשכנתא דב"מ דמיירי בעכומ"ז, ועמ"ש עוד בהפלאה בכתובות שם:

והנה על כל הראשונים הרא"ש והר"ן שטרחו ליישב הסתירה הזאת וכמו שכתבתי לעיל, ולא ניחא להו לחלק בין משכנתא לשכירות כחלוקי, דלשיטתם בפירושא דשכירות ליומא ממכר הוא אין לחלק בכך וכמו שנבאר, דהנה בתוס' (ב"מ דנ"ו) בד"ה והאי ביומי' הקשו איך אמרינן דיש אונאה לשכירות משום דשכירות ליומא ממכר הוא, והא במס' ע"ז מוכח דשכירות לא קניא, מישראל ששכר פרה, ומלא לבית דירה אמרו. ותי' דדוקא גבי אונאה דכתיב ממכר מיותר אמרינן דשכירות נמי ממכר הוא אבל לא לכל מילי ע"ש, ואכן בנמוק"י שם תירץ דודאי לכל מילי הוה שכירות כמכר, אלא דלא הוה כמכר כ"א הנאת התשמיש ולא גוף הדבר, וא"ש הך דע"ז דקאי התם לגבי אכילת תרומה, שאם כהן שכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, ונהי דיש לכהן בפרה קנין שכירות, אבל גוף הפרה כיון דשל ישראל הוא אסור להאכילה תרומה, וכן לענין להכניס ע"ז כיון דביתו של ישראל הוא אף דיש לעכו"ם קנין שכירות, אסור להכניס בתוכה ע"ז, אבל ודאי דהנאת התשמיש הוה כמכור, ואמנם שיטת הרא"ש הוא דשכירות הוה כמכר ממש אפי' לענין גוף הדבר, דהטור לקמן (סי' ר"ס) הביא בשם הרא"ש דשכירות ליומא ממכר הוא לענין קניה ושלו הוא עד תום שנתו ע"ש, ויותר יש להוכיח ממ"ש הרא"ש בב"ק הטעם דמשכיר יכול להקדישו משום דסוף הקרקע לחזור ליד המשכיר, ובתשובה סי' א' ביאר יותר דהוה עי"ז כמו חצר השותפין כיון שלאחר זמן השכירות יחזור להמשכיר ולכן הוה כחצר השותפין משום שיש לשניהם חלק בו, וע"ש בב"ק שכתב וז"ל ומתוך זה נ"ל דהקדש שחל על גוף הקרקע אעפ"י שמשכנו או השכירו יכול לאסור חלקו שיש לו כו' ע"ש, ואי נימא דס"ל להרא"ש כהנמוק"י דשכירות לא הוה ממכר כ"א לענין ההנאה ולא לגוף הדבר, למה לו לומר הטעם דיכול להקדיש הגוף משום דסופו לחזור ליד המשכיר, תיפוק לי' משום דבגוף הקרקע אין לשוכר שום קנייה, אע"כ דס"ל דגם הגוף מכור הוא ליומא, ולהכי אי לאו טעמא דסופו לחזור לא היה יכול לאסור אפי' הגוף, ועמ"ש מזה בתשובת ושב הכהן סי' מ"ז, ולפ"ז א"ש דהרא"ש לשיטתו אי"א לחלק בין משכנתא לשכירות, דהחילוק שכתבתי לא שייך כ"א לשיטת התוס' דס"ל דשכירות לאו ממכר הוא כלל, ואפי' לשיטת הנמוק"י דמכר הוא לענין הנאת התשמיש, מ"מ אכתי לא דמי למשכונא דמשכונא הוה הגוף כמוכר עד שיסלק, אבל לשיטת הרא"ש דגם בשכירות הוה הגוף כמכור, ורק משום דסופו לחזור והוה כחצר השותפין א"כ דמיא ממש למשכנתא, דהתם נמי סוף הקרקע לחזור, ועפי"ז ניחא נמי מה שכתבו הטור ומחבר (יו"ד סי' רכ"א) שהשוה דין דממשכן משכיר, והוא דלא כרמב"ם הנ"ל שמחלק ביניהם, והיינו משום דגם הם לשיטתם דפסקו לקמן (סי' ר"ס) כהרא"ש דשכירות ממכר ממש הוא וא"כ דמי ממש למשכנתא, וגם בר"ן י"ל נמי דסובר כהרא"ש בזה, ומשו"ה הוכרחו לתירוצים אחרים בישוב הסתירה ממשכון לשכירות, אכן על התוס' בלבד יקשה דהם עצמם ס"ל דשכירות לא הוי כמכר כלל אפי' לענין הנאת התשמיש, ובמשכנתא ס"ל דהוה כעין מכר וכמ"ש בב"מ (דס"ד ע"ב) בתוד"ה ולא ישכור, א"כ למה טרחו למצוא ישובים אחרים ולא תירצו כפשוטו דבמשכנתא דהוה כמכר א"י להקדיש, ובשכירות יכול להקדיש:

ואפשר ליישב שיטת התוס', דהנה כבר כתבתי דמעובדא דרב מרי (ב"מ דע"ג) מוכח דאפי' במשכון יכול למכור, ויישבתי דהיינו משום דישראל מנכרי לא קנה משכון, ואמנם הא חזינן לתוס' שבכל המקומות שדברו מזה הביאו גם מעובדא הזאת להוכיח דבמשכון יכול למכור, מכלל דלא ניחא להו לחלק בין נכרי לישראל, ובטעם הדבר י"ל כמ"ש ההפלאה בכתובות, דהטעם דישראל מעכו"ם לא קני משכון הוא משום דקנין המשכון יליף מהך דר' יצחק דיליף מקרא דולך תהיה צדקה, ודר' יצחק מיירי שלא בשעת הלואה, וקנין מעות ליכא דהמעות הוי הלואה כבר, ורק קנין משיכה הוא דאיכא, א"כ היינו דוקא בישראל דמשיכה קונה, אבל בעכו"ם דקנינו במטלטלין בכסף כדאיתא בע"ז דלישראל בחדא ולעכו"ם בחדא, א"כ אין לו במה לקנות המשכון, ורק ר"מ לטעמי' דס"ל בקדושין (דמ"ח ע"א) דהמקדש במלוה מקודשת והוה"ד במכר שפיר קונה בכסף ההלואה, אבל לרבנן דמלוה לא קנה ומשיכה נמי לא קנה בעכו"ם במטלטלין, לא יוכל לקנות המשכון, ולפ"ז היינו דוקא במשכון של מטלטלין, אבל במשכון דקרקע כהך דב"מ דעיקר קנינו בשטר, אין חילוק בין ישראל לנכרי וכיון שכן אתי שפיר מה שלא רצו התוס' לחלק בין שכירות למשכנתא ולומר דבמשכנתא דעדיף משכירות אין מועיל המכירה, דהא יש להם הוכחה מסוגיא דב"מ דמיירי נמי במשכון ואפ"ה יכול למכור, והיינו דבכל המקומות שהביאו התוס' להקושיא מערכין אההיא דכתובות, הביאו נמי מהך עובדא דב"מ אע"ג דא"צ לזה לכאורה, דהא הקושיא היה שפיר בלא זה, אלא משום דבלא עובדא דהתם הו"א לחלק בין הך דערכין דמיירי התם בשכירות להך דכתובות דמיירי במשכון, להכי דייקו בכל מקום לצרף לזה גם סוגיא דב"מ דמיירי נמי במשכון ואפ"ה יכול למכור, הרי דאין חילוק בזה דוק ותשכח, ואכן כל זה נוכל לומר רק בדעת התוס' דיסברו כטעם דהפלאה בזה שאין ישראל מעכו"ם קונה משכון ושלפי"ז בקרקע אין חילוק. ושפיר מוכח מסוגיא דב"מ דאין לחלק בין משכון לשכירות, אבל הרמב"ם לשיטתו אי אפשר לו לפרש כטעם דהפלאה מחמת תרי טעמי, חדא דהא שיטת הרמב"ם ידוע דס"ל דבישראל במשיכה, ובנכרי או בכסף או במשיכה וכמ"ש המ"מ והכ"מ (פ"א מהלכות זכיה ומתנה), וא"כ גם מנכרי יוכל לקנות המשכון ע"י משיכה, ועוד דאפי' בכסף ההלואה נמי יכול לקנות, דאע"ג דמיירי במשכנו שלא בשעת ההלואה ונעשו המעות הלואה, הא הרמב"ם ס"ל דמלוה קונה במכר, ובע"כ דהרמב"ם יסבור דטעמא דחכמים דר"מ דס"ל דישראל מנכרי אין קונה משכון. היינו משום דיליף לה מקרא דולך תהיה צדקה וישראל מישראל דבר צדקה הוא קני אבל משכון דנכרי דלאו בר צדקה הוא לא קני וכמ"ש הר"ח שם טעם זה, ולטעם זה אין חילוק בין קרקע למטלטלין ואפי' במשכון דקרקע נמי אין קונה ישראל מנכרי, ובאמת כן מוכח כולה סוגיא דפסחים שם דאפי' בקרקע נמי לא קנה וכמ"ש הפנ"י בכתובות ע"ש, וכיון שכן אין מוכח מהך דב"מ כלל דבמשכון נמי מועיל המכירה, די"ל דהתם מיירי במשכון של נכרי דלא קנה אותו כלל משו"ה מועיל המכירה, אבל במשכון דעלמא ודאי דאין יכול למכור כיון דמשכנתא נחשב כמכר, וא"כ לא קשה כלל מההיא דערכין דמיירי בשכירות דלא נחשב כמכר לשיטת הרמב"ם, משו"ה יכול להקדיש ולמכור, אבל במשכנתא אין יכול למכור. וצדקו דברי שניהם, דברי התוס' דמדמו משכון לשכירות ודברי הרמב"ם דמחלק ביניהם. דלדעת התוס' היה להם הכרח מן הש"ס דב"מ שאין לחלק ביניהם, ומשו"ה הוכרחו לתירוצים אחרים בישוב הסתירה מערכין לכתובות, והרמ"ם לשיטתו אין שום הכרח מש"ס דב"מ, משו"ה מיישב בפשיטות וחילק בין ההיא דערכין דמיירי בשכירות לההיא דכתובות דמיירי במשכנתא:

ואחרי שעלה בידנו בעזה"י ליישב שיטת הרמב"ם והתוס', ננסה עוד את כחנו ליישב שיטת הריב"א המובא בתוס' בערכין בישוב הסתירה הזאת, דבכתובות דמיירי במשכון שהקדים לו המעות, ובכה"ג גם בשכירות אם הקדים לו השכירות אינו יכול שוב להקדיש דהוה כמו שאינו של משכיר, ובערכין מיירי שלא הקדים לו השכירות עדיין להכי יכול להקדיש ע"ש. וכבר הרעישו רבותנו גם על תירוץ הזה דמאי נ"מ יש בין הקדים לו השכירות או לא, הלא שכירות קרקע נקנה נמי בשטר וחזקה בקנין גמור ואפ"ה יכול להקדיש, א"כ כי נתן לו גם הכסף מאי הוה ומה מועיל קנין על קנין. ועוד דהא ודאי שלא נתן לו הדמים לשם קנין מאחר שכבר קנה השכירות כדרך כל השוכרים אלא דהוה כמסיק בו זוזי, עיין על דבריהם ברא"ש (נדרים פ' השותפין), והנה אם התלונה לא היתה כ"א על הריב"א בלבד החרשתי, אכן באשר שבירושלמי נמי מפורש כדבריו דז"ל הירושלמי (פסחים פ"ד) המשכיר בית לחבירו ועמו והקדיש ה"ז מקודשת אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו ה"ז דר בתוכו בחנם, והתוס' בערכין ונדרים הביאו ראיה לזה גם מן התוספתא, וכן פסק הא"ז להדיא בב"מ ד"ו וכ"כ נמי הסמ"ג. וקשה לעשות לכל אלו כטועים בדבר התלוי בסברא, לזה נ"ל ליישב דכל הפוסקים הללו יסברו נמי כשיטת התוס' דשכירות לאו ממכר הוא כלל, או כהנמוק"י דאין ממכר כ"א להנאת התשמיש ולא לגוף החפץ, וכיון שכן מצד עצם קנין השכירות אכתי יש זכות ביד הבעלים להקדישה, דנהי דהשוכר קנה קנין גמור להנאת התשמיש אבל הגוף לא קנה כלל ובודאי יכולים הבעלים להקדישו, ואיך יוכל השוכר לדור בתוכה, הא תחת בית של הקדש הוא דר, וע"כ הוא נהנה מן ההקדש, ואף דיש לו קנין ליהנות, הקנין לא יוכל לבטל איסור הנאת הקדש, אכן כל זה הוא דוקא כשלא הקדים לו שכרו דאין לשוכר שום תביעה ושעבוד על גוף הדבר כ"א מצד הקנין שהשכירו ליהנות בו, אבל אם הקדים לתת לו שכרו, אז יש לו זולת תביעת הקנין, עוד תביעה אחרת על ממון השכירות, ובעד התביעה הזאת גוף הבית משועבד לו לסלוק החוב, דאע"ג דלא עשאו אפותיקו מפורש, הא משכנתא ושכירות אפי' בסתם הוה נמי אפותיקו וכמבואר לעיל (סי' קי"ז) וכיון דגוף הבית הוה נמי אפותיקו ודאי דאינו יכול שוב למכור, ואפי' להקדיש נמי אינו יכול, דע"כ לא אמרינן (גיטין ד"מ) דהקדש מפקיע מידי שעבוד האפותיקו, דוקא קדושת הגוף כמו בעשאו שורו אפותיקו, אבל קדושת דמים הא ס"ל לרש"י התם דאין מפקיע מידי שעבוד, והנה הירושלמי ודאי דסובר בזה כרש"י, וכמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי, ומשו"ה לשיטתו שפיר חילק בין הקדים השכירות ללא הקדים, דבלא הקדים שאין לו כ"א קנין על ההנאה ולא בגוף הדבר שפיר יכול להקדיש, אבל בהקדים השכר, דהגוף משועבד נמי לחוב ממון השכירות, וקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד, וכן י"ל נמי דהריב"א והא"ז סברי נמי כרש"י ושפיר חילקו. ועיין בתומים ונתיבות שכתבו להדיא דאפי' במשכון סתם אינו יכול למוכרו מטעם דהוי כאפותיקו ודו"ק בכ"ז. ועיין במהר"ם שי"ף בב"מ שכתב נמי דמיירי בהקדים לו השכר, ובהגהות הקשה עליו כקושית הרא"ש בנדרים הנ"ל, ולא זכר כלל לא מהירושלמי ולא מהרא"ש שזכרנו:

שם במחבר ואם כפר בו זה שהופקד אצלו אינו יכול להקנותו, ועיין בקצוה"ח ס"ק ד' שהביא בשם תשובת הב"ח דהפקר מהני גם בדבר שאינו ברשותו ע"ש, ולכאורה אפשר להביא ראיה דלא מהני ממשנה דקדושין (דמ"ח ע"א) על מנת שאני עני ונמצא עשיר אינה מקודשת, והקשה בס' אור חדש אמאי סובר ת"ק דאינה מקודשת ודאי אכתי ליהוי ספק קדושין דשמא בהאי שעתא הפקיר הלה כל נכסיו בינו לבין עצמו דמה"ת סגי בזה לשיטת הרא"ש והביאו הטור לקמן (סי' רע"ג) וכיון שהפקיר כל נכסיו נפקא להו מרשותו בהאי שעתא ואשתכח דבאמת עני היה באותה שעה ע"ש, וכתבתי ליישב דבלא"ה יש להקשות גם כשנמצא עשיר השתא אמאי אינה מקודשת כלל ואפי' ספק לא הוה, וניחוש דשמא לבתר הכי נתעשר דמאין נוכל לידע שבאמת עשיר היה באותה שעה ודלמא לבתר הקדושין מצא מציאה ונתעשר, ואפי' כשהוא בעצמו אומר שבאמת הטעה אותה ועשיר היה, אינו נאמן בעצמו לבטל הקדושין, חדא דאינו נאמן להשים עצמו רשע ולומר שהטעה אותה במזיד, דאפי' בכה"ג שייך אין אדם משים עצמו רשע וכמ"ש בתשובת מוהר"ם מינץ (סי' ע"ד) דכשם שאמרינן אין אדם משים עצמו רשע כך אמרינן דאין אדם משים עצמו רמאי, ועוד גדולה מזו מבואר בחדושי הרשב"א (פ"ב דכתובות) בסוגיא דאמנה היו דברנו, דגם משום חסידות אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע כ"ש כשעושה רמאות דהוה איסור ודאי דאינו נאמן, ועוד דלבטל הקדושין לא סגי בעד אחד, ובע"כ דמיירי כשהיה לו מעות בהלואה ביד אחרים והלוים הללו באים עתה להעיד כי באותה שעה היה אצלם מעותיו של זה בהלואה, וכיון שכן לא שייך תו החשש דשמא הפקיר, דהא אין הפקר חל על דבר שאינו ברשותו וכמ"ש התוס' (ב"ק דס"ט) ד"ה צנועים, והיינו דלא כהב"ח, אלא דיש לדחות ראיה זאת, דהא אכתי משכחת שיהא נודע שהיה עשיר באותה שעה, כגון כשהיו מעותיו פקדון ביד אחרים והנפקדים מעידים ע"ז, ופקדון יכול שפיר להפקיר, דכל זמן שלא כפרי' כברשותו דמי כמבואר כאן ואכתי אמאי סתים התנא דאינה מקודשת בכל אופן והא כשנודע שהוא עשיר ע"י פקדון יש לחוש שמא הפקיר, וגם בלא"ה יש לדחותה די"ל דכיון דמדרבנן לא מהני הפקר שבינו לבין עצמו משו"ה לא חיישינן שמא הפקיר כיון דההפקר אינו חל, ועוד נראה דקושית האו"ח מעיקרה לק"מ, דהא בעל מנת שהוא עשיר מבואר שם בברייתא כל שחביריו מכבדין אותו מפני עשרו ומשמע דאין חוששין כלל לאמיתת הדבר אם הוא עשיר באמת או לא אלא אזלינן בתר חזקתו בעירו ובודאי דבנמצא עשיר נמי רק על החזקה משחינן, דאם בני עירו מחזיקין אותו לעשיר ה"ז קדושי טעות, ולפ"ז אין מקום כלל לקושית האו"ח דניחוש שמא הפקיר בינו לבין עצמו, דאפי' אם עשה כן לא מהני כיון דס"ס בני עירו שלא ידעון מן ההפקר מחזיקין אותו לעשיר ואכתי אין כאן קדושי טעות, ועיין במקנה שנסתפק בזה אם אזלינן בתר חזקתו בעירו או משגחינן על אמתת הדבר ע"ש, ולמה שכתבתי יהיה ראיה מן הסוגיא דלא משגחינן על אמתת הדבר דאל"ה ניחוש שמא הפקיר, וע"ז לא שייך תי' המקנה שתי' על קושיתו דניחוש שמא יש לו ע"ש, אע"כ דלא אזלינן כ"א בתר החזקה בעיר:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה