אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות מקח וממכר › סימן רט

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות מקח וממכר · סימן רט

סימן רח

סעיף א' במחבר ערימה זו של חטים בכך וכך אני מוכר כו' הרי זה ממכרו קיים אעפ"י שנמצא חסר או יתר על האומד שהיה בדעתם ויש להם אונאה, הב"י הקשה ע"ז מהא דב"מ (דס"ד ע"א) מה שעזי חולבות דמותר ומשמע אפי' שוה הרבה יותר, ועיין בנתיבות שדחה לקושיא זאת, דמה שייך להקשות דיהא יכול לחזור גם התם בעזי חולבות מטעם אונאה, דהא בלא"ה יכול לחזור מטעם דבר שלא בא לעולם, רק דקמ"ל שאם רוצה ליתן דאין בו משום רבית, והן אמנם דלפי' התוס' שם משמע לכאורה דמפרשי שאינו מוכר לו החלב שישנו בעין בשעת החליבה אלא החלב שיבוא ליום או יומים ע"ש, ולפ"ז הוה שפיר דשלב"ל, אכן בהגהות מרדכי שם פירש דמוכר לו החלב שישנו בעין בשעת החליבה וכפשטא דההולך לחלוב דמיירי הכי, וא"כ החלב הוה בעולם, ולא עוד אלא אפי' בכוונת התוס' ברור אצלי שבאמת מכר לו החלב שישנו בעין אלא שמתנה עמו שישהה את החליבה יום או יומים שעי"ז יתוסף חלב בדדיה, והאגר נטר הוא בשביל התנאי שמשהה יום או יומים, וכיון שהלוקח נהנה משהייה הזאת הוה רבית בשביל הקדמת המעות, דומיא דקרי שאמר התם, ודוקא לענין איסור רבית כיון דס"ס נהנה בשביל שהוי הזה אסור, אבל לענין קנין הוה כדאיתנהו וכדבר הבא לעולם, דבשביל המעט הזה שנתוסף אין לחשבם כליתנהו וכמ"ש התו"ח שם, ולפ"ז נדחים דברי הנתיבות, והנה בחו"ד (סי' קס"ג) הוכיח עוד הנתיבות מההיא דמה שעזי חולבות דלענין איסור רבית אף שלא נתקיים המקח בקנין נמי שרי, דהא התם לא נתקיים המקח דהוה דשלב"ל ואפ"ה שרי ע"ש. וכל זה גרם לו מפני שהחליט דהתם לא מכר לו החלב מה שיחליב מיד אלא מה שיחליב בעוד יום או יומים, אכן למה שבארתי דלכו"ע מיירי התם שמכר לו החלב שבעין ושישנו בעולם, א"כ אין שום ראיה כלל, ובלא"ה אפי' אי הוה התם דשלב"ל נמי אין ראיה מהתם דלענין רבית לא בעינן שיתקיים בקנין, דהוא הבין דההיתר שבשם הוא מכח הקנין משום דנקנה לו מיד ואין אגר נטר, דמיד יכול אדם למכור חפצו גם בפחות משווי', ולזה שפיר הוכיח דלא בעינן שיתקיים בקנין, אכן באמת התם לא הוה ההיתר מטעם הקנין, אלא משום שמקבל עליו בין רב בין מעט וכפרש"י שם ולכן אפי' אי הוה התם דשלב"ל ולא קנה, מ"מ איסור רבית נמי אין בזה:

ואמנם בעיקר הדין שכתבו הרמב"ם ומחבר דערימה זו בכך וכך יש בזה אונאה, אינו מובן לי, כיון דמקבלים עלייהו המוכר והלוקח הן חסר הן יתר, למה יהיה בזה דין אונאה, ולמה לא נימא דבשביל ההנאה דשמא ימצא יתר, נתרצה מדעתו לתת יותר מן השווי גם אם נמצא חסר, והוספה הזאת הוא נותן לא בשביל שנתאנה כ"א בעד ההנאה דשמא ימצא יתר, ולהיפך במוכר שנתאנה, ואם לענין איסור רבית דהתורה החמירה בו יותר מבאיסור אונאה, אפ"ה אמרינן דבכה"ג שלוקח בין רב בין מעט כמו במה שעזי חולבות דמותר ולא חשבינן הפחת שנותן פחות משוויה לאגר נטר בשביל הקדמת המעות, אלא משום דמקבל הפחת דשמא ימצא מעט, וא"כ למה לא נימא הכי גם באיסור אונאה, דבכה"ג אין זה אונאה אלא מדעתו נותן הלוקח יותר דשמא ימצא יותר, וגם המוכר נתרצה מדעתו למכור בפחות דשמא ימצא בה מעט, ומה שלמדו דין זה מההיא דב"מ (דמ"ז ע"א) דמכור לי באלו קנה ויש לו אונאה, אין ראיה מהתם, די"ל דהתם מיירי דהלוקח ידע כמה מעות יש לו, ורק המוכר לא ידע וא"כ בלוקח ודאי לא שייך לומר דמשום דחשב שמא יהא שוה המקח יותר נתרצה גם על הפחת, דהא ידע כמה מעות היה שם, ומדעתו לח היה נותן יותר, ובודאי שהיה האונאה במחיר החפץ, וכן כשנתאנה מוכר אי"א לומר דמדעתו נתרצה למכור בפחות מספק דשמא ימצא מעות יתר, דכיון שהלוקח ידע כמה מעות יש שם ומדעתו לא יתן יותר, ולכן לא שייך לומר דהמוכר קנה הספק דשמא ימצא יתר, דודאי לא יהיה שם יתר, ובע"כ דהאונאה שמשני הצדדים היה זה שלא מדעתם כ"א נתאנו במחיר, ובכה"ג הוי אונאה ודאי, אבל בכה"ג דהכא דמיירי ששניהם לא ידעו כמה יש בערימה, לא המוכר ולא הלוקח, וכמו שכתבו בלשונם אעפ"י שנמצא חסר או יתר על האומד שהיה בדעתם, הרי דשניהם טעו באומד. ושניהם לא ודעו כמה יש שם, וא"כ למה לא נימא דכל אחד מהם מדעתו ורצונו עשה כן ולא נתאנה כלל, המוכר נתרצה על היתר מספק שמא יש שם, פחות, והלוקח על החסרון מספק שמא ימצא יתר וצ"ע, ואולי לזה נתכוון הט"ז במה שכתב דבחלב שאין שניהם יודעים אמרינן אגב דבעי לקנות גמר ומקני ועיין בנתיבות שכתב דטעות סופר הוא בט"ז ודברים הללו נכתבו שלא במקומן. דרק לענין אסמכתא נאמר סברא זו דאגב דבעי לקנות ולא לענין אונאה ע"ש, ודבריו דחוקים מאוד, דאיך אפשר לומר דדברי הט"ז הם שלא במקומם ונצרך לציינם על מ"ש המחבר בסעיף ב' ואין זה אלא כמשחק בקוביא, הא בדברי הט"ז מסיים ה"נ בחלב, הרי מפורש דעל דין דחלב קאי, אבל למה שכתבתי אפשר לקיים דבריו דגם לענין אונאה בכה"ג דאפשר לומר אגב דבעי לקנות ההוספה נתרצה גם על הפחת וכמו גבי רבית, ולכן בההיא דחלב אין אונאה כיון דשניהם אינם יודעים ושייך אגב דבעי כו', אלא דלפ"ז יקשה קושיתי על כל הפוסקים שכתבו דגם כששניהם אינם יודעים נמי יש אונאה וכמו שהבאתי, ואחר כותבי זה מצאתי בנה"מ לקמן (סי' רכ"ז) ס"ק י"ט שכתב דהיכא ששניהם אינם יודעים לא שייך אונאה ע"ש:

סעיף ד' ברמ"א ואפי' לא תפס אלא כתב לו שטר כו', ונ"ל להביא ראיה לשיטה זאת מהש"ס (כתובות דפ"א) ההוא גברא דנפלה לו יבמה בפומבדיתא בעי אחוה למיפסלה בגיטא אמר אי משום נכסי פליגנא לך אמר רב יוסף כיון דאמור רבנן לא לזבין אי זבין לא הוה זבינא ופרש"י דמה שהתנה זה לחלוק לו וקנו מידו הרי היא כמכר ע"ש, וקשה טובא קושית הר"ן שם דמה הוצרך רב יוסף לטעם זה תיפוק לי' דבלא"ה אינו מועיל דהוה דשלב"ל וכאומר מה שאירש מאבא מכור לך, ואכן אי נימא כשיטת הרמ"א דבשטר מהני, אפי' בדשלב"ל דהוה כמו שתפס א"ש. דהא התם אי אפשר שום קנין אחר זולת שטר, דכסף לא שייך כיון שנותן לו במתנה את חלקו, ובחליפין ומשיכה וחזקה נמי אי"א אפי' אם היה זה דבר שבא לעולם וברשותו, כיון דחלות הקנין אינו כ"א לאחר שיכנוס אותה ובההיא שעתא כבר הדר סודר למארי', א"ו דלא שייך התם שום קנין זולת שטר דמהני גם אח"כ דגם בעת חלות הקנין הוה השטר נמי בידו, והיכי דנתן השטר מהני נמי אפי' בדשלב"ל, ולזה הוצרך רב יוסף לטעמו, ואם כי מלשון רש"י שכתב שם וקנו מידו דהוה כמכר, משמע דקנין סודר היה שם, ואכתי יוחזר קושית הר"ן, אכן על רש"י בלא"ה לא קשה, דהא רש"י לשיטתו בקדושין דס"ב דפוסק כראב"י, מבואר דסובר דאדם מקנה דשלב"ל, וכ"כ השעה"מ (פכ"ב מהל' מכירה) דהכי הוא דעת רש"י, ולדידן דקיי"ל דאין מקנה דשלב"ל בע"כ יתפרש דהקנין היה התם בשטר וכהרמ"א דבכה"ג מהני אפילו בדשלב"ל ושפיר הוצרך רב יוסף לטעמו, ועיין מה שכתבנו עוד בחדושנו לעיל (סי' ס"ו) ובדבור הסמוך מזה:

שם ברמ"א אבל אם אמר שיקנה כשיהיה בעולם קנה אעפ"י שעכשיו אינו בעולם והוא מדברי המרדכי בב"ב, ונ"ל להביא ראיה להמרדכי מההוא עובדא דכתובות שהבאתי בדבור דלעיל, והר"ן הקשה דלמה הוצרך רב יוסף התם לטעם דכיון דאמור רבנן דלא לזבין אי זבן לא הוה זביני' זבינא, ותיפוק מטעם דהוה דשלב"ל, ולדברי המרדכי א"ש, דהנה התם הא מיירי כשאמר לו פלוג והחזיק מעכשיו אבל לא תקנה אלא לאחר שאכנסנה וכמ"ש רש"י כן להדיא שם (דף פ"ב) בד"ה פליג מהשתא ע"ש, ואע"ג דבהך עובדא דדף פ"א לא פי' רש"י כן, היינו משים דהכא הוה פשיטא דמיירי בהכי, דאיך יקנהו דבר שאינו שלו עדיין, משא"כ בעובדא דדף פ"ב דאמר נו פלוג מהשתא והוה אמינא שמקנהו לי נמי מהשתא משי"ה הוצרך רש"י לתקן דנה הקש היה ההקצאקנבנה אבל בהך עובדא הוה פשיעא שמקנה לו רק לכשנכסנה. וסרו בזה דברי הפנ"י בסוגיא דהתם ע"ש, וכיון דמיירי שמקנהו כשיבוא בעולם דהיינו כשיכניסנה, לכן מטעם דשלב"ל היה מועיל הקנין ושפיר הוצרך רב יוסף לטעמו משום דאי עביד לא מהני, והנה הרמ"א הביא כן דיש חולקין על המרדכי, והט"ז הגרוע דהעיקר כוותייהו דגם בכה"ג לא מהני, ולמה שכתבתי הרי מן הש"ס דכתובות מוכח כהמרדכי, דאל"ה למה הוצרך רב יוסף לטעמו ותיפוק מטעם דהוי דשלב"ל וכקושית הר"ן, ואע"ג שהר"ן יישב קושיתו דהתם מיירי שאין אלא שני אחים וכיון שיד שניהם שווים בנחלה הוה כנחלה הבא לאדם ממקום אחר שמתנה עליה שלא יירשנה והוה כסילוק בעלמא ולא בעי קנין ע"ש, ולפ"ז לא היה מהתם ראיה להמרדכי, אכן פשטא דלישנא דאומר רב יוסף דאי זבין לא הוה זביני, משמע שחשיב זה לזביני ממש וכפרש"י שקנו מידו והוה כמוכר, ואילו להר"ן לא שייך כלל לשון זביני ע"ז, ובפנ"י הכריח נמי דהעיקר בש"ס הוא כרש"י דהוה מטעם קנין ממש ולא כהר"ן. ועוד דהא הר"ן הוא רק לשיטתו בכתובות ר"פ הכותב דאפי' מירושה דאורייתא מהני סילוק, אבל למה דקיי"ל דבדאורייתא לא מהני סילוק אי"א כלל לפרש כהר"ן דמטעם סילוק הוא. ובע"כ כרש"י דמטעם קנין הוא, וא"כ מוכח כן מן הש"ס כהמרדכי דכשאומר לו שיקנה לכשיבוא בעולם דמהני ודו"ק:

אמנם עיקר הך דינו של המרדכי אינו מבורר לי, דמה יענה לההוא דאמר רב שדה זו לכשאקחנה קנויה לך קנה (ב"מ דט"ז) ומסיק התם דהיינו דוקא משום דרב סובר כר"מ דאדם מקנה דשלב"ל, אבל למה דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל לא מהני אע"ג דא"ל לכשאקחנה קנויה לך, הרי להדיא שגם אם מקנה לו לכשיבוא בעולם הוה נמי דשלב"ל וכן הופסק לקמן (סי' רי"א) ולא הגיה שם הרמ"א דיש מי שאומר דקנה בכה"ג, ואף שזה י"ל דהרמ"א סמיך עצמו על מה שהביא דעה הזאת כאן. אבל הלא ש"ס ערוך הוא שגם בכה"ג לא קנה, ועוד דהא עיקר פלוגתא דר"מ ורבנן באומר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר הרי הוא כאומר כשיהיה בעולם, והן אמנם שבמרדכי גופא הביא שם להקשות על דין זה מכמה מקומות, ולמה לא הביא מסוגיות המפורשות הללו. שוב מצאתי במקנה (קדושין דס"ב) שנתעורר להקשות על המרדכי כקושיתי, ונ"ל דמ"ש בסוגיות הללו לכשאקחנה או לכשאשתחרר, אין הכוונה שהקנין יהיה אז לכשיקחנה, אלא רק שמראה לו הזמן מתי ראוי ליקח את השדה או האשה, אבל הקנין מקנה לו מהיום ומשו"ה לא מהני, אבל אם אמר בפירוש שהקנין יהיה רק כשיקחנה איה"נ דמהני, ולאחר החיפוש מצאתי כיו"ב בתשובת הרמ"ץ חיו"ד סי' ע"ד לגבי הקנאת הבכור וז"ל דאם ידוע שאמר בפירוש שעיקר הקנין של הולד יהיה לכשתלד ומדייק בלישנא כדי שלא יהיה כמקנה דשלב"ל יש לצדד היתר עפמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' ר"ט דמהני אף בדשלב"ל, אבל אם לא אמר לשון זה אלא שחלף המזונות וטפולו יקח לו הולד אם תלד בת או זכר, אין הכוונה שיקנה אחר הלידה כ"א שמקנה לו מיד ורק שמדבר עמו בזמן שראוי לקחתו לא מהני עכ"ל ע"ש. והוא כדברנו, ואפשר דהיינו מה שמדקדק רב הונא בדבריו שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו, והתוס' נדחקו בלשון מעכשיו ע"ש, ולמה שכתבתי יתפרש הכי דדוקא כשאומר לו שמקנהו מעכשיו, פי' שהקנין יהיה מעכשיו, ולכשאקחנה שאמר, אין הכוונה שאז יוגמר הקנין, אלא מפרש לו זמן הלקיחה מתי יוכל להשיגה, אבל הקנין הוה מעכשיו, בכה"ג דוקא הוה דשלב"ל, אבל אם מפרש לו שהקנין יהיה לכשיקחהו ויבוא לרשותו ודאי דלא הוה דשלב"ל וקונה לכו"ע, ועוד עיין במקנה שם מ"ש בישוב דברי המרדכי:

סעיף ה' ברמ"א מ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שמכר שצריך לקיים מקחו כו', עיין בחדושנו לקמן (סי' רי"א סעיף א') שהארכתי להוכיח בדברים נכונים דדין זה אינו מוכח כ"א לפי' הר"ן ונמוק"י (ב"מ דע"ז), ואמנם הוכחתי לפרש פי' אחר בכוונת הש"ס שם שמזה אין מוכח כלל דין דרמ"א ע"ש היטב, והנה הט"ז כאן כתב דמ"ש הרמ"א דאם טרח ללוקחה מהני אפי' בדשלב"ל, דהיינו דוקא כשהלוקח לא ידע כלל שהדבר אינו של מוכר, וכיון שמכר לו בחזקת שהוא שלו אמרינן דטרח בכדי דליקום בהימנותי', אבל אם הלוקח ג"כ ידע שאינו ברשותו לא שייך סברא זאת דניחא לו דליקום, כיון שגם לכתחלה ידע מזה ע"ש, והנה מרש"י (ב"מ דט"ז) משמע דלא כוותי'. דבד"ה הכא לא סמיך דעתו כתב רש"י וז"ל דמי יימר שיירש מאביו שמא ימכור נכסיו בחייו ע"כ, ומאי הוצרך רש"י לומר דמשו"ה לא סמך דעתו משום דמי יימר שיירש, וא"כ אין זה בכוחו לעשות השתדלות שיבוא ליד הלוקח, ותיפוק לי' דבלא"ה לא שייך בכה"ג הטעם דליקו בהימנותי' כיון שידע מזה שהדבר אין ברשותו לעת עתה, דהא בע"כ מה שהוסיף רש"י טעם זה אשר לכאורה ללא צורך הוא, דבש"ס קאמר הכא סמיך דעתו משום דניחא לו דלא ליקרי' גזלנא, וא"כ בברייתא דמה שאירש הוה לא סמיך דעתו כיון דלא שייך הטעם דלא ליקרי' גזלנא, אלא שלרש"י היה קשה, דנהי דטעם שלא לקרי' גזלנא לא שייך. מ"מ אכתי נימא דסמיך דעתו מטעם דניחא לו דליקום בהמנותי' לזה הוצרך להוסיף דכאן לא שייך סמכא דעתא, דבשלמא היכא שאמר לו שדה לכשאקחנה, דהדבר אפשר במציאות ואפי' אם המוכר לא יתרצה למוכרו יש לומר דכיון דניחא דליקום בנאמנותו יוסיף על המחיר עד שיתרצה, אבל כאן גבי ירושה לא שייך לומר דסמיך דעתו כיון שהדבר אין בידו כלל, דמי יימר שיירש מאביו, ולסברה הט"ז לא היה צריך רש"י להוסיף כלל טעם זה, דבלא"ה לא שייך בכה"ג טעם דניחא דליקום בהימנותו כיון שהלוקח ידע מזה מתחלה, ואכן מלשון רש"י ב"מ שם (דט"ז ע"ב) בד"ה בשדה סתם בסוה"ד וז"ל אבל אמר שדה זו לא סמכא דעתה דמקבל מתנה ולא האמינו דנימא דניחא לו דליקום בהמנותי' עכ"ל, ומה בעי רש"י בזה שכתב ולא האמינו, הא כבר אמר דבשדה זו כיון דפירש לו שדה הזאת דוקא לא סמיך דעתו שמא לא יתרצה המוכר למוכרה, אלא ודאי כוונתו בזה, דנהי דבשדה זו לא סמיך דעתו מפני שקשה עליו לקנותו, מ"מ נימא דסמיך דעתו שודאי יקחנה מטעם דניחא לו דליקום בנאמנותו, וכמו דאמר לעיל שם טעם זה, ע"ז מתרץ "ולא האמינו" כלומר שגם טעם זה לא שייך כאן, כיון דמתחלה לא האמינו דהא ידע שאינו ברשותו, ועיין במהר"ש שם שכ"כ בכוונת רש"י, וא"כ מוכח להדיא מרש"י בהט"ז, ופלא גדול על הט"ז שלא נתעורר על רש"י זאת, ולפ"ז צ"ל דמ"ש רש"י שם גבי ירושה טעם אחר, היינו דלרווחא דמילתא כתב כן דאפי' אם היה שייך כאן טעם דניחא דליקום בנאמנותו, ג"כ לא היה מועיל לומר דמשו"ה סמיך דעתו אחרי שאין בידו כלל דמי יימר שיירש מאביו כלל וזה ברור:

סעיף ז' במחבר כשם שאין אדם מקנה דשלב"ל כך אינו משייר דשלב"ל, עיין בקצוה"ח שהקשה דא"כ הא דבעי ר' ירמיה (ב"ק דע"ח) מכרה חוץ מעוברה מהו, ולדעת השו"ע דעובר הוה דשלב"ל א"כ האי חוץ מעוברה ה"ד אם שייר בעוברה לחוד הא אין אדם משייר דשלב"ל ואם משייר פרה לעוברה, א"כ היכי תליא בעובר ירך אמו תיפוק לי' דמשייר בגופה לעוברה ע"ש שהוכיח מזה דעובר הוה דבר הבא לעולם, ולאו ראיה הוא, דבעיא דר' ירמיה קאי למ"ד אדם מקנה דשלב"ל ולעולם דשייר עובר לחוד, וקרוב לומר דר' ירמיה גופא סובר הכי, דהא ר' ירמיה תלמיד דרב הונא הוא כמבואר פ"ק דקדושין, ורב הונא הא סובר דאם מקנה דשלב"ל כמפורש ביבמות דצ"ז ובב"מ ס"ו. ובודאי ר' ירמיה תלמידו נמי סובר הכי, ובזה מתורץ מאוד דעת הרמב"ם דהשמיט לבעיא דר' ירמיה במכרה חוץ לעוברה, ועיין ביש"ש לב"ק שתמה מאוד ע"ז דהא הוא גופא פסק בתמורה כר' יוחנן דעובר לאו ירך אמו וא"כ אליבי' נשאלה בעיא זאת בתלמוד ולמה השמיטה ע"ש, ולמה שכתבתי מיושב מאוד דבעיא דר' ירמיה לא שייך כ"א אליבא דמ"ד אדם מקצה דשלב"ל דאליבי' יש לומר דשייר בעוברה לחוד, דאילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל לא שייך הך בעיא, דעובר לחוד לא מצי לשייר ולשייר בפרה היינו שיור בגופה ממש וכקושיתו של הקצוה"ח, וא"כ לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל לא שייך בעיא זאת ומשו"ה השמיטה הרמב"ם וזה כפתור ופרח בעז"ה:

סעיף ח' ברמ"א דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ יכול להתנות כו'. ובבה"ג ציין ע"ז הטעם כיון שהשעבוד כבר בא לעולם ע"ש, והוא טעות, דרק על מ"ש הרמ"א הדין שאח"כ דיכול לסלק עצמו, בזה הוה הטעם כיון שהשעבוד כבר בא, אבל דין זה דתנאי לכו"ע מהני בכל אופן וכמ"ש הרא"ש והטור:

שם וכן לסלק עצמו וכחו מדשלב"ל כו', עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' קי"ח), והנה המשנה למלך (פכ"ג מהלכות אישות) הביא בשם מוהראנ"ח דדעת רש"י הוא ודאי דיכול לסלק עצמו מדבר שלב"ל אפי' בדאורייתא נמי כל שבא לו ע"י מעשיו שגורמים לו יכול אדם לסלק קודם שבא לידו דכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין, לאו דוקא דרבנן אלא דאורייתא נמי, ובשיטת התוס' מסתפק שם אי דוקא בדרבנן אי אפי' מה"ת ע"ש. ולפ"ז בכל מתנה על מ"ש בתורה דאמרינן תנאו בטל, היינו כשמתנה צד הזה שאין הדין לטובתו וכגון בשאר וכסות דהדין הוא לטובת האשה והבעל הוא דמתנה, וכיון דהאשה שתקנת התורה הוא לטובתה רוצית בתקנה הזאת, אלא שהבעל הוא דמתנה, משו"ה הוה תנאו בטל, אבל אם האשה היתה מסלקת עצמה משאר וכסות טרם שנתחייב לה, דהיינו קודם נשואין היה מהני, דהו"ל כאומרת אי אפשי בתקנה הזאת, דאין לומר דדוקא דרך סילוק הוא דמועיל, דלא מיחזי כעוקר דבר מה"ת, אבל דרך תנאי אינו מועיל משום דמיחזי כעוקר דבר מה"ת והא לת"ק דמתני' (כתובות דפ"ג) דסובר דמהני הסילוק גם לירושה, בע"כ דלאו דוקא דרך סילוק, אלא אפי' כשמתנה דרך תנאי נמי מהני, דאל"ה מה פליג התם רשב"ג דאם מתה ירשנה משום דהוה מתנה על מ"ש בתורה, הא לת"ק נמי הכי הוה במתנה דרך תנאי, אע"כ דלת"ק אפי' במתנו דרך תנאי נמי מהני, והיינו משום דהכא הבעל דתקנת התורה בירושה לטובתו הוא דמתני, ולכן מהני משום אי אפשי בתקנה הזאת, ולפ"ז א"צ לדחוקי כמ"ש הר"ח והתורי"ד התם דטעמא דת"ק דמועיל בירושה הוא משום דקאי בשיטת רב דירושת הבעל הוי דרבנן, דשפיר י"ל דגם לת"ק הוה ירושת הבעל מה"ת ואפ"ה מועיל משום אי אפשי ואפי' בדרך תנאי נמי, אלא דלפ"ז יש לעיין בסברת רשב"ג דאומר אם מתה ירשנה משום שמתנה עמשכ"ב, הא בכה"ג דהמתנה הוא הצד הזה שתקנת התורה הוא לטובתו מועיל מטעם סלוק. דודאי שגם רשב"ג סובר טעם דאי אפשי בתקנה, וצ"ל דסובר שגם טעם דאי אפשי אינו אלא בדבר שהוא מדרבנן, דבזה הוא דמצי אמר אי אפשי, אבל בדאורייתא לא מצי אמר הכי, ובע"כ צ"ל כן בדבריו, דהא לרשב"ג בע"כ שלאו דרך תנאי אלא אפי' דרך סלוק כשאומר דו"ד אין לי בירושתך נמי לא מהני, דאל"ה מה פליג התם במשנה שלא מיירי כלל בדרך תנאי אלא בלשון דו"ד, אלא ודאי שאפי' בלשון דו"ד נמי פליג רשב"ג, ולהדיא שלא מהני סלוק בדאורייתא לדידיה, ולפ"ז ספיקו של הראנ"ח אי דוקא בדרבנן מועיל סלוק או אפי' מה"ת, תלוי בפלוגתא דרשב"ג ות"ק. לת"ק מועיל אפי' בדאורייתא, ולרשב"ג דוקא בדרבנן, ועיין בקצוה"ח כאן שהעלה דהא דסילוק לא מהני הוה נמי משום דהוה מתנה עמשכ"ב, דלאו דוקא כשאומר בשעת מעשה דרך תנאי אלא אפי' כשאומר לאח"ז נמי הוה סילוק ע"ש שמביא ראיה לזה, ולמה שכתבתי מוכח כן מלישנא דמתני' דלמה שבארתי דרשב"ג פליג עם ת"ק על לשון דו"ד דהוא לשון סלוק ואפ"ה מסיק בטעמו משום דהוה מתנה עמשכ"ב, הרי להדיא דטעם דסלוק הוה משום מתנה על מ"ש בתורה:

והנה בקצוה"ח העלה דהא דמהני לדידן הסלוק בדאורייתא היינו משום דקיי"ל נמי דמתנה עמשכ"ב תנאו קיים בדבר שבממון, ומחמת זה הקשה דלמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין ובשמ"ק (כתובות פ' אעפ"י) בטעם דר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים, היינו משום דס"ל האומר ע"מ שאין לך שאר וכסות, הכוונה היה ע"מ שתמחלי ומחילה ודאי מהני, ולר"מ ס"ל דהכוונה ע"מ שאין לך עלי דין דשאר וכסות, אבל האומר בפירוש ע"מ שאין לך עלי דין דשאר וכסות גם לר' יהודה תנאו בטל, וא"כ היכי מהני סלוק בדבר תורה בדבר שלב"ל, הא למחול אינו יכול בדשלב"ל, וסלוק חשיב אין לי דין עליך והו"ל מתנה עמשכ"ב דאפי' בממון כה"ג תנאו בטל ע"ש, ולמה שכתבתי לק"מ דהא דאמרינן דמהני לדידן סלוק גם בדאורייתא, לאו משום דקיי"ל מתנה עמשכ"ב תנאו קיים הוא. אלא אפי' למ"ד תנאו בטל נמי סלוק מהני, דכיון דהצד שתקנת התורה הוא לטובתו איהו הוא דמסלק מהני לכו"ע, מטעם דמצי אמר אי אפשי בתקנה זאת, וגם לא מטעם מחילה הוא, דהא מחילה באמת לא מהני בדשלב"ל, אלא לשון זה עדיף ממחילה ומהני מטעם שלא זיכה לו התורה אלא לטובתו ולרצונו ולא בע"כ, ובגלוי דעתא דלא ניחא לו סגי, וגדולה מזה כתב הפנ"י דאפילו מלשון מתנה ממש נמי לשון סלוק עדיף מטעם זה ע"ש, ומה שכתבתי דטעם דסליק הוא משום מתנה עמשכ"ב, היינו למאן דסובר דסלוק לא הני, לדידי' הוה הטעם משום דחשיב זה למתנה עמשכ"ב דאש מהני נמי לדידי', אבל מאן דסובר דסלוק מהני אין עג תלוי כלל במתנה עמשכ"ב וכמו שבארתי:

ובזה יש ליישב קושית התוס' שם בד"ה כדרב כהנא, והקשו למה הוצרך הש"ס לאתויי כדרב כהנא. הא גם בלא וא כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארו מטעם מתנה עמשכ"ב דהוה תנאו קיים מידי דהוה אשאל וכסות דלר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים, ולמה שכתב מיושב שפיר, דאי מטעם מתנה עמשכ"ב לא היה מועיל שם דין דמתנה עמשכ"ב דקיים הוה רק משום מחילה, והתם לא זזני מחילה כיון דדבר שלב"ל הוא וכקושית הקצוה"ח. והוצרך דוקא לטעם דרב כהנא מטעם סלוק, שחידש לנו הדין דבכה"ג ו ויתנה צד הזה שהוא לטובתו מועיל בכל אופן מטעם אי זפשי בתקנה זאת וכנ"ל, וכן קושיא השניה שהקשו שם התוס' ולמה הוצרך להביא לדר' ינאי ואע"ג דר' ינאי סובר דאדז' מקנה דשלב"ל ע"ש, למה שכתבתי דסלוק אינו מטעם מאמה אלא מטעם אי אפשי בתקנה שזה מועיל אפי' במקום דדוד שלב"ל לא מהני, וכמו מחילה לדידן דאין מוחל דבר שלב"ל ואפ"ה הסלוק מהני מטעם דמצי אמר אי"א בתקנה והתורה לא תיקנה כ"א לטובתו ולא בע"כ, א"כ מיושב קושית התוס'. דבאמת אי מטעם הקנאה אפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל נמי לא היה מועיל התם, דהא אפי' לדידי' אינו חל כ"א לשבא לעולם, וא"כ מאי מהני שכותב לה ועודה ארוסה, הא עד הנשואין שאז באו לעולם אינו חל, ובנשואין נמי אי"א טוב להסתלק כיון דידו כידה ולכך הוצרך להביא דר' ינאי דהתם לאו מטעם הקנאה הוא אלא מטעם אי"א בתקנה:

שם בקצוה"ח הוכיח מלשון רש"י בכתובות גבי ע"מ שאין לך עלי אונאה כתב רש"י ע"מ שאין לך עלי "דין" אונאה מכלל דרש"י סובר דגבי ממון אפי' באומר ע"מ שאין לך עלי דין נמי מהני ע"ש. לענ"ד השיא דעת רש"י לדבר רחוק, ומה שהוסיף שם רש"י מלת דין אונאה אע"ג דפלוגתייהו התם לאו באומר דין אונאה מיירי, נתכוון לתרץ בזה קושית התוס' שם דעל מה דפריך שם הש"ס על רב דסובר גבי תנאי דירושה תנאו קיים מהא דס"ל (ב"מ דנ"א) גבי אונאה תנאו בטל, והקשו דהא בידע ומחיל גם רב מודה דתנאו קיים כמו שמסיק בב"מ, וקושיא הזאת נתכוון ליישב במה שהוסיף דין אונאה, דהנה לפום מאי דאוקי בב"מ רב כר' יהודה, מחלק שם בחילוק הזה שדוקא בידע ומחל סובר ר' יהודה תנאו קיים, וכיון דעיקר הטעם הוי משום מחילה מכלל דזה סברי כו"ע דמצד התנאי אי"א להתנות עמשכ"ב, ואם התנה תנאו בטל, אלא דבדבר דידע ומחל מהני מטעם מחילה דהוי כאומר ע"מ שתמחלי וכמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין, ומשו"ה בלא ידע דמחל דליכא התם דמחילה ולא נשאר כ"א מצד התנאי, וזה לא מהני, ומיישב בזה מה שהקשה הסמ"ע לקמן (סי' רכ"ז) על הע"ש שכתב הטעם בשלא ידע ומחל דלא מהני מטעם דמתנה תפחשכ"ב תנאו בטל, והקשה הסמ"ע דהא רב כר' יהודה ס"ל דבדבר שבממון תנאו קיים, ולמה שכתבתי א"ש, דגם ר' יהודה סובר שאפילו בדבר שבממון הוה תנאו בטל היכי דלא שייך מחילה, ומה דמהני בדבר שבממון אאידי' היינו מטעה מחילה, ולכן דוקא בידע ומחל דש"ך מחילה, וכיון שכן דעיקר הטעם דמהני לרב בדבר ששהמון הוה מטעם מחילה, א"כ לא שייך זה כ"א בא"ל ע"א שאין לך עלי אונאה, דבזה מפרשינן כוונתו דהוה כאומר לו ע"מ שתמחלי, אבל כשאמר לו בפירוש ע"מ שאת לך עלי דין אונאה, דבזה לא שייך לומר שמחל לו זיון דהתנה בפירוש שלא יהיה דין אונאה ודאי דלא מהני, דמצד מחילה ליכא, ומצד התנאי לא מהני ל ליו"ע, והנה התם במתני' גבי סלוק הירושה, אי"א נמי לומר שהוא מטעם מחילה, דהא מחילה לא מהני בדבר שלב"ל, וגם הא מחילה לא שייך כ"א אחר החיוב ולא אחר החיוב וכמ"ש הט"ז כאן והרא"ה בכתובות (דף נ"ז), ואפי' מטעם סלוק נמי לא מהני אע"ג דסלוק מהני נמי בדבר שלב"ל, דסלוק לא מהני כ"א בפירות שמדרבנן, ומטעם דהוה כאומר אי אפשי בתקנה זו, אבל בירושה שהוא מה"ת לא מהני סלוק וכמו שכתבתי בדבור דלעיל ע"ש התוס', וכיון דמטעם מחילה וסלוק לא מהני, ע"כ מוכרח אתה לבוא לכח התנאי, ומצד התנאי נמי לא מהני דהוה מתנה עמשכ"ב, ולפ"ז דין ירושה דמתניתין דמי ממש לאומר ע"מ שאין לך עלי "דין" אונאה, שגם רב מודה התם דתנאו בטל, ומשו"ה הוסיף רש"י תיבת "דין אונאה" להורות דדין דירושה דומה ממש לאומר דין אונאה דלא מהני לכו"ע אפי' לרב. ושפיר מקשה הש"ס דרב אדרב, ומיושב קושית התוס'. ומזה תמה אני על הקצוה"ח שהוכיח מלשון רש"י דר' יהודה דסובר בדבר שבממון תנאו קיים מיירי אפי' בדין אונאה, ונסתייע מלשון רש"י שהוסיף לכתוב דין אונאה, משמע דמוקי רב פלוגתא דר' יהודה אפי' בכה"ג, אכן האמת יורה דרכו דמרש"י יהיה ראיה להיפך, דאדרבה דוקא התם בכתובות דרצה הש"ס לומר דרב תנאו בטל ס"ל לגבי אונאה, והיה קשה מסוגיא דב"מ דהתם תנאו קיים ס"ל כקושית התוס', משו"ה מתרץ דבכתובות מיירי בדין אונאה, וא"כ מוכח דבדין אונאה תנאו בטל ס"ל, דאלת"ה למה לא הזכיר רש"י דין אונאה בב"מ דהתם הוה עיקר הפלוגתא דאונאה, אע"כ כמו שבארתי דבכתובות שרצה הש"ס לומר דרב תנאו בטל ס"ל באונאה, והיה קשה קושית התוס' מהך דב"מ, ומשו"ה הוסיף דהתם שאני משום דדמי לדין אונאה, אבל בב"מ דהתם מסיק דבידע ומחל תנאו קיים לא זכר רש"י חדין אונאה, דבדין אונאה לא שייך טעם מחילה וזה ברור:

והנה אם כי מרש"י דכתובות אין ראיה דרש"י סובר שאפי' בדין אונאה נמי תנאו קיים, בכ"ז יש לי להוכיח ממקום אחר דהכי הוא דעת רש"י וכהקצוה"ח, והוא דבב"מ שם קאמר רב ענן לחלק בין ע"מ שאין בו אונאה דתנאו בטל לבין ע"מ שאין לך עלי אונאה דתנאו קיים, ופרש"י דאין בו משמע שמבטיחו שלא יהא בו אונאה וא"כ הוה מקח טעות, ובתוס' שם הקשו ע"ז דא"כ מה מדמי לה במס' מכות לע"מ שלא תשמיטהו שביעית, דהתם לא שייך מקח טעות ע"ש שתי' בדוחק לשיטת רש"י, ותמוה מה דחק לרש"י לפרש כן ולא ניחא לו בפי' רבינו שמואל דע"מ שאין בו, משמע שלא יהא בו דין אונאה ולהכי לא מהני לעקור דבר מה"ת, אע"כ דרש"י סובר באמת דע"מ שאין בו דין אונאה נמי מהני וכהקצוה"ח, לזה הוכרח לפרש מטעם מקח טעות, וכן משמע בשמ"ק בב"מ שם שמפי' רש"י מוכח דאפי' בדין אונאה נמי מהני ע"ש:

שם ברמ"א וי"א אע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אם רוצה לקנות מקנה, וכתב הסמ"ע דאגב דרוצה לקנות מקנה, ונ"ל ברור שמ"ש הרמ"א דהיכי דרוצה לקנות מקנה, היינו כשהדבר שרוצה לקנות הוה נמי דשלב"ל, ובזה אמרי' דכיון שרוצה שיחול הקנין על הדבר שלב"ל של חבירו מקנה לו ג"כ את הדשלב"ל שלו, וכעין פי' ר"ת גבי אסמכתא דמשו"ה משחק בקוביא לא הוה אסמכתא משום דאגב דבעי לקנות מקנה ג"כ, והיינו כשהדבר שרוצה לקנות מחבירו שוה הוא לאותו דבר שמקנה לו, דבזה אמרינן שאגב שרוצה לקנות מקנה, דאי לא מקנה לחבירו את הדשלב"ל שלו, לא יוכל לקנות את של חבירו דהוה נמי מסוג כזה, אבל אם הדבר שרוצה לקנות מחבירו הוא דבר הבא לעולם שראוי לחול בו הקנין, לא שייך סברא זאת, דאלת"ה א"כ בכל סוגי חליפין, אם יחליף דבר שלב"ל. על איזה חפץ נימא נמי שאגב דרוצה לקנות מקנה, וכן במכירה נמי נימא דאגב דרוצה לח המעות מקנה ג"כ, אלא ודאי דהיכי שאינם מסוג אחר לא אמרינן סברא זאת, ועיין לעיל בריש סימן זה בסמ"ע סק"ב על מ"ש המחבר באומר כל מה שיש בבית אני מוכר דלא קנה משום דהוה כמשחק בקוביא, והקשה הסמ"ע דהא משחק בקוביא גופא סובר הטור דלית בהו משום אסמכתא וכתב לחלק דהתם שניהם שוה דשניהם לא ידעי על מה לסמוך משו"ה אמרי' דגמרי ומקני אהדדי, משא"כ באומר כל מה שבבית דהמוכר ידע מה מכר ורק הלוקח אינו יודע ובכה"ג דאין שניהם שוה לא אמרינן אגב דבעי לקנות, והוא כדברנו ואע"ג שבתשו' חת"ס חחו"מ סי' קפ"ו כתב לדבר פשוט דהיכי דמצד אחד הוה דבר שלב"ל ומצד השני דבר הבא לעולם דמהני מכ"ש והובא בפ"ת כאן ע"ש, אכן לענ"ד נראה כמו שכתבתי, ועיין מה שכתבתי בחדושנו לעיל סי' קע"ו ובחבורנו לב"מ ד"כ מזה:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה