חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות מקח וממכר · סימן רה
סעיף א' הנתיבות ס"ק א' הביא לדברי הב"י והפרישה דהא דקאמר בש"ס דאמר רוצה אני, לאו דוקא אמר אלא דכיון שקבל המעות בשתיקה הוה כאומר רוצה אני, והקשה כמה קושיות ע"ז, חדא דהא בש"ס (ב"ק דס"ב) מקשה אהא דאמר חמסן יהיב דמי, אי יהיב דמי חמסן קרית לו הא תלוהו וזבן זבינא זביני, ומשני הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני, ולדבריהם דבסתם הוה כאילו אמר רוצה אני עד שיאמר בפירוש איני רוצה, קשה הלשון דאמר הא דלא אמר רוצה אני, והול"ל הא דאמר איני רוצה, ועוד תמה במהרש"ך שדברי המ"מ סותרים זה את זה, דבפ"ד מהלכות אישות כתב דבמכר לא בעי' שיאמר רוצה אני, ובפ"א מהלכות גזילה גבי החומד עבדו כתב דבעינן דוקא שיאמר רוצה אני, ועוד דמאי מקשה הש"ס בב"ק אי דיהיב דמי חמסן קרית לו הא תלוהו וזבין זביני' זבינא, דמה בכך דזביני' זבינא מ"מ עבירה הוא בידו וחמסן הוא ע"ש היטב. ונ"ל ליישב כל הקושיות בחדא מחתא, דהמ"מ (פ"א מהלכות גזילה) הקשה על מ"ש הרמב"ם שם דאע"ג שעובר על לא תחמוד אפ"ה מכירתו קיימת, ולמה לא נימא כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ותי' דדמי לגוזל צמר ועשה בגד דאע"ג שעשה איסור אפ"ה כי איכא שינוי אח"כ קננהו בשינוי, ה"נ כיון דנתן דמים קננהו בדמים ע"ש, והרי דבריו דוקא בנתינת הדמים הוא דקנה, דנתינת דמים הוה כשינוי בגזילה, אבל בלא נתינת דמים אינו קונה אפי' בכה"ג שמצד דיני הקנייה היה אפשר לקנין להתקיים אפ"ה אינו קונה מצד דנעשה באיסור, והנה בשמ"ק (ב"ב דמ"ח) הקשה דמאי פריך התם הש"ס על רב הונא מדתניא יקריב אותו ומגיטי נשים, ודלמא התם שאני כיון דיהיב מעות וע"י אונסא וזוזי גמר ומקנה, משא"כ התם דליכא נתינת מעות ומשום אונס לחוד לא אמרי' דגמר ומקנה, ותי' דבס"ד היה סובר לרב הונא דאגב אונסא לחוד גמר ומקנה והוה"ד לתליוה ויהיב, ולבסוף הוא דמסיק דבדיהיב זוזי דוקא קאמר רב הונא ע"ש, והשתא ניחא הכל דבב"ק פריך מדרב הונא, היינו מדס"ד דב"ב דאפילו בלא נתינת דמים נמי זבינא זביני ואי נימא דחמסן הוא דמיקרי אפי' בכה"ג שאינו נוטל בגזילה, וא"כ היכי ס"ד התם דסובר רב הונא דזבוני' זבינא אפי' בלא נתינת מעות, והא כיון דעובר בל"ת אי עביד לא מהני, והכא לא שייך תי' המ"מ כיון דמיירי בלא נתינת מעות, וע"ז תירץ דבדאמר רוצה אני מיירי רב הונא, והיה מוכרח לסבול הדוחק דאמירתו רוצה אני מצילו גם מן האיסור, אכן חילוק הזה אינו אלא לס"ד דב"ק, אבל למסקנא דרב הונא מיירי דוקא בנתינת מעות ולא קשה תו מרב הונא, דהא י"ל דע"י נתינת מעות קונה שפיר כמו יאוש בגזילה וכמ"ש המ"מ, וא"כ למסקנא א"צ לחילוק דרוצה אני ושפיר יתפרשו כפשוטו, דלענין מכירה קנה נמי אפי' בלא רוצה אני, ולענין איסורא דלא תחמוד לא מהני גם אם אמר רוצה אני, דמה יוכל להועיל אמירתו רוצה להצילו מאיסור זה כיון דס"ס הרבה עליו רעים עד שאמר רוצה ועבר בלא תחמוד, וא"ש פסקי הרמב"ם דלענין מכירה לא חילק בין רוצה אני וכהשגת הראב"ד, כיון דדינו מיירי בנתינת דמים וכמש"כ עד שמכר ולקח דמי המקח, ובכה"ג דלקח דמי המקח קונה אפי' בלא אמר רוצה אני וכמסקנא, אכן בהלכות גזילה לענין לא תחמוד לא חילק נמי לומר דהיינו דוקא בלא אמר רוצה אני משום דלמסקנא אמרי' דהאיסור עובר בכל אופן אפי' כשאמר רוצה אני ודו"ק היטב:
אלא דמה שהעליתי בדעת הרמב"ם דקניית אונס מהני אפי' בלא אמר רוצה אני, דבר זה צריך תלמוד, דלכאורה יש להוכיח מן הש"ס, דבלא אמר רוצה אני לא מהני מדינא, ונקדים להביא דברי בעל העיטור בהלכות קדושין וז"ל גרסינן בפ' חזקת הבתים אמר אמימר תליוה וקדיש קדושיו קדושין רב אשי אמר קדושיו לא הוה קדושין הוא עשה שלא כהוגן לפיכך יעשו בו שלא כהוגן, ובעל הלכות ורב אחא משבחא לא פסקי הלכה כמאן, ומסתברא דהלכה כרב אשי דבתרא הוא כו' והא דאמרינן בריש קדושין תנא האשה נקנית מדעתה אין בע"כ לא דלא אמרה אין אבל אי ארציאת לבתר הכי איכא למימר דהוו קדושין עכ"ל. ויש להשתומם בדבריו, ולכאורה אין פותר אותם, כיון דפסק הלכתא כרב אשי דקדושין לא הוה קדושין א"כ מאי מקשה תו מריש קדושין דבע"כ לא. דהא הוו ממש כרב אשי, ואי נימא דהוקשה לן דלא מימר תקשה מתניתין דריש קדושין דתנא נקנית מדעתה ולא בע"כ, הא שפיר יש לומר דאמימר מוקי למתני' כתירוץ הראשון בקדושין שם דמשום סיפא נקיט הכי, ועיין בס' עצמות יוסף שנדחק מאוד ליישב דברי בעל העיטור, ונ"ל ליישב דבריו דבאמת סוגיות הש"ס קשים אהדדי, דמלישנא דרב אשי דאמר דמשו"ה תליוה וקדיש אינה מקודשת משום דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך יעשו בו שלא כהוגן משמע דרק מפני התקנה הוא דאמר דאינה מקודשת אבל מדינא מודה גם הוא דמהני נמי באונס, ואילו מסוגיא דריש קדושין משמע דבע"כ גם מדינא לא מהני באונס, דקאמר התם דמשו"ה תנא האשה נקנית ולא האיש קונה דאי תנא קונה הו"א אפי' בע"כ, קמ"ל נקנית מדעתה אין בע"כ לא, והתנא דהתם תני רק מה שמהני מדאורייתא דהא מעיקרא אמר דמשוה תנא התם לשון קנין ולא לשון קדושין משום דתנא לישנא דאורייתא נקיט, והכוונה דנקיט מה דמהני מדאורייתא, ואי נימא דמדינא דאורייתא מהני גם בע"כ, אכתי יקשה דליתני האיש קונה, ומאי משני דהו"א אפי' בע"כ, הא מדאורייתא באמת מהני בע"כ, אע"כ דגם מדינא לא מהני זה, ואין לומר דמה דקאמר תנא לישנא דאורייתא קתני, היינו שרק על הלשון מקפיד למיתני לשון קנין שהוא לשון דאורייתא, אבל באמת נקיט גם מה שאינו מועיל מדרבנן. אלא שנקיט זה בלשון דאורייתא, דהא בכל הסוגיא מוכח דכוונת הש"ס בתירוצם הוא דהתנא לא נקט התם כ"א מה שמועיל ומהני מדאורייתא, ואע"ג שמדרבנן לא מהני כיון שמדאורייתא מהני נקיט התם, דאל"ה אין שום הבנה לכל הסגנון והסדר שבסוגיא, דמקשה מתחלה על לשון האשה נקנית דתנא, והדר מקשה על לשון נקנית ולא האיש קונה, ובאמת הו"ל לפריך מראש על לשון האשה, ולא האיש קונה, דזה שנוי בתחלה במתני', והדר על לשון נקנית דתנא בתר הכי, והיטב אשר יישב בזה מוהר"י הלוי דמשו"ה לא פריך הכי משום דפשיטא לי' דמצי לתרץ דאי הוי תנא האיש קונה הוה משמע לכתחלה, ובאמת הא אסור לכתחלה לקדש בביאה, דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה, משא"כ בפרק שני דלא מיירי מקדושי ביאה, כיון דתני בו ובשלוחו, ושלוחו אי"א לקדש בביאה, משו"ה שפיר קתני לשון דלכתחלה, רק לבתר דמשני דתנא לשון נקנית, דאשכחן לשון קנין בקרא, מכלל דהתנא מיירי במה שמהני מה"ת, ומה"ת הא באמת מותר לקדש לכתחלה בביאה נמי כדכתיב ובעלה, וא"כ פריך תו שפיר דא"כ ליתני נמי האיש קונה, דלא מצי תו לדחות ולשנויי דמשו"ה לא תנא לשון זה, דמשמע לכתחלה ואסור לקדש לכתחלה בביאה, דהא בדאורייתא איה"נ דמותר לקדש גם בביאה, ואי נימא דכוונת הש"ס במה שתירץ לישנא דאורייתא נקט, היינו שרק הלשון הוא דתני' אבל בעצם מקפיד גם על מה שאינו מועיל מדרבנן, א"כ אכתי מאי פריך גם השתא דליתני האיש קונה, הא גם השתא מצי לתרץ דמשו"ה לא תני האיש קונה דמשמע לכתחלה, משום קדושי ביאה דאסור לכתחלה, אע"כ דכוונת הש"ס בשנויי דלישנא דאורייתא, היינו דהתנא לא מיירי כ"א במה דמהני ומועיל רק מה"ת, ולא משגח על מה דאינו מועיל מדרבנן, ולפ"ז מוכח שפיר דגם מה דקאמר בע"כ לא, היינו נמי מה"ת, דאי מה"ת מועיל ורק מטעם התקנה אינו מועיל, א"כ התנא דמתני' דלא נקט כ"א למה דמהני מדאורייתא הו"מ שפיר לתנויי נמי קונה דמשמע בע"כ, אע"ג דמדרבנן לא מהני, וכמו דהו"מ לתנויי לשון לכתחלה אע"ג דמדרבנן לא מהני לכתחלה, אע"כ דגם מה"ת לא מהני זה. ומעתה מבוארים כמין חומר דברי בעל העיטור, דשפיר קשיא לי' הסוגיות, דאילו לטעמא דרב אשי דהוא עשה שלא כהוגן כו' משמע דרק מן התקנה הוא דלא הוו קדושין, אבל מדינא מהני קניית אונם, ואילו מהסוגיא דריש קדושין דמיירי בע"כ מדינא, דהא תנא לישנא דאורייתא נקט ואפ"ה תנא נקנית דמדעתה דוקא ולא בע"כ, הרי שגם מדינא לא מהני קניית אונם. ולא מצא תירוץ אחר ליישב הסוגיות כ"א בחילוק זה, דסוגיא דריש קדושין מיירי בלא אמרה רוצה אני, ובהא הוא דלא מהני גם מדינא, ורב אשי איירי באמרה רוצה אני, ומשו"ה מדינא מהני ורק מטעם התקנה לא מהני, והדברים נכונים וברורים, מאירים כספירים, בישוב דברי בעל העיטור, אבל לפי"ז יקשה על הרמב"ם דסובר דאפי' בלא אמר רוצה אני מהני נמי קניית אונס, וא"כ איך יפרנס הסוגיא דריש קדושין דמוכח מינה דמדינא לא מהני בלא רוצה אני, דהא בעל העיטור לא מצא תרופה אחרת לסוגיא הזאת כ"א לאוקמי במיירי בלא אמרה רוצה אני:
ואכן שוב ראיתי דהרמב"ם לשיטתו בע"כ שלא יפרש כבעל העיטור, ולדידי' לא קשה כלל הסוגיות אהדדי, דאי כהבעל העיטור דרב אשי מיירי באמרה רוצה אני, ואפ"ה סובר דמצד התקנה מיהא לא הוה קדושין, וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם ושארי הפוסקים שפסקו סתם דאם אנסוה להתקדש לא הוה קדושין וכמבואר באה"ע סי' מ"ב ולא הזכירו הרבותא דאפי' אמרה רוצה אני נמי לא הוו קדושין, הא ודאי דפסקו כרב אשי, דאילו לאמימר בכל אופן הוו קדושין, ולרב אשי אפי' אמרה רוצה אני נמי לא מהני, וכל כהאי מילתא הו"ל להזכירו בפירוש, ולכן נראה דהרמב"ם וסייעתו יפרשו דבאמת פלוגתא דרב אשי ואמימר מיירי בלא אמרה רוצה אני. ומה דקשה לפי"ז למה פליגי בתקנה, הא בכה"ג דלא אמרה רוצה, אפי' מדינא לא וכדמוכח מסוגיא דריש קדושין, וכהוכחת בעל העיטור. י"ל דמהא לא איריא, דקושית בעל העיטור מיישב הרמב"ם באופן אחר הפשוט ביותר, דהא טעמא דמ"ד דקדושי אונס הוו קדושין היינו משום דדמיא לתלוהו וזבין דהוה זבינא, והתוס' בב"ב שם הקשה דהא תינח בקדושי כסף אבל בקדושי שטר ביאה דלא קבלה שום כסף מאי איכא למימר ע"ש שנדחקו ליישב, ובפשוטו י"ל דבאמת בקדושי שטר לא מהני בע"כ דדמי לתלוהו ויהיב דלאו כלום הוא לכו"ע, ולזה יש לומר דתנא התם האשה נקנית דבע"כ לא, משום קדושי שטר וביאה דחשיב התם נמי במתני', ואפ"ה אי הוה תני האיש קונה הו"א דאפי' בע"כ, ואע"ג דקדושין הללו הוה תלוהו ויהיב אפ"ה מהני משום דהו"א כסברת התוס' שם דמה שנתחייב לה בשאר וכסות הוה זה כקיבלה כסף, משו"ה תנא נקנית לאשמועינן דבע"כ לא ולאפוקי מסברת התוס', דבאמת דחיוב דשאר וכסות לא הוה כזביני וכמו שמוכח שם בסוגיא גבי גט וכמ"ש התוס' בעצמם, אלא שהתוס' נדחקו לחלק בין גט לקדושין, ואמנם הרמב"ם וסייעתו יפרשו דאין חילוק בינם, והנאת שאר וכסות לא חשיבה כקבלת כסף, ומשו"ה תנא במתני' נקנית דמדעתה לא משום קדושי שטר וביאה, ולפ"ז לא קשה כלל מסוגיא דריש קדושין להסוגיא דב"ב בפלוגתא דאמימר ורב אשי, דמה דפליגי התם רק בתקנה, היינו משום דכיון דהתם מיירי בקדושי כסף דדמי לזבינא משו"ה מדינא מהני כמו תלוהו וזכין, ורק בתקנה פליגי, ובמתני' דריש קדושין דנקיט גם שטר וביאה משו"ה לא מהני בע"כ גם מדינא. ומיושב קושית בעל העיטור בלא חילוק דאמר רוצה אני, וכיון שכן ממילא אין שום הכרח לפרש דבב"ב מיירי דוקא באמרה רוצה, דהא כל עיקר חילוקו נובע ממה שקשה לו הסוגיות אהדדי, אבל למה שביארתי דהסוגיות לא קשה, שפיר י"ל דרב אשי מיירי אפי' בלא אמרה רוצה אני מהני נמי מדינא, והיינו טעמא דהרמב"ם והפוסקים שלא הזכירו והוא דאמרה רוצה אני, וכיון שכן מוכח בע"כ דהרמב"ם סובר דבמכירה אפי' בלא אמר רוצה מהני נמי קנייה באונס, מדמוקי לרב אשי בלא אמרה רוצה אני, ודוקא בקדושין הוא דלא מהני מן התקנה דהוא עשה שלא כהוגן כו', אבל מדינא גם בקדושין מהני, וא"כ במכר דלא שייך הך תקנה מהני קניית אונס אפי' בלא רוצה אני' ודו"ק כי הדברים ברורים:
סעיף י"ב ברמ"א אבל אנסוהו לקנות אינו קנין, עיין באה"ע (סי' מ"ב) מה שתמה הח"מ על דין זה ובמה שכתבתי שם על הגליון: