חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות מקח וממכר · סימן רד
סעיף א' במחבר וחייב לקבל מי שפרע ואפי' לא נתן אלא מקצת דמים. ועיין בנתיבות שכתב דאפי' במקום דלא שייך החשש דנשרפו חטיך אפ"ה אינו קונה קנין גמור דלא פלוג רבנן וראי' ממשנה דהזהב ע"ש, ולעיל (סי' קצ"ח) כתב הוא עצמו דבמקום דלא שייך החשש דנשרפו קונה באמת קנין גמור, והקושיא מפ' הזהב מיישב שם ועיין מה שכתבנו בחדושנו שם ולעיל סי' ר"א מזה בארך:
סעיף ב' במחבר נתן דמי המקח ונאנס כו' אין כאן מקום למי שפרע וי"א דהוה"ד למי שחוזר מפני שהוא ירא להפסיד כל המקח, פי' אעפ"י שעדיין לא הפסיד, והנה מדברי המחבר מוכח להדיא דמחשש הפסד לגמרי מצי לחזור לכו"ע, ומחשש יוקרא וזולא לא מצי לחזור אפי' לדעה בתרייתא, דהא גם דעה זאת סוברת שדוקא מחשש הפסד כל המקח לאפוקי אם אין לו לירא אלא מקצת הפסד לא מצי לחזור, וא"כ בחשש זולא דאין אלא קצת הפסד וגם לא בגוף המקח דודאי לא מצי לחזור, ודין זה תמוה מאוד, דלענ"ד הוא דלא כמאן, אי פשיטת רש"י אפי' בהפסד לגמרי לא יכול לחזור ואי כשיטת ר"ת אפי' מחשש יוקרא וזולא נמי מצי לחזור וכמו שנבאר, דבב"מ (דמ"ז ע"ב) בתוד"ה אא"ב כתבו וז"ל פרש"י דטרח מוכר ומציל שאם יתייקר יכול לחזור ולוקח לא יכול לחזור אם יוזילו כו' ור"ת מפרש דאם נשרפו יכול לחזור אפי' לר"ש כו' ואפי' משום יוקרא וזולא יכול לחזור אפי' לר"ש כו' עכ"ל, ועיין שם שהתוס' הבינו דרש"י חולק עם ר"ת בשניהם, בנשרפו וביוקרא וזולא, דלר"ת יכול לחזור אפי' ביוקרא וזולא שלא נפסד לגמרי, ולרש"י אפי' בנשרף דנפסד לגמרי ג"כ לא מצי חוזר, ויש להבין מנ"ל לתוס' דרש"י חולק אפי' בנשרף, דהא תינח בזולא כתב להדיא דלוקח אין חוזר דז"ל רש"י בד"ה אא"ב בסוה"ד ולוקח לא מצי לחזור דמעות קונות, ואע"ג דלא הזכיר בהדיא דהיינו גם בהוזל כמו שהעתיקו התוס' לשון רש"י, מ"מ בע"כ שהיינו אפי' בדהוזל, דהא רש"י נתכוון בזה לתת טעם על ר"ש דסובר מוכר יכול לחזור ולא לוקח, ולמה דוקא מוקמינן החזרה במוכר משום יוקרא ולא מוקמינן בחזרה ללוקח משום זולא, ע"ז תירץ דלוקח אין יכול לחזור, הרי להדיא שאפי' בהוזל נמי אין יכול לחזור לר"ש, אבל מנ"ל לתוס' דגם בנשרף שהופסד לגמרי ג"כ פליג רש"י וסובר ראינו יכול לחזור, ושמא בכה"ג שהופסד לגמרי גם רש"י מודה דיכול לחזור וכדמוכח מש"ס (ב"מ דמ"ט) גבי פרזק כמ"ש התוס', ונראה פשוט דפשיטא היה כן לתוס' שאפי' בנשרף פליג רש"י, והיינו משום דדחיק עצמו לפרש דטעם התקנה הוא דטרח ומציל משום יוקרא, ושזה הוה באמת טעם חלוש לומר דמספק שמא יתייקר יטרח להציל, ולמה לא פי' כפשוטו דיטרח להציל בכדי שלא יחזור הלוקח וכפי' התוס'. ובע"כ משום דרש"י סובר דלר"ש אין הלוקח יכול לחזור לעולם אפי' אם נשרף, ומשו"ה לא מצי לפרש מטעם חזרת הלוקח, דא"כ מ"ט דר"ש דתקנו משיכה, הא לדידי' אינו יכול לחזור אפי' בנשרף, ובע"כ דהטעם הוא דיטרח להציל משום יוקרא וכמ"ש המהרש"א באמת כן בשיטת רש"י, ומזה הוכיחו התוס' דלרש"י אפי' בנשרף א"י לחזור לר"ש. ולשני אלו ההוכחות נתכוונו התוס' בזה שהעתיקו כל לשון הפרש"י, דטרח מוכר להציל שאם יוקירו כו' ולוקח לא יחזור, אפי' אם יוזלו כו', היינו משום דטעם דטרח מוכר הוה הוכחה שרש"י פליג אפי' בנשרף ולהכי הוכרח לפרש דטעם התקנה הוא משום יוקרא, ומ"ש ולוקח לא יחזור אם יוזלו, הוה הוכחה דגם בדהוזל סובר שאין יכול לחזור וזה פשוט בכוונת התוס':
ואמנם באשר לפי"ז יהיה ראיותיו של ר"ת קושיות חזקות לשי' רש"י, לזה נלענ"ד דאין מוכרח כלל לומר דרש"י פליג לגמרי עם ר"ת, והיכי דנשרף נראה פשוט שגם רש"י סובר כר"ת דיכול לחזור אפי' לר"ש, וכיון שהופסד לגמרי אפי' מי שפרע נמי אין לו, דכיון שבשום מקום לא נזכר ברש"י ההיפך מנ"ל לחדש מעצמנו דרש"י פליג גם בזה, והוכחת התוספת דא"כ למה דחק לפרש מטעם דיוקרא ולא משום שמא יחזור הלוקח, למה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' קצ"ח) להוכיח דרש"י סובר כשיטת בעל המאור דאחר שנשרף אין יכול לחזור אפי' לרבנן כיון שאינו כבר בעולם, ורק החזרה הוא קודם ביאת האונס ע"ש, ולזה בלא"ה לא יוכל לפרש דטעם התקנה הוא שמא יחזור הלוקח, דהא טעם זה אין מספיק כלל, דאיך שייך לומר דתקנו דמשיכה קונה שלא יאמר נשרפו, הא גם עתה כשתקנו משיכה נמי יכול לומר נשרפו חטיך, דכיון דכבר בא האונס אין יכול לחזור, ולזה הוכרח לפרש דטעם התקנה הוה משום יוקרא ועיין מה שכתבנו שם בארוכה, אבל בעובדא דפרזק דחזר קודם שנסבי' פרזק דהוה קודם שבא ההפסד, גם רש"י מודה דמצי לחזור אפי' לר"ש כיון דאם לא יחזור יפסיד לגמרי מצי חוזר, וא"כ אזדא הוכחת התוס' דמדפרש"י טעם דיוקרא מכלל דלר"ש אין יכול לחזור לעולם, דזה אינו דלהכי פי' משום יוקרא, היינו משום דטעם דחזרת לוקח אין מספיק לשיטתו, אבל בזה ודאי גם רש"י מודה דהיכי שיש חשש הפסד לגמרי יכול לחזור וכשיטת ר"ת, אלא דלר"ת הוה החזרה גם אחר ההפסד, ולרש"י גם קודם ההפסד, וגדולה מזה נראה שאפי' בהוזל שבזה לכאורה מפורש ברש"י דא"י לחזור וכמ"ש ודלא כר"ת, בכ"ז נ"ל ברור שלא בכל אופני זול ס"ל דאינו יכול לחזור, דלפעמים גם בהוזל יכול לחזור, דהנה לכאורה קושית התוס' עצומה מאוד, היכי ס"ד דלר' שמעון אינו יכול לחזור בדהוזל, והא ש"ס ערוך (ב"מ דע"ד) כי קאמר ר' שמעון בחד תרעא בתרי תרעי לא אמר, ואיך יפרנס רש"י לש"ס הזה, ואמנם למי שמעיין בלשון רש"י לק"מ, דרש"י עצמו מתרץ זה, דז"ל שם בד"ה חד תרעא, או הפוסק ע"מ. לקבל מאוד ונשתהה ובתוך כך נשתנה השער דכי פסק לאו אתרעא זילי פסק עכ"ל, הרי להדיא מחלק דמה דאמרינן דגמרי תרעי חוזר היינו כשלקח ע"מ לקבל הסחורה לאחר זמן. ומשום דבזה אמרינן דבתחלת הפסיקה דעתו היתה אתרעא זילא. אבל בלקח ע"מ לקבל מיד ונשתהה, דבזה אין שייך לומר אתרעא זילא פסק לא מצי לחזור אפי' בתרי תרעי, ביאור הדברים דטעם דחזרה דקאמר התם אין זה משום דבקנין המעות לא נגמר המקח עוד, דודאי המקח נגמר לגמרי במעות, רק שאפ"ה אם לקח ע"מ לקבל לאחר זמן, דודאי עלה בדעתו שבמשך הזמן יוכל השער להשתנות, להכי אמרינן דעתו שאתרעא זילא פסק, וכאילו התנה בהדיא דאם הוזל יהא יכול לחזור, אבל כשלקח ע"מ לקבל מיד שאין שייך לומר דדעתו היתה, שישתנה השער מיד, ומצד עצם הקנין הרי הקנין נגמר להכי אינו יכול לחזור, ובע"כ דהכי הוא כוונתו, דאי טעם החזרה משום דהקנין לא נגמר, מאי נ"מ יש בין לקח ע"מ לקבל מיד או לאח"ז, ותדע דהכי הוא כוונת רש"י דאי כהבנת התוס' דבתרי תרעי חוזר לר"ש לעולם משום דהמקח לא נגמר, א"כ איך רצה שם לפוטרו גם ממי שפרע והא לענין מי שפרע לכו"ע קונה קנין מעות, ואיזה נ"מ יש בין חד תרעא לתרי תרעי, אע"כ כחילוק דרש"י דבתרי תרעו דקאמר היינו כשלקח ע"מ לקבל לאחר זמן ומטעם דאמדינן דעתו דהוה כהתנה בהדיא שיכול לחזור, ואתי שפיר, מ"ש רש"י בדף מ"ז דלוקח אינו יכול לחזור אם יוזל, היינו בסתם קנייה שלקח ע"מ לקבל מיד, ומצד עצם הקנין ודאי דס"ל לרש"י שנגמר המקח לגמרי שאין יכול עוד לחזור וזה ברור ואמת, ולבד שאין סתירה מש"פ דהתם על רש"י, אדרבה יש ראיה מפורשת לחילוקו של רש"י, דאלת"ה אלא בכל מקום שנשתנה השער אין מי שפרע, א"כ יקשה מהא דב"מ (דמ"ט ע"א) גבי עובדא דרב כהנא דאע"ג דנשתנה השער איכא מי שפרע, וא"כ גם הסוגיות יסתרו, דהא בדף ע"ד קאמר דבתרי תרעי ליכא מי שפרע, אע"כ כחלוקו של רש"י דדוקא היכי שלקח ע"מ לקבל לאחר זמן אמרינן דבתרי תרעי חוזר ולא בסתם קנייה, שלקח ע"מ לקבל מיד, וכ"כ בשמ"ק שם בישוב קושיא זאת, הרי שיטת רש"י מוכרח מן הש"ס. היוצא לנו דלר"ת יכול לחזור בתרי תרעי בכל אופן, ולרש"י כשלקח ע"מ ליטול לאחר זמן דוקא. ובנשרף שיש הפסד לגמרי גם רש"י מודה דיכול לחזור וכמו שבארתי ודו"ק:
שוב ראיתי דיש לקיים הבנת התוס' ברש"י דס"ל לרש"י שבכל אופן אין יכול לחזור בהוזל, והוא ממ"ש רש"י (ב"מ דמ"ח ע"ב) בד"ה מכל מקום, כלומר אף לפי פורעניות העתידה כו' עכ"ל, ותמוה מאוד למה דחק רש"י לפרש מכל מקום דברייתא באופן דחוק כ"כ, ולא ניחא לו כמו שפי' הש"ס גופא שם (דף ע"ד) דהאי מ"מ אתי לרבות שאפי' לוקח יכול לחזור, ולמה לרש"י לבקש טעמים אחרים, ובע"כ כפי' התוס' דרש"י סובר דלר"ש לעולם אינו יכול לחזור ואפי' בהוזל נמי, וא"כ יקשה הש"ס דדף ע"ד דקאמר להדיא דבתרי תרעי לא אמר, וצ"ל דרש"י ס"ל כיון דהש"ס לא קאמר כן כ"א בדרך דחוי וספק, אבל אליבא דאמת אמרינן שאפי' בתרי תרעי נמי אינו יכול לחזור לר"ש, אלא דלפ"ז יקשה דהא בש"ס התם הביא לזה הוכחה ומכלל דהאמת כן הוא, לזה הקדים רש"י בדף מ"ח לפרש שאליבא דאמת גם ההוכחה, אינה, דהא ההוכחה דהתם מברייתא דדף מ"ח, והכי קאמר התם דאלת"ה מי שפרע לר"ש לית ליה בלוקח וכ"ת ה"נ והתניא אעפ"י שאמרו טלית כו' מ"מ, מאי, מ"מ לאו לאתויי לוקח ע"ש, לזה כתב רש"י שאין מוכרח אליבא דאמת דהאי מ"מ אתא לרבות לוקח, די"ל דבלוקח באמת לא משכחת מי שפרע והאי מ"מ דברייתא הוה פירושו לפי פורענות העתידה, ואחרי דמ"מ דברייתא לאו לרבויי לוקח אתא, א"כ נסתר הוכחת הש"ס ושפיר י"ל דאפי' בתרי תרעי אינו יכול לחזור, ולכך בדף ז"ח דר"ש הוא דקאמר להאי דינא ואליבא דאמת הא ס"ל שאין הלוקח יכול לחזור לעולם אפי' בתרי תרעי נמי וכמ"ש התוס'. וא"כ אי"א לפרש דהאי מ"מ לרבות לוקח דהא בלוקח מי שפרע לית לי' אליבא דאמת, והוכרח רש"י לפרש האי מ"מ כפירושו וזה נכון. ומזה יש ראיה גדולה למה שהבינו התוס' דשיטת רש"י מחולק עם ר"ת, ורש"י סובר שאפי' בתרי תרעי אינו יכול לחזור לר"ש, ואפ"ה אין סתירה מב"מ דע"ד דקאמר בתרי תרעי מי אמר דהתם בדרך דחייה וספק קאמר וכמו שכתבתי ודו"ק היטב בכ"ז. ולפי כל האמור צ"ע מה שהמחבר לא הזכיר שיטת ר"ת דגם מפני זולא יכול הלוקח לחזור, וכן מה שלא זכר שיטת רש"י ובעה"מ שדוקא קודם ביאת האונס יכול לחזור ולאחר שכבר בא האונס א"י שוב לחזור:
סעיף ז' במחבר הנושא ונותן בדברים כו' וכל החוזר בו כו' הרי זה ממחוסרי אמנה. ופסק בזה כברייתא ור' יוחנן (ב"מ דמ"ט) דדברים יש בהם משום חסרון אמונה, והנה במשנה דר"פ הפועלים מעשה בר"י בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים הלך והשכיר ולא פסק להם מזונות וכשבא אצל אביו ואמר לו אפי' אם אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו אי אתה יוצא ידי חובתן כו' אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד רשב"ג אומר א"צ הכל כמנהג המדינה, וברש"י שם בד"ה עד שלא התחילו במלאכה כתב דאין כאן אלא דברים ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ע"כ, והקשה הב"ח הא בפ' הזהב מבואר דיש בדברים משום חסרון אמנה, ונ"ל דבפ' הזהב גופא מוכח דטעמא דר' יוחנן בן מתיא הוא משום דס"ל דברים אין בהם משום חסרון אמנה, דמעיקרא פריך התם בפ' הזהב לרב דסובר דברים אין בהם משום חסרון אמנה ממתני' דר' שמעון אומר כו' הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו ומשני תנאי הוא דאשכחן תנא דפליג, והביא ממתני' דהפועלים דר' יוחנן בן מתיא הוא דפליג וסובר שאין בהם משום חסרון אמנה ע"ש, הרי מבואר דטעמא דר' יוחנן בן מתיא דס"ל דברים אין בהם משום חסרון אמנה, ונהי דדחי התם אח"כ דמר' יוחנן בן מתיא אין ראיה דשאני התם דהפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו כו'. היינו רק לשנויי לר' יוחנן קאתי דלא יקשה לר' יוחנן דסובר דברים יש בהם משום חסרון אמנה ממתני' דר' יוחנן בן מתיא, משום דאיהו מצי לפרש דטעמא דר' יוחנן בן מתיא הוא משום דפועלים לא סמכא דעתייהו, וכן כתב בשמ"ק שם דלשנויי לר' יוחנן קאתי, אבל אליבא דרב בע"כ טעמא דר' יוחנן בן מתיא משום דאין בדברים משום מחוסרי אמנה, ומשו"ה פי' רש"י לטעם זה שהוא האמת אליבא דרב, ואין לומר דאכתי יקשה על רש"י כיון דאליבא דר' יוחנן דקי"ל כוותיה טעמא דר' יוחנן בן מתיא משום דפועלים לא סמכו דעתם, א"כ למה לא פרש"י כן, די"ל דלרב בע"כ הוה טעמו משום דאין בדברים משום חסרון אמנה, דאל"ה יקשה עליו ממתניתין דר' שמעון כנ"ל. ולר' יוחנן לא הוה ודאי דטעמו דר' יוחנן בן מתיא לא הוה משו"ה, דאפי' נפרש דטעמו הוה משום דאין בדברים כו' לא יקשה על ר' יוחנן מסוגיא זאת, כיון דשפיר אשכח תנא דס"ל נמי כוותי' והוא ר' שמעון דלעיל, ורק משום דשמא לא ניחא לר' יוחנן להעמיד דבריו כתנאי קאמר התם דר' יוחנן מצי לאוקמי שגם ר' יוחנן בן מתיא כוותי' ס"ל וטעמו משום דפועלים לא סמכו דעתייהו, אבל אין זה מוכרח דטעמו משום הכי הוה, כיון דלרב הוה ודאי דטעם דר' יוחנן בן מתיא משום דאין בדברים כו', ולר' יוחנן אין הכרח להיפך, משו"ה בחר רש"י לפרש טעמא דר' יוחנן בן מתיא משום דאין בדברים כו' דאין ספיקו של ר' יוחנן אלים כודאי טעם דרב, ואמנם הא קשיא לי לפרש"י דטעמו הוא משום דאין בדברים כו' בע"כ צ"ל דר' יוחנן בן מתיא רצה לפחות להם כעת אפי' ממנהג המדינה, ולא רק כסעודת שלמה בשעתו לא רצה ליתן להם, אלא . אפי' כסעודת כל אדם כדרך פועלים לא רצה ליתן, דאי רק אסעודת שלמה היה מקפיד, מה ראיה הוא מהכא דאין בדברים משום חסרון אמנה, הא אפי' אי נימא דבדברים בעלמא שייך חסרון אמנה, הכא רשאי לחזור, דהא אפי' בנשתנה השער נמי מותר לחזור, וכ"ש דהכא דאינו יכול כלל לעמוד בדבורו כיון דצריך לעשות להם כסעודת שלמה בשעתו וכמ"ש בשמ"ק (פ' הזהב), ומדפי' דהכא הוה טעמא משום דאין בדברים חסרון אמנה בע"כ דגם מסעודת שאר פועלים דעלמא נמי היה רוצה לפחות, וכן משמע נמי מלשון דאמר ע"מ שאין לכם עלי אלא פת וקטנית דמשמע אף שהם פחותים מסתם מזונות דפועלים, וא"כ יקשה מה דאמר אח"כ רשב"ג לא היה צריך לומר הכל כמנהג המדינה, הא צריך היה לומר להם מפני שרצה לפחות גם ממנהג המדינה, וצ"ל משום דמשמע מדבריו שגם על סעודת שלמה נמי מוכרח לומר להם, ע"ז פליג רשב"ג דלא היה צריך לומר ע"ז, אבל במה שרצה לפוחתם נמי ממנהג המדינה גם לרשב"ג צריך היה לומר, וכן מוכח להדיא בגמרא שם דרשב"ג פליג רק על מה דס"ל לר' יוחנן בן מתיא דהכא כיון שלא הוצרך לתנאי והתנה, לטפויי מזונות קא מכוון, ופליג רשב"ג ואומר דאפ"ה הכל כמנהג המדינה ע"ש. ועוי"ל והוא הנכון, דהנה בעיקר הדין אי בתרי תרעי יש משום חסרון אמנה, אף שהרמ"א כתב בסמוך דאין בזה חסרון אמנה, לא מוסכם הוא מכל הפוסקים ופליגי בזה, הרז"ה עם הרמב"ן, הרז"ה סובר דאין בזה משום חסרון אמנה ומביא ראיה ממ"ש בב"מ (דף ע"ב) לגבי מי שפרע אימור דאמרינן הכי בחד תרעא בתרי תרעי מי אמר, וכמו דלענין מי שפרע אמרינן דבתרי תרעי אין מי שפרע. ה"נ לענין מחוסר אמנה הוה הדין כן, והרמב"ן דוחה טענתו וס"ל דגם במי שפרע לא מפלגינן בין חד תרעא לתרי תרעי, והתם בב"מ דע"ב הוה הכוונה, דכיון דקנה הסחורה ע"מ ליקח לאחר זמן, להכי ודאי דאתרעא זילא פסיק, והנה לעיל בסמוך הוכחתי מלשון רש"י דדייק לפרש התם משום דפסק עמו ליקח לאחר זמן, מכלל דס"ל נמי כהרמב"ן ועיין מה שכתבנו שם, וכיון דלשיטת רש"י לא מפלגינן כלל בזה ואפי' בתרי תרעי נמי יש משום חסרון אמנה, ממילא א"צ לדחוקי דר' יוחנן בן מתיא רצה לפוחתם אפי' ממנהג המדינה, דשפיר י"ל דממנהג המדינה לא רצה לפוחתם, ורק אסעודת שלמה היה מקפיד, ואפ"ה הביא בפ' הזהב ראיה מכאן דאין בדברים משום חסרון אמנה, לא היה רשאי לחזור אפי' הכא דהוה כנשתנה השער, דלא מפלגינן כלל בזה לשיטת רש"י, ולפ"ז אתי דברי רשב"ג כפשוטן:
סעיף י' במחבר מי שהיה לו חוב כו' הרי זה כמו שנתן דמים, עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' ק"צ) בזה, ובביאור דברי הרמב"ם דסובר מלוה קונה במכר:
שם ברמ"א ויש חולקין ואומרים כו' אפי' לא מחל לו לגמרי רק שהרויח לו זמן הפרעון וא"ל יקנה לי חפץ שלך בהאי הנאה הוה כנותן מעות, ולכאורה קשה דכיון דריבית הוא ואם יתבע הלוקח שהוא המלוה את המוכר בדין שיתן לו הפרוטה שהבטיח לו בעד הרחבת הזמן לא היה מחויב לשלם לו, ואם ריבית קצוצה הוא, היינו כשקצץ לו תנאי הזה בשעת הלואה, אז גם כשכבר נתן לו המוכר את הפרוטה יכול להוציא ממנו בדין, ובאם בשעת הלואה לא התנה זה רק אח"כ אמר לו שירחיב לו הזמן בעד הנאת הקנין, דבכה"ג אינו אלא אבק ריבית, ובאם כבר נתן לו הפרוטה לא היה יכול להוציא ממנו בדיינין, מ"מ לכתחלה ודאי דאין מחויב לשלם לו, וא"כ לא יהיב לו לוקח למוכר מידי ובמה חל הקנין, ונראה דאכתי יש הנאה למוכר דנהי דהלוקח לא היה יכול להוציא ממנו הפרוטה של הרחבת הזמן מ"מ אם תפס הלוקח גם המוכר לא היה יכול שוב להוציא ממנו כמ"ש בב"מ (דף ס"ז) אכל טפי לא מפקינן מיני') ואפי' אם היה זה ריבית קצוצה. שהתנה עמו לתנאי זה בשעת הלואה, שאז היה יכול המוכר להוציא ממנו בדיינין, אכן היינו דוקא אם ירצה לתבוע ממנו בדין אבל מעצמו אין מחויב להחזיר וכמ"ש הט"ז (יו"ד סי' קס"א) לדייק מדברי רש"י דהא דריבית קצוצה יוצא בדיינין היינו דוקא אם תבעו הלוה בחייו שיחזיר לו ע"ש, ולכן י"ל דהקנין היה בהך הנאה שאין יכול הלוקח שוב לתפוס, ובריבית קצוצה נמי מקנה לו בהך הנאה שלא יוצרך לתבוע ממנו כשיותפס ממנו, דאם אין הקנין חל אם תופס הלוקח הפרוטה בעד הרחבת הזמן אין מחויב להחזיר מעצמו רק כשהמוכר יתבע ממנו, והשתא שנותן לו הנאה זאת בעד הקנין, הלוקח כבר נסתלק וקבל בעד ההרחבה ולא מהני שוב תפיסתו, והנאה הזאת שוה פרוטה לפני המוכר דלא ניחא לו לעבור על התנאי שפסק להקנות לו חפצו בשביל ההרחבה, ועוד לילך עמו לדין ולתבוע ממנו כשיתפוס ממנו, והשתא שע"י חלות הקנין מרויח הנאה הזאת מה שלא יועיל תפיסת הלוקח וגם אם יעיז לתפוס יהא מחויב מעצמו להחזירו, והנאה הזאת שוה פרוטה ושפיר חל הקנין בעד הנאה זאת:
והנה בקצוה"ח הקשה דהא כתב הרמ"א לקמן (סי' ר"ט) דמקח הנעשה באיסור כגון פוסק עד שלא יצא השער ליתא במי שפרע וא"כ דהא דאיסור ריבית הוי איסור תורה אמאי מקבל מי שפרע ע"ש, ואולי יש לחלק דהתם הוה איסור בגוף המכירה משא"כ הכא דגוף המכירה כדינו והאיסור הוא מצד ריבית, בכה"ג לא חשיב כמקח באיסור וכעין מ"ש הסמ"ע והש"ך לקמן (סי' ר"ח) לחלק בכה"ג, אכן באמת צדקו דברי הקצוה"ח, דמה סברא הוא שיהיה מחויב לקיים המקח וליתן לו ריבית בידים, דגם אבק ריבית אין לתת לכתחלה, והיאך נימא לו אנן שיקיים המקח דבזה הוה כנותן בידים, ועיין בתשובת ר"מ אלשי"ך סי' ע"ה ובשמ"ק (ב"מ דס"ה) הביא תשובת רבינו האי שהמוכר לחבירו פירות ביותר מדמיהן משום אגר נטר וקנה אותם באחד מדרכי ההקנאה אין המקח מתבטל ע"ש, הרי דדוקא כשקנה באחד מקנינים הגמורים, אבל שיהא הקנין חל ע"י הנאה דאגר נטר גופא לא שמענו ואין זה סברא וכמו שביארתי: