חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות מקח וממכר · סימן רג
סעיף א' במחבר אין צ"ל אם אין מקפיד לידע שווי החפץ שנוטל בחליפין כו' חוץ ממטבע שאינו נקנה כו', וקשה לי דהא הרמב"ם בפיה"מ (קדושין דכ"ח) כתב דהא דמטבע אין נעשה חליפין היינו דוקא כשקפיד על המנין ועל החשבון דבזה י"ל דדעתא אצורתא ועבידא דבטלה אבל כשלקח דנרים באומד וא"ל אלו חליפי חפץ פלוני מהני ע"ש, וא"כ הכא דמיירי בשאין מקפיד לידע השווי, איך מסיים בזה חוץ ממטבע, הא בכה"ג כשאין מקפיד אפי' מטבע נמי, ואמנם למה שבארתי לעיל (סי' קצ"ה) דהרמב"ם לא קאמר דבאומד מהני כ"א כשהחליפין הללו הם דמי תשלומיו ואין בו דין אונאה אפי' ימצא פחות או יותר, אבל במקום שצריך להחזיר לו אח"כ דמי תשלומיו סובר דלא מהני מטבע אפי' כשאינו מקפיד בשעת מעשה ע"ש מילתא בטעמא, ולפ"ז הכא דמיירי שאח"כ יחזיר לו בעד שווי החפץ וכמ"ש הסמ"ע סק"ב משו"ה כתב שפיר חוץ ממטבע:
שם חוץ ממטבע שאין נקנה כו', עיין מה שכתבתי בסמוך סעיף ג' דיש פנים שלענין נעשה גם מטבע מהני:
בסמ"ע ס"ק ב' כתב דבאומר שזהו דמי תשלומים אפי' בתורת דמים הוא קונה כמו בהיו בידיו מעות בלא מנין ע"ש, ולא הוצרך לטעם זה דהוה כמעות שאין מקפיד, אלא בלא"ה היכי דנתן לו שוה כסף קונה בתורת ומים דדוקא מעות מזומן גזרו דמעות לא יקנה אבל בשוה כסף דהוה מלתא דלא שכיחא לא גזרו וכמו שהארכתי בחדושנו לעיל (סי' קצ"ח) ע"ש:
שם ברמ"א וטובת הנאה לאו ממון ואינה נקנית בחליפין, ובש"ך ס"ק א' השיג ע"ז מסתמא דש"ס (קדושין דכ"ז) דעובדא דר'. גמליאל בתורת אגב הקנה להם המעשר, הרי דמעשר אע"ג דאין לבעלים אלא טובת הנאה אפ"ה נקנו באגב, והוה"ד בחליפין ע"ש, וטעמו דמדמי חליפין לאגב הוה ודאי מסתמא דש"ס (ב"מ די"א ע"ב) דקאמר אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין ה"נ אינה ממון לקנות באגב ע"ש, הרי להדיא דהש"ס מדמה אגב לחליפין וכל מה דנקנה בחליפין נקנה באגב, והוה"ד להיפך. ומינה למד הש"ך דכיון דטובת הנאה הוה ממון לקנות באגב מכלל דנקנה נמי בחליפין, וראיתי מקשים דמה הוכחה הוא זה, דלדידן דקיי"ל אין מטבע נקנה בחליפין, ואגב קרקע נקנה, א"כ י"ל מטבע יוכיח דבחליפין אין נקנה ובאגב נקנה, וה"נ טובת הנאה אע"ג דבאגב נקנה מ"מ בחליפין אין נקנה, אכן נ"ל דלק"מ, דבטעם דמטבע אין נעשה ונקנה בחליפין מבואר בש"ס משום דדעתו אצורת וצורתא עבידא דבטלה, ופרש"י שם דלא הוה דבר מסוים כמו נעל ואנן דומיא דנעל בעינן שיהא דבר מסוים, ולטעם זה ודאי דלק"מ, דבאמת מטבע הוה גופו ממון וראוי לחול עליה קנין, ורק החסרון דמטבע הוא משום שאין דבר מסוים, ולהכי בחליפין דבעינן דבר מסוים מגזה"כ דנעל, לא מהני במטבע, אבל לענין קנין אגב אין שום חסרון במטבע וראוי לחול קנין, משא"כ בטובת הנאה דהחסרון הוא מחמת שאין גופו ממין ואין ראוי לחול קנין ע"ז, ודאי דנימא דכמו שקנין חליפין אין ראוי לחול, הוה"ד נמי קנין אגב אין ראוי לחול, אלא אפי' לפי' הרשב"א שהשיג שם על רש"י משום דלטעם דרש"י אכתי יקשה למה אין נקנה בחליפין, דהא דוקא לענין נעשה בעינן דבר המסוים ומשו"ה פי' דצורתא עבידא דבטלה והו"ל כדבר שאין גופו ממון ואין בו ממש שיהא ראוי לחול עליו קנין חליפין דומיא דאותיות ע"ש, ולטעם זה היה ראוי לומר לכאורה שגם באגב אין ראוי לקנות, אכן באמת שגם לפי"ז אי אפשר לומר כן, דאיך אפשר כלל לומר שמטבע אין נופו ממון משום דצורתא עבידא דבטלה, הא עצם המטבע בלא הצורה יש בה נמי שווי ממון, ואם נפסלה צורתה יש לה דין ממון גם לאקנויי בחליפין, וא"כ בשביל שיש עליה צורה ויוצאת בהוצאה תאבד שויה, ועוד דאם באמת אין בה ממש, א"כ במקח וממכר אמאי קונה ע"י מעות, נימא נמי כיון דצורתא עבידה דבטלה הוה כמו אין בו ממש, ובע"כ הנכון בזה כמ"ש הנמוק"י (ב"מ דמ"ו) שדוקא לענין חליפין כיון דמקפיד בהן ורוצה את המטבע בעצמה שתהיה בעין, וכיון שרצונו דוקא בצורה והצורה מצד עצמה הוה ודאי אין בו ממש, משא"כ כשמקבלו בתורת דמים דהתם לא מקפיד שיהיה בעין הוה שפיר גופו ממון ע"ש, וא"כ כ"ש לענין קנין אגב הוה גופו ממון, דמ"מ עצם המטבע הוה גופו ממון, ולהכי במטבע דעצמה הוה ממון גמור ורק שיש עליה גם הצורה שאין בה ממש, שפיר מחלקינן בין חליפין לאגב, דבחליפין כיון שמקפיד רק על הצורה אין ראוי לחול ע"ז קנין סודר, אבל באגב שאין מקפיד על הצורה ודאי דהוה ממון וראוי לחול קנין, משא"כ בטובת הנאה, דעצם הדבר אין בה ממון שפיר אין לחלק בין חליפין לאגב, ושום קנין אין ראוי לחול ע"ז וכהש"ך וק"ל:
בסמ"ע ס"ק ג' דבר שאינו כלי ואינו בעלי חיים נכלל בשם פירות, עיין בחדושנו לעיל (סי' קצ"ה) שהוכחתי שיטת רש"י לנכונה דגם בעלי חיים הוה פירי ע"ש בארוכה:
סעיף ג' במחבר אבל המטבעות של כסף או של זהב כו' הרי כולם דמים כנגד שאר מטלטלים כו' ואין אחד מהם נקנה בקנין ולא נעשה קנין, והנה שיטת רב האי גאון אינו כן אלא דסובר דזהב הוה פירי לכל דבר ומיקני נמי בחליפין אפי' מטבע של זהב, וכל הראשונים שהביאו דברי רה"ג דחו דבריו מן הסוגיא דב"מ (דף מ"ה) דפריך התם למ"ד אין מטבע נעשה חליפין ממתני' דתני הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין וש"מ מטבע נעשה חליפין, ולדברי רה"ג דזהב פירי הוא נמי לגבי חליפין, היכי שמעת מינה דמטבע נעשה חליפין, הא זהב פירי הוא, עמ"ש בזה הרמב"ן ז"ל במלחמות ובשמ"ק (ר"פ הזהב), ולחמר הנושא אענה גם את חלקי בזה. הנה לאחר העיון בדברי הראשונים נמצא שכוונת חלוקות יש בכוונת רב האי גאון, דמלשון הרי"ף בסוגיא שם משמע שרה"ג לא קאמר דפירא הוא לענין חליפין כ"א דוקא לענין שיהא נקנה בחליפין ולא לענין שיהא נעשה חליפין, דבכל הפעמים שהביא הרי"ף את דבריו לא הביא כ"א דוקא לענין דמיקני ולא אשתמיט להזכיר שגם נעשה ע"ש היטב, ואכן מלשון השמ"ק נראה שהבין דרה"ג גם נעשה חליפין ס"ל, וכן משמע להדיא מלשון הרמב"ן המובא בשמ"ק וז"ל פה קדוש וכו' ואפי' כשתמצא לומר פירא הוה לענין דמים לענין חליפין לא מקנה דדעתו אצורתא וכ"ש שאין נעשה חליפין כו' עכ"ל, הרי מדהשיג עליו גם בנעשה חליפין מכלל דרה"ג סובר שגם נעשה, ושם בסמוך כתב עוד בטעם דרה"ג וז"ל שמפני כך חשבו זהב כמטבע לענין חליפין כו' דהא לאו מטבע הוא כלל ועביד חליפין כדברי רה"ג ע"ש. הרי להדיא שכתב דלרה"ג גם עביד חליפין, והנה להבנת הרי"ף שרה"ג מודה דאין נעשה חליפין ודאי דשפיר מקשה התם ממתני' דהזהב קונה את הכסף, ולס"ד דמיירי בחליפין הרי משמע דזהב נעשה חליפין, ובע"כ דמשום חשיבות המטבע הוא דאי משום חשיבות הזהב הא לא הוה כ"א פירא, ובודאי דרב ולוי לא ס"ל דפירא עבדי חליפין וכמ"ש התוס' בב"מ שם שזה אין סברא דר"נ יפלוג ארב ולוי, אלא דמ"ד דמטבע נעשה חליפין אפי' לר"נ נמי מועיל דמטבע הוה כמו כלי וכמ"ש התוס', ומ"ד דאין מטבע נעשה חליפין ס"ל דמשום דצורתא עבידא דבטלה גרע עוד מפירי ושפיר מקשה ממתני', ולק"מ על רה"ג, דהא אפי' לדידי' מטבע זהב אין עושה חליפין ופירא לא הוה כ"א לענין נקנה ומדקאמר במתני' שגם עושה חליפין בע"כ דמשום חשיבות המטבע הוא. וקשה למ"ד אין מטבע נעשה חליפין:
אלא דאפי' להבנת הרמב"ן דרה"ג סובר דזהב גם עושה חליפין נמי י"ל עפמ"ש בחדושנו לעיל (סי' קצ"ה) דחם כי טעם דרב פפא דצורתא עבידי דבטלה הוא טעם על שניהם, על אין מטבע נעשה וגם על אין נקנה, מ"מ סברת וכוונת הטעם הזה אין מתפרש שוה בשניהם, דטעם דשייך באין נעשה ליתא באין נקנה וכן להיפוך, דגבי אין נעשה יתפרש כוונת טעם דרב פפא דצורתא עבידא דבטלה, היינו שעי"ז לא הוה כדבר מסוים ושלם ולא הוה דומיא דנעל, וטעם זה לא שייך כלל באין נקנה, דהא לענין נקנה לא בעינן נעל, ובע"כ דבאין נקנה יתפרש הכי כוונת רב פפא דכיון דבחליפין מקפיד שהחפץ יהיה בעין, וכיון שדעתו אצורתא וזה עביד דבטיל ממילא לא ישיג החפץ שרצה בו ולא חל בקנין, והנה הא ודאי כשאנו דנין לענין דין דאין נעשה, דמשום ביטול הצורתא הוה החפץ כאינו שלם, טעם זה שייך גם במטבע של זהב כמו בשארי המטבעות, דגם במטבע של זהב כשהיתה עם הצורה היתה שלימה יותר, ובבטול הצורה נתבטל השלימות ולא הוה נמי דומיא דנעל, אבל כשאנו דנין לענין אין נקנה, בזה יהיה חלוק מטבע זהב משאר מטבעות, דבשארי מטבעות עצם המתכות אין לה שווי גדול, ובכמה מטבעות אין לה שווי כלל, ובע"כ דעיקר חפצו היה משום הצורתא, ואם הצורה תתבטל לא ישיג החפץ שרצה בו, ושפיר אין נקנה, אבל מטבע של זהב, שעצם המתכות בלא הצורה יש לה נמי שווי גדול, לא שייך לומר שעיקר דעתו היה רק אצורתא, שודאי עיקר דעתו היה אעצם הזהב, דחשיבות הצורה אינה עיקר לעומת חשיבות הזהב, ולזה גם כשתתבטל הצורה אכתי ישאר עיקר החפץ שמקפיד היה עליו ושפיר נקנה הוא בחליפין, ולפ"ז א"ש דברי רה"ג, דהנה בס"ד דסוגיין דהיינו סוברים שמ"ד אין נעשה הוה דוקא אין נעשה, אבל אקנויי מיקני וכדקאמר הכי רב פפא להדיא אח"כ דאפילו למ"ד אין נעשה אבל אקנויי מיקני, וא"כ בע"כ שטעם דרב פפא מתפרש מטעם דע"י ביטול הצורה לא נחשב כדבר מסוים וכפרש"י, דאי מטעם השני שלא ישיג החפץ שמקפיד עליו הוה"ד שאין נקנה נמי, וכיון שבע"כ הטעם הוא משום דלא הוי דומיא דנעל, א"כ אפי' במטבע של זהב נמי שייך האי טעמא, וגם בזהב צריך להיות הדין דאין נעשה, ולהכי שפיר מקשה ממתני' דקתני הזהב קונה, אבל אליבא דאמת שרב פפא חזר וס"ל שגם אין נקנה, וא"כ הוה בע"כ הטעם משום שאין משיג חפצו שהקפיד בו, וטעם זה לא שייך בזהב, להכי ס"ל לרה"ג דזהב קונה ונקנה כיון דטעם דדעתו אצורתא לא שייך במטבע של זהב, ואע"ג דבחדושנו לעיל (סי' קצ"ה) כתבתי דטעם דרש"י דלא הוה דומיא בנעל נשאר גם לפי המסקנא בהא דאין נעשה, דבזה לא שייך לומר שמקפיד הוא דוקא על החפץ שיהיה בעין כיון דקנין סודר קני ע"מ להקנות הוא וכל הקנין אינו כ"א לפי שעה, וא"כ בע"כ דבאין נעשה הוה הטעם משום דלא הוה דומיא דנעל, אפ"ה אין מזה תפיסה על רה"ג, די"ל דרה"ג סובר כשיטת התוס' (קדושין ד"ו ע"ב) דגם בקנין סודר אי בעי לתופסה מצי מיתפס וכסברת רב אשי בנדרים (פ' השותפין) וא"כ גם לענין אין נעשה מקפיד הוא על החפץ שיהיה בעין, וטעם דרב פפא שוה הוא בשניהם לפי המסקנא, דלרש"י מוכרחים אנו לדחוקי ולומר דטעם דרב פפא חלוק הוא, באין נעשה, משום דלא הוה דומיא דנעל, ובאין נקנה, משום דאין משיג חפצו שהקפיד עליו, ולרה"ג טעם שניהם שוה משום דלא ישיג החפץ שנתן דעתו עליו, וממילא דבזהב דלא שייך כן ס"ל דנעשה וגם נקנה, וכ"ש דאתי שפיר לשיטת הרי"ף דבנעשה מודה רה"ג דאין נעשה, דלפ"ז מצי סובר רה"ג דק"ס קני ע"מ להקנות הוא ודו"ק:
ועוי"ל דלמסקנא דאמרינן שאין נקנה נמי קאמר רב פפא, וא"כ בע"כ מתפרש טעם דר"פ משום שלא ישיג החפץ שנתן דעתו עליו, וטעם זה לא שייך לגבי נעשה כיון דבלא"ה הדר אח"כ סודר למארי', שפיר י"ל דבאמת גם שארי מטבעות נעשה חליפין, דהא עיקר הוכחת הפוסקים דמטבע אין נעשה חליפין הוא משום דמ"ד נקנה אתותב ממתני' דעומד בגורן, וגם רב פפא דבתראה הוא הדר בו וס"ל שאין נקנה, ומדאין נקנה כ"ש דאין נעשה, וא"כ היינו דוקא לסברתם דאין נעשה הוה כ"ש מאין נקנה, אבל למה שכתבתי שפיר י"ל דבנקנה הוא דאין נקנה כיון דמקפיד על החפץ ואין משיגו להכי אין חל הקנין, אבל לגבי נעשה דלא שייך זה כיון דבלא"ה הוה הסודר רק לפי שעה, י"ל דגם ר"פ מודה דנעשה חליפין. ועיין מה שכתבתי שם לעיל דכן מוכח מן הש"ס דלא אתותב כ"א על דין דאין נקנה אבל על נעשה לא אתותב, ואי נימא דאין נעשה כ"ש הוא א"כ יותר הו"ל לאותיב על אין נעשה וכאשר הקשו הראשונים באמת, ולמה שכתבתי יתיישב, דדוקא על אין נקנה הוא דאתותב אבל על אין נעשה לא אתותב כלל, דאין נעשה לא הוה כ"ש מאין נקנה, ואדרבה טעם דאין נקנה מסתבר טפי, וא"כ בלא"ה א"ש דברי רה"ג דסובר שזהב נעשה חליפין כיון דגם שארי מטבעות נמי עושים חליפין, ובנקנה נמי אע"ג דשארי מטבעות אין נקנה, מ"מ זהב חלוק משארי מטבעות וכמו שכתבתי:
שם ברמ"א ולפיכך המייחד מעות כו'. עיין בט"ז ונתיבות ועיי' מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' קצ"ה) באריכות:
סעיף ט' במחבר אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקע ועל גבו החוב לא קנה כו', הן לכאורה דעת רש"י הוא דלא כהמחבר אלא שגם חוב נקנה באגב, דכן יש להוכיח ממ"ש בכתובות (דנ"ה ע"ב) בהא דאמרי בי רב מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין ארכבי' אתרי רכשי כו' הרי הוא כמתנת שכ"מ שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתי לפלוני, וברש"י ד"ה מתנת שכ"מ בסוה"ד כתב וז"ל דאילו גבי ברי לא זכה בה משום קנין דאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע ע"כ, והרי התם בחוב מיירי כדאמר הלואתי לפלוני ואפ"ה כתב רש"י דבאגב נקנה, וכן הבינו התוס' שם בכוונת רש"י, אכן באמת נראה דגם רש"י סובר שאין חוב נקנה באגב, דסברא הוא שאין הקנין על מה לחול, ומרש"י דהתם אין ראיה, דבתוס' שם ד"ה שאם הקשו עליו בתרתי, חדא דא"כ לא הול"ל הלואתי לפלוני אלא מעותיו לפלוני הואיל דטעמא משום מטבע, ועוד דאפי' אגב קרקע דמטבע נקנית אין הלואה נקנית ע"ש. ונ"ל דחדא קושיא מתורצת בחבירתה והוא משום דבאמת היה אפשר לומר דין מחודש בזה דזה דהלואה אינה נקנית באגב היינו דוקא היכי שההלואה אינה תו בעין דכבר הוציאה בהוצאה, אבל כשהוא עדיין בעין ביד הלוה מהני אגב, דכל עיקר הטעם דבחוב לא מהני אגב כתבו התוס' דסברא הוא דאיך יהנה קנין על דבר שאינו בעין, וא"כ לא שייך זה כ"א בחוב שכבר הוציאו ואינו בעין, אבל אם הוא אכתי בעין למה לא יהנה הקנין, וגם מהראיות שהביאו התוס' אין ראיה, די"ל נמי התם מיירי בחוב שאינו בעין, ולפ"ז י"ל דרש"י סובר דבחוב בעין מהני אגב ואין מקום עוד לקושית התוס', דמ"ש רש"י דנקנה באגב, אין כוונתו בחוב שאינו בעין, אלא בחוב שהוא בעין, דאין דין הלואה עליו אלא הרי הוא כשאר מטבע, דעכ"פ אגב בעינן, וזה יהיה שיטת פירושו, דבשכ"מ אפי' בהלואתו לפלוני, כלומר בהלואה גמורה שכבר הוציאה נמי מהני, ובברי לא מהני בשום הלואה אפי' כשהוא עדיין בעין שאז אין דינה תו כהלואה אפ"ה קנין חליפין לא מהני ובעינן קנין אגב, והא שכתב שאין מטבע נקנה כ"א באגב, לרבותא דברי קאמר, פי' אפי' כשיצא מכלל הלואה מ"מ אגב בעינן, ובברי לא מהני בקנין חליפין, ולפ"ז יצא הדין דבחוב בעין מהני אגב, ועפי"ז אפשר אולי להשוות דעת הפוסקים דהמרדכי שהביא דחוב נקנה באגב וכמ"ש הרמ"א בשמו לעיל (סי' ס"ו) מיירי בחוב בעין, והנך פוסקים דסברי דאין נקנה באנב מיירי בחוב שאינו בעין ולא פליגי אהדדי:
ואלא דיש לדחות הוכחה הזאת שכתבתי מרש"י דכתובות, דאפי' אי נימא דרש"י סובר שגם בחוב בעין נמי לא מהני אגב נמי יש ליישב דברי רש"י מקושית התוס' עליו, דהא עכ"פ משכחינן בהלואה שמהני אגב, כגון בעסקא שהוא פלגא מלוה, ומהני שם קנין אגב אפי' בהאי פלגא דמלוה, דמשום דאסור להוציאה כמבואר בב"מ להכי מהני בה אגב כמ"ש בנמוק"י פ' הגוזל קמא ובהגהות מרדכי שם וכן בקצוה"ח לעיל (סי' ס"ו) וכיון דאשכחינן צד שגם בהלואה מהני אגב, להכי הזכיר רש"י טעם זה ולומר דבברי לא מהני בשום הלואה בעולם אפי' בעסקא, דלא מיבעי בהלואה גמורה ודאי דלא מהני, שבזה גם אגב לא מהני, אלא אפי' בעסקא שהיא יצאה מכלל הלואה דעלמא משום דאסור להוציאה, אפ"ה לא מהני בברי, דמ"מ מכלל מטבע לא יצאת ולא עדיפא ממטבע אחרת דלא מהני בה קנין חליפין, אלא קנין אגב, ומיושבות שני קושיות התוס' חדא בחבירתה, דודאי בהלואה גמורה לא מהני אגב, אלא אפי' בהלואה כזאת שיצאת מכלל הלואה דעלמא כגון בעסקא. מ"מ מכלל מטבע לא יצאת ולכה"פ אגב בעינן, והמפרשים נתלבטו בכוונת רש"י והעלו שדעתו שגם בהלואה מהני אגב, ולמה שכתבתי אין ראיה, דאו שרש"י כתב התם בחוב בעין כסברתי או בעסקא, ויש להביא ראיה שרש"י סובר דלא מהני אגב בחוב דעלמא, דבמס' ב"מ (דמ"ו ע"א) בעובדא דרב פפא הוה מסיק בי' זוזי, לא גרס רש"י הוה מסיק' אלא ה"ג הוה לי' זוזי, והיינו משום דלגרסת מסיק, מוכח מהתם דבחוב מהני אגב, ומשו"ה מחק רש"י לגרסא זאת וגרס שהוי' דלגרסא זאת המעות פקדון ומשו"ה הקנה לו אגב קרקע, ומדמחק לגרסא דמסיק מכלל דסובר באמת שבחוב לא מהני אגב, ואע"ג דמשום זה לא היה צריך אכתי למחקו דהא י"ל דמיירי התם שהוא מסיק ממנו חוב כזה שנתן לו בעסקא שבזה ודאי מהני אגב וכמו שכתבתי, וכן יישב באמת בהגהות מרדכי לגרסא דמסיק מ"מ י"ל דרש"י סובר לדוחק דמיירי בכה"ג ומשו"ה בחר יותר למחוק לגרסא "דמסיק" אבל עכ"פ מדמחקו מוכח שסובר דבחוב לא מהני אגב, וממ"ש בכתובות אין ראיה והנכון ברש"י כמו שתרצנו בזה ודו"ק:
סעיף י' ברמ"א החליף מעות ומטלטלין או מעות וקרקע ביחד י"א הואיל וחליפין אינן קונין במעות נתבטל כל הקנין כו' וי"א דקיים אצל הקרקע ובטל אצל המעות, טעם דעה ראשונה דדמי לקני את וחמור דלא קנה כלל, ודעה בתרייתא דלא דמי להתם דחמור לאו בר קנין הוא אבל מטבע נקנית במשיכה והגבהה ובתורת חצר וכמ"ש הסמ"ע בשם המרדכי ע"ש, ולכאורה יש להביא ראיה להך דעה בתרייתא דהוא רבינו שמחה שבמרדכי שם, ממ"ש בקדושין (ד"ז ע"ב) בעי רב פפא בתך ופרתך בפרוטה אחת, דמשמע הא אמר בתך ופרתך בשתי פרוטות מהני, ואמאי תיפוק לי' דהוה קני את וחמור דהא פרה אינה נקנית בכסף, אע"כ דכיון דפרה אית לה נמי קנינים אחרים לא דמי לקני את וחמור דלא שייך גבה קנין כלל וכסברת רבינו שמחה ואלא דיש לדחות ולומר דהתם לאו משום דפרה בת קנין הוא, דבאמת אין בזה שום עדיפות ומעלה מה שהיא בת קנין, והקושיא שבהתם יתורץ עפ"י סברא האחרת שבמרדכי שם, דדוקא בקני את וחמור דהמקנה הקנה לשני קונים הוא דפליגי אי קנה או לא, משא"כ כשהקונה הוא אחד ורק שקונה שני דברים שבאחד מועיל הקנין ובאחד אין מועיל כמו קרקע ומטבע בחליפין, בזה אמרינן מיגו דקנה דבר המועיל בקנין זה קונה נמי הדבר שאין מועיל בו, ולפ"ז התם נמי דקונה בתו ופרתו שהקונה הוא אחד, ורק דברים הנקנים הם שנים אמרינן דמיגו דקונה לבתו קונה נמי לפרה בכסף: