חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות מקח וממכר · סימן רב
סעיף א' ברמ"א הקרקע בשכירות ומטלטלין במתנה, ובקרקע, שאולה כתב רבינו ירוחם דלא קנה, והש"ך הביא מדברי התוס' דב"מ דגם בשאולה קונה באגב, ועיין בקצוה"ח ודגמ"ר שכתבו דמתוס' אין ראיה דשם קאי הסוגיא שר' גמליאל הקנה בתורת חצר ואינו ראיה לאגב ע"ש, וכבר הקדימם בשמ"ק בשם הריטב"א ע"ש:
סעיף ב' במחבר אעפ"י שאינם צבורים בתוכה, הנה בקדושין (דף כ"ז) פשיט בש"ס דלא בעינן צבורין ממעשה במדוני אחד שהיה בירושלם ועמו מאה צאן ומאה חביות כו' וקנה בית סלע כו' ואי אמרת דבעינן צבורין קרקע בית סלע למאי חזי ע"ש, ולכאורה משמע דהצאן והחביות היו בביתו שבמדון רחוק מן ירושלים, דאם היו עמדו בירושלים א"כ מאי נפ"מ במה שהודיע לנו שהיה מדוני, אכן באמת אי אפשר לומר דהמטלטלין היו במדון, דא"כ מאי מוכיח דלא בעינן צבורין משום דבית סלע למאי חזי, הא אפי' אם הקרקע שקנה כעת סמוך לירושלים היה כר נרחב להעמיד בו כל הצאן נמי מוכח דלא בעינן צבורין כיון דהמטלטלין הנקנות לא היו כלל כאן במקום הזה, א"נ דהצאן והחביות היו עמו יחד בירושלים סמוך לאותו הבית סלע שקנה, ולכן לא היה אפשר להוכיח כ"א מכח דבית סלע למאי חזי, וגם זה צ"ל דהצאן והחביות היו עומדים בסמטא או ברה"ר דאל"ה למה הוצרך לקנות הבית סלע ולהקנות אגבן המטלטלין, הא הו"מ להקנות אותו המקום גופא שעומדין עליו, ואפי' אם אותו הקרקע לא שלו היה אלא בשאלה או בשכירות, הו"מ נמי להקנות למשך ימי שאלתו ושכירותו, דהא קיי"ל דבקרקעות השוכר רשאי להשכיר, דדוקא במטלטלין אין השוכר רשאי להשכיר משום דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר כמבואר לקמן (סי' ש"ז), א"ו דבסמטא ורה"ר היו עומדים שהמקום אינו ראוי לקנין, וגם זה אין להקשות על הש"ס גופא מנ"ל באמת דהמטלטלין היו עמו בירושלים. יותר נוח היה לפרש דהיו עומדים במדון כפשטא דברייתא מעשה במדוני, והא דהוצרך לקנות בית סלע סמוך לירושלים ולא הקנה לו אותו המקום שעמדו עליו המטלטלים, היינו משום דאותו המקום רחוק היה מירושלים ואי אפשר היה לקנותו בחזקה, ובכסף ושטר נמי אי אפשר היה לקנותו די"ל דלא היה נמצא שום אדם שרוצה ליתן הכסף או לטרוח בכתיבת השטר, ולכך הוכרח לקנות הבית סלע סמוך לירושלים שאפשר היה לקנותו בחזקה, וממילא קנה נמי את הקרקע הרחוקה מירושלים שעמדו שם המטלטלין כדין מוכר עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהם דקנה כולם, אבל באמת בעינן צבורין, ומנ"ל להש"ס דלא בעינן צבורין, וי"ל משום דלשון דברייתא טפח לפלוני ועמו מאה צאן משמע דהקנה לו המטלטלין אגב אותו בית סלע שקנה, דאם המטלטלים היו נקנים רק אגב אותו המקום שעמדו עליו רחוק מירושלים, א"כ בקניית הבית סלע לא היה בזה שום קנין אגב, וכיון שמפורש בברייתא דהאגב היה ע"י הבית סלע מכלל דהמטלטלים היו עומדים נמי בסמוך לו, ושפיר הוכיח דלא בעינן צבורין:
שם בש"ך ס"ק ג' כתב דבר חידוש שאין חצר קונה אלא כשהוא כבר חצירו ואח"כ הכניס המטלטלין לתוכו משא"כ במקום דחצירו ומתנתו באים כאחד ע"ש, וכ"כ לעיל (סי' קצ"ח), ולפי שהאחרונים הרבו להרעיש על הש"ך שדבריו המה נגד כמה סוגיות הש"ס וכמ"ש המח"א וקצוה"ח לעיל (סי' קצ"ח) וכאן צריך אנכי להאריך בכדי שלא לשוויה למאור עינינו הש"ך כטועה בכל הנהו סוגיות, קושיא הראשונה הוא מסוגיא דב"מ (די"א ע"ב) דמוקי רב פפא דעת אחרת מקנה. ופרש"י שר"ג הקנה בתורת חצר, אע"ג דהמעשרות היו מונחים שם מקודם וקניית החצר והמטלטלים באים כאחת ואפ"ה קנה, וי"ל דבאמת צריך להבין טעם סברת הש"ך, דמאיזה סברא נאמר שבכה"ג לא יועיל החצר. ואפשר לומר דהיינו משום דבכל קנין בעינן לשני פעולות, להוציא מרשות המקנה, וגם להביא לרשות הקונה, ושני פעולות הללו צריך לעשותן לשם קנין, ובשלמא אם מקודם קנה את החצר ואח"כ הכניס המטלטלין לרשותו, הרי בהכנסת המטלטלין לרשותו עושה שני הפעולות כאחת, דבלקיחה שלקחן ממקום שהונחו שם הוציאן מרשות המקנה, ובהכנסתן לחצירו הביאם לרשותו, אבל אם היו המטלטלים מונחים בחצר הזה מקודם, א"כ נהי דעכשיו מונחים ברשות הקונה כיון דהוא קנה החצר, אבל מי הוציאן מרשות המקנה אחרי שמונחים עתה כמו שהיו מונחים מקודם ולא נעשה בהם שום פעולה לצורך הוצאתן מרשות בעלים, ומשו"ה לא קנה, זהו הנ"ל בטעם וסברת הש"ך, ולפ"ז לא יהיה דינו של הש"ך כ"א במטלטלים שיש להן בעלים והקונה צריך להוציאן מרשות בעלים, אבל בדבר הפקר שא"צ כ"א להכניסן לרשותו, מהני אפילו כשמונחים מקודם בחצר הזה כיון דעכשיו הם ברשות הקונה, ולפ"ז מיושב גם העובדא דר' גמליאל הנ"ל, דכיון שאין לבעלים במעשרות הללו אלא טובת הנאה, וסוגיא דהתם קיימא דאמרי' טובת הנאה לאו ממון הוא, וא"כ אין בהם שום חזקת ממון לבעלים והוה כמו הפקר וכמ"ש רש"י שם, וא"כ הוצאה מרשות בעלים לא נצרך שם וא"צ כ"א להכניס לרשותו ומשו"ה מהני אפי' בכה"ג, והנה בתשובת ברית אברהם כתב נמי דבדבר הפקר לא שייך סברת הש"ך מטעם אחר, והיינו דמה בכך דבא בבת אחת מ"מ כיון שמונח החפץ בחצר רגע אחת אחר שזכה בחצירו תקני לו חצירו, אלא הטעם כיון דבשעת הקנין לא זכה מפני שבא בבת אחת ואח"כ לא הקנה לו החפץ, ולפ"ז בדבר הפקר אפשר שיזכה לו החצר רגל אחת אח"כ ע"ש, ואם כי בעיקר טעמו בסברת הש"ך מפני שאין יכול לקנות שני ענינים כאחת צריך עיון, מ"מ עכ"פ בין לסברתי בין לסברתו, בדבר הפקר לא שייך סברת הש"ך, וא"כ בעובדא זאת שאין לו כ"א טובת הנאה דהוה כמו הפקר שפיר מהני גם בכה"ג:
קושיא השניה שהקשה הקצוה"ח על הש"ך מהא דב"מ (ד"ט ע"ב) גבי משוך בהמה וקני כלים דאמרינן חצר מהלכת ומסיק והלכתא בכפותה, ולשיטת הש"ך מאי משני דמיירי בכפותה, הא אפילו בכפותה לא מהני לדברי הש"ך כיון דבאים בבת אחת, ונ"ל ליישב דהנה בלא"ה נתקשו הרבה ראשונים בסוגיא דהתם אמאי לא קנה הכלים במשיכת הבהמה, דהא במשיכת הבהמה מושך גם הכלים, וגם בתוס' שם הקשו כן ותי' משום שאין משיכתן שוה, דמשיכת הבהמה שהולכת מעצמה לא שייך בכלים שמשיכתן ע"י גרירה ע"ש, ולפ"ז בבהמה כפותה שהבהמה נמי אינה הולכת מעצמה, ומשיכתן שוה כעת למשיכת הכלים, דשניהם בגרירה, היה ראוי שפיר לקנות הכלים במשיכת הבהמה, הן אמנם שהרא"ש שם הרגיש בזה וכתב שגם בכפותה לא מהני כיון שסתם קניית בהמה ע"י הילוך ע"ש, ואמנם דוחק לומר כן, כיון דס"ס בהמה זאת אין קנייתה ע"י הילוך, ונראה יותר דהתוס' מפרשים דבכפותה איה"נ דקנה הכלים במשיכת הבהמה, וכן מצאתי בשמ"ק להדיא ע"ש התוס', דעל קושית התוס' שהקשו אמאי נקט משוך בהמה זו ולא נקט קני כתב בשמ"ק וז"ל פי' ע"כ הא דמיבעי לי' משוך בהמה זו לא איירי בכפותה דא"כ הוה כמו משוך קופה ופשיטא דקנה אלא ודאי לא איירי בכפותה א"כ ליבעי נמי קני כו' עכ"ל, הרי להדיא דבכפותה קונה הכלים מטעם משיכה, והא דמסיק התם והלכתא בכפותה, ופרש"י הא דפשיטא לו דכי אמר קני בהמה וקני כלים קני, ומשמע לפי"ז דבעיא דמשוך הוא גם בכפותה, דרק בקני הוא דפשיטא בכפותה, אבל במשוך, מיבעי גם בכפותה, התוס' לא יפרשו כן, דבלא"ה תמוה מאוד הלשון והלכתא בכפותה, כיון דעל הבעיא לא קאי והבעיא לא איפשטא וכמו שהקשו המפרשים, אלא התוס' יפרשו דהא דמסיק והלכתא בכפותה קאי גם על הבעיא דמשוך, פי' שדוקא באינה כפותה מיבעי במשוך, משום דמשיכתן אינן שוות, אבל בכפותה פשיטא שגם במשוך קנה כיון שמשיכתן שוות, וכן פי' בהגהות ח"מ ע"ש. ולפ"ז לפי' התוס' יהיה הקנין בכפותה מטעם משיכה ולא מטעם חצר, ויישבתי בזה נמי הקושיא המפורסמה שהקשו בסתירת דברי התוס' מגיטין לב"מ, דבגיטין (דף כ"א) כתבו התוס' דכפות וישן בעינן, והתוס' הוא מרא דשמעתתא שס"ל דישן נמי בעינן, ואילו בב"מ שם לא הזכירו מזה דבעינן ישן. ועיין מזה בב"י כאן ובסמ"ע בסמוך שחילקו בין עבד לבהמה, ולמה שכתבתי לק"מ דהתוס' יפרשו בב"מ דהקנין בכפותה אין זה כלל מטעם חצר אלא מטעם משיכה, משו"ה לא הזכירו ישן, אבל אי הוה מטעם חצר פשיטא דהוה צריך גם ישן, ועכ"פ זה ברור דהתוס' סוברים דבכפות קונה מטעם משיכה וכמ"ש בשמ"ק והגהות ח"מ, א"כ לק"מ על הש"ך מהתם לפירוש התוס', ועיין מה שכתבנו בחדושנו בסמוך סעיף ט':
ועוד נ"ל דאפי' לפרש"י והראשונים דבכפותה הוה הקנין מטעם חצר, נמי יש ליישב, דהא כבר כתבתי להקשות דבאמת למה לא מהני משיכתה של הבהמה לקנות הכלים, כיון דבכפותה קנינם שוה, ותי' הרא"ש דחוק, והנכון כמ"ש הרשב"א משום כיון דא"ל משוך בהמה וקני כלים שעליה ולא א"ל משוך כלים שעליה ש"מ דקפידה הוא דלא בעי דליקנינהו לכלים במשיכה עד שיהיה ברשותו ממש ולהכי קא"ל שיקנה הכלים מחמת הבהמה, דאז הוו מונחים ברשותו ממש ע"ש, ולפ"ז מאי איכפת לן אם החצר והקנין באים כאחת, הא למה שכתבתי לעיל הטעם דבאו בבת אחת לא מהני אף שעתה מונחים ברשות הקונה, דמ"מ כיון שלא הוציאם מרשות המקנה לשם קנין לא מהני, והכא דבאמת ע"י המשיכה הוצאו מרשות מוכר וברצון המוכר לשם קנין, ורק דגלי דעתו שכל זמן שלא יבואו לרשות הלוקח לא יקנה, וא"כ כיון שעתה הרי הם ברשות הלוקח שפיר קנה, דהא יש כאן הוצאה מרשות מוכר והכנסה ברשות לוקח, ואפי' לשיטת הרא"ש דמשיכה דבהמה לא מהני כלל לגבי כלים, מ"מ בצירוף החצר מהנו, כיון שס"ס אתעביד מעשה בהוצאתן מרשות מוכר, ולא דמי להיכי שהמטלטלים מונחים בחצר מעיקרא שלא אתעביד בהו שום מעשה לצורך הוצאה מרשות בעלים ודו"ק:
וקושיא השלישית שהביאו האחרונים מגיטין (פ' הזורק) דע"ז דאמרי' התם גיטה וידה באים כאחד, ודאי שאין ענין כלל לסתור דברי הש"ך, ופשוט כמ"ש החת"ס (חחו"מ סי' ס"ו) דהתם החצר היה מכבר שלה רק שהבעל היה מעכבו, ועתה סלוק רשות הבעל וקניית הגט באין כאחת, ולא קניית החצר. אלא דאכתי נשאר הקושיא שהקשיתי מגיטין (דף כ"א) דאמרינן התם כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו, ופרש"י דהוה לי' האי עבד כחצירה וגיטה וחצירה באו לה כאחד, והא התם הוה החצר של בעל ואפ"ה אמרינן גיטה וידה באים כאחת, ולא שייך תירוץ החת"ס וגם שארי התירוצים דלעיל לא שייך בזה, ותמהני על האחרונים שהרעישו על הש"ך מכמה סוגיות, ולא הזכירו הסוגיא הזאת אשר אין עליה תשובה מתשובות הנ"ל, וביותר אני תמה על החת"ס שהוכיח מרש"י דפי' הזורק דסובר כהש"ך דבבאים כאחת לא מהני לקנין, ואיך נעלם מאתו מ"ש רש"י להדיא יען דכ"א דהקנין הוה משום דגיטה וחצירה באים כאחת, ולכן נ"ל לתרץ שני הקושיות גם מגיטין דכ"א וגם מדף ע"ז, דודאי היכי דבעינן קנין לא מהני כשבאו בבת אחת וכסברת הש"ך דלא מהני לקנות שני דברים כאחת, רק בגט שאני דלא בעינן כלל שתקנה הגט, אלא דבעינן שהגט ינתן לרשותה, דאי בגט נמי משום קנין הוא היכי מצי לקנות בע"כ וכי היכן מצינו דאדם קונה בע"כ, וכן הוכיח התורי"ד דחצר בגט לאו משום קנין הוא, ואלא הטעם דרבי רחמנא חצירה בגט, מפני שניתן לרשותה ע"ש, וכיון דלאו משום קנין הוא לא קנה כאחת שני קנינים, דלא קנתה אלא החצר וממילא הוה הגט ברשותה ומהני וזה ברור בעזה"י ועיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' ר"ן) מזה באורך:
ואלא דיש להוכיח דרש"י ותוס' אינם סוברים כהש"ך, דבב"ק (די"ב ע"א) מוקי לברייתא דהחזיק בעבדים קנה מטלטלין דמיירי בעודן עליו, ורש"י ותוס' מפרשים דהקנין הוה מטעם חצר, והתם קניית החצר והמטלטלים באים כאחת, ומהש"ס גופא לא יקשה על הש"ך, דהוא יפרש דקנין דהתם הוה לא מטעם חצר אלא מטעם משיכה, דבמשיכת או בהגבהת העבד קונה נמי להמטלטלין, אבל מפרש"י ותוס' יקשה, אכן למה שכתבתי לעיל דהש"ך לא קאמר אלא במטלטלים שיש להם בעלים אבל בהפקר מהני אפי' כשמונחים מקודם, א"כ י"ל דמיירי התם שזוכה בעבדים וכלים שעליו מן ההפקר ומשו"ה מהני נמי מטעם חצר:
סעיף ח' במחבר החזיק בעבדים לא קנה הקרקעות, הטעם דבמילי דרבנן עבדי כמטלטלי וקנין אגב אינו אלא דרבנן וכמ"ש התוס' (ב"ק די"ב), ויש להקשות על דבריהם ממה שכתבו התוס' גופייהו בקדושין (ד"ה ע"א) בד"ה שכן פודין דאיכא למיפרך מה לקרקע שכן קונין מטלטלים אגבן, הא התם דעל קדושין דאורייתא פריך מנלן, שפיר מצי למילף מקרקעות ולא מצי למפרך מה לקרקעות שכן קונים מטלטלים אגבן, דהא מה"ת לא קנה באגב, ופרכא שאינה אלא דרבנן ודאי שאין לפרוך כדמוכח התם דקאמר וכסף אין מאכיל והאמר עולא ד"ת ארוסה כו' אע"ג דמדרבנן אין מאכיל לא חשיב פרכא, ושוב מצאתי בס' תהלת יעקב למוהריט"א בתוס' דרבנן אות א' שקדמוני בקושיא זאת והוכיח מכח זה שדוקא במכר דאיכא קנין מעות הוה אגב רק דרבנן, משא"כ במתנה דליכא מעות הוה אגב דאורייתא לכו"ע ע"ש, אכן דעת הרמב"ם היה נ"ל לכאורה להוכיח דאינו מחלק בהכי, אלא דבכ"מ קנין אגב אינו אלא דרבנן ואפי' היכי דליכא מעות, דבקדושין (דף ז') הוה ס"ד דאשה נקנית בתורת אגב וכדאמר התם א"כ הו"ל נכסים שיש להן אחריות נקנין עם נכסים שאין להם אחריות, ולכאורה יש להבין איך ס"ד דקנין אגב מהני באשה, א"כ אמאי לא תני לה במתני' דקדושין בהדי שארי קנינים שהאשה נקנית בהם, ובמתני' הא אשה נקנית בשלש דרכים תנן וד' לא תנן, אלא די"ל דמשום דאגב אינו אלא דרבנן, והיכי דאיכא קנין מעות ודאי דאינו אלא מדרבנן, וממילא דבקדושין כיון דאיכא קנין כסף אינו אלא דרבנן, ולכן לא חשיב לה התנא, דכ"ש הוא ממה דמתרץ בריש קדושין תנא מילתא דכתיבה בהדיא קתני ומלתא דלא כתיבה לא קתני, וא"כ כ"ש אגב שאינו אלא דרבנן ומשו"ה לא חשיב, אלא דאכתי יקשה לשיטת הרמב"ם (פ"א מהלכות אישות) דקדושי כסף אינו אלא דרבנן, א"כ לדידי' יקשה למה לא תני במתני' אגב, דליכא לתרץ לדידי' דכיון דבקדושין איכא קנין כסף הוה אגב דרבנן, דהא לדידי' ליכא לקנין כסף מדאורייתא וממילא דאגב יהיה מה"ת, אע"כ דהרמב"ם סובר דאפי' היכי דליכא כסף נמי הוה אגב רק מדרבנן, אכן שוב חזרתי דלשיטת הרמב"ם כ"ש דיקשה דליתני אגב, דלו יהיה שאינה אלא דרבנן הא קתני נמי כסף שאינו נמי אלא דרבנן. אלא ודאי כמ"ש המ"מ שם דגם קדושי כסף הוה מה"ת ומה שכתב. מדברי סופרים מיישב שם ע"ש:
והנה האחרונים הקשו עוד על שיטת התוס' דאגב אינו אלא דרבנן, א"כ בב"מ (די"א ע"ב) בעובדא דר"ג וזקנים דקאמר התם דר"ג מטלטלי אגב קרקע הקנה, וכיון דאגב אינו אלא דרבנן איך יוצא ידי ביעור מדאורייתא ע"י קנין שהוא דרבנן וכמ"ש התוס' (ב"ק דק"ד) לענין פדיית מע"ש בעינן שהמעות יהי' קנוי לו גם מה"ת, ועיין בקצוה"ח ס"ק ה'. והנה בעיקר הדין אם קנין דרבנן מועיל לדאורייתא כבר האריכו בזה האחרונים ז"ל ומחלוקת הוא באה"ע (סי' כ"ח) בין רבינו ירוחם עם הב"י, וגם אנכי הארכתי בזה בתשובה ולא פה המקום רק מה שנוגע לכאן, הנה על עובדא דר"ג ודאי דלק"מ, דהא הרמב"ם (פ"א מהלכות תרומות) כתב דבכל ימי בית שני לא היה תרומות ומעשרות כ"א מדרבנן כיון שלא היה ביאת כולם, וא"כ הביעור שהיה אז הוה נמי מדרבנן, ור"ג וסייעתו שהיו בבית שני שאין הביעור אלא דרבנן משו"ה מהני נמי קנין דרבנן, אלא אי קשיא הא קשיא על הרמב"ם שכתב להלכה (פי"א מהלכות מע"ש) דמי שהיו פירותיו ברחוק מקום מזכה אותם ע"י אגב קרקע, ואיהו כתב זה אף לעתיד כשיבנה בית השלישי ב"ב דאז יהיה מדאורייתא וכמ"ש להדיא (פי"א מהלכות תרומות), ואיך יקיים מצות ביעור ע"י קנין דרבנן, ובמנחת חינוך הרגיש בזה ע"ש. ונראה ליישב עפמ"ש האחרונים דאפי' מאן דסובר דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, היינו להוציא מחזקת בעלים, דלהוציא מחזקתו אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת מפני שהוא בקום ועשה, אבל היכי דליכא חזקת ממון וכגון בדבר הפקר מהני קנין דרבנן אף לדאורייתא, ולכן במעשר דעיקר הממון אינו של בעלים אלא דיש לו טובת הנאה, ומה שיש לבעלים טובת הנאה לא מיקרי זה חזקת ממון לשיטת הרמב"ם שכתב (פי"ב מהלכות תרומות) דאפי' לאחר הרמה אם שאסור לכהן ליקח שלא מדעת בעלים מ"מ אם לקחו שלא מדעת הבעלים זכה בהן ואין מוציאין מידו. וה"ה בטור (יו"ד סי' של"א), וכ"ש לסברת רש"י בב"מ שכתב דלמ"ד טובת הנאה אינה ממון הלה הפקר. וכיון דהרמב"ם ס"ל דטוה"נ אינה ממון והוה הפקר ודאי דליכא חזקת ממון ומשו"ה ס"ל דמהני גם לדאורייתא, וכן בש"ס התם אליבא דעולא מתרצי' דאגב קרקע הקנה דסובר טוה"נ אינה ממון, ומה שקשה לפי"ז כיון דהרמב"ם ס"ל טוה"נ אינה ממון, א"כ אינה ממון נמי לקנות באגב, עיין בקצוה"ח לקמן (סי' ער"ה) מ"ש בזה, ועוי"ל עפמ"ש לעיל בשם הקוה"י דאפי' אי אמרי' דאגב הוא רק דרבנן, זהו במכר דאיכא קנין מעות וע"כ אגב הוה דרבנן אבל במתנה דליכא מעות הוה אגב דאורייתא, א"כ התם במתנה דקנין מעות לא שייך הוה אגב מה"ת ודו"ק:
סעיף ט' במחבר והוא שיהיה ישן, דאל"ה אין זה חצר המשתמרת לדעת האדון, וקשה לי דהא בב"מ (ד"ט ע"ב) בסוגיא דמשוך בהמה וקני כלים הקשו הראשונים למה לא קנה הכלים במשיכת הבהמה ותי' משום שאין משיכתן שוות דמשיכת הבהמה שהולכת מעצמה לא שייך בכלים שמשיכתן ע"י גרירה, אבל בבהמה כפותה שאין הבהמה נמי מהלכת מעצמה ומשיכתן שוה כעת למשיכת הכלים דשניהם בגרירה שפיר קונה הכלים במשיכת הבהמה וכמו שכתבתי לעיל בריש סימן זה, והנה מה דקאמר הכא החזיק בעבדים קנה מטלטלין, בע"כ דלא מיירי שקנה את העבד בחזקה ממש, דהא חזקה דעבד היינו שעשה בו מלאכה סכו נעלו הגביהו לרבן כמבואר לעיל (סי' קצ"ו), ובכפות לא שייך חזקה זאת דכפות היינו בע"כ שידיו ורגליו כפותים דאי רק כפות ברגליו, א"כ אכתי אינו משתמר בחצר, דיכול להשתמש מן החצר גם על ידיו, ובכפות ידיו ורגליו אי אפשר שיעשה מלאכה, ומה חזקה שייך בזה, ובע"כ דהחזיק דקאמר היינו שתקפו ומשכו אליו וקנאו במשיכה דלשון כרפיק אין מוכרח לפרשו על חזקה דוקא, דלשון זה יתפרש שהחזיק ותפס בו לקנותו, אבל עצם הקנין היה בדבר אחר וכמ"ש בב"מ (ד"י ע"א) ראה את המציאה כו' ובא אחר והחזיק בה, דהתם ודאי לא מתפרש לשון והחזיק, בחזקה ממש, דמטלטלין הא אין נהנים בחזקה, וכיון שכן דהחזיק דקאמר הכא מיירי נמי בכה"ג שתפס בו וקנאו במשיכה, או דמיירי שהגביה לעבד דנמי קנה דהא דאמרי' דהגביה לו רבו לא קנאו היינו כשהוגבה מכחו אבל כשהגביהו בידיו ודאי קנה דלא גרע ממשיכה וכמ"ש הנתיבות לעיל (סי' קצ"ו), וא"כ גם המטלטלין יוכל לקנות ע"י משיכה הזאת כיון דמיירי בכפות שמשיכתן שוה, וקשה לי אפוא למה הצריך המחבר להוסיף דבעינן נמי ישן. כיון דהקנין יוכל להיות לא מטעם חצר אלא מטעם משיכה, וצ"ל משום דיסבור כשיטת הרא"ש דאפי' בכפות נמי אין קונה המטלטלין במשיכת העבד כיון שסתם משיכת עבד ע"י הילוך וכמ"ש בסמוך בסעיף י"ד, ובע"כ דהקנין הוה מטעם חצר, אלא דאכתי יקשה דהתוס' ב"מ סוברים דבכפות קונה גם במשיכת הבהמה ואפ"ה בעבד הזכירו נמי דבעי' ישן, ובזה נדחה נמי מה שכתבתי לעיל בריש הסימן ליישב סתירת דברי התוס' דבגיטין הזכירו ישן ובב"מ גבי בהמה לא הזכירו ישן דהיינו משום דבב"מ קונה מטעם משיכה ולא מטעם חצר, והא בב"ק דאפשר נמי לפרש מטעם משיכה ואפ"ה הצריכו ישן דוקא, ואולי משום דמשיכת בהמה כפותה שוה למשיכת כלים דדרכה בגרירה ומשיכת עבד אפי' כשהוא כפות אין דרכו בגרירה כמשיכת כלים ואכתי אין משיכתן שוה, ובע"כ מטעם חצר ולכן מצריך דוקא ישן ודו"ק, ועיין בנתיבות שהקשה דהא בעינן עומד בתוכה דוקא ולא בצדו, עיין מה שכתבנו לעיל (סי' ר') מזה, ואפשר ליישב גם כאן:
והנה בחדושי רעק"א הקשה למ"ש התוס' (ב"מ ד"ט) בד"ה ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממני לה, והקשו התוס' אע"ג דרכוב כמהלך, ותי' הכא חצר משום יד איתרבאי והוה שפיר דומיא דיד דמינח נייחא וממטי לה עם גופו, ולהבנת התוס' דהחסרון דמהלך הוא מה שהחצר הוה נייד, ולכן כשמהלך ע"י דבר אחר אין זה חסרון ולא מיקרי חצר מהלך, א"כ נותן ביד עבדו אמאי מיקרי חצר מהלך הא היד מינח, אע"כ דהיד והגוף חד הוא, אלא דמה דאמרינן מה ידה שאין מהלך, היינו דאין מהלך מהקונה, דבכל מקום שהוא מהלך שם הקונה, משא"כ חצר מהלכת דמהלך גם מהקונה ע"ש, והנראה מדבריו שהבין דחסרון דמהלך אינו משום דהחצר נייד, אלא מה שהוא מהלך מהקונה, אכן לענ"ד א"א לומר כן. דא"כ מה פריך התם מנתן לתוך חיקה וקלתה דאמאי הוה מגורשת דהא חצר מהלכת הוא, ומאי קושיא הא התם מיירי שהקונה דהיא האשה נושאת הקלתה עמה, וא"כ אין החצר מהלך מהקונה, ולדברי רעק"א שרק ע"ז קפדינן מאי מקשה כלל מקלתה, וכן בספינה מיירי נמי שבעל הספינה יושב נמי בספינה, וכן יקשה דמאי משני ספינה מינח נייחא ומיא דקא ממטי כיון דחסרון דמהלך הוא משום שמהלך מהקונה, מאי נ"מ אם מהלך מעצמו ממנו או מהלך ע"י דבר אחר, דהא תינח אם החסרון הוא מחמת שהחצר נייד, שפיר משני דספינה עצמה אין נייד כלל ורק מיא הוא דממטי, אבל כשהחסרון הוא מחמת שאזיל מהקונה אין נ"מ בזה, ואפי' אם מחמת דבר אחר מהלך ממנו כיון דס"ס מהלך הוא מהקונה, חצר מהלך הוא דמיקרי, ולכן נ"ל דבזה דאמרינן חצר דומיא דיד בעינן נלמוד מזה שני הפרטים הללו, היינו שגוף החצר לא יהיה מהלך ונייד, וכן שמהקונה לא יהלך, כמו יד דאית בו הני תרתי, ולא קשה תו מנותן ביד עבדו, דהכא אע"ג דהלוכו מחמת דבר אחר, ומצד עצם החצר לא הוה מהלך, מ"מ כיון המהלך מהקונה משו"ה לא קנה, וגבי קלתא וספינה דהחסרון דמהלך מהקונה ליכא התם כיון דבשניהם מיירי דגם הקונה איכא עם החצר, דבעל הספינה הא יושב נמי בתוכה, וכן האשה שנושאת הקלתה הוה הקונה עם החצר וכמ"ש, ומחמת חסרון דמהלך מהקונה לא היה קשה כלל מספינה וקלתה, אלא דאע"ג דחסרון זה ליכא התם, מ"מ אכתי לא הוה דומיא דיד משום דנייד מעצמו, ע"ז משני ספינה מינח נייחא, וכיון שאזלא ע"י דבר אחר והוה שפיר דומיא דיד בשני הפרטים דמעצמו אין נייד וכן מהקונה לא יהלך, וכן מה שהקשה תו רעק"א דא"כ הגוף עצמו מהלך מחמת עצמו ואמאי מהני בנותן גט על גופה, התם נמי אבר אחד מהגוף לא יוכל להלך, והלוך האדם בא בהשתתפות כל האברים יחד, וא"כ אותו האבר שנותן עליו הגט אין נייד מעצמו ומינח נייחא וממטי לה ע"י הגוף והוה ממש כמו יד ודו"ק היטב:
סעיף י"ג במחבר ויש מי שאומר דבמציאה אם אומר אני מושך בהמה זו לקנותה ואת הכלים שעליה קנאם אפי' אינה כפותה, כ"כ הרא"ש (פ"ק דב"מ) והטעם כיון דהוא בעיא דלא איפשטא בש"ס ולכן במציאה דאין לה מרא קמא קנאה המושך מספיקא והוה הוא מרא קמא לכך אם תפסו אחר מוציאין מידו משא"כ במקח וממכר מוקמינן בחזקת המוכר שהוא המרא קמא, וכ"כ הרא"ש נמי (ב"מ פ"ק) גבי בעיא דגמל בהנהגה וחמור במשיכה, דכיון דמסופק איזה צד קני להכי במציאה הוה מוחזק מספק, ומוכח אפוא מדברי הרא"ש דחזקה אין תלוי כלל בקנין, ואפי' בדבר שלא היה מועיל כלל לקנות על ידו כגון חצר שאינו משתמר או חצר מהלך, מ"מ מוחזק מיהא הוה דאלת"ה א"כ אמאי מיקרי הכא מוחזק, הא הוה תפיסה שאין עמה קנין, כיון דלענין קנין אין מועיל, אין מועיל גם לענין מוחזק, וכמו שהקשה כן באמת בקונטרס הספיקות כלל ט' על הרא"ש, אע"כ דהרא"ש סובר דמוחזק אין תלוי כלל בקנין, והנה בתוס' ב"מ (ד"ח ע"ב) בד"ה מנהיג עדיף כתבו וז"ל דבש"ס שפיר הוכיח ממתני' דרכוב קונה, דאי רכוב לא קנה סברא הוא דאפי' מוחזק לא הוה ע"ש, הרי דמשמע לכאורה מדבריהם דחזקה תלוי בקנין, ודבר דלא קני לא מיקרי גם מוחזק וכן הבינו הפנ"י ומהר"ם שי"ף שם ע"ש. אלא דדבר זה תמוה וכי מה ענין מוחזק לקנין, אטו כל חזקת המוחזקים לא מיקרי מוחזק כ"א באופן שחזקתם עצמו יהיה ראוי לקנין, ולמה יהיה כן, הא כיון שהוא טוען שקנה בקנין המועיל וגם ע"י הרכיבה הוא מוחזק, איך יוכל השני לחטוף ממנו בלא ראיה ולמה לא נוכל לומר לו הבא ראיה כדין כל מוציא מחבירו, ועיין במהר"ם שם שהרגיש בזה וכתב דמשו"ה מוכח שפיר דרוכב, קנה דאל"כ לא מיקרי מוחזק לענין שנאמינוהו שהוא לבדו היה רוכב עליה מתחלה שהרי אפי' אם כדבריו כן הוא לא היה קונה ע"ש, תמיהני אם יצאו דברים הללו מפה קדוש, דממ"נ אם טוען שהקנין היה ע"י הרכיבה, א"כ איך כתבו התוס' דסברא הוא דלא הוה מוחזק ותלו זה בסברא, הא כיון דכל עיקר טענתו הוא שקנה ע"י הרכיבה, ובאם נאמר שרכוב לא הוה קנין, א"כ הרי לדבריו עצמו לא קנה כלל, ומה תלו זה בסברא, ובע"כ דטענתו הוא שלא ע"י רכיבה קנאה אלא ע"י קנין אחר, א"כ קשה באמת על הסברא, מפני איזה סברא לא יהיה נחשב כמוחזק אפי' אם רכוב לא קנה, דמה ענין מוחזק לקנין, וכן נראה גם המהרש"א שם בתוד"ה רכוב שכתב דלהכי לא הקשו משנים רוכבים משום דאיכא למימר דשניהם קרוים מוחזקים וברכיבה לחוד שניהם לא קנו, הרי דגם דעת המהרש"א שאין ענין מוחזק לקנין, ואפי' אם רכוב לא קני מ"מ מוחזק מיהא הוה, הן אמנם שכתב המהרש"א דהיינו דוקא כששניהם שווים וגם חזקת השני לא הוה קנין וכגון בשנים רוכבים, אבל באחד רכוב ואחד מנהיג שפיר כתבו התוס' דאפי' מוחזק לא הוה במקום מנהיג דקונה לחוד, והנה חילוק אנכי רואה אבל סברא אכתי איני רואה בזה, דאכתי יש להבין דמה איכפת לן אם המנהיג הוא קונה, הא לדברי הרכוב גם הוא לא קנה ע"י רכיבה אלא בקנין גמור, וא"כ למה לא נחשבו כמוחזק, אמנם לאחר העיון נראה חלוקו של מהרש"א אמת וברור ומאומת מן השכל, דהנה במשנה דריש ב"מ בבבא דזה אומר חציה שלי וזה אומר כולה שלי כו' זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביעי, הקשו התוס' אמאי שקיל כלל נימא כיון דהטוען כולה שלי הוה ודאי מוחזק והטוען חציה הוה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, ותי' שאין סברא מה שודאי בחציו זה שיועיל לחציו השני ע"ש, ועפ"ז יתיישב חילוק המהרש"א, דבשלמא כששניהם שווים כגון בשנים רוכבים, דכפי חזקתם כעת לפנינו לא נראה בשניהם שום קנין ורק שטוענים שעשו קנין טובי מתחלה, וא"כ לפני הב"ד הוה ספק עם מי משניהם הצדק, שפיר אמרינן דיחלוקו, משא"כ כשאחד רוכב ואחד מנהיג דהמנהיג הוה ודאי לפני הב"ד שעשה קנין, דהנהגה עצמו הוה הקנין, והרוכב ספק הוא אם עשה קנין אחר, הוה ממש כמו ספק ויבם שאין ספק קנין מוציא מידי ודאי קנין, ולכן סברא הוא דלא הוה הרוכב מוחזק לגבי מנהיג דעשה ודאי קנין וצדק חלוק המהרש"א:
אמנם הפנ"י ומהר"ם שי"ף כתבו דאפי' בשניהם שווים לא הוה מוחזק כ"א בדבר דלחודי' הוה קנין אבל בדבר דלחודי' לא הוה קנין לא מיקרי גם מוחזק אפי' בשנים רוכבים נמי ונסתייעו ממ"ש התוס' שם וז"ל וכן לעיל כו' התם נמי אע"ג דכמו ששניהם מוחזקים לא קנו מיקרי מוחזק כיון דאם מגביהו לחוד היה קונה עכ"ל, משמע דאפי' היכי ששניהם שווים לא מיקרי מוחזקים אלא היכי שכל אחד לחוד היה קונה בכח תפיסתו ע"ש, ולבד שאין סברא לומר כן וכמו שבארתי, גם הראיה שהביאו יש להשיב עליה, דלעיל גבי שנים שהגביהו מיירי שטוענים כן באמת שתחלת קנינם היה ע"י הגבהה, ולכך הצריכו התוס' לטעם דאם מגביהו לחוד היה קונה דאם גם בהגבהה לחוד לא קנה א"כ גם לדבריהם לא עשו שום קנין, וכן ה"נ אם היו טוענים שתחלת קנינם היה ע"י רכיבה, היה צריך גמי שהרכיבה יקנה, אבל לפי האמת שאין רצונם כלל לטעון שקנו ברכיבה, אלא שכל אחד טוען שקנה בקנין המועיל ולענין מוחזק לחוד הוה מוחזק נמי ברכיבה אע"ג דרכיבה לא הוה קנין, וכללו של דבר, לענין מוחזק לא בעינן כלל שיהא דבר הראוי לקנין, ובתוס' מיירי שבזה הוה נמי הקנין, והחילוק נראה בעיני לברור שאין מן התוס' ראיה לדברי הפנ"י ומהר"ש, ובשגם שכן מוכח להדיא מדברי הרא"ש שהבאתי דמוחזק אין תלוי בקנין, ואע"ג דמן הרא"ש דכאין אין ראיה לענין רכוב דמיירי התוס', די"ל דרכוב כיון שודאי אין מועיל לקנין אין מועיל גם למוחזק, אבל גבי בעיות דמשוך בהמה לקנותה, וגמל בהנהגה וחמור במשיכה, בזה גופא מספקינן אם מועיל לקנין והמוחזק יאמר קים לי שהוא קנין, אלא שהוא דוחק, דלסברתם לא הוה כלל מוחזק כל זמן שלא קנה ודאי, וזולת זה אין סברא כלל לומר דמוחזק לא יהיה כ"א כשעשה קנין, וראיה נמי ממ"ש המחבר לעיל (סי' קל"ח) גבי שנים שישבו בצד ערימה דמיקרו מוחזקים ע"י ישיבתם אע"ג דישיבה לא הוי קנין, אלא דאפשר לומר שישבו בתוך ד' אמות דקנה ע"י הד' אמות וכמ"ש בנתיבות שם, ועיין בקצוה"ח כאן שהוכיח נמי דמוחזק אין תלוי בקנין. ועיין בתשובת רעק"א סי' קל"ג שהוכיח מדברי הריב"ש ז"ל דתפיסה בביתו במקום שהבית לא קנה לא מיקרי מוחזק, ותמוה שלא נתעורר להביא כלל כל הדברים שכתבנו, אכן בשמ"ק לב"מ כתב נמי שדבר דלחודי' לא קנה לא מיקרי מוחזק אפי' בשניהם שווים, והרי הראינו לדעת שדין זה במחלוקת גדולה בין כמה ראשונים ואחרונים, בשמ"ק ופנ"י ומהר"ש ורעק"א כתבו דמוחזק תלוי בקנין, והרא"ש וכמה ראשונים ואחרונים סברי להיפוך ועיין מה שכתבנו עוד בחדושנו לעיל (סי' קל"ח) מזה: