חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות מקח וממכר · סימן ר
סעיף א' במחבר היו מטלטלים ברשות הלוקח, והנה המחבר דייק לכתוב היו מטלטלים, ומשמע דדוקא מטלטלים נקנה בחצר, אבל קרקע אינו נקנה בחצר, וכן הוכיחו האחרונים מסוגיא דגיטין (דכ"ב ע"א) עציץ של אחד וזרעים לאחר מכר בעל זרעים לבעל קרקע לא קנה עד שיחזיק בזרעים, ואי גם קרקע נקנית בחצר א"כ אמאי אינו קונה בעל העציץ את הזרעים מתורת חצר, דהא קיי"ל כליו של אדם קונים לו בכ"מ שיש לו רשות להניחם, והוא מתורת חצר ורשות וכמ"ש בשמ"ק בב"מ, וכיון דחזינן התם דהכלים אינם קונים את הזרעים מוכח דחצר נמי אינו קונה את הזרעים, ובע"כ משום דהזרעים הוה קרקע וקרקע אינה נקנית בחצר, ועוד ראיה מכיון דחזינן התם דהעציץ נקנה במשיכה, וזרעים אינם נקנים במשיכה כ"א בחזקה, ובע"כ הוא משום דקרקע אינה נקנית במשיכה, וכיון דקרקע אינה נקנית במשיכה חזינן דלא מהני לה יד ומכ"ש דלא מהני לה חצר, דהא חצר משום יד איתרבאי ומה שאין לו יד אין לו נמי חצר וכמ"ש התוס' (ב"ב דע"ט), וכ"כ הקצוה"ח לעיל (סי' קצ"ח) דבמקום דלא מהני משיכה לא מהני נמי חצר מטעם הנ"ל, אכן מסוגיא אחרת אפשר להוכיח להיפוך, דהנה בב"מ (דף ק"ח) איתא האי מאן דאחזיק ביני אחי כו', ורב נחמן אומר סלוקי נמי מסלקינן, וכתב שם בשמ"ק הטעם דמסלקינן לי' דכיון דהוה ההוא קרקע הפקר זכתה כל שדה ושדה הסמוכה לה במקצתה כעין חצירו של אדם שזוכה וקונה לו, הרי להדיא שגם קרקע נקנה בחצר, והסוגיא דגיטין אפשר לדחות דאין ראיה מהתם דאין נקנית, די"ל כמ"ש התוס' בב"ב פ' הספינה והכי הוא נמי שיטת הרא"ש והטור שם, דאם הכלים אינם עומדים ברשות לוקח אלא בסמטא וכיו"ב אין כליו קונים עד שיאמר לך וקני וכמ"ש הרמ"א בסמוך בסעיף ג', ולפ"ז י"ל דבגיטין מיירי שעמדו בסמטא ולא אמר לו זיל וקני ולא מהני לו כליו, וההוכחה השני' כיון דמשיכה אינה בקרקע כ"ש חצר, זה גופא אין מוכרח עוד דמשיכה בקרקע לא מהני, ומה שהוכיחו דאי משיכה מהני א"כ ליקני הזרעים במשיכת העציץ, אין מוכרח כלל, דהנה בב"מ (ד"ט ע"ב) גבי משוך פרה וקני כלים שעליה, דכל הסוגיא מיירי התם בקנין חצר, ונתקשו התוס' וכל הראשונים דליקנו הכלים מדין משיכה דהא אימשיכו להו כלים במשיכת הבהמה, והרבה תירוצים נאמרו בזה, אכן בשמ"ק שם כתב דלהכי לא מהני מטעם משיכה כיון דכלים לא נפקא מרשות מוכר דלעולם עמדו ע"ג בהמתו ע"כ, הרי להדיא דבכליו של מוכר לא מהני משיכה משום דעודן לא נפקו מרשותי', ולהכי לא מהני נמי משיכת הזרעים כיון שהם בעציץ של מוכר אבל אי לא היה בכליו של מוכר היה מהני המשיכה אפי' לזרעים אע"ג דקרקע הוא:
והנה ראיתי בתורי"ד שעל הירושלמי (ב"מ פ"ק הלכה ד') שנסתייע מתחלה מהתוס' (ב"ק די"ב) דקרקע נקנית בחצר, דגרסינן התם ודתניא החזיק בקרקע קנה עבדים התם בעומדין בתוכה, וכתבו התוס' דמטעם חצר לא קני דסתם עבדים אינם משתמרים לדעתו כו' וליכא למימר נמי מטעם אגב דהא קרקע אינה נקנית באגב כו' ע"ש. ואי נימא דקרקע אינה נקנית בתורת חצר, למה להו לתוס' לומר דלפיכך לא ניקנו עבדים בחצר משום דאינם משתמרים לדעתו, תיפוק להו דקרקע אינה נקנית בחצר, וכמו דסיימו גבי אגב, אע"כ דהתוס' סברי דקרקע נקנה בחצר. ושוב דחה זה מכח הסוגיא דגיטין שהבאנו, ולזה העלה דמשו"ה עבדים נקנים בתורת חצר אע"ג דדמיין לקרקע משום דקרקע דנייד הוא ושאני בין קרקע דלא נייד לקרקע דנייד ע"ש, ולא ירדתי לסוף דעתו דמה העלה ארוכה בחילוק זה הא בגיטין מיירי נמי בקרקע דנייד, דבזרעים הא אפשר לטלטלים ולניידם ואפ"ה לא מהני חצר, ואמנם באמת אין אנו צריכים כלל לחילוק הזה, דהתוס' לשיטתם בפ' הספינה דבסמטא לא קני כלים כ"א בשאומר זיל וקני או כשמדד, וא"כ יש ליישב בסוגיא דגיטין דמיירי שלא א"ל זיל וקני:
ולכאורה היה אפשר להביא ראיה דקרקע נקנה בחצר מהא דאמרי' ב"מ (ד"י ע"א) גבי מי שליקט את הפאה ואי אמרת ד' אמות קונות ליקני הפאה בד' אמות, וד' אמות דקונות הוה נמי מטעם חצר וכמ"ש הר"ן, ואי אמרת דקרקע אין נקנה בחצר מאי קשיא דליקני הפאה בד' אמות, הא קרקע אין נקנה בחצר, א"ו דגם קרקע נקנה בחצר. אכן באמת אין ראיה מהתם, חדא די"ל דמיירי בפאה תלושה, ואפי' במחוברת נמי י"ל כיון דעומדת ליתלש הוה כתלוש לענין קנין חצר, ואע"ג דקיי"ל כל המחובר לקרקע הוה כקרקע, נ"ל דהיינו דוקא לענין אותן דברים דממעטינן בהו קרקע מכלל ופרט, משום דבעינן דומיא דפרט שיהא דבר המטלטל, וכגון אונאה ושבועה, דכיון דבעינן כעין הפרט שיהא דבר המטלטל א"ל גם בעומדת ליתלש נהי דכקרקע לא הוה, מ"מ למטלטל נמי לא דאי ולא הוה דומיא דפרט, אבל לענין הדברים דבעינן קרקע ממש, ודאי שדברים העומדים ליתלש לא הוה כקרקע, וא"כ לענין קנין דאין לנו ראיה כ"א דקרקע ממש אין נקנה בתורת חצר, וי"ל דדבר העומד ליתלש כיון דלאו בקרקע הוא איה"נ דנקנה בתורת חצר:
ובזה נפשט לי מה שנסתפקתי למ"ד קרקע אין נקנה בתורת חצר, תלוש ולבסוף חברו לענין חצר מהו אי כקרקע הוא או לא, והנה בקצוה"ח לעיל (סי' קצ"ה) כתב דרך אגב למלתא דפשיטא דבית נקנה בתורת חצר ע"ש. ולכאורה תמוה כיון דקיי"ל דבית הוה כקרקע, א"כ איך נקנה בתורת חצר, ולמה שכתבתי א"ש, דבית יצא מכלל קרקע ולכלל מטלטל לא בא, ולכן בכל הדברים דהקפידה הוא שיהיה מטלטל וכגון בדברים דממעטינן קרקע מכלל ופרט דבעינן דומיא דפרט שיהא מטלטל, בהם אמרינן דבית נהי דקרקע ממש לא הוה מ"מ מטלטל נמי לא הוה ולא הוה דומיא דפרט שהוא מטלטל ממש, אבל לענין הדברים דבעינן קרקע ממש, בית לא הוה כקרקע, ולכן לגבי קנין דקרקע ממש נתמעט מקנין חצר י"ל דבית לא חשיב כקרקע לענין זה, ואע"ג דלענין שעבוד קיי"ל דבית הוה כקרקע, התם נמי כיון שעיקר הטעם דבמטלטלין ליכא דין שעבוד משום דלאו עלייהו סמיך דיכול הבריחם, ובקרקע דלא יוכל הבריחם סמיך עלייהו, ולהכי בית נמי כיון שאין יכול להבריחם סמיך עלייהו כמו בקרקע, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' צ"ה) ליישב קושית הש"ך על הטור שם שכתב דבית הוה כקרקע לענין שבועה, ולדחות ראיית הקצוה"ח שהביא מדברי התוס' (ב"מ דס"א) לענין ריבית בקרקע, דריבית נמי ממעטינן מכלל ופרט ודומיא דכסף אוכל בעינן דהוו מטלטל ממש, אבל בבית לא הוה ריבית, וגם שארי ראיות שהביא הש"ך דחיתי שם נמי בדרך זה ע"ש היטב:
והנה אע"ג דהראיה שהביאו האחרונים דאין קרקע נקנה בחצר מסוגיא דגיטין דחיתי לעיל, מ"מ נ"ל להוכיח כן מסוגיא הזאת, אבל לא מפשטות הדין דלמה אינו קונה בעל העציץ את הזרעים מטעם חצר, דזה באמת יש לדחות כמו שכתבתי לעיל, אלא דאפשר להוכיח כן מטעם אחר, דהנה בלא"ה הקשו התוס' דלמה נקיט בעציץ של אחד וזרעים של אחר הא הוה מצי לאשמועינן הכל בעציץ וזרעים של אחד, וכתבו דלרבותא קמ"ל דאע"ג דבעל העציץ קנה הזרעים מ"מ לא קנאם אעפ"י שהם בתוך העציץ שלו ע"ש, ותירוצם דחוק וכמו שהקשה הר"ן ע"ז דגם בזה מצי לאשמועינן בעציץ וזרעים של אחד, מכר עציץ וזרעים ומשך העציץ עציץ קנה וזרעים לא קנה, ונשמע ג"כ שאעפ"י שקנה העציץ מ"מ לא קנה זרעים אף שהם בתוך עציץ שלו שהרי קנה העציץ. ולכן נ"ל דמשו"ה נקיט בעציץ של אחד וזרעים של אחר לאשמועינן האי דינא דאין קרקע נקנה בחצר, דדין זה לא מוכח כ"א כשהעציץ של אחד וזרעים של אחר, דהכלי היה מכבר שלו, והשתא הוא דקונה הזרעים, ובכה"ג הו"מ שפיר לקנות הזרעים ע"י כליו אי קרקע נקנה בחצר, ומדאפ"ה לא קנה מכלל דקרקע אין נקנה בחצר, אבל בעציץ וזרעים של אחד ובא לקנות הכלי והזרעים כאחת, אין ראיה דקרקע אין נקנה בחצר, דאפי' אי היה לקלה בחצר נמי לא הוה מצי לקנות את הזרעים ע"י העציץ, כיון שקנין החצר והזרעים באים כאחת, ובכה"ג אפי' חצר ממש נמי אין קולה וכמ"ש הש"ך לעיל (סי' קצ"ח) ולקמן (סי' צ"ב) דהיכי דקניית החצר והחפץ באים כאחת לא קנה, ומה שקשה ע"ז מכמה סוגיות הש"ס עיין מה שכתבנו שם לישב וח"ב י"ל דמשו"ה אשמועינן בעציץ של אחד וזרעים של אחר לאשמועינן הך דינא דקרקע אין נקנית בחצר, מה שלא הוה ידעינן זה אי הוה נקיט בעציץ וזרעים של אחד, ובחבורנו לגיטין הארכנו עוד בזה ואין כאן מקום יותר:
שם ברמ"א ויש חולקין וס"ל דבמכר או מתנה אם משומר לדעת המוכר סגי כו', ומשמע דאם אינו משומר כלל אפי' לדעת המוכר ודאי דלא קנה, וכ"כ הב"י בסימן זה להדיא דאם אינו משתמר אפי' לדעת המוכר ליכא למ"ד דקנה ע"ש, ואלא דבקצוה"ח הקשה ע"ז דלסברת השמ"ק דבמתנה ומכירה לא בעינן משתמר משום דכיון דאין שום אדם יכול לזכות בו כ"א מדעת המקנה, נמצא שהוה משתמר למקבל אף כי אינה משתמרת משאר בני אדם מה בכך מ"מ אינם יכולים לזכות בו, ולסברא זאת אפי' כי אינה משתמר גם לדעת המוכר נמי מהני ע"ש, ולענ"ד הצדק עם הב"י והרמ"א דלדעת המוכר מיהא בעינן לכו"ע, עפ"י מה שבארתי בחדושינו לקמן (סי' רס"ח) דשני שמירות בעינן לקנין דחצר. א) שמירת החצר גופא, שהחצר יהיה משומר מאנשים אחרים שלא יוכלו לבוא ולזכות בו. ב) שמירת בעל החצר, שבעל החצר יהיה יודע שחפץ כזה מונח בחצירו, וזה בעינן אפי' בחצר המשתמר ממש, ואל"ה לא מיקרי משתמר אפי' כשהחצר מצד עצמו הוה משתמר דמה מועיל שאדם אחר לא יטלוהו ומשומר הוא מאנשים אחרים, מ"מ אם אין המוכר משמרו, אכתי יוכל החפץ לבוא מעצמו לידי כליון והפסד, דאם בעל חי הוא יגוע ברעב, ואם דבר מאכל הוא, בהמות וחיות יאכלוהו, ושארי חפצים נמי יהיו נדושים ברגלי אדם ובהמה וכדומה שארי שבות, והיינו טעמא דאפי' בחצר המשתמר ממש בעינן נמי שבעל החצר יהיה ידוע לו שנפל מציאה בחצירו ואם אינו ידוע לו לא קנה וכמ"ש המרדכי בפ' אלו מציאות וכן פסק הרמ"א לקמן (סי' רס"ח), והוכחתי שם שגם דעת הירושלמי והתוספתא כן הוא, וכתבתי שם שהטעם הוא ג"כ כזה, דזולת שמירת החצר שמשמרה מאנשים אחרים שלא יטלוה, בעינן נמי שמירת הבעל השדה שלא יופסד החפץ מעצמו, ולהכי בעינן שבעל החצר ידע ממציאה שיהא יכול לשומרה גם הוא, והוה"ד הכא בעינן שיהא משתמר לדעת המוכר עכ"פ, שלא יופסד החפץ מעצמו, ועיין היטב בחדושנו שם ותבין זה יותר, ובזה נדחים נמי ראיות שהביא הקצוה"ח, ראיה הראשונה מדברי הגהות מיימוני שכתב דלא בעי' עבד ישן אלא בגט אבל במתנה אפי' עבד ניעור נמי קונה המטלטלין שעליו, ובניעור הא ליכא שימור כלל ואפי' שימור דנותן ליכא בו ואפ"ה מהני, ובע"כ משום דגבי דעת אחרת לא בעי שימור כלל, ולמה שבארתי לאו ראיה הוא כלל כיון דהטעם דבעינן שמירת המוכר בכדי שהחפץ לא יופסד מעצמו ע"י גויעה מרעב או נדרס ברגלי אדם ובהמה, וא"כ לא שייך זה בעבד שהוא אדם בר דעת ויכול לשמור עצמו ולא שייך בו כליון מעצמו, ורק מה דבעינן אצלו שיהא משתמר, הוא רק מאחרים, שאחרים לא יוכל לזכות בו, ולכן בדעת אחרת שגם חשש זה אינו שפיר מצי לקנות על ידו אפי' כשאינו משומר לדעת המוכר, וכן נמי ראיה השני' מב"מ (דף ק"ב) דיצא לו שם מציאה בעיר נמי לאו ראיה הוא דכיון שיצא לו שם מציאה ודאי שידע מזה גם בעל החצר, וא"כ יודע הוא לשומרה שלא יופסד מעצמו ודו"ק כי זה נכון:
והנה בש"ך ס"ק א' תמה על דיעה זו מהא דקדושין (דף כ"ז) דקאמר סתמא דש"ס מהא דר"ג בעישור שאני עתיד למוד נתון ליהושוע היה זה מטעם אגב ואי איתא לדרב פפא למה לן טעמא דאגב תיפוק לי' דקנה מטעם חצר א"ו דלית הלכתא כרב פפא ע"ש, ונ"ל ליישב דודאי עצם סברת רב פפא דבדעת אחרת לא בעינן משתמר, הוה סברא קיימת, ולית מאן דפליג עלה, דסברתו אלימא טובא, כיון דבלא דעת המקנה אין שום אדם יכול לזכות ממילא הוה משומר, אלא דזה לא שייך כ"א בדבר שיש לבעלים קנין ממון גמור בדבר הזה ושבלא ידיעתו אין לשום אדם לזכות בזה, משא"כ בדבר שלבע' מטעם שליחות ובמציאה לא מהני שליחות ותי' דבזכות הוה גופ' גופא אין בזה כ"א טובת הנאה, ולא שייך סברא זאת, דהא בדבר כזה אם לקח אחד שלא מדעת בעלים זכה ואין מוציאין מידו וכמבואר ברמב"ם (פי"ב מהלכות תרומות) וא"כ אכתי אין משומר כיון דכל אחד יכול לזכות, ומשו"ה בהך דקדושין דקאי זה על עובדא דר"ג וזקנים דלבעלים אין במעשר כ"א טובת הנאה שפיר קאמר הש"ס דהקנין הוה בע"כ מטעם אגב ולא מטעם חצר כיון דהוה אין משתמר, ואין להקשות דהא רב פפא גופא משני את תירוצו על עובדא זאת דר"ג וזקנים, וי"ל דר"פ סובר טובת הנאה הוי ממון, ולדידי' שוה טובת הנאה כמו קנין גמור ואין שום אדם יכול לזכות בלא דעת הבעלים ולכן ממילא הוה משומר וכ"כ האחרונים דר"פ סובר דטובת הנאה הוה ממון, אבל סתמא דש"ס דקדושין סובר כדקיי"ל דטוה"נ אינה ממון, ואי אינה ממון יכול כל אדם לזכות גם שלא מדעת בעלים וממילא לא הוה משומר ואי אפשר לקנות מטעם חצר, והוכרח הש"ס לומר דהוה מטעם אגב, וכל זה הוא רק בדבר שאין לבעלים כ"א טוה"נ הוא דפליג סתמא דש"ס על ר"פ, אבל בגוף סברת ר"פ דבדבר שיש לבעלים קנין גמור שאין יכול שום אדם לזכות בלי ידיעתו הוה משומר כו"ע מודו, ולכן הכא דקיימינן בגוף הדין אם בדעת אחרת בעינן משתמר, שפיר כתבו לפסוק כרב פפא, דלית מאן דחולק על ר"פ בזה בדבר שיש לבעלים קנין גמור ודו"ק היטב:
שם ברמ"א וי"א דבעינן דוקא בתוכו אבל חוצה לו לא, דין זה כתבו התוס' בעירובין פ' כל גגות, ונ"ל להוכיח כן מש"ס דב"מ (ד"ט ע"ב) דקאמר התם אי אמר קני בהמה וקני כלים מי קני כלים ופרש"י דהא חצר מהלכת הוא וחצר מהלכת לא שמעינן דתקנה דכי איתרבאי חצירו דומיא דיד דלא נייד והוה משתמר ע"ש, הרי כתב שני טעמים על חצר מהלכת דלא קנה משום טעם דנייד, ומטעם דאין משתמר, והנה טעם הראשון הזכירו כל הראשונים, דמשום דנייד לא דמי ליד ואנן דומיא דיד בעינן דלא נייד, ואכן טעם השני דחצר מהלכת לא הוה משתמר, רק רש"י הוא היחידי שהוסיף טעם זה, ונראה דנתכוון לתרץ בזה קושית התוס' דגיטין (דכ"א ע"א) ד"ה אטו שליחות, דנהי דליד לא דמי משום דנייד, מ"מ אכתי יועיל החצר מטעם שליחות דכל שליח נייד הוא, וכזה הקשו גם הרשב"א והריטב"א הובא בשמ"ק לב"מ וכן הרא"ש בגיטין פ' הזורק, ומשו"ה הוסיף רש"י טעם השני, שגם לשליח לא דמי, דבשליח הוה משומר שהשליח שומרו, וחצר מהלכת דלא הוה משומר גם לשליח דמי, וברור שזהו כוונתו, אלא דלפי"ז יקשה הא גם בחצר שאינו משתמר מהני עכ"פ כשעומד בצד שדהו, והתם שעשה קנין משיכה בבהמה מסתמא תפסה באפסר וא"כ הרי משתמר על ידו, ואכתי אמאי לא מהני עכ"פ מטעם שליחות, אע"כ כשיטת התוס' דעומד בצד שדהו לא מהני ובעינן דוקא בתוך החצר, והתם שאינו עומד ע"ג הבהמה כ"א בצד משו"ה אינו מועיל:
אלא דיקשה לפי"ז דמאי פריך התם בש"ס מספינה וקלתה דקונה דהא הוה חצר מהלכת והוכרח לתרץ דלא הוה מהלכת משום דספינה מינח נייחא ומיא הוא דממטי לה וכן גבי קלתא, הא בספינה דמיירי שעומד בתוך הספינה כדקתני היה מהלך בספינה, וא"כ אפי' נימא דמיקרי חצר מהלך ואין מועיל מפעם יד, ליקני עכ"פ מטעם שליח, והתם לא נוכל לשנויי משום דלא הוה משתמר, דכיון שעומד בתוכה הוה משומר על ידו ועיין מ"ש הרא"ש (גיטין דע"ח) והוא לכאורה קושיא עצומה, ונ"ל ליישב בפשיטות עפמ"ש הר"ן ובמציאה לא נוכל לומר שחצר יועיל מטעם שליחות כיון דאין מועיל שליחות במציאה מטעם דבעינן שליחות של בעל הממון וגם מטעם דהוה חב לאחריני ע"ש בנמוק"י, דכן הקשה ע אפגי' דראה אותן רצין. אמאי מהני קנין חצר הא חצר הוה מטעם שליחות ובמציאה לא מהני שליחות ותי' דבזכות הוה מטעם יד אפי' באינו עומד בצדו דהוה כידו אריכתא ע"ש, ובגט ודאי דלא הוה נמי מטעם שליחות דאין חבין אלא בפניו, וממילא מתורץ קושיתי, דמטעם שליחות ודאי דלא מצינן למימר שיקנה בספינה ובגט, דבספינה מיירי במציאה, ובגט משום דחוב, ובע"כ דהכא הוה החצר משום יד, ולכן אי הוה מהלך לא קנה מטעם יד דיד לא נייד, ועל זה לא מהני נמי מה שעומד בתוכה, דס"ס לא דמי ליד מטעם דנייד. להכי הוכרח הש"ס לומר דלא הוה חצר מהלכת כלל, דאם החצר היה יכול להועיל מטעם שליח, ובאופן זה הוה החסרון דמהלך משום דלא משתמר, אז אם הוא עומד בתוכה ומכתמר על ידו היה מועיל באמת אעפ"י שמהלך, אבל במציאה וגט דמשום שליח בלא"ה ליכא התם, ורק מטעם יד הוא דהוה ולכן אם היה חצר מהלך, אכתי לא דומיא ליד דנייד, ושפיר מוכיח הש"ס לאוקמי דבספינה וגט לא מיקרי כלל חצר מהלך וזה ברור:
ובזה יתיישב לנו הסתירה שבין רש"י דב"מ דר"ש לרש"י דגיטין דכ"א, דבב"מ כתב שני הטעמים, דלא נייד והוה לשתמר, ובגיטין לא הזכיר כ"א טעם דנייד, והיינו משום דטעם דמשתמר לא הוצרך כ"א לתרוצי למה לא יועיל חצר מהלכת עכ"פ מטעם שליח, וא"כ בשלמא בב"מ דמיירי לענין ממון דיוכל להועיל מטעם שליחות. לזה הוצרך להוסיף דלא הוה משתמר, ולא דמי לשליח, אבל התם בגיטין דלא יוכל החצר להיות, מטעם שליח כיון דחוב הוא לה, ורק החצר מטעם יד הוא דמועיל, לזה לא זכר כ"א טעם דנייד, דהיינו טעמא דלא דמי ליד אבל על שליח לא הוצרך לשום טעם אחר, דבלא"ה לא יוכל להיות מטעם שליח, משא"כ בב"מ דהחצר אפשר להיות משני טעמים, מטעם יד ומטעם שליח, לזה הוצרך שפיר לשני הטעמים ודו"ק:
אכן שוב ראיתי דיש לדחות הראיה שהבאתי די"ל דמשו"ה לא מהני בקני בהמה עומד בצד שדהו. דאין הטעם משום דאין עומד בתוכה אלא משום דכיון דליד לא דמי משום דנייד ולשליח לא דמי משום שאינו משתמר, א"כ לא מיקרי כלל חצר, דחצר הוה או משום יד או משום שליח, וחצר מהלך דברוב הפעמים אינו משתמר ולא דמי לא ליד ולא לשליח, לא הוה כלל בסוג חצר, ולהכי אפי' אם איתרמי באיזה פעם דהוה משתמר אינו מועיל נמי כיון שלא מיקרי כלל חצר, דהא דאמרינן דעומד בתוך שדהו מהני היינו בשדה דחצר מיהא מיקרי אלא דהחסרון הוה שאינו משתמר, ומשו"ה כשעומד בצד שדהו דהוה השתא משתמר על ידו מהני, אבל במהלך כיון דברוב הפעמים לא הוה משומר ואינו בסוג חצר, ולא זהו חצר דמרבינן לקנין, א"כ מה יועיל דמשמרו, דאטו אם ישמור ברה"ר, הכי נימא ג"כ דיקנה ע"י השמירה, הא העיקר בעינן שיהיה בחצירו, וחצר כזה דלא דמי לא ליד ולא לשליח אין נקרא כללי בשם חצר, ועוד י"ל בפשוטו דמיירי התם שהנהיגה בקול או הכישה במקל ע"י זריקה מרחוק ולא עמד כלל אצל הבהמה, אבל אם היה עומד בצד הבהמה איה"נ דהוה קני מטעם חצר דבצד שדהו נמי מהני ולא בעינן עומד בתוכה דוקא:
ובעיקר סברת המחלוקת שבין הרמב"ם עם התוס' בזה נ"ל דתלוי בטעם דמהני עומד בצד שדהו, דיש בזה שני טעמים, רש"י בב"מ (די"א ע"א) פי' דהטעם דמהני עומד בצד שדהו משום דאז הוה משתמר, ולטעם זה פשוט דאפי' כשעומד בצדו ולא בתוכה נמי הוה משתמר, אכן התו"ח דחה פרש"י דא"כ שדה גדולה כמה מילין דלא הוה משומר אפי' כשעומד מאי איכא למימר, אלא טעמא דכשעומד בצד שדהו אז אלים קניית השדה טפי דכשעומד שם הוה כידו וכגופו ע"ש, ולטעם זה י"ל דדוקא כשעומד בתוכה הוה דומיא דיד, אבל כשעומד בצדה אין זה דומיא דיד, ולזה י"ל דרמב"ם סובר כטעם רש"י ומשו"ה אפי' בצדו נמי מהני והתוס' סברי כטעם התו"ח ומשו"ה דוקא בתוכה ועמ"ש הנתיבות לקמן סי' ר"ב סק"ה ומזה ע"ש היטב:
שם ברמ"א וי"א דארבע אמות של אדם קונים לו כמו במציאה, ועיין בש"ך ס"ק ה' שהביא בשם הר"ן ותלמידי הרשב"א שהקשו דא"כ למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסמטא יקנה בד' אמות ע"ש, ולענ"ד עיקר דין זה דבמכר מהני ד' אמות כמו במציאה יש לדון בזה, דלענ"ד היה נראה ביסוד הקנין דד' אמות דבר חדש, דתחלת התקנה לא היתה שיקנה ע"י ארבע אמות, אלא דתחלת התקנה היתה רק שכיון שמונח בתוך ד' אמותיו אין אחר רשאי עוד לתופסו, והקנין יבוא עי"ז ממילא, שכיון שאין אחר רשאי עוד לזכות בזה, ובע"כ שישאר לפני זה שמונח בתוך ארבע אמותיו, זהו גופא הוה הקנין לגבי', ואל תתמה על יסוד זה, דדומה לזה ממש כתבו הראשונים בב"מ (ד"ח ע"א) דקאמר שם בש"ס דיוקא דרמי בר חמא מהיכא אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו התם האי קאמר כולה שלו ואנא אגבהתיה כולה ופרש"י דלעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודקאמרת תיעשה לזה כמו שמונחת ע"ג קרקע ולזה כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ויבוא שלישי ויחטפנה מידם, אי"א לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר שלא קנו אלא כל אחד טוען שהגביה לעצמו עכ"ל, ובשמ"ק מביא בשם הר"ן ורמב"ן וז"ל וא"ת נהי דשלישי אי"א לחטפה מידם מ"מ למה אמר במשנתינו יחלוקו דהא משום דתלינן דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה, וי"ל דכיון דלפי טענותיהם אי"א לשום אדם לזכות בהן וכיון שממון הפקר הוא חולקין אותה בין שניהם שהרי ע"כ לכך היא עומדת ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כל אחד מהם שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משבע לשיקרא דאו כולה דמר או כולה דמר ואל"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבוה ליתא לשניהם, וי"ל נמי שכיון שממון הפקר ומתוך טענותיהם אי אפשר לאחר לזכות זכו בה שניהם מדין ושפיר משתבעי שיש לו בה עכ"ל, וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהתם שום מעשה הקנין, אפ"ה כיון שאחר אי אפשר לזכות בה ובע"כ שישאר לפניהם, זהו גופא הוה הקנין לגבייהו עד שיכולים גם לישבע שיש לו בה, ה"נ דכוותה כיון שאחר אין רשאי עוד לתופסו בשביל שמונח בתוך ד' אמות של זה, בזה גופא הוי הקנין לגבי', אבל תחלת התקנה לא לקנין תקנוהו, וזולת שמצד הסברא היה ראוי לומר כן, דכיון דעיקר התקנה הוא רק מחמת דלא ליתו לאנצויי, ולזה יספיק אם תקנו שאין אחר רשאי לתופסו ולא אתו שוב לנצויי, ולמה היה להם לתקן שיקנה לגמרי, עוד נ"ל לדייק הכי מלשון רש"י (ב"מ ד"י) בד"ה קונות כתב וז"ל אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופסה עכ"ל. ומעולם נתקשיתי מה בעי רש"י בזה האם אתא לאשמועינן סגולת הקנין דאם קונה אין אחר רשאי עוד לתופסו, ולמה שביארתי טובא אתא לאשמועינן דתחלת התקנה לא לשם קנין תקנו, אלא רק לענין זה תקנו דאין אחר רשאי לתופסו, ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו מההיא דהגונב כיס בשבת היה מגרר ויוצא פטור, ולמה לא קנה בד' אמות, אכן למה שכתבתי אין מקום לקושיתם, דבגניבה לא שייך כלל קנין ד' אמות, דבשלמא אם תחלת התקנה היתה לקנין דהד' אמות יקנו כמו חצר, אז אין מקום לחלק בין גניבה לשארי דברים, דכיון דתקנו דהוה כחצירו קונה לו גניבתו נמי כמו חצר דקנה לו גניבה, אבל למה שהוכחנו מן הסברא ומרש"י דהתקנה לא היתה כ"א שאין אחר רשאי ליקחנה, איך שייך זה בגניבה, דאטו בעל החפץ אסור שוב ליקח את חפצו כיון שמונח בד' אמות של הגנב, ולא שייך טעם התקנה כ"א בדבר הפקר, אבל בגניבה ודאי דלא שייך כלל לומר הכי, דהא אפי' מביתו של גנב רשאי בעל החפץ ליקחם, וכיון שבעל החפץ יכול ליקח את החפץ, ממילא לא נשאר שום קנין לפני הגנב לזכות ע"י הד' אמות, ואפשר דיש להעמיס זה בכוונת התוס' שם במה שכתבו דבגניבה לא תקנו ד' אמות, אלא שאין לשונם משמע כן, ועכ"פ לשון רש"י נראה להדיא כמו שכתבתי, והיינו דמכוון ליישב קושית התוס', לזה אשמועינן דד' אמות לא הוה קנין בעצם כמו חצר, אלא דהתקנה היתה רק שאחר לא יוכל לתפוס, וממילא מיושב קושית התוס' דבגניבה לא שייך הכי, ולפי"ז יש מקום לדון דקנין ד' אמות אינו אלא במציאה דכיון דדבר הפקר הוא ועשה בו פעולה כזה שאין אחר רשאי לתופסו, ממילא נשאר לגבי' וכמו שדייק לשון הרמב"ן והר"ן שהבאתי שכתבו וכיון שממון הפקר הוא כו' אבל בדבר שיש לו בעלים כמו מתנה ומכירה ואנו צריכים ע"י הקנין להוציא את החפץ מרשות בעליו מה יוכל להועיל ד' אמות, דנהי דאין אחר רשאי לקנות בו שוב, מ"מ מרשות בעליו היאך יצא, ואולי י"ל דהיינו טעמם דראשונים שהביאם הריטב"א והובא בש"ך לקמן (סי' רמ"ג) דסברי באמת דד' אמות אין קונה כ"א במציאה ולא במתנה ע"ש, ואפשר לומר דמועיל גם במכר, דתקנו שאם כבר הביא הקונה את החפץ לתוך ד' אמות שלו אין בעל החפץ רשאי לקחתו שוב בחזרה וממילא קנה הקונה, וכמו בגיטין וקדושין דמהני ד' אמות דהוה נמי בע"כ מהאי טעמא דתקנו שאם כבר הניחה הגט או הקדושין בארבע אמותיה אין הבעל רשאי שוב לקחתם בחזרה וממילא קנתה האשה, ודוקא בגניבה אי אפשר לומר דתקנו דהבעלים אינם רשאים ליקח החפץ דהא אפי' מביתו של גנב רשאים נמי לקחתו בחזרה, אבל במכירה איה"נ דתקנו דכיון דבעל החפץ נתרצה למוכרו והלוקח הביאו לד' אמות אין רשאי גם בעל החפץ לקחתו שוב בחזרה, וממילא זהו גופא הוה הקנין, ועיין בחדושנו לקמן (ס"ס רכ"ז) מה שכתבנו לענין מכירי כהונה:
ולולא דמסתפינא היה אפשר לומר שגם אליבא דאמת לא הוה זה קנין גמור שיקנה בזה לגמרי עד שלא יהא צריך קנין אחר, אלא דאין קונה כ"א לענין זה שאחר אין רשאי שוב לתופסו, אבל איה"נ דשל מגביה נמי לא הוה עד שיעשה קנין, והא דמהני זה בגט וקדושין י"ל דהנה לר' יוחנן בגיטין (דף ע"ח) דאמר התם אפי' מאה אמה וקרוב לה מגורשת, הרי ודאי שאין הטעם מחמת קנין אלא משום דמשתמר על ידה, ומשום תקנת עמידות תקנו דניזל בתר שמירה, ועיין בב"ש (אה"ע סי' ל') דמהאי טעמא מהני אפי' ברה"ר אע"ג דד' אמות אינו קונה ברה"ר כלל, ואפ"ה בגט מהני, אלא אפי' לרב דס"ל התם שדוקא בתוך ד' אמות, נמי אין ללמוד משם דד' אמות קנין הוא, דהא בע"כ שבגט לאו משום קנין הוא, דאי משום קנין היכי מצי להקנות לה בע"כ, וכי היכן מצינו דאדם קונה בע"כ, וגדולה מזו הוכיח התורי"ד שם דאפי' חצירה ממש לאו משום קנין הוא מכח ההוכחה הזאת דהיכן מצינו קנין בע"כ, ואלא הטעם דרבי רחמנא חצירה בגט מפני שמשתמר בחצירה, וא"כ בד' אמות נמי כיון שמשתמר על ידה מהני, ואפ"ה סובר רב דחוץ לד' אמות לא מהני, והיינו משום דעכ"פ מקרא דידה ילפינן שיהא עכ"פ תוך רשותה, דנהי דזכייה לא בעינן, אבל נתינה ודאי בעינן דקרא כתיב ונתן בידה, ולהכי חוץ לד' אמות אע"ג דמשומר על ידה כיון שאין ברשותה כלל לא מהני, אבל בתוך ד' אמות כיון דהוה ברשותה עכ"פ לענין זה במציאה שאין אחר רשאי לתפוס, הוה עכ"פ רשותה ולהכי מהני, אבל לא מטעם דרשותה קונה, דעיקר הקנין הוה משום השמירה, ואלא דבעינן נמי שיהא ברשותה מקרא דידה, ובקדושין תקנו משום ליתא דגיטין וכדאמר שם, הכי הוא דעת רב, ור' יוחנן ס"ל דמשתמר לחוד סגי ואפי' מאה אמה ויכולה לשמרו נמי מגורשת, ואפי' תימא שדוחק לומר כן דבגיטין לאו משום קנין הוא, אכתי אין ראיה מתקנת ד' אמות דגיטין לד' אמות בעניני ממון, דהא בע"כ טעם של זה לא שייך בזה, דטעם דמהני בענין ממון הוא משום דלא ליתו לאנצויי, וזה לא שייך בגירושין, וכן טעם דגירושין משום תקנת עגונות לא שייכא בממון, וכיון דהתקנה היתה מפני טעמים מיוחדים. שפיר יש לומר דכח התקנה נמי לא היתה שוה בשניהם, דבגיטין דלפי טעמם מחשש עגונות, הוכרחו לתקן שיקנה ממש, דאל"ה לא הועילו בתקנתם, להכי היתה התם התקנה שד' אמות יהיה קנין ממש, אבל בעניני ממון דהטעם היתה משום דלא ליתו לאנצויי, ובכדי לתקן חשש הזה היה סגי שיתקנו דרך אחר אין רשאי לתופסו, כיון דעי"ז הוסר החשש ולמה להם עוד, ולפ"ז יהיה סגולת הד' אמות חלוק בין עניני ממון לגיטין וקדושין, דהתם לפי טעמם הוצרכו לתקן שיקנה עי"ז בקנין גמור, ובעניני ממון די לתקן רק שאין אחר רשאי לתופסו וכמ"ש רש"י, אבל איה"נ שגם הוא צריך אכתי לקנין. ולזה פשיטא שאין מקום לקושית התוס' מההיא דהי' מגרר, דכיון ששלו לא הוה עוד א"כ לא שייך בזה איסור גניבה, דבגניבה בעינן שיכניסנה לרשות שלו והכא לא מיקרי עדיין שלו, ואחר כל זה מיושב קושית הר"ן ותלמידי הרשב"א שהביא הש"ך דלמה הוצרכו לתקן משיכה ומסירה דלמה שביארתי א"ש דאכתי בעינן קנין שיהא שלו ודו"ק:
סעיף ג' במחבר כליו של אדם כו' קנה לו, הנה זה פשוט דלאו דוקא כלי שיש לה תוך קונה אלא אפי' שאין לה תוך וכגון מחצלת נמי קנה וכמפורש בב"מ (דף ס"ז) ואי אגבהינהו בסימני קנה, אלא נסתפקתי ערימה של פירות של לוקח המונחות בסמטא אם נחשבת ככלי לקנות מה שיפול לתוך הערימה. אי דמיא נמי למחצלת, או דלמא מחצלת עדיפא שיכולה להנטל כולו כאחת עם הפירות המונחות בתוכה והפירות נטלות על ידה משא"כ בערימה, ומצאתי ברא"ש (עירובין דע"ט) על הדין דהופך את הגלל שכתב דהגלל הוא כליו וקנה לו כליו, ולפירושו מיירי שהגלל המונח בערימה היה זה של ראובן וראובן הפך את הגלל של שמעון לתוך ערימה של גלל שלו, והרי להדיא דהגלל גופא הוה ככליו, אלא שבתוס' (ב"ק דכ"ט) איתא בזה הלשון שהגלל בכליו וקנה לו כליו, ולפי"ז לא מוכח אם ערימה של גלל גופא הוה ככליו, ונראה להביא ראיה דערימה נחשב ככליו מההיא דגיטין (דף ס"א) דאיתא התם דרב כהנא חזי לההוא גברא דשדי עופיי ונתרי תמרי אזל קא מינקט ואכיל אמר לו חזי מר דבידאי שדיתינהו, ולכאורה קשה טובא כיון דהמעשה הי' דחזא דשדי אופיי ע"י מקלות כפרש"י, א"כ היכי קאמר לו אח"כ חזי מר דבידאי שדיתינהו, והרי באמת לא שדי בידיו כ"א במקלות, ועוד קשה קושית התוס' שם היכי עשה כן רב כהנא ליקח ולאכול הפירות ומי לא הוה חייש לדרכי שלום דהא עני המנקף בראש הזית יש בו גזל משום דרכי שלום, ולכן נראה שהמעשה כן דקודם שבא רב כהנא היה באמת מלקט בידיו וליקט כל כך הרבה פירות עד שנעשית ערימה ושוב משנעשית ערימה לא הוצרך עוד ללקט ביד, רק שדי במקלות ונפלו לתוך הערימה שכבר היתה שלו, ומשבא רב כהנא וחזא דשדי במקלות סבר שגם הפירות שבערימה נמי ע"י מקלות שדינהו ולא לקטן ביד ולא קנה אותם עוד, ובכה"ג אפי' מפני דרכי שלום אין בזה, דלא תקנו בעני המנקף מפני דרכי שלום כ"א היכי שעומד בראש הזית, דאחרי שכבר טרח לעלות על ראש האילן תקנו שיהא בזה מפני דרכי שלום, אבל כשעומד למטה בארץ ומשיר הפירות שבראש האילן ע"י מקלות לא חשו לתקן גם בזה מפני דרכי שלום, דבלא"ה לא אתו לנצויי אחרי שלא טרח כ"כ על הפירות, והכי דייק לשון המשנה עני המנקף בראת הזית ופרש"י דמנקף היינו חותך, והרי הוא עומד לפי"ז בראש הזית, והתם דוקא תקנו, דאל"ה למה למיתני בראש הזית דוקא, ליתני עני המשיר פירות האילן, ומשו"ה נקיט רב כהנא לאוכלם, ואמר לו ההוא גברא, חזי דבידאי שדיתינהו, פי' כל הפירות שבערימה בידי שדיתינהו ואותם קניתי בקנין גמור, וממילא שגם מה שהפלתי אח"כ במקלות כיון שנפלו לתוך ערימה שלי קניתי אותם ע"י הערימה דנעשית כחצירו ודמיא כנפלו לתוך קופתי, ולפ"ז הרי ראיה משם דערימה נמי קונה וכהרא"ש, ואולי יש לדחות דלא משום שהערימה קנתה לשאר הפירות שזרק ביד, אסור היה לרב כהנא לאכול, כ"א מפני שפירות הערימה ודאי שלו, הם, וכשיפלו אח"כ לתוך הערימה ונתערבו בפירות הערימה שכבר זכה בהם, אין רשאי לאכול גם מפירות שנזרקו ביד אחרי שאין ניכר איזה הם ונתערבו ברוב הפירות שכבר זכה בהם ודו"ק:
ואם אויר כלי קונה מחלוקת רש"י ותוס' הוא בגיטין (דע"ט ע"ב) בהא דאמר אביי שם שתי קופות זו בתוך זו פנימית שלה וחיצונה שלו וזרקו לה אפי' הגיע לאויר פנימית אינה מגורשת מ"ט דהא לא נח, ופרש"י דאין מחיצות של כלי עשויות אלא להניח בתוכן, ובתוס' שם כתבו וז"ל משמע מפי' הקונטרס דאויר כלי אינו קונה ואין נראה דבפ' בתרא דע"ז אמר גבי יין נסך מכי משא לאוירא דמנא קנייה יין נסך לא הוה עד דמטא לארעא דמנא משמע דאויר כלי קונה ע"ש, ולפום רהיטא נראה דמחלוקת רש"י ותוס', הוא באויר כלי אי קונה. ורש"י סובר דאינו קונה, אכן לאחר העיון נראה דלאו כללא הוא דאויר כלי אינו קונה לרש"י, ובכמה אופנים אפשר לאשכוחי דגם לרש"י קונה, דהנה באמת קושית התוס' מהך דע"ז עצומה מאוד, ונראה ליישב, דהנה ממקום שהקשו התוס' דמכי מטא לאוירא קנה, ודאי דלק"מ, דהא התם הוה הקנין לא מטעם אויר כלי כ"א מטעם הגבהה וכפרש"י שם להדיא, והכי מוכח בע"כ מתוך הסוגיא דמשני התם אי דנקיטא לי' עכו"ם לכלי בידו ה"נ לא צריכא דמנח אארעא, ואי תימא דמטעם אויר כלי הוא דקנה מאי איכא בין נקיט בידו למנחא אארעא, הא גם במנחא אארעא איכא אויר כלי, ועוד דבתר הכי פריך ותקנה לו כליו מכלל דעד השתא היה סבור דהקנין לא מטעם כליו הוא אלא מטעם הגבהה, ואלא דבזה י"ל דהוכחת התוס' יהיה אכתי לא ממקום שציינו שם כ"א ממה שהקשו ותיקני לו כליו ובע"כ דאויר כלי קאמר, דאי לבתר דמטי לארעתא דכלי א"כ לא נתחייב לו המעות קודם שנאסר, ושפיר אמר להו דלישקלו זוזי מראש, ומאי פריך, אע"כ דאויר כלי קאמר דליקנו, וא"כ שמעו מינה דגם אויר כלי קנה, ואמנם מתוך הדברים מיושב ממילי קושית התוס', דהנה גם בקושיא הראשונה דסלקא דעתן דהקנין הוה מטעם הגבהה ופריך מכי מטא לאויר קנה, בע"כ דאין הכוונה שמונח עוד באויר ולא הגיע כלל לארעתא ושולי הכלי, דא"כ מאי הגבהה שייך כאן כיון שהיין מונח עוד באויר ולא הגביהו כלל, ועוד דפריך תו התם ש"מ ניצוק חיבור, איזה חיבור הי' כאן כיון שאכתי מונח באויר ולא נגע בשולי הכלי, ובע"כ דהכוונה הכי הוא דקצה האחד של הקילוח ודאי שכבר הגיע לכלי, רק שכל היין עודנו בקילוח באויר, והכי פריך דאי אמרת ניצוק אינו חיבור, א"כ נהי דקצה האחד נגע בשולי הכלי, אבל כל היין עודנו באויר ולא נאסר עוד, ואפ"ה לענין קנין שפיר קנה אותו דכיון דקצה האחד הגיע לשולי הכלי שייך בו הגבהה, ופריך שפיר מכי מטי לאוירא כלומר שכל הקלוח עודנו באויר וקנה אותו ע"י הגבהה ולענין איסור יין נסך אכתי לא נאסר, ואלא ש"מ דניצוק חיבור, וזה ברור למעיין בסוגיא, ולפ"ז י"ל דגם מה שהקשו אח"כ ותיקנו לו כליו, לא מיירי שכל היין עודנו באויר ולא נגע עוד בשולי הכלי, אלא יתפרש נמי באופן כזה, דקצה הקילוח ודאי דהגיע לכלי, רק כיון דכל הקילוח לא נגע עוד בכלי ולענין איסור לא נאסר כיון דניצוק אינו חיבור, ולענין קנין שפיר קנה בכה"ג דקצה אחד מונח בכלי, דאפי' מ"ד דאויר כלי לא קנה היינו כשהחפץ כולו הוא באויר וגם אפס קצהו לא נגע בכלי, משא"כ אם קצה האויר נגע בשולי הכלי אע"ג שהחפץ ארוך וקצר שאינו מונח כולו בכלי נמי קנה, ולפ"ז אין מקום תו לקושית התוס' דמ"ש בגיטין דאייר כלי אינו קונה, היינו כשלא נגע בכלי כלל, ומ"ש התם דקונה היינו כשעומד בכלי בקצה אחד והשאר מוכח באויר וע"ש בסוגיא ותמצא כן וזה ברור:
ועוי"ל באופן אחר, דהנה מה דפריך התם מכי מסא לאויר כלי קנה, אין הכוונה דמכי מטי לאויר למעלה ממחיצות הכלי דהא אפי' כשנימא דהכוונה. מכי מטי לאויר לתוך מחיצות הכלי נמי קשה שפיר, כיון דהקנין הוה קודם שנאסר, דהיין אינו נאסר כ"א משנגע בשולי הכלי והקנין בא קודם דהיינו מכי מטי לאויר, אבל ודאי לאויר מחיצות הכלי, ובכן אין שום סתירה מהתם להכא, דמ"ש בגיטין דאויר כלי אינו קונה היינו מכי מטא לאויר הפנימית למעלה ממחיצות הכלי, אבל משהגיע לתוך מחיצות הכלי איה"נ דמגורשת, ומ"ש התם דקונה, מיירי כשהגיע לתוך המחיצות של הכלי, וחילוק כזה מחלק הש"ס גופא בזבחים (דכ"ה ע"ב) ע"ש היטב. ועכ"פ מוכח דמ"ש רש"י דאויר כלי אינו קונה לאו כללא הוא אלא דהיינו דוקא באויר כלי למעלה ממחיצות הכלי אבל אם הגיע לאויר מחיצות הכלי אע"ג שלא הגיע עוד לשולי הכלי מהני לקנין, וגם לא בעינן שכל החפץ יהיה מונח בכלי אלא אם קצה האחד נגע בשולי הכלי נשאר ארכו של חפץ עומד באויר קונה נמי:
ובעיקר הדבר מה שהוכיחו תוס' מרש"י דסובר דאויר כלי אינו קונה, לענ"ד לא מוכח כן להמדקדק בלשון רש"י, דזה לשונו שם דאין מחיצות כלי עשיות לאוירן לשמור עכ"ל, א"כ לא מטעם דאויר כלי אינו קונה כ"א משום דלא מינטר הוא, ומיושב בזה קושית התוס' מהך דע"ז, דהתם דדעת אחרת מקנה לא בעינן משתמר וכמ"ש המחבר לעיל בסימן ה, משא"כ בגט לא מהני דעת אחרת כיון דחוב הוא לה, וגם הפנ"י כתב כן, ולפי"ז במכירה ומתנה קונה אויר כלי אפי' לרש"י ודו"ק:
סעיף ח' ברמ"א ויש חולקין וסבירא להו דאם מדד לוקח קנה, ועיין בנתיבות ס"ק ט"ו שהביא קושית המל"מ מדברי הטויו"ד (סי' קל"ב) וכתב לתרץ דהא דפסק הכא דקנה אף בלא כוונה הוא מטעם דהגבהה מטעם ידו הוא וידו לא גרע מחצירו דקונה שלא מדעתו ע"ש, לא נהירא, דהא דחצירו קונה שלא מדעתו היינו דוקא בחצר כזה שאיתרבאי מתורת שליחות ולכן דיינינן בו כדין שליח גמור שיקנה בלא כוונת הבעלים דזכין לאדם שלא בפניו, אבל בחצר שהוא מתורת יד דיינינן בו כשארי קנינים דיד משיכה והגבהה דבעינן דוקא כוונה, וכ"ש ביד גופא דבעינן כוונה. ולפ"ז הכא דהקנין הוה בידו ודאי דבעינן כוונה. ואע"ג דאמרינן בב"מ חצר משום יד ולא גרע משליחות וכל היכי דאי אפשר לדון בו מטעם יד דיינינן בו מטעם שליחות, היינו בחצר ממש שקונה מטעם רשות, בזה הוא דאמרינן דמ"מ לא גרע משליחות, אבל יד עצמו ודאי דמטעם יד הוא, וכיון דמטעם יד בעינן כוונה, ועוד י"ל דבקנין דיד שהוא משום רשות וכגון דלא עשה שום הגבהה או משיכה ורק תפס בידו, דבזה היד קונה רק מטעם רשות ובהא הוא דאמרינן דלא בעי כוונה כמו חצר דקונה שלא מדעתו, אבל בקנין דיד שהוא מטעם הגבהה או משיכה בעי' כוונה כיד, דרק רשות קונה בלא כוונה ולא יד, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' רס"ח) באריכות: