חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות מקח וממכר · סימן קצט
סעיף ב' במחבר וכן ראובן שמכר מטלטלין כו' ואעפ"י שלא משך, מקור הך דינא הוא מתירוץ הש"ס (ב"מ דמ"ו ע"ב) ויש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה, והתוס' ושארי ראשונים פירשו דמיירי שבשעת משיכת השור לא היה ביניהם עוד שום תנאי על הפרה ומשך השור ע"מ לשלם לו דמים, ורק לאחר שנתחייב לו בדמי השור ויש לו פרה למכור נותן לו הפרה בחוב דמי השור, וכהך דינא ממש שכתב המחבר, אכן בחדושנו שם ולעיל (סי' קצ"ה) הוכחתי דרש"י מפרש פי' אחר וכגון שבשעת משיכת השור משכו ע"מ ליתן הפרה לזה, והשור גופא נתן לו בדמי הפרה בתורת דמים, ומה שהכריח לרש"י לפרש כן, משום דלפירוש הראשונים והתוס' דבשעת משיכת השור לא נתרצה ליתן הפרה רק אחר שמשך השור ונתחייב בדמיו נותן לו הפרה בדמיו. דלפ"ז הוה קנין הפרה בחוב דמי השור, וקשה טובא קושיתם דהא מלוה אינו קונה, עד שהוצרכו לדחוק ולחלק בין מלוה הבאה מחמת מכר לסתם מלוה וכמ"ש המ"מ והמחבר, משו"ה פרש"י דהשור גופא נתן לו בתורת דמים בעד הפרה, ולפ"ז אין ראיה מהתם לדין דמחבר, די"ל דוקא בכה"ג שהקנין היה בשוה כסף ושנתן לו שוה כסף בתורת דמים הוה מילתא דלא שכיחא, אבל לקנות בעד חוב שמגיע לו אפי' חוב מחמת מכר הוה נמי שכיחא וגזרו בה רבנן, ועיין בחדושנו לעיל (סי' קצ"ה) שהוכחתי דכל אחד מהפירושים תלוי זה בשיטתם בפי' הש"ס אם מה דמשני יש דמים שהן כחליפין הוה רק לס"ד דכל הנעשה או גם למסקנא דכל הנישום, ולפ"ז יש מקום לתמוה על הפוסקים שלא הביאו דעת רש"י, דפירושו מסתבר בעצם הדין, דבאמת לפירושו של הראשונים יקשה מה סברא לומר דחוב מחמת מכר לא שכיח, הא שכיח ושכיח שיתן לו החוב בדמים, ועוד דלפירושם יקשה הא מלוה לא קנה, ולפרש"י ניחא הכל ודו"ק:
סעיף ג' במחבר יש זמן שמעות קונות כו' שאם היה לטבח שור שוה מאה דינרים ולקח מהלוקח דינר כו' משחיטין אותו בע"כ, דין זה מבואר במשנה דחולין (דף פ"ג) והטעם הוא דכיון דבד' פרקים הללו מצוה לאכול בשר העמידו חכמים על ד"ת לומר שמעות קונה, אבל בשאר ימות השנה אינו קונה בכה"ג במעות, ולכאורה מאוד תמוה דין זה דהא המחבר פסק לעיל בסי' הקודם דשכירות מטלטלים נקנה בכסף, דלא שייך בשכירות החשש דשמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, דכיון שהגוף שלו טרח ומציל, וא"כ בכה"ג דמיירי הכא שהלוקח לא נתן על השור כ"א דינר ושאר כל השור הוא של מוכר, אמאי לא נימא דמעות יקנה בכה"ג תמיד אפי' בשאר ימות השנה נמי, דלא שייך הכא החשש דנשרפו, דהמוכר ודאי יטרח להציל בשביל חלקו, וצ"ל דהכא שאני כיון דבאמת הטבח המוכר מחזר למצוא לוקחין לכל השור אלא שלא נתקבצו לו וכמ"ש המחבר בלשונו ולקח מהלוקח דינר כדי ליתן לו בשר כשישחוט ולא נתקבצו לו כל דמי השור וכו', אבל המוכר מצדו היה מחזר לקבץ על כל השור, וא"כ בשעה שנתן זה את הדינר אי אפשר לומר דיקנה על ידו קנין גמור ולא שייך החשש דנשרפו משום דהמוכר טרח להציל בשביל חלקו דהא אכתי שמא ימצא לוקחין כדי כל השור, ואז יאמר נשרפו ולכן אע"ג דלבסוף שלא מצא לוקחין ויש למוכר גופא חלק בשור, לא שייך לומר דיקנה השתא כיון שבשעת הקנין היינו בשעת נתינת המעות, היה שייך החשש דנשרפו ולא הוי מצי לקנות קנין גמור א"כ איך אפשר לקנות אח"כ דאנן בשעת הקנין בעינן שיהא ראוי לקנות קנין גמור, אבל לאחר חלות הקנין לא מהני שוב וזה ברור:
ובזה נדחו דברי הנתיבות לעיל (סי' קצ"ח) סק"ד שהוכיח דאפי' אם לא נתן רק מקצת מעות דלא שייך לומר נשרפו חטיך דהא טרח ומציל, כיון שלא קבל כל המעות אפ"ה אינו קונה כ"א למי שפרע, והביא ראיה מדין זה דלא נתן כ"א דינר ואפ"ה אינו קונה קנין גמור ע"ש, ולמה שכתבתי אין שום ראיה, דהכא שאני דבשעת הקנין לא נתברר אכתי שיהי' למוכר חלק בשור, דשמא יקבץ לכל דמי השור, ואז יהיה שייך החשש דנשרפו, וכיון דבשעת הקנין לא הוה מצי לקנות קנין גמור, ולאחר שנתברר דגם למוכר יש חלק, כבר עבר חלות הקנין, משא"כ היכי דלקח ממנו כל החפץ דלא מצי שוב למכרו לאחרים, והלוקח לא נתן לו כ"א מקצת דמים, בזה אפשר לומר דקונה קנין גמור דטרח ומציל כיון שלא קיבל את כל המעות:
והנה לכאורה זה ודאי דהיכי דקנה מחבירו בקנין מעות חלק מהחפץ, וחלק נשאר עבור המוכר, דבכה"ג קונה בכסף קנין גמור, דהא הכא המוכר לא מהדר לקבץ לוקחים, וא"כ ודאי הוא בשעת קנין שיהיה למוכר חלק בו ולא שייך החשש דנשרפו דטרח ומציל בשביל חלקו, דמ"ש משכירות, ומצאתי שוב בשעה"מ לעיל בסי' הקודם שהרגיש בזה, אכן באמת גם בזה י"ל דכיון דחזינן דמחזר למכור, אה שכעת לא מכר רק חלק, בודאי ימכור גם החלקים האחרים ולא יחזיקם לעצמו, דבמטלטל שאין בו כדי חלוקה לא ניחא תשמישייהו לשני שותפים, וכיון שכן אכתי בשעת קנין לא נתברר אם יהיה למוכר צד שותף בזה דנימא דטרח ומציל, דקרוב יותר שבודאי כיון שמכר חלק ימכור ביום או יומים גם המותר, וכיון שבשעת קנין אכתי שייך החשש דנשרפו לא מצי לקנות קנין גמור, ולא דמי לשכירות דאינו מחזר כלל למכור, אמרינן דטרח ומציל בשביל הגוף שלו, ודו"ק היטב כי הדברים נכונים לדינא ועיין בחדושנו לקמן (סי' ר"א) מ"ש בזה:
שם ברמ"א ויש מי שכתב דהוה"ד הנותן מעות על יין לקידוש דקנה דכל כה"ג העמידו דבריהם על דין תורה, ראיתי בס' מעייני החכמה שהקשה על דין זה מסוגיא דב"מ (דמ"ו ע"א) בברייתא דחמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אתן לך יפה דיר וטריסית ממעות שיש לי בביתי, דמוקי רב אשי דמיירי שנתן לו השולחני בתורת דמים ואע"ג דבמעות לא קנה הדינר שבביתו אפ"ה שרי משום דהוה כאומר לו הלויני עד שיבוא בני, והא התם נמי הוי זה לצורך מצוה שלא יעבור על בל תלין, וא"כ למה לו לטעם דנעשה כאומר הלויני ותיפוק לי' מטעם דבכה"ג קונה קנין גמור במעות וממילא ליכא אגר נטר ע"ש, ודבריו אינם מובנים כלל, דבשלמא היכא שהדבר הנקנה, היינו היין, הוא צורך המצוה, ואי נימא דהמעות אינן קונות והמוכר יחזור ולא יתן היין יבטל הלוקח ממצוה ולכן בכדי שלא יבוא זה לביטול המצוה העמידו דבריהם על דין תורה, אבל התם בב"מ כיון שקבל זה המעות וסילק לפועליו, אפי' אי נימא שלא קנה הדינר שבביתו והמוכר יכול לחזור ולתת לו מעות אחרים, מ"מ לביטול המצוה אי"א לבוא בזה כיון דכבר סילק להפועלים, וא"כ מהיכי תיתי נימא לעקור בזה תקנתא דרבנן שמעות אינן קונות, וזולת זה איני מבין דבריו דהא כשאין לו מעות אינו עובר כלל בבל תלין וכמבואר בב"מ אתך כשיש לך, אם לא שנאמר דמי עבר הוא דמיעבר אבל מצוה איכא ללות ולשלם בזמנו וכמ"ש בפ"ת לקמן (סי' של"ט) בשם האר"י ז"ל דמדת חסידות הוא ללות ולשלם בזמנו ע"ש:
סעיף ד' ברמ"א אבל הקדש וצדקה קונה במעות, והנה הרמב"ן והר"ן ז"ל בקדושין (דף כ"ט) הקשו דלמה לו מעות תיפוק מטעם דאמירה להקדש הוה כמסירה להדיוט ע"ש, ובתחלת ההשקפה תמהתי על קושיא הזאת, דפשוט דלא שייך אמירה לגבוה כ"א אם מכוון להקדיש, אבל באומר למכור דבר להקדש כיון שאין כוונתו להקדיש דבר לא הוה אמירה כמסירה, ושוב מצאתי שכבר קדמוני הריטב"א בקדושין שם שמיישב לקושיא הזאת כמ"ש, וגם הכ"מ (פכ"ט מהלכות מכירה) כתב נמי שמ"ש המ"מ דהא דאמירה הוה כמסירה אינו אלא דרבנן, דהיינו באמירה דמקח וממכר דכיון שאין כוונתו להקדיש משו"ה מדינא לא חשיבה אמירתו כמסירה ורק רבנן הוא דגזרו שיקיים דברו משום דדמי למסירה לגבוה ע"ש, ועוד נ"ל בישוב הקושיא דאי מטעם אמירה לגבוה נהי דמהני מטעם נדר, שמחויב לקיים דברו, אבל מטעם קנין לא מהני, ונ"מ שבמקום שלא נוכל לכופו לקיים נדרו וכגון שמת, אין הקנין כלום וכמ"ש ברמ"א לקמן (סי' ר"ט סעי"ד). ומה שהקשו הנתיבות כאן וגם המקנה בקדושין דלמה יגרע הקדש מהדיוט שתקנו לו חכמים דאין מעות קונות משום גזירה דשמא יאמרו נשרפו חטיך ולא תקנו בהקדש כן, וי"ל דבהקדש לא שייך חשש זה, דחזקה דאין אדם מתעצל לטרוח עבור הצלת הקדש, וכמו דאמרינן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש, כן נמי אמרינן דהקדש יטריח בהצלתו כמו בשלו וזה כעין תירוץ הנתיבות כאן וק"ל: