אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות מקח וממכר › סימן קצח

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות מקח וממכר · סימן קצח

סימן קצז

סעיף א' במחבר דבר תורה מעות קונות אבל חכמים תקנו כו'. ולענ"ד נראה ברור דהיינו דוקא היכי שהקנין היה במעות מזומן אבל אם הקנין היה בשוה כסף קונה קנין גמור גם לדידן, וראיה ברורה לזה מהא דמוקי הש"ס (ב"מ דמ"ו) יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור, ורש"י פי' שם בד"ה כיצד שמשך השור ע"מ ליתן הפרה, הרי יש שבשעת משיכת השור נתרצה כבר לתת לו הפרה ולאותו על המקח והשור נתן לו בדמי הפרה, ונמצא שקנין הפרה היה בדמי השור עצמו דהיינו בשוה כסף ממש ואפ"ה קאמר דקנה משום דלא שכיחא, הרי להדיא שהיכי דהקנין היה בשוה כסף כיון דהוה מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן וקונה קנין גמור, ואם כי לעיל מינה כתב רש"י שם שמשך השור ונתחייב לו דמיו ואח"כ א"ל פרה יש לי, ולפ"ז הקנין היה לא בשור כ"א בחוב הדמים, כיון שבשעת משיכת השור לא ידע כלל מהפרה ע"ש, כבר כתבתי לעיל בחדושינו (סי' קצ"ה) שלא יסתרו דברי רש"י מיני' ובי', דלשיטתו שפי' התם דקושית הש"ס הוא גם לס"ד דכל הנעשה וגם למסקנא דכל הנישום, וממילא שגם התירוץ דיש דמים שהן כחליפין הוא לשניהם, ולמאי דס"ד דכל הנעשה, דהיינו מטבע, אי"א לפרש דהקנין היה בשור גופא דהיינו שוה כסף דא"כ לאו כל הנעשה הוא ורישא וסיפא חדא הוא לרש"י ע"ש, ובע"כ יתפרש דהקנין היה בחוב ובחוב הוה שפיר כל הנעשה, דהא כסף הוא חייב לו ולא שוה כסף, אכן למסקנא דכל הנישום בע"כ יתפרש דהקנין היה בשור גופא, דאי בחוב לאו נישום הוא אלא נעשה, להכי פרש"י שני פירושים באופן קניית הפרה בכדי שיתאים לס"ד ולמסקנא, ועכ"פ בנידון דידן למסקנא שיתפרש בע"כ דהקנין היה בשור ממש דהיינו שוה כסף וגם בזה אמר רש"י דלא שכיחא הוא ולא גזרו. הרי ראיה ברורה שבשוה כסף קונה לגמרי דלא שכיחא הוא, ועוד היה נראה לכאורה להביא ראיה ממ"ש הנמוק"י (פ' הזהב) דבחליפין שוה בשוה דקני ולא שייך התם הגזירה דנשרפו חטיך, דבחפץ בחפץ לא שייך כזה דהא גם בקנין מעות הקשו התוס' (ב"מ דמ"ג) דהשתא דתקנו דלא קנה יאמר המוכר נשרפו מעותיך ותי' כיון דמעות אין טרחא להצילם או משום דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ולא שייך הגזירה לגבי מוכר, ומשמע שאילו היה שייך הגזירה גם לגבי מוכר לא גזרינן כלל והוה מוקמינן אדינא, א"כ בחפץ בחפץ אי אמרת דלא קנה יאמר המושך נשרף חפצך שמשכתי, ויצא לנו אפוא דין חדש דשוה כסף עדיף לענין קנין מכסף ממש, דבכסף עקרו הקנין, ובשוה כסף קונה, הן מטעמא דידי דהוה מילתא דלא שכיחא, והן מטעם הנמוק"י דחפץ בחפץ לא שייך הגזירה, הן אמנם דטעם הנמוק"י אין מספיק ללמוד ממנו למכירה, דהוא לא קאמר לסברתו כ"א בחליפין דשוה בשוה דמשו"ה לא שייך החשש דנשרפו חטיך, דאם נימא שלא קנה יאמר זה שמשך נשרפו כו', ואפשר לומר דהיינו בחליפין דאין בזה שם של מכירה, אבל במכירה נהי דמצד הדין ראוי היה לקנות בשוה כסף כיון דהכא לא שייך החשש דנשרפו כו', מ"מ כיון שהפקיעו חז"ל לקנין מעות, גם בשוה כסף נמי אין מועיל אע"ג דלא שייך הגזירה כיון דהכל שם מכירה הוא לא פלוג רבנן וכמ"ש הנתיבות בסמוך שאפי' אם לא נתן רק מקצת מעות דלא שייך הגזירה כיון שיש לו עוד לתבוע מעות מ"מ לא קנה, כיון דעקרו קנין מעות לגמרי עקרוהו. וכן מסקנת הש"ך בסמוך סעיף ה' שאפי' במקום דליכא חשש דליקה נמי לא קנה דלא פלוג רבנן, וא"כ י"ל דהנמוק"י דוקא בחליפין כתב כן שיש לו שם אחר, שוב מצאתי בחדושי רעק"א בב"מ שם שכתב נמי דמהנמוק"י אין ראיה וכמו שביארתי, ותימה על הפנ"י שכתב כסברת הנמוק"י גם לענין מכירה, מ"מ טעם שלי ברור הוא לשיטת רש"י דקניה ע"י שוה כסף הוה מילתא דלא שכיחא ומתחלה לא גזרו רבנן ע"ז, וכן משמע מן הסמ"ע לקמן (סי' ר"ג) ועמ"ש הנתיבות שם וזה ברור:

אלא דיש להעיר עוד בזה ממ"ש רב אשי (ב"מ דמ"ו) הברייתא דתן לבני דינר ואני אתן לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי דאם יש לו מותר ומוקי רב אשי דעולם בדמים ובפרוטטות וכיון דאית לו נעשה כאומר הלויני עד שיבוא בני כו'. ומדהוצרך לטעם דהוה כאומר הלויני מוכח דמתורת קנין דמים לחוד לא קנה עוד לגמרי שלא יהא שייך בו שוב איסור ריבית כמו בחליפין דלא שייך איסור ריבית משום דקני לגמרי מיד וליכא אגר נטר, והיינו בע"כ משום דמעות אין קונה כ"א למי שפרע, ואע"ג דבאיסור ריבית מהני גם קנין למי שפרע וכמ"ש רש"י ותוס' (ב"מ דס"ב) דכיון שאם בא לחזור קאי במי שפרע קיימא ברשותא דהיאך ולא הוה כריבית, אכן לא סוגי האיסור וגם לא הסתלקות האיסור דומין הך דהכא דין דהתם, דהתם בדף ס"ב אין נותן לו בריבית איזה דבר יותר ממה שלקח ממנו, ורק צד הריבית הוא מה שנתייקר התבואה, ואי נימא דברשות לוקח נתייקר יסולק האיסור, ולגבי זה שפיר נחשב כאילו ברשות לוקח נתייקר. דאף אי אמרינן דכסף אין קונה לגמרי ויכול לחזור כשירצה, מ"מ כל זמן שלא חזר ודאי דחשבינן כאילו ברשותו של לוקח, מפני שעלינו להעמיד כל אדם בחזקת כשרות ולומר שודאי לא יתרצה לחזור ולעמוד במי שפרע, וגדולה מזה מבואר בשער המשפט (הלכות ריבות סי' קס"ג) שאפי' היכי דליכא גם מי שפרע ורק שיהיה מחוסר אמנה לבד אם יחזור הוה נמי כברשותו דלוקח וברשותו נתייקר ע"ש, שהוכיח כן מכמה ראיות, ואע"ג דבכה"ג ליכא צד קנין כלל, מ"מ כיון דסילוק האיסור תלוי רק אם נימא דרשות לוקח אתייקר, וזה ודאי דכל זמן שלא חזר עומד ברשותו, דדוקא אם ראינו דחזר הופקע מרשותו של לוקח, אבל כל כמה דלא חזר עלינו לומר שבודאי לא יחזור ולסמוך על שארית ישראל לא יעשו עולה וכמו שביארתי בחבורי לב"מ (דף מ"ט) גבי ישראל שאמר לבן לוי, אבל בעובדא דתן דינר דצד האיסור הוא מה שנתן לו טריסית יותר, ולפ"ז סילוק האיסור לא יהיה כ"א כשנימא דקנה מיד לחלוטין והוה כאילו פורעו מיד ואין כאן אגר נטר כיון דאין ממתין לו כלום, וכמ"ש שם רש"י. וכיון שכן כל כמה דלא נגמר הקנין לגמרי עד שלא יהיה יכול לחזור לא יסולק האיסור, דכיון דמצי לחזור עדיין לא נוכל עוד לחשבו כאילו פרעו ונסתלק מאתו, ולכן אע"ג דכשאנו דנין באיזה רשות עומד חשבינן אותו כברשות לוקח, מ"מ כשאנו דנין לענין גמר המקח, ודאי דלא נוכל עוד לחשבו כגמר המקח, כיון דס"ס יכול אכתי לחזור כשירצה, ולהכי בדף ס"ב דסילוק האיסור הוה בזה שנחשריי כרשות לוקח, שפיר אמרינן דכיון דיש כאן מי שפרע אם יחזור חשבינן כברשות לוקח. משא"כ בטריסית יותר דסילוק האיסור תלוי בגמר המקח, וזה ודאי דמיד לא נקנה עדיין לגמרי כיון דאכתי מצי לחזור, ועיין מה שכתבנו בחבורנו לב"מ דס"ג להוכיח כן גם מן הש"ס באריכות, דבעובדא דפרוטטות אין קונה קנין גמור, וקשה כיון דגם רב אשי מוקי בפרוטטות ופרוטטות הא לא הוה כמו מעות מזומן כ"א כשוה כסף וכדדייק הש"ס גופא שם מלשון יפה דינר, דמשמע דהיינו שוה דינר, דאי בכסף ממש הול"ל דינר יפה, ולהדיא קראוה פירי בש"ס שם, ולמה שכתבתי דבשוה כסף קונה קנין גמור א"כ אכתי למה הוצרך רב אשי לטעם דהוה כאומר הלויני כו'. ותיפוק דקונה קנין גמור מתורת דמים ולא שייך אגר נטר שוב. הן אמנם דזה יש לתרץ למה שכתבנו בחבורנו שם במקומו, דאם כי גם רב אשי מוקי בפרוטטות וכאוקימתא דר' אבא, מ"מ לא דמי האוקימתות דר' אבא הוה אידי ואידי בפרוטטות, ודרב אשי הוה רק דבעה"ב פרוטטות אבל של שולחני יפות הם ע"ש מילתא בטעמא, ולזה א"ש כיון דשל שולחני שהם עושים הקנין הוה יפות, הוה כסף ממש ולא שוה כסף ולא קנה קנין גמור, וגם זולת זה הא כתבו התוס' (ב"מ דמ"ח) דרב אשי סובר כריש לקיש דמשיכה מה"ת ומעולם לא קנה כלל, ולכן מרב אשי לק"מ, אבל אכתי יקשה באוקימתא דר' אבא כיון דמוקי שניהם בפרוטטות ל"ל למימר שהקנין הוא מטעם חליפין וכמו שמסיים ומשו"ה נקנו בחליפין, הא אפי' אי הוה מטעם מעות הוה נמי קנין גמור כיון דהוה ע"י שוה כסף, וצ"ל דמעות הרעות אע"ג דלא מיקרו מטבע היינו דוקא לענין חליפין משום דטעם דמטבע אין נעשה חליפין דדעתו אצורתא, אבל לענין תורת דמים שם מטבע עליהן, ולא שם שוה כסף, והא דקרי להו בש"ס פירי, היינו רק לענין חליפין יש להם דין פירי אבל לשאר דברים שם מעות עליהן, וגם הטעמים שכתבתי דמהני הקנין בשוה כסף ליכא בזה. דלמה שכתבתי דמשום דלקנות בשוה כסף לא שכיח הדבר שיתן שוה כסף בתורת דמים, א"כ היינו דוקא כשהקנייה הוא בכלים וכדומה, אבל הני מטבע שכיח שיתן אותם בתורת מעות, דאע"ג שאינם יוצאים בהוצאה אפ"ה מסחר אתעביד על ידייהו דהא חזינן הכא שלקחם מן השולחני וגם נתנם להפועלים ושכיח הדבר שיתן אותם בתורת דמים וגזרו בו רבנן דלא יקנה ודו"ק:

שם במחבר ד"ת מעות קונה. והנה במתנה דליכא מעות כתב הרמב"ן דקונה בחליפין וחצר, ועיין בקצוה"ח כאן שתמה דלמ"ד מעות קונות היינו דוקא מעות ולא שום קנין אחר זולתו וגם יד אינו קונה, א"כ כ"ש חצירו דהוה מטעם יד אין קונה ע"ש. ולעד"נ דאפי' למ"ד מעות קונה לא בא למעט דשום קנין זולת מעות לא יקנה, דא"כ אפי' במעות גופא לא אפשר לאשכוחי קנין, דהיאך יקנה המוכר להמעות, וגם היכי משכחינן לקנין חליפין, דע"י שמושך זה את החפץ נקנה אידך להשני, ובמה יקנה הראשון, ועוד היכי יעלה על הדעת דשום קנין לא יועיל, הא קנין יד מפורש בתורה ונתן בידה, אלא ודאי דבקנין יד לא פליג ר' יוחנן ומודה דזה ודאי מהני, ולא פליג כ"א במשיכה ובשארי קנינים שלא הכנים, עוד הלוקח לרשותו ממש, והוה"ד חצירו דהוה מטעם יד נמי קנה, ועוי"ל עפמ"ש המקנה בקדושין (דף כ"ב) שאפי' משיכה נמי מהני לר' יוחנן ועיקר פלוגתת ר' יוחנן ור"ל במוכר מטלטלין במעות, באיזה דבר צריך להיות המשיכה אם המוכר במעות או הלוקח במטלטלין, אי בעינן משיכת מוכר דוקא או משיכת לוקח ע"ש וא"ש. ועיין מה שכתבנו עוד בחדושנו לעיל (סי' קצ"ו סעיף ג') בנוגע לזה:

שם במחבר אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלים כו' או במשיכה, הנה הא דמשיכה קונה היינו רק אותו חפץ הנמשך לענין חיוב אחריות, אבל לא אמרינן שמשיכה יקנה לגמרי גם חת המעות, היינו שבמשיכת לוקח את המטלטלין יקנה המוכר את המעות בכ"מ שהם, וכמו בחליפין דבמשיכה של אחד נקנה החפץ השני בכ"מ שהוא, זה לא אמרינן, וכמ"ש ברש"י (ב"מ דמ"ז ע"א) ד"ה מהו, וכן מבואר להדיא בב"י לקמן (סי' ר"ג) ובכ"מ (פ"ו מהלכות מכירה) ע"ש. ואכן בחדושנו לעיל (סי' קצ"ה) הוכחתי שהיינו דוקא לר' יוחנן דמשיכה לא קנה מה"ת, והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו שיקנה בשניהם היינו שלא יאמר הלוקח נשרפו וכמ"ש הרמב"ן שם (דף מ"ז) בתוד"ה נשרפו, ולזה די רק אם נתקן שהמשיכה מהני לענין שהחפץ הנמשך עומד ברשות המושך ושוב אין חשש, ומהיכי תיתי לתקן בחנם דמשיכה יקנה קנין גמור, אבל לר"ל דמשיכה הוה מה"ת איה"נ דמשיכה הוה קנין גמור וגם המעות יהא נקנה למוכר ועיין מה שכתבתי שם בארוכה:

שם בסמ"ע סק"ג דאע"ג דעקרו קנין מעות מ"מ אם קידש המוכר אשה בהמעות מקודשת, דלחומרא לא עקרו בתקנתן דברי תורה, והמקור לזה הוא דברי רש"י (ב"מ דמ"ח ע"א) בד"ה קאי שכתב וז"ל ונ"מ לענין קדושין דלר' יוחנן הוה קדושין דמה"ת קנייה ע"ש, והריטב"א השיג ע"ז כיון דס"ס עקרו רבנן קנין מעות הרי לא קנה ולאו כדידיה הוא, ואם נאמר כיון דקני לי' מיהת לענין מי שפרע הו"ל כדידיה. א"כ לר"ל נמי ליהוי קדושין כיון דלדידי' קאי נמי במי שפרע, וכבר נאמרו ונשנו באחרונים הרבה תירוצים על קושיות הריטב"א, ולי נראה פשוט, דודאי כיון דקנה לענין מי שפרע, כל זמן שלא קיבל מי שפרע נחשב כדידיה וכדאשכחן להדיא (ב"מ דס"ב ע"ב) גבי איסור ריבית דכיון דקנה לענין מי שפרע כל זמן שלא קיבל מי שפרע נחשב כדידיה וברשותו נתייקר וכמש"ש רש"י ותוס', והיינו משום דאע"ג דיכול לחזור, מ"מ כל זמן שלא חזר נחשב כקנין גמור מפני שעלינו להעמיד כל אדם בחזקת כשרות ולומר שודאי לא יתרצה לבטל את המקח ולעמוד במי שפרע וכמו שהארכתי לעיל בריש סימן זה, אכן היינו דוקא לר' יוחנן ולא לר"ל, דאם שגם לר"ל צריך לקבל מי שפרע, מ"מ חילוק גדול יש בין ר' יוחנן לר"ל, דלר' יוחנן דמה"ת נקנה, וא"כ העונש דמי שפרע הוא בא שלא לעבור על הקנין, ומשו"ה כל זמן שלא ביטל נחשב לקנין גמור, דנאמר שע"י העונש לא יבטל הקנין, אבל לריש לקיש דלא קנה עוד, ועונש דמי שפרע הוא רק לחייבו שיעשה קנין, משו"ה אע"ג דמעמידין אותו בכשרותו ואמרינן שודאי ישתדל לעשות קנין, מ"מ ס"ס אכתי כל זמן שלא עשה הקנין אין זה כדידיה ולא יכול לקדש וזה ברור, ולפלא בעיני על כל האחרונים שרצו להוכיח מרש"י הזאת דס"ל דקנין דרבנן אין מועיל להפקיע קנין דאורייתא, ובדבר שהוא דאורייתא כמו קדושין אזלינן בתר קנין דאורייתא אע"ג שחכמים הפקיעוהו, עיין באבני מלואים סי' כ"ח ובחת"ס חיו"ד סי' שי"ד, ולמה שכתבתי אין ראיה כלל, דודאי היכי שהפקיעו חז"ל הקנין מועיל לבטל, דהפקר ב"ד הפקר, רק שהכא לענין מי שפרע לא הפקיעו ונשאר הקנין על עמדו לקנין גמור, וכל זמן שלא קיבל מי שפרע הרי הוא קנין גמור גם מדרבנן, וראיה ברורה לזה מדברי הגמרא (ב"מ דמ"ט) דפריך התם והא בעי לקבולי מי שפרע ופרש"י ודלמא לא הוה מקבל ואשתכח דזוזי דידי' נינהו, הרי להדיא דאע"ג דחז"ל עקרו קנין כסף והעמידו רק למי שפרע, מ"מ לענין מי שפרע הוה קנין גמור גם מדרבנן ורק רשות לחזרה ניתן לו ואם חזר נתבטל הקנין למפרע, אבל כל זמן שלא חזר הוה קנין גמור, והחפץ הנקנה קאי ברשות לוקח והמעות ברשות מוכר, והיינו דפריך והא בעי לקבולי מי שפרע פי' נהי דמצד חיוב שמירה אין לחייבו כיון שאמר לו שקול זוזך כלתה השמירה, מ"מ יתחייב מטעם דדידי' הוא דאתניסו, דכל זמן שלא קבל מי שפרע המעות כדידי' הוא וכפרש"י, והרי הוכחנו דכל זמן שלא קבל מי שפרע, המעות הוה של מוכר אפי' לענין חיוב אונסין, וכ"ש לענין קדושין, ואין להקשות דא"כ מה השיב להם רבא על שאלתם דהא בעי לקבולי מי שפרע, וא"ל ה"נ, ופרש"י או ישלם או יקבל מי שפרע, והא לפרש"י שדעת הנהו רבנן דשאלו מרבא והא בעי לקבולי מי שפרע, היינו משום דאשתכח דזוזי דידי' דאתניסו, דכל זמן שלא חזר הוה קנין גמור והחפץ הוה של לוקח והמעות של מוכר, וא"כ מה משני שיקבל השתא מי שפרע, דמה מהני זה שיקבל השתא, הא כיון דכל זמן שלא קבל המי שפרע היה זה כקנין גמור, וכיון שלא הספיק לקבל קודם המי שפרע, אכתי ברשות המוכר נשרף וכמ"ש הבעה"מ בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דאע"ג דתקנו חז"ל שהלוקח יכול לחזור מחשש שמא יאמר נשרפו חטיך. היינו כשהספיק לחזור קודם שנשרף אבל אם לא חזר עד שנשרף אינו יכול שוב לחזור אפי' כשירצה לקבל מי שפרע, ואין ספק שזהו כוונתו וטעמו דכיון דכל זמן שלא חזר עומד החפץ ברשות לוקח מה מהני חזרתו אח"כ כיון שבשעה שנשרף שלו היה, וכיון שרש"י פי' נמי דקודם החזרה שלו היה וברשותו נשרף, מה מהני הקבלת מי שפרע, ואין לומר דרש"י יסבור כרמב"ן החולק עם בעה"מ וסובר שגם אחר שנשרף יכול לחזור, דהא הוא אין חולק עמו כ"א בזה, דהרמב"ן סובר דכסף לחוד אין גומר כלל דכיון שעקרוהו לקנינו דאין עושה שום רושם כ"א למי שפרע ולא הוה כלל ברשות לוקח, אבל אם היה ס"ל דכל זמן שלא חזר הוה קנין גמור היה מודה שאפי' אם ירצה לקבל מי שפרע אחר האונס ג"כ לא מהני מלפוטרו עי"ז מאחריות האונס, ונ"ל דסברת רש"י כן הוא דאע"ג דקודם החזרה עומד ברשותו, מ"מ אם יקבל אח"כ מי שפרע עוקר הקנין מעיקרו וכאילו לא היה מעולם שום קנין, ויפלוג בזה עם הבעה"מ, דבעה"מ יסבור דהא דתקנו חז"ל שבקבלת מי שפרע סגי, היינו רק לתת יכולת בידם לחזור. אבל לא לעקור הקנין דמעיקרא, ולהכי ס"ל שאם לא הספיקו לחזור עד אחר ביאת האונס, לא מהני שוב אפי' אם יקבל מי שפרע, כיון דס"ס ברשותו הוא דנשרף, ורש"י סובר שהתקנה היתה דהמי שפרע עוקר הקנין דמעיקרא וכאילו מתחלה לא היה שום קנין, ומשו"ה אם מקבל מי שפרע מהני לפטור מאחריות להאונס, ובחבורנו לב"מ שם הארכתי לבאר איך יתרץ בעה"מ תשובת רבא ואכ"מ, עכ"פ זה ברור לשי' רש"י דכל זמן שלא חזר הוה קנין גמור גם במעות ורק רשות לחזרה ניתן אבל כל זמן שלא חזר הוה המעות של מוכר אפי' לאונסין וכ"ש לקדושין, ואפי' לשיטת החולקים דאפי' לאחר שנשרף יכול לחזור היינו משום דס"ל דהמי שפרע עוקר הקנין למפרע, אבל קודם שחזר כו"ע ס"ל דברשות לוקח הוא ויכול לקדש, ועיין בפנ"י בב"מ שם שטרח לחדש דלר' יוחנן דמעות קונה מותר המוכר להשתמש במעות הללו, וכיון דלהוצאה ניתן הוה כדידיה ויכול לקדש, ולר"ל אסור להשתמש ולא הוה כדידי' ע"ש. וכן מבואר להדיא בתוס' שם דמ"ג, אכן לשון רש"י אין סובל תירוץ זה, דא"כ למה לא פרש"י הך נ"מ גופא דלר' יוחנן יכול להשתמש משא"כ לר"ל, וממילא הוה ידעינן למלתא דפשיטא שכיון דיכול להשתמש, דהוה נמי קדושין, דלא גרע ממלוה שבידו דיכול לקדש בזה כיון דרשות בידו להוציאם, והנכון כמו שבארתי דהטעם הוא משום דהקנין נגמר וברשות לוקח הוא, והנה יש נ"מ גדולה גם לדינא בין תי' הפנ"י לתי' שלי, דלתי' הפנ"י שהטעם הוא משום היתר תשמיש, א"כ דוקא המוכר שקידש בהמעות הוה קדושין. אבל אם הלוקח מקדש בחפץ שנקנה ע"י מעות לחוד לא הוה קדושין, דכיון דחז"ל עקרו קנין מעות, ממילא מקדש בדבר שאינו שלו ואין כאן קדושין כלל, ודוקא לענין המעות שייך לומר כתירוץ הפנ"י, דנהי דאין כאן קנין מ"מ כיון שיכול להוציאם לכ הצטרכותו ממילא יכול לקדש נמי דלא גרע ממלוה וכנ"ל, ואפי' אם הוו המעות פקדון, לדידן דאנחנו הוו כשולחני, מותרים להשתמש בהם, ומעות אחרים הוא חייב לשלם, אבל בכלי לא שייך זה, אכן לתירוץ שלי דהטעם הוא משום דהקנין נגמר וברשות לוקח הוא, ודאי דגם הלוקח אם קידש בהכלי דהוו קדושין דכל זמן שלא חזר עומד הכלי ברשות לוקח וכמו לענין איסור ריבית דהוה נמי מילתא דאיסורא ואפ"ה פשיטא לן דברשות הלוקח נתייקר וכמ"ש דכל זמן שנא חזר הוה קנין גמור ממש, וכיון שכתבתי דמסתבר ברש"י כתירוצי, וגם באבני מלואים סי' כ"ח דחה תי' הפנ"י, ממילא נכון הדבר דהלוקח אם קידש בכלי נמי מקודשת, והנה במל"מ (פ"ה מהלכות אישות) נסתפק במוכר לענין אם קידש בכלי שתחת ידו המכורה ע"י קנין כסף אי הוה קדושין ע"ש, ובמחכ"ת אין הבנה כלל לספיקו בזה, דפשיטא דמקודשת כיון שבידו לחזור והרי חזר בו וקידש האשה בחפץ הנמכר ואין לך חזרה גדולה מזאת וכמ"ש החת"ם שם, ומילתא דמספקא להמל"מ פשיטא דהוו קדושין, ורק אי איכא לספוקי, בלוקח שקידש מספקינן, ולמה שכתבתי גם בזה פשיטא דמקודשת, ועיין בפ"ת (אה"ע סי' כ"ח) שהביא שבס' יד המלך נסתפק בזה, ולמה שבארתי מקודשת ודו"ק היטב:

והנה בתשובת חת"ס סי' שי"ד כתב בישוב של רש"י עפ"י חלוקו של הב"ש (אה"ע סי' כ"ח) בין מקדש אשה במעמד שלשתן דמקודשת מה"ת להב"י, אע"ג דמעמ"ש לא הוה כ"א קנין דרבנן, ובין מקדשה בגזל ביאוש כדי דאינה מקודשת אלא מדרבנן, וכתב החת"ס בהסבר של החילוק, דבמעמ"ש אילו רצה להחזיר המעות להמלוה ולהמפקיד ולא למי שהומחה עליו הרי הוא עובר על תקנתא דרבנן וכמפקפק על דבריהם, ותקון כזה הוה קנין גמור גם מה"ת, אכן בקנין יאוש כדי שאינו אלא משום תקנת השבים ולא כוונו לעקור דבר מה"ת, אלא תקנו שלא נכוף אותו להחזיר גזילתו משום תקנת השבים, אבל אם הוא ירצה להתחסד להחזיר הגזילה עצמה, הרי הוא זכור לטוב, א"כ לא תקנו לקנין גמור, להכי משגחינן על הדאורייתא ואינה מקודשת מה"ת. וכן ה"נ מה שתקנו לעקור קנין מעות לא עקרו הד"ת דהא לא ניחא לחז"ל שיתעקר הד"ת, דהא הטילו עונש מי שפרע להעובר, וע"כ חז"ל גופייהו לא תקנו זה לקנין גמור, להכי לא נשגיח בזה על תקונם, וכיון דמה"ת הוה קנין מקודשת ע"ש, ואם כי הדבר נכון מצד הסברא, אכן לענ"ד נדחים מן הגמרא, דבמס' סוכה (דכ"ט ע"א) גבי ההיא איתתא דצווחא לקמי' ר"נ דרבנן בסוכה גזולה יתבי ואמר ר"נ פעיתא היא דא כיון דתקינו רבנן שיטול דמיה מפני תקנת השבים אין לה אלא דמי עצים ע"כ, הרי להדיא דאע"ג דתקון רבנן לא היה כ"א מפני תקנת השבים, ומאן דרוצה להחזיר עצם הגזילה זכור לטוב, אפ"ה מועיל התקנה לבטל הדאורייתא כמו התם דמה"ת לא מפקא מידי סוכה גזולה עד דסותר את ביתו, אפ"ה מכי תקון רבנן שאין לו אלא דמי עצים מתקנת השבים, עקרינן לדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר, הרי להדיא דלא כהחת"ס ודו"ק ובתשובה הארכתי בזה ואכ"מ יותר:

שם במחבר או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה, והנה זה לשון הרמב"ם (פ"ג מהלכות מכירה) נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אעפ"י שנתן כל הדמים יכול לחזור בו וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו בהגבהה כו' עכ"ל, ומשמע להדיא דאף שנתן כל הדמים בעינן דוקא שימשוך דבר שאין דרכו בהגבהה אבל בדבר שדרכו בהגבהה לא מהני משיכה והנה בשער המשפט הביא זה והקשה כיון דאנן קיי"ל כר"א יוחנן דמה"ת קונה בכסף, ומשיכה אינו אלא תקנתא דרבנן כדי שלא יאמר נשרפו חטיך, וא"כ כשמשך מרשות מוכר הניחם בסמטא שהוא מקום שיש ללוקח רשות להניחם לא שייך תו נשרפו חטיך כיון שהם ברשות לוקח ויכול להצילם, וכיון דלא שייך הטעם דנשרפו חטיך הרי מצי לקנות שוב מד"ת בהמעות שנתן, ונהי דהמשיכה לא מהני הכא משום דהדבר הוא דרכו בהגבהה, מ"מ ע"י המשיכה הניח החפץ במקום דלא שייך חשש דליקה, והקנין יהיה בתורת מעות שהם קונים מד"ת, ולק"מ דאף שתחלת התקנה דמעות לא יקנה הוא משום חשש דליקה. מ"מ השתא שתקנו אינו קונה אפי' במקום דליכא חשש דליקה ומשום דלא פלוג רבנן, והרי הוא שיטת הרמב"ם וכל הפוסקים דאפילו אם המטלטלים מונחים במקום דליכא למיחש לדליקה נמי לא נקנו במעות כמבואר בסמוך סעיף ה'. דרק הרמ"א הביא דעת הי"א דבכה"ג קנו והב"י והש"ך כתבו דהפוסקים לא סברי הכי וגם הרמב"ם מכללם וכמ"ש הש"ך ועיין מה שכתבתי שם:

סעיף ב' במחבר הגבהה וכו', יש לחקור בקנין הגבהה אם בעינן שיעשה הקונה פעולת ההגבהה, היינו שיגביה החפץ יותר ממה שהיה מונח בתחלה, ואפי' אם החפץ מונח ע"ג מקום גבוה ג' טפחים אפ"ה אם לא הגביה יותר לא קנה, דנהי דלבוד לא שייך בכה"ג כיון דבלא"ה מונח, על מקום גבוה ג' טפחים, ואפי' אם לא יגביה יותר, רק שינתקו ממקום שהוא מונח יצא מתורת לבוד, אפ"ה גם פעולת ומעשה הגבהה ליכא, ובמה יקנה, או דלמא הא דבעינן הגבהת ג' טפחים לרש"י וטפח לר"ת היינו כשחפץ מונח ע"ג קרקע ובכדי שיצא מתורת לבוד, אבל כשהיה מונח מתחלה ע"ג מקום גבוה ונטלו הקונה בידו אע"ג שלא הגביהו יותר מכפי שהיה מתחלה נמי סגי, ונ"ל לפשוט ספק זה מש"ס (קדושין דכ"ב) דקאמר התם הש"ס השתא דאמרת הגביה הוא לרבו קנאו אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה, ופרש"י דהא אגבהה ליה, והקנין הוא אפוא מטעם הגבהה, ונהי דזה לא קשה היאך אפשר לומר בזה טעם הגבהה, הא שיטת רש"י הוא שם (דף כ"ו) דהגבהה לא הוו פחות מג' טפחים, די"ל דהא טעמו של רש"י הוא דבעינן ג' טפחים משום דפחות מג"ט כלבוד דמי ובטיל לגבי ארעא וכאילו לא הגביהו, וא"כ לא שייך זה כ"א בהגביה איזה חפץ, אבל היכי שהגביה כל גופו כמו התם דהשפחה מגבהת כל גופו של האדון, לא שייך לומר דכל גופו יהא בטל, וגם לגבי גט אם הי' ידיה גבוהות מן הארץ ג' טפחים ולא הגביהה את ידיה יש ספק אם מהני, מטעם דידיה אינם בטילות, כ"ש דכל גופו לא יובטל לגבי ארעא, ומשו"ה לא בעינן התם ג' טפחים, ועוי"ל דהא ג' טפחים לא בעינן כ"א במגביה מן הקרקע ובכדי להוציא מתורת לבוד, אבל בשלקח אע"ג העמוד לא בעינן הגבהה ג"ט וכמבואר בב"מ (ד"ט ע"א) דכיון שאם ינתקה מן העמוד הרי הוא מוגבה מן הארץ מאליו ע"ש ובתוס'. ולכן גם בההיא דשפחה דסתם אשה יש בעוביה ג' טפחים, וא"כ הרי הוא מוגבה מן הארץ ג' טפחים, אבל אכתי פעולת הגבהה מעיקרו חסר התם, דהא האשה היא קרקע עולם והוא האדון אדרבה השפיל עצמו לבועלה, ואפ"ה הוי קנין, הרי מוכח להדיא דאם אך יצא מתורת לבוד מהני גם כשלא עשה פעולת הגבהה ואדרבה עוד השפיל עצמו, וכן מוכח נמי לכאורה מההיא דב"מ הנ"ל בהגביה חציו שע"ג הקרקע מהני, דחציו שע"ג העמוד יכול לנתק, ואם ניתקה קנה, משום שעל ידו הוגבהה למעלה משלש וכמבואר שם, והא התם אפי' אם ינתקנה מעל העמוד וראשו לא יגיע לארץ, אבל סוף סוף פעולת הגבהה נמי לא הוה התם, דהחפץ הא לא הוגבה, ע"י הניתוק יותר מכמו שהיה מעיקרא, ואדרבה עוד משפיל אותו, דמעיקרא היה מונח ע"ג העמוד ועתה ינתקנו מן העמוד, אע"כ דבאמת לא בעינן שום פעולת הגבהה בקנין זה, ואמנם כאשר עמדתי לעיין ולדייק בדברי הראשונים מצאתי שמחלוקת ראשונים בזה. דהנה הריטב"א הובא בשמ"ק (ב"מ ד"ט) כתב וז"ל הואיל ויכול לנתקה כו' פי' כי כשילך לדרכו תנתק ותלך עמו ותהא מוגבת מאליה מע"ג קרקע בלי שיגביה זה ידו כיון שראש החמור מוגבה והיינו דמדמינן לה בשראשה אחד ע"ג העמוד כי כיון שהגביה ראשה שהיה בקרקע אידך כמוגבה דמי דכיון דהעמוד גבוה מן הארץ מכיון שנתנקקה אצלו תהא מוגבה ראשו שבעמוד מאליו מבלי שיגביה זה ידו למעלה כו' עכ"ל, הרי מלשונו משמע להדיא דאע"ג שאינו מגביה למעלה כלל, ולהיפוך כשינתקה מעל העמוד הרי הוא מורידה ומשפילה יותר מכמו שהיה אפ"ה מהני כיון דהחפץ מונח באויר למעלה מג' מן הקרקע, ואמנם השמ"ק כתב וז"ל הואיל ויכול לנתקה איכא לפרושי הואיל ויכול לחץ בכח עד שיגביהנה למעלה מן העמוד ולהביאנה אצלו עכ"ל, הרי שסובר דבעינן דוקא שיגביה למעלה, והא דמהני בשניתקה מן העמוד היינו נמי כשניתקה בכח עד שע"י כח הניתוק הוגבה מתחלה לרעלה קודם שהתחיל להשפיל וליפול, וזה יש לכוון נמי בכוונת התוס' בב"מ שם ד"ה הואיל שהקשו דמאי שנא מעני המנקף בראש הזית שאין בו גזל אלא משום דרכי שלום ותירצו בסוה"ד דהתם צא שהוגבהה על ידו יותר ממה שהיה תחלה כו', פי' דבב"מ מיירי שניתק בכח באופן שמתחלה הוגבה למעלה, משא"כ בעני המנקף לא מיירי שהוגבהה על ידו יותר ולכן לא מהני, דנהי דעל הקרקע אין מונחים וחסרון דלבוד אין שם, מ"מ גם פעולת הגבהה אין שם ובמה יקנה, ואם כי אין זה לשון התוס' ממש, אכן המעיין יראה שזה כוונתם בבירור, והרי בררנו מחלוקת הראשונים בדין זה, הריטב"א סובר דלא בעינן כלל שיגביה החפץ יותר מכמו שהיה, והתוס' והשמ"ק סברי דבעינן דוקא שיגביה:

אלא דצריך לבאר שיטת התוס', דנהי דמסוגיא דב"מ אין ראיה דלא בעינן הגבהה, דשפיר יש לפרש כשניתק בכח באופן שהוגבהה, אכן מה יענו לסוגיא דקדושין שאין התם שום הגבהה בעצם יותר מכפי שהיה מקודם ואדרבה הורדה והשפלה יש התם שמשפיל עצמו לשכב עליה ולבועלה ואפ"ה קנה. ונ"ל דהתוס' לא יפרשו כרש"י דמה שפריך התם שפחה כנענית תקנה בביאה, דהיינו מטעם הגבהה, אלא דהקנין הוא מטעם הנאה שגוף האדון נהנה מגוף השפחה, דכן פי' הרשב"א דכל אלו שחשיב בברייתא הפשיטו הרחיצו וכו' הוה הקנין מטעם שהם עבודות השייכים לעבד, ובהגבהה לרבו פי' הטעם מפני שגוף האדון נהנה מגוף העבד ע"ש. ולפ"ז עיקר קושית הש"ס יתפרש נמי מטעם הנאה ולא מטעם הגבהה דאילו מטעם הגבהה באמת לא היה מהני כיון שלא הוגבהה על ידה יותר מכמו שהיה, ואולי י"ל דהתם יש נמי הגבהה משום דבשעת תשמיש אדם דש וע"י הדישות מגביה עצמו ויש בזה הגבהה בפועל, ואפי' לשיטת רש"י אין ראיה מהתם, ונ"ל עוד להביא ראיה עצומה לשיטת התוס' מכתובות דל"א דמוקי רב אשי לברייתא דהיה מגרר ויוצא דפטור כגון שצירף ידו למטה מג' וכדרבא דאמר ידו של אדם חשובה כו' וקונה מטעם יד, וקשה למה לא מוקי כשצירף ידו למעלה מג' כגון שהאסקופה גבוה ג' דבזה הוה קונה מטעם הגבהה ולא הוה צריך לכדרבא, ואכן אי נימא כשיטת התוס' דגם הגבוה מן הארץ ג' טפחים בעינן נמי הגבהה אתי שפיר דאי"א לפרש התם דקנה מדין הגבהה דא"כ אכתי אין הקנין ואיסור שבת בא כאחד, דמיד שהניח החפץ לתוך ידו כבר נתחייב משום שבת והחפץ לא נקנה אלא משעה שהגביהו, א"כ אפי' אי הוה מוקי למעלה מג' בע"כ צ"ל דקנה מטעם יד, אכן לשיטת הסוברים דלמעלה מג' לא בעינן הגבהה הו"מ לאוקמי למעלה מג' וקונה מטעם הגבהה ולא הוה צריך לכדרבא, וזהו ראיה נתונה, אלא שצ"ע דהא התוס' גופייהו הקשו שם דלמה לא מוקי באסקופה גבוה ג', ולמה שכתבתי הא לשיטתם בב"מ לא קשה כלל קושיא זאת. ועיין מה שכתבנו עוד בדבור הסמוך ובחבורי לקדושין (דף כ"ו) ושם הבאתי דברי המקנה בזה:

והנה ראיתי מי שלימד זכות על המון העם שכשנוטלים מחבריהם ביו"ט הראשון אתרוג ולולב אינם מגביהים כלל, והא בין לרש"י ובין לר"ת בעינן או הגבהת ג' טפחים או עכ"פ הגבהת טפח, והיינו משום דטעם רש"י כדי שיוצא מתורת לבוד, וזה לא שייך אלא במגביה מן הקרקע אבל הלוקח מיד חבירו ואוחז יותר מג' טפחים מן הקרקע גם רש"י מודה דא"צ להגביה ג' טפחים, ומטעם זה כתב בס' משנת ר' אליעזר דגם בקבלת הגט אין האשה צריכה להגביה ידיה כלל ושכן הוא המנהג בעיר קושטא ע"ש, ולמה שבארתי הדבר במחלוקת תלוי, ולשיטת התוס' ועוד הרבה ראשונים נהי דג' טפחים לא בעינן בכה"ג שאוחז יותר מג' טפחים מן הקרקע כיון שבלא"ה יצא מתורת לבוד, אבל עכ"פ הגבהה כל שהוא בעינן בכדי לעשות פעולת הגבהה, וכן הסברא כדבריהם, דבאמת אם לא הגביה כלל מה שייך לקרות זה קנין הגבהה אחרי שלא נעשה בזה שום הגבהה ואמנם באתרוג לא אדע מה צריך ללימוד זכות ע"ז, דהא פשיטא שא"צ הגבהה כיון שאוחז בידו, ובדבר שאוחז בידו לאו מטעם הגבהה אתינן אלא מטעם ידו וכמ"ש התוס' כתובות (דל"א ע"א) בד"ה אי בעי גחין וז"ל מה הגבהה שייך בדבר שתופס בפיו או בידו כו' וגם צ"ע לפי"ז על מ"ש מוהר"ם בסדר הגט שיגביה הבעל את הקלף ג' טפחים, ובביאורו בס' באר המים דנ"ל שאפי' בדיעבד פסול אם לא הגביהו ג' טפחים משום דחוששין לדעת רש"י, והא בדבר שאוחז בידו א"צ כלל לקנין הגבהה וא"כ אמאי צריך ג' טפחים, וי"ל דגם בזה שיטת רש"י דאפי' בדבר שבידו בעינן הגבהה כמבואר בכתובות שם, ולכן כשחוששין אנו בגט לשיטת רש"י בעינן הגבהה ג' טפחים אפי' בדבר שאוחז בידו ועיין מה שכתבנו מזה בדבור הסמוך:

שם הגבהה י"א שצריך להגביה ג' טפחים, והוא שיטת רש"י, והנה הריטב"א והרשב"א בקדושין דכ"ו הקשו על רש"י מש"ס (כתובות דל"א ע"ב) דמוקי הש"ס כשצירף ידו למטה מג' ע"ש. ואמנם קושיא זאת תי' התוס' דכיון שהוא בידו קנה בפחות מג', רק שהקשו על רש"י דפי' ההיא דכתובות נמי מטעם הגבהה, וזה הקשו דמה שייך הגבהה בדבר שהוא תופס בידו, פי' דיד לא גרע מרשות ואפי' בלא הגבהה למי ליקני כמו גבי גט דאמרינן הכי, ואפשר ליישב עפמ"ש הנתיבות והארכנו בזה הרבה בחדושינו לעיל (סי' קצ"ה) דבקנין יד בעינן דוקא שהחפץ הנקנה קטן הוא שיכול לאוחזו ברחבו בשלימות שלא יהא נשאר מרוחבו חוץ לידו, אם ברוחבו נכנס כולו לתוך היד, רק שלמעלה ולמטה בולט קצת שאין נכנס לתוך ידו קונה את מה שבולט מטעם דהוה כאויר חצירו, אבל אם הדבר אין נכנס ברוחבו לתוך היד, בזה אינו קונה מטעם רשות כיון שאינו נכנס כולו לתוך רשותו, ובכה"ג בע"כ לבוא לטעם הגבהה, ולפ"ז י"ל דגם רש"י סובר דיד הוה מטעם רשות ולא בעינן הגבהה, ורק משום דבדבר רחב שאינו נכנס ברוחבו כולו לתוך היד שם אי"א לחנות מטעם רשות ובע"כ מטעם הגבהה, ואפ"ה משכחת שיאכלנה בלא הגבהה וכגון שגחין ואכיל פחות מג"ט, ולכן אפי' אם אכלה כדרכו והגביה מקודם נמי אין לומר בזה הגבהה צורך אכילה כיון שאפשר שיאכלנה גם בלא הגבהה:

והנה בכתובות שם בתוד"ה רב אשי הקשו עוד ג' קושיות על רש"י שפי' מטעם הגבהה, א) דביד שהוא רשותו למה צריך הגבהה, דמ"ש מגט דקונה מטעם רשות, ב) מה הוכיח שם מדרבא. ג) אמאי לא מוקי התם באסקופה גבוה ג"ט ע"ש, ולמ"ש א"ש, דהיכי שהקנין הוא משום רשות בעינן שכל החפץ יהיה מונח ברשות אבל אם בולט החפץ חוץ לרשות אינו קונה, שפיר יש ליישב גם שם דבחפץ קטן שנכנס כולו לתוך היד גם רש"י מודה דלא בעינן הגבהה וקונה מטעם רשות, אבל משום דהתם מיירי בחפץ גדול דבעי מיתנא וגרירה דאל"ה לא היה קונה כלל בגרירה דכל דבר קטן שדרכו בהגבהה אין נקנה במשיכה, ומדנקנה בגרירה דהיינו משיכה מכלל דחפץ גדול הוא, וחפץ כזה אינו נכנס לתוך ידו מסתמא, ולהכי בעינן התם לקנין דהגבהה, ואמנם משום דהגבהה אינו בפחות משלשה טפחים לזה הביא הש"ס מדרבא, דכי היכי דגבי שבת בעינן מקום ד' ואפ"ה תליא במחשבתו של אדם, ואם מחשב לידו הוה מקום אפי' לענין קרבן להביא חולין לעזרה, כ"ש לענין קנין דמהני מחשבתו, ולכן אע"ג דבעינן הגבהה בג' טפחים היינו היכי שלא הגביה בידו ממש, או אפשר שגם בהגביה בידו ממש רק כיון דלא חזינן דאחשביה לידו, בעינן ג' טפחים, אבל התם דאחשבה לידו מקום לקבל מידו השניה הוה הגבהה אפי' בפחות מג', וכן פרש"י שם להדיא למעיין בדבריו, ולפ"ז מיושבות כל הקושיות של התוס', דקושיא דמ"ש מגט דקונה מטעם רשות, התם שאני שנכנס כולו לתוך היד, וגם שפיר הוכיח מדרבא דמחשבתו משויא לי' מקום, וכן בקושיא השלישית דאמאי לא מוקי באסקופה גבוה ג', י"ל דרצה לאשמועינן האי חדושא, דבכה"ג דצורף ידו השניה ואחשבה לידו קונה בהגבהה דאפי' בפחות מג' טפחים ועיין מה שכתבתי בדבור דלעיל:

סעיף ה' במחבר ולמה תקנו חכמים שלא יהא מעות קונות גזירה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס כגון שתפול דליקה וישרף או יבואו לסטים ויטלוה כו' לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר כדי שישתדל ויציל כו', וקשה לי טובא דאם התקנה היתה רק מחמת זה שהזכיר המחבר, א"כ למה הוצרכו לתקן שגם המוכר יכול לחזור, הא בהחזרת לוקח לחוד סגי דשוב אין חשש שיאמר לו נשרפו חטיך כיון דהלוקח יכול לחזור יטרח ויציל, ועוד למה יכולים לחזור גם כשלא בא שום אונס, ולא סגי בזה שנאמר דאם נשרף אז יכול הלוקח לחזור, ומחשש זה יטרח להציל, אבל בלא אונס לא יהא יכול לחזור, וכמו לר' שמעון דסובר כן באמת לשיטת התוס' בב"מ בסוגיא זאת דאם קרה אונס יכול לחזור ולא קודם, וא"כ מ"ט דרבנן דפליגי וס"ל שאפי' בלא אונס נמי יכול לחזור, ובכדי לבאר זה נבאר חלוקי פשיטות שיש בדין זה, הנה מלשון המחבר כגון שתפול דליקה וישרף או יבואו לסטים ויטלוה, משמע להדיא שאפי' אם בא לחזור לאחר שנשרף או נטלוה לסטים, כשאין החפץ שוב בעולם אצל המוכר נמי מצי לחזור, וכן הוא באמת שיטת הרי"ף בב"מ שם, אכן בעל המאור חולק וסובר שדוקא קודם שנשרף יכול לחזור אבל לאחר שנשרף כיון שאין החפץ בעולם אין יכול עוד לחזור, והוכיח כן מעובדא דב"מ (דמ"ט ע"ב) ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא לסוף שמע דקא בעי למנסבי' דבי פרזק רופילא א"ל הב לי זוזא לא בעינא חמרא כו' ואי נימא שגם לאחר שבא האונס וכבר נשרף נמי יכול לחזור, א"כ למה היה לו לההוא גברא לערער קודם שבא האונס, דמלשון הש"ס מוכח דחזר מיד כששמע דבעי למנסבי' דבי פרזק, ולמה לא המתין עד שיבוא האונס, ואולי לא יבוא, אע"כ משום דאח"כ לא יכול עוד לחזור, וטעמו נ"ל ברור דסובר דאע"ג דעקרו לקנין מעות והעמידוהו רק על מי שפרע, היינו רק אם חזר, אבל כל זמן שלא חזר קנין גמור הוא והחפץ הוא של לוקח, רק רשות לחזרה ניתן, ולהכי אם לא הספיק לחזור עד שנשרף, לא מצי תו הלוקח לחזור משום דברשותו נשרף, והנה זה לשון רש"י (ב"מ דמ"ז ע"ב) בד"ה כך תקנו משיכה ללוקח לחזיר בשביל אותה תקנה עצמה דכ"ש כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשי' המוכר וטרח ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי ולקמן (דמ"ט ע"ב) אמרה רב חסדא גבי ההוא דיהב זוזי אחמרא שמע דבעו למינסבי' דבי פרזק רופילא והדר בי' עכ"ל, ומלשון זה שכתב רש"י שאם יראה דליקה באה יאמר חוזרני, הוכיח בהגהות אשר"י שם שרש"י סובר נמי כשיטת בעה"מ שדוקא קודם שנשרף יכול לחזור אבל לאחר שנשרף לא ע"ש. וכשאני לעצמי הוכחתי זה מסיום דברי רש"י באותו דבור ולקמן אמרה רב חסדא כו' ומה צריך לכל האריכות להביא הך עובדא, אלא משום שמעובדא דהתם מוכח שדוקא מקודם יכול לחזור, דאי גם אח"כ אמאי חזר מיד כששמע דבעו למינסבי' דבי פרזק ולא המתין עד שינסבו אותה דשמא לא ינסבו אותה, אע"כ דמשום שאח"כ לא יוכל עוד לחזור משו"ה הקדים לחזור קודם שקרה האונס וכהוכחת הבעה"מ עצמו, עכ"פ ברור דשיטת רש"י הוא כבעה"מ, ובזה יובן דברי רש"י התמוהים מאוד, דשם באותה סוגיא דפריך הש"ס על ר"ל דסובר מעות אינם קונות מדברי ר' שמעון במתני' דאמר כל שהכסף בידו ידו על העליונה מוכר הוא דמצי הדר לוקח לא מצי הדר אא"ב מעות קונות משו"ה מוכר מצי הדר לוקח לא מצי הדר כו', וברש"י ד"ה אא"ב כתב ז"ל אא"ב דבר תורה מעות קונות למשיכה תקנתא דרבנן הוא אתא ר"ש למימר דיינו אם אמרינן חזרה במוכר דמכי מוקמת להו ברשותו לחזור אם הוקרו מסר נפשו לאצולינהו מימר אמר עדיין שכרי תלוי בהם שאם יתייקרו אחזור בי כו' עכ"ל, ולכאורה מאוד תמוה מה שפירש דמשום חשש יוקרא טרח ומציל, שזה לא הוה ודאי כל כך דאולי לא יחוש לשמא יתייקר דכמו שאפשר להתייקר אפשר נמי שיוזל, ומספק אפשר לא יטרח להציל וכמו שטען כן באמת הרמב"ן במלחמות, ולמה לא פי' כפשוטו משום חשש שיחזור הלוקח כשישרף, ולמה שכתבתי בשיטת רש"י ניחא, דרש"י לשיטתו הוכרח לפרש כן משני טעמים, חדא דהא רש"י סובר דלר' שמעון אין יכול הלוקח בשום פעם לחזור, ואפי' היכי שיש חשש הפסד ודלא כשיטת ר"ת בתוס' שם, וא"כ אי נימא דהתקנה הוא שיטרח להציל מחשש חזרת הלוקח, לא יתיישב לר"ש, דלדידי' דלא יכול הלוקח לחזור, מפני מה משיכה קונה, ולזה הוכרח לפרש דמחשש יוקרא הוא וכמ"ש מהרש"א ע"ש, שנית והוא העיקר דכיון שהוכחתי דרש"י סובר כבעה"מ דאחר שנשרף א"י לחזור, משו"ה לא יוכל לפרש דהחשש הוא שמא יחזור הלוקח ולהכי יטרח להציל, הא לאחר שנשרף לא יכול עוד לחזור, וא"כ למה יטרח זה להציל, דהא תינח אם הלוקח ידור במקום המוכר, אז יש אכתי חשש הזה, דמשעה שרואה דליקה יאמר חוזרני קודם שנשרף, ושפיר יטרח להציל בכדי שלא יחזור קודם שנשרף, אבל כשהלוקח במקום אחר ואין רואה שהדליקה קרוב לבוא, ורק אח"כ יתוודע לו שנשרף ואז שוב אין יכול לחזור. ומהיכי תיתי יטרח להציל, והוכרח לפרש דהחשש הוא משים יוקרא, ואמנם כל זה הוא רק רש"י לשיטתו, אבל התוס' דלא ס"ל כרש"י בשני אלו, דהא ס"ל שגם לר"ש מצי לחזור כשנשרף, וגם ס"ל דאפי' אחר שנשרף נמי יכול לחזור, דהא אפי' לר"ש מצי לחזור אחר שנשרף וכ"ש לרבנן, ממילא ודאי שא"צ להם לדחוק כפרש"י דמשום חשש יוקרא יטרח להציל, אלא יפרשו כפשוטי דהחשש הוא שמא יחזור הלוקח אם ישרף וכמ"ש המהרש"א דהכי נוח טפי:

אלא דלשיטת התוס' יקשה הקושיא שהקשינו בתחלה, למה הוצרכו לתקן שגם המוכר יכול לחזור, הא בהחזרת לוקח לחוד סגי דשוב אין חשש שיאמר לו נשרפו חטיך כיון דהלוקח יכול לחזור יטרח ויציל, ובשלמא לסברת רש"י ניחא מה שהוצרכו לתקן דשניהם יכולים לחזור, דחזרת לוקח לחוד ודאי שאין מועיל כלל במקום שאין הלוקח בקרבת המוכר כיון דאחר שקרה האונס לא יוכל עוד לחזור, וקודם שבא האונם לא יוכל עוד לידע אחרי שאינו בקרבתו, ובע"כ צ"ל דעיקר התקנה היתה בחזרת המוכר שיכול לחזור משום חשש יוקרא, והכה משמע נמי לשון דרב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו בלקוחות, דמשמע שעיקר התקנה היתה במוכר, ורק מקאתון שעל התקנה הזאת לא סמכו עוד. כל כך, דכיון דאינו אלא ספק שמא יתייקר, ואולי לא יחוש המוכר לטרוח מספק, לזה צרפו עוד לתקן שגם הלוקח יכול לחזור קודם שנשרף ועי"ז כ"ש דיטרח טפי להציל, חדא משום ספק יוקרא, ועוד מחשש שמא יתוודע ללוקח שהאונס ממשמש ובא ויאמר חוזרני ביד, וע"י הצטרפות שני החששות הוה כ"ש שיציל טפי, אבל עיקר התקנה היתה במוכר לחוד, ובזה פליגי ר"ש ורבנן, דרבנן ס"ל שאע"ג דתקנו במוכר אפ"ה צריך עוד לתקן חזרת הלוקח דעי"ז כ"ש דטרח טפי, ור"ש סובר דלא נצרך לזה דמחשש יוקרא נמי יטרח, להציל ודי בחזרת מוכר לחוד, אכן לשיטת התוס' דס"ל דלוקח לעולם חוזר אחר שנשרפה ואפי' לר' שמעון, וא"כ בתקנת חזרת לוקח לחוד ודאי דסגי, דבלי ספק שיטרח להציל שלא יחזור הלוקח דאין מקום עוד לשום חשש, וא"כ למה תקנו חזרת מוכר נמי, וצ"ל שבאמת חזרת מוכר לא היה בכלל התקנה מחמת חשש דשמא נשרפו, רק הא דמוכר יכול לחזור ממילא מסתעף הוא מתקנת חזרת הלוקח, דכיון דתקנו דהלוקח חוזר כשאירע אונס ואוקמי הדבר ברשות מוכר לענין אונסין משו"ה יכול לחזור, דכיון דאי נשרף הוה ברשות דידיה, אכתי לא זכה בהו הלוקח וכמ"ש הר"ח, הלכך מצי למיהדר אבל התקנה לא היתה באמת כ"א בלוקח לחוד:

אלא דלפי"ז יוגדל הקושיא, דלשון דרב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך וכו', משמע דעיקר התקנה היתה במוכר, וכבר עמדו בקושיא זאת כמה ראשונים, ונ"ל ליישב, דהנה לשי' התוס' דאחר שנשרפו יכול נמי לחזור, א"כ קשה טובא הקושיא שהקשינו לעיל למה יכולים לחזור גם כשלא בא שום אונס, ולא סגי בזה שנאמר דאם נשרף אז יכול הלוקח לחזור, ומחשש זה יטרח להציל, אבל בלא אונס לא יהא יכול לחזור וכמו לר' שמעון דסובר כן באמת לשיטת התוס' דאם קרה אונס יכול לחזור ולא קודם, וא"כ מ"ט דרבנן דפליגי וס"ל שאפי' בלא אונס נמי יכול לחזור, ובשלמא לשי' רש"י ניחא, דעיקר החזרה הוא דוקא קודם שבא האונס, דאח"כ לא מצי עוד לחזור כיון שאינו שוב בעולם, אבל לשיטת התוס' דגם אח"כ יכול לחזור א"כ מ"ט דרבנן דס"ל שגם קודם יכול לחזור, וע"ז לא נאמר בש"ס שום תירוץ, וקושיא זאת אלימתא טובא לשיטת התוס', לזה נ"ל דחדא קושיא מתורצת בחבירתה, דלמה שביארתי דטעם חזרת המוכר אין זה מחמת חשש דשמא נשרף, כ"א מחמת שאין ללוקח זכייה אכתי דהא ברשותו עומד לענין אונסין, א"כ מזה הטעם גופא יכול הלוקח לחזור אפי' קודם שבא האונס, אלא משום שאין לו עוד זכייה, ובאמת מחמת חשש דנשרפו הוה סגי אם יכול לחזור כשבא האונס ולא קודם, רק כיון דכבר הופקע החפץ מרשות הלוקח. ממילא יכול לחזור גם קודם בוא האונס, וזהו דקאמר הש"ס דפליגי בדרב חסדא, דנתכוון בזה לתת טעם לדברי רבנן דס"ל שהלוקח יכול לחזור גם קודם בוא האינם, והא אין נחוץ זה לחשש דשמא נשרפו, דלזה היה די גם בהחזרה שאחר ביאת האונס, ע"ז משני דרבנן ס"ל כמו שתקנו משיכה במוכרין, שגם תקנה הזאת אינה נחוצה לחשש דשמא יאמר, דבחזרת לוקח לחוד נמי היה די, ובע"כ דחזרת מוכר לאו מחשש דשמא יאמר הוא, אלא משום דכיון דברשותו עומד לענין אונסין ונמצא דלא נגמר המקח. ומשו"ה יכול לחזור, כך תקנו משיכה בלוקח, כלומר מפני זה הטעם גופא גם הלוקח יכול לחזור, דכיון שאין לו ללוקח שום זכייה עוד ודאי דמצי לחזור, ודו"ק היטב בשיטפא דלישנא דש"ס אשר מבואר יפה לדברנו, ולפי שחזרת הלוקח ילפינן מחזרת המוכר, להכי קאמר רב חסדא כדרך שתקנו במוכרים כו'. ואין להקשות דא"כ מ"ט דר"ש דס"ל שהלוקח לא יכול לחזור קודם בנשרף, הא טעם דרבנן מסתבר טובא, דכיון שהופקע כח הלוקח ואינו עוד ברשותו למה לא יוכל לחזור ומצאתי בשמ"ק שהקשה כן על רש"י ותי' דר"ש מחלק בין מוכר ללוקח, דחזרת המוכר הוא על התבואה שלא ירצה לתת לו התבואה והתקנה היתה ע"ז להכי יכול לחזור אבל הלוקח כשבא לחזור מבקש המעות ועל המעות לא היתה תקנה דלענין זה נגמר המקח להכי לא מצי לחזור ע"ש באריכות בשם תלמידי הר"ף:

הדרן לדברנו דלשיטת התוס' עיקר התקנה בכדי לתקן החשש שלא יאמר נשרפו כו' היה רק בחזרת לוקח לחוד, דבמה שהלוקח יכול לחזור לא ישאר עוד שום חשש בזה, וחזרת המוכר אין זה לתקון החשש דשלא יאמר כ"א מחמת שהעמידו ברשותו לענין אונסין ממילא יכול לחזור כיון שלא נגמר המקח, וטעם חזרת הלוקח קודם בוא האונס נובע הוא מתקנת המוכר דכמו שהמוכר יכול לחזור מטעם שלא נגמר המקח, מטעם זה גופא גם הלוקח יכול לחזור אחרי שאין לו עוד שום זכייה במקח זה וא"ש לשון דרב חסדא כדרך שתקנו במוכר דמשמע שעיקר התקנה היתה במוכר, שאיה"נ דלפירושם הוא דהא דמשני הש"ס בדרב חסדא פליגי, קאי זה רק לתרץ מ"ט דרבנן דס"ל שגם קודם האונס יכול לחזור, ובזה איה"נ דחזרת הלוקח מחזרת המוכר יליף, וגם יתיישב לפירושם מה שהקשה בשמ"ק דהא הא דפריך אלא לר' יוחנן מאי בינייהו היינו טעמא דמילתא דכל אחד דרבנן ס"ל שאפי' קודם האונס יכול לחזור, ולר"ש דוקא אחר בוא האונס, וא"כ מאי משני בדרב חסדא פליגי הא אכתי מהכא לא ידעינן טעמא דפלוגתייהו, וגם מקמי הכי הוה ידעינן דרבנן ס"ל כרב חסדא, ור"ש לית לי' דרב חסדא, דהא לר"ש אין לוקח יכול לחזור ע"ש שטרחו לתרץ, ולמה שביארתי בשיטת התוס' ידעינן שפיר טעמא דמלתא עי"ז, דכמו שתקנו במוכרים, טעם זה הוה גם בלוקח, ולפ"ז כיון דתירוץ הש"ס בזה, היינו לתרץ טעמא דרבנן לא ס"ל כר"ש שלא יוכל לחזור קודם ביאת האונס, ובזה הוה שפיר הילפותא בלוקח מחזרת מוכר, ולכן נהי דבעיקר התקנה דשלא יאמר נשרפו היה בלוקח, אבל חזרת הלוקח קודם ביאת האונס שע"ז קאי תי' הש"ס, זה יליף בלוקח ממוכר, וא"ש לשון דרב חסדא, זהו שיטת התוס' בפירוש הש"ס, וממילא מסתעף מזה שמוכרחים לפרש שגם ר"ש סובר דאחר שנשרף יכול לחזור, כיון דלשיטתם התקנה דשלא יאמר נשרפו לא היה כ"א בחזרת לוקח לחוד, ואי אמרת דלר"ש לעולם אינו חוזר לוקח. א"כ מ"ט דר"ש דעקרו קנין מעות, הא לדידיה אינו מתוקן גם עתה, כיון דלא יוכל לחזור לא יטרח להציל, וגם זה מוכרח שהתוס' לא יסברו כשיטת בעל המאור, דאי כשיטת בעה"מ דאחר שנשרף אין יכול לחזור, אין די בחזרת לוקח לחוד וכנ"ל, אכן רש"י מיאן בפי' התוס' לפרש דבחזרת לוקח לחוד סגי לענין שלא יכול לומר נשרפו, דלישנא דרב חסדא דכשם שתקנו משיכה במוכר, משמע שעיקר התקנה הוה במוכר, ולפרש דהא דקאמר כשם, הוה טעם מפני מה יוכל לחזור קודם ביאת האונס, לא ניחא לו נמי, דא"כ קשה מ"ט דר"ש דס"ל שאין יכול לחזור וכמו שכתבתי לעיל, דלשיטת התוס' יש לדחוק כמ"ש השמ"ק לחלק בין חזרת מוכר דהוה בתבואה, לחזרת לוקח דהוה בכסף וכנ"ל, ורש"י לא ניחא לו בדוחק הזה, ולזה בכדי לתרץ לשון דרב חסדא בחר לפרש דעיקר התקנה לענין שלא יאמר היה במוכר, ומשום חשש יוקרא טרח ומציל, וחזרת לוקח הוה רק לענין צירוף הטעם, דאילו ליוקרא לחוד אפשר דלא הוה חייש מוכר כולי האי, ור"ש ס"ל דסגי בחשש יוקרא לחוד, וכיון שכן היה מוכרח ממילא לפרש כשיטת בעה"מ דאחר ביאת האונס אין יכול הלוקח לחזור אפי' לרבנן דאי לעולם יכול לחזור הוה סגי בחזרת לוקח לחוד, ולמה לן חזרת מוכר ומשום חשש יוקר, אע"כ דלאחר שנשרף אין יכול שוב לחזור, וא"כ בחזרת לוקח לא היה מועיל כלל אם לא מחשש יוקרא, ודו"ק היטב כי הדברים נכונים ואמיתיים, וכל חלוקי השיטות זה בזה תלוי:

ולמה שביארתי נדחה מ"ש המהרש"א דמה שכתב רש"י טעם זה דיוקרא היינו רק לר"ש דס"ל שאין הלוקח יכול לחזור ולדידי' בע"כ הוצרכו בחזרת מוכר, כ לרבנן דס"ל שגם הלוקח יכול לחזור יהיה הטעם מחמת חזרת הלוקח ע"ש, ולמה שכתבתי זה אינו, דלשיטת רש"י שאחר השריפה אינו יכול שוב לחזור, לא יוכל להספיק כלל טעם חזרת הלוקח, דמה הועילו במקום שאין הלוקח בקרבת המוכר, ואין יודע עד אחר שכבר בא האונס, אע"כ שגם לרבנן הוה עיקר התקנה משום יוקרא, ומ"ש רש"י אח"כ בד"ה כך תקנו דגם חזרת לוקח תקנו בשביל אותה תקנה, היינו משום דלא סמכו אחזרת מוכר לחוד וכנ"ל, והכי מדוקדק לשון רש"י שז"ל כך תקנו משיכה ללוקח בשביל אותה תקנה דב"ש דכי מוקמת כו', הרי משמע מדבריו שעיקר התקנה היתה בחזרת מוכר ורק הצטרפו לה נמי חזרת לוקח, דמעתה כ"ש שיטרח, וכן משמע מרש"י ב"מ (דמ"ו ע"ב) ד"ה גזירה שהביא טעם דיוקרא בסתם, והיינו אפי' לרבנן, דהא התם לא קאי דוקא לר"ש, והיינו דלא כמהרש"א ודו"ק היטב כי הרבה קושיות של המפרשים מתורצות בדברנו עיין עליהם, וכן מה שטען הרמב"ם על בעה"מ שהוכיח מלשון דרב חסדא כשם שתקנו משיכה במוכר דעיקר התקנה היתה במוכר מכלל דלוקח לא יכול לחזור, והרמב"ן טען ע"ז דהא נוכל לפרש כרש"י, ומתוך דברנו מיושב, דהא אי לאו כבעה"מ לא היה דחק רש"י לפרש כן, דהא זה גופא צריך טעם מה שדחק רש"י לפרש כן וע"כ דמשום דסובר כבעה"מ היינו דדחקו לפרש כן ודו"ק:

שם בש"ק ס"ק ז' והיינו דוקא כשהשכיר כו' אבל שניהם כאחד לא, עיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' ר"ב) מזה:

שם בסמ"ע ס"ק ז' ומה"ט נמי בסטומתא קני, והאחרונים חולקים עליו בזה כמבואר בפ"ת ע"ש, ובחדושנו לקמן סי' ר"א כתבתי להוכיח כהסמ"ע ע"ש, ועיין בנתיבות שהוכיח מההיא דחולין (דף פ"ג) דלא כהסמ"ע ובחדושנו לקמן סי' קצ"ט דחיתי ראיתו:

שם ברמ"א ואם היו המטלטלים במקום דליכא למיחש לדליקה נקנו במעות, ועיין בש"ך שחולק על דין זה דאמרינן דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וכיון דמכירה הוא לא פלוג רבנן, ובנתיבות קיים דין זה דלא אמרינן לא פלוג, אלא במקום דלא שייך החשש דנשרפו קנה במעות ע"ש, וסותר בזה דברי עצמו לקמן (סי' ר"ד) דאמרינן לא פלוג רבנן והביא ראיה ממשנה דהזהב קונה ע"ש, וכאן דחה ראיה זאת, ובחדושנו לקמן (סי' ר"א) הוכחתי דלא אמרינן סברא דלא פלוג ע"ש:

סעיף ו' במחבר י"א דשכירות נקנה בכסף, ואם לא קנה יותר מחצי החפץ והמוכר נשאר שותף בשאר אם אמרי' בכה"ג דטרח ומציל בשביל חלקו ויקנה בקנין גמור כיון דלא שייך החשש דנשרפו חטיך עיין בחדושנו לקמן סי' קצ"ט מה שכתבתי מזה:

סעיף ט"ו במחבר אבל אם חזר בו המוכר ואמר ללוקח בא וטול שלך הרי המעות ברשותו וחייב באחריותו אפי' מאונסים גדולים כו' והנה בשמ"ק (ב"מ דמ"ט) הביא שתי ראיות דהמוכר אין מחויב על המעות באונסים גמורים, ראיה אחת מן הש"ס שם דמ"ח נתנה לספר מעל ופריך הש"ס ואמאי מעל הא בעי למימשך תספורת, ואס"ד דמחויב באונסין א"כ אפי' אם לא משך נמי מעל, דלענין חיוב אונסין עכ"פ הוציא לרשות אחר וכדאמרי' בב"מ (דף מ"ג) לדידך דאמרת אפי' נאנסו מה איריא הוציא, וגם בתוס' שם הביאו ראיה זאת, ראיה השניה מדברי התוס' שם דמ"ט בד"ה אלא אפי' שומר חנם לא הוה, הקשו שם התוס' דמ"ש מאומן שאמר טול את שלך דאמרינן דשומר חנם מיהא הוה, ותי' דהתם שאני משום דמעיקרא הוה שומר שכר וכשאמרו לו טול את שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא דלא ליהוה שומר שכר עיי"ש, ואי נימא דגם המוכר מחויב באונסים גמורים א"כ דמי זה לאומן ויהא עכ"פ שומר חנם ע"ש, ונ"ל דשתי הראיות אפשר לדחותם, ראיה ראשונה מהא דנתן לספר אפשר לדחותה, דהא עיקר הטעם דנרצה לומר שהמוכר יהא חייב באונסין למ"ד ד"ת מעות קונה, היינו משום דלדידי' הקנין כבר נגמר וכל זמן שלא חזר קנין גמור הוא, והסבר הדבר, דעלינו להעמיד לכל אדם בחזקת כשרות ולומר שודאי לא יתרצה לקבל מי שפרע, ולהכי אמרינן לחשוב הקנין ככבר נגמר וכמו שביארתי לעיל בארוכה, ואמנם בהך דספר אם הנותן יחזור ירוויח הרבה, שלא יבוא לידי מעילה, וא"כ ליכא אומדן דעת שלא יחזור, דאדרבה עלינו לאמוד דעת הנותן שודאי יחזור בכדי שלא יבוא לידי מעילה, ולא נוכל עוד לחשבו כנגמר הקנין, וממילא אין המוכר רשאי עוד להוציאם בכה"ג, ושפיר פרכו והא בעי למשך, דהספר אסור עוד להוציאם כל זמן שלא נגמר הקנין, אבל איה"נ בשאר דוכתא שבקיום המקח לא יבוא לידי עבירה אמרינן שודאי יקיים המקח שלא ירצה לעבור במי שפרע והמקח נחשב כגמור, וממילא המוכר חייב בזה באונסין וזה נכון. וראיה השניה מן התוס' נמי לאו ראיה הוא, דבלא"ה נמי כבר הקשו המפרשים על מ"ש התוספת דהמוכר אפי' שומר חנם לא הוה, והא בב"מ דמ"ג כתבו התוס' דאי מעות קונות מה"ת יכול המוכר להשתמש במעות שקיבל, וכיון שיכול להשתמש בהם ודאי דהוה שומר שכר עליהם, וא"כ אכתי דומה לדין דאומנים דאם א"ל שקול זוזך שיהיה עכ"פ שומר חנם, אכן באמת לק"מ דהא מה שכתבו דמותר להשתמש במעות הוה דוקא אליבא דר' יוחנן דסובר ד"ת מעות קונה, אבל לר"ל אסור להשתמש במעות וכמ"ש להדיא כן בדבריהם, וא"כ התם בב"מ דמ"ט רבא הוא דאמר הכי דאפי' שומר חנם לא הוה, ורבא הא סובר כר"ל כדאמר התם דמ"ח קרא ומתניתא מסייע לר"ל ושפיר כתבו התוס' דאפי' שו"ח לא הוה, ונדחה ראיית השמ"ק דהתוס' לא כתבו הכי כ"א לריש לקיש אבל לדידן דקיי"ל כר' יוחנן חייב שפיר באונסין ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה