אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות מקח וממכר › סימן קצז

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות מקח וממכר · סימן קצז

סימן קצו

סעיף א' במחבר בהמה בין דקה בין גסה אינה נקנית במסירה אלא במשיכה כו' וי"א דאף מסירה קונה כו'. הנה במשנה דקדושין (דכ"ה ע"ב) שנינו בהמה גסה נקנית במסירה, ופרש"י דוקא במסירה אבל במשיכה לא מיקניא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו, ולפירושו הא דקאמר בגמרא שם דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה, היינו אף במשיכה וכ"ש במסירה דעדיף ממשיכה, ובתוס' שם הרבו להקשות על שיטת רש"י דאיך אפשר לומר דמשיכה לא הוה קנין הא בריש ב"מ שנינו אחד רוכב ואחד מנהיג וקאמר הש"ס מנהיג לחודי' מי איכא למ"ד דלא קנה ועוד כמה קושיות עיין עליהם, ונ"ל ליישב שיטת רש"י עפמ"ש הסמ"ע לקמן (סי' ר"ן סקט"ו) שתרי מיני מסירות יש, סתם מסירה הוא כשנתנו לידו כדי שיזכה בו מתורת קנין אבל לא שיקחנה מיד אל ביתו, ויש מסירה שניתן החפץ בידו שיקחנו מיד אל ביתו ויזכה בו מיד בזכוי גמור להיות לו לחלוטין, ועיין שם שכתב דאף במקום דלא מהני סתם מסירה מהני מסירה הזאת, ובחדושנו לקמן (סי' רנ"ה) הארכתי בזה הרבה לבאר כוונת הרשב"א ע"ש היטב. ומעתה נוכל לפרש הכי נמי דעת רש"י, דגם במשיכה יש תרי מיני משיכות, סתם משיכה הוא כשנתנו לידו למשוך מלא קומתה כדי שיזכה בה בתורת קנין, אבל לא שינהיגה אל ביתו, ויש משיכה שנתן החפץ או הפרה שינהיגה מיד אל ביתו ויזכה בה מיד שתהיה לו לחלוטין, ולפ"ז א"ש דהא דאמרינן בקדושין דמסירה עדיפא ממשיכה, היינו ממשיכה דקנין, אבל ממשיכה כזאת שמנהיגה לגמרי לביתו, בזה לא אמרינן דמסירה עדיף מינה, ובזה סרו כל הקושיות שהקשו על רש"י, דההיא דב"מ דמנהיג קונה, התם מיירי שמנהיג אותה לגמרי, שזהו ודאי לכו"ע קנה, וכן קושיות האחרות שהקשו, מציאה ונכסי הגר במה יקנו נמי מיושב, דפשיטא כשמנהיגה ומושכה לגמרי לביתו שזהו קנין היותר מעולה, ומ"ש רש"י דמסירה עדיפא היינו ממשיכה כזאת שאינו מושכה כ"א לקנותה ושוב מניחה במקומה הראשון וא"ש בעז"ה כל קושיות התוס':

סעיף ג' במחבר כיצד קונין הבהמה במשיכה אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו שקנה אלא אפי' קרא לה ובאה כו', זהו דעת הרי"ף והרמב"ם דסבירא להו דרכוב לחוד קונה ולא כהרא"ש והטור דס"ל דלא קנה ברכיבה עד שימשכנה ברגליו, כ"כ הסמ"ע. ובכדי לבאר פרטי קנין דרכוב וכוונת הרמב"ם בזה מוכרח אנכי להביא כל הסוגיא ולבארה כיד ה' הטובה עלי, הנה בב"מ (ד"ח ע"ב) אמר רב יהודה שמעית מיני' דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג בחד קני וחד לא קני ולא ידענא הי מינייהו ופריך הש"ס אילימא רכוב לחודא ומנהיג לחודא. מנהיג לחודא מי איכא מ"ד דלא קני אלא רכוב במקום מנהיג הוא דמספקא לי', והקשו הראשונים דהא מעיקרא פשיטא לן דמנהיג עדיף מרכוב ואי איכא למימר דלא קני רכוב הוא. והשתא מיבעי לן אם עדיף רכוב ממנהיג, והן אמנם דרש"י תירץ זאת דבד"ה אלא רכוב במקום מנהיג סיים וכתב וז"ל וכי אמרינן משיכה קונה היכי דליכא רכוב אבל במקום רכוב לא עכ"ל, פי' דמתחלה כשהיינו סוברים דשמע משמואל ברכוב ומנהיג לחודי', בזה ודאי שהיינו אומרים דאע"נ דמן הסברא הוה מקום לומר שקנין רכוב עדיף משום דתפיס בו, מ"מ ודאי שלא נוכל להשגיח על הסברא, דא"כ קנין דמשיכה היכי משכחת, אבל השתא דשמואל ברכוב במקום מנהיג, שפיר י"ל דרכוב עדיף וכפי הסברא ואפ"ה לא מקרי' לקנין משיכה, דמשיכה היינו בליכא רכוב בהדי', וברור שזהו כוונת רש"י, ואמנם בלא"ה נ"ל נמי ליישב סוגיית הש"ס, דהנה שלשה מיני רכוב יש, זה למעלה מזה, רכוב לחודי', שהבהמה לא עקרה יד ורגל ולא זזה ממקומה רק שהרוכב יושב עליה ותופס בה, וברוכב כזה לא נמצא שום מעלה, זולת מה שתפוס בה, למעלה ממנו, רכוב במקום מנהיג, שאע"ג דבהמה הולכת ע"י כח המנהיג, מ"מ ודאי דאזלא נמי פורתא מחמת הרוכב, דכשהבהמה מרגשת שאדם רוכב עליה היא מהלכת ג"כ, וברכוב זה נתוסף מעלה מה שהבהמה אזלא קצת מחמתיה. ורק כמנהיג ממש לא חשוב כיון שבלתי סיוע הרוכב ג"כ הוה אזלא ע"י כח המנהיג, וא"כ לא הועיל כלום בסיועו, למעלה מזה רכוב במקום שהבהמה מהלכת רק מחמתו ואין אחר מנהיג עמו, ואין לומר שבאופן זה יצא מסוג רכוב ובא לכלל מנהיג, דמ"ש הוא ממנהיג כיון שהבהמה הולכת רק על ידו, דמ"ש מהנהיגה בקול, די"ל דשאני ושאני, דמנהיג לא מיקרי כ"א כשעשה איזה פעולה בכדי שתלך, והנהיגה בקול נמי הוי פעולה שלו, אבל הכא שאין הרוכב עושה שום פעולה בעצמו, ורק הבהמה מחמת שתרגיש שאחד רכוב עליה מהלכת לא נוכל לקרותו בשם מנהיג, והכל מסוג רכוב הוא, ושמור זה. ומעתה יתיישב הסוגיא בטוב דמתחלה כשאמר אי נימא ברכוב לחודי', הוה פירושו ברכוב מסוג הראשון שהבהמה לא זזה ממקומה, ע"ז קאמר לי' דאי איכא למימר דלא קני רכוב הוא דלא קני, דרכוב כזה פשיטא לן דגרע ממנהיג, ואח"כ קאמר אלא רכוב במקום מנהיג, פי' נהי דברכוב כזה שהבהמה לא זזה ממקומה, פשיטא לן דלא קני, אבל רכוב במקום מנהיג, דאיכא בזה נמי המעלה דמהלכת מחמתו כמו מנהיג. אפשר דרכוב הזה יקנה יותר ממנהיג, כיון דאיכא בו תרתי והוא דהא תפיס בה נמי ועי"ז הוה עדיף ממנהיג, או דלמא מנהיג עדיף דקאזלא מחמתי', וסיועת הרוכב לא נצרך כלל, ומנהיג עדיף משום דהבהמה הולכת ע"י פעולתו, והרכוב לבד שלא יעשה שום פעולה בכדי להנהיגה, גם סיועו אין ניכר כלל, והדר פשיט מיושב, דמיירי ביושב בקרון, ובהמה אזלא מחמתי' לחוד בלא מנהיג אחר, וא"כ ש"מ דאפי' רכוב לחודי', פי' רכוב לחוד בלא מנהיג והבהמה מהלכת מחמתו לחוד נמי לא קני, דכמו ביושב בקרון פטרא לי' ממלקות אע"ג דאזלא מחמתו לחוד וניכר היטב דמחמתו אזלא כיון שאין אחר מנהיג, וזהו רוכב מסוג השלישי, ואפ"ה פטרינן ממלקות, והיינו מטעם דכיון שהילוך הבהמה לאו ע"י פעולה הוא, ורק ממילא מהלכת, לא נחשב כ"א לגרמא ופטור, כן נמי לענין קנין לא קני, וכ"ש ברוכב במקום מנהיג דלא ניכר כלל סיועת פעולתו דלא קני. ויתיישב בזה נמי קושית התוס' שם בד"ה רכוב לחודי', דכיון דמיבעי לן ברכוב במקום מנהיג מכלל דברכוב לחודי' פשיטא לן דקני והשתא פשיט לן דאפי' רכוב לחודי' לא קני ע"ש. ואכן היינו להבנתם דברכוב במקום מנהיג גרוע מעלת הרכוב מברכוב לחודי, ומשום דמנהיג מגרע בת הרכוב, ולכן בע"כ לפרש דברכוב לחודי' פשיטא דקני, דאל"ה מאי מיבעי ברכוב במקום מנהיג כיון דברכוב לחודי' דעדיף מיני' לא קנה. ולהכי שפיר קשיא להו, כיון דזה פשיטא בע"כ דרכוב לחודי' קונה, איך פשיט לי אח"כ דלא קנה, אכן למה שכתבתי דברכוב במקום מנהיג הוה מעלת הרכוב עדיף מברכוב לחודי', וא"כ סוגיית הש"ס בהבעיא יתפרש להיפך, דאע"ג דפשיטא לן דברכוב לחודי' לא קנה, מ"מ במקום מנהיג דבזה הוה מעלת הרכוב עדיף משום דנתוסף בו מעלה, אם קנה או לא, ופשיט לי' דאפי' כשבהמה מהלכת מחמת הרכוב לחוד נמי לא קנה, דמעלת ההנהגה שיש ברכוב לא נחשב למעלה, כ"ש כשאיכא נמי מנהיג בהדי', דלא נחשבת מעלת ההנהגה למעלה, ומיושב קושית התוס', דמשום רכוב לא היה פשיטא לן עוד דקנה, ורק להיפוך דבעיא דרכוב במקום מנהיג פשיטא לן דרכוב לחודי' לא קנה ואפ"ה צריך למיפשט אח"כ דרכוב לחודי' לא קנה, משום דזה הרכוב לחוד דבברייתא דיושב בקרון דפשיט מינה אין זה כמו אותו הרכוב דבבעיא, דהוה פשיטא לן גבי' דלא קנה, דאותו רכוב דבבעיא הוה רכוב מסוג הראשון שאין הבהמה מהלכת כלל, דזה גרע גם מרכוב במקום מנהיג, ורכוב דבברייתא מיירי ברכוב מסוג השלישי דבהמה מהלכת מחמתי' לחוד, שזה עדיף מרכוב במקום מנהיג, ופשיט שפיר שאפי' ברכוב לחודי' דהוה עדיף מרכוב במקום מנהיג נמי דלא קנה ודו"ק, ויצא לנו אפוא הדין דשום רכוב לא קני ואפי' כשהבהמה הולכת מחמתי' לחוד כמו ביושב, אם לא במנהיג ברגליו וכאוקימתא דש"ס וזה נכון:

הן אמנם לא נעלם גם ממני מ"ש הריצב"ש בשמ"ק הביאו הנתיבות כאן, דאם הולכת מחמת הרוכב אפי' בלא מנהיג ברגליו נמי קנה, דמ"ש מקורא לה והיא באה, וכי אמרינן בכולה שמעתא דרכוב לא קנה, היינו כשרוכב על הבהמה והיא עומדת במקומה ע"ש, ולבד שהלשון מנהיג ברגליו לא משמע כוותי', דלדבריו הכי הול"ל הב"ע במהלכת מחמתי', ומדמשני במנהיג ברגליו משמע שדוקא כשבועט ברגליו על הבהמה שתלך דהוא בעצמו עושה הפעולה, אבל כשהרוכב אין עושה שום פעולה, אף שהבהמה הולכת מעצמה מחמתי' לא קנה, וגם מה שהקשה דמ"ש מקורא לה והיא באה, כבר תרצתי לעיל דסכינא חריפא מפסקא ביניהם. דהתם עושה הוא הפעולה, ומה לי אם עושה הפעולה ברגליו או בפיו, אבל הכא הבהמה מעצמה הולכת, ואע"ג דמחמתי' קא מהלכי לא הוה הוא כ"א כגרמא. וכלשון הרמב"ם (פ"ט מכלאים) שישיבתו גרם לה שתלך, זולת כל אלה תמוה לי, דמה יענה לפשיטות הש"ס דפשטינן לה מיושב בקרון, והתם ע"כ כשהבהמה מהלכת, דאי עומדת במקומה ליכא מאן דמחייב בכלאים, דלענין כלאים הוה עיקר האיסור במה שהבהמה מהלכת מחמתי' וכמ"ש בתוד"ה רכוב עדיף, אם לא שנדחוק ונאמר דס"ל לריצב"ש דגם בכלאים אין תלוי דוקא באזלא מחמתי' אלא דהישיבה על הקרון זה גופא הוה מעשה כמו דתפיס ברגלי הוה מעשה לענין קנין ה"נ הוה מעשה לענין כלאים וכמו שמוזכר סברא כזאת בשמ"ק שם, ולפ"ז היינו יכולים לפרש דמתני' דיושב בקרון מיירי שהבהמה עומדת במקומה והוא יושב על הקרון, ובזה פליגי, דמאן דמחייב ס"ל דישיבה על הקרון הוה מעשה, וממילא שגם רכוב לחודי' הוה קנין, ומאן דפטר ס"ל דלאו מידי עבד וממילא שגם רכוב לא הוה מעשה, לפ"ז היה הפשיטות רק על רכוב לחודי' מסוג הראשון כשהבהמה עומדת במקומה, אבל כשהבהמה מהלכת ס"ל לכו"ע דגבי כלאים חייב וגם לגבי קנין מהני ודוחק. ובלא"ה כבר כתבתי דפשטות האוקימתא דמנהיג ברגליו לא משמע כוותי', ועוד יש ליישב לשיטת הריצב"ש דבאמת רכוב לחודי' והבהמה מהלכת גם בכלאים חייב, ומתני' דיושב בארון מיירי בדאיכא נמי מנהיג בהדי' ואפ"ה פשיט מינה לרכוב לחודי' ג"כ משום דבשלמא לענין קנין י"ל דכשאיכא מנהיג שרוצה לקנות מגרע כח הרוכב, ושפיר מחלקינן דרכוב לחודי' קנה ובמקום מנהיג לא, אבל בכלאים אין מקום לחלק בין מקום מנהיג לרכוב לחודי', ואי רכוב לחודי' הוה קנין הו"ל להתחייב ביושב בקרון אפי' במקום מנהיג, ומדפוטר מכלל דרכוב לחודי' נמי לא קנה, אבל איה"נ דמיירי ברכוב מסוג הראשון וכשאין הבהמה מהלכת, אבל במהלכת מעצמה לענין קנון וכן לענין כלאים הוה ממש כמו מנהיג, וזה נכון בעזה"י ועיין במהר"ם שי"ף לתוד"ה רכוב עדיף:

ומעתה נבוא לבאר דעת הרי"ף והרמב"ם במחלוקתם עה הרא"ש והטור וכולם הקשו על הרי"ף ורמב"ם דפסקו דרכיבה קונה כיון דרב יהודה אליבא דשמואל מסיק דרכוב לחודי' לא קנה, ובנתיבות תירץ דהרמב"ם יסבור כשיטת הריצב"ש דהלכה מהני אפי' בלא מנהיג ברגליו ע"ש. ולע"ד זה אינו מכמה טעמים חדא דכבר כתבתי דגם אליבא דריצב"ש נמי דוחק לפרש כן הסוגיא וכמו שכתבתי בתירוצי הראשון לשיטת ריצב"ש, אכן אף אם בשיטת הריצב"ש עצמו נסבול זה הדוחק, אבל ברמב"ם קשה לפרש כן, דהא בפ"ט מכלאים כשפוסק דמחייב ליושב בקרון הזכיר הטעם משום דישיבתו גורם שתלך, וכן בפיה"מ בכלאים כתב הטעם המחייב מהאי טעמא, הרי דלפירושו מאן דמחייב ליושב בקרון היינו כשהבהמה מהלכת דוקא, ומדפשיט מינה לקנין מכלל דבקנין נמי מיירי כשבהמה מהלכת ואפ"ה פוטר שמואל, הרי ראיה ברורה דלשמואל אפי' כשבהמה מהלכת מעצמה נמי פוטר בכלאים ולא מהני לענין קנין, ועוד בלא"ה א"א לומר דהרי"ף ורמב"ם יסברו כהריצב"ש, דהנה בעיקר קנין רכוב מהו, יש בזה שני שיטות, שיטת התוס' והריצב"ש, וכמה חלוקי דינים יש ביניהם, שיטת התוס' בב"מ הוא דמה שהרוכב יושב על הבהמה ותופס אותה בין רגליו, זה לא חשוב לכלום, לא לעצם הקנין, וגם לא להעדיף מחמת זה קנין דרכוב על קנין אחר, ומחמת זה גופא הוכרחו לפרש דעיקר קנין רכוב הוא רק באזלא מחמתי' וס"ל דרכוב הוא משיכה, דבלא זה אלא כשהבהמה עומדת במקומה, אין כלל במה לקנות, כיון דישיבתו עליה לאו כלום הוא, ומה שתפוס במוסירה נמי אין מועיל במציאה, ובע"כ שאין במה לקנות כ"א באזלא מחמתי' ומטעם משיכה, ולפ"ז יהי' הדין כן, דכשרכב והבהמה עמדה על מקומה, לכו"ע לא קנה, אחרי שלא נעשה בזה שום קנין, והיכי דאזלא מחמתי' דנעשה בזה קנין, תלוי זה במחלוקת הרי"ף ורמב"ם עם הרא"ש, דלהרא"ש והטור אשר יפסקו כשמואל דרכוב לא קנה כ"א במנהיג ברגליו, גם בזה לא קנה, ולשיטת הרי"ף ורמב"ם דסברי רכוב קונה, א"כ באזלא מחמתי' קונה, אבל דוקא באזלא מחמתי', הא כשעמדה על מקומה גם אליבי' לא קנה, ואכן שיטת הריצב"ש הוא דקנין רכוב אין זה מטעם משיכה כ"א במה שיושב עליה והבהמה תפוסה בין רגליו, זה עצמו הוה כקנין, ובזה הוא דסובר שמואל דלא קנה, אבל כשאזלא מחמת הרוכב דיש בזה נמי משיכה, גם לשמואל קונה, דרק בקנין רכוב הוא דפליג, אבל במשיכה לא פליג וא"כ להרי"ף ורמב"ם דפסקו דרכוב קונה אם אך ישב עליה אע"ג דעמדה במקומה נמי הוה קנין לשיטת הריצב"ש דזהו קנין רכוב, ואילו ברמב"ם הא כתוב או שרכב עליה והלכה בו הרי דמצריך הליכה נמי ובעמדה במקומה לא קני, הרי בע"כ דלא כהריצב"ש, ולענ"ד נראה ליישב דברי הרי"ף ורמב"ם דלשיטתייהו אזלי בזה, דהנה בב"מ שם במה דקאמר הש"ס אלא אי איכא חד צד דלא קני רכוב הוא דלא קני, הקשו התוס' והא במתני' שנינו אחד רכוב ואחד מנהיג ועלה קאמר דיחלוקו, הרי דרכוב קונה, ותי' דמתני' דחי במנהיג ברגליו, וכבר נתעוררו המפרשים לשאול מדוע לא הקשו מבבא הראשונה דשנים רוכבים, ולקמן בסוגיא כשמקשה הש"ס גופא ממתני' משמע מן התוס' ומפרשים שגם קושית הש"ס הוא מבבא דאחד רכוב ולא משנים רוכבים, וצריכים אנו לתת אפוא טעם גם על הש"ס, ובפשוטו היה נראה דבבא דשנים רוכבים היה פשיטא לש"ס דמיירי במנהיג ברגליו, דהא ע"כ שהיה בזה הנהגה מצד הרוכבים, דבודאי לא מצאוה כעת במקום ב"ד, אלא בשדה מגאוה וישבו שניהם לרכוב עליה וברכיבתם באו כה עד מקום ב"ד, וא"כ הרי יצאו מכלל רוכבים ובאו לכלל מנהיגים, ואע"ג שגם ברוכב הוה אזלא מחמתי' קצת וכמ"ש התוס' להלן שם, היינו שמחמת רוכב לחוד אזלא קצת אבל שתלך כל הדרך מחמתי' אי"א בלא הנהגה שיבעוט אותה ברגליו, דבלא בעיטת הרגלים אם כי אפשר שתלך מעט מחמת הרוכב, אכן אח"כ תעמוד מלכת עד אשר יבעט אותה ולהכי מבבא זאת לא קשיא לש"ס כיון דפשיטא דמיירי בהנהיגוה נמי, אבל בבא דאחד רכוב היה אפשר לומר שמצד הרוכב לא היה שום פעולה בהנהגת הבהמה, וע"י כח המנהיג באה משדה לב"ד, ומשו"ה היה סובר המקשה לדוחק לאוקמי גם בבא הזאת דאיירי במנהיג ברגליו, והתרצן דחה שגם בבא הזאת מיירי נמי במנהיג ברגליו, וא"ש מה שלא הקשו התוס' מבבא הזאת דשנים רוכבין, כיון דגם להש"ס עצמו לא היה קשה כלל מבבא זאת, ואין להקשות דלפ"ז יהיה מיותר לגמרי הך בבא, דהא בב"מ (ד"ח ע"א) דפריך הש"ס אלא מהא היו שנים רוכבים ומשני ודלמא הא אתי לאשמועינין דרוכב קנה, ופרש"י דאע"ג שלא עקרה יד ורגל נמי קנה. ולמה שכתבתי דבבא הזאת מיירי בע"כ בהנהגה נמי, א"כ יקשה מאי אשמועינן, דיש לומר דהרבותא הוא דשניהם שווין בקנין דלא נימא דקמא עיקר וכמ"ש הרא"ש שם, ואפי' לפרש"י נמי י"ל דלעיל הוה הקושיא, מבבא דאחד רכוב ולא משנים רוכבין, וע"ז שפיר אמר דאשמועינן דרכוב הוה קנין, אע"ג שלא עקרה, וכן מוכח להדיא מלשון רש"י דריש ב"מ, דבד"ה היו שנים רוכבין כתב וז"ל לאשמועינן אתא דרכוב ומנהיג שניהם שווים לקנות בהמה מן ההפקר עכ"ל, וקשה דהא זה הדין ילפינן רק מבבא דאחד רכוב ואחד מנהיג, וא"כ למה מציין רש"י זה על בבא דשנים רוכבים, ובשמ"ק הרגיל בזה וכתב דרש"י רצה בזה להורות דבבא דשנים רוכבין אין שום חידוש וכולה הך בבא אגב סיפא נקטה, הרי להדיא דבבא הזאת משנה שאינה צריכה היא כלל לפרש"י וא"כ ליכא למימר דמינה מקשה הש"ס, ובע"כ דהקושיא לעיל בד"ח הוא נמי מבבא דאחד רכוב, איך נוכל לומר דאתא לאשמועינן דרכוב לחודי' קנה, היינו שלא עקרה יד ורגל, הא אח"כ בסוגיא (דף ט') מוקמינן לה במנהיג ברגליו ומנהיג ברגליו לא הוה חידוש כלל דקנה דמ"ש משאר מנהיג, וצ"ל לפרש"י דהך דחויא דמדחי הש"ס במנהיג ברגליו הוא רק אליבא דשמואל דסובר דרכוב לא קנה, אבל סתמא דש"ס לא ניחא בזה ופליג וסובר דרכוב נמי קנה, וכן איתא בהגהות ח"מ שם דסתמא דש"ס פליג על שמואל ומזה מצאתי המפתח לשיטת הרי"ף ורמב"ם דלא הזכירו החילוק דמנהיג ברגליו וסברי דרכוב לחוד קנה, ותמהו עליו למה לא יפסוק כשמואל, ולמה שכתבתי מבואר דהיינו משום דסברי נמי דבבא דשנים רוכבים אגב סיפא נקטה וכמ"ש השמ"ק בתחלת המסכת ולהלן בדף ח', ומשו"ה בע"כ דהקושיא דדף ח' ע"א הוא מבבא דאחד רכוב, וא"כ ליכא לשנויי דהא דאשמועינן דרוכב קנה. היינו דרוכב קמא שוה בקנייה לרוכב בתרא כתי' הרא"ש. כיון דלא מיירי כלל משניהם רוכבין. ובע"כ דמה דקאמר דאשמועינן דרוכב קנה, היינו אע"ג שהוא רכוב לחוד ולא עקר יד ורגל, וא"כ ממילא נשמע מזה דסתמא דש"ס לא מוקי במנהיג ברגליו, דאי במנהיג ברגליו אין זה שום רבותא, ובע"כ דסתמא דש"ס פליג על הך דינא דשמואל ולכן פוסק כסתמא דש"ס. אכן הרא"ש לשיטתו דפירש דמה דמשני בדף ח' ע"א דמה דאשמועינן דרוכב קנה. היינו דשני הרוכבים דינם שוה. וא"כ יפרש דהקושיא לעיל הוא מבבא דשנים רוכבים, ולפ"ז אין לנו שום הוכחה דסתמא דש"ס פליג עם שמואל וכו"ע סברי דרכוב לחודא לא קנה. משו"ה פוסק כשמואל דרכוב לחודא לא קנה כ"א במנהיג ברגליו, וזה נכון מאוד ובפשוטו י"ל דמ"ש הרמב"ם והלכה בו כוונתו כשמנהיג ברגליו והיינו כשמואל ולא פליג כלל עם הרא"ש וד"ק בכ"ז:

שם בהג"ה או שהנהיגה בקול, והסמ"ע הביא בשם הרמב"ם דהנהגה קונה בכל הבהמות ודל כהרא"ש דכתבו בחמור וגמל איכא חד צד דלא קני, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' רע"א) להוכיח שיטת הרמב"ם מן הש"ס, ועיין בנתיבות שהקשה למה לא קנה הרוכב בד' אמות ע"ש, וצ"ל דכוונתו דהו"ל לקנות בהד' אמות כשהלך ברגליו ובא עד הבהמה, דאילו בא רכוב על על בהמה אחרת עד מקום הבהמה הזאת והחליף רכיבתו מבהמה זאת על האחרת, לא קנה כלל בהד' אמות, כיון דהילוך ברגליו לא היה בזה וד' אמות לא תקנו כ"א במהלך ברגליו ולא ברוכב ועיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' רס"ח) מזה ע"ש:

סעיף ת' במחבר או שהיה ברשות הרבים שרבים דוחקין שם ה"ז קונה ברכיבה, וזה מבואר בש"ס (ב"מ ד"ט ע"א) ואי רה"ר הוא קנה, והנה בקצוה"ח ונתיבות וכן בחדושי רעק"א הקשו כיון דכל מיני רכוב הוה הקנין משום דאזלא מחמתי' וכמ"ש לעיל בלשון המחבר או שרכב עליה והלכה בו, והקנין הוא מטעם משיכה, וא"כ היכי קונה ברה"ר הא אין משיכה קונה ברה"ר ע"ש, ולכאורה יהיה מכאן ראיה לשיטת הריצב"ש שהבאתי לעיל בסמוך דקנין דרכוב הוה רק משום תפיס בגופה, והא דקאמר בש"ס ואי רה"ר קנה לא קאי על האוקימתא דמוקי במנהיג ברגליו אלא ברכוב בעלמא ודוחק, ועוד דהא לעיל הוכחתי דהרמב"ם והמחבר לא סברי כהריצב"ש ואפ"ה פסקו כאן דברה"ר קנה, ונ"ל ליישב קושיתם, דהנה בטעם דמשיכה לא קנה ברה"ר, אם כי הרשב"ם בב"ב דפ"ד ואחריו נגררו הפוסקים, דהטעם הוא משום דבעינן שימשוך החפץ לרשותו דוקא, וברה"ר לאו רשותו מיקרי, אכן לענ"ד יש לתת טעם אחר לזה, והוא משום דברה"ר דפסקי רבים אין דרך למשוך פן יפסיקוהו עוברי דרכים, וכיון דלאו אורחא הוא לא תקנו שיועיל זה לקנין וכמו שאמר רב כהנא בב"מ שם דרכוב בעיר לא קנה משום דאין דרכו בכך, ואע"ג דרב אשי פריך עלה אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת ומשני דהיינו דוקא במקח וממכר וא"ל קני כדרך שבני אדם קונים, ומשמע דהא במציאה קונה בכל אופן אע"ג שאין דרכו לרכוב בעיר, אכן באמת אדרבה מסוגיא זאת גופא יהיה סיוע לסברתי, דהנה רש"י פי' הטעם שאין דרכו לרכוב משום צניעותא, ומאי בעי בזה, ונראה דנתכוון ליישב קושית השמ"ק דלמה פריך בש"ס מהגביה ארנקי בשבת רק אחר שתירץ שאין דרכן כו' וכתב דמתחלה היינו אומרים דסבת החסרון ברכוב בעיר הוא מחמת שבשדה מצוי רכיבה, שרגיל לעשות כן לשמור גרנו, אבל בעיר אין מצוי כלל רכיבה, וכיון דסבת החסרון הוא מחמת שהרכיבה בעצם לאו אורחא הוא, לא יוכל להקשות מארנקי בשבת, דהא עצם ההגבהה מצוי הוא, ואע"ג שמחמת צניעותא אין דרכו לעשות כן, כיון שעצם ההגבהה בארנקי מצוי הוא לא יוכל לבטל הקנין, אבל לאחר שמשני שהטעם הוא לפי שאין דרכו לרכוב בעיר, דאין החסרון בעצם הרכיבה אלא משום צניעותא, ע"ז מקשה שפיר מהך דארנקי ע"ש. וזה נמי שדייק רש"י שאין דרכן משום צניעותא, כלומר שדוקא עתה דמשני דעצם הרכיבה מצוי הוא בעיר, ורק הסבה הוא משום צניעותי קא מקשה מארנקי, אבל אם היינו אומרים שעצם רכיבה אין דרכם בעיר, אז ודאי דלא קנה ולא קשה כלל בארנקי, ולפ"ז הרי ראיה מכאן לסברתי דכיון דמשיכה לאו אורחא ברה"ר שלא יפסיקוהו עוברי דרכים, וכיון דהוי דבר דלאו אורחא בעצם הקנין משו"ה לא קנה, זהו הנלע"ד הטעם דמשיכה לא קניא ברה"כ, אכן לטעם הזה לא שייך הכי כ"א במנהיג ברגליו שאין תפוס בבהמה, אבל ברכוב דלא שייך טעם זה דברכוב לא יפסיקוהו, דהא משום זה גופא ירכוב ברה"ר כדי שלא יפסיקוהו וכמ"ש רש"י שם, וממילא הוה הרכיבה מצוי מאוד דוקא ברה"ר וברה"ר אין קנין מצוי יותר מרכיבה, משו"ה ברכוב קונה שפיר ע"י משיכה כזאת אפי' ברה"ר. והא דאמרי' דמשיכה ברה"ר לא קנה, היינו במושך דעלמא שאינו רכוב, דהוה לאו אורחא וזה נכון, ועוד נ"ל דאפי' לטעם הרשב"ם משום דבעינן משיכה לרשותו נמי יש ליישב, דלטעם הזה יש להבין דא"כ מסירה נמי אמאי קונה ברה"ר, וצ"ל דבמסירה דומה כמאן דנקיט בידו וכמ"ש בשמ"ק בב"ב שם, וא"כ ברכוב כיון שתפוס בגופה ויושב עליה כ"ש דהוה כמאן דנקיט בידו, ובזה הוה כמו ברשותו וכ"ש הוא ממסירה דמהני מטעם זה ופשוט:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה