אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות מקח וממכר › סימן קצו

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות מקח וממכר · סימן קצו

סימן קצה

סעיף א' במחבר עבד כנעני כו' נקנה בכסף כו' או בקנין סודר, הנה במשנה דקדושין (דכ"ב ע"ב) שנינו עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר וחזקה וקונה עצמו בכסף ובשטר כו', ובברייתא שם תנא אף בחליפין. והנה בברייתא הזאת ארישא דמתני' דנקנה קאי, ובא אוסופי דאף בחליפין נקנה לאדון, ומדלא תנא התם גם אסיפא דקונה עצמו מכלל דלקנות עצמו מן האדון לא יכול בחליפין כיון דבברייתא לא תנא הדין כ"א בנקנה ולא בקונה, ואנן מעצמנו ודאי שאין לדמותם להדדי, דהא יש לומר תינח דנקנה בחליפין משום דאיתקש לשדה אחוזה וקרקע נקנית בחליפין, אבל לקנות עצמו מנ"ל, הא בלקנות עצמו כסף ושטר כתיב, כסף דכתיב והפדה לא נפדתה, ושטר מחופשה לא ניתן לה, אבל חליפין מנ"ל, ובזה יובן דברי התוס' בגיטין (דל"ט ע"ב) בד"ה משום דהוה כליו של מקנה כתבו וז"ל דתניא בקדושין דעבד כנעני נקנה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכל היכי דכסף קנה חליפין נמי קנה כו' עכ"ל, דלכאורה דבריהם תמוהים מאוד דכיון שהביאו לברייתא דמפורש בה דעבד נקנה בחליפין למה הוצרכו להוסיף ולסיים דכל היכי דכסף קונה חליפין נמי קונה, ולמה שכתבתי ניחא דבברייתא לא הוזכר, כ"א דנקנה בחליפין אבל בקונה עצמו לא הוזכר בברייתא מידי ומעצמנו נמי אין לדמותם להדדי כמו שביארתי, ומשו"ה הוסיפו טעם חדש על הא דנקנה בחליפין דכל היכי דכסף קונה חליפין נמי קונה, וממילא דלענין לקנות עצמו כיון דכסף מהני חליפין נמי מהני, ומבואר אפוא דעת התוס' דעבד כנעני קונה עצמו נמי בחליפין, אכן הרמב"ם (פ"ה מהלכות עבדים) פוסק באמת דנקנה בחליפין אבל אינו קונה עצמו, דחשב שם חמשה דרכים שעבד נקנה בהם וחליפין בינייהו, ובקונה עצמו חשב שלשה דרכים ולא חשיב חליפין, ואם כי בעיקר מסתבר מאוד פסק הרמב"ם מטעם שכתבתי, דנקנה שפיר משום דאיתקש לשדה אחוזה, אבל בקונה עצמו לא כתיב כ"א כסף ושטר, וגם מברייתא שבסוגיא דקדושין דתנא אף בחליפין רק ארישא דנקנה ולא תנא הכי אסיפא מכלל דבאמת אין קונה עצמו בחליפין, אבל קושית הראב"ד ז"ל חזקה עליו מעובדא דגיטין שם דמיירי התם לענין קונה עצמו כדאמר התם קני הא וקני נפשך ואפ"ה דוקא משום דהוה כליו של מקנה קאמר התם דלא מהני, אבל אם היה כליו של קונה היה מהני, ואפשר ליישב עפמ"ש התורי"ד בריש מסכת קדושין וגם הריטב"א בחדושיו שם, הביאו הב"ש (אה"ע סי' כ"ט סק"ב) בשם הש"ג, דגם מה דאמרינן באשה דאינה מתקדשת בחליפין אפי' כשיש בו שוה פרוטה היינו דוקא כשמקדשה במנה ולא נתן לה המנה ועושה קנין סודר לחזק את הדבר, אבל כשמקדשה בסודר עצמו אף שנותן לה הסודר בתורת חליפין, מ"מ כיון שיש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף ע"ש. ולפי"ז כל חליפין דאית בו שוה פרוטה אית בו נמי דין כסף דשוה כסף ככסף, אף שאמר בתורת חליפין לא גרע בזה דין שוה כסף, אלא דאפ"ה במטלטלין דאין מעות קונות א"א לומר דיקנה בכה"ג מטעם כסף, אבל גבי עבד דנקנה בכסף, ע"כ הא דממעט חליפין, היינו כשאין בו שוה פרוטה או כענין חליפין דאשה שמתחייב במעות ועושה קנין סודר לחזק את הדבר, א"כ אין מקום לקושית הראב"ד דודאי מתורת חליפין כשעושה רק לחזק הענין או כשאין הסודר שוה פרוטה איה"נ דלא מהני בעבד וכפי הטעמים שכתבתי, רק התם בעובדא דגיטין דשדי להו כומתא, דודאי שבכומתא שהוא כובע הראש אית בה שוה פרוטה, ולכן בכה"ג אי הוה בכליו של קונה איה"נ דהוה קונה, דחליפין כאלו באים על זה מתורת כסף, ומה מאוד מדוקדק לפי"ז לשון התוס' דגיטין שם שכתבו משום דחליפין דמי לכסף כו' כלומר כיון דמיירי בחליפין שיש בהם יותר מפרוטה ה"ז דומה לקנין כסף, וא"כ לאו מטעם חליפין אתינן עלה אלא מתורת כסף, ועיין מה שכתבתי עוד בארוכה לעיל (סי' קכ"ג) בדין חליפין בעכו"ם בנוגע לזה:

שם ברמ"א ונקנה ג"כ במשיכה, והוא מימרא דשמואל בקדושין שם, והפנ"י בחדושיו הקשה מ"ט דשמואל דמהני משיכה בעבד דליכא למימר דסובר עבדי כמטלטלי דמי, דא"כ אמאי קתני במתני' דנקנה בכסף כמו קרקע, וממ"נ אי כקרקע דמי לא יהני משיכה ואי כמטלטלין דמי לא ליהני כסף ע"ש, ונ"ל עפמ"ש התוס' (ב"ק די"א) דלמילי דאורייתא עבדי כמקרקעי כמו דילפינן מקרא דוהתנחלתם ולמילי דרבנן עבדי כמטלטלי ע"ש, והנה חז"ל כשתקנו משיכה למטלטלי עשו בזה שתי פעולות, א) בטלו לקנין כסף דמדאורייתא, ב) תקנו קנין חדש שאינו בקרקע, דהיינו משיכה, ולכן בעבדים שני המעלות יש בהם, קנין כסף מועיל בהם כיון דקנין זה הוא מדאורייתא, ולכל מילי דאורייתא איתקשו לקרקע, ולכן מהני בהם כסף מטעם דאיתקשו לקרקע, ומשיכה נמי מהני כיון דמשיכה הוה תקנתא דרבנן ולכל מילי דרבנן למטלטלי דמי ושפיר מועיל בהם משיכה מטעם דלענין זה למטלטלי דמי וק"ל:

סעיף ג' במחבר או הגביה את רבו קנה וי"א שהוה"ד אם הגביהו רבו, בש"ס דקדושין שם מחלוקת ר"ש ורבנן בדין זה, ר"ש סובר אם הגביהו רבו קנה, ורבנן סברי דוקא הגביה הוא לרבו אבל הגביהו רבו לו לא קנה, ואינו מובן טעמא דרבנן במה דסברי דהגבהה לא קנה בעבד, ואפשר לומר עפ"י המבואר באחרונים דהגבהה ומסירה הכל הם ענף ממשיכה, והקצוה"ח הפריז עוד לומר דגם קנין יד וחצר הוא מטעם משיכה, דמשכו לרשותו, דכן מתבאר מדבריו לקמן (סי' קצ"ח) מה שהקשה. על הרמב"ן דסובר דמשיכה לא קנה כלל אפי' במקום דליכא קנין כסף כגון במתנה. וא"כ היאך נקנה חצירו דהוא מטעם ידו או יד שלוחו ע"ש, הרי שהבין דגם קנין חצר ויד מטעם משיכה הם, ואי משיכה לא קנו, גם חצר ויד לא קנו, ונהי דבמחכ"ת לא צדק בזה, דאטו יש מי שחולק על קנין יד האמור בתורה בהדיא ונתן בידו, לא פליגי כ"א על שארי קנינים זולת יד, אבל בהנהו קנינים הגבהה ומסירה הכל מודים דהוא מטעם משיכה, ולפ"ז למה שכתבתי בדבור דלעיל, דבאמת מן הדין גם משיכה לא מהני בעבדים דדמו לקרקע, דמשיכה לא מהני בקרקע, לא מטעם שאי אפשר למושכם משום דלא ניידי, דאפי' במקום שאפשר למושכם וכגון בעציץ נמי לא מהני כדמוכח מסוגיא דגיטין דכ"ב ע"א לגבי עציץ וזרעים, דעציץ קונה במשיכה וזרעים לא קנה וכמש"כ נמי הנתיבות ס"ס דלעיל להשיג על הפנ"י מטעם זה ע"ש. והוצרכנו לערות וליישב דברי שמואל שסובר דמשיכה מהני בעבד, ולפ"ז י"ל דרבנן סברי כפשוטו דמשיכה נמי לא מהני בעבד דכמקרקע דמי, וכן חזקה נמי לא' מהני, ור"ש סובר כשמואל דמשיכה מהני וממילא דהוה"ד הגבהה נמי דמטעם משיכה הוא:

שם במחבר או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ כו', עיין מה שכתבתי בדבור הסמוך מזה:

סעיף ד' במחבר עשה לו מלאכה שאינה בשמוש גופו כגו שתפר לו בגד וכיו"ב קנאו רבו וי"א שלא קנאו, בש"ס דקדושין (דכ"ב ע"ב) איתא רב יהודה הנדאה גר שאין לו יורשין הוה חלש על מר זוטרא לשיולי בי' חזא דתקיף לי' עלמא א"ל לעבדו שלוף מסאני וזיל אמטינהו לביתא, והא דהוצרך לומר דלימטינהו לביתו ולא סגי במה דשליף לי' מסאני, היינו משום דעדיין לא מת הגר וא"א להחזיק בעבדו בחיי הגר, ולכן צוהו להוליכם לביתו שביני וביני ימות ויועיל החזקה, וגם זה לא יקשה למה הוצרך לומר שלוף מסאני ולהחזיק בו בעודנו הגר בחיים, די"ל דחשש שלא יקדמנו אחר מיד לאחר מיתת הגר, משו"ה הקדים עצמו להחזיק בחייו באופן שיהיה כמהפך בחררה זאת ולא יבוא תו אחר להחזיק וכ"כ הר"ן, ונמצא לפי"ז דעיקר החזקה הוא מה שהוליך המסאני לביתו, והשליפה, אינו כ"א להראות לכל שרוצה להחזיק בו. ולכאורה צריך ביאור דהא תינח לדיעה הראשונה המוזכרת כאן והוא דעת הרמב"ם דבחזקת העבדים לא בעינן שמוש גופו דוקא, אלא שמוש מלאכה אחרת כגון לתפור בגד וכדומה נמי הוה חזקה, ממילא הוה הך דהוליך מנעליו לביתו נמי חזקה. אכן לדיעה האחרונה דהוא שיטת הרא"ש דדוקא שמוש גופו כגון הפשיטו הרחיצו הוה חזקה, אבל מלאכה אחרת הוה אכילת פירות ולא הוה חזקה, א"כ אמאי הוה חזקה בהוליך מנעליו, הא אין בזה שמוש גופו, דמה ששלף לו את המנעלים, אם כי זהו שמוש גופו מיקרי, אבל זה היה בעודנו בחיים באופן שהחזקה הזאת לא מהני כלום, ולא נשאר כ"א מה שהוליך המנעלים, וזה לא הוה שמוש גופו. ונ"ל ליישב דבלא"ה יש להבין לשיטת הרא"ש דדוקא שמוש גופו בעינן, א"כ אמאי הוה חזקה בהוליך כליו אחריו לבית המרחץ כמו שכתבתי בסעיף הקודם דזה הוה חזקה לכו"ע, וכתב הרמב"ן כיון דמלאכת בזיון ועבדות הוא דכוותה בעבד עברי אסור לעבוד, ולאו דוקא בהוליך כליו לבית המרחץ אלא בכל מלאכה הבזויה שמחמת בזיונה אין דרך לעשותה כ"א ע"י עבדו הוה חזקה כמבואר בחינוך ע"ש, ולזה י"ל דגם להוליך מנעליו נמי מלאכה בזויה היא ולכן הוה חזקה:

ועוי"ל עפמ"ש המוהרי"ק (סי' קצ"ב) לחלק לדעת הרא"ש בין עבד לאכילת פירות דקרקע, דהתם איכא הוכחה שזה משתמש בקרקע של זה, משא"כ בעבד אם לא יעשה דבר בשמוש הגוף ליכא הוכחה שמלאכת אדונו הוא עושה ע"ש, ולפ"ז גם בהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, משום דהתם כיון דהוליך אחריו הרי יש כאן הוכחה לכל שעושה מלאכת אדונו ומשו"ה הוה חזקה אע"ג דלא הוה שמוש גופו וא"צ לטעם הרמב"ן משום דהוה מלאכה בזויה, דהוה"ד אפי' מלאכה כבודה אם אך יש הוכחה שמלאכת אדונו הוא הוה חזקה, ולזה י"ל דה"נ מיירי שאמר לו אמטינהו לביתי וגם הוא בעצמו הלך לביתו והעבד הוליך אחריו המנעלים, וכיון שמר זוטרא הלך בלא מנעלים, והעבד הוליך אחריו המנעלים הרי ניכר לכל שמנעלים של מר זוטרא הוא נושא, ולכן הוה חזקה מעליותא, ומיושב אפוא בזה מה שאמר לו שלוף לי מסאני ואמטינהו, וכבר כתבתי ליישב בשם הר"ן, אבל לדבריו אכתי יקשה דלמה לא שלח חפץ אחר עמדו להוליכו לביתו עד שהוכרח לשלוף מנעליו דוקא, ולמה שכתבתי ניחא דאם היה מוליך חפץ אחר אע"ג שהי' מר זוטרא הולך אחריו לא היה הוכחה של צורך מר זוטרא הוא הולך ונושא, דאולי לדרכו מהלך ובמקרה נזדמן עם מר זוטרא, משא"כ כששלף מנעליו ומר זוטרא הלך אפוא יחף בלא מנעלים, וכשראו שעבד נושא המנעלים הרי היה בזה הוכחה גלויה לכל שמנעליו של מר זוטרא הוא נושא ושפיר הוה חזקה, ומיושב נמי קושית הר"ן שהבאתי למה הוצרך שלוף מסאני ודו"ק כי נכון הוא:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה