חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות מקח וממכר · סימן קצה
סעיף א' במחבר בקנין כיצד כו'. ואם מהני חליפין בכותי עיין בחדושנו לעיל (סי' קכ"ג) שהוכחתי דעכו"ם מעכו"ם לכו"ע אינו קונה, וחד צד ישראל ודאי בעינן דמקרא מלא אמר הכתוב וזאת לפנים "בישראל" הרי דעכ"פ צד אחד ישראל ודאי בעינן ועיין מה שכתבנו שם באריכות:
סעיף ב' במחבר אין קונים אלא בכלי ואעפ"י שאין בו שוה פרוטה, בחדושנו לעיל (סי' פ"ח) העליתי דהא דמהני כלי שאין בו שוה פרוטה היינו בסוג חליפין כזו שהכלי תשאר לחלוטין ביד המוכר, דאז שייך לומר דחשיבות הכלי שוה יותר משא"כ כשאינו נותן הכלי כ"א לחזק הקנין והכלי הדרא אח"כ למארי' בעי' דוקא כלי שוה פרוטה ע"ש:
שם במחבר ולא במטבע, ואם מטבע זהב עושה חליפין עיין מה שכתבנו באריכות לקמן (סי' ר"ג), והנה בטעם דאין מטבע נעשה חליפין קאמר רב פפא (ב"מ דמ"ה) משום דדעתו אצורתא וצורתא עבידי דקטלה, ופרש"י דהוה כדבר שאין מסוים ושלם לא הוה דומיא דנעל, והרשב"א הקשה עליו דהא כמו דאין מטבע עושה חליפין כך אין נקנה בחליפין כמבואר שם בש"ס ובשו"ע לקמן סי' ר"ג, ולטעם דרש"י משום דלא הוה דומיא דנעל א"כ מה טעם אין נקנה הא אפי' דבר שאין מסוים נקנה בחליפין, ונ"ל ליישב סברת רש"י, שאדרבה טעם דרב פפא דצורתא עבידא דבטלא מאימת הוא יותר על נקנה מעל נעשה, דבסברא דעבידה דבטלה יש בו נמי טעם אחר הראוי לבטל החליפין זולת טעם רש"י משום דלא הוה דומיא דנעל, דהא כשמחליף איש עם רעהו איזה חפץ בתורת חליפין, אין כוונתו להשיג מחבירו תשלום הדמים בעד חפצו, כי אם עיקר רצונו ומטרתו רק בחפץ השני שיקבל מחבירו, ואשר ימצא חפץ בו, ומקפיד הוא שיהיה בעין ורוצה דוקא אותו החפץ, וא"כ כיון שבמטבע עיקר חפצו הוא צורתא וצורתא עבידא דבטלה, לא ישיג חפצו שרוצה בו, ובודאי אין חל הקנין ע"ז, וכל כך היה מסתבר לי טעמי זה עד שהי' קשה לי על רש"י למה הוצרך לומר דמשום דעבידא דבטלה לא הוה דומיא דנעל, ותיפוק לי' כיון דעביד דבטלה לא שייך קנין חליפין, כיון דהוא מקפיד על עצם הצורה, אכן בדעת רש"י י"ל משום דהוא קאי על הדין דאין נעשה, שפיר הוצרך לטעמו, דעל נעשה לא שייך סברתי, דהא כל קנין סודר קני ע"מ להקנות הוא. וכל הקנין אינו אלא לפי שעה ואח"כ מחזיר לו הסודר, הרי דבדבר הנעשה חליפין לא בעינן שיהא לעולם בידו, ומשו"ה אע"ג דעבידא דבטלה ולא תשאר המטבע כמו שהיתה, נמי שפיר לחול הקנין על ידה כיון דלפי שעה מטבע שלימה היא ולא גרע אח"כ כשיבוטל הצורה, מאילו החזיר לו הסודר לגמרי, ומשו"ה הוכרח רש"י להוסיף הטעם משום דלא הוה דומיא דנעל וגזה"כ הוא, וכל זה הוא בדבר הנעשה אבל בדבר הנקנה בחליפין, שבזה ודאי הוא שעיקר הקפידה הוה בעצם החפץ, וכיון דעבידא דבטלה ולא ישיג חפצו ודאי שאין נקנה בחליפין, ובדברנו אלה נוכל ליישב קושית הראשונים בסוגיא דב"מ שם, שהוכיח הש"ס ממתניתין דעומד בגוהן דאין מטבע נקנה בחליפין, דכיון דאין נקנה כ"ש דאין נעשה, וא"כ אמאי לא פריך מינה למ"ד נעשה חליפין, ועיין בתוס' שם שכתבו דבאמת גם מ"ד נעשה איתותב, אכן הראשונים לא ניחא להו בתירוץ הזה של התוס' עיין בשמ"ק. ולמה שכתבתי א"ש דאע"ג דטעם דאין נעשה ואין נקנה שניהם הוא משום דצורתא עבידא דבטלה, מ"מ סברת הטעם אין שוה בשניהם, דבאין נקנה הוא משום דהחפץ לא ישאר בעין שזה טעם פשוט ומאומת מן הסברא, ובאין נעשה מוכרחים אנו לסברת רש"י משום דכיון דעביד דבטל הוה כעין דבר שאינו מסוים ולא הוה דומיא דנעל, ולזה שפיר י"ל דאע"ג דמוכח ממתני' דעומד בגורן דאין נקנה, אבל אכתי אין ראיה לומר שגם אין נעשה, דבזה י"ל דלא ס"ל דמשום דעביד דבטל יהיה כדבר שאינו שלם, דממ"נ אם נשגיח כמו שהוא עכשיו, הרי דבר שלם הוא עתה, ואם על מה דעביד דבטל אח"כ הרי בלא"ה קנין סודר אינו כ"א לפי שעה וסופו לחזור, דהמוכר אין רשאי לעכב הסודר וכמ"ש הרמ"א בסמוך, וכיון שטעם דאין נקנה מאומת יותר, להכי אע"ג דמ"ד נקנה אתותב, אבל מ"ד נעשה לא אתותב, די"ל שגם מתני' דגורן סובר דנעשה. ונ"ל להביא ראיה לזה מרש"י דכתובות (דנ"ה ע"ב) גבי מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין דאמר רב התם דארכבי' אתרי רכשי הרי הוא כמתנת בריא דאם עמד אינו חוזר והרי הוא כמתנת שכ"מ שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני, ופרש"י דאילו גבי בריא משום קנין לא קני שאין מטבע נקנה בחליפין, ובשכ"מ קני אם מת לא מחמת קנין אלא מחמת דברי שכ"מ ע"ש. והקשה בס' מגיני שלמה דא"כ לפירושו יהיה רב סובר דאין מטבע נקנה בחליפין וכ"ש דאין נעשה. וא"כ למה לא מסייע בב"מ מההיא דכתובות דרב סובר שאין נעשה, ולמה שכתבתי אין ראיה מאין נקנה לאין נעשה, ומשו"ה לא נסתייע מהך דכתובות וזה נכון בעזה"י, ואין להקשות דא"כ איך היה ס"ד דרב פפא דאפי' למ"ד אין נעשה אקנויי מיקני בחליפין. הא לפמ"ש אדרבה באין נקנה הוה סברתו מסתבר יותר, די"ל דבס"ד דטעם דרב פפא קאי רק על אין נעשה. ושם הוה בע"כ הטעם משום דלא הוה דומיא דנעל, ולא נחית כלל לסברתי שכיון דעביד דבטיל אין ראוי לחול הקנין. ולטעם זה דלא הוה דומיא דנעל שפיר אמר דאקנויי מיקני, כיון דבאקנויי לא בעינן נעל אבל לבתר דמסיק דרב פפא גם אין נקנה קאמר, וא"כ בע"כ דסברת ר"פ דעבידא דבטלה יפורש מטעם דהחפץ לא יהיה בעין דבנקנה לא שייך טעם אחר, ולטעם זה איה"נ מאומת ומסתבר יותר על אין נקנה מעל אין נעשה ועיין מה שכתבתי עוד לקמן בחדושנו לסי' ר"ג מזה, חיש פנים באמת לומר דלענין נעשה גם מטבע נעשה חליפין:
ודע דהרמב"ם בפיה"מ (קדושין דכ"ח) כתב דהא דמטבע אין נעשה חליפין היינו דוקא כשהקפיד על המנין ועל החשבון דבזה י"ל דדעתא אצורתא ועבידא דבטלה אבל כשלקח דנרים באומד וא"ל אלו חליפין חפץ פלוני מהני, דבזה כיון דלא הקפיד לידע את החשבון והמנין אי"א לומר דדעתא אצורתא ושפיר מהני ע"ש. ובתוי"ט שם הקשה על הרמב"ם מהא דב"מ (דמ"ז ע"א) דקאמר התם רב הונא מכור לי באלו קנה ופריך הש"ס לימא קסבר רב הונא מטבע נעשה חליפין, ולדברי הרמב"ם מאי פריך, דהא כיון דמכור לי באלו קאמר ולא דקדק על החשבון משו"ה מהני ע"ש, ובפשוטו י"ל דהרמב"ם לא כתב דבאומד מהני כ"א כשאומר בלשון חליפין וכמ"ש דאלו חליפי חפץ פלוני דבזה אין דין אונאה ואפי' אם ימצא שם פחות או יותר הגיעו, בזה שפיר אמרינן דבע"כ אין דעתו אצורתא דאיך שייך לומר שדעתו אצורתא כיון שאין יודע כלל מה יש שם, אבל התם בדברי רב הונא דמכור לי קאמר ויש בזה דין אונאה, א"כ בע"כ צריך להמצא בזה כשווי החפץ, ואם לא נמצא כזה יוסיף לו מביתו, א"כ ודאי אמינא שדעתו היה אצורתא דוקא, ומה שלא הקפיד על החשבון והמנין סמך בזה שיוסיף לו מביתו אח"כ כשלא ימצא בזה שווי חפצו אבל זה ודאי שסכום מעות הנמצאים בידו כעת יחשבנו בחשבון כמעות טובות וכפי שער והמקח שיש להם, ומשו"ה ודאי דעתו אצורתא בזה ושפיר מקשה דבנ"ד בכה"ג שמכר לו באומד נמי אין נעשה חליפין במטבע, דגם בזה שייך הטעם דעבידה דבטלה ודו"ק ועיין מה שכתבנו בחדושנו לקמן סי' ר"ג מזה:
שם ברמ"א בהמה מיקרי כלי וקונין בה, זהו שיטת התוס' בב"מ (דמ"ו ע"ב) שהוכיח כן מכח כמה קושיות חזקות שהקשו על רש"י שחולק ע"ז וסובר דבהמה נמי מיקרי פירי ואין קונין בה, ואם כי מה אני להכניס ראשי בין הרים גדולים בדבר אשר התוס' הכריעו כן, והפוסקים הראשונים וגם האחרונים כמו הרמ"א פסקו כשיטת התוס'. בכל זה תורה היא ולענ"ד הצדק בזה עם שיטת רש"י, דהא דין זה דשור ופרה חיים מיקרו כלים בשביל ההשתמשות שאפשר להשתמש בהם, תלוי זה במטבע, דגם במטבע יש סברא זאת דראוי להשתמש בו לשקול משקולת או לתלותו בצואר בנו וכמ"ש התוס' (ב"מ דמ"ה ע"ב), וא"כ למאי דקיי"ל דמטבע אין נעשה חליפין, הרי חזינן שלא חשבינן כלי בשביל ההשתמשות, ממילא שגם שור חי לא מיקרי כלי וכשיטת רש"י, ועיין בחדושי רעק"א מ"ש בזה. וזהו הוכחה גדולה לשיטת רש"י, ואחרי שבעיקר הדין מסתבר כרש"י, ניישב שיטת רש"י מקושית התוס'. ונבאר הטעם שדחק לרש"י לנייד מפי' התוס', ובכדי לבאר כל זה מוכרחים אנו להעתיק כל הסוגיא, בב"מ (דף מ"ו) פריך הש"ס למ"ד אין מטבע נעשה חליפין ממתני' דקתני כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין כל הנעשה דמים באחר מאי ניהו מטבע וש"מ מטבע נעשה חליפין אמר רב יהודה ה"ק כל הנישום דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ה"נ מסתברא מדקתני סיפא כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור ש"מ, ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא מאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור הניחא לרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין אלא לרב נחמן דאמר כלי אין אבל פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד ה"ק יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה וכו'. זהו גרסת רש"י דגריס כיצד החליף שור בפרה, ולא גרם בשר שור אלא שור חי, ואפ"ה קאמר ע"ז הש"ס דלר"נ דסובר כלי דוקא שור חי נמי לא עביד חליפין ומוכרח לאוקמי הכיצד דמתני' ביש דמים שהן כחליפין, ומוכח אפוא דגם שור ופרה חי לא מיקרי כלי, אלא שבתוס' הרבה להשיג ולהקשות לשיטת רש"י דשור חי נמי מיקרי פירי ולא כלי, א"כ קושית הש"ס דפריך מינה לרב נחמן הוה בין למאי דס"ד מעיקרא ובין למאי דמשני כל הנישום, וא"כ קשה דלפי"ז ה"נ מסתברא דקאמר הש"ס לא קאי לפום המסקנא לר"נ שצריך לומר יש דמים שהן כחליפין, ועו"ק לרש"י דפסק לקמן כריש לקיש לא מתוקמא כלל מתני', דשנויי דפירי נמי עבדי חליפין אי"א לשנויי דהא קיי"ל כרב נחמן דפירי לא עבדי חליפין, ושנויי דיש דמים שהן כחליפין נמי לא לדברי רש"י דפסק כר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת לדידי' אפי' במכירה דלא שכיחא נמי מעות אין קונה, ועוד ברייתא דנקיט פרתך בכמה בכך וכך תקשה לר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין דלא מצי מיירי בדמים, אלו הן השלשה קושיות שהקשו לשיטת רש"י, ומכח זה פירשו דשור ופרה חי מיקרי כלי לפי שמשתמש בהם לטעון משוי ולחרוש, ולמאי דשני כל הנישום א"ש אפי' לר"נ ולא פריך. לר"ג אלא לפום מאי דס"ד דאמר ופירי נמי עבדי חליפין, זהו קוטב הציר שעליו יסוב מחלוקת רש"י ותוס'. ובכדי להבין הטעם דלא ניחא לרש"י בפי' התוס', נקדים ליישב הסתירה הגדולה שיש בדבריו מיני' ובי'. דבמה דמשני הש"ס יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה. וברש"י ד"ה כיצד כתב וז"ל שם לו השור בדמים על מנת שיתן לו זה פרה באותן מעות עכ"ל, מלשון זה משמע שמתחלה קודם משיכת השור נתרצה ליתן הפרה, וכשמשך זה השור אדעתא דהכי משכו שהשור יהיה דמי הפרה, ולפי"ז קנין של פרה לא היה זה במעות ההלואה, אלא בדמי השור שקיבל בשעת קנין, ומיושב בזה קושית התוס' בד"ה יש לו דמים, דהיכי קנה להפרה בחוב, הא מלוה לא קני במכר ע"ש. ולשיטת רש"י א"ש, דהא טעם דמלוה אין קונה משום דבשעת הקנין לא יהיב לו מידי, והכא הרי נותן לו השור ושוה כסף ככסף, אכן דברי רש"י הללו תמוהים מאוד, ויש בזה חזרה מפירושו בדיבור דלעיל מיני', דבדבור הקודם בד"ה כיצד כתב וז"ל מכר לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו מעות א"ל הלוקח פרה יש לי כו' עכ"ל, הרי שפי' להדיא שבשעת משיכת השור לא נתרצה עוד כלל ליתן הפרה, רק אחר משיכת השור שנתחייב כבר דמיו, נאות ליתן לו הפרה, ונמצא דקנין הפרה היה בחוב ההלואה, ולבד שקשה למה לו לפרש הכיצד תרי זימני בפירושים שונים לגמרי זה מזה, אלא שבאותו דיבור גופא לא מסיים במה שפתח, דמסיים אח"כ וז"ל וה"ק כל הנישום דמים באחר, כל המטלטלים שאדם שם לחבירו ונותן לו שומת דמיהן בשביל חפץ אחר שהיה ללוקח וכו' ע"ש, דמלשון זה משמע שמתחלה בשעה שנתן לו החפץ נתן לו בתורת שומת דמים בשביל חפץ אחר והיינו כפי' כיצד השני, ועיין במהר"ם שי"ף שהרגיש בזה, וגם מצאתי בשמ"ק שגם הרא"ש ז"ל ישב על מדוכת סתירת רש"י, והנלענ"ד בכוונתו דכבר הבאתי המחלוקת שבין רש"י ותוס' בפירושא דהאי סוגיא, דהתוס' יפרשו דמה דמקשה הש"ס היניחא וכל השקלא וטריא שאחר זה, היינו רק למאי דס"ד מעיקרא כל הנעשה, דאילו למה דמשני כל הנישום, א"ש אפי' לרב נחמן דנפרש דכל הנישום, היינו כלים ממש, דשור ופרה דנקט הוו נמי כלים, ואכן רש"י יפרש דהשקלא וטריא הוה נמי למה דמשני כל הנישום שגם כל הנישום לא אתי שפיר לרב נחמן. ובטעם הדבר דלא ניחא לו בפי' התוס' י"ל עפמ"ש רש"י בד"ה כיון שזכה כו' ע"ש שיפרש דבע"כ כוונת התנא דכל הנישום, רצה לאשמועינן איזה רבותא וחידוש, ואי דמיירי בכלים ממש אין זה שום חידוש דפשיטא דנקנה בחליפין, ובע"כ דכל הנישום דנקט לאו כלים ממש הם, וא"כ אפי' לתירוץ זה יקשה לר"נ, זהו המתבאר מתוך שיטת רש"י להמעיין בדבריו, ולפ"ז יצא לנו כנוגה צדקת רש"י, דהנה לפי' התוס' דהתירוץ דיש דמים שהן כחליפין, היינו רק למאי דס"ד כל הנעשה, בע"כ שנפרש דהאי כיצד החליף שור בפרה, היינו שבשעת משיכת השור לא נתרצה עוד בקנין הפרה ולא נתן לו השור גופא בדמי הפרה, דאם משיכת השור היה ע"מ שיתן הפרה, א"כ הקנין היה בשוה כסף ממש שהוא דבר הנישום, ולאו כל הנעשה הוא, ואין לומר דכל הנעשה דברישא מיירי שנתן לו מטבע ממש ובתורת חליפין, ורישא וסיפא לאו חדא נינהו, דא"כ אכתי נשמעינן דמטבע נעשה חליפין, אע"כ דרישא וסיפא חדא נינהו וכמו שפי' רש"י דחדא נינהו, וגם הרישא מיירי ביש דמים שהן כחליפין, וא"כ בע"כ שנפרש דהקנין לא היה במשיכת השור, דא"כ דבר הנישום הוא, אלא הקנין היה בחוב שחייב לו, ואע"ג דלא נתן לו מטבע ממש מ"מ מיקרי שפיר כל הנעשה כיון דכסף חייב לו, ועיין בפי' ר"ח ובשמ"ק שם משמע להדיא כפירושו, דקנין שע"י חוב מיקרי כל הנעשה ודלא כמהר"ם שי"ף ברש"י ד"ה ה"ק שפי' דלס"ד דכל הנעשה, רישא וסיפא לאו חדא נינהו, וכיון שזכינו לדין דקנין שע"י חוב הרי הוא ככסף לענין שנוכל לקרוא כל הנעשה, צדקו מאוד דברי רש"י, דלשיטתו דהקושיא הוא בין למאי דס"ד ובין למה דמשני כל הנישום וממילא שגם התירוץ דיש דמים שהן כחליפין הוה נמי לתרווייהו, משו"ה הוכרח לפרש שני פירושים בהאי כיצד דברייתא, דלס"ד דכל הנעשה בע"כ יתפרש דמשיכת השור לא היה ע"מ לקנות הפרה, וקנין דפרה היה ע"י החוב, דזה הוה שפיר כל הנעשה, אבל למה דמשני כל הנישום בע"כ לומר שהקנין היה במשיכת השור שנתן לו השור בדמי הפרה, דאי בחוב, לאו כל הנישום הוא, אלא כל הנעשה, וזמ"ש רש"י וה"ק כל הנישום, כלומר דלפירוש זה ואוקימתא דכל הנישום בע"כ יתפרש שנתן לו השור אימת דמי הפרה, דהיינו שוה כסף דבר הנישום, וב"ה אשר הנחני בדרך אמת מתרץ הסתירה הגדולה שברש"י, והשתא דזכינו לדין ניישב שיטת רש"י מקושית התוס' כיד ה' הטובה עלי, קושיא הראשונה דא"כ ה"נ מסתברא לא קאי לפי המסקנא דמיירי ביש דמים כחליפין. הן רש"י עצמו הרגיש בזה, ובד"ה כיצד כתב וה"ק כל הנישום כו' יעו"ש הרי להדיא דגם למסקנא מיירי בכל הנישום, ואין לומר דכוונת התוס' בקושיתם כן. דנהי דלמאי דקאמר יש דמים כחליפין מתיישב שפיר כל הנישום, מ"מ גם כל הנעשה מתיישב בטוב, וה"ק כל הנעשה דהיינו מטבע כיון שזכה זה וכו' כיצד קונה אותו מטבע שהזכרנו בכל הנעשה כגון החליף דמי שור בפרה, פי' שקנה ע"י החוב המגיע לו בעד השור, ולא בנתן המטבע ממש, וכן רצה לפרש באמת בשמ"ק. וכ"ש למה שכתבתי בסמוך שרש"י עצמו יפרש התירוץ גם לס"ד דכל הנעשה, וא"כ לא יתיישב הה"נ מסתברא שמשמע דכל הנישום מסתבר יותר, ובאמת הא כל הנעשה מתיישב ג"כ, ואם כי ברור אצלי שכוונת התוס' בקושיתם הוא כן, מ"מ אפשר זה ליישב דשפיר שייך ה"נ מסתברא. דנהי שגם כל הנעשה מתיישב, מ"מ כל הנישום מסתבר יותר, והוא למה שכתבתי בסמוך דלאוקימתא דכל הנעשה צ"ל בע"כ דהקנין לא היה במשיכת השור כ"א בחוב המגיע לו אבל בשעת משיכת השור לא נתרצה עוד ליתן לו הפרה, דאל"כ לאו כל הנעשה הוא, אבל ללישנא דכל הנישום בע"כ יתפרש שבשעת משיכת השור נתרצה ג"כ ליתן לו הפרה, ועל מנת כן משך השור לתת לו הפרה וכמ"ש רש"י להדיא, ולזה הוכיח שפיר ה"נ מסתברא דכל הנישום, מדקתני כיצד החליף שור בפרה, שלשון זה משמע שמתחלה בשעת משיכה של השור נתרצה בחליפו הפרה, ואי כל הנעשה, אין זה החליף שור בפרה, כיון דבשעת קנין של שור לא ידע כלל מקנין הפרה, ואם כי בדוחק יתיישב גם לכל הנעשה ואמרינן דלאו דוקא החליף השור בפרה כ"א בחליפי השור דהיינו הדמים שחייב לו, מ"מ לישנא דברייתא מוכח יותר לכל הנישום:
קושיא השניה, דלמאי דקיי"ל דפירי לא עבדי חליפין וא"א לתרץ כרב ששת, ולשיטת רש"י דפוסק כר"ל דמשיכה מה"ת היכי מתרצא הברייתא, אמנם קושיא עצומה היא מאוד, וגם בבעל המאור שסובר נמי כרש"י ומיישב לכל קושיות התוס', לא נזכר פירוקא על קושיא זאת וצריכה אמנם נגר דליפרקינה, ונלע"ד ליישב בשנדקדק בלשון הש"ס דקאמר ריש לקיש ע"כ כרב ששת מתרץ לה, ולא קאמר כרב ששת סבירא לי', מזה משמע שכך התירוץ הוא מתרץ כוותי', אבל להלכה אין סובר כוותי', ולהכי נראה שאע"ג דקאמר דכרב ששת מתרץ אין הכרח עוד לומר שגם סובר כוותי' דפירי עבדי חליפין ודלא כהלכתא, דשפיר מצינן למימר דגם ר"ל סובר כדקיי"ל דפירי לא עבדי חליפין. ואם כי המעשה היה בכאן בדרך חליפין שהחליפו שור בפרה, מ"מ הקנין לא היה מועיל בזה מטעם קנין חליפין, דחליפין ודאי אינה כ"א בכלי רק הקנין מועיל מטעם משיכה, דכיון שמשך זה את השור ומשיכה ודאי קניא, ממילא נקנה הפרה לזה ונתחייב באונסי הפרה וכמ"ש בתשובת באר יעקב סי' ש"ך בכה"ג בעובדא דהוה התם שישראל אחד החליף שני שוורים עם כותי בפרה והכותי משך את השוורים, דאע"ג דמטעם חליפין לא מהני בזה להכרעת הש"ך לעיל (סי' קכ"ג סעי"ד) דכותי אינו קונה בחליפין, מ"מ מטעם משיכה של שוורים נקנה הפרה לישראל ע"ש, וה"נ דכוותה דנהי דמטעם חליפין לא מועיל דלאו כלי הוא, מ"מ מטעם משיכה מיהא ליקני, ואין לומר דלפי"ז היכי משכחת נהאי דינא דפירי לא עבדי חליפין, דיקנה עכ"פ מטעם משיכה, דמצי למימר דמיירי במקום שמשיכה אינו קונה, ומה דאמר כרב ששת מתרץ, אין הכוונה דס"ל פירי עבדי חליפין, אלא משום דלרב ששת מיתרצו הברייתא דהעובדא היה בדרך חליפין שהחליפו זה בזה, ולר"נ צריך לתרץ שנתן לו השור בתורת דמים, ולר"ל דס"ל דמשיכה הוי מה"ת אי אפשר לאוקמי הכי, ועיין מה שכתבנו בחבורנו לב"מ בסוגיא זאת להוכיח שבע"כ הכי הוא הפירוש בתירוץ הש"ס, וגם זה אין להקשות דכיון דאמרינן שע"י משיכת חפץ אחד נקנה חפץ השני לחבירו בכ"מ שהוא, א"כ אמאי לא מהני מעות מה"ת לר"ל, דהא המוכר משך המעות, ונהי דלא מהני מתורת קנין מעות, ליהני עכ"פ מטעם משיכה, וע"י משיכת המעות יקנה הלוקח את החפץ, די"ל דר"ל סובר דדוקא משיכת הלוקח הוא דמהני ולא משיכת המוכר וכמ"ש המקנה בקדושין (דף כ"ח) דזהו עיקר הפלוגתא בין ר' יוחנן ור"ל במכירה, ר' יוחנן סובר דמשיכת המוכר בעינן, ור"ל סובר שדוקא משיכת הלוקח הוא דמהני ע"ש, משו"ה לא מהני כשימשוך המוכר המעות, אבל הכא שמחליף חפץ בחפץ דהוו שניהם לוקחים ואם משך אחד השור הרי יש בזה משיכת הלוקח ומהני שפיר, או אפשר שטעם דר"ל דכיון דגמרינן למשיכה מקרא דאו קנה מיד עמיתך, ומשמע שהמשיכה צריך להיות בדבר הנקנה ולא בהמעות שהוא פרעון דבר הנקנה, ואנן בעינן שבחפץ הנקנה יהיה המשיכה, והכא דהוה חפץ בחפץ שפיר מהני:
הן אמנם שבעיקר היסוד שכתבתי דבקנין משיכה כשמשך חפץ אחד יהא נקנה אידך ממילא בכ"מ שהוא, יש לדון טובא, ולדינא נראה דלא מהני לקנות חפץ השני, דמשיכה לא מהני כ"א להתחייב באונסי חפץ הנמשך, אבל שיהא חפץ השני נקנה ג"כ לאידך לא אמרינן, דז"ל הב"י לקמן (סי' ר"ג) וכן בכסף משנה (פ"ו מהלכות מכירה) על מ"ש הרמב"ם שם המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע כו', והקשה הב"י והכ"מ דהא ע"י משיכת המטלטלין נקנה המעות להמוכר, ותירצו דה"ק אין מטבע יוכל לקנותו וקודם שיבוא לידו יזכה בו לענין שאם נגנב או נאבד המעות יהיה ההפסד למוכר, אלא ע"ג קרקע, ואילו במשיכת המטלטלין נתחייב במעות ואם היה לו מעות ואבדו משלם אחרים תחתיהן ע"כ, הרי להדיא דמשיכה לא מהני אלא לענין שמחויב לשלם דמי שוויה של כלי הנמשך, אבל שיהא נקנה החפץ השני עד שיהא ברשות חבירו לא אמרינן, אם כי הב"י כתב שם תירוץ אחר, וא"כ אכתי י"ל דמשיכה מהני לגמרי, מ"מ הא גם מסוגיין מוכח דלא מהני לענין קנין, דבב"מ (דמ"ז ע"א) גבי חליפין ומקפיד מאי, ופרש"י מי קנו תרווייהו במשיכה דחד מינייהו או דלמא כיון דמקפיד עלייהו הוו כדמים ואין קונין עד שימשוך תרווייהו ע"ש. וקשה מה בכך נהי דלא קנה משום חליפין ניקני משום משיכה, אלא דבמשיכה לא קני אידך, אלא שנתחייב לו דמים, ועיין בתשובת ב"י הנ"ל שדחה באמת לדברי הגאון השואל כנ"ל, מ"מ בנידון סוגיא דהכא אכתי מצינן למימר דהקנין הוה מטעם משיכה, דנראה נכון שע"כ לא אמרינן דמשיכה לא מהני כ"א לענין חיוב אונסין לחפץ הנמשך, היינו דוקא לר' יוחנן דמה"ת מעות קונה, והא דעקרו לגמרי קנין מעות ותקנו משיכה לחוד יקנה גם בלא מעות, היינו משום דאל"כ יאמר הלוקח להמוכר נשרפו חטיך לאחר המשיכה, וכמ"ש התוס' בב"מ, וא"כ מטעם זה סגי אם נאמר שמשיכה לא יועיל כ"א לחייבו באונסין של דבר הנמשך, דכיון דמדאורייתא לא היה צריך להועיל כלל המשיכה, ורק בכדי שלא יאמר הלוקח נשרפו חטיך, א"כ כשנאמר דלענין זה מהני המשיכה שיחייב באונסי חפץ הנמשך ליכא למיחש תו לשמא יאמר הלוקח נשרפו, ודי בזה, ולמה לתקן עוד שיועיל גם לענין קנין, אבל לר"ל דס"ל משיכה הוה מה"ת, שפיר י"ל דמהני משיכה גם לענין לקנות חפץ חבירו, וא"כ הכא דאליבא דר"ל קיימינן, שפיר יש לפרש הברייתא כל הנישום, אם החליף אחד עם חבירו דבר הנישום כגון שור ופרה כיון שזכה אחד בחפץ נתחייב בחליפיו, דחפץ השני נקנה ממילא ומטעם משיכה, וזה נכון בעז"ה:
והנה היה מקום אתי לומר עוד שאפי' לר' יוחנן דהקנין משיכה אין מועיל כ"א לחייב דמים, היינו דוקא כשהחליף עמו על מעות שאינם ידועים, דבזה אמרינן כיון דהמעות לא נקנה עוד לגמרי למוכר, להכי אם נגנבו או נאבד חייב לתת לו מעות אחרים, אבל כשהחליף עמו על מעות ידועים, נהי שאינן ברשות המוכר, מ"מ אחרים ג"כ אין חייב לתת לו מטעם שלא נתחייב לתת לו כ"א אלו המעות הידועים, ומצאתי אח"כ סברא זאת בס' מעיני החכמה בחדושיו לב"מ בסוגיא זאת ע"ש. וא"כ הכא שהחליפין היה על חפץ ידוע שפיר קאמר הברייתא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, דודאי הפסד החליפיו הוה שלו כיון שלא נתחייב כ"א החפץ הידוע, וכשנגנב אין מחויב לתת לו חפץ אחר, והיה נראה נמי ליישב בזה מה שכתב הרמב"ם (ריש פ"ה מהלכות מכירה) וז"ל כל המטלטלים קונים זה את זה כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן אע"ג שעל הדמים מקפידין כו' כיון שמשך האחד קנה השני המטלטלין בכ"מ שהוא עכ"ל, ותמה המ"מ הא הרמב"ם פוסק דכלי בעינן וא"כ למה מהני יין בשמן. ומ"ש המ"מ דמיירי בחליפין דשוה בשוה לא משמע הכי לשון הרמב"ם, דהא כתב אע"ג דמקפיד ושיערו הדמים, דמשמע מזה דכ"ש היכי שלא שיערו הדמים דלא הוה שוה בשוה דמהני, ולמה שכתבתי י"ל שבאמת לאו מטעם חליפין מועיל הקנין כ"א מטעם משיכה, ואע"ג דמשיכה אין מועיל כ"א לענין התחייבות, מ"מ הכא שהחליף על דבר ידוע מהני וכמו שביארתי, והיינו דלא נקיט הרמב"ם דנקנין בחליפין, אלא דלשון קנה השני המטלטלין לא יתיישב לזה, דלמה שכתבתי לאו מטעם קנין הוא אלא משום שלא נתחייב לתת חפץ אחר, ואפשר לומר דרמב"ם לישנא דש"ס נקיט, דקתני הזהב קונה את הכסף, וכן בב"מ דמ"ח טלית קונה דינר זהב, ואע"ג דאינו קונה לגמרי כ"א מחייב אפ"ה נקיט לשון קונה, ולא יקשה נמי מרש"י שם דמ"ז גבי חליפין ומקפיד שהבאתי לעיל, דהא התם נמי דבר ידוע הוא וא"כ אכתי יתחייב באונסין, די"ל דלענין חיוב אונסין שפיר מתחייב אידך, ורק התם מיירי לענין קנין לגמרי, וזה ודאי שלא נקנה חפץ השני במשיכת חפץ זה, אבל בברייתא דהכא דקאמר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, ומיירי רק לענין הפסד אונסין, בזה י"ל דבמשיכת חפץ הזה הוה אחריות חפץ השני לאידך ולאו מטעם קנין אלא מטעם דלא נתחייב כ"א בחפץ הידוע וכשנגנב ונאבד ההפסד לקונה, אמנם בעיקר הסברא י"ל גם להיפך, דכשהחליף על דבר שאינו ידוע, ותלוי קנין זה בדבר הידוע, וכיון שעל אותו חפץ השני שלא משכו עוד השני לא קנה אותו, ממילא שגם זה המושך לא קנה נמי חפצו הנמשך כיון שתלוי הקנין זה בזה וכמ"ש בתשובת באר יעקב שם לדבר פשוט ע"ש, שוב מצאתי להדיא כן בטור לקמן (סי' ר"ג) הביאו הרמ"א שם סעי"ג וע"ש בט"ז ונתיבות שבמעות ידועים לא קנה גם המטלטלים אעפ"י שמשכן ע"ש היטב:
ובפשוטו היה נראה ליישב קושיא זאת השניה של התוס', דהא באמת לא מצינו בהדיא שיפסוק רש"י כר"ל דמשיכה קונה, וצ"ל שהתוס' הוכיחו כן מדסובר רש"י בבכורות (ד"ג ע"ב) דנכרי קונה בכסף ע"ש בד"ה קנין גמור, וכ"כ התוס' בע"ז (דף ע"א) בשם רש"י ע"ש, ומדנכרי בכסף מכלל דישראל במשיכה והיינו כר"ל, אכן באמת מהא לא איריא, די"ל דרש"י סובר כשיטת הרר"ח כהן (ב"מ דמ"ח) בתוד"ה נתנה לסיטון דשניהם קונים בכסף ודרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ע"ש, וא"כ לק"מ על רש"י, דאכתי מצי לתרץ יש דמים שהן כחליפין ועיין בשמ"ק שם בד"ה ומ"ש קרקע דמשמע מדבריו דרש"י פוסק כר' יוחנן, ומיושב קושית התוס' וקושיא השלישית מברייתא דפרתך בכמה, עיין בבעה"מ שמיישב זה, וא"כ לא נשאר על רש"י שום קושיא, ואדרבה עוד הוכחנו שצדק מאוד שיטת רש"י, ולפ"ז יש לתמוה על הרמ"א והפוסקים שאחריו שסתמו לפסוק דבהמה מיקרי כלי כתוס' ולא זכרו שיטת רש"י ובעה"מ, לענ"ד המוחזק מצי לומר קים לי כרש"י ובעה"מ ודו"ק:
סעיף ד' במחבר ואם אחז פחות מג' אצבעות צריך שיאחוז בענין שיהא יכול לנתק כל הכלי ולהביאו אצלו, זהו שיטת הרמב"ם (פ"ה מהלכות מכירה), והב"ח כתב דהרמב"ם הוכיח כן מסוגיית הש"ס (ב"מ ד"ז ע"א) דאמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפס ג' על ג' קנה כו' ופריך ומ"ש מדאמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקה אינה מגורשת, וקשה דלמא ההיא דרב משרשיא איירי נמי דוקא בכה"ג דהמקנה יכול לנתקה אצלו, והתם דוקא הוא דאמרינן דכמאן דפסיק דמי כיון דיכול לנתקו אצלו, אע"כ כשיטת הרמב"ם דאם יכול לנתקו אצלו אפי' אם אוחז פחות מג' אצבעות נמי מהני, וכיון דרב משרשיא נקיט בדתפיס ג' על ג' מכלל דמיירי באינו יכול לנתקו אצלו ע"ש, ותמוהים מאוד דברי הב"ח, דנהי דזה הוה הוכחה דהש"ס מיירי באופן דהמקנה לא היה יכול לנתק, אכן אכתי קשיא מאי פריך מדרב חסדא, דלמא דרב משרשיא מיירי באופן שהקונה לא יכול לתפוס, דאז ג"כ ודאי שמועיל, בע"כ לומר כמ"ש הפרישה כאן דכיון שעיקר הגלימא נשארת ביד הקונה וביד המקנה לא הוה כ"א ג' על ג' אצבעות, ודאי מסתמא שהקונה יכול לנתקו מיד המקנה, וכיון שכן אין ראיה כלל לדין דהרמב"ם, דאפי' בלא דין דרמב"ם אי"א לומר דמיירי שיכול לתופסה, דודאי אין סברא שהמקנה ע"י תפיסתו בג' אצבעות יוכל לנתק כל הגלימא מיד הקונה האוחז בכולה, ומסתמא א"א לאוקמי בהכי וכסברת הפרישה, אמנם אעפ"י שאין ראיית הב"ח ראיה, מ"מ דינו של הרמב"ם נכון מפשטות הסוגיא, דכמו בגט כיוצא בזה אינה מגורשת דאזלינן בכל שהוא יכול לנתקו, הוה"ד גבי קנין דאזלינן בתר התופס שהוא יכול לנתקו, ואפי' אין בה ג' על ג' קונה בו וכמ"ש המ"מ והפרישה, ועתה נבוא ליישב הסתירות שנפלו על הרמב"ם בדין זה, הן הלח"מ שם הקשה עליו, דכמו דלענין קנין אע"ג דאין אוחז ג' אצבעות כיון דיכול לנתקה מהני, א"כ גבי גט נימא נמי דאם הגט ביד הבעל ומשיחה ביד האשה והיא יכולה לנתק ולהביאו אצלה שתהא מגורשת ע"ש מה שנדחק בזה. ובמחכ"ת לא קרב זה אל זה, הן הוא הבין דע"י סברא דיכול לנתקו חשבינן כאילו הדבר בא לידו, ולהכי הקשה שפיר דא"כ גבי גט נימא דכיון דיכולה לנתקו הוה כמו שבא הגט לידה, אבל באמת אין הדבר כן, דע"י יכול לנתקו נוכל לבטל רק יד התופס ולומר דכיון שיכולים לנתק מידו הוה כמו שאינו תופס בזה, אבל לומר שכאילו בא ליד המנתק, בזה אין מועיל סברא דיכול לנתקו, ומעתה מיושב שפיר, דגבי קנין לא בעינן דוקא שהסודר יבוא לרשות המקנה או לידו, ולא בעינן כ"א שיעשה מעשה הקנין בסודר עד שיקנה אותו דאז אמרינן דכיון שקונה מקנה, וכיון שאוחז בסודר קצת וגם יכול לנתק השאר, הרי קנין הגבהה יש כאן וכמו שנכתוב הלאה ומעשה הקנין כבר נגמר וכמו שכתבתי לקמן (סי' רע"א) דאם יכול לנתקו מועיל כמו שהגביה כולו, אלא משום דכל זמן שהסודר הוא ביד הקונה ואין מועיל מעשה הקנין של זה דאין יכול לקנות מה שביד חבירו, ולהכי נצרך לנו לבטל תפיסת יד הקונה, ובזה אמרינן שפיר כיון דיכול להביאו אצלו ולנתקו מיד התופס, הוה כאילו אין מונח בידו של תופס, אלא כמונח במקום הראוי לקנין ומהני מעשה הקנין של המנתק, אבל גבי גט דבעינן דוקא שהגט יגיע לידה או לרשותה, וע"ז לא יוכל להועיל סברא דיכול לנתקה לחשוב כאילו כבר ברשותה, ועוי"ל דאפי' גבי גט נמי אם היתה תופסת מקצת הגט בידה והבעל תופס מקצת והיתה יכולה לנתק הוה מהני נמי, דאטו בעינן שתאחז כל הגט בידה, דאם אוחזתו במקצת נמי מיקרי בידה, ורק דבעינן שביד הבעל לא יהיה, ולענין זה מהני מה שיכולה לנתקו, לבטל תפיסת הבעל, אבל הכא שאינה אוחזת בגט כלל ורק במשיחה אוחזת, וזה לא אמרינן דכיון שתוכל להביאו יהיה נחשב כבידה וכמו שכתבתי דלענין זה לא יועיל סברא דיכול לנתק וז"ב:
אלא דאכתי יקשה קושית הש"ך כאן ס"ק ו' דלמה הוה קנין ע"י סברא זאת, והא בב"מ (ד"ט ע"א) אמרינן בטלית שחציה ע"ג העמוד והגביה חציו שע"ג קרקע לא קנה אפי' יכול לנתק וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע לקמן (סי' רס"ט), אכן עפ"י האמור יתיישב גם זה, דזה ודאי דסברא דיכול לנתק אין מועיל כ"א לבטל תפיסת התופס לומר דהוה כמו שאינו תופסה, ולכן אם מעשה הקנין נעשתה בשלימות ולא יחסר לנו כ"א מה שהדבר הוא ביד התופס ואין המקום ראוי לקנין, בזה שפיר אמרינן דכיון דיכול לנתק ממנו הוה כמו שאינו תופסה כלל ויועיל מעשה הקנין של המנתק, אבל היכי שמעשה הקנין לא נגמרה עד שינתק, מה יוכל להועיל בזה סברא זאת, דנהי דכשינתקה יוגמר הקנין, מ"מ אכתי לא נגמר המעשה ובמה יקנה, ומעתה ניחזי אנן דבחציה שע"ג העמוד ובא זה והגביה חציו שע"ג הקרקע, דהקנין שיכול להיות בכאן הוא רק הגבהה ובעינן שיגביה כל הטלית, ונהי דזה לא בעינן שיגביה גם החלק שע"ג העמוד מלמעלה ג' טפחים, ובנדנוד כל שהוא נמי סגי, דטעם הגבהת ג' טפחים הוא כדי שיוצא מתורת לבוד, וכיון שמונח על עמוד גבוה מן הארץ סגי נמי בהגבהה כל שהוא וכסברת התוס' (כתובות ד"ל ע"א), אכן עכ"פ הגבהה כל שהוא בעינן נמי לחלק שע"ג העמוד, וכיון דמחמת אורך וגודל הטלית לא הוגבהה החלק של מעלה כלל, וא"כ נחסר כאן מעשה הקנין, ואע"ג דאם ינתקה מעל העמוד יוגמר מעשה הקנין, מ"מ כיון דעתה אין עוד פה שום קנין, לא שייך סברא הזאת להועיל למחשבי' כקנין, אבל הכא גבי סודר, דכיון דמיירי דיכול לנתק אצלו, א"כ מסתמא הסודר קטן ולא נשאר ביד התופס כ"א מעט ממנו, דאם היה סודר ארוך, אין סברא שיוכל זה לנתק ע"י אחיזתו המועטה, וכ"ש הוא מסברת הפרישה דלעיל, ובדבר קטן ודאי דע"י שאוחז בקצה הראשון יתנדנד גם קצה השני ויוגבה קצת, אחרי שהדבר קטן הוא, והתופס נמי לא יעכב, דהא מיירי שאין תופסה בחזקה כיון שיוכל לנתק ממנו, ואם היה תופס בחזקה לא היה יכול לנתק, וכ"כ הנתיבות כאן דבדבר קטן מסתמא הוגבה גם קצה השני, וא"כ הרי מעשה הקנין כבר נגמר בשלימות, ועוד יש לחלק ביניהם באופן אחר והוא העיקר, דבאמת היכי שהדבר הוא ביד הקונה א"צ להגבהה כלל, דקונה מטעם יד דהוה כמו ברשותו, אלא דבזה תלוי, אם הדבר הנקנה קטן הוא שיכול לאוחזה ברחבה בשלימות שלא יהא נשאר מרוחב הטלית חוץ ליד, אע"ג דלמעלה ולמטה בולט קצת שאין נכנס לידי, קונה נמי מטעם חצר, ואפי' המעט שבולט למעלה, ומשום דהוה כאויר חצירו וכמ"ש הנתיבות לקמן (סי' קצ"ח), משא"כ אם הדבר רחב הוא הרבה ואין נכנס לתוך היד, בזה אתה צריך לבוא לקנין הגבהה, דקנין יד ליכא הכא כיון שאין נכנס לתוך היד, ולפ"ז גבי טלית דדבר גדול ורחב הוא ואי"א לקנותו מטעם יד, ובע"כ אתה צריך לבוא לקנין הגבהה, וכיון שהחלק שע"ג העמוד לא הוגבהה אין כאן שום קנין. אבל גבי קנין סודר דבע"כ מיירי בסודר קטן וכמ"ש, כיון שהאוחז בשפתו יוכל לתופסו מיד התופס, ודבר קטן כזה ודאי דנכנס כולו לתוך ידו, ואע"ג שבולט מלמעלה או למטה, אותו הקצה שאוחז התופס, מ"מ בזה קונה נמי מטעם אויר חצירו, וכיון שהקנין הוא מטעם חצר לא בעינן כלל להגבהה בקצה השני, וא"כ מעשה הקנין נגמר בשלימות, אלא דמה מעכב אותנו משום דהדבר הוא ביד התופס ואינו ראוי כלל לקנין אבל אם היה עושה מעשה כזה במקום הראוי לקנין היה מועיל, דבמעשה הקנין אין שום חסרון, וכיון שאין לנו בזה כ"א לבטל מעשה התופס שפיר אמרינן דכיון שיכול לנתקו מיד התופס הוה כמו שאינו תופסה כלל ושפיר מהני וזה ברור בעזה"י, ומכאן יהיה ראיה דהרמב"ם יפרש דקנין יד הוה מטעם רשות ולא כמ"ש רש"י (כתובות דל"א) דיד גופא הוה מטעם הגבהה ועיין בחדושנו לקמן (סי' רס"ח) מה שכתבנו בביאור דעת הרמב"ם בזה:
ויתיישב לנו מה שטענו הרשב"א והרנב"ר על הרמב"ם, הובאו דבריהם בנמוק"י שם בב"מ ובב"י כאן, דאיך יליף זה מגט, הא הכא גבי קנין נתינת כלי בעינן וליכא ע"ש, ולמ"ש א"ש, דאטו גבי קנין בעינן שיתן כ הכלי לידו, הא לא בעינן כ"א שיעשה בה קנין המועיל, וכיון שאוחזה בידו קצת וגם יכול לנתק קצה השני, הרי נעשה בזה קנין מועיל, ואיכא כאן נתינה חשובה אחרי שבאמת קנה כל הכלי עי"ז, ועיין מה שכתבנו לקמן בסי' רע"א בארוכה בביאור רמב"ם הלז ואכ"מ יותר:
והנה לקושית הלח"מ דלעיל, אפי' אם נימא כהבנתו, דסברא דיכול לנתק מיחשב כאילו הדבר בא ליד המנתק נמי לא יקשה מגט, דבשלמא גבי קנין דלא בעינן כ"א שהדבר יגיע ליד המקנה ברצון הקונה, אבל זה לא בעינן שיתן לו דוקא בידו, ובזה שפיר אמרינן דכיון שיכול לנתק אצלו, אע"ג דהניתוק הזה יעשה המנתק ולא הנותן, מ"מ מה איכפת לן זה כיון דסוף סוף דבר הנקנה בידו הוא, אבל גבי גט דבעינן שהבעל יעשה הנתינה בידו ממש, וא"כ איך נוכל לומר דכיון שהאשה יכולה לנתקו תהא מגורשת, הא בעינן שהבעל יעשה הנתינה, ובכה"ג שהנתינה לא נגמרה כ"א עי"ז שהאשה תנתק הגט אצלו, הרי עשתה האשה הנתינה ולא הבעל וק"ל:
שם בהג"ה ואין המוכר יכול לעכב הכלי כו' דסתם קנין ע"מ להחזיר הכלי, ראיתי לבאר בזה יסוד החליפין דקנין סודר הנהוג אצלנו שהמקנה אינו נוטל הסודר בתורת תשלומין ושווי של חפץ הנקנה דהא מחזיר הסודר אח"כ וא"כ אינו נוטלו כ"א לעשות קנין על ידו, והפרעון ישלם אח"כ בדמים, והנה אם כי הרמ"א הביא בלא מחלוקת דמועיל קנין כזה, מ"מ לענ"ד לאו קנין גמור הוא לכו"ע וכמו שנבאר, דהנה בנדרים ס"פ השותפים פליגי ר"נ ורב אשי בקנין סודר, ר"נ סובר דקנין סודר קני ע"מ להקנות הוא, ולדבריו צ"ל שהמקנה אין זוכה כלל בסודר שיהא לחלוטין בידו, ושיהיה תשלומי חפץ הנקנה ואין נוטלו כ"א לצורך קנין, היינו שהקנין יוגמר עי"ז עד שלא יוכל לחזור, הרי שמעינן מזה דיסוד דחליפין דקנין סודר אינה בתורת שווי ופרעון, כיון שאינו זוכה כלל בסודר, ורק עי"ז יוכלו לגמור הקנין, ורב אשי ס"ל דאי בעי לתופסו מיתפס, שהסודר נקנה לו לחלוטין ורק ברצונו הוא מחזיר, ולדבריו יסוד הקנין של סודר נמי כעין פרעון ושווי בעד חפץ הנקנה, ואע"ג דהאי סודרא אין שוה כ"כ כמו החפץ, והיכי שייך לומר דהוה בתורת פרעון, מ"מ בחליפי כלי בכלי לא נביט על השווי כי לפעמים יתן איש כפליים בעד החפץ אשר נצרך לו וחפץ בו וכמ"ש בקדושין ד"ח האי סודרא לדידי שוה חמש סלעים וכן קיי"ל דנשבעין על כלי פחות משוה פרוטה דהוה נמי מהאי טעמא, ומזה הטעם בעינן בחליפין כלי דוקא מפני שהוא דבר חשוב ויש חפץ בו להחליף בו לפעמים גם הדבר ששוה הרבה יותר ממנו, וגם זה צ"ל דפלוגתתם הוא בחליפין דקרא, בנעל שנתן בועז לגואל, והגואל הקנה לו עי"ז כל ארץ מחלון וכליון, דלרב אשי לקח הנעל בתורת שווי ופרעון וזכה בו לחלוטין, ולר"נ לא לקח את הנעל לזכות בו לחלוטין כ"א לגמור הקנין על ידו, דאי תימא שלקח הנעל בתורת פרעון א"כ מנ"ל לרב נחמן דקני ע"מ להקנות ג"כ מהני, שבלא קרא ודאי דמעצמנו א"א לומר דיועיל בכה"ג, כיון דבחליפין כזה אין שום סברא למה יועיל. ובע"כ דאיהו מפרש דחליפין דקרא מיירי בהכי, וקרא אשמועינן שאפי' בכה"ג שאינו לוקחה בתורת פרעון נמי מהני, ולפמ"ש תמוה מאוד דעת רש"י בב"מ (דף מ"ז) דהא באמת פסקו הפוסקים כרב נחמן דקני ע"מ להקנות מהני, דכן פסקו הר"ן והרא"ש והרשב"א, וגם ברמב"ם וטור אם כי לא זכרו מזה, רק הרמ"א כאן הביא להלכה, בכל זה אפשר להוכיח שגם הרמב"ם והטור ומחבר נמי סוברים כן, דהא רב נחמן שם בנדרים קאמר שבמקום שהבן מודר הנאה מנכסי האב רשאי אפ"ה לזכות לצורך הבן דדמיא לקנין סודר דהוה נמי קני ע"מ להקנות, וא"כ הרמב"ם (בפ"ה מהלכות נדרים) והטור ומחבר (יו"ד סי' רכ"ג) שפסקו בזה כר"נ, בע"כ שס"ל גם בקנין סודר דקני ע"מ להקנות מהני, ולפי מה דקיי"ל כר"נ בזה בע"כ דחליפין דקרא היינו רק ע"מ להקנות, וא"כ יקשה על רש"י שפי' דחליפין דקרא מיירי שהקפיד, דהא לפי מה שכתבתי בע"כ שלקח הנעל רק ע"מ להקנות, וא"כ מה קפידה שייך בזה אחרי שמחויב להחזירו, וי"ל שרש"י יסבור כרב אשי דאי בעי לתופסו מיתפס, וקני ע"מ להקנות לאו קנין הוא כלל, אלא כל קנין סודר היינו שזוכה בו לחלוטי בתורת שווי ושייך בו שפיר קפידה, וכן הוא נמי שיטת התוס' בקדושין ד"ו וכ"ה בהגהות מיימוני (פ"ה מהלכות מכירה) כרב אשי ע"ש:
ומזה עמדתי על טעמי רש"י ותוס' שמיאנו בפר"ת לחלק בין חליפי דקנין סודר לחליפי דשוה בשוה, ומשו"ה תסגי אפי' בפירי ולא בעינן כלי, דכלי לא הוצרך כ"א בחליפין ולא בשוה בשוה דהוה מטעם כסף, וגם הסוגיא מתפרש יפה אליבי' וכמ"ש התוס' עצמו בכל הסוגיא דלפר"ת יתיישב כהוגן, וא"כ למה מיאנו גם הם בפירושו, ואפשר לומר דלשיטתייהו אזלי, דהתוס' דס"ל דחליפין דקרא היינו שנטל לזכות בו לגמרי וכמ"ש בקדושין, וכן רש"י דסובר נמי הכי וכמו שביארתי, וא"כ לדידהו גם חליפין דקרא הוה בתורת שווי ואפ"ה בעינן נעל דוקא, הרי דגם בחליפין שהוא בתור שווי ופרעון בעינן נמי כלי דוקא, וממילא דאפי' בשוה בשוה נמי כלי בעינן, דאין שום סברא מעתה לחלק בין חליפי דקנין סודר לחליפי דשוה בשוה כיון שגם הך דקנין סודר נמי הוה בתורת שווי, ואכן ר"ת יסבור כשיטת כל הראשונים דחליפין דקרא לאו בתורת שווי הוא רק ע"מ להקנות, ולזה שפיר מחלק בין חליפין כאלו לחליפי דשוה בשוה דהוה מטעם פרעון, ואכן שוב חזרתי מזה, דאדרבה לשיטת רש"י ותוס' דחליפי דקרא היינו בתורת שווי, כ"ש דיש לחלק בין חליפי דקנין סודר לחליפי שוה בשוה, דבאמת לפמ"ש הפנ"י בטעם סברת ר"ת, דשוה בשוה הוא מטעם כסף דשוה כסף ככסף, א"כ קשה טובא דלמה לו שוה בשוה דוקא, הא בפרוטה אחת יכול לקנות כל המקח, והוה"ד בשוה פרוטה דשוה כסף ככסף, וא"כ למה דייק הר"ת בדבריו שוה בשוה דוקא דמשמע הא אינה שוה ממש לא, אלא ברירא דמלתא כך הוא, דבאמת לאו בשופטני עסקינן שיקח ממנו שוה פרוטה בתור פרעון חפץ ששוה הרבה, והא דמהני באמת לקנות בשוה פרוטה כל המקח, היינו משום דמותר דמי המקח זוקף עליו במלוה דהוה כמו שקבל כל דמי המקח, והכי מפורש מרש"י ב"מ (דמ"ח ע"ב) בד"ה בזמן שא"ל ערבוני יקון ח"ל יקנה שלא נתנה לו בתורת תחלת פרעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת שערבון זה יקנה הכל והא לאו מלתא הוא עכ"ל, הרי להדיא שדוקא כשזוקף השאר במלוה הוא דקונה בפרוטה, אבל אם רוצה לקנות הכל בפרוטה לא מהני בקנין מעות, ולפ"ז יקשה דא"כ בחליפין דקנין סודר דהוה נמי בתורת פרעון לשיטת רש"י ותוס', ואפ"ה מהני בכלי שו"פ וגם פחות לקנות כל המקח ששוה הרבה יותר, וצ"ל דכיון שכלי הוא ויצאו כלים למה שהן דלדידי' שויא יותר, וכמו שכתבתי לעיל שזהו טעם דבעינן כלי דוקא, שהוא דבר חשוב ויש חפץ בו לפעמים להחליף גם חפץ גדול וטוב ממנו, ומשו"ה אע"ג דק"ס הוה נמי בתורת פרעון והוה כקנין מעות, אפ"ה בעינן כלי דוקא, דאי לאו כלי לא שייך לקנות ע"י פרעון כזה דבר ששוה הרבה יותר, ולא זקף במלוה נמי, דבמעות ממש נמי לא היה מועיל כה"ג משום דלאו פרעון מעליא הוא, ודוקא בכלי הוה פרעון מעליא, והיינו דוקא בחליפי דקנין סודר כיון שאינו שוה כל כך כמו החפץ שנקנה, להכי בעינן דוקא כלי, אבל בשוה בשוה ממש שזה הוה תשלומין מעליא איה"נ שאפי' בפירות מהני כיון דהוה בתורת דמים וכל שוה כסף הרי הוא ככסף, אלא דלפ"ז יוחזר הקושיא על רש"י ותוס' דמיאנו בפר"ח ואפי' בשוה בשוה נמי בעינן כלי דוקא, ואמאי תיפוק לי' דמהני מטעם מעות, ונ"ל דיסוד הפלוגתא שבין רש"י ותוס' עם הר"ת יבואר עפמ"ש השמ"ק בריש פ' הזהב, היכי דנתן מעות בתורת חליפין במה יש להכיר אם בתורת דמים או חליפין הם, ובשס' הרא"ש כתב דההיכר אין תלוי בלשון ותנאי הנתינה כ"א בקפידת החשבון, אם לא הקפיד בחשבון הוה חליפין ואם הקפיד בחשבון הוה כדמים אע"ג דותנן בתורת חליפין, והן הן ממש דברי הפנ"י, דשוה בשוה כיון שהקפיד על השווי הוה דמים, והפנ"י הוא כמגלה ישינות בזה דבר שכבר מפורש יצא מפי הרא"ש, ואכן בשיטת רש"י מבואר שם שהעיקר תלוי בלשון הנתינה, דאם נתנן בתורת חליפין הוה חליפין ולא דמים, והכי מפורש ברש"י בריש פ' הזהב וז"ל אע"ג דמעות אין קונות ה"מ בשנתנו בתורת דמים כדרך מקח וממכר אבל נתנן בתורת חליפין כו'. וכדברים הללו כתבו התוס' שם דמ"ו בד"ה ש"מ, דבזה שמא גרים, ואי נתנו בתורת חליפין הוה ע"ז שם חליפין. ולשיטתם דהעיקר הוא בתנאי ולשון הנתינה, להכי אפי' שוה בשוה דהיה מועיל מטעם תורת דמים, אפ"ה כיון דמפרש בתורת חליפין לא שייך בזה קנין מעות, ומטעם קנין חליפין נמי אין מועיל, דבחליפין דוקא כלי בעינן, דחליפין דקרא היינו נמי בתורת שווי ואפ"ה כלי בעינן, ואתי שפיר בזה הא דאין אשה נקנית בחליפין וסתמא קאמר אפילו בחליפין דשוה בשוה, היינו שנותן לה הסודר לחלוטין, וא"כ יקשה בשלמא בחליפין דקנין סודר לא מיקדשא כיון דהדרא למארי' ונמצא שאין האשה נהנית, אבל כשנותן לה הסודר לחלוטין, למה לא תתקדש עכ"פ מטעם כסף דאית בה, ולמה שכתבתי בשיטת רש"י דשמא גרים וכשנותנה בתור חליפין לא מיקרי זה כסף, ובאשה דילפינן משדה עפרון לא ילפינן אלא כסף ולא חליפין, אכן הר"ת יסבור כשיטת הרא"ש דלאו בשמא תלוי כ"א בקפידה ואם הקפיד לדקדק בשווי ערכה יצא כזה מתורת חליפין והוה תורת דמים, ולהכי לא בעינן כלי, דבתורת דמים כל שוה כסף הוה ככסף ואפי' פירי נמי, ודוקא בחליפי דקנין סודר בעינן כלי דוקא, או משום דלא דקדק בשוויה, או משום דס"ל דקני ע"מ להקנות הוא ואינה כלל בסוג קנין מעות, והדברים מבוארים ודו"ק, ולמה שכתבתי יתבאר דהאי מרגניתא טבא שחידש הפנ"י בסוגיא דחליפין, דשוה בשוה מטעם כסף הוא, זולת דלאו חידוש הוא וכבר קדמו הרא"ש בזה, עוד לאו מילתא דפשיטא הוא אליבא דכו"ע, דרש"י ותוס' יפלגו בזה. תבנא לדינא, דקנין סודר כפי הנהוג אצלנו שאינו נוטלו כ"א לצורך קנין ולא לחלוטין בתורת שווי לאו דין מוסכם הוא דמהני, דרש"י ותוס' והגהת מיימוני פליג וסוברים שצריך שיטלנו לסודר דוקא על מנת לזכות בו לחלוטין ואם נוטלו על מנת כן ואח"כ מחזירו מרצונו שפיר דמי, אבל ליטלו לצורך קנין לחוד לא מהני, דחליפין כאלו לא מצינו בקרא, ולקמן בחדושנו לסי' ר"ג הוכחנו שגם רב האי גאון יסבור נמי כן, ואע"ג דלמה שכתבתי בשם רש"י דעיקר חליפין שנותנו בתור פרעון, וא"כ כשהתנה לשלם את הפרעון בדמים והקנין עושה ע"י הסוחר לא מהני לכאורה אפי' כשנוטל הסודר ע"מ לזכות בו, ואכן אפ"ה נראה כיון שנטל הסודר ע"מ לזכות בו דמהני וכמ"ש רש"י להדיא דגאולה זה מכירה ולא נתן עוד הדמים ורוצה לקיים המקח ע"י חליפין ע"ש, ברש"י ד"ה גאולה הרי להדיא שאפי' אם התנה לשלם בדמים נמי מהני קנין סודר, והיינו משום דכיון דניחא לקונה שהמוכר יהא מקנה לו מיד קודם קבלת דמים להכי מקנה לו הסודר יתר על הדמים וכמ"ש בשמ"ק לקמן, ועוד י"ל דעיקר הפרעון הוא הסודר ורק תנאי מתנה במכירה לשלם לו עוד מעות וצ"ע בזה, אבל אם אין נוטל הסודר כלל ע"מ לזכות בזה פשיטא דלא מהני לרש"י ותוס' וכמו שביארתי, ולפלא על הפוסקים שלא זכרו מזה והרמ"א סתם למיפסק כרב נחמן בלא חולק בעת שמחלוקת גדולה לפנינו ודו"ק היטב בזה:
סעיף ז' במחבר בשאר דרכי הקנייה אין שום אחד מהם יכול לחזור כדי דבור, והט"ז (אה"ע סי' ל"ח) כתב בשם הטור דהנותן מתנה לחבירו ואמר הנני נותן לך במתנה זו ונותנה לו ואח"כ אומר איזה תנאי במתנה לא מהני אפי' אם הוא תוכ"ד אין בתנאי זה כלום, והביא ראיה מהא דאמרינן (ב"מ ד"י) המגביה מציאה לחבירו ואמר אני זכיתי בה תחלה, דאמרינן שם תחלה בסיפא למה לי, פרש"י דאפי' לא אמר בפירוש תחלה מסתמא תחלה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בו עכשיו והלא אינו בידו עכ"ל, ואי ס"ד דתוכ"ד מהני אפי' אחר נתינה לא היה מקשה כלום, דודאי היינו אומרים שרוצה לזכות בו אחר הנתינה דהיינו תוכ"ד ולכך מוכרח התנא לומר זכיתי בה תחלה, אלא ודאי דגם זה פשיטא דלא מהני אפי' תוכ"ד כיון שכבר מסורה בידו ע"ש, ואם כי ראיה הזאת יש לדחות דהא התם מיירי שזה עשאו שליח להגביה עבורו וכמ"ש ואמר לחבירו תנה לי, ולכן אם מתחלה נתרצה לעשות שליחותו והגביה עבור משלחו לא מצי תו לחזור אפי' תוכ"ד כיון שכבר זכה בו המשלח, אבל נותן מתנה לחבירו שפיר אפשר לומר דתוכ"ד מצי לחזור, אכן בעיקר הדין מסתבר כמ"ש הט"ז, ומה שהקשה הקצוה"ח ע"ז דנעלם ממנו כל דברי הפוסקים שפסקו כאן דתוכ"ד מהני חזרה ע"ש, אפשר ליישב דנ"מ טובא יש בין עושה קנין בחפץ הנקנה אבל לא מסר עוד החפץ ליד הקונה שיהא לחלוטין בידו להביאו לתוך ביתו, ובין אם מסר לו את החפץ לחלוטין, דזה עדיף הרבה מקנין וכמבואר אצלנו בחדושנו לקמן (סי' רנ"ה) לבאר הנ"מ בין אמירה לגבוה דאע"ג דהוה כמסירה אפ"ה מהני שאלה, ואם מסר ליד גזבר לא מהני תו שאלה, דהיינו נמי מהאי טעמא, דאמירה לגבוה אע"ג דהוה כמסירה אינו אלא כמו קנין מסירה, דהאמירה בהקדש גומר הקנין כמו מסירה בהדיוט, אבל במסר ליד הגזבר לחלוטין עדיף מקנין ע"ש. ולפ"ז בהך דינא שכתב הטור דנתן המתנה לחלוטין להמקבל וכן בההיא דב"מ דנתנו לידו לחלוטין לא רק לעשות קנין לא מצי תו לחזור אפי' תוכ"ד, ומה דפסקו כאן דבשאר הקנינים מצי לחזור תוכ"ד היינו כשלא עשה כ"א קנין אבל לא מסרו לידו לחלוטין ודו"ק:
סעיף ט' במחבר וי"א דשאלה ושכירות אינם נקנים בקנין סודר, זה דעת התוס' בב"מ ובעירובין. ובקצוה"ח הקשה ע"ז מההיא דב"מ (דק"ג ע"ב) דאמר ר"נ שואל אדם בטובו לעולם, והוא שקנו מידו, הרי דקנין מהני גם לשאלה, ונ"ל ליישב דלא מיבעי לשיטת הראשונים המובא בשמ"ק דהא דבעינן התם לקנין היינו לענין שהשואל יהא חייב באונסין, דהו"א כיון שאמר השאילני קורדם זה לעולם הוה זה כעין מתנה, ועוד דהא גם לשואל אית לי' פסידא כי אתנים האי קורדם דאי לא אתניס הוה מצי השואל לאשתמושי בו, ולכן הו"א דאינו חייב באונסין קמ"ל ר"נ דמ"מ כיון דבלשון שאלה קבלו הרי עליו שואל גמור וחייב באונסין כשואל גמור, ומשו"ה בעינן קנו מיני' דאז אמרי' דעל האחריות קנו מיני' אבל אי לא קנו מיני' מתנה הוא ואין עליו אחריות ע"ש, ולפירוש זה לק"מ קושית הקצוה"ח, דהקנין לא הוצרך לעצם השאלה, דעצם השאלה קנה במשיכה כדין שואל בעלמא. והקנין הוצרך רק לחיוב דאחריות, אבל שאלה ודאי דאין נקנה בחליפין, אלא אפי' לשיטת רש"י דפי' דאם לא קנו מיני' א"צ להחזיר לו הכלי כשבא ליד המשאיל גמי לק"מ, דכוונתו מתבאר דעל השאילה עולמית א"צ לקנין, דלשון בטובו דקאמר משמע לעולם, ורק להכי בעינן דקנה מיני' דאל"ה מכי אהדרי' שואל כלתה קניות משיכה עיין בשמ"ק שם שפי' כן כוונת רש"י, הרי דגוף השאילה באמת נקנית במשיכה לא בקנין סודר, והקנין לא בא כ"א לחזק שלא יכלה המשיכה הראשונה ושיהא הקנין עולמיי שלא יוכל לחזור לעולם, וא"כ אין זה טובת הנאה. וגם מ"ש עוד בקצוה"ח דאין לפרש דקנו מיני' דאמר התם לאו קנין סודר הוא אלא קנין המועיל, דא"כ גבי גרגותני דקאמר התם דכרי ואזיל כמה דבעי והיינו דאם לא מצא אחר החפירה במקום זה חופר במקום אחר ואי בקנין חזקה היה צריך לעשות חזקה בכל קרקעותיו דמה מועיל חזקה בקרקע זו לחפור בקרקעות אחרות ע"ש. תמיהני דאטו אם החזיק בפירוש בגרגותא חדא למזכי בכל השדה עד דמתרמי לי' גרגותא לא מהני, ושוב ראיתי בשמ"ק בשם הריטב"א דמתחלה רצה לומר דמן הסתם לא מהני חזקה אלא לההוא גרגותא ושוב כתב דקנין לאו דוקא אלא דהוה"ד אם החזיק בפירוש בגרגותא חדא למזכי בכל השדה מהני נמי ע"ש היטב:
סעיף י"א במחבר אין קונין בשבת קנין סודר ואם קנו אעפ"י שעשו עבירה קנו, עיין בקצוה"ח שהקשה נהי דכל שארי הקנינים הנעשים באיסור קנו אבל קנין סודר שנעשה בסודר העדים מטעם שליחות וכיון דקיי"ל אין שליחות לדבר עבירה השליחות בטל לגמרי, א"כ היכי מהני בשבת קנין סודר ע"י שליח והוא העדים. מכח זה העלה דסודר שנותנין העדים לאו בתורת שליחות מן הקונה הוא אלא הא דזוכה הקונה ע"י סודר העדים היינו מדין עבד' כנעני וכדאמרינן (קדושין ד"ז) הילך מנה ויהיה שדך קנויה לפלוני דקנה אותה ואמר רבא שם וכן לענין ממונא, וא"כ בשבת נמי קנה אעפ"י שעשו עבירה כיון דאין זה תורת שליחות ע"ש. ולא נהירא כלל דכבר כתבו האחרונים בקדושין שם דהא דאמר רבא וכן לענין ממונא. היינו דוקא בקנין כסף, דמהני נמי כסף של אחרים, אבל בקנין חליפין בעינן ונתן לרעהו הסודר שלו ממש כדאמרינן בב"מ דמ"ז שנתן בועז לגואל. אבל ע"י אחרים לא מהני, ובודאי דמה דמהני סודר של אחרים אין זה כ"א מתורת שליחות, ומ"ש הקצוה"ח דלא שייך שליחות אלא אם היה הקונה נותן סודר שלו ע"י שלוחו אבל סודר שנותנין העדים מעולם לא זכה בו הקונה, לאו מילתא הוא דאכתי זכה הקונה בסודר מטעם זכייה שמזכים הסודר להקונה ע"י המקנה, וקונה עבורו מטעם זכייה, דזכייה גופא הוה מטעם שליחות, ומה שהקשה דאי מטעם שליחות היכי מהני בשבת הא אין שלוח לדבר עבירה, נ"ל דאין שליח לדבר עבירה לא שייך כ"א בשליח ממש. אבל בזכייה שהוא מטעם שליחות מהני אפי' בדבר עבירה דהא עיקר הטעם דאין שליח לד"ע הוא משום דהמשלח לא סמיך דעתו דמימר אמר כיון דדבר עבירה הוא ודאי יחזור השליח ולא יעשה הדבר הזה, דדברי הרב ודברי התלמיד ודאי שומעין לדברי הרב, אבל היכי דהמשלח סמיך דעתו מהני אפי' בדבר עבירה וכמ"ש הרמ"א לקמן (סי' שפ"ח) בהוחזק השליח לעשות העבירה יש שליח משום דהמשלח סמיך דעתו ע"ש ובחדושנו לעיל (סי' קפ"ב), וכיון שעיקר הטעם דלא מהני שליח לד"ע הוא משום דלא סמיך המשלח, א"כ לא שייך זה כ"א בשליחות כזו שבא מצד המשלח ששלח אותו לעשות דבר הזה, משא"כ בזכייה, שהמשלח עצמו לא עשאו שליח כלל והשליח מעצמו הוא דזוכה עבורו, דהדין הוא דמצי לזכות עבורו, מה שייך בזה לומר. דהמשלח לא סמיך כיון דהמשלח לא ידע כלל מזה ומעצמו הוא דנעשה שליח ולכן בכה"ג מהני אפי' בדבר עבירה: