חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות מקח וממכר · סימן קצב
סעיף ב' במחבר ואם מסר לו המפתח הוה כאומר לו לך חזק וקני, הרשב"ם בב"ב (פ' חז"ה) כתב דמסירת המפתח הוה קנין בנכסי הגר אבל נעל וסגר את הדלת לא הוה קנין, והתוס' שם ובב"ק (דנ"ב ע"א) השיגו עליו בתרתי, במה שסובר דקנה במסירת המפתח, הא בב"ק שם אמרינן דמסירת מפתח לא הוה אלא כאומר לך חזק, ובמה שכתב דנעילה לחוד לא קני, הא בגיטין (דף ע"ז) אומר גבי גט דתיזל איהי ותיחוד ותפתח אלמא נעילה לחוד קניא ע"ש, והנה קושיתם מגיטין היה נ"ל ליישב בפשיטות דדוקא נעל הוא דסובר רשב"ם דלא הוה קנין ומטעם שכתב דהוה מבריח ארי, אבל פתח אפשר דהוה קנין דבפתח לא שייך הטעם דמבריח ארי, ובע"כ דלצורך קנין עביד הכי, והתם בגיטין הא הוה פתח כמו שאמר ותיחוד ותפתח, ואין אנו צריכין למ"ש הרמב"ם (פ"א מהלכות מכירה) והמחבר הביאו בסמוך, דהתם הוה הקנין משום דעביד תרווייהו נעל וגם פתח, אלא אפי' בפתח לחוד נמי סגי, וטעמא דהרמב"ם דפתח לחוד לא הוה קנין, משום דבחזקה בעינן שיעשה תיקון לבית ובפתיחה אין בזה שום תיקון, אבל א"צ לכך, דכיון שמחזיק בה כמו שאדם מחזיק ונוהג בשלו הוה קנין, והכי מפורש בשמ"ק בב"ב וז"ל והוה"ד פתיחת הדלתות ואעפ"י שאין בכך תקון לבית דרך חזקה הוא כשמחזיק בה כמו שאדם מחזיק בשלו ופתיחה נמי אין דרך בני אדם לפתוח בית שאינו שלו כשהוא נעול מבחוץ עכ"ל, ועוד היה נ"ל דדוקא בנכסי הגר הוא דסובר רשב"ם דנעל לא הוה קנין, אבל בנכסים שיש לו בעלים יסבור דגם נעל הוה קנין, דלטעמו דמשו"ה נעל לא הוה קנין משום דהוה מבריח ארי וז"ל בב"ב דהא למה זה דומה למשיב אבידה דאין זה אלא מצוה לשמור בית חבירו וכל ישראל מצווים להציל ממון חבירו מן ההיזק ואין זה קרוי חזקה עכ"ל, וכיון שמטעם משיב אבידה הוא ובאבידה הא יש גדרים אימתי נקראת אבידה דדוקא כשמצא במקום שאין הבעלים בעצמם יכולים ליקחה או לשומרה הוה אבידה, אבל מצא בבית או בעיר אין זה אבידה כיון דהבעלים בעצמם יכולים לשומרה ודוקא מצא בשדה שאין הבעלים שם הוא דהוה אבידה, וה"נ בשלמא בבית של נכסי הגר דהפקר הם בלא בעלים, כשמצאם פתוחים ודאי דיש חיוב על כל אחד לנועלם דאם לא ינעלם יהיה אבוד כל מה שבבית, אבל בית שיש לו בעלים מה חיוב שייך על אדם מן השוק לנועלם הא כיון דיש לו בעלים ודאי דהבעלים עצמם ינעלו כשימצאו צורך לזה ומה שפתוחים הם כעת מסתמא היה איזה צורך לפותחים, ופשוט הדבר בעיני דבבית שיש לו בעלים אין שום איוב לנועלם כשמצאם פתוחים, וזה דומה למצא בבית שאין זה אבידה, וכיון שאין זה מצוה ולא שייך בזה מבריח ארי ודאי שדרך חזקה הוא והוה קנין מעליא כנ"ל נכון מאוד שני דינים המחודשים הללו שכתבתי, דפתח הוה חזקה ונעל לא הוה חזקה כ"א בנכסי הגר אבל בבית שיש לו בעלים הוה קנין:
אמנם מה שהקשו על הרשב"ם דסובר דמסירת מפתח הוה קנין מסוגיא דב"ק דקאמר דמסירת מפתח לא הוה קנין ולא מהני כ"א דאין צריך לומר לך חזק וקני, זה אכתי קשה טובא, ואפשר גם זה ליישב דבלא"ה אינו מובן לשון הרשב"ם במה שכתב ואע"ג דגבי שכירות אמרינן בפסחים דמסירת המפתח קונה וכו', מלשון ואע"ג משמע שרצה להקשות על מה שכתב תחלה דסגר הדלת לא מהני וא"כ מה ענין זה לזה הא בסגר הוה הטעם משום מבריח ארי ומסירת המפתח הוה משום דמאן מסר לי' דליקני, ומזה נראה דודאי מסירת מפתח לחוד אין בזה שום קנין כמו דאמרינן הכא, אלא דמסירת המפתח וגם נעל היה אפשר דליקני דבזה לא שייך תו אחד מן הטעמים דיעכב הקנין, דהחסרון דנעל לחוד לא מהני משום דהוה כמבריח ארי לא שייך כ"א כשנעל מעצמו, אבל כשזה מוסר לו המפתח נראה של צורך קנין עביד הכי, וגם החסרון דמסירת מפתח לחוד נמי לא שייך דהתם הוי הטעם דכיון שהלוקח לא עשה עוד שום מעשה לאו קנין הוא דהמסירה של המפתח אינו אלא כנתינת רשות לקנות, אבל אכתי מחוסר מעשה הקנין ולא שייך זה כ"א במסירת מפתח לחוד וזה ודאי דלא הוה קנין, אבל כשהלוקח נעל שוב הרי גם עשה מעשה ושפיר קנה ולא קשה מידי תו קושית התוס' מסוגיא דב"ק דלא מיירי כ"א ממסירת מפתח לחוד וזה ודאי דלא הוה קנין, אבל כי איכא בהדי זה נמי נעילה שפיר הוה קנין, וכן נמי בההיא דפסחים שהביאו התוס' משו"ה אמרינן דמשמסרו לו מפתח הוה בחזקת שוכר לבדוק דהתם נמי דמיד שנכנס לבדוק הרי פותחו נמי, וכיון שאין מחוסר מעשה הקנין משו"ה אמרינן דבחזקתו הוא לבדוק, והיינו שהקשה הרשב"ם ואע"ג דבפסחים אמרינן דמשמסר המפתח קונה ואע"ג דאיירי שנעל אח"כ דלמא מיירי גם בנכסי הגר שנעל על ידי מסירת מפתח, וע"ז תי' דבנכסי הגר לא שייך לומר כן דמעל מסר לי' וזה ברור, וכן הוא מפורש בטור ושו"ע כאן דנעל בהדי מסירת מפתח קנה ודו"ק היטב כי הדברים נכונים:
סעיף ו' במחבר אבל אם ראה אמת המים בא להזיק הקרקע ונתן צרור ומנעה לא קנה שסילוק ההיזק אינו קונה אלא הנאת התועלת, ובסמ"ע ס"ק י' הביא לשון הש"ס משום דהוה לי' כמבריא ארי מנכסי חבירי, ופי' רשב"ם ז"ל הא למה זה דומה למשיב אבידה דכל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם מן ההיזק, וביתר ביאור הובא בשמ"ק בשם מוהרי"ן מיג"ש וברא"ש שם דחזקה לא הוה אלא היכי דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד וקא עביד אדעתא דקנין אבל היכי דמחויב לעשות כיון דבלא"ה נמי הוה מחויב למיעבד לא הוה חזקה, ואכן בחדושי הרמ"ה לב"ב (דף נ"ג) הקשה לשיטת הני מרבוותא דקושית הש"ס ממבריח ארי הוא מטעמא דעביד מצוה ומחויב למיעבד, דא"כ הא תינח בנכסי חבירו דקא עבד מצוה אלא בנכסי הגר מאי איכא למימר ואפי' בנכסי חבירו נמי תינח שלא בפניו דמחויב בזה, אלא בפניו דלא מפקד עלייהן אלא היכי דאין הבעלים יכולים להציל מאי איכא למימר, ועוד דמאי פריך הש"ס אהא דאר"י נתן צרור והועיל ה"ז חזקה מאי נתן ומאי נטל אילימא נתן צרור וסכר מיא מינה האי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומאי קושיא לוקמא בנכסי הגר א"נ בנכסי חבירו ובפניו דבכה"ג לא הוה משיב אבידה כלל, ולכן פי' הרמ"ה דקושית הש"ס ממבריח ארי לאו מטעם דמצוה קשיא לי', אלא משום דכל חזקה דתליא בהנאה דאהני בה מחזיק בארעא לא הוה חזקה אלא היכא דמהני בגופא דארעא הנאה כזאת דלא הוה שכיחא בה מקמי הדין דומיא דגדר ופרץ כל שהוא דאוקימנא כגון דמעיקרא הוה עיילי ביה ברווחא והשתא בדוחקא א"נ דמעיקרא בדוחקא והשתא ברווחא אבל אברוחי מיא מינה לא אהני בה מידי דלא הוה מעיקרא אלא לאוקמי כדמעיקרא הוא דאהני לא קנה דבעינן דומיא דישוב ערים וליכא והאי דנקט מנכסי חבירו לאו משום דקא עבד מצוה אלא כמה דאת אמר מנכסי אחרים שאין מהנה בגוף הנכסים הנאה הנכרת בהן אלא שמהנה את בעל הנכסים דלא הוה חזקה ע"ש. ותמהני טובא על הני רבוותא הרשב"ם וסייעתו דנדו מפירוש הרמ"ה דרווח טובא ולא צריכינן לחלק אליבי' בין החזיק בפני המוכר או שלא בפניו וגם בנכסי הגר, דבכולם לא הוה חזקה, ואילו לפרשב"ם צריכין לחלק בזה ולומר דבפניו וכן בנכסי הגר כיון דליכא מצוה הוה חזקה, ונ"ל דלשיטתייהו אזלי בזה, דהנה ברמב"ם (פ"א מהלכות מכירה) והובא במחבר בסמוך סעיף י' היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה ואינה בת זריעה קונה אותה בשטיחת פירות או העמדת בהמה כו', אכן הראב"ד שם השיג ע"ז וכתב דאכילת פירות לא הוה חזקה לקנין כיון דלא מהנה בזה לגוף הקרקע רק הנאת הלוקח הוא והנאת הלוקח לא הוה חזקה דבעינן שיועיל לגוף הקרקע, והמ"מ כתב דדעת הרמב"ם דלא בעינן מידי דמועיל לקרקע אלא כשהלוקח אינו נהנה, אבל כשהלוקח נהנה ודעת אחרת מקנה אותו קנה שכל הדברים שהבעלים נהנים דרך הנאת הקרקע או משתמשים דרך שמוש הוה חזקה ע"ש, ובמגדול עוז שם הביא דגם הרשב"ם והתוס' והרי"ן מיג"ש ועוד סברי כהרמב"ם ע"ש, ולכן לשיטתם לא יוכלו לפרש כהרמ"ה דמשו"ה סילוק ההיזק לא הוה חזקה משום דאין זה טובת השדה כ"א טובת הבעלים, דהא לשיטתם גם טובת והנאת הלוקח הוה נמי חזקה, והוכרחו לפרש משום דהוה מצוה, והרמ"ה יפרש כשיטת הראב"ד דהנאת הבעלים לא הוה חזקה משו"ה מפרש כפשוטו דסילוק ההיזק לא הוה חזקה דלא מהני מידי לקרקע, ובזה נתיישב לי נמי מה שלא זכר הסמ"ע לפי' הרמ"ה דיש נ"מ גדולה בין פירושו לפרשב"ם, בהחזיק בנכסי המוכר ובנכסי הגר דלרשב"ם לא הוה חזקה כיון דלאו מצוה היא, ולהרמ"ה הוה חזקה, ונהי דבנכסי הגר י"ל דליכא נ"מ בינייהו וגם לרשב"ם לא הוה חזקה משום דאכילת פירות לא הוה חזקה כ"א בדעת אחרת מקנה דוקא וכמ"ש בשם המ"מ, וא"כ בנכסי הגר דליכא דעת אחרת לא הוה חזקה, מטעם דלקרקע לא מהני מידי והנאת המחזיק נמי לא מהני בכה"ג דליכא דעת אחרת, ומיושב בזה קושית הרמ"ה על הרשב"ם מנכסי הגר, דבזה באמת גם לרשב"ם לא הוה חזקה, מיהו אכתי נ"מ בהחזיק בפני המוכר דלרשב"ם הוה חזקה ולרמ"ה לא הוה חזקה, ולמה לא זכר הסמ"ע, ולמה שביארתי דלשיטתייהו אזלי בדין דאכילת פירות אי הוה חזקה, וא"כ כיון שרוב הפוסקים ה"ה הרשב"ם והתוס' ור"י אלפס והרי"ן מיג"ש והר"מ מקוצי כמ"ש המ"ע, ודעת הראב"ד כמעט יחידאה היא, ממילא דפרשב"ם מוכרח הוא לרוב הפוסקים משו"ה לא זכר לפי' הרמ"ה שאינה כ"א לשיטת הראב"ד ודו"ק, ועיין בשער המשפט שהקשה נמי קושית הרמ"ה מנכסי הגר ומהחזיק בפניו ונעלם ממנו שכבר הקדימו הרמ"ה, אלא דהא הרמ"א בסמוך הכריע כהראב"ד דאכילת פירות לא הוה חזקה, וא"כ אכתי קשה על הסמ"ע שלא זכר לפי' הרמ"ה שמכוון לשיטת הראב"ד ודו"ק: