אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות מקח וממכר › סימן קצ

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות מקח וממכר · סימן קצ

סימן קפט

סעיף א' בסמ"ע סק"א דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון כו', עיין בחדושנו בדבור הסמוך מה שכתבנו מזה:

בש"ך סק"א הביא הש"ס דפ' האיש מקדש דמ"ו המבואר שם דמכר דמיא לקדושין וכי היכי דבקדושין קיי"ל דמקדש במלוה אונה מקודשת, הוה"ד במכר, הקונה במלוה אינו קנין מהאי טעמא ע"ש, והנה הרמב"ם (פ"ז מהלכות מכירה) סובר דבמכר קונה גם במלוה ומחלק בין קדושין למכר. הובא לקמן סי' ר"ד, ורבים מקשים עליו מההיא סוגיא דקדושין דמדמה להו אהדדי, ואי במכר קנה ראוי להיות מקודשת נמי במלוה, ונ"ל ליישב דהנה בקדושין שם הביא הברייתא ושוים במכר שקונה, ופשטות לשון הברייתא משמע להדיא כהרמב"ם לחלק בין קדושין למכר דאפי' מאן דסובר בקדושין דאינה מקודשת, אפ"ה במכר מודה דמהני, וגם מצד הסברא חילוקו של הרמב"ם נכון מאוד, דודאי נ"מ גדוצה יש בין קנין כסף האומר בקדושין קנין כסף האמור במכירה, דבמכירה לא נתינת וקבלת הכסף פושה הקנין, כ"א פרעון הדמים בעד החפץ זהו קנייתו, דאם פרע לו השווי יוצא ע"י זה מרשותו של מוכר לרשות הקונה, וזהו עצם הקנין, אבל אם אינו נותן לו הכסף בתורת פרעון כ"א לשם קנין, שהמעות יעשו הקנין לאו מילתא היא וכמ"ש הסמ"ע כאן דכיון דקנין כסף משדה עפרון ילפינן וכסף האמור שם דמי שווי השדה הוא ע"ש, ואין להקשות דא"כ אך יוכל לקנות בפרוטה מקח ששוה הרבה, דהא אין כאן פרעון החפץ, דהתם נמי לאו בתורת קנין אלא בשביל פרעון, דנותן לו פרוטה לשם תחלת פרעון והשאר זוקף במלוה, והוה כאילו קבל כל המעות, אבל אם נתן רק לשם קנין לא מהני שאין זה קנין כסף האמור במכירה, וכן מפורש ברש"י ב"מ דמ"ח ע"ב בד"ה בזמן שא"ל ערבוני יקון וז"ל יקנה שלא נתנה לו בתורת תחלת פרעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת שערבון זה יקנה הכל והא לאו מילתא היא עכ"ל, הרי שדוקא אם זקף השאר במלוה קנה, ואי אמרת דקנין כסף הוא רק ע"י קבלת הכסף יתחייב זה לקנות וזה למכור וכמו קנין סודר, אפי' אם לא זקף עליו במלוה נמי יקנה כיון דפרוטה מיקרי כסף וראוי לקנות על ידה, אע"כ שרק פרעון החפץ הוא הקנין, ובחבורנו לב"מ ולקמן בסימן זה הארכנו בזה ואמנם כל זה אין שייך כ"א במכירה, אבל בקדושין לא שייך פרעון שוויה וכמ"ש כאן הט"ז, ובע"כ דהתם הכסף עצמו הוה קנין דע"י הקבלה יתחייבו זה לזה, ולפ"ז יתיישב חלוקו של הרמב"ם, דבקדושין כיון דעצם הכסף קונה משו"ה בעינן שיהא הכסף בעין שיהא ראוי לקנות על ידו דאם אינו בעין אין ראוי לעשות קנין על ידו, אבל במכירה דפרעון החפץ הוא הקנין, א"כ מה איכפת לן אם הכסף אינו בעין, דאם רק המוכר קבלן לשם פרעון ונתרצה הרי נפרע בזה:

ובזה יישבתי מה שקשה נמי לשיטת הרמב"ם מסוגיא דב"מ (דט"ז ע"א) במוכר שדה שאינה שלו ואח"כ לקחה בגזלן ופריך שם הש"ס מכדי במאי קנה לארעא בהאי שטרא האי שטרא הא חספא בעלמא הוא, ובתוס' שם הקשו דנימא דמעות שהיו תחלה מלוה נעשו עתה מכר, ותי' דבמלוה אין יכול לקנות ע"ש, ולפ"ז יקשה לשיטת הרמב"ם דבמלוה יכול לקנות אמאי לא קני התם ע"י מעות ההלואה, ולמה שכתבתי דכל עיקר טענת הרמב"ם דבמכר קונה ע"י מלוה הוא משום דהמוכר קבלו לשם פרעון ונסתלק בזה, א"כ לא שייך זה כ"א היכי שתחלת המקח היה ע"י מלוה והמוכר נתרצה לקבל זה בפרעון, אבל בסוגיא דהתם, דמתחלה נתן לו כסף בעין אלא שהכסף הניתן לא היו ראוים לקנין משום שהשדה לא היתה שלו, וממילא נעשו הלואה, ואנו רוצים שע"י הלואה הזאת יקנה כעת, בזה ודאי דלא קני, דמי יימר שנתרצה המוכר לקבל עתה החוב בפרעון החפץ, וזה לשון הרמב"ם (פ"ז ממכירה) מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר ו מכור לי מטלטלין אלו בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר כו' ע"ש, הרי דייק להדיא לומר שדוקא כשזה אמר לו להדיא מכור לי בחובך וזה נתרצה, אבל באם הלוקח לא הודיע למוכר ולא נתרצה לזה בפירוש לא מהני והוא כמ"ש, ונהי שזה ידעינן שהמוכר מרוצה להעמידה ביד הלוקח, מ"מ אפשר ירצה שבפרעון יתן לו דמים אחרים והמעות הראשונות והי' בהלואה, וכללא הוא דבמלוה בעינן דוקא שהמוכר יתרצה לזה בהדיא:

ומה שקשה על דבריו מן הסוגיא דקדושין דמדמי התם מכר לקדושין כמ"ש הש"ך, יש ליישב, דהנה י"ל שדין זה אם במכר מהני מלוה תלוי זה באיזה קרא שנלמוד מיני' לעיקר קנין כסף דמהני בקרקעות, דאי נימא שנלמוד זה מקרא דשדה עפרון שפיר י"ל דמלוה לא מהני דהתם הא הוה כסף בעין, שאברהם נתן כסף עובר לסוחר, משא"כ אי נימא דיליף מקרא דשדות בכסף יקנו, אפשר לומר דגם מלוה הוה ככסף, והנה באמת משדה עפרון גופא אין מוכח כלל דכסף הוה קנין וכמ"ש התוס' בריש מס' קדושין דלא מוכח דאברהם קנה בכסף, די"ל קנה בחזקה או בשטר והכסף נתן לפרעון, אכן בס' אור חדש בחדושיו לקדושין (דף כ"ו)ושיח התו' לא כתבו כן כ"א למאן דלא ידע דאשה מתקדשת בכסף ממקום אחר, אכן למאן דיליף דבקדושין מהני כסף ממקום אחר בע"כ דלדידי' מוכרח לומר דאברהם קנה בכסף ולא בשטר וחזקה מכח תרי הוכחות, חדא כיון דכסף באשה בלא"ה ידעינן ממקום אחר, טפי מסתבר דהגז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון מרבה בקנין כסף גופי' דבעינן כי יקח ולא כי תקח וכמ"ש התוס' בקדושין (ד"ד ע"ב) ולא להמציא עוד קנין חדש דחזקה, ותו י"ל כיון דכסף קונה באשה ע"כ לא מרבה חזקה מגז"ש אגגו קיחה, דאל"כ תקשה קושית הראב"ן קרא דובעלה למה לי למילף ביאה דממ"נ אי אית לה צערא הרי הוא בכלל חזקה, דזה נהנה ממה שזה מצטער. ואי לית לה צערא הרי הוא בכלל כסף, דהנאה חשובה ככסף, ובע"כ דגז"ש דקיחה קיחה נמי לכסף הוא דאתא ולרבות דבעינן כי יקח ולא כי תקח. א"כ מכח הגז"ש מוכח דבשדה עפרון הי' הקנין בכסף ולא בשטר ע"ש, ושם בקדושין (דף מ"ז) הסוגיא אליבא דרב קאי, דהוא הממציא לדין דמקדש במלוה אינה מקודשת, ורב עצמו הא הוא יליף קדושי כסף מקרא דויצאה חנם (קדושין ד"ג ע"ב) ולשיטתו בע"כ דקנין כסף ילפי' משדה עפרון וכהוכחת האו"ח הנ"ל. וממילא דלשיטתו מוכח בע"כ דמלוה לא מהני במכר כמו בשדה עפרון דהוה התם כסף בעין, ולכן לשיטתו שפיר מקשה התם ותסברא ומדמה קדושין למכר דלשיטתו של רב גופא אין מקום לחלק ביניהם ובודאי שגם במכר בעינן כסף בעין ודו"ק היטב כי נכון הוא. ועיין מה שכתבתי עוד בסמוך מזה:

שם באו"ד האריך הש"ך אם נתן ממרני שיש לו על לוי בדמי הקרקע אם מהני, אכן אם נתן שטר על עצמו לא הזכיר הש"ך מזה כלום, והנה ממה דקאמר הש"ס בסוגיא דקדושין (דט"ז ע"א) האי שטר ה"ד אילימא דכתב שטר אדמי' היינו כסף, מוכח להדיא דכל היכי דבעינן כסף כגון לקנין ולקדושין, אם כתב שטר אדמי' מהני כמו בכסף בעין, וברמ"א אה"ע (סי' כ"ט) הביא שני דיעות בזה, ושוב ראיתי שהר"ן ובתורי"ד הרגישו בזה, וגם בתשובת הב"ח סי' קכ"ט הוכיח מזה דשט"ח של עצמו מהני, אלא דראיתי בחדושי הרשב"א בקדושין שנתעורר לראיה זאת וכתב לדחותה דע"כ לא אמר התם דהיינו כסף אלא לפי דהוה ס"ד דאין גופו קנוי, ואינו אלא חוב שעבוד למעשה ידיו אבל למסקנא לא מהני ע"ש, ומה שמשמע מסוגיא דכתובות דק"ב לגבי בכור כתב חייב אני לך חמש סלעים דאמר עולא דבנו פדוי, דוקא לכשיתן. הא קודם שיתן לא מהני השט"ח שלו, כבר תי' המפרשים דהתם שאני משום דגזה"כ דאין פודין בדבר שאין גופן ממון, ועיין מ"ש בארוכה בשמ"ק ובתשובת הב"ח שם, ועוד כתב דאפי' מאן דסובר דבקדושין לא מהני, מ"מ בקנין דעלמא כו"ע מודים דמהני, דבקדושין שאני או מטעם דלא סמכה דעתה דאשה או מטעם דאכתי אגידה גבי' אבל בעלמא לא שייכי הני טעמי ע"ש:

שם במחבר ונתן כסף שו"פ קנה, עיין בשער המשפט שכתב באם גזל הכסף מאחר וקנה בה קרקע דלא קנה כמו בקדושי אשה דאינה מקודשת אם קידשה בגזל דאחרים וה"נ לענין כסף דלא קנה, ורק אח"כ מסיק דמ"מ אם המוכר לא ידע שהמעות הוא גזל ביד הלוקח דבכה"ג אין המוכר צריך להחזיר המעות לכשנודע אח"כ משום תקנת השוק, ובכה"ג נקנה הקרקע להלוקח בכסף הגזילה אף שאין המעות של לוקח מ"מ כיון שא"צ המוכר להחזירם קונה דדמי להא דמבואר באה"ע סי' כ"ח דאם קידש האשה בגזל לאחר יאוש דהוו קדושין גמורים אף דיאוש כדי לא קני מ"מ כיון דאצל האשה הוה יאוש ושנוי רשות וא"צ להחזיר הגזילה מקודשת וה"נ כן ע"ש, ודבריו תמוהים מאוד, דאי מדמי מכר לקדושין, ודבר ולא מהני בקדושין לא מהני במכר, וא"כ הא בקדושין ממון דנותן בעינן, דההנאה לאשה יהיה משל נותן וכמ"ש התוס' בקדושין (דף נ"ב) בתוד"ה המקדש בחלקו וז"ל אכל הכא הטובת הנאה אינה משלו דהא ממון גבוה הוא כו', ומבואר להדיא דאפי' אם האשה קבלה הנאה שו"פ אם ההנאה לא בא משל נותן לא מהני, ובחבורנו שם ביארנו זה בארוכה, והא דמהני באמת לפי"ז בקדשה בגזל לאחר יאוש, נהי דהאשה קנתה ביאוש ושינוי רשות אבל בידו אכתי לא היה שינוי רשות ולא קנה עדיין ולאו ממונא דידי' הוא, כבר תירץ זה המ"מ וכתב דכיון דקנאתר היא אף הוא קונה אותה, ובחבורנו לב"מ דכ"ו וקדושין די"ג הוכחתי דהיינו טעמא דהרא"ש בפ' מרובה שחולק וסובר באמת דאם קדשה בגזל לאחר יאוש דאינה צריכה גט כ"א מדרבנן אבל מדאורייתא לא הוה קדושין דיאוש לא קני ע"ש, והאחרונים הרעישו על הרא"ש בזה הא בקדושין איכא נמי שינוי רשות, ולמה שכתבתי ניחא, דהרא"ש סובר דנהי דביד האשה הוי שינוי רשות אבל כיון דבידו לא היה שינוי רשות לא הוה ממונו עדיין, ונמצא דמקבלת ההנאה לא ממונו של נותן דלא מהני, וסברת המ"מ דכיון דקנאתו היא אף הוא קונה, סובר הרא"ש לדוחק, דהא י"ל היא שפיר קנתה ע"י שינוי רשות, אבל בידו אכתי לא היה שינוי רשות ולאו ממונא דידי' הוא, ובחבורנו הוכחנו שגם דעת הרמב"ם כן הוא ואכ"מ, ולדברי השעה"מ דמכר דמי לקדושין, א"כ גם במכר בעינן ממון דלוקח דוקא, וא"כ מה מועיל דא"צ המוכר להחזיר המעות משום תקנת השוק, אבל כיון דלוקח לא קנה להמעות לא הוי מעות דנותן. ולכן נ"ל דמכר לא דמי לקדושין ובמכר לא בעינן כלל ממון דנותן, דכבר הבאתי בסמוך בריש הסימן ליישב דעת הרמב"ם שמחלק בין קדושין למכר לענין מלוה דבמכר קנה, דהיינו משום דבמכר פרעון החפץ הוא דעושה קנין ולא עצם המעות, ובקדושין עצם המעות עושים הקנין ע"ש, ובחילוק זה יחולק גם לענין ממון דנותן. דבקדושין כיון דעצם המעות עושות הקנין בעינן שיהא המעות משל נותן ראויות לעשות קנין על ידם, משא"כ במכר דעצם המעות אין עושות כלום ורק פרעון החפץ, א"כ כיון שהמוכר נתרצה לקבל זה בפרעון אע"ג שאינם מעות של לוקח נמי קני ודו"ק:

סעיף ו' במחבר והוא שיהיה אדם חשוב שהמוכר נהנה במה שהוא מקבל ממנו מתנה, והוא מסוגיא דקדושין (ד"ז ע"א) ובחי' הרשב"א שם הקשה לרב דסובר בב"מ (דף מ"ז) דבחליפין כליו של קונה בעינן ולא של מקנה, ולא אמרינן בהאי הנאה דמקבל מיני', למה לא נימא דבאדם חשוב יקנה גם בכליו של מקנה ע"ש, ולולא דבריו הי' נ"ל לתרץ דבחליפין לא מהני הנאה, דהנאה זאת אינה חשובה יותר מכסף ממש, וכסף ממש לא מהני בחליפין דאין מטבע נעשה חליפין דהא כלי דוקא בעינן, וההנאה הזאת שמקבל מיני', נהי דחשובה ככסף אבל כלי לא הוה וכמ"ש הקצוה"ח, ואין להקשות דא"כ בב"מ שם דפליגי רב ולוי גופא חד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין, ומסיק הש"ס דלא מסיימי מי מהם הסובר דאין מטבע נעשה חליפין, ולמה לא מסיימי, תפשוט דרב הוא דסובר דאין מטבע נעשה חליפין וכלי דוקא בעינן, דאלת"ה למה סובר שדוקא בכליו של קונה, ואפי' באדם חשוב לא מהני כליו של מקנה, הא באדם חשוב יוכל להועיל גם של מקנה, דהנאה שמקבל חשובה ככסף וכקושית הרשב"א, ואע"כ דסובר דכלי דוקא בעינן ומשו"ה אפי' באדם חשוב לא מהני משום דההנאה הזאת אינה חשובה יותר מכסף ואנן כלי בעינן, די"ל דנהי דלדינא מסיימא לן דרב הוא דסובר דאין מטבע נעשה חליפין מכח הוכחה הזאת, ואפ"ה לא מצי למיפשט מינה כיון שאין זה מפורש בדברי רב, ומדבר שאין מפורש ורק שילפינן מכח ההוכחה לא רצה לפשוט, ובשגם שיש לדחות ההוכחה כתי' הרשב"א שם דמשו"ה לא מהני בחליפין באדם חשוב משום דסודר קני ע"מ להקנות הוא וצריך להחזירו, ולכן מתנה כזאת שצריך להחזיר אינה מתנה של הנאה שיקנה באותה הנאה, ותירוץ הזה היה ברור ופשוט אצלי עד שתמהתי מאוד על הרשב"א למה נדחוק ליישב באופן אחר, בשעה שאפשר ליישב בפשיטות, דבחליפין דבעי' כלי דוקא לא מהני הנאה דהנאה לא חשיבה ככלי, ולא נתקררה דעתי עד שמצאתי שהרשב"א לשיטתו סובר דהנאה חשובה ממש ככלי, דהנה בקדושין שם דקאמר הש"ס דאיתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא, איפלגו בה רבוותי, במטלטלין דכסף אינו קונה כ"א חליפין, אם מהני באדם חשוב מטעם הנאה, דהר"ח ז"ל כתב דאם אמר הילך מנה ויקנו נכסיי לך באדם חשוב ואמר דההיא הנאה חשובה עליה דיהבה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותם הנכסים, הרי לדבריו אף במטלטלין קונה מטעם חליפין, והרשב"א שם הביא מה שחולק ע"ז הרמב"ן וז"ל איני רואה. בשמועה זו זכר לחליפין וכלי אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע ולא ירדתי לסוף דעתו דאטו באשה ובקרקע הנאה זו כסף ממש הוא הנאה יש כאן כסף אין כאן אלא כדי לקיים כוונת המקנה ודעתו אנו רואים אותו כאילו הוא כסף ובמטלטלין שאין הכסף קונה בו כאילו הנאתו כלי והלכך גם במטלטלין קנה עכ"ל הרשב"א, הרי להדיא דסובר שההנאה חשובה ככלי ומועיל גם לחליפין. ולכן לשיטתו שפיר הקשה דא"כ למה לא יועיל באדם חשוב גם בכליו של מקנה, ועכ"פ גם לסברתי יש תנא דמסייע לי והוא הרמב"ן ז"ל שסובר להדיא דההנאה, אינה חשובה כ"א ככסף ולא ככלי ובחליפין לא מהני זאת, ויש להוכיח שגם רש"י סובר נמי כהרמב"ן דשם בקדושין לאחר שהביא כל הדינים הללו קאמר וכן לענין ממונא, וברש"י בד"ה וכן לענין ממונא לא זכר כ"א הני תלת מילי, תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, והילך מנה והתקדשי לפלוני, ותן מנה לפלוני ואתקדש אני לו, והשמיט הדין דהילך מנה באדם חשוב, והיינו ודאי משום דסובר כהרמב"ן דהנאה אינה חשובה ככלי, כ"א כמו כסף ולכן במטלטלין לא מהני, דמטעם חליפין אי אפשר דכלי בעינן, ומטעם כסף הא לא מהני במטלטלין ואינו קונה כ"א בקרקע ומטעם כסף ולכן השמיטה רש"י דלא פסיקא לי' לכולה בדברי רבא שאמר וכן לענין ממונא כיון דלא מהני כ"א בקרקע ולא במטלטלין, והנה ראיתי בקצוה"ח שהביא למ"ש הר"ן בשם הר"ח דהנאה דאדם חשוב מהני אפי' במטלטלין דדמי לחליפין, ותמה בקצוה"ח דהא בחליפין דוקא כלי בעינן והנאה לא מיחשב כלי, ובעיקר קושיתו אשתמיטתיה שכבר הקדימו הרמב"ן שהבאתי, ושהרשב"א ז"ל מיישבה דהנאה שפיר חשוב ככלי, וא"כ אין כאן תימה שהר"ן סובר כהרשב"א:

והנה בלשון המחבר האומר לחבירו הילך ק' ויהיה שדי מכור לך עצמך כו' והוא שיהא אדם חשוב, וכזה הוא לשון הש"ס הילך ענה ואתקדש אני לך, אין להקשות דמה איריא שאמר לחבירו הילך ק' ויהיה שדי מכור לך עצמך בו אפי' אם לא נתן לו שום מעות רק שאמר לו הנני נותן לך שדי ותקנה בהנאת שאתה מקבל מתנה ונתרצה המקבל יהא קנוי לו כיון שהנותן נהנה במה שמקבל המתנה ממנו הו"ל כאילו קבל מעות ממנו ויהיה נקנה להמקבל מתורת כסף, וכן גבי קדושין גופא מה איריא שאמרה לו הילך מנה ואתקדש, הא אם הוא אדם חשוב כ"כ שגם קבלת מתנה ממנה נחשבת לה להנאה ושהיתה נותנת כסף בעד הנאה הזאת, כ"ש דעצם הקדושין מה שזכתה להתקדש ולהיות לאשה לאדם חשוב כזה דנחשב להנאה גדולה שהיתה נותנת מעות בשביל זה, וא"כ מה איריא שאמרה לו הילך מנה ואתקדש אפי' לא נתנה לו כלום אלא אמרה אתקדש אני לך בההיא הנאה שתקדשני ותקח לי לאשה תהא מקודשת מטעם קדושי כסף, דההנאה שאדם חשוב כזה מקדשה חשובה ככסף, ואף כי י"ל דלרבותא קאמר הילך מנה דאע"ג שנתנה היא. ובקדושין הא בעינן נתן הוא אפ"ה מקודשת, דנתינה כזאת חשובה כקבלה וכ"ש בשלא נתנה מאומה משלה אלא אמרה אתקדש אני לך בההיא הנאה שאת מקדש לי דהוה מקודשת, וכן במכירה אע"ג דנתינת הקונה בעינן והכא המוכר הוא דנותן הכסף דמהני נמי וכ"ש כשגם המוכר אינו נותן אלא מכר השדה בהנאה שהלוקח מקבלה דמהני, אכן לא משמע הכי לא מהש"ס ולא מהפוסקים ולא אשתמיט שום אחד לומר כן דבקדושין לאדם חשוב תהיה מקודשת בלא שום נתינת כסף קדושין גם מצד האשה, ולכן נראה ברור שבודאי היכי שלא נתינה האשה והמוכר מעות אינה מקודשת ואין קונה השדה, דאיך שייך לומר שתתקדש בההיא הנאה גופא שמקדשה, ובמכר בההיא הנאה שמקבל השדה הזאת, דהא אם נימא דאינה מקודשת אין להאשה שום הנאה מזה, וכן במכר אם נימא דלא קנה הקרקע אין למוכר שום הנאה דאין כאן קבלת אדם חשוב, וממילא אינה מקודשת ואין השדה קנויה כיון דאין כאן עוד קבלת שום הנאה, ודוקא אם הקבלה היה קודם, שקיבל המאה מנה מן האשה ואז יכול אח"כ לקדשה בהנאה זאת שקיבל ממנה כבר, אבל כל זמן שלא קיבל אין עוד שום הנאה במה לקדש ולקנות, ודבר זה היה פשוט בעיני עד שמצאתי אח"כ בשעה"מ שהרגיש בזה וכתב דאין לומר הכי דכיון שאם לא יקנה קרקע בזה אין להנותן שום הנאה ולכך אין המקבל קונה שאין כאן נתינת מעות דאדרבה נאמר שהמתנה יהי' מתנה ותתקיים עבור קבלת המתנה וקנין השדה והמעות באים כאחד מידי דהוה אמקדש בגזל ביאוש כדי דמקודשת אף דיאוש כדי לא קנה מ"מ כשבא ליד האשה הוה יאוש ושנוי רשות אע"ג דאם לא תהי' מקודשת לא הוה שינוי רשות ואפ"ה אמרינן דמקודשת וקנין האשה וקבלת המעות באים כאחד. וה"נ נאמר שקנין השדה וקבלת המעות באים כאחד ותהא השדה נקנית מתורת כסף ע"ש, אכן מה דמיון זה למקדש בגזל, דהתם הרי היתה נתינת כסף, הבעל נתן כסף קדושין והאשה קבלה. וגוף הקנין כבר היה, והחסרון הוא רק מצד שלבעל היה חסר קנין במעות הללו ואינם שלו עדיין וחסר גמר הקנין, ובנתינה זאת נגמר הקנין וממילא הוה שלו ומקודשת שפיר, משא"כ הכא דלא היה עוד לא נתינה ולא קבלה וחסר גוף הקנין ואין הקדושין והקנין על מה לחול כלל ודו"ק:

סעיף י' ברמ"א וכל זה שנתן לו מקצת הדמים בתורת פרעון אבל לא נתן לו אלא בערבון בעלמא כו' לא קנה רק נגד מעותיו אא"כ פי' שיקנה נגד הכל כו', וזהו דעת התוס', ועיין בסמ"ע ס"ק ט"ו שהביא דדעת רש"י הטור הוא שאף אם א"ל הלוקח שירצה לקנות כולו אפ"ה לא קנה אלא כנגד מעותיו כל שלא גילה המוכר דעתו שמקנה לו בהן את כולן ע"ש, ולענ"ד אפי' אם גילה המוכר נמי דעתו שמקנה לו כולו צ"ע אם מהני, דז"ל רש"י בב"מ (דף מ"ח) בד"ה בזמן שא"ל ערבוני יקון שלא נתנו בתורת תחלת פרעון כ"א בתורת שערבון זה יקנה הכל עכ"ל, ובתוד"ה בזמן הקשו דהא כ"ש הוא דאם התנה בפירוש שיקנה הכל דמהני ע"ש. ונראה ברור כוונת רש"י דמה דקיי"ל דהיכי דנתנו בתורת פרעון שבפרוטה קונה הכל, אין הטעם משום דקנין כסף האמור בקרא מהני אפי' אם לא נתן כ"א מקצת כסף. שזה אי"א לומר, דהא קנין כסף מעפרון ילפינן והתם פרע לו בעד כל המקח. ומהיכי תיתי שנאמר מעצמנו שאפי' בפרוטה קונה הכל, אלא דהא דמהני בפרוטה היינו משום דהשאר זקף במלוה וכמ"ש רש"י להדיא כן, ולהכי מהני משום דאמרי' שבאמת קבל המוכר כל הפרעון, רק אח"כ הלוה לו, ואפי' אם לא זקף במלוה בפירוש אלא שנתן סתם אמרינן נמי דכיון שירצו שניהם שהקנין יועיל ולא יוכל להועיל עד שיקבל דמי כולו אמרינן דהוה כאילו זקף בפירוש במלוה, והוה כקבל דמי כולו אכן לא שייך זה כ"א במקום שירד לפרעון והפרוטה שנתן לו היתה בתורת פרעון, בזה אמרינן שפרע לו כולו, אלא שהמותר נזקף במלוה, אבל בזמן שא"ל ערבוני יקון, שלא נתן כלל לפרעון אלא שנתן לו הערבון לחיזוק הקנין, ולא שייך בזה לומר דהמותר יזקוף במלוה, משו"ה לא מהני כ"א לקנות כנגדו, ומשום דקנין כסף אין מועיל כ"א בעד קבלת הפרעון, וכנגדו דהוה מיהא פרעון, דהא אין מחזיר לו אח"כ הפרוטה אלא שנחשבת בריך תשלום הפרעון קונה מיהא כנגדו, והמותר לא יקנה משום דלא הוה פרעון, וזה נכון בסברת רש"י וגם הטור כרש"י ס"ל, אכן התוס' לא מרדו לסברת רש"י ויסברו דפרוטה מועלת לקנין בכל אופן, לא מצד שהוא תחלת פרעון, משו"ה שפיר הקשו דכ"ש כשהתנה בפירוש שהפרוטה תקנה שכל דמהני, וביותר ביאור נראה כוונת רש"י דסובר דקנין כסף אין זה כמו קנין סודר דקבלת הסודר עושה הקנין, היינו לההיא הנאה דמקבל גמר ומקנה, ואמנם בקנין כסף לא אמרינן דבההיא הנאה דמקבל הכסף גמר ומקנה ונשתעבדו זל"ז שאין אחד יכול לחזור, אלא שורש קנין כסף הוא פרעון הדמים בעד החפץ, וזה מ"ש רש"י לחלק בין נתנו בתורת פרעון לאומר ערבוני יקנה, דבתורת פרעון שפיר קנה דזהו קנין כסף, אבל אם אמר לו יקון, פי' שנתן לו הכסף בתורת קנין, היינו שע"י הפרוטה הזאת ישתעבדו זה לזה וזה לאו כלום הוא דאין זה קנין כסף, ולפמ"ש בכוונת רש"י א"כ ממילא דאפי' נתרצה המוכר נמי לא מהני דכיון דאין זה קנין כסף וכאילו לא עשה שום קנין, ומה יוכל להועיל רצון המוכר, דהא, בלא, קנין לא מהני גם כששניהם רוצים, והוא הדבר אשר אמרתי דמ"ש הסמ"ע דאם נתרצה המוכר מהני אפי' לרש"י צ"ע לענ"ד ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה