חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות חזקת קרקעות · סימן קמט
סעיף ג' ברמ"א והוה"ד לשאר קרובים, עיין בקצוה"ח שהביא בשם מוהרי"ש בתשובה, דבקרובים אם מיחה פעם אחת צריך למחות בסוף כל שלש תדע דהא אמרינן דבי ריש גלותא לא מחזקי בו ולא מחזקינן גבייהו, וכתב עלה בהגהות אשר"י (ב"ב פחז"ה) בשם ראבי"ה דדוקא כשלא מיחה בשום פעם מצי למימר מפני היראה לא מחיתי אבל אם מיחה פעם אחת צריך למחות בסוף כל שלש ושוב אינו נאמן לומר יראתי למחות, וה"ה בקרובים אם מיחה פעם אחת אינו נאמן שוב לומר לא חששתי, למחות מפני קורבה, והקצוה"ח השיג עליו דיש לחלק בין מחמת יראה למחמת אהבה דהתם בהנך דבי ריש גלותא דמחמת יראה אמרו דלא מחזקי בן ומשום דיראים למחות בהו וכיון דחזינן דמיחה פעם אחת ואינו מתיירא מהם הו"ל חזקה דהו"ל למחות כיון דאינו מתיירא מהם, אבל בקרובים דהטעם דמחמת אהבה אינו מקפיד ופעם כועס ופעם רוצה א"כ אפי' אם כבר הקפיד פעם אחת ומחה לא נפקא מכלל קרובים דאמרינן מחמת אהבה אינו מוחה ואינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה ע"ש, ובמחכ"ת לא עיין במקור הדין בשעה שכתב זה, דאילו ראה ועיין היה רואה ש"ס ערוך לנגדו, דמפורש בש"ס דהוה"ד בקרובים אמרינן הכי, דמקור הדין הוא במרדכי פחז"ה בשם ראבי"ה שהוכיח זה מהא דאמרי' בכתובות (ס"פ מי שהיה נשוי) גבי כתבה לראשון ולא חתמה לשני וחתמה איבדה כתובתה, ולא מצית למימר שוב נחת רוח עשיתי לבעלי דאם איתא לקמא הו"ל למיעבד, ומינה הוכיח ראבי"ה דבכותי שהחזיק אם אך מיחה פעם אחת ולא נתיירא ממנו יש לו שוב חזקה ע"ש, הרי מפורש דראבי"ה יליף דינא דמחאה מהתם, והא התם בש"ס דכתובות בקרובים מיירי ואפ"ה אמרינן מדלא עשתה נחת רוח בפעם הראשון אינה נאמנת שוב לומר נחת רוח עשיתי, ולא מחלקינן כחילוקו של קצוה"ח דשמא בפעם הראשון היתה בכעס ולא רצתה לעשות נחת רוח ובפעם שני נתפייסה ועשתה, וא"כ שפיר ילפינן מינה נמי למחאה דאם מיחה פעם אחת בקרובים צריך שוב למחות בסוף כל שלש וצדקו דברי המוהרי"ט, ורק אולי יש להליץ קצת בעד הקצוה"ח דגם התם בכתובות באשה לבעלה נמי מחמת יראה הוא דעבדא הכי לחתום על שטר מכירת שדה המיוחדת לכתובתה, ולא מחמת אהבה, והכי משמע קצת מלשון השמ"ק שם נחת רוח עשיתי לבעלי כלומר יכולה לומר לא יכולתי לסבול תרעומות של בעלי שהיה לו עלי אם לא חתמתי ע"ש, וכיון שמחמת יראה היא עושית שפיר אמרינן דכיון דלא חתמה לראשון הרי שאינה מתייראת ממנו אינה נאמנת שוב לומר בפעם השני דמתייראת, וכמו בההיא דריש גלותא, אבל היכי שמחמת אהבה עושה יש לחלק כהקצוה"ח, אבל איך נחלוק על המוהרי"ט בסברות קלושות בשעה שפשטות הש"ס מוכח דגם בקרובים אמרי' כן וכמ"ש:
סעיף ז' במחבר האחים שאוכלים על שלחן אחד וכיס אחד לכולם וכו', עיין בסמ"ע שהביא בשם תשובת הרשב"א שהביא הב"י דבמה שירשו אחים מאביהם יחד הם כשותפים בו ואין מחזיקין זע"ז ואפי' אין כיס אחד לכולם, והא דכתב המחבר וכיס אחד לכולם היינו אפי' בדבר שהם של אחד לבד, אמנם בפרישה כתב דמלשון הטור בסוף סימן זה שהביא דברי העיטור דהאחים אינם כשותפים ומחזיקים ע"ז משמע דאף שירשו מאביהם ביחד מ"מ לא חשיבי כשותפין שנשתתפו אדעתא דהכי להיות יחד בדבר השותפות משא"כ באחים ע"ש, והנה השעה"מ הכריע כהעיטור מהא דאמרינן (ב"ב דקע"ג) אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה ורבא אמר א"צ להביא ראיה, אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אחד מן האחים שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה מאו לאו ה"ה לאחרינא, ורבא אמר שאני אחים דמשמטי מהדדי, ולשיטת הרשב"א דבמה שיירשו מאביהם הרי הם כשותפין, א"כ היכי ס"ד דאביי דהוה"ד לאחריני, וגם למה לו לרבא לומר שאני אחים דמשמטי מהדדי, תיפוק לי' כיון שהם אחים הרי הם כשותפים ואין מחזיקין זה על זה, דהא לרשב"א גם במטלטלים אין להם חזקה זע"ז וכמ"ש הב"י על שם הרשב"א דה"ה ספרים ומטלטלים דינא הכי ע"ש, ובמחכ"ת לא עמדתי על דבריו, דהא מה דאמרינן דשותפין אין מחזיקין היינו כשהמחזיק רוצה לזכות ע"י חזקה הבא מכח שלא מיחה, דבזה אמרינן דבקרוב ושותף לא חש למחות ואין ראיה מדלא מיחה, אבל היכי שבא להחזיק מכח מוחזק, מצד החזקה שמה שתחת יד אדם הוא שלו, בזה אין לחלק לכאורה בין קרוב לאינו קרוב, ובדבר כזה דדיינינן בה מעלת המוחזק, דיינינן אפי' כשהוא קרוב, דלא מצינו חילוק בזה לומר דבקרוב לא שייך חזקה מה שתח"י אדם הוא שלו, והתם בב"ב הא לא בא לזכות ע"י שלא מיחה, דחזקה זאת לא שייך כ"א כשידוע היה למערער שהחפץ הוא אצל המחזיק ומשתמש בו ואפ"ה לא מיחה, אבל בדבר שלא ידוע היה למערער אם נמצא החפץ אצל המחזיק, ומיד כשנודע לו תבעו לדין, כמו דמיירי הסוגיא דב"ב, לא שייך חזקה זאת, דאין מחאה גדולה מזה שתבעו לדין, ובע"כ דהמחזיק רצה לזכות בשטר ע"י מעלת המוחזק, וכן פירש רשב"ם שם להדיא בד"ה ורבא אומר א"צ אלא העמידהו בחזקת המוחזק ע"ש, ולזה אין מקום לחלק התם בין אחין לאחרינא, ואכן אפי' אי נימא שגם לענין חזקת מוחזק מחלקינן בין אחין לאחריני, ובאחין לא אמרינן חזקה זאת דמה שתח"י אדם הוא שלו, ויש להסביר זה, דהא בכל דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן המוחזק לומר שהוא שלו, דכיון דעשויים להשאיל אין ראיה שוב ממה שנמצאים תחת ידו דשלו הם, דשמא שאולים הם בידו, ולכן באחים דיינינן כל הדברים שעשויין להשאיל, דנהי דהחפץ הזה אינו עשוי להשאיל לאיש זר שאינו קרובו, מ"מ לגבי קרובו שאינו מקפיד להשאיל לו כל חפציו חשוב זה כדבר העשוי להשאיל, ואפי' אם נניח כן אין מקום לדברי השעה"מ, דלכאורה יש לתמוה טובא בפלוגתא דאביי ורבא בב"ב שם, דמה פלוגתא שייך התם אם צריך המחזיק להביא ראיה, ומ"ש מכל המטלטלין דהמוחזק נאמן לומר לקוחים הם בידי ואין משגיחין על המערער שטוען גזולים הם בידך, ועל קושיא זאת עמדתי הרבה עד שיגעתי ומצאתי בשמ"ק (כתובות דפ"ה) גבי ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי, דהקשו כל הראשונים למה לא מהימנא על טענתה לומר מחיים תפיסנא במיגו דבעי אמרה לקוחים הם בידי, דהא אי הוה אמרה לקוחה בידי היתה מהימנא כמו בשאר מטלטלין דמהימן כל אחד לומר לקוח אם מוחזק בדבר הזה, וא"כ אמאי לא מהימנא לומר חיים תפסנא במיגו דלקוח, וכתב בשמ"ק בשם הרמב"ן והריטב"א שהעידו כן נמי בשם הרי"ף דבאמת גם בלקוח לא היתה מהימנא, דשטר שאני מכל המטלטלין דכיון דקיי"ל דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה צריך להביא ראיה על הכתיבה, דבשלמא בשארי מטלטלין א"צ להביא שום ראיה, ותפיסתו שהוא מוחזק זהו ראייתו, אבל בשטר הא בעינן כתיבה ומסירה או עכ"פ מסירה גרידא או אגב ודאי בעינן וע"ז אין תפיסתו ראיה שהיה קנין השטר כדין ומשו"ה בעינן ראיה ע"ז ע"ש עוד כמה תרוצים, ובזה מיושב נמי הסוגיא דב"ב דמשו"ה סובר אביי דצריך להביא ראיה משום דהתם בשטר מיירי ולכן אין מהתפיסה ראיה ואינו דומה לשאר מטלטלין, דבשטר לא אמרינן שע"י מעלת המוחזק נימא דקנין השטר היה כדין, ולפ"ז אין מקום לקושית השעה"מ, דכיון דמה דסובר אביי דצריך להביא ראיה אינו כ"א בשטר דוקא, ומשום דתפיסתו אין ראיה שהקנין היה כראוי כדין קנין שטר, ולכן קאמר שפיר דאחין לאו דוקא והוה"ד לאחריני, דלענין זה מה שייך לחלק בין אחין לאחריני, ורבא סובר דאפ"ה אחין שאני משום דשמטי אהדדי, ויש לחוש בהם דלא היה מסירה כדין ובאחריני אמרי' דבסתמא מסר כדינו וזה ברור ונכון:
סעיף ט' ברמ"א ודוקא שלא הזיק בגופה של קרקע אבל חפר בקרקע בורות שיחין ומערות וכו' הוה חזקה, עיין בסמ"ע שהקשה מבנה והרס שכתב המחבר דלא הוה חזקה, ומשמע דלא פליג עם המחבר מדלא כתב בלשון וי"א ע"ש, ושמא יש לומר עפמ"ש בשמ"ק (ב"ב ד"נ) לחד פירוש דהא דאמרינן התם דבחפר בורות שיחין ומערות צריכה גם אשת איש למחות ואם לא מחתה הוה חזקה, דלא כשרוצה הבעל לזכות בגופה דארעא הוא דצריכה למחות, דהא אין לאיש חזקה בנכסי אשתו לעולם ואפי' בחפר בה נמי אלא הא דמצרכינן לה למחות היינו שיהא לה רשות לסתום את הבורות שחפר, בזה הוא דמצרכינן לה למחות, ואי לא מחתה לא מצית בתר הכי לסותמם, משום דאמר הבעל כבר מחלת לי בהני בורות, ולכן צריכה למחות לגלות דעתה שלא מחלה לו, ולהאי פירושא היכי דחפר הבעל בורות, לא הוה חזקה כ"א לבורות גופה דלא מצית למסתמינהו אבל לגופה דארעא לא מהני חזקה אפי' ע"י חפירת בורות ע"ש, ולזה י"ל דמ"ש המחבר דגם חפירת בורות לא הוה חזקה, היינו לגופה של קרקע, ומ"ש הרמ"א דחפירת בורות הוה חזקה אינו כ"א לענין החפירות גופייהו כשהאשה רוצית לסותמו, וכההיא דוכן חזקת נזיקין דמסיים הרמ"א דהיינו נמי רק לחזקה זאת אבל אם רוצה לזכות עי"ז בגופה של ארעא לא מהני אפי' חפירת בורות, ולא פליג כלל עם המחבר, אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא, המחבר קאמר לענין גופה של ארעא, והרמ"א קאמר לענין הבורות לחודייהו, ובהכי ניחא מה שקשה על הרמ"א דהיכי ס"ד לומר דבחפירת בורות הוה חזקה לגופה של קרקע, והא עיקר חזקה הכנסת פירות הוא, שהמחזיק נהנה בכל ההנאות היוצאות מן השדה, ואף אם החזיק תחת רשותו שלש שנים, רק שלא אכל הפירות לא הוה חזקה, והרבה טרחו כמה מן הראשונים ז"ל ליישב במה שאמרו (ב"ב דכ"ט) לאוקמי כגון דנקיטי השכנים אגר ביתא ואמרי למאן ניתבה, וכיון דהמחזיק לא קיבל עוד שכירות הבית למה הוה חזקה אף לפי דבריו שהוא השכירות, והא עיקר חזקה הכנסת פירות הוא וזה השוכר עדיין לא אכל הפירות, דאכתי ביד השוכרים הם ע"ש בדבריהם ועל המחבר שכתב דבנה והרס לא הוה חזקה משום דבנכסי אשתו לא הוה חזקה, לא קשה לי, דלמה ליה להאי טעמא, הא אפי' בנכסי אחר לא הוה חזקה בחפירת בורות דאכילת פירות בעינן, די"ל דהוא מיירי כשהחפירות היו לצורך תיקון השדה, לא רק להזיקה, כ"א לצורך, דמיא דבנה דהוה נמי תיקון וצורך, והיכי דהוה לצורך דשדה הוה זה כאכילת פירות כיון דנהנה מתיקון זה, וכעין מ"ש הט"ז ע"ש, אבל ברמ"א שכתב להדיא שקלקל הקרקע ע"י חפירה הזאת, וא"כ אמאי הוה חזקה מעיקרו הא לית כאן אכילת פירות, אע"כ דהרמ"א לא מיירי באמת לענין קניית גוף הקרקע, רק לענין היזק החפירות הללו אם הוחזק בהן או לא, וקאמר דכיון דלא מיחתה הוחזק בהן הבעל ואינה יכולה שוב למסתמינהו ולמלאת החפירות וכמו כל חזקת נזיקין, והיינו דמסיים הרמ"א וכן חזקת נזיקין וכו' כגון פתיחת חלונות, ומדכתב וכן חזקת נזיקין משמע דגם חפירת בורות דמיירי לעיל מינה נמי רק חזקת נזיקין הוא, רק דהתם הוה נזיקין כאלו שקלקל בגוף הקרקע, ושוב כתב חזקת נזיקין דפתיחת חלונות דלגוף הקרקע לא מזיק כלל ואפ"ה הוה חזקה ודו"ק:
סעיף י' במחבר אין מחזיקין בנכסי אשת איש כו', וכלומר דאם אחר החזיק בנכסי אשת איש כשירד בה בחיי הבעל לא מהני החזקה כ"א כשהחזיק בה שלש שנים לאחר מיתת הבעל וכמבואר בטור כאן ובאה"ע (סי' פ"ז) במחבר, והוא מהש"ס (ב"ב דנ"א) גבי ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו והאמר רב אשת איש צריכה למחות, במאן אילימא באחר והאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש אלא לאו בבעל וכגון שחפר בה בורות וכו' רב יוסף אמר לעלם באחר וכגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש לאחר מיתת הבעל מיגו דבפי אמר מינך זבינתה, והנה בשעה"מ הקשה לפמ"ש הרמ"א לעיל (סי' קמ"ג) דהכל הולך אחר סוף השלש שנים שאם היה מתחלתו במקום רחוק שאין יכול למחות ובסוף במקום שיכול למחות דהוה חזקה אלמא אף דאם היה כל שלש במקום רחוק לא הוה חזקה אף דהחזקה נשמעת מרחוק, מ"מ כיון שלא היה יכול למחות לא הוה חזקה, ואפ"ה כיון דלבסוף שלש שנים בא למקום שיכול למחות הוה חזקה משום כיון שבא לביתו היה יכול למחות מיד, א"כ ה"נ באכל מקצת בחיי בעלה ומקצת לאחר מיתת הבעל ליהוה חזקה כיון דטעמא דאין מחזיקין בנכסי אשת איש אף שאין להבעל פירות הוא משום דהיא סומכת על בעלה שימחה כמ"ש התוס' והטור, וא"כ היכי דאכל מקצת בחיי בעלה ומקצת לאחר מיתת בעלה הוה לה למחות לאחר מיתת בעלה כיון שיודעת שאין לה על מי לסמוך ויודעת שאחר מחזיק בנכסיו והוה חזקה מעלייתא ע"ש, ואפשר לחלק דהתם היה מוטל עליו למחות גם בעודו במקום רחוק, אלא שנוטר משום שאין תועלת במחאתו כיון דלא תגיע לאזני המחזיק מפני ריחוק המקום, ולכן כשבא לבסוף למקום שהמחאה נשמעת, מצטרפי גם הני שנין לחשבון החזקה, משא"כ הכא דכל זמן שהבעל חי אין מוטל עליה שום חיוב למחות משו"ה אין נכנסים לחשבון החזקה, דחושבת שמא מחה כבר הבעל, אבל בהיה במקום רחוק יודע ששום אדם לא מיחה עד עתה היה לו למחות מיד כשבא:
ומה שיש לדקדק בהך דינא דבאה"ע שם כתב מי שהחזיק בנכסי אשת איש לא עלתה לו חזקה אא"כ החזיק בהם שלש שנים אחר מיתת בעלה, ולא קאמר דבעינן שיאכל גם מקצת בחיי בעלה, ואילו באוקימתא שבש"ס הא קאמר כגון שאכלה מקצת בחיי בעל ושלש לאחר מיתת הבעל, ומשמע דבשלש לאחר מות בעלה לחוד לא סגי, וא"כ למה לא הזכיר זה בשו"ע, ויש ליישב, דהנה בש"ס גופא אינו מובן לכאורה מה הוצרך דאכל מקצת גם בחיי הבעל ולא סגיא בשלש שנים דלאחר מות בעלה, ויש לו שפיר מיגו דמינך זבינתא כיון דאכלה שלש לאחר מות הבעל, ואכן מצאתי את שאהבה נפשי בחדושי הרמ"ה שהרגיש בזה וכתב כיון דטעין דמיני' דבעל היא זבין לא קיימא לו חזקה אלא אם התחיל לאכול בחייו, דלעולם בעינן שיתחיל לאכול בחיי המוכר שמכר לו דאל"ה הוה כחזקה שאין עמה טענה ע"ש שהביא ראיה לזה, ולפ"ז לא איצטריך לתנאי הזה שיאכל מקצת בחיי הבעל כ"א באוקימתא דש"ס דמוקי בטוען דזבין מבעל, אבל אי הוה טעין דמינה דידה גופה זבנה באמת לא בעינן לתנאי זה וסגי באכל שלש לאחר מות בעלה לחוד, וכ"כ הרמ"ה להדיא דבכה"ג שטוען מינך זבינתה לא בעינן לתנאי הזה, ומשו"ה באה"ע דלא הזכיר כשטוען דזבין מהבעל, וסתם קאמר מי שהחזיק בנכסי אשת איש ומיירי דטוען מינה דידך זבנית ומשו"ה לא בעינן שיאכל בחיי הבעל כלל ודו"ק היטב בזה:
סעיף ט"ו במחבר וישראל שקנה מעכו"ם וכו' אין אכילתו ראיה, עיין בסמ"ע ס"ק כ"ב דהטעם משום דירא למחות גם בישראל הבא מכח עכו"ם, ועיין בנתיבות מה שתמה ע"ז, ובמה שפירש, ובחדושי הרמ"ה פי' דבישראל הבא מכח עכו"ם אין הטעם משום דירא למחות, אצא כיון דלא אתי אלא מחמת עכו"ם וסתם עכו"ם אנס הוא ולכן הוה זה כחזקה שאין עמה טענה, דכי אמרינן טוענין ללוקח בלוקח מישראל דכיון דאילו טעין מוכר דהאי מערער זבנה לי ואכלתיה שני חזקה מהימן, טענינן נמי ללוקח אבל לוקח מעכו"ם כיון דאילו טעין עכו"ם גופא לא מהימן אלא בשטר לוקח נמי לא מהימן ע"ש, גם במ"ש הסמ"ע דאה החזיק העכו"ם או הישראל הבא מכחו מ' שנה הוה חזקה וכדאמרינן (ב"ב דנ"ה) הני אריסי דפרסאי עד מ' שנין, וגם בזה השיג הנתיבות דנראה דוקא אם היה כבר ביד העכו"ם מ' שנין קודם דמכרה לישראל, אבל אם היה דר בו הישראל מ' שנה לא מהני ע"ש, ונראה לקיים דינו של הסמ"א, דודאי אם הקרקע היה מעיקרא של ישראל והעכו"ם לקחה מיד הישראל ושוב מכרה העכו"ם וישראל שני דלא מהני כ"א כשהחזיק בה העכו"ם מ' שנין, אבל אם הקרקע היתה מעיקרא של עכו"ם וישראל אחד החזיק בה מ' שנין, אע"ג דבמשך הזה מכרה העכו"ם לישראל שני בשטר לא מהני להוציאה מיד דישראל קמא אע"ג שאין לו שטר מן העכו"ם, דבחזקת מ' שנין די להחזיק גם בשל עכו"ם, וכיון דהחזיק בה ישראל זה מ' שנין הוה חזקה לגבי', וכי מכרה העכו"ם לישראל אחר לאו דידיה זבין, וכן פי' הרמ"ה המימרא דמש"ס גופא במה שאמרו דאריסי דפרסאי עד מ' שנין ע"ש, ולפ"ז משכחת לדינא דסמ"ע דישראל הבא בכחו מהני מ' שנה, כגון בקרקע דנכרי וכמו שכתבתי ודו"ק:
סעיף י"ט ברמ"א וי"א דאינה חזקה דהואיל וירד לשדה כשהיה קטן לא ידע שהיתה שלו, ועיין בש"ך שכתב דכן עיקר בש"ס (ב"מ פ' המפקיד), והיינו דדייק שם מדרב הונא דאמר דמורידין נכרי לנכסי קטן דאין מחזיקין בנכסי קטן, ולדעת הרמב"ם עדיין אין מורידין דניחוש שיאכל שלש שנים לאחר שיגדל הקטן ויטעון שלקחה, ועיין במ"מ שכתב דבש"ס אין הכרח, ובכדי להבין יסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה נקדים להביא דברי התוס' בסוגיא החמורה הזאת, וזה לשון התוס' בד"ה ש"מ מדרב הונא, פרש"י מדאמר רב הונא אין מורידין קרוב הא נכרי מורידין וקשה כו' ועוד קשה היכי מוכח מדרב הונא דאין מחזיקין דלמא אי טוען שני חזקה מועיל, והא דמורידין נכרי משום דליכא למיחש למידי, דע"כ כיון דמורידין א"כ יש לו דעת לומר הבא עדים שלקחת מאבי, וה"נ יש לו לדעת ולמחות בסוף כל שלש, וכ"ת הא פשיטא לי' דאינו יודע למחות בסוף כל שלש אעפ"י שהוא נזכר לשאול עדי מכירה, דרגילות הוא טפי לשכוח מחאה בסוף כל שלש א"כ בלא רב הונא פשיטא דאין מחזיקין וכו' עכ"ל, ודבריהם קשים להולמים, וגם קשה מה הוכחה הוא מדמוניז"ן א"כ יש לו דעת לתבוע, דשמא אין לקטן דעת גם לתבוע וכ"ש למחות דקשה מתביעה כדמוכח מלשון התוס', דרגילות הוא לשכוח על מחאה יותר, והא דמורידין משום דסמכינן ע"ז שלאחר שיגדיל יגידו לו אחרים שהיתה של אביו ואז יתבונן לתבוע, ומוכח שפיר דאין מחזיקין דאי מחזיקין א"כ מה יועיל דלאחר שיגדיל יתבע, אם זה כבר החזיק, וי"ל דכוונת התוס' הוא בדרך ממ"נ, דמדרב הונא אין ראיה, שמא מצי קטן גם לתבוע וגם למחות, ולהכי מורידין נכרי משום דאין חשש כיון דודאי ימחה, וכ"ת דהא פשיטא לן מסברא שקטן לא יוכל לתבוע וכ"ש למחות, א"כ בלא רב הונא נמי ידעינן שאין מחזיקין, ואפי' תימא לחלק מסברא בין תביעה למחאה, ובמחאה פשיטא לן גם מסברא דלא ידע, ועל התביעה לא פשיטא לן מסברא, מ"מ כיון דזה נדע עכ"פ שעל המחאה אין לו דעת, א"כ ממילא ידעינן שאין מחזיקין, דטעם חזקה הוא משום שלא מחה, ואם לא ידע למחויי ודאי שאין מחזיקין, וגם בלא רב הונא ידעינן זה, וממ"נ אם לא ס"ל לחלק מסברא בין תביעה למחאה, א"כ גם מרב הונא אין ראיה, דשמא יש לו דעת גם למחות, ואי דזה פשיטא מסברא שאין יודע למחות, א"כ לא איצטריך כלל לדרב הונא, דמן הסברא הזאת גופא נדע שאין מחזיקין, זהו כוונת קושיתם על רש"י במ"ש וכ"ת, ותירצו דבלא רב הונא הו"א שיש לו דעת גם למחות, ורק כיון שאמר רב הונא דאין מורידין קרוב מכלל שלא ידע למחויי, דאי מצי למחות גם קרוב מורידין, ואכן בשמ"ק ומהר"ש הקשו דאכתי מה יישבו בזה, דלפמ"ש התוס' שם בסוה"ד דבקרוב לא יעלה על דעתו לתבוע משום דסבור שאומר אמת, א"כ אכתי לחע מוכח מדרב הונא דאין מחזיקין, דשמא מחזיקין ולהכי מורידין משום דמצי גם למחות ואין חשש, והא דאין מורידין קרוב משום דבקרוב לא ימחה דיעלה בדעתו שיאמר אמת, אבל בנכרי ימחה, ונ"ל דהנה אף אם נאמר דקטן ידע לתבוע וגם למחות, לא כל קטן שוה בזה, שודאי תינוק בן חדש או שנה לא ידע כלל לתבוע, ובע"כ שבקטן גופא יש גבול, דבקטנותו ממש לא ידע כלום, ורק אח"כ כשהגדיל מעט יש סברא לומר דידע לתבוע ולמחות, וא"כ יש להבין דהא רב הונא סתים לומר דמורידין נכרי לנכסי קטן, ומשמע שאפי' לקטן בן שנה ג"כ נוכל להוריד דסמכינן דידע לתבוע כשיגדיל, ומאין נדע זאת, כיון בשעה שירד זה לנכסיו היה קטן ממש עוד, וצ"ל דבמשך ימי קטנותו ישמע מאחרים שיגידו לו שהיתה של אביו, ויתעורר לתבוע ולמחות כשיגדיל ויגיע לימי הבינה לתבוע, ולפ"ז אף אי נימא שבקטנותו יש לו ג"כ דעת לתבוע ולמחות, אכן כח המחאה לא יבא באופן אחד, דאם מת אביו בשעה שהגיע כבר לימי הבינה למחות, בזה יבוא לו המחאה מכח עצמו בלא עזרת אחרים, דכיון שיודע למחויי כ"ש שיוכל להבין ששדה זו של אביו הוא ומעצמו יתעורר לתבוע ולמחות, אכן במקום שמת אביו בעודו בן חדש או שנה אז תבוא המחאה מכח עזרת אחרים שיזכירוהו שהיתה של אביו, ואז יתעורר גם הוא לתבוע ולמחות, ומעתה נוכל לומר דסברת התוס' שחלקו בין קרוב לנכרי, דבקרוב לא יתעורר לתבוע דסבור שאומר אמת, היינו דוקא בקטן כזה שאביו מת בעודו בן חדש, דתביעתו ומחאתו לא יוכל לבוא כ"א ע"י עזרת אחרים שיזכירוהו, בזה שפיר יש לחלק דבנכרי אם יזכירוהו שהיתה של אביו יתעורר לתבוע, ובקרוב סבור שאומר אמת, ובודאי לחלקו בא ולא יועיל בזה ההזכרה מה שאחרים יזכירוהו, דהם לא יכלו לידע כ"א שהיתה של אביו, אבל בפרטיות החלוקה לא יוכלו לידע, ולהכי כיון שמצאוהו מוחזק בנכסיו יסבור שבודאי הגיע לחלקו, אבל היכי דמת אביו בשעה שהבן כבר הגיע מעצמו לימי הבינה למחות, וכיון שיש לו דעת למחות מעצמו, ודאי שיש לו דעת להתבונן אם נפל זה לחלקו, ובזה אפי' בקרוב נמי יוכל למחות, ולא שייך לחלק בזה בין קרוב לנכרי ולפ"ז א"ש דהש"ס הוכיח שפיר מדרב הונא דקטן לא ידע כלל למחות מדסתום ואומר שאין מורידין קרוב לנכסי קטן, ואפי' בקטן כזה שמחאתו תוכל לבוא גם בלא עזרת אחרים ג"כ אין מורידין, ומכלל דקטן לא ידע כלל למחות והכא לא שייך כלל לחלק בין קרוב לנכרי ולומר דבנכרי ידע למחויי ובקרוב יסבור של חלקו נפל, דאם אך בנכרי ידע למחויי בעצמו, ידע למחות גם בקרוב ולהתבונן אם נפל זה לחלקו, כיון דמיירי נמי בקטן כזה שיכול למחות בעצמו, ולא שייך כלל לחלק בין קרוב לנכרי, ומדאמר דבקרוב לא יוכל למחות מכלל דבנכרי נמי לא ימחה, ומשום דקטן כל זמן שלא הגדיל ממש לא ידע למחויי, ושפיר הוכיח הש"ס מדרב הונא דאין מחזיקין, וכיון שהוכיח הש"ס מדרב הונא דקטן לא ידע כלל למחות בקטנותו, וא"כ בע"כ האי דמורידין קרוב היינו משום דסמכינן דאח"כ כשיגדיל יזכירוהו אחרים לתבוע, וע"ז רצו התוס' להקשות דכיון שהזכרת אחרים מועל שיתעורר לתבוע מן הנכרי המחזיק עדי מכירה, גם בקרוב נימא הכי, וע"ז תירצו דלא דמי קרוב לנכרי, פי' כיון דמעצמו לא יתעורר למחות, ורק שהמחאה תבוא מכח עזרת אחרים, בזה יש לחלק בין קרוב לנכרי, וא"ש חלוקם, אכן היינו דוקא לאחר שכבר הוכיחו מדרב הונא דקטן לא ידע מעצמו כלל לתבוע ולמחות, וא"כ התביעה אינה באה כ"א בעזרת אחרים, בזה שפיר חלקו התוס' דבקרוב לא יועיל גם הזכרת אחרים משום דאחרים לא יזכירוהו אם נפל בחלקו, כיון שגם הם עצמם לא יוכלון לידע בפרטיות החלוקה, ומיושב מאוד קושית השמ"ק שהקשה דא"כ מה הוכיחו מדרב הונא דאין מחזיקין, דשמא מחזיקין ואפ"ה אין מורידין קרוב משום דבקרוב שאני, דאי נימא דמחזיקין וקטן יוכל למחות מעצמו, בזה לא שייך כלל לחלק בין קרוב לנכרי, דכל היכי דהמחאה באה מכח עצמו גם בקרוב יוכל למחות וכמו שביארתי וזה ברור:
והשתא שזכינו לדין ניישב גם קושית הראשונים שהקשו בהא דאמרינן ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל, מנ"ל דאפי' הגדיל, דהא מדרב הונא לא מוכח כ"א דקטן לא מצי למחויי אבל משהגדיל דמצי למחויי שפיר י"ל דהוה חזקה, והנה בדעת רש"י י"ל שסובר דמחאה ותביעה שווים, ומאן דלא ידע למחות לא ידע גם לתבוע, וכיון שמדרב הונא מוכח דקטן לא ידע למחויי ידעינן שגם לתבוע לא ידע כשהוא קטן, ואם גם אחרים יזכירוהו בעודו קטן לא ישים לב לדבריהם, כיון שמעצמו אין לו דעת לתבוע, וכיון דבקטנותו לא ידע כלל שיש לו תביעה על זה האיש, גם כשיגדיל לא יתעורר מעצמו לתבוע כיון שמצאוהו מוחזק בנכסיו ולא ידע כלל שיש לו תביעה עליו, רק דאח"כ משיגדיל כשישמע אז מפי אחרים שהיתה של אביו אז יתעורר לתבוע, וכיון שתביעתו לא יוכל לבוא כ"א ע"ד עזרת אחרים, אין שייך לומר דיחזיק משהגדיל, דמדעבר שלש שנים ולא מיחה הוה חזקה, דשמא לא שמע עדיין כלל ולא ידע מה למחות, ואפי' אם שמע שמא לא עברו שלש שנים מיום ששמע, וא"כ שפיר ש"מ מדרב הונא שגם אם הגדיל אין לו חזקה, ואכן לשיטת התוספת שכתבו דמחאה קשה מתביעה, א"כ אכתי משהגדיל מנ"ל, דנהי דידעינן מדרב הונא דקטן לא ידע למחויי, י"ל שדוקא למחות בסוף כל שלש לא ידע אבל לתבוע ולהתבונן בלבו שיש לו תביעה עליו, ידע גם בקטנותו, וכיון שהתביעה ידע עוד מקטנותו רק ששכח למחות, וא"כ נימא דאם עברו שלש שנים משהגדיל יהא חזקה, ומנ"ל שאפי' משהגדיל, וצ"ל דשיטת התוס' איה"נ דאם עברו שלש שנים משהגדיל דהוה חזקה מעליא, והא דקאמר אפי' משהגדיל, לא מיירי שעברו כל שלש שני חזקה בגדלותו, אלא הכוונה דהשלמת החזקה היתה משהגדיל, וכגון שאכל שנה בעודו קטן ושנתיים משהגדיל, דבזה כיון דלא עברו כל שני החזקה משהגדיל שפיר לא הוה חזקה, אבל אם עברו כל השלש שנים משהגדיל הוה חזקה לשיטת התוספת, ודו"ק היטב:
ואחרי כל האמור נעמוד ע"ד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שבכאן, דלמה שביארתי פליגי בסברת רש"י ותוס' דהרמב"ם יחלק בין מחאה לתביעה, ותביעה ידע גם בקטנותו, וכיון שהתביעה ידע מכח עצמו בלא עזרת אחרים, רק שלא ידע למחויי, אבל אם עברו שלש שנים משהגדיל הוה חזקה מעליא דעכ"פ הו"ל למחות משהגדיל אכן הראב"ד סובר דכמו דלא ידע למחויי, לא ידע נמי לתבוע בקטנותו, ורק משהגדיל יוכל להתעורר אצלו תביעה ע"י עזרת אחרים, וכיון שכן לא נוכל למנות שלש שני החזקה גם משהגדיל, דשמא לא שמע עוד שיש לו תביעה עליו שידע למחות בו, וזה ברור ודו"ק היטב כי למה שביארתי כל המעקשים אשר בסוגיא החמורה הזאת עלו למישור בעזה"י:
סעיף י"ט במחבר אין מחזיקין בנכסי קטן כו' כיצד אכלה בפניו כו' וטען אתה נתתה לי אתה מכרת לי כו', והוא מלשון הרמב"ם, וכתב שם במשנה למלך דלפי לשון הרמב"ם שטוען לקטן אתה נתתו אתה מכרתו לי, למה לו לתלות הטעם משום דאין מחזיקין בנכסי קטן, דהא בלא"ה קטן לאו בר מכירה הוא עד שיגדיל נמצא שלא החזיק אלא שני שנים משהגדיל ואין חזקה פחות משלשה שנים ע"ש מה שנדחק מאוד ליישב, וכבר השיגו הקצוה"ח, והנה בחדושי הריטב"א בב"מ הכריח באמת דאי אפשר לומר דטענתו היתה אתה מכרתו מכח קושיא הזאת דאין מכירה לקטן, ופירש דמיירי בטוען אביך מכרה לי ע"ש, ובדעת הרמב"ם שמא י"ל עפ"י דקדוק קטן שיש בין לשון הרמב"ם ללשון המחבר לקמן (סי' רל"ה) סעיף ט' כתב וז"ל בד"א בקרקע שלו שקנאו או שניתן לו במתנה, ואילו הרמב"ם (פכ"ט מהלכות מכירה) הלכה י"ג כתב סתם בד"א בקרקע שלו, ולא פירש ששלו הוא ע"י שקנאו כמו שפי' המחבר, מזה היה אפשר לומר בדעת הרמב"ם שדוקא כשקנאו ע"י אפוטרפוס דהקנייה הוה כדין אז לא מהני מכירת הקטן, אבל בדבר שקנאו ע"י עצמו מהני מכירתו בהם אפי' בעודו קטן דכי היכי דזבין, ה"נ מזבין וא"כ משכחת מכירת קטן בדבר שקנאו בעצמו, ומשו"ה הוצרך לטעם דאין מחזיקין ודו"ק, דברי המחבר שכתב להדיא שאפי' שקנאו מיהו בדבר לא מהני מכירתו והכא כתב כלשון הרמב"ם אתה מכרתו לא יתיישב אכתי: