חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות חזקת קרקעות · סימן קמו
סעיף ג' במחבר אפי' אם יאמרו העדים שמיחה בפניהם לא הגדנו לשום אדם אפ"ה הוה מחאה, ומשמע דאם רק ידוע שזה מיחה אע"ג שהמחזיק לא שמע כלל אין מועיל שוב חזקתו אפי' כשהחזיק שלש שנים שלימות, ודין זה מוסכם אליבא דכו"ע, אלא דחידוש גדול ראיתי בס' שער המשפט שכתב דדין זה במחלוקת שנויה ותליא בפירושא דש"ס (ב"ב דל"ג) דאם אכל תרתי שנין הדרא ארעא והדרא פירי ואמר עלה רב זביד דאם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן משום דלא חציף אינש למיכל פירי דלאו דיליה, ופרכינן עלה א"ה ארעא נמי, ומשני שטרא לפירי לא עבדי אינשי, והתוס' והרא"ש והנמוק"י פירשו דהא דפריך הש"ס א"ה ארעא נמי אין לפרש דיהא נאמן דהקרקע שלו, דהא אף על הפירות דלהבא אין נאמן, ואינו נאמן אלא על מה שכבר אכל דא"צ להחזיר, אבל לאכול מכאן ולהבא אינו נאמן, אלא דקושית הש"ס הוא דכי טעין שקנה הקרקע יהיה נאמן מיהא לפירי שכבר אכל משום דלא חציף וכו', אמנם הרמב"ן וכן הוא בשמ"ק על שם הרשב"א פי' דקושית הש"ס א"ה ארעא נמי, דיהא נאמן באמת גם על הקרקע מטעם דלא חציף, דכיון דאיהו מוחזק בגוה להימניה ואוקא היכי דקיימא, והרי חזינן דלפי' הרמב"ן ורשב"א הו"ל להימניה גם על ארעא מטעם דלא חציף, ורק הא דלא מהימן היינו משום דאמרינן לי' אחוי שטרך ואיכא ריעותא מה דאין לו שטר, ולא שייך זה כ"א התם בש"ס דליכא עדים שהחזיק שלש שנים, משא"כ בנידון זה שלא הגידו העדים המחאה נהי נמי דמכח טענת חזקה אי אפשר להחזיקו בקרקע כיון דבאמת היתה מחאה אע"ג שהוא לא שמע הוה מחאה, וממילא נתבטל חזקתו דמחזיק, אבל אכתי נחזיקהו בקרקע מטעם דלא חציף אינש לירד בקרקע שאינה שלו כקושית הש"ס א"ה ארעא נמי, ותי' הש"ס לא שייך כאן כיון דבאמת אכל תלת שנין ולא שמע שום מחאה לא היה לו ליזהר יותר בשטרו, ובודאי דלשיטתם ופירושם נאמן בנידון זה גם על ארעא, והמחבר שכתב דלא מהימן היינו משום דסמיך על פי' התוס' והרא"ש ונמוק"י דלפירושם באמת אינו נאמן ע"ש, אכן זה ליתא לענ"ד, חדא דאי הרמב"ן והרשב"א היו חולקים בזה לא הוה שתיק המחבר מלהזכיר דעתם דיש מי שחולק בזה, ועוד דאיך יעלה על הדעת לומר דהרמב"ן ורשב"א יהיו סוברים דבכה"ג מהימן גם על הקרקע, דהא בעיקר טעמא דמהני חזקת שלש שנים וכפי הטעם האמור ע"ז בש"ס משום דיותר מתלת שנין לא אזדהר אינש בשטרו, כבר קיהו בזה הראשונים דנהי דליכא ריעותא במה דלית לי' שטר ומשום דטפי מתלת לא מזדהר, אבל סוף סוף גם ראיה אין לו והיכי מוציאין מסרא קמא בלא ראיה, והרמב"ן והרשב"א גופייהו הם שביארו לנו טעמא דהך מילתא דבאמת טעמא דחזקה לאו משום דטפי לא מזדהר הוא, אלא דעיקר הטעם משום דאמרינן חזקה דאין אדם רואה שיורדים לקרקעו ושותק והאי דשתק ולא מיחה רגלים לדבר שמכר או נתן לו, אלא דאפ"ה תוך שלש לא מהני משום דאיכא ריעותא להמחזיק מדלית לו שטרו, ורק לאחר שלש דלאו ריעותא הוא דטפי לא מזדהר, סמכינן על האי חזקה דשתיק המערער ודאי שמכרה לו, ועיין בקצוה"ח ובחדושנו לעיל (סי' ק"מ), והמתבאר מזה דהיכי שטענת שני הצדדים, של המערער ושל המחזיק שוות, לא הוה חזקה, דנהי שגם למחזיק ליכא ריעותא, מ"מ גם ראיה אין לו, ואנן בעינן שיהא לו ראיה להוציא ממרא קמא, ולהכי בתוך שלש אע"ג דלטענת המערער יש ריעותא מדשתק ולא מיחה, מ"מ כיון דגם טענת המחזיק איתרע מדאין לו שטר, אין מוציאין ממרא קמא, ודוקא לאחר שלש דטענת המערער איתרע דמחזיק לא איתרע, בזה הוא דהוה חזקה, וזהו נמי עיקר הסברא מה דמהני מחאה שלא בפניו אע"ג דעדי מחאה גופייהו אמרו שלא הגדנו דבר, וא"כ טענת המחזיק לא איתרע כלל כיון דהוא לא שמע מהמחאה לא היה לו להזהר בשטרו יותר משלש, בכל זה כיון שבאמת המערער מיחה, וא"כ גם טענתו לא איתרע, דהא הוא מיחה ועשה מה שביכולתו, וכיון ששני הטענות שוות הדרינן שוב לכללא דהממע"ה ועל המחזיק להביא ראיה כשרוצה להוציא ממרא קמא, ולפ"ז איך יעלה על הדעת לומר דבנידון זה א"צ המחזיק לראיה, מצד דהחזיק שלש שנים, אבל הא גם המערער לא שתק ועשה מה שביכולתו למחות וכיון דלא שתק ממילא תו דלא הוה חזקה אף כשעבר שלש שנים וליכא ריעותא דאחוי שטרך, מ"מ גס ראיה אין לו והא הרמב"ן ורשב"א הם מארייהו דהאי דינא דטעמא דחזקה לא הוה רק משום הרגלים לדבר דשתק המערער וכנ"ל, אבל הכא דלא שתק, ודאי דלא היה חזקה אפי' כי החזיק יותר משלש שנים, ומה דאמרינן התם בש"ס ארעא אמרינן לו אחוי שטרך, ומשמע דדוקא מטעם ריעותא דלית לו שטרא אינו נאמן על הקרקע אבל יותר משלש שנים דליכא תו ריעותא זאת מהימן, בע"כ נפרש כוונה אחרת בש"ם, דהא דאמר אחוי שטרך, אין הכוונה וכיון דלית לך שטרא איתרא טענתך, דהא לדעת המקשה לא איתרע טענת המחזיק, אלא טענתו טובה משום דלא חציף, אלא דמיירי שהמערער מיחה, וגם טענת המערער טובה, והיכי ששתי הטענות טובים, לא מהני תו החזקה, דנהי דריעותא ליכא בטענת המחזיק, אבל אנן בעינן ראיה לדבריו, והיינו מ"ש אחוי שטרך, פי' שטר, ראיה שכדבריך כן הוא, וכל זמן שאין לך ראיה הדרינן לכללא דהממע"ה ועל המחזיק שבא להוציא ממרא קמא עליו הראיה, ועיין בתשובת חת"ס (חחו"מ סי' צ"ח) שפירש נמי דבש"ס מיירי שמיחה בתוך שלש, ופי' נמי כעין זה, עכ"פ לדינא ודאי כן הוא דאפי' לאחר שלש שנים והמחזיק לא שמע מחאת המערער, כיון שהוא באמת מיחה לא הוה חזקה כלל, דנהי דטענת המחזיק לא איתרע מ"מ גם ראיה אין לו, ועיקר הראיה הוא מחמת שהמערער שתק אבל אם לא שתק אין חוב ראיה למחזיק ועליו הביא ראיה כיון שהוא מוציא ממרא קמא, ודוקא על הפירות שכבר אכל מהימן מטעם שבזה נקרא הוא מוחזק וזה ברור:
שם באותו סעיף ואפי' שאמר לעדים כשמיחה בפניהם אל תאמרו לו או שהם אמרו מעצמם וגו', פי' דהשתא איתרע המחאה כיון שאמר להם שלא יאמרו,. וגרע ממה שלא הגידו העדים בעצמם, דאל"ה למה למחבר לכתוב כלל דין זה וגם לתת הטעם שהם יאמרו לאחרים ואחרים יאמרו לו, הא במחאה לא בעינן כלל שיאמרו המחאה ואפי' כשלא הגידו לשום אדם כיון דהוא מיחה הוה מחאה, אלא ודאי, משום דהיכי דהמערער עצמו הגיד להם שלא יאמרו, או ששמע העדים אומרים כן ושתק איתרע המחאה שלו, אשמועינן דאפילו בנה"ג הוא מחאה ודו"ק:
סעיף ד' ברמ"א דהמחזיק יכול לומר לא חששפו במחאתו שלא ידעתי שהקרקע שלו, עיין בקצוה"ח ס"ק ב' שהביא תשובת הרשב"א על ראובן המערער שטוען שלא ידע שהקרקע הוא שלו או שזה החזיקו בקרקעו עליו להביא ראיה שהיה במקום רחוק או שהיה בענין שלא יכול למחות כגון שהיה בורח מחמת מרדין או שהיה בשכוני גואי, והקצוה"ח כתב עלה שזה כדעת הרא"ש והוא דעת המחבר לעיל (סי' קמ"ג ס"ב), אבל מדברי הרמב"ן בחדושיו אינו נראה כן שמפרש הך דשכוני גואי דהיינו מקום רחוק וטען שהיה במקום רחוק שלא שמע את החזקה והתם הא איפסקא כר"נ דאמר זיל ברר אכילתך, א"כ מוכח דכל כה"ג על המחזיק להביא ראיה ע"ש, מיהו בחדושנו לעיל כתבתי דכל היכי שהמערער טוען שהיה במקום רחוק דכו"ע סברי דעל המחזיק להביא ראיה, כיון דחזקה לא הוה עד שיהא עמו במדינה, א"כ כשטוען שלא היה עמו במדינה הוה הספק בעיקר החזקה והמחזיק עליו להביא ראיה, ושגם הרא"ש מודה לזה, וזה דלא כדעת הרשב"א ע"ש:
סעיף ה' ברמ"א אבל לא יכתבו שמענו שמיחה דהוה עדות מפי כתבם, והנה בהגהות הרי"ש בריש הסימן נסתפק היכי שאין עדי המחאה בעצמם לפנינו להעיד רק עדים אחרים מעידין שעדי המחאה אמרו לפניהם אם מהני ע"ש, ולפמ"ש הרמ"א כאן דגם אם העדי מחאה גופא העידו שלא בלשון שליחות לא מהני, ומשום דבעינן עדות גמור וכמ"ש הסמ"ע דעפ"י שנים עדים ולא מפי כתבם, הרי דאע"ג שבודאי מיחה כיון שלא היה כדין עדות גמור לא מהני, וא"כ כ"ש שהעדים גופייהו אינם כאן ורק אחרים יאמרו משמם דלא מהני, דהוה עד מפי עד וק"ל:
סעיף י' במחבר ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש יום אחד, עיין בקצוה"ח שהביא בשם מוהרי"ט דמה דבעינן שיהא דר בו הוא להורות על הלוקח דאל"ה מנא ידעינן שלוקח הוא ולכן כשיש עדים או שטר שמכר לו אפי' בלא דר בו יום אחד נמי, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל בסי' קמ"ד להוכיח שגם המחבר סובר כן:
סעיף י"א במחבר מצריכין זה שבתוכה להביא ראיה שהמערער היה עמו במדינה עיין בחדושנו לעיל (סי' קמ"ג) מה שכתבנו מזה:
סעיף י"ג במחבר ואמרו לו יודע אני שהיתה שלך אבל פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך, וכתב הסמ"ע דאפי' אינו ידוע לו רק מפי המוכר מ"מ כיון דמה שאמר לחובתו היה נאמן המוכר והוה כודאי ומה שאמר לו שלקחה אינו נאמן והוה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי' והש"ך חולק ופסק דדוקא כשידוע לו מעצמו אבל כשאינו ידוע לו רק מפי המוכר אינו יכול להוציא מידו ע"ש שהביא זה בשם כמה פוסקים, וטעמייהו מבואר בחדושי הרמ"ה ובשמ"ק כיון דרק מפי המוכר הוא יודע דשלו היתה והמוכר הא אמר דזבנה מיני' וא"כ הוה זה הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואכן בשמ"ק לב"ב ד"ל הביא לשיטה הזאת, והראב"ד הכה על קדקדם בסברא אלימתא מאוד דהכא לא שייך כלל הפה שאסר כו' וז"ל ואם יתמה המתמיה ואיך לא נאמר בכאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, הוא דאמר שלך היתה הוא אמר שלקחה ממך והלכה רווחת היא זו, נשוב ונאמר למתמיה הרפה מעט ואל תבהל ברוחך כי לא נאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהאוסרו מידיעתו חוזר ומתירו מידיעתו כגון שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו וכגון אשת איש הייתי וגרושה אני לפי שנאמר אמת אמרו שהרי היו יכולים לשתוק ויהיו בחזקתם אבל זה האיש שמע מפי האחר כי של זה היתה מתחלה ובאמת ראוי היה להאמינו ע"ז כי הודאת בע"ד נקרא עדים בדבר שהוא חובתו והויא לי' הודאה זו ודאי וכי הדר אמר לו אנא זבינתא מיני' זה הדבר אצלו בספק כי על עדות זכותו אין לו להאמינו ע"כ א"ל מי לא הודית כי שלי היתה שעל זה לך להאמינו ואתה אינך טוען מדעתך שאני מכרתיה אבל אתה חי מפיו וזהו אצלך ספק שאין לך להאמינו על זכותו א"כ הו"ל גבך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי והנוטה מזה טועה מדרך האמת והשכל הראב"ד ז"ל עכ"ל, והדברים ראוים למי שאמרם, ולכן צ"ע אם לנטות מדרך הראב"ד שפוסק דאפי' כשידוע לו רק מפי המוכר נמי יכול להוציא מידו, בשעה שמסתבר טעמו מאוד:
סעיף י"ח ברמ"א ואם אמר שידע ולקחה שני פעמים הדין עם המוכר דודאי נתן לשם מתנה, והקשה הש"ך דהא בב"מ (דף ט"ז) גבי הכיר בה שאינה שלו אסיק רבא דמעות יש לו וכרב דאמר התם דנתן לשם פקדון ובפשוטו נ"ל ליישב, דכל היכי דהמעות נתן ודאי בכדי באין שום תועלת לקנות בהם שום דבר, וליכא לספוקי בזה כ"א לשם מה נתנם, לפקדון או למתנה, בהא הוא דאמרינן דודאי דלשם מתנה יהיב, דלא רגילי אינשי לתת בפקדון שלא בידיעת חבירו, משא"כ התם בב"מ דאף שהכיר בה שאינה שלו מ"מ היה אצלו עוד ספיקות וסמיכת דעת שתשאר השדה בידו באיזה אופן שהוא, כגון שלא יבא הנגזל לתבוע, ואף אם יבוא יעלה ביד הגזלן לפשר עם הנגזל ולהעמידה בידו בכדי דליקום בהימנותי', וז"ל הריטב"א בשמ"ק שם בהא דפריך הש"ס בב"מ שם מכדי בין לרב בין לשמואל האי לארעא היאך קא נחית ופירי היכי אכיל, י"א שזהו לשון דר יהודאי גאון שהקשה דא"כ שזה לא ירד לשם מקח אלא לשם פקדון או מתנה היאך ירד לקרקע ואוכל פירותיה כו', ופריך דהא מימר אמר אנא איחות כו' כלומר שדעתי היה לשם מקח אם אפשר וסומך שאולי תעמוד בידו כו' עכ"ל, וכיון שדעתו היה לשם מקח, רק מספק שמא תצא מידו, בההיא הוא דאמרינן דנתן לשם פקדון, כיון דמתחלה לשם מקח נתן, ולכן אם לא יתקיים המקח אמרינן דיוכל לגבות ואמרינן דלשם פקדון נתן ואין כאן מתנה כלל, ובכה"ג שפיר י"ל דלשם פקדון נתן אע"ג דלא הודיע למקבל שנותן לו רק לשם פקדון, דמה הו"ל לאודועי אחרי שדעתו היה לשם מקח לגמרי, משא"כ בכה"ג דהכא דלשם מקח ודאי לא נתן, כיון דכבר קנה פעם אחת, וליכא לספוקי כ"א או לשם מתנה או לשם פקדון, בהא אמרינן דמדאין רגיל להפקיד באופן כזה שלא בידיעה ודאי דלשם מתנה נתנו, וחילוק זה נראה נכון:
ועוד י"ל באופן אחר קצת, דהיינו טעמא דאמרינן התם יותר דלשם פקדון, משום דאי לשם מתנה נתן לו למה נטל שטר ממנו, וכאשר הקשו שם באמת המפרשים למ"ד משום מתנה, ותי' דמשום דאי לא יקח שטר ירגיש שלשם מתנה נתן וכסיפא לי' מילתא, אכן רבא סבירא לי' זה לדוחק ולכן פסק דודאי מדנטל שטר מכלל דלשם פקדון יהיב לי' ובדעתו לתבוע, וכאן י"ל דמיירי שקנה ממנו בלא שטר, וכיון דליכא הוכחה מהשטר פסקינן יותר לשם מתנה, דכל עיקר דפסקינן התם דלשם פקדון הוא רק מכח ההוכחה דשטר, אבל הכא דליכא זאת ההוכחה פסקינן דלשם מתנה, וע"ד הפלפול יש להסביר תירוץ זה, דבאמת יש להבין איך אפשר לומר דלשם פקדון ויכול הלה לתבוע שיחזיר לו המעות, דנהי דהוא טוען ברי דלאו לשם מתנה יהבית לך, מ"מ הלה הא טוען שמא באמת לשם מתנה יהבית לי, וברי ושמא הא קיי"ל דלא אמרינן ברי עדיף להוציא מחזקה, וא"כ איך יוכל התובע להוציא המעות. וצ"ל דדין זה אינו כ"א היכי דנטל ממנו שטר, דהוה קשה לן אי לשם מתנה למה נטל השטר, וניחא לן דהשטר נטל בכדי שלא ירגיש המקבל שלשם מתנה נתן וכסופא לו מילתא, אבל לפי"ז ודאי דשכר הסופד צריך מקבל המעות להחזיר, דע"ז הא ליכא הוכחה שנתן לו, דמהיכי תיתי דנימא שיתן עבורו עוד פשיטי דספרא, אלא ודאי כיון דהנאת המקבל הוא בכתיבת השטר דצריך לשלם להנותן פשיטי דספרא, וכיון דזה צריך ודאי המקבל להחזירו, א"כ הרי הוא מודה במקצת ועל השאר טוען איני יודע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואף דלא הו"ל למידע מ"מ הא כתב בס' מ"ה בחדושיו לב"מ דהתם שבא להחזיק בשל חבירו בלי טענה מבוררות גרע ממידי דלא הו"ל למידע ע"ש, ולכן חייב לשלם מדינא, ושמואל דפליג התם וסובר דא"צ החזיר היינו משום דלשיטתו לא ס"ל מתוך שאיל"מ, וכ"ז התם דמיירי שנטל ממנו שטר אבל הכא דמיירי בקנייה בלא שטר ואינם דנים כ"א על עיקר המעות, בזה ודאי דאמרינן דלשם מתנה יהיב ואינו יכול להוציא ממנו המעות אפי' לדבריו שטוען ברי כיון דספוקי מספקא לן שמא לשם מתנה, וברי ושמא לאו ברי עדיף להוציא מחזקה:
סעיף כ"ה במחבר הואיל ואילו רצה היה עומד בשטר שהרי מקוים הוא ה"ז נאמן ואין מוציאין מתחת ידו, זהו כרבה (ב"ב דל"ב) דסובר דנאמן במיגו והנה התוס' בריש ב"מ הקשו דהא הוה מיגו להוציא ותי' וז"ל וההיא דחז"ה דגחין ולחיש לי' לרבה אין שטרא זייפא היא ומיהו שטרא מעליא היה לי ואבד התם ה"ט משום דאפילו הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזויף היה נאמן כי החתימה היתה נכרת לעומדים שם וכו' עכ"ל, ומרהיטת לשון התוס' משמע לכאורה שכוונתם לחלק בין מיגו דבעי אמר למיגו דבעי שתיק, ובמיגו דבעי שתיק אמרינן מיגו אפי' להוציא, אכן בחדושנו לעיל (סי' פ"ב) בכללי המיגו הוכחנו דאי אפשר לפרש כן בכוונתם, והנ"ל בכוונת התוס' שודאי אם בא להוציא אין מועיל שום מיגו, אלא משום דבדין זה לא הוה כלל להוציא, כיון שכבר קדם וטען מינך זבינתה והא שטרא, וע"י טענה הזאת זכה בקרקע, רק שאח"כ הודה ששטרא זייפא הוא וקלקל עצמו, ולהכי אם יש לו מיגו לא מיחשב כבא להוציא, אלא כמחזיק בזכייתו שכבר זכה בה, ובשלמא אם ע"י טענה הראשונה לא היה יכול עוד לזכות עד שהיה מוסיף גם טענה השניה, הוה נחשב כמיגו להוציא, אבל עתה דאפי' הוה שתיק רק שלא היה מודה היה יכול נמי לזכות, וא"כ לענין עצם הזכייה לא יוצרך המיגו, אלא דהמיגו יוצרך לנו לתקן עוותתו, אבל עיקר הזכייה היה זוכה אפי' היה שותק לא נחשב זה כבא להוציא, וזהו כוונת התוס' דהתם ה"ט משום דאפי' הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזויף היה נאמן כו', ולכך נחשב כבא להחזיק, כזה כתבתי זה יותר מט"ו שנים בעת עסקי בחבורי למס' ב"מ, ועתה בהגיעי לכאן מצאתי ראיתי בשמ"ק בשם הרשב"א והר"י בעליות ממש כדבריי וז"ל וי"ל דרבה סובר אע"ג דודאי לא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא שאני האי מיגו דכיון שכבר קדים וטען מינך זבינתה והא שטרא וכבר בטענתו הרי הוחזק בקרקע וכי הדר אודה דשטרא זייפא הוא ושטרא מעליא הוה לי' וארכס, לאו מיגו לאפוקי ממונא הוא אלא לאוקמי כו' עכ"ל, ותלי"ת שכוונתי בזה לרבותינו הקדושים: