חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות חזקת קרקעות · סימן קמג
סעיף א' ברמ"א וי"א דמזה יש ללמוד דהכל הולך אחר סוף השלש שנים וכו', מקור האי דינא הוא מעובדא שבש"ס (ב"ב ד"ל) ההוא דא"ל לחברי' מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבינתה ואכלית שני חזקה א"ל בשוקי בראי הואי א"ל והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית תלתין יומין א"ל תלתין יומא בשוקא הוה טרידנא ומזה הוכיח הנמוק"י דהכל הולך אחר הסוף, דהוצרך הש"ס לטעמא דטרידנא בשוקא בתלתין יומין האחרונים, הא אם לא הוה טרוד בימים האחרונים הוה חזקה אע"ג דכל השלש שנים לא היה בביתו, ובקצוה"ח הקשה כיון דהכל הולך אחר סוף א"כ למה הוצרך לומר דבשוקי בראי הוה, דהא אפי' היה אתו עמו במדינה בתחלת שלש, כיון דסוף שלש לאו בר מחויי הוא לא הוה חזקה כיון שהוא טרוד בשוק בסוף השלש, ונ"ל דהנה השתא כשאמר הש"ס לשני הדברים, דעד הסוף היה בשוקי בראי, ולבסוף טרוד היה בשוקא, ילפינן מזה שני דינים, א) שאם היה בתחלתן במקום שאין יכול למחות ובסוף במקום שיוכל למחות דהוה חזקה, ב) דאם היה עמו בתחלה ולא בסוף דלא הוה חזקה, ואי לא הוה אמר כ"א דלבסוף טרוד בשוקא היה ולא הזכיר דעד עתה היה בשוקא בראי, לא הוה ידעינן כ"א דהיכי דלא היה בסוף דלא הוה חזקה, אבל אם היה בסוף ולא היה עמו בתחלה דהוה חזקה לא הוה ידעינן, דהו"א דדוקא כשהיה עמו בכל המשך וגם לבסוף הוא דהוה חזקה, אבל אם כל המשך לא היה עמו במדינה, אע"ג שבתלתין יומי האחרונים היה עמו, הו"א דיכול להתנצל ולומר במשך הקצר הזה לא הספיק עוד להתוודע ולמחות, משו"ה הוצרך לומר דאע"ג דבשוקא בראי היה כל העת אפ"ה אם לא היה טרוד בשוקא בסוף החזקה דהוה חזקה:
סעיף ב' במחבר אין כל אלו הדברים אמורים אלא כשהדבר ידוע שלא היה המערער במדינה אבל אם אינו ידוע אין שומעין לו במה שאמר שלא היה כאן עד שיברר בעדים, ומקורו מדברי הרא"ש (ב"ב פחז"ה) וכתב בטעמו כיון שזה הוחזק בשופי שלש שנים והחזקה נשמעת גם למרחוק עליו לברר שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמעת אם היה מוחה בו ולכך נמנע הי' מלמחות, ועיין בקצוה"ח שהסביר דברי הרא"ש דמשו"ה לא אמרינן כאן דהמחזיק צריך לברר אכילתו כמו בהאי דשכוני גואי דקיי"ל כרב נחמן דהמחזיק צריך לברר אכילתו, דהתם הוה ספק בגוף החזקה אם החזיק כראוי או לא, דאם היה למערער דריסת הרגל הרי אינו חזקה, והמחזיק כשם שצריך עדים על חזקתו שלש שנים, כן צריך עדים על מהות חזקתו אם היה כדינו או לא, אבל אם יש למחזיק עדי חזקה שהחזיק כראוי שלש שנים אז צריך המערער להביא ראיה שמיחה כראוי כיון דיש חזקה ברורה וזה שאומר שמיחה צריך עדים, וה"נ הכא כיון שהחזקה נשמעת אפי' מרחוק, א"כ במדינה אחרת נמי החזקה בשלימות אלא לפי שהמחאה אינה נשמעת הו"ל כמחאה, וזה אמתלא שלו על שלא עשה מחאה ומשום דאין המחאה נשמעת, וא"כ המערער צריך לברר שמיחה או אמתלא שלו על שלא עשה מחאה והוא משום דלא היה יכול למחות לפי שהיה במדינה אחרת, וכל זמן שאינו מברר דבריו מוקמינן לה בחזקתו כיון שהחזקה כראוי אפי' במדינה אחרת, אבל אם לא היה החזקה נשמעת מרחוק הו"ל ספק בגוף החזקה וכו' ע"ש, והנה במה שהחליט דבכה"ג שהמערער טוען שלא היה עמו במדינה לא הוה הספק בגוף החזקה, תמה אני כיון דאינה חזקה עד שיהא עמו במדינה, א"כ אין לך עוקר החזקה מעיקרו יותר מזה שאומר דלא היה עמו במדינה, סברת חלוקו של הקצוה"ח אין שייך כ"א במחאה שלא בפניו שאם המערער אומר שמחה שלא בפניו צריך להביא עדים כדקיי"ל לקמן (סי' קמ"ו) והתם בע"כ כחילוקו של הקצוה"ח דכיון דמהות החזקה היתה כדינו גם לדברי המערער, רק שרצה לבטלה ע"י שמיחה, בזה ודאי דצריך המערער לברר ואינו נאמן לבטל חזקה גמורה, משא"כ כשאומר המערער שלא היה עמו במדינה, הרי הוא טוען שלא היה בזה חזקה מעיקרו ואין נצרך כלל למחאה, בכה"ג ודאי שהמחזיק צריך לברר, וכדבריי איתא להדיא בשמ"ק על שם עליות הר"י, שמכח טעם זה חולק באמת על עיקר דינו של הרא"ש בזה וסובר באמת דהמחזיק צריך לברר וז"ל ושמעינן מינה דהא דתנן אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה שעל המחזיק להביא ראיה שהיה עמו במדינה כו' ודינא דמסתבר הוא דכיון דאינה חזקה עד שיהא עמו במדינה כל זמן שאין שם עדים שהיה עמו במדינה לא הוה חזקה ולא דמיא למחאה שלא בפניו שאם המערער אומר מחיתי בתוך שלש שנים שצריך להביא עדים כו' דכיון שהחזיק חזקה גמורה עד שזה זקוק למחאה ודאי דעליו למחות בפני עדים, אבל כל זמן שטוען המערער לא הייתי עמו במדינה הרי הוא עוקר את החזקה וכדתנן אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה הלכך על המחזיק להביא ראיה שהחזיק חזקה דמועלת עכ"ל, הרי להדיא שלא כהקצוה"ח, וכשטוען שלא היה עמו במדינה הוה זה ספק בעיקר גוף החזקה, ובע"כ דסברת הרא"ש הוא כהבנת הסמ"ע דמודה ששמע החזקה אלא שלא שמע עד סוף הזמן, וכיון דבעיקר מודה ששמע אינו נאמן על התנצלותו דמשו"ה לא מיחה כיון דמודה בעיקר החזקה, ונ"ל להוכיח דהמחבר גופי' סובר דבכה"ג הוה כטוען על גוף החזקה ודלא כהקצוה"ח ממה שפסק לקמן (סי' קמ"ו סעיף י"א) באם טוען מערער שלא היה מתחלה במדינה כשהחל להחזיק אלא שלקחה ממנו דעל המחזיק להביא ראיה, ומ"ש דין זה מהך דהכא, ולכאורה דברי המחבר סותרים זה את זה וכבר עמד בזה התומים, ולמה שכתבתי. ניחא, דודאי כשטוען מערער שהיה במקום רחוק הוה כעוקר חזקה מעיקרו והמחזיק צריך לברר, ורק הכא שאני דמיירי כפי' הסמ"ע:
והנה בעיקר דין זה של הרא"ש, הרמב"ן והרשב"א חולקים עליו וסברי דהמחזיק צריך לברר בעדים ולא המערער ואפ"ה לא קשה על המחבר דסתם כדברי הרא"ש ושביק לדיעות של הרמב"ן ורשב"א לגמרי, משום דטעמייהו דרמב"ן ורשב"א משום דמפרשי הך עובדא דבשכוני גואי ג"כ בזה האופן דטוען המערער שהיה בשנות חזקה בארצות הדרומיית רחוק ממקום חזקתו, והתם הא קאמר רב נחמן דקיי"ל כוותי' דהמחזיק צריך לברר וכמ"ש הרמב"ן והמ"מ (פט"ו מהלכות טוען) בשמם ע"ש וכיון שבנו יסודם על הך פי' דשכוני גואי, ובאשר הר"פ והרי"ף ורשב"ם ותוס' ורא"ש ושארי פוסקים לא פירשו כן להך דשכוני גואי אלא פירשו דהכוונה שטוען שהוא היה דר בבתים הפנימיים והיה לו דרך עליו משו"ה לא מיחה כמבואר לעיל (סי' ק"א סעיף י"ג) ברמ"א, ולפירושם אין ראיה מהתם דגם בכה"ג שטוען המערער שהיה במקום רחוק דמהימן, ומשו"ה סתם המחבר כרוב הפוסקים, ואכן כל זה ניחא אם אנו באים לחלוק על הרא"ש מכח ההוכחה דשכוני גואי, כיון דגדולי הפוסקים שהם גם הרוב לא מפרשי כן, בטלה דעת הרמב"ן ורשב"א נגד כל הנהו פוסקים, אכן למה שכתבתי בשם הר"י בעליות שסובר דהמערער מהימן מכח הסברא כיון דעוקר חזקתו מעיקרא דלדבריו שלא היה עמו במדינה לא היתה חזקתו מועילה כלום. ומשו"ה צריך המחזיק לברר ובטעם זה לא מצינו מי שחולק על הר"י וגם אי אפשר לחלוק על דבר התלוי בסברא ובטעם צודק ואפי' הרא"ש לחודי' דחולק על הר"י וסובר דהמערער צריך להביא עדים, אין זה מטעם דסובר הסברא להיפוך מסברת הר"י כהבנת הקצוה"ח, אלא משום דמפרש כהסמ"ע וכמו שביארתי, וא"כ צ"ע למה בחר הרמב"ם לפסוק כהרא"ש ולא הזכיר דעת החולקים אפי' בשם יש מי שאומר, כיון דבזה ליכא רוב פוסקים החולקים עליהם, ורק הרא"ש לחודי' וצ"ע, ועיין בחדושנו לקמן (סי' קמ"ו סעיף ד') הבאתי תשובת הרשב"א דסובר דכשטוען המערער לא הייתי עמו במדינה דהמערער צריך להביא ראיה ע"ש: