חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות חזקת קרקעות · סימן קמב
סעיף א' במחבר אם הביא המחזיק עדים שהמערער הגביה סל על כתיפו וכו', ומשמע דדוקא אם הביא המחזיק עדים דינא הכי, אבל אם המערער מודה שהגביה לו הסל להוליכו לביתו לא מהני, שהמערער נאמן לומר שלא מכר לו במיגו שלא הודה, וכ"כ הנתיבות, אלא שהקשה דאכתי כשהביא עדים אמאי לא מהימנינן לי' במיגו דבעי אמר לפירות הורדתיך, ותירץ דהתם שאני דהוה מיגו מקום עדים, דאנן סהדי דכיון דהגביה לו הסל בעצמו ודאי מכר לו וכמש"כ התוס' (ב"ב דל"ה), משא"כ היכי דליכא עדים והודה מעצמו הוה זה הפה שאסר דעדיף ממיגו וכמ"ש התוס' בב"ק וזה אמרינן אפי' במקום עדים ע"ש, והנה במה דפשיטא לו דהפה שאסר אמרינן אפי' במקום עדים, מצד הסברא לא היה נראה כן, דאף שהתוס' בכמה דוכתי חילקו בין שני סוגי מיגו הללו, בין מיגו דבעי שתיק למיגו דבעי אמר וכגון בכתובות (די"ח ע"ב) כתבו דמיגו דבעי שתיק אמרינן אפי' בתרי, אפ"ה לא נראה לחלק כזה לענין במקום עדים, דאטו עצמיית המיגו הוטב ונאמנות יתירה יש במיגו דבעי שתיק, הא ודאי שבעצמיית נאמנות המיגו אין שום עדיפות בין מיגו דבעי שתיק למיגו דאי בעי אמר, ורק לגבי מיגו בתרי אפ"ה נחלק שפיר בזה דכיון דהטעם דבתרי לא אמרינן מיגו כתבו התוס' משום שאין שנים מכוונים אהדדי בשקר. אחד וסובר שמא לא יכוון השני לעדותו, ולענין זה הוה השתיקה מעליותא, דעל השתיקה יכלו לכוון אהדדי שזה יותר נקל לכוון וכמ"ש הנתיבות לעיל (סי' פ"ב) דרשו"ה הוה מיגו טוב משום דאפי' אם חבירו לא יכוון עמו בשתיקתו נמי יתבטל השטר ע"ש, אבל הכא בנידון מיגו במקום עדים, דהטעם דאין אומרים בזה מיגו משום דאין נאמנות המיגו עדיף להכחיש עדים, שאפי' עדים אחרים ממש נמי אין נאמנים ניר העדים הללו דתרי כמאה, וא"כ מה יוכל להועיל בזה דהמיגו הוא דאי בעי שתיק, אטו עי"ז הוגדל הנאמנות, ועוד אפי' אם הינדל הנאמנות כ"כ עד שחשוב כמו עדים, אכתי הוה כתרי ותרי, דהא מה שהגביה מעצמו הסל הוה כהודאה שמכר לו, והודאת בע"ד כמאה עדים דמי שאפי' עדים ממש אינם יכולים להכחישו, ולכן הי' נ"ל דאפי' הפה שאסר אין נאמן נגד אנן סהדי, ולכן אי נימא כתירוץ הראשון שבתוס' ב"ב דמשו"ה שהביא המחזיק עדים שהגביה לו הסל אינו נאמן המערער בז במיגו דלפירות הורדתיו משום דאנן סהדי שלא מכר לו, א"כ כשהודה מעצמו שהגביה נמי לא הוה לו להמיני' למערער במיגו דלפירות, דאפי' מיגו דבעי שתיק נמי לא אמרינן, ולכן נראה דהיינו טעמא של המחבר דדייק לכתוב והביא עדים, דמשמע שבהודה בעצמו נאמן המערער, משום דסמיך על תירוץ השני שבתוס' ב"ב, דמשו"ה אינו נאמן במיגו דלפירות הורדתיך משום דהוה מיגו לחצי טענה, דהוא רוצה לגבות גם הפירות, ולכן מוכרח הוא לטעון שלא מכר כלל, וא"כ לא שייך זה כ"א כשהביא המחזיק עדים שהגביה, ורק המיגו הוא דבעי אמר לפירות הורדתיו, וזה באמת לא חשוב מיגו, משא"כ כשהודה מעצמו, דהמיגו הוא שלא הודה כלל, והמיגו הוא לכולה טענתא הוה שפיר מיגו, אלא דעיקר סברת התוס' מ"ש דמשו"ה לא הוה מינו דלפירות הורדתיו משום דהוה מיגו לחצי טענה, אינו מובן. דהא מצי אמר לפירות הורדתיו ועדיין לא פרע לי הפירות, וא"כ גם כשטוען לפירות הורדתיו מצי טעין בעד הפירות נמי, ואכתי הוה מיגו לכולה טענתא, ושוב ראיתי שהשעה"מ דחה באמת לדברי התוס' מכח סברא זאת, אלא דלפי"ז יקשה על המחבר דלמה כשהודה בעצמו מהימן במיגו דלא הודה, הא גם בהביא עדים יש לו מיגו ואפ"ה לא אמרינן, ובע"כ משום דכיון שהגביה הסל אנן סהדי שמכר לו והוה מיגו במקום עדים, דתירוץ השני משום דהוה מיגו לחצי טענה הא אידחי, ולענין מיגו במקום עדים אין לחלק, ואפי' במיגו כזה דהודה מעצמו דהוה הפה שאסר נמי אין לומר וכמו שביארתי וצ"ע:
סעיף ב' במחבר אבל אם שמעון המסייע מודה שידע שהכניס ראובן בתוך שלו הוה חזקה אעפ"י שלא ידע ראובן הבונה, דין זה צ"ע וביאור, מקורו דהך דינא הוא מעובדא (ב"ב דמ"א) רב ענן שקל בידקא בערעא דחברי' אזיל הדר גודא בערעא דחברי' אתא לקמי' דרב נחמן א"ל זיל הדר וכו' א"ל והא אחיל דאתא וסייע גודא בהדא, א"ל מחילה בטעות הוא את גופך א הוה ידעת לא עבדית כי היכי דאת לא הוה ידעת הוא נמי לא הוה ידע, ומשמע דאם הוה ידע המסייע אעפ"י שהזוכה לא ידע הוה מהני לי', ועפ"ז כתבו הטור והמחבר דאם שמעון המסייע ידע אעפ"י שראובן הבונה לא ידע מהני, והנה הראשונים הקשו בזה דלמה מהני כשלא ידע הזוכה והא בעינן כוונה לזכייה, ומ"ש מעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה כיון שזוכה גופא לא ידע, והביא הנמוק"י בשם הראב"ד דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה ע"ש, אכן זה לשון הרשב"א הובא בשמ"ק לב"ב יש מקשים דאפילו כי אהדריה מדעת חברי' דרב ענן מאי הוה מ"מ חזקה דרב ענן שלא מדעתו היתה כו' ותי' הראב"ד דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה, ומסתברא שלאחר שבנו ונודע לו לרב ענן החזיק בו רב ענן קודם שמחה חבירו והלכך אילו היה מכיר בו חברו הו"ל כמאן דאמר לו לך חזק וקנ והא אחזיק קודם שחזר בו עכ"ל, ומשמע לכאורה דמה שכתב ומסתברא וכו', הכל תירוצו של הראב"ד הוא, וא"כ הראב"ד לא קאמר דמהני כ"א כשחזר וקנה קודם שמחה זה, ולמה לא כתבו כן הטור והמחבר וכתבו סתמא דמהני קנינו אעפ"י שלא חזר והחזיק ולכן נראה ברור דתי' הראב"ד אינו אלא משום דהכא דעת אחרת וכמ"ש הנמוק"י, דאי בדחזר זה וזכה בקנין שני, בכה"ג אפי' בנכסי הגר נמי מהני ולמה הצריך הראב"ד סברא דדעת אחרת מקנה, אלא לאו דהראב"ד סובר דבדעת אחרת מהני אפי' כשאין הזוכה מתכוון לקנות, ומ"ש ומסתברא וכו' הוא תירוץ שני של הרשב"א עצמו, כלומר דאין אנו צריכים לחלוקו של הראב"ד, אלא דהכא מיירי שקדם הזוכה וחזר וקנה קודם שמחה חבירו, ולכן הטור ומחבר סמכו על תירוץ הראב"ד ולכן סתמו דבריהם דמהני בכל אופן:
והנה בקצוה"ח כתב לתרץ עפ"י דברי הראב"ד הללו לקושית התוס' בב"ב, דלמה קאמר רב נחמן דהדרא ארעא מטעם מחילה בטעות, הא רב נחמן סובר דמחילה בטעות הוה מחילה, ותי' בקצוה"ח דהג"א (פ' איזהו נשך) כתב בטעם דהוה מחילה, דהוה כמו יאוש והפקר והוה כאין דעת אחרת מקנה ולא קנה הזוכה כיון דלא ידע, והנתיבות השיג ע"ז דכיון דהוה הפקר ואם קדם אחר וזכה בו קנה א"כ אם הזוכה הזה היה עושה קנין חדש לאחר שנתוודע לו ודאי דקנה, וא"כ אמאי אמר רב נחמן דהדרא ארעא היה לו לומר שכל הקודם וזכה בו זכה בו, ומדאמר הדרא ארעא משמע דאפי' לא זכה בו המוחל עדיין לא יועיל בו קנין הזוכה שיזכה קודם לבעלים אלמא דסבר מחילה בטעות לא הוה מחילה והפקר כלל ושפיר הקשו התוס' ע"ש ואמנם קושיתו כפי שהקשה הנתיבות דהו"ל לרב נחמן לומר כל הקודם זכה, ליתא, דהא אפי' אם לא זכו הבעלים קודם רק שמחו בזה שלא יזכה אין יכול שוב לזכות, דדוקא אם קדם וזכה קודם שמחה מהני, אבל אם זה הקדים למחות אעפ"י שלא הקדים לזכות אין מועיל שוב הקנין שעשה זה הזוכה לאחר מחאת הבעלים וכמ"ש להדיא בלשון הרשב"א שהבאתי שכתב דהחזיק בו קודם שמחה חבירו, ומשמע להדיא דלאחר שמחה לא מהני שוב הקנין, ולכן רב נחמן כשדן דינו דהוה כבר לאחר מחאת הבעלים, דאין מחאה, גדולה מזה שקראו ותבעו לרב ענן לדין, וכיון דהוה לאחר מחאה לא היה יכול רב נחמן לומר כל הקודם זכה, דהשתא לאחר מחאה לא מהני גם אם יוסיף לעשות בו קנין חדש, אלא דאי קשיא לי על דברי קצוה"ח הכי קשיא, דכיון דאם היה עושה קנין חדש קודם המחאה שתבע אותו לדין היה מועיל לדברי קצוה"ח, וא"כ איך פסק רב נחמן מיד דליזיל אהדר, והא הו"ל לשאלו מראש שמא עשה בו קנין חדש קודם שמחה, ומיד כשנתוודע לו שבתוך של חבירו נכנס הספיק לזכות בה קודם שמחו הבעלים ומדלא שאל אותו כלל ומיד אמר לו דליהדר מכלל דאפי' אם באמת עשה קנין חדש, קודם המחאה נמי לא מהני משום דסובר דמחילה בטעות לא הוה מחילה והפקר כלל ושפיר הקשו התוס', ודו"ק כי זה נכון, והנה בקצוה"ח כתב עוד בביאור דברי הג"א משום דיאוש אפי' בטעות מהני ע"ש, ומה דפשיטא לי' כ"כ דיאוש בטעות מהני, יש לתמוה, דהא בירושלמי (ב"ק ס"פ שור שנגח דו"ה) הובא בזה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, וריש לקיש סובר דלא הוה יאוש, ואפשר משום דבש"ס דילן (כריתות דכ"ד) לא הובא כ"א דברי ר' יוחנן דהוה יאוש משו"ה פשיטא לי' כזה, ועיין בחדושנו לעיל (סי' כ"ה וסי' ע"ה) מה שכתבנו מזה שם בסעיף ט':