חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות חזקת קרקעות · סימן קמא
סעיף א' במחבר ושדה אילן אינה מיום ליום אלא ביון שאכל שלש תבואות וכו', בקצוה"ח הביא לדברי הכנה"ג וז"ל כתוב בשם מהרש"ח דלדעת הרשב"ם הלכה כרב דבעי שלימות, אמנם יש לתמוה על מוהרש"ח היכן מצינו בדברי רשב"ם דהלכה כרב דבעי שלש שנים שלימות, שהרשב"ם לא כתב אלא לפי ל' הזה אפילו שמואל לא בא לגרוע משלש שנים והכי קיי"ל וכו', ועוד שאפי' זה אינו מדברי רשב"ם אלא מלשון ר"ח אבל רשב"ם עדיין אפשר דסובר דהלכה כשמואל וכו' ע"ש, ומה דנסתפק בכוונת רשב"ם, מה נאמנו לנו עדותו של הרשב"א שהעיד כן להדיא בשם הרשב"ם דפוסק כרב, וז"ל הרשב"א הובא בשמ"ק (ב"ב ר"פ חזקת) שדה הבעל חזקתן שלש שנים ואינה מיום ליום ר' ישמעאל אומר שלש חדשים בראשונה כו' פירש"י ז"ל כאחד ר' ישמעאל אומר וכו'. נראה מדבריו דר' ישמעאל ור' עקיבא לא פליגי את"ק אתו אלא פרושי דקא מפרשי כיון דלא בעינן שלש שנים מיום ליום במאי סלקא ליה חזקה, ולדבריו הא דאמרינן לקמן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא אבל חכמים אומרין חזקתן שלש שנים מיום ליום, הני חכמים דאמרינן לאו חכמים דמתני' קאמר דמתני' כו' ר' ישמעאל ור' עקיבא תני לה, ולדבריו ג"כ כללא דמתני' דכייליק ומפלגינן בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר ליתי' אלא קיי"ל כחכמים דבין כך ובין כך שלש שנים מיום ליום, ורבא דקא מפרש טעמא דשלש שנים דחזקה משום דתלת שנים מזדהר בשטרו לדבריהם דחכמים דפליגי עלי' דר' ישמעאל ור' עקיבא קאמר והכי סבירא להו ושמואל דקאמר דקל נערה וכו' כלומר שעושה דיופרין בשנה אחת שעלתה לו חזקה דג' גדרות אתיא דלא כהלכתא ולא קיי"ל כוותי' אלא כרב דאמר חזקתן שלש שנים מיום ליום דקאי כרבא דאמר טעמא דשלש שנים מזדהר בשטרו וכ"כ רשב"ם לקמן דכוותי' דרב מסתברא דהני חכמים אליבא דרב קיימא כדמוכחא סוגיא דמכילתין דלא אזיל בתר לקיטת פירות של שלש שנים, אלא שלש שנים שלימות בעינן בכל דבר ומשום דלא אזדהר בשטרו יותר מן שלש שנים עכ"ל, ובעיקר הדין הסכים גם הרשב"א דהכי קיי"ל כרש"י ורשב"ם דבעינן שלש שנים מיום ליום, אלא שהוסיף דאפי' שמואל נמי סובר הכי דבעינן מיום ליום דוקא ע"ש, ושיטת המחבר הוא שיטת הרי"ף אבל הרבה ראשונים סוברים דגם בשדה הבעל בעינן מיום ליום, עיין בארוכה בשמ"ק שמיישבים הסוגיא אליבייהו, וגם הר ז"ל כתב דרשב"ם פסק כרב ע"ש בשמ"ק (דף ל"ו) ע"ש הר"ן:
סעיף ח' במחבר נכה שנה וכו' אפי' כמה שנים וכו', הואיל ולא אכל פירות אינה חזקה ואע"ג דטעמא דחזקה משום דיותר מתלת לא זהיר בשטרו, והכא עברו יותר משלש שנים ולמה לא תהוי חזקה, דהא כבר הבאתי לעיל בסי' הקודם בשם הראשונים דעיקר טעמא משום דשתק הוה רגלים לדבר שמכר לו, וטעמא דאזדהורי לא הוצרך כ"א שלא יהיה ריעותא מצד המחזיק ע"ש ולפ"ז דוקא כשרואה שחבירו נהנה מפירות שדהו הוא דאנן סהדי שלא ישתוק, אלא ודאי ימחה, אבל כשאין זה נהנה לא איכפת ליה ולא חש למחות וק"ל:
סעיף ט' במחבר ניר לא הוה חזקה שאפי' אותן ימים שנר בהם אינם עולים לחשבון שלש שנים שאין מונין אלא משעת זריעה, והקשה הנתיבות דהא דין זה לא כתב הרשב"א רק למאן דס"ל דבעינן שלש שנים שלימות אז שייך לומר דניר אינו עולה לחשבון שלש שנים, וכיון דמחבר פסק דבאכילת שלש פירות סגי ולא בעינן שלש שנים, א"כ איך שייך לומר כלל דאינו עולה לחשבון כיון שחרש וזרע ואכל פירות של שלש שנים ע"ש, ולק"מ דבפירושא דניר לא הוה חזקה נחלקו הראשונים, רש"י ז"ל פי' שאין יום אחד בשנה שנרה בה חשוב להחשב שנה שלימה לחשבון שלש שנים, ופי' דהניר לחוד בלא אכילת פירות לא חשיב שנה, ורב אחא וכל גדולי הדור שאמרו דניר הוה חזקה, היינו דכמו דמהני אכילת פירות של חדש אחד להחשב שנה, כן נמי ניר יום אחד חשוב כאכילת פירות, ולפירוש זה כתב הרשב"א דטעמו דמ"ד ניר לא הוה חזקה משום דסובר דבעינן שלש שנים מיום ליום, וגם אכילת פירות לא מהני חדש אחד וכ"ש ניר בלא אכילת פירות, ומ"ד ניר הוה חזקה משום דסברי כר' ישמעאל ור' עקיבא דלית להו טעמא דתלת שנין מזדהר בשטרא, ולכן כמו דאכילת פירות חדש אחד סגי הוה"ד, לניר יום אחד, ולפירוש זה בפעולת הניר גופא אין שום חסרון דפעולתו מהני כמו אכילת פירות, ורק החסרון הוא בזמן משום שלא החזיק שנה שלימה, משו"ה שפיר כתב הרשב"א שזהו רק למ"ד דבעינן שלש שנים שלימות, אבל למ"ד דאכילת פירות כבי ממילא מהני אפי' יום אחד ניר כמו אכילת פירות בחדש אחד ואכן כל זה הוא לשיטת רש"י חסרון דניר הוא משום שאינו נמשך אלא יום אחד, אכן הרמב"ן ז"ל פי' דלמ"ד דניר לא הוה חזקה, היינו שבאמת זרעה ואכלה אח"כ שלש שנים אלא דאפ"ה אותן ימים שנר בהם אינם עולים לחשבון שאין מונין אלא משעת זריעה, וטעמו משום שבשעה שהיה ניר לא היה נהנה אלא מהנה, ואין חזקה למהנה אלא לנהנה מן הקרקע, ואסתייע מן הירושלמי דגרסינן שם ראוהו חורש זורע וקוצר ומעמר כו' ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה שאין חזקה אלא הכנסת פירות, וגם הר"ח הוכיח מן הירושלמי הזה דאין חזקה למהנה, ומי שאמר ניר הוה חזקה ה"ק שאם ירד לתוכה בתחלת השנה ונר אותה ועמד כל השנה בחזקתו ונטרה כדנטרי אינשי עד שזרעה בשנה הבאה אותה שנה של ניר חשוב שנה, ומ"ד ניר לא הוה חזקה סובר דאינו מתחיל למנות אצא משעת הקצירה דאז הוה נהנה, ולפירוש זה דהחסרון הוא בעצם הפעולה, דפעולת ניר לא חשובה פעולה אפילו כשהחזיק בה שלש שנים שלימות ומשום דלא נהנה, א"כ חסרון זה הוא אפי' למאן דלא בעי שלש שנים שלימות, דאפי' מ"ד דסגי באכילת פירות, אבל אכילת פירות מיהא בעינן, וניר לא חשוב נהנה כלל, ולפ"ז לק"מ קושית הנתיבות, דהמחבר הא כתב דימים שנר בהם אינו עולה לחשבון עד שעת זריעה, הרי דסובר כפי' הרמב"ן דחסרון דניר הוא לאו בזמן משום דאינו נמשך רק יום אחד, אלא משום דלא חשובה הנאה, וזה הוה חסרון שפיר אפי' למ"ד באכילת פירות סגי, ומ"ש הרשב"א דלמ"ד אכילת פירות סגי ניר נמי הוה חזקה, היינו לשיטת רש"י בפירוש דניר ודו"ק כי זה נכון וברור:
סעיף יא' במחבר אכלה ערלה שביעית וכלאים אעפ"י שנהנה בעבירה ה"ז חזקה, וכלשון הזה כתב הרמב"ם (פי"ב מהלכות טוען), והראב"ד כתב עלה דשבוש הוא ולא אמרו אלא שאכילת עצים שמה אכילה הואיל וליכא פירי אחרינא, וטעמי' דהראב"ד הוא מסוגיא (כתובות ד"פ) לגבי דין דמוציא הוצאות על נכסי אשתו ואכל קימעא אמרינן בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, קאמר התם עבד ר' יהודה עובדא בחבילי זמורות וחשיב לה נמי אכילה רב יהודה לטעמי' דאמר רב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים ה"ז חזקה, ופרש"י והא התם בערלה הפירי עצמו אסור ולא הותר אלא בזמורות ואי לא חשיב אכילת זמורות אכילה אמאי הוה חזקה, וא"כ מוכח מהתם דאכילת פירות גופייהו בערלה לא הוה חזקה, דאי כהרמב"ם דגם אכילת פירות ערלה הוה נמי חזקה, א"כ היכי מוכיח מינה התם דאכילת זמורות הוה אכילה, ובכדי שלא לשוויה למאורן של ישראל כטועה בסוגיא מפורשת נ"ל ליישב ולהוכיח עוד דאדרבה מסוגיא זאת גופא יהוה מוכח כפירושו דגם אכילת פירות ערלה הוה חזקה, דהנה לענין חזקה בעינן שני דברים, שהמחזיק יהנה מאכילתה, והמערער יהיה לו הפסד מאכילתו של זה, ובאם חסר אחת משתי אלה לא הוה אכילתו חזקה, דאם המחזיק לא קיבל הנאה אין אכילתו כלום משום דמצי אמר כיון דשמטת ואכלת שלא כדאכלי אינשי, ניכר מזה שבגזילה באת לידך, ומשו"ה לא מחיתי, ומהאי טעמא אכלה ניר וגם שחת לא הוה חזקה, ואפי' אם המחזיק נהנה רק שהמערער אינו חסר, וכמו בחצר דלא קיימא לאגרא, לא הוה חזקה, וכמו שביארתי לעיל בסימן הקודם, ומשום דמערער מצי טעין לא חששתי למחות בדבר באין לי הפסד, והיינו נמי ההיא דשכוני גואי הואי לעיל בסימן הקודם סעיף י"ג לפרשב"ם (ב"ב דכ"ט), כיון שגם לו היה דריסת הרגל לא חששתי למחות בדבר שאין לי שום הפסד וכפרשב"ם, וכן נמי פרשב"ם (ב"ב דל"ו) גבי ערלה דמשו"ה לא הוה חזקה כיון דאין לו הפסד לא איכפת למחויי, והנה אכילת איסור מצד עצמה ודאי דחשובה הנאה, דהא במוכר לחבירו דבר ונודע שהוא אסור דא"צ הלוקח לשלם הדמים כפי שאכל, אין זה אלא מטעם קנס משום דקנסו למוכר שמכר דבר איסור, אבל מדינא חשובה הנאה והלוקח היה מחויב לשלם כמה שנהנה כמבואר לקמן (סי' רל"ד), ואפי' להך דיעה דסוברת דמשו"ה א"צ הלוקח להחזיר כמה שאכל משום דאין לו הנאה, דכשנודע לו שאכל דבר איסור הרי הוא מצטער וכמש"כ הסמ"ע שם, היינו דוקא כשאכל בשוגג וחשב לאכול דבר היתר, ולכן כשנודע לו שוב שדבר עבירה אכל הרי הוא מצטער על שעבר איסור דאורייתא, אבל כשהאוכל ידע שדבר עבירה הוא ואפ"ה אוכלה, פשיטא דחשובה אכילה לכו"ע, והנה כשהמחזיק אכלה ערלה וכלאים ויודע שהשדה ערלה היא ואפ"ה אוכלה, פשוט דמצד המחזיק אכילה חשובה היא אעפ"י שנהנה בעבירה, כיון דסוף סוף נהנה הוא חשובה חזקה טובה, ורק העיקר מה שאנו צריכין לדון בזה הוא, דכיון דערלה היא, שגם למערער אסורה היא, וא"כ לא הפסידו מידי באכילה זאת, דעלינו להחזיק להמערער בחזקת כשרות דודאי שלא היה נהנה מערלה, וכיון שאין לו הפסד באכילה זאת משו"ה לא חשש למחות, וזהו מה שקשה להש"ס על דין דרב יהודה דאמר אכלה ערלה וכלאים ה"ז חזקה, נהי דהמחזיק נהנה אבל מה הפסד המערער, אכן באמת שגם למערער איכא הפסד, דהא מצי לאוכלה זמורות שאינם נאסרים בערלה, אלא דהיינו דוקא אי נימא דאכילת זמורות חשובה אכילה, נמצא דשפיר הפסיד למערער, אכן אי נימא דאכילת זמורות לא חשובה אכילה, אכתי לא הפסידו כלום, דאע"ג דהוה מצי לאוכלה זמורות כיון דלא חשיבה זה אכילה לאו דידי הפסידו, ומדאמר רב יהודה דאכלה ערלה ה"ז חזקה מוכח מינה שפיר דאכילת זמורות חשובה הנאה, ושפיר הפסידו אכילה זאת ומשו"ה הוה חזקה, והיינו שהוכיח הש"ס דכתובות דאכילת זמורות הוה חזקה מדרב יהודה דסובר דאכילת ערלה הוה חזקה, ולא דמיירי שהמחזיק אכלה זמורות, אלא שהמחזיק אכלה פירות ואפ"ה מוכח דאכילות זמורות חשובה אכילה, דאי לא חשובה אכילה לא הוה חזקה מצד שלא הפסיד מאומה למערער וכמו שביארתי, וזהו פי' אמיתיי ב"ה ומקום הניחו לי להתגדר בישוב דברי הרמב"ם בדרך אמת, ומה שהכריח לרמב"ם לפרש כן, חדא מצד עצם הדין, דסובר שאי אפשר לומר דאכלה לפירות ערלה לא תיהוה חזקה מצד דאכילת איסור לא חשיבה הנאה, דהא בכה"ג שידע שדבר עבירה הוא ואפ"ה אכלה ואחשבה לאיסור זה' איך שייך לומר דלא חשיבה הנאה, ועוד דאי כפרש"י והראב"ד דמיירי שאכלה זמורות, אכתי יקשה קושית התוס' שם בכתובות, דהא תינח בערלה דזמורות שלהם מותרים אבל מה נענה לכלאים שגם הזמורות אסורין, ומה שתי' התוס' דמיירי רק בנתוספו הפירות ולא הזמורות וכמ"ש ג"כ הסמ"ע, זה נ"ל דוחק, להכי פי' הרמב"ם דבאמת מצד אכילת איסור של המחזיק אין שום חסרון לגבי חזקה, כיון שידע מן האיסור ואחשבה לאכלה, ורק העיקר מה שאנו מקפידין אם הפסיד למערער, ובכלאים שפיר הפסידו טובא, דאינהו הוו מצו לאכול. בהיתר ולא הוו זרעי כלאים, דזריעת כלאים אינה באה ממילא כמו ערלה ושביעית, אלא ברצון הזורע תלוי, והבעלים לא היו זורעין כלאים והוו אכלי בהיתר, ועוד דאפי' כשזרעו המחזיק כלאים אינם נאסרין לבעלים דאין אדם אוסר דבר שאינה שלו דמשנה מפורשת היא בכלאים (פרק ז') האנס שזרע וכו', ושפיר הפסידו, וכיו"ב פי' הרמב"ן הובא בשמ"ק לכתובות שם וז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל פירש דכלאים דאמרינן הכא המחזיק זרעה כלאים ואסרה על הבעלים שהיו אוכלים אותה בהיתר וכיון שכן אעפ"י שזה אכלה באיסור חזקה היא, מראיה דמייתי הכא היינו מערלה ושביעית שאף הבעלים לא היו יכולים לאכול ממנה בהיתר אלא העצים והא בלחוד אסרינהו ולפיכך הוה חזקה ואעפ"י שאכל זה הפירות דסוף סוף הרי כבר נהנה עכ"ל, והעומד להבין סוד שיח דברי הרמב"ן יראה שפירושו מכוון ממש למה שכתבתי בישוב דברי הרמב"ם וב"ה שהנחני בדרך אמת: