אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות חזקת קרקעות › סימן קמ

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות חזקת קרקעות · סימן קמ

הלכות חזקת קרקעות

סעיף ז' במחבר כיצד היא החזקה, בר"פ חז"ה מסיק הש"ס טעמא דחזקה משום דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטרא טפי לא מזדהר, והנה זה ודאי דטעם זה לחוד לא סגי עדיין, דנהי דכיון דיותר מתלת אינו מזדהר וליכא ריעותא במה דלית לי' שטרא, אבל הא ראיה נמי אי לו שקנה, ובמה מהימנינן ליה להוציא מחזקת מרא קמא, אלא דיפה כתבו הראשונים ז"ל ה"ה הרמב"ן בחדושיו (ב"מ דמ"ב) וגם בתשובת הר"ן (סי' ע"ה), דטעמא דחזקה לאו משום אזדהורי דידי' בלחוד הוא אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר אלא שתוך שלש אמרינן למחזיק אחוי שטרך ולאחר שלש כיון דלא מזדהר ביה טפי איתרע ליה האי טענתא ואמרינן לא לחנם שתק ע"ש, והמתבאר מן דבריהם דעיקר הטעם דחזקה משום דכיון דשתק רגלים לדבר שודאי מכר לו, אלא דתוך שלש איכא ריעותא להמחזיק דלא שמר שטרו, וכיון דאיכא ריעותא לא סמכינן על הרגלים לדבר, ורק לאחר שלש דליכא ריעותא אז סמכינן על הרגלים לדבר, וקשה לי לפי"ז מהא דאמרינן (ב"ב דל"ה) דאם דלי ליה המערער צנא דפירי לאלתר הוה חזקה, ואמאי הא גם בזה ליכא ראיה ברורה שקנה וליכא כ"א רגלים לדבר, דמדדלי ליה בעצמו צנא דפירי הוה רגלים לדבר שמכרו, ואכתי אין בזה כ"א רגלים לדבר, וברגלים לדבר הא אמרינן דלא סמכינן במקום שיש ריעותא דלא נזהר בשטרו, וא"כ אמאי מהני לאלתר החזקה בדלי צנא דפירי והא איכא ריעותא למה לא נזהר בשטרו, וצ"ל דהתם לא הוה זה רינאסא במה דלא נזהר בשטרו גם לאלתר. עפ"י מה שביאר הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן עד תלת שנין מזדהר לאו הלכתא בלא טעמא הוא אלא בטעמא תניא והוא משום דכיון דרובן של בני אדם מקפידין באכילת פירות של שלש שנים ובפחות מכאן לא קפדו ולכן אף לוקח זה חושש ונזהר בראיות כל שלש, דמ"מ אמר שמא יבוא היום או מחר ויערער עליו אבל לאחר שראה זה שותק כל שלש בוטח הוא שלא יערער עוד ושוב אינו נזהר בשטרו ע"ש, הרי לפי"ז הא דבעינן שלש שנים דוקא, היינו משום דאין אדם מקפיד בפחות משלש, ומוכרח הוא לשמור השטר משום דאינו בטוח עדיין שלא ימחה, דשמא לא מחה עד עתה משום דאינו מקפיד עוד, אבל בכה"ג דדלי צנא דפירי בטוח הוא מיד שבודאי כיון דבעצמו נתן ליה הצנא דפירי מכלל שלא ימחה עוד, וכיון שבטוח הוא מיד שלא ימחה, אינו נזהר בשטרו מיד, ולכן אפי' לאלתר לא הוה ריעותא במה שאין לו שטר ודמיא למה דאמרינן בש"ס גבי אשת איש צריכה למחות דאקשינן לה ממתניתין דקתני ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו, לעולם בבעל וכגון דחפר בה בורות שיחין ומערות, דהתם הוה נמי מה"ט דכיון שחפר בה בורות שיחין דאין שום אדם סובל כך, דאין אדם רואה שמקלקלים קרקעו ושותק, ומסתמא אינו חושב עוד למחות, וכיון שבטוח הוא שלא ימחה אינו נזהר בשטרו גם לאלתר ומשו"ה הוה חזקה לאלתר:

והנה השער המשפט נסתפק בבתים דלא קיימא לאגרא אי מהני בהו חזקת שלש שנים מי אמרינן כיון דלא קיימא לאגרא לא רצה למחות כיון דזה נהנה וזה אינו חסר הוא או דלמא דמ"מ היה למחות בכדי שלא יחזיק בו ויטעון שקנה ממנו, ולמה שכתבתי בשם הרשב"א דטעמא דתלת שנין דוקא לאו כללא הוא והלכתא בלא טעמא אלא משום דאמרינן דעד תלת שנין אינו חושש למחות, אבל בדבר שחושש למחות מיד לאלתר הוה חזקה, דמדלא מיחה מיד בטוח הוא שלא ימחה עוד, וכן להיפוך בדבר שאינו חושש למחות אפי' יותר משלש שנים ואינו בטוח גם בשלש שנים שלא יבוא עוד למחות, לא הוה חזקה גם בשלש שנים, דהיה לו ליזהר בשטרו גם יותר משלש, שנים, והכי מבואר להדיא ברשב"א דמשו"ה אכלה ניר, וכן אפיק כורא ועייל כורא לא הוה חזקה, משום דעדיין הלוקח צריך להזהר בשטרו, דעליו היה לחשוש שמא לא חששו הבעלים לערער כיון שלא נשכר באכילתה, ולפ"ז גם בחצר דלא קיימא לאגרא היה להלוקח לחשוש שמא לא חשו לערער עד השתא משום שאין קיימא לאגרא ואינו נפסד וצריך היה להזהר בשטרו גם יותר משלש שנים, ומדלא נזהר לא הוה חזקה כן נ"ל, ועיין מה שכתבתי עוד בסמוך מזה:

סעיף ח' בהג"ה וכן מקומות בית הכנסת כו', ועיין בקצוה"ח ס"ק ג' מעשה במקום של בהכ"נ ידוע לאחד טען עליו אחר שקנה ממנו מחצית ולהיות עמו בשיתוף ובא בטענת חזקה של שלש שנים שעמד אתו בשיתוף בלא מחאה, והביא דעת הפוסקים דלא מהני חזקה לשיתוף, וראייתם מההיא עובדא דב"ב דכ"ט דאמר המערער אנא בשכוני גואי הואי, ופי' רשב"ם ז"ל בחדרים הפנימיים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי ולכן לא מחיתי וכו', הרי שאפי' אם היה לו רק דרך בדריסת הרגל לא הוה חזקה, וכ"ש בנידון דידן דהשתמשו ביחד בשוה זה כמו זה דפשיטא דחזקת המחזיק אינה חזקה, ואלא שהביא דעת הרא"ש דמוכח מדבריו שבכה"ג הוה חזקה ע"ש, ומצאתי בשמ"ק בשם הרשב"א דמוכח להדיא מדבריו שבכה"ג שיש להמערער דריסת הרגל הוה חזקה, וכל סך פשיטא ליה הך סברא דדריסת הרגל אינה מבטל החזקה עד שמטעם זה דחה לגמרי פי' רשב"ם וז"ל אנא בשכוני גואי הואי ופר"ש ז"ל בית פנימי היה לפנים מאותו בית ועליך הייתי עובר ודר בבית הפנימי ולפיכך לא עלתה לך חזקה שלא היית משתמש לבדך אלא גם אני הייתי משתמש עמך, ואינו מחוור כלל שאם אתה אומר כן לעולם לא תעלה חזקה לבית החצון ומי שמכר שדה לחבירו ושייר בו בור או אילן ושייר לו דרך לא תעלה לו חזקה מפני שיש לו שם דריסת הרגל כו' עכ"ל, הרי דסובר דדבר פשוט דגם היכי דשייר לו דרך הוה חזקה, ודחה לפרשב"ם וזולת זה הרבה מן הראשונים לא מפרשי כפרשב"ם כמבואר בשמ"ק, וא"כ איתרע טובא היסוד שבנו עליו הפוסקים דחזקה בשיתוף לא מהני מכח ההיא דפרשב"ם, והא קמן דאדרבה מכח הא גופא דחה הרשב"א לפרשב"ם משום דאין סברא סלא יועיל חזקה בכגון זה, והנה הב"י לקמן (ס"ס קנ"ג) הביא בשם תשובת הרשב"א וז"ל יציאה וביאה אם צריך חזקת שלש שנים, דבר ברור הוא שצריך חזקת שלש שנים שהרי יש בזה חיסור קרקע שהרי משתמש בחצירו ממש ונכנס ויוצא בו ואם בא זה לבנות בחצירו ולסתום בפניו ה"ז מוחה בידו כדי שלא יאבד דרך ביאתו ע"ש, הרי דסובר דאפי' לדריסת הרגל יש חזקה אף שבעה"ב משתמש ג"כ בביתו שלא בשעת כניסה, ועיין בנתיבות לקמן ס"ק י"ח שנדחק בטעמו של הרשב"א, דהא לשיטת הרשב"ם לא הוה הדין הכי, ולמה שהבאתי בשם הרשב"א שדוחה באמת לפי' רשב"ם ולכן לשיטתו סובר דאפי' לדריסת הרגל נמי הוה חזקה, דאין זה טענה מה שהבעה"ב משתמש ג"כ כיון דסוף סוף המחזיק משתמש ונהנה מזה הו"ל למחות ודו"ק היטב בזה:

סעיף ט' במחבר הא דמהני עדות השוכרים וכו' דוקא ששכירות הבית עדיין בידם וכו', עיין בס' שעה"מ שכתב דבעינן דוקא שהשוכרים לקחו בידם השכירות והביאו המעות לפני ב"ד ואמרו למאן ניתבי', ומ"ש המחבר דוקא ששכירות הבית עדיין בידם הוא שלא בדקדוק, דכשהוא בידם עוד ולא הביאו לב"ד לא מהני, וכן כתב המחבר גופא לעיל (סי' ל"ז סעיף י"ב) השוכר אם לקח בידו השכירות ואמר כל מי שיתקיים קרקע זה בידו יטול ה"ז מעיד למשכיר וכו' ע"ש מילתא בטעמא:

שם במחבר אבל אם כבר פרעו השכר למחזיק אינם יכולים להעיד מפני שהם נוגעים בדבר וכו' שאם יצא מתחת ידו צריכים ליתן השכר פעם אחרת למערער, והנה הגאון בעל ים התלמוד בחדושיו (ב"ק דכ"ב) הקשה לפמ"ש הרמ"א לקמן סי' שס"ג דאם אין בעה"ב בעיר ולא הניח משתדל להשכירו לא הוא ולא שלוחו הוה לי' כמו חצר דלא קיימא לאגרא כלל אע"ג דאי היה בעלים הכא הוו מוגרו השתא כיון שאינו מניח שום אדם להשכירו הו"ל כמו חצר דלא קיימא לאגרא כלל ואף אם ירד בה השוכר אדעתא דשכירות מ"מ א"צ ליתן לו שכר משום דעכ"פ הבעלים אינם מוגרים אותם ע"ש, א"כ לפי"ז אמאי קאמר הכא דהשכנים נוגעים הם הא אינם נוגעים כלל. דאף אם ימצא הבית של המערער נמי אינם חייבים לשלם להמערער מידי דהרי עכ"פ לא צווה להשכיר בית זה וגם הוא לא היה משתדל להשכירו וא"כ תו הו"ל כמו חצר דלא קיימא לאגרא דפטור אף אם ירד אדעתא דשכירות ע"ש ואנכי אתמה עוד גדולה מזה, דלדברי הרמ"א דבכה"ג הוה כחצר דלא קיימא לאגרא, א"כ אמאי מהני עדות השוכרים להחזיק למחזיק זה בבית, הא בבית דלא קיימא לאגרא לא מהני גם חזקת שלש שנים וכמ"ש בסי' זה לעיל סעיף ז', דכיון שאינו נפסד לא חש לערער והו"ל להמחזיק להזהר בשטרו אפי' יותר משלש שנים, וא"כ אפי' אם נאמין להעדים נמי לא יועיל חזקת המחזיק, מיהו לקמן (סי' שס"ג) העליתי בלא"ה דלא כרמ"א, ואם אך השוכר ירד אדעתא דשכירות, קיימא לאגרא חשיב אע"ג שהמשכיר אינו בכאן ע"ש, ולכן כה"ג הוה חזקה, ומחויב שפיר לשלם השכירות אם יזכה המערער, וסרה בזה קושית בעל יה"ת, ומכאן יהיה נמי סיוע לדברנו שם להקשות על הרמ"א, דאי כדבריו א"כ לא הוה חזקה כלל ושם הארכתי ודו"ק, ועיין בנתיבות ס"ק י"א שהרגיש גם הוא בקושית בעל יה"ת דאמאי קאמר בש"ס שם דהשכנים נוגעים בעדותן דלמא מיירי בכה"ג שלא המערער בעצמו או שלוחו משתדל להשסירו דפטור מלשלם למערער, וכתב דבאמת הו"מ לש"ס לאוקמי הבי אלא דחדא מתרי תרוצי נקט ע"ש, וליתא לדבריו חדא דאמר דשמא מיירי בכה"ג, מאי שמא הוא, הא ודאי שעכ"פ המערער לא צוה להשכיר וגם לא היה משתדל להשכיר, דאי הוה משתדל להשכירו א"כ זהו גופא מחאה, ועוד דאי באמת פטור לשלם למערער א"כ גם חזקת שלש שנים לא מהני כלל, דכיון דלדידיה הוה כמו חצר דלא קיימא לאגרא לא חש למחות בזה וכמו שכתבתי ודו"ק:

שם במחבר מפני שהם נוגעים בדבר, ובחדושי הרשב"א הקשה דמאי נגיעה הוא זה, אי ישלמו להמערער יחזרו ויגבו מן המחזיק מה שנתנו לו, ועיין שם שנכנס בדוחקים ליישב זה, ולענ"ד נראה בפשיטות דמן המחזיק לא יוכלו לגבות אף אם יזכה המערער בדין, דכיון שהם עצמם מעידין שזה שהשכיר להם החזיק שלש שנים ונהי דאינם נאמנים להחזיקו למחזיק בשדה זאת מפני שהם נוגעים, אבל מ"מ נגד עצמם הרי הודו שהמשכיר להם החזיק שלש שנים ונטל השכירות כדין דהודאת בע"ד כמאה עדים, ואף שצריכים לחזור ולשלם למערער אין זה אלא גזלן בעלמא ואין לחייב בזה את המשכיר שנטל השכירות כדין, ודמיא למוכר לחבירו שדה ושוב נטלו ממנו בעדים והלוקח מכיר שהוא של המוכר ושלא כדין נטלו ממנו שאין המוכר צריך לשלם כלום כמבואר לעיל (סי' ל"ז) בש"ך ס"ק כ"א ואכן מדהקשה הרשב"א מכלל דסובר דבאמת חייב המחזיק לשלם להעדים וצ"ע טובא:

סעיף י' במחבר ולא הוו נוגעים בעדות כיון דלא הוה מערער קמן, והוא בטור בשם רבינו יונה, וכתב הב"ח ז"ל כיון דלא הוה מערער קמן אע"ג דקבלת עדות הוא מחשש שמא יבוא המערער אפ"ה אין לחוש שמא יעידו שקר על הספק שמא יבוא המערער דאינו נקרא נוגע בעדות אא"כ ההנאה הוא בודאי בשעת קבלת העדות, וכ"כ בהג"א (פ' חזקת) דכל היכי דהשתא אינו נוגע אעפ"י שאם יתעשר יהנה בעדות כשר, והיינו טעמא דעל ספק הנאה לא יעיד עכשיו ע"ש ותורת אמת היתה בפיו של הב"ח, דטעם זה מפורש ברבינו יונה מרא דהאי דינא, דבשמ"ק לב"ב שם הביא הרשב"א בשם מורו, דהוא רבינו יונה וז"ל ואורי הרב ז"ל פירש ליתו לסהדי לי דאתי לאוסופי נמי אמאי דאוקמינא דנקטי אגרא בידייה וה"ק פעמים שמקבלים מהם אע"ג דלא נקטי וה"ד כגון דאתא לוקח לבי דינא מקמי דאתא מערער ואמר להו לבי דינא קניתי בתים ומתיירא אני שמא יערער עליהם המוכר למחר וכו', והרי כאן שוכרים שדרו בהן תלת שנין ליתו לסהדי לי עכשיו בפניכם וקבלו עדותם בכי הא מקבלין ואע"ג דלא נקטו אגרא בידייהו דכיון דאין כאן מערער לא חשבינן להו כנוגעין בעדותן דלא חיישינן למאי דלא חזי וכאותה שאמרו לקמן בפרקין לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית לי' ארעא אחריתא ואין מחזיקין אותו בנוגע בעדותו אעפ"י שאין ידוע כמה המוכר חייב מפני שאין אדם חושש ומתירא ממערער שאינו ידוע וה"נ לא שנא עכ"ל, ובחנם טרח הקצוה"ח לתת טעם על דין זה דרבינו יונה אחרי שמפורש בדבריו כטעם הב"ח, ונ"מ לדינא בין הטעמים, דאילו לטעם שכתב הקצוה"ח אף אח"כ יבוא המערער חייבין העדים שבועה, אכן לטעם רבינו יונה גופא אף לאחר ביאת המערער א"צ העדים לישבע כלל כיון שהם עדים גמורים ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה