אור ברסלב
חושן אהרן חלק א פסקי בעל הבתים › הלכות הלואה

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

פסקי בעל הבתים · הלכות הלואה

הלכות עדות

סימן לט

א) ר"פ סובר דשעבודא לאו דאורייתא ודלא כהש"ך שכ' להיפך סעיף א

ב) ישוב על הסתירה שהקשו על הר"ח והרי"ף שסוברים דבשטרי הקנאה נמי בעינן דמטא שטרא לידו שם

ג) מהו שטר הקנאה, אם זהו שטר שיש בו קנין לחוד, או כשכתוב מפורש בין ילוה ובין לא ילוו, מחלוקת הראשונים בזה, שם.

סימן מ

א) אודיתא לא מהני כ"א כשמודה שעצם הדבר היה שלו מתחלה אבל אם מודה שנתן לו זה בקנין לא מהני. סעיף א

ב) אם המפקיד מכר הפקדון לאחר בתוך זמן השמירה הוי הנפקד שומר של לוקח נמי, שם

סימן מא

א) עדים עושין הקיום ולא הב"ד וכשיטת הרשב"ם. סעיף א

ב) אפי' תוך זמנו נמי אמרי' כיון דנפל איתרע וכהש"ך. שם

סימן מב

א) לאלתר כשר בשאר שטרות כשכתבו על דבר שיכול לזייף. סעיף א

ב) תלינן בזבוב גם למעלה כהסמ"ע. סעיף ז

סימן מג

א) השעה"מ פסק דעדים שחתמו על שטר מוקדם דנכתב ביום ונחתם בלילה וההלואה היתה ביום אין נפסלים בכך למ"ד שעבודא דאורייתא דלדידי' אפי, מלוה ע"פ גובה, ונמצא מה"ת גובה מזמן ההלואה ורק בדרבנן הוא דפסול והעדים שעברו על איסור דרבנן אין נפסלים בלא חימוד, ודחיתי זה דהא פסול העדים אינו משום שגרמו הפסד דנימא בזה שמה"ת הרי לא גרמו שום הפסד ורק פסולייהו משום שחתמו במזיד על שקר וא"כ מה אם ההיזק אינו אלא דרבנן ס"ס הם עברו על ל"ת מה"ת דלא תענה עד שקר. סעיף ח

ב) ישוב על קושית המ"מ שהק' על הרמב"ם שסתם דשט"ח מאוחרין כשרין ולא זכר דהיינו בדכתב ואקני סעיף יב

ג) גם היכי שהלוה מצוה שיתנו השטר לידו ולא למלוה אמרי' נמי עדיו בחתומין זכין לו ודלא כהב"ח דבכה"ג לא אמרי' עבחז"ל. סעיף טו

סימן מד

א) כשיש מחק בזמן אינו פסול כ"א מדרבנן משום דהוי כחסר זמן ודלא כהשבו"י שכתב דהשטר בטל לגמרי וגרע מאין בו זמן, ומשום דהוה מזויף מתוכו. סעיף ה

סימן מה

א) אם החתימה קודם לכתיבה לא מהני וכתוס' בגיטין. ולא דמי לגט מקושר דלעולם החתימה קודם. סעיף א

ב) אם עדים א"י לחתום רשאי לרשום לפניהם אותיות חלולות והם ימלאו דיו בין החללים שזה מהני לכו"ע, אבל להעביר הרושם גופא בדין אין רשאים דהוי כתב ע"ג כתב ושיטות הר"ח מבואר בפנים סעיף ד

ג) הא דקיי"ל דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח היינו כשלא מצי עביד הדבר בשום אופן, אבל אם גוף הדבר מצי עביד, רק ע"י אמצעיי אחד וצ"י אמצעיי אחר אין יכול, מצי עביד הוא דמיקרי ורשאי לעשות שליח אפי' לא אמצע"י הזה שא"י לעשות בעצמו. סעיף ה

ד) הא דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח היינו כשא"י לעשותה מצד הדין ולא מצד חסרון ידיעה. שם

ה) מי שאינו יכול לחתום בעצמו ומבקש עבורו לאחר שיחתום, אין לפסול משום דלא מצי עביד כיון שהוא יכול להתלמד, ואפי' כשהוא גידם שא"י בשום פעם לחתום מיקרי נמי מצי עביד ע"י קנין אחר ולכן מהני. שם

סימן מו

א) אם גם המלוה לחוד בא לקיים השטר רשאים הב"ד להזדקק ולקיימו, ולא שייך בזה החשש דאסור לשמוע דברי בע"ד אחד שלא בפני חבירו, כיון דהביא שטר עמו וא"צ לשום טענה ודומה למ"ש הרמ"א שבענין נחלות מותר לשמוע בע"ד אחד כיון שאין זה תלוי בטענות רק בדין נחלות. סעיף א

ב) הא דאמרי' דקיום שטרות אינו אלא דרבנן היינו דוקא היכי דליכא הכחשה אבל היכי דאיכא הכחשה הן מצד העדים שאומרים לא חתמנו והן מצד הלוה שאומר מזויף בעי קיום מה"ת, סעיף ד

ג) אלם שאינו יכול לדבר יכול לקים השטר מפי כתבו. סעיף ז

ד) בירור הפלוגתא דרבי ודרבנן אם על כתב ידו או על מנה שבשטר מעידין. סעיף י

ה) הא דאמרי' דג' שישבו לקיים השטר דמשחתמו אין מעידין אי הוי זה משום נגיעה או משום מיחזי כשקרא. ונ"מ אי משכתבו ולא חתמו אם מעידין או לא. סעיף כד

ו) אין אדם משים עצמו רשע אפי' במגו. שם

סימן מז

א) הא דאמרו דשעבודה דר' נתן אין יכול למחול, לאו דוקא שעבוד דר' נתן אלא הו"ה לשאר שעבוד נמי, שטרות לאו בני שעבוד הם משום דאין גופו ממון. סעיף א

ב) מ"ש המ"מ דהאומר פרוע או אמנה הוי כמחילה דהוי כמוחלו עכשיו דאין לך מחילה גדולה מזו לא אמרי' הכי כ"א במקום שבהודאתו אינו חב לאחרים אבל במקום שחב לאחרים לא אמרי' דאמנה או פרוע הוי כמחילה ודלא כהש"ך דסובר דבכל גווני הוי כמחילה. שם

ג) המלוה שטוען שהשטר פרוע או אמנה אינו נאמן אפי' במגו דהוה נגד חזקה שכל מח שתח"י הוא שלו, אבל לוה שטוען פרועו או אמנם יש להאמינו במגו. שם

ד) אם אומר על מעות שבידו שהם של אחרים אינו נאמן אפי' במגו משא"כ באומר אמנה או פרוע נאמן הלוה במגו. שם

סימן מח

א) הסופר שכותב שטרות צריך להניח מקום הלוה, והמלוה, הכי הוא שיטת רש"י דלא כהמחבר שיכול לכתוב הכל. ולא רק משום גזירה דשטרות אטו גיטין הוה האיסור, אלא פסול עצמו יש בזה וכמבואר בפנים סעיף א

ב) אם העדים העבירו בקולמוס את חתימתן לא מהני בכל אופן, לא מיבעי בדיו ע"ג דיו אלא אפי' בדיו ע"ג סיקרא נמי לא, ואפי' בדיו ע"ג רוק אע"ג דרוק ודאי לא הוי כתב אפ"ה לא מהני בשטרות, ואע"ג דלענין שבת הוי כתב בכה"ג מ"מ לענין שטרות פסול החתימה משום דאי"א לקיים חתימתן וכמ"ש בתוס' בשם הירושלמי. שם

סימן מט

א) מי שאינו כהן אסור לחתום א"ע כהן לכינוי וסימן. סעיף ז

ב) לרשעים אין נזקקים לעשות הרשאה וכמ"ש התוס'. שם

סימן נא

א) טעם הפלוגתא של הרמב"ם עם הריב"ש אם מהימן לומר פרעתי נגד שטר בעד אחד, דכיון דבשטר גמור א"ג לומר פרעתי כ"א מכח הצטרפות שני הטעמים דד"ת הוי כנחקרה עדותן בב"ד, וטעם דשטרך בידי מאי בעי, ולכן הריב"ש לשיטתו דבשטר בעד אחד לא אמרינן דנחקרה בב"ד ממילא יחסר טעם אחד ולא נשאר כ"א טעם דשטרך בידי וטעם זה לחוד אין מספיק, משו"ה נאמן לומר פרעתי סעיף ז

ב) יבורר דדוקא ע"י הצטרפות שני הטעמים הוא דא"ג לומר פרעתי. שם

ג) השגה על הסמ"ע דכתב דלמחבר שפוסק כר' אליעזר דעדי מסירה כרתי גם בשאר שטרות, דמהני נמי עדי חתימה, והוכחתי דלמאן דפוסק כר"א בשאר שטרות מוכרחים לומר דעדי חתימה פסולים. סעיף ז

סימן נב

א) שטר שיש בו ריבית כשר השטר ודלא כהגי"ת שפוסל השטר משום שהעדים הם פסולים, דזה אינו דהעדים אינם נפסלים דאי אפשר לפסול השטר משום חתימת העדים דשמא יחזיר המלוה אח"כ את הריבית ונמצא דלא היה בזה פסיקה של איסור כלל וא"א לפסול השטר מספיקא. סעיף א

ב) ישוב על קושית השג"א למה מיפטר המלוה והערב מפני שיש בהם קום עשה והא אין עשה דוחה תרי לאוי. שם

ב) הוכחה דעדים אינם פסולים אלא מהחתימה ואילך אבל החתימה גופא עדיין כשירה היתה וכהקצוה"ח. שם

ד) היכי דנכלל הקרן עם ריבית דרבנן כשר דבדרבנן לא גזרו קרן אטו ריבית וכהגיד"ת, שם

סימן נד

א) אם המלוה אינו מחזיר השטר מפני שהוא בציר אחרת בכה"ג כותבין שובר. הכי הוא דעת התוס' דלא כהמחבר. סעיף ג

ב) שובר מוקדם כשר, ישוב על דברי התומים, שם

סימן נה

א) יבורר דבר דלאו בידו כלל כמו משחק בקוביא אי השיב אסמכתא, ישוב קושית התוס' שכתב דטעות סופו ברש"י. סעיף א

ב) אם האונס לא היה כ"א ביום האחרון חשיב נמי אונס ודלא כהאגודה דסובר דבכה"ג לא חשיב אונס. שם

סימן נו

א) נאמנות השליש לכו"ע לאו מטעם מינו הוא, אלא מטעם דהימני ע"ז וגם שיטת רש"י כן הוא והא דזכר רש"י טעם מינו משום צורך אחר הוא. סעיף א

סימן נט

א) גם היכי דאיכא חזקה המסייע לברי לא אמרי' ברי עדיף להוציא ממון, ואפי' רוב דעדיף מחזקה כי מסייע לבדי נמי לא אמרינן ברי עדיף ודלא כהקצוה"ח שהוכיח מסוגיא דכתובות דאמרי' דברי דאשה עדיף משום דאיכא חזקה דגומא דמסייע לה. דהתם שאני דהבעל ודאי מחויב לה מקודם הכתובה וא"כ גם חזקת חיוב מסייע נמי לאשה, אבל חזקת הגוף לחודה לא אלימא להוציא ממון אפי' בהצטרפות הברי. סעיף א

סימן ס

א) הא דלא מהני החיוב בדבר שאינו קצוב היינו כשההתחייבות בא מרצונו בזה אמרי' דלא גמר ומקני, משא"כ במתחייב לפצות היזיקו שגרם לו כמו במוכר שדה גזלה וטרפות מן הלוקח שבאמת בא ההיזק ללוקח מסבת המוכר, בכה"ג גמר ומקנה אפי' באינו קצוב. סעיף ב

ב) בדבר ששומתו ידוע ומצוי להיות תמיד בשוה מיקרי דבר קצוב. שם

ג) היכי שמקנה דבר שאינו קצוב עם דבר וקצוב מיגו דמהני הקנין לדבר הקצוב מהני נמי לדבר שא"ק. שם

ד) היכי שהמקנה רוצה לקנות מהקונה מקנה נמי לו דבר שאינו קצוב דאגב דבעי לקנות מקנה ג"כ. שם

ח) לבנו ולאשתו מקנה גם דבר שאינו קצוב. שם

ו) מזונות לשנים ידועות כיון דאיכא קצבה בשנים מיקרי דבר קצוב וכהש"ך. שם

ז) ביאור דברי הראשונים בדין דשטרי פסיקתא אי ניתנו לכתוב וכמה חילוקי דינים. סעיף ג

ח) מקבל לזון לחבירו, והמקבל מבקש מעות דוקא אם יוכל הלה לתת מזונות או מחויב דוקא במעות, חילוק בין יש למקבל מזונות ממקום אחר או לא, וגם חילוק אם מקבל לזון לאדם אחר או לבתו. שם

ט) אם מחויב לתת מזונות שלמים כאחד מבני ביתו או בפחות שבמזונות. שם

סימן סא

א) עובדא בא לידי באחד שהתחייב לשלם חובו למלוה בזמן מוגבל ועבר הזמן ולא שילם ותובע המלוה לשלם בצד ההפסד שהי' יכול להרויח אם המעות הי' בידו בזמנו, והעליתי דפטור, והובא תשובת הרשב"א שגם בהתחייב כן בשטר לשלם בעד ההפסד דפטור מטעם דהוי אסמכתא וכ"ש בלא התחייב לשלם כבנ"ד, ואם כי הד"מ ושעה"מ הקשו על הרשב"א דמ"ש מאם אוביר ולא אעביד דחייב, והעליתי דבכה"ג דומה למבטל כיסו של חבירו דפטור מטעם דאין ההיזק ודאי דמי יימר דאיכא רווחא, ולא דמי להוביר שדה דהריוח הוי ודאי והוי כמאבד בידים. סעיף ד

ב) שביעית אינו נוהג בכרם רבעי והוכחתי שגם הרמב"ם סובר כן, והקושיא מסוגיא דצנועין יישבתי. סעיף ה

ג) דבר שאין לו קצבה למטה למעלה יש קצבה חשיב דבר הקצוב. שם

ד) כל היכי דמטא הנאה להמתחייב מהני הקנין בדבר שא"ק נמי. סעיף ז

סימן סב

א) אשה הנשאת ונותנת בתוך הבית נאמנת במינו והכי הוא דעת התוס' והרמ"ה ודלא כהש"ך שהוכיח כהתוס' להיפך. סעיף א

ב) נגד חזקה דתח"י אדם הוא שלו אינו נאמן במינו להוציא ואע"ג דמיגו במקום חזקה הוה בעיא דלא אפשיטא מ"מ אין החזקות שוות זל"ז. שם

ג) אחד מן השותפין שמצא מציאה הוה לאמצע, ואחין שהן שותפים בתפוסת הבית אם מצא אחד מציאה הוה לעצמו. שם

סימן סג

א) הנתיבות מביא ראיה להסמ"ש שדוקא היכי דאיכא לספוקי בגוף ההלואה חיישינן לזיופא אבל במקום דודאי לוה כיון דאיכא חזקת הלואה לא מקלקלינן משום האי חששא, והביא ראיה מכתובות דל"ו דקאמרי לדידן תבצתנהו מאיסורא ולא קאמר האי חששא כ"א לגבי קנס ולמה לא קאמר נסי לענין כתובה, ודחיתי זה. סעיף א

ב) הבאתי שיטת רש"י דמשו"ה אין לה קנס משום דבחזקת בעילה היא ושיטת הרמב"ם משום דקדשה היא ואין קנס לקדשה. שם ג) הובא דברי הנח"י לדחות הנתיבות דהתם שאני דאשה טוצנת ברי והוה ברי ושמא בצירוף חזקת חיוב דהוה כא"י אם פרעתיך והשגתי עליו בזה. שם

ד) הובא דברי התורי"ד דספק בכתובה הוה כא"י אם פרעתיך כיון דשטר כתובה לפנינו יש בזה חזקת חיוב, ושיטת הרמב"ם דכיון דלדברי הבעל לא נתחייב כתובה מעולם הוי כא"י אם נתחייבתי וגם הובא דברי הבעה"ת דבא"י אם פרעתיך אינו חייב כ"א במקום דהו"ל למידע והרמב"ם חולק ע"ז. שם

סימן סה

א) מי שאומר שעבר שעל דברי חכמים נמי אינו נאמן דבכה"ג נמי אין אדם משים עצמו רשע וכהסמ"ע. סעיף א

ב) אין משים עצמו רשע לא שייך אלא כשהאומר יודע שעשה איסור בזה משא"כ אם סבור שלא עשה איסור לא שייך אין אדם משים עצמו רשע וכן באומר ששגג בזה לא שייך אאמע"ר. שם

ג) סברא דנפל איתרא לא אמרינן כ"א במקום שאנו דנין על עצם כשרות השטר, כשר או פסול הוא, וכגון בחשש מוקדם וכדומה אבל היכי שעצם השטר ודאי כשר, אלא דחיישינן לפרעון, בזה לא שייך לומר דהנפילה מוכיח שודאי נפרע, סעיף ו

ד) ביאור דברי הרא"ש דמשו"ה גבי מצא בחפיסה לא אמרינן דאיתרע בנפילה, משום שע"י הסימן מתברר דממלוה נפל. שם

ה) היכי שהוחזק כפרן על אותו ממון גופא דמעיקרא אמר דפרע ואתו עדים דלא פרעו, בזה אמרי' דהוחזק כפרן לא מהימן, אבל אם על ממון זה לא הוחזק כפרן ורק שבפעם אחרת על תביעה אחרת הוחזק כפרן, לא אמרינן דלא פרעתי תו לשום תביעה בעולם. שם

א) חדוש הדין של התוס' דהיכי דנפל לא אמרי' דהוחזק כפרן, קושית קצוה"ח ע"ז מכלתי' דר' שבתאי, וגם למה השמיט הרמב"ם מלהזכיר האי חדושא שמוכרח בש"ס, ישוב על כל זה. שם ז) בכל מקום דחיישינן לשאלה, לאו דוקא לשאלה אלא הוה"ד לגניבה ואבידת ומכירה נמי חיישינן ודלא כהנו"ב שהשיג ע"ז. סעיף ט

ה) פסק הרמב"ם במצא שטר כתובה אעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר ותמהו כולם שזה נגד הש"ס ב"מ דבכה"ג יחזיר, ביארתי כוונת הרמב"ם. סעיף יב

ט) קושית הש"ך על הרמב"ם דלא מחלק בין אחד אדוק בטופס ואחד בתורף לשנים אדוקים בטופס ותורף שנה נגד הסוגיא דב"מ, העליתי דמש"ס מוכח כהרשב"ם. סעיף טו

סימן סו

א) המוצא שטרות לאחר שנתייאשו הבעלים זכת המוציא אפי' בגוף החוב, אע"ג שהמעות אינם ברשותו של בעל השטר אפ"ה מהני היאוש דידי', דיאוש מהני אפי' לדבר שאינו ברשותו נמי וכהקצוה"ח, ומה שטצן הנתיבות דנהי דהאובד יכול להתייאש אבל אכתי המוצא איך יכול לקנות דבר שאינו ברשותו, לאו טענה הוא דמה שאין הקונה יכול לזכות בכה"ג הוה העיקר מצד חסרון המקנה לפי שהמקנה לא יכול להקנות, אבל בכה"ג שמצד המקנה אין חסרן ממילא גם הקונה יכול לקנות, אלא דאפ"ה אינו זוכה המוצא מטעם אחר. משום דהלוה קדים לזכות, ומה שטען הקצוה"ח דהלוה לא זכה משום דבאיסורא אתי לידו וכבר נתחייב ע"ז בהשבתה, לאו כלום הוא, דלא שייך זה כ"א במצא חפץ של חבירו דמחויב בהשבת גוף החפץ, אבל בלוה שלוה מעות לא שייך זה, דרק חיוב הגוף יש עליו לשלם, אבל אין מחויב להשיב מעות הללו ממש, ולכן נהי דיאוש מהני לחוב אבל הלוה עדים לזכות בהן. סעיף א

ב) למאן, דסובר דבעי' בשטר כתיבה ומסירה, לדידי' הוה מכירת שטרות דאורייתא דהא בעה"ע כתב דכל היכי דכתב ומסר הוה כמאן דתפס, וזה מהני אפי' לדבר שאינו ברשותו וממילא הוה דאורייתא, כיון דחסרון שאינו ברשותו אין בזה וזהו חידוש גדול. שם

ג) בכסף יכול לקנות שטרות בלא כתיבה ומסירה וכשי' רבינו ירוחם, והא דמצריכין לכתיבה ומסירה היינו דוקא במתינה. שם

ד) במקדיש שט"ח לעניים א"צ כו"ם, דאמירתו לחוד הוה ככו"מ, ומה שהרעישו ע"ז האחרונים ממ"ש הרמ"א ביו"ד דמקדיש שט"ח גמי צריך כו"מ, לק"מ דאמירה לגבוה אינו כ"א מטעם נדר ואין החיוב מטעם קנין, ובמקום שאי"א לכופו לקיים נדרו כגון כשמת המקדיש אין הקנין כלום, ובכה"ג איצטריך כו"מ, ובהא הוא דמיירי הרמ"א, ודלא כקצוה"ח דבהקדש לא מהני גם כו"מ. שם

ה) המוכר שט"ח במסירה לחוד קונה מיהא למי שפרע ודלא כקצוה"ת שהוכיח להיפך מדברי ההג"א שכ' באם מכר השט"ח בכתיבה לית בו משום ריבית אפי' אם מכרו בפחות מדמיו ואי נימא דבמסירה לחוד איכא מי שפרע א"כ למה מצריך כתיבה והא כיון דמחויב מי שפרע לית בו משום ריבית כרש"י ותוס' ב"מ ס"ב, ובאמת לא סוג האיסור ולא הסתלקות האיסור דמיא לההיא דב"מ כמבואר בפנים. שם ו אם מקבל המוכר אחריות הוי ריבית גמור ודלא כהנ"מ דכל שנעשה דרך מכירה לית בו שום ריבית. שם

ז) במקום שהמקח בטל אינו על המעות כ"א שו"ח כהסמ"ע ודלא כהש"ך שהוכיח מעובדא דפרדיסי וגם מהכיר בה שאינה שלו דהמעות הוי הלואה. שם

ח) הזוכה בשטר הפקר שחבירו הפקיר השטר אינו קונה את המלוה כיון שאין דעת אחרת מקנה וכהמחבר. ומה שהקשה הש"ך דתיפוק דבלא"ה לא קנה כיון שהלוקח קדם לזכות כדמוכח גבי משכנו של גר, לק"מ דמשכון שאני משטר, ובשטר יכול לזכות, ועוד דלא דמי דפקר מדעת להיכי דמת הגר דההפקר בא ממילא. שם

ט) יבאר אי פרעון גופא הוי מחילה. סעיף ט

י) במקום שאינו יכול לגבות ע"י השטר לא נקרא השטר שעבוד קרקעות. סעיף יא

יא) אם מכר השטר במסירה לחוד ונפסד החוב לא מצי הלוקח לחזור דהמוכר יכול לומר קים לי כהני רבוותא דבמסירה לחוד נקנה השטר, וקושית השעה"מ דהא כיון דס"ס אין הלוקח יכול לגבות פי"ז אין מום במקח גדול מזה, דהא אפי, טרפה שאינה כ"א מצד מנהג מבטל המקח עיין בפנים מ"ש. סעיף יז

יב) יבאר אי מצי המוחזק לומר קים לי דנקנה במסירה לחוד, חילוק אי היכי דתפיס אי בעינן ידע ומחיל אלא, שם

יג) אם השטר נמכר לשני עדיו החתומים בו חיישינן לנגיעה ואם נמכר לאחד לא חיישי' לנגיעה דהעד השני לא ירצה לחתום בשביל טובה של זה וכהמחבר ומה שהק' הש"ך דא"כ כל השטר נכשר עפ"י ע"א לק"מ וכמ"ש בפנים. סעי' כא

יד) מה"ת אין חל המכירה על שטרות אפי' לאביי דסובר למפרע גובה ודלא כהתומים שהביא בשם תוס' דרק לרבא דסובר דמכאן ולהבא גובה אינו אלא דרבנן אבל לאביי חל המכירה מה"ת, דמעולם לא כתבו התוס' הכי, מיהו מ"ש הקצוה"ח דאביי דסובר למפרע גובה היינו כשגבאו לבסוף אבל הכא דמחל החוב ולא בא לידי גבייה גם לאביי לא למפרע גובה, זה אינו דמ"ש התוס' דגם לאביי בעינן שגבאו לבסוף היינו בהקדיש ניזק דאין מחויב המזיק לתת לו שור זה דוקא בעד נזקו ודמים הוא דחייב, משו"ה כ"ז שלא גבה לא נוכל לחשוב דהשור הוא שלו אבל הכא לא שייך זה. סעיף כא טו) אם הלוקה מחויב ללוה לא מצי תו למחול דהוי כגבוי וכתש"ך ודלא כתומים שדחה זה. שם

טז) ביאור הפלוגתא אם הלוקח מחויב להחזיר השטר כשמחלו המלוה ללוה. ואם הנייר של השטר בתורת משכון הוא. שם

יז) הקצוה"ח ביאר דברי מוהרי"ק דמשו"ה קטן שמחל אין מחילתו מחילה דה"ט משום דעל דבר שעשה שלא כהוגן לא תקינו רבנן שיהא מעשה קטן קיימין וזה אינו דאין בזה שום איסור במה שמוחל השטר כמ"ש בפנים שם

יח) כשמכר השטר לכותל זכה אפי' למ"ד מכירת שטרות דרבנן ודלא כמ"ד דכותי לא זכה, דאטו תקנתא לכותי ניקום ונעביד וכההיא דב"ק דצ"ו, דלא דמי להתם דהתקנה הוא רק מפני תקנת השבים וא"כ לא עקרו הדאורייתא ואי הוי עביד כהדא רייתא תבוא עליו ברכה אבל הכא אם לא ירצה בתקנה מיקרי עבריין ונמצא דעשו זה לתקנה קבועה ועקרו הדאוריתא, בכה"ג אפי' בכותי מועיל, כ"ה

יט) ביאור דברי הסוברים דאפי' בכתב משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך יכול למחול דאכתי מה"ת אין חל השעבוד לשני משום דאין ברירה והר"ן כתב דזה לא תליא בברירה דאין משעבד כ"א בזה אחר זה, ובס' תפ"י כתב דבזה אחר זה הוי דשלב"ל כמ"ש התוס' בכתובות ודחיתי דלא דמי. סעיף כו

כ) ישוב דברי הרמב"ם שכ' דמוכר במעמ"ש יכול למחול ואפ"ה פסק דאשה מתקדשת. סעיף כט

כא) כשמת הלוה ולא היה ופול הלוקח לגבות מהיתומים כ"א בשבועה כשמוחל אין מחויב לשלם דאכתי לא הפסיד מידי ללוקח דמצי א"ל מי יימר דמשתבעת, ודלא כהשעה"מ שכ' דגם בכה"ג חייב המוחל.

כב) המוחל מזיק ואינו גובה ממשעבדי, ודלא כמ"ש הש"ך דנזיקין יש לו קול דדחיתי זה. סעיף לב

כג) הבאתי שיטת הרי"ף דאין אונאה לשטרות אפי' מכר שוה אלף בדינר ולמד זה מב"מ דק"ח דאין אונאה לקרקעות אפי' ביתר מפלגא וכתבתי לפקפק דיש לחלק דלא דמי שטרות לקרקעות משום דקרקע שוה כל מה שנותן ונמצא דלא נתאנה כלל אבל בשטרות דלא שייך טעם זה יש ביטול מקח ואפ' בקרקצ נמי באונאת מוכר הוא דאמרי' דגם בטול מקח אין להם אבל באונאת לוקח לא אמרי' הכי. סעיף לח

כד) הובא דברי האחרונים דלדידן דמקדשין בשעת ח חיפה לא מהני הסילוק, דקודם אירוסין ולאחר נשואין לא מהני, והשגתי צ-ז והעליתי דהיכי דבאו בבת אחת מהני. שם

סימן סז

א) בשביעית ליכא אפקעתא דמלכא שתשמט מעצמו, אלא שמצוה על המלוה לשמט וכ"ז שלא שמט המלוה מחויב הלוה לשלם אלא שיוכל לתבוע למלוה בדין שישמטנו ואי לא בעי למיעבד הכי כופין אותו ע"ז וכשיטת היראים. סעיף א

ב) המלוה לעשר שנים אין שביעית משמטת ולא דמי זה לע"מ שלא תשמיטני שביעית כפי שהקשה הקצ"ה"ח. סעיף י

ג) אם המלוה תפס בעצמו מטלטלין שלא נתנו לו הלוה בתורת משכון שביעית משמטת דבעינן קנין במשכון לענין שמיטה, ותפס לחוד אין מועיל מ"א שלא יצבור בלא יגוש, אבל כלום תקנה הוא לזה אחרי שהחוב כבר נפקע ודלא כהג"ת, סעיף יב

ד) לשיטת רש"י דמשו"ה אין כותבין פרוזבול כ"א על הקרקע משום דהלואה דשכיחא הוא א"כ גם כשעתה אין לו קרקע ורק בשעת הלואה היה לו נמי סגי, והוכחתי דשני הטעמים צריכי. סעיף כב

ה) ישוב על רש"י שפי' בגיטין דאין שביעית משמטת חוב של אביהן המת הא בלא"ה חוב כזה אינו משמט מקרא דכל משה ידו פרט ליורש. סעיף כח

ו) ביאור החילוקים שבין הטור והרמב"ם בדין דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ונאבד. סעיף לג

ז) ישוב על קושית הסמ"ע דכשאומר תנאי היה שלא תשמיטני שביעית למה אינו נאמן בלא מיגו מוכח חזקא דלא שביק היתירא והעליתי דגם תנאי נמי איסורא הוא דעבדי וא"כ אכתי אכיל איסורא וצדדתי לומר דאפ' במיגו לא הו"ל להימני' ע"ז משום דאין משים עצמו רשע, רק משום דבממון משים עצמו רשע. שם

ח) אפי' בשביעית דאורייתא סני כשיאמר לו משמט אני בשפה רפה אע"ג דזה חוי מקולי שביעית. שם

סימן סח

א) הוכחה דרש"י סובר כשיטת המרדכי דעכו"ם כשרים מה"ת לעדות אם מוחזקין לאנשי אמת ובגיטין הוא דפסילי משום שאינם בתורת גיטין. סעיף א

ב) הא דאמרינן דכל מי שאינו בתורת גיטין אינו יכול להיות עד גם בממון אמרי כן דכל מי שאינו בתורת שטר כגון עכו"ם דלא מהני בהו שטרי, שאינם יכולים להיות עד, שם

ג) בעכו"ם לא מהני שמר ודלא כס"ש בתשו' מח"ר דהתוס' בקדושין לא כתבו הכי כ"א לס"ד דמקשה, שם

סימן סט

א) גם אם טוען טענת שמא. אמת כי זו היא חתימתי, אבל שמא לא חתמתי על הודאת הלואה אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה ומצאה זה וכתב עלי' נמי אין לגבות תו בשטר הזה, ומ"ש הרמ"א דלא מהני טענה זאת כ"א כשטוען בברי דלא חתמתי לשם הלואה הרמב"ם והמחבר פליגי עלה, ואמנם הרמ"א הביא זה בשעה"ת ובצה"ת לשיטתו דסובר דא"י אם פרעתיך אינו חייב כ"א במקום דהו"ל למידע, משו"ה כתב שפיר דלא מהני טענה זאת כ"א בברי אכן הפוסקים דסברי דא"י אם פרעתיך חייב אפי' במקום דלא הו"ל למידע סברי גם בזה דאפי' בשמא נמי, סעיף א

ב) ביאור שיטת בעה"ת דגם בא"י אם פרעתיך פטור היכי דלאי הו"ל למידע. שם

ג) הרוב וברי לא מהני להוציא ממון אבל ברי וחזקת הגוף מהני אע"ג דרוב עדיף מחזקה היינו משארי חזקות אבל חזקת הגוף עדיף גם מרוב, דהא בכל חזקת הגוף איכא רוב נגדו, דנתלה המקרה ברוב השנים שעבר עד עתה משנתלה המקרה בזמן האחרון אע"כ דחזקת הגוף עדיף מרוב. שם

ד) ראיה מב"מ דטוען פרעתי נגד כת"י מהימן. שם

סימן ע

א) אסור להלוות גם בכת"י ובצינן דוקא שטר מעליא כהרשד"ם ותמי' שלא נהנו כן גם כן אנשי מעשה. סעיף א

ב) גם בעדים אינו רשאי להלוות כ"א בשטר דוקא. שם

ג) על מלוה הכתובה בתורה כגון נזקין אינו נאמן לומר פרעתי כמו על מעב"ד כהרמ"ע. שם

ד) אם התנה אל תפרעני אלא בפני פו"פ אין הלוה מצי לעכב הפרעון עד עד שיבואו בו"פ ודלא כהקצוה"ח דסובר דמצי לעכב בשום דהוי כתוך זמנו, וזה אינו דהתנאי הא לא הותנה לטובת הלוה משו"ה א"י לעכב. שם

סימן עא

א) הלוה שנתן למלוה נאמנות כבי תלתא ואתו אח"כ ארבעה שפרעו, השלשה שכנגד הנאמנות הם פסולים ולא נשאר כ"א ע"א דכשר ואינו מחיוב כ"א שבועה כרה"ג סעיף א

ב) היכי דפטר לבע"ד משבועה דחתם הוי משום פטור ומחילה לא בעי קנין, אבל היכי דנתן לו נאמנות דהתם הוי משום חיוב והשתעבדות ובעי קנין. סעיף יז

ג) ישוב על קושית החכ"צ על הש"ך שכתב דאנן סהדי שלא פרעו דלא יאמין למלוה והא תלמוד ערוך הוא דלוה מאמין למלוה דכתיב בו חומת ישרים תנחם. שם

ד) ישוב על קושית הסמ"ע דמשו"ה לא מהני הנאמנות לגבי יורשים משום דלא הימני' אלא לדידי' דאינו מעיז כנגדו וקשה ע"ז מפוגמת כתובה דאינה מעיזה ואפ"ה נתן לה נאמנות. שם

סימן עב

א) אם הלוה לחבירו על משכון סתם ולא התנה ע"מ שיוכל להשתמש עם המשכון אז רשאי המלוה להשתמש בו ואין בזה אפי' אבק ריבית כיון דמתחלה לא אדעתא דהכי הלוה ולבסוף אין מרחיב לו זמן כל דהוא בשביל ההשתמשות נמצא דאין בזה אגר נטר ואף שלמלוה יש הנאה מ"מ כיון דאין זה אגר נטר שרי, ועוד דבעי' דהמלוה יהנה מחסרון של לוה וכיון שאין הלוה חסר ליכא איסורא, ואפי' בחצר דקיימא לאגרא נמי ליכא איסורא, דכיון שהשכין החצר הרי לא יוכלו שוב להשכירו ונמצא דלא מחסרו, אם לא כשהלוהו מתחלה על משכון זה אדעתא דלדור בו דאז אסור. סעיף א

ב) יסוד חיובו דר' יצחק דקונה משכון, ולשיטת התוס' דבאונסין אינו חייב, החיוב בזה הוה מקום קנין, ולא מטעם שמירה משום דהוה שומר שכר, והא דאינו חייב באונסין משום דאין כל הנאה שלו ע"ש. סעיף ב

ג) הבאתי מחלוקת רש"י ותוס' אי מקדשה במחילת מעות המלוה מקודשת ולשי' התוס' בכה"ג מקודשת, ורש"י סובר שדוקא בהנאת מחילה מקודשת אבל במחילת המלוה אינה מקודשת. שם

ד) ביאור מהו פרוטה דרב יוסף אם ההנאה דשעת הלואה כהרשב"א או הנאה דשיטוח וניעור כהרא"ש, והוכחתי דלכו"ע הנאה דשעת הלואה לחוד כיון דלא שכיח שיתרמי עניא ברגע זו גופא ובדבר דלא שכיח כזו גם רב יוסף עצמו סובר דלא חשיב שומר שכר, והנאה דשיטוח וניעור לחוד נמי לא מהניא, דקציצת השכירות בעינן שיהא בשעת קבלת השמירה ואם לא קצב לו בשעת מעשה אע"ג שאח"כ נתן לו שכירות לא חשיב ש"ש כיון דלא אדעתא דהכי ירד. שם

ה) הובא דברי המוהרש"ל דהלכה כרבה מההיא דחולין דמכסין בעפר ציר הנדחת, ודחיתי ראיה זאת. שם

ו) אין איסור למלוה ליטול שכר מן הלוה בעד זה שמחזיר לו המשכון ודלא כהקצוה"ח ונה"מ שהוכיחו מתוס' דקדושין ד"ח דכתבו דכשמברכו הלוה הוי ריבית דברים וא"כ כ"ש כשנותן מתנה. ודחיתי ראיה זאת, וגם ראיית הנתיבות מהך דב"מ דאפי' במשכנתא בנכייתא אם חוזר ומשכיר ללוה אסור, נמי לאו ראי' הוא. סעיף ג

ז) אם נתן דבר לשומר שכר לשמור וחזר הש"ש והפקידו ביד הבע"ד ונגנב אצלו לכו"ע חייב השומר שכר, ובפשיעה פטור נמי הבע"ד, ודלא כהש"ך שסובר דבפשיעה חייב הבע"ד, דאי"א לומר כן, דהא הוה שמירה בבעלים דהא מוטל חיוב על הש"ש לשמור מגניבה, ומה שתי' הנתיבות כיון דגוף החפץ א"צ להיות יושב ומשמר ורק חיוב ממון יש עליו אין זה בב לים, תי' זה אינו, דהא גם הרבה טרחות הגוף מוטלים על ש"ש יותר מבשו"ח, והבאתי ראיה מהט"ז לקמן רצ"א, גם מה שתי' בנתיבות דמשו"ה לא הוה בבעלים משום דשומר אינו בעלים של החפץ וכמו באשה ששאלה ואח"כ נשאת, גם תי' זה אינו. שם

ה) השואל ספר מחבירו לא הוה שואל כיון דהמשאיל מיתהני פרוטה דרב יוסף אפי' להרא"ש ודלא כמו שהוכיחו דהרא"ש חולק ע"ז מדמחייב לשאול אתרוג באונסין, דראי' זאת ע"ש בפנים: שם

ט) גבאי צדקה הוי כשומר שכר, ודלא כהתומים ונתיבות שהוכיחו מההיא דלשמור הזרעים דאינו אלא שומר חנם משום דלא שייך גבי' טעם פרוטה דרב יוסף כיון שאין מוטל עליו חיוב מ"ע לחיות ובאי ע"ש. סעיף ה

י) המלוה על המשכון ומת אף בנו נעשה שומר שכר ודלא כהרש"ל שחולק, סעיף ו

יא) מחויב שבועה ואיל"מ כשיש לו עד מסייע אינו פוטרו משבועה וחייב לשלם, דבכה"ג מיקרי עיקרו ממון וע"ש בטנים כמה חלוקים בזה. סעיף טו

יב) אע"ג דבשבועת השומרים באה על הספק נמי אפ"ה אם טוען המפקיד ברי כ"ש דמשביעין את השומר ודלא כהנ"י שהבין בכוונת הריטב"א דדוקא על טענת שמא מחויב השומר שבועה ולא על טענת ברי. שם

יג) יבואר הכלל דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה וכמה פרטי דינים, סעיף כז

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה