אור ברסלב
חושן אהרן חלק א פסקי בעל הבתים

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

פסקי בעל הבתים

הלכות ערב

הלכות דיינים

א) דין שאין צריך עישוי וכפייה כל הדיינים כשרים מה"ת דזה נצרך לטעם דשליחותייהו עבדינן כ"א בדין דבעי לעישוי וכפייה וכתב"ח, וכ"ש בשאין הדיינים שולחים לקרוא מבעלי הדינים אלא שבאים מעצמם לדון דכשרים הדיוטות מה"ת, דבכה"ג לא שייך גם טעם הר"ן שאין להדיוטות להשתמש בכתרן של חכמים לקרות לבעלי הדין, וכ"ש בדיין מומחה אעפ"י שאינו סמוך, וגם הבעלי דין באים מעצמם, דיש בזה תרתי למעליותא, מומחה וגם קבלה של בעל דין דדינם דין מה"ת אפי' בזמן הזה. סעיף א

ב) קבלה לדייני הדיוטות מהני גם לענין דיני קנסות, ולקבלת עדות ולקיום שטרות, ולדון לכל הדברים שאינם שכיחים. ומ"ש השעה"מ דבדיני קנסות לא מהני קבלה משום דהוה כמרשיע את עצמו, דחיתי זה מכמה מקומות בש"ס, דמרשיע עצמו לא שייך כ"א כשהודה בעצם הקנס, ולא כשהיה יכול לפטור מצד אחר, והוא הרשיע עצמו, לא מיקרי מרשיע עצמו.

ג) לפי הנהוג כעת בכל ערי ישראל שרק הרב דמתא ידון וישפוט בכל דין ודין. א"צ קבלה מיוחדה לכל דין, אחרי שכבר נתקבל בהסכם העיר ע"ז, ודינו דין מה"ת, גם בדיני קנסות אפי' בזה"ז וגם יכול לקבל עדות. שם.

ד) מקל ורצועה אין חוב לב"ד כ"א כשהעם סרבנים, אבל בלא"ה אין זה חוב, ובזה מתורץ קושית הסמ"ע.שם.

ה) מתנות מיקרי חסרון כיס כמו מכר, ומשום דאי לאו דעביד לו ניחא נפשי' לא חוה יהיב לו מתנה, ואפי' למאן דפליג במס' מגילה ובב"מ ואין סובר הך סברא דמתנה כמכר, משום דלא פליג על עיקר הסברא דאי לאו דהו"ל הנאה לא יהיב מתנה דבזה כו"ע מודו ולא פליגי כ"א על הדין המוזכרים שם מטעמים דשייכי רק התם. סמ"ע סק"ג

ו) אש ובור אין דנין בזה"ז, הכי הוא דעת רש"י ודלא כהקצוה"ח שהוכיח מתוס' לפיכך. שם

ז) אע"ג דהיזק דשן ורגל דנין בזה"ז משום דכיון דדרך הלוכה בא ההיזק הוה שכיח, היינו דוקא כשהזיקה לפירות ולכלים, אבל כשהזיקה לאדם אין שכיח גם דרך הלוכה ואין דנין בזה"ז. סעיף ג'

ח) הוכחה דרש"י סובר דדנין גזילות בבבל, חילוק דבזמן המשנה במקום שהיו סמוכים הוצרך לטעם דנעילת דלת, אבל היכי דלא שייך נעילת דלת לא היו דנין כ"א המומחין, ובבבל או בזה"ז דליכא מומחין, בזה הוצרך לטעם דשליחותייהו, ודנין לכל דבר דשכיח ואית בו חסרון כיס, ובזה יתורץ מה שבסנהדרין קאמר טעם דנ"ד ובב"ק לטעם דשליחותייהו. שם

ט) חילוק דבר חדש דגם מאן דפליג וסובר דאין דנין גזילות בזה"ז היינו כשהגזלן כופר ונצרך לב"ד לברר אם גזל ממנו, אבל כשידוע לכל שגזל ואין נצרך כ"א לכופו שיחזיר בזה, גם ב"ד הדיוטות לא רק שרשאין אלא מחויבין להפרישו מאיסורא ולכסותו לתקן הלאו, ומ"ש התוס' סנהדרין דבזה"ז אין ב"ד כופים על קיום מ"ע אינו כ"א במ"ע דישיבת סוכה וכדומה דאין בזה תיקון הלאו, אבל השבת הגזילה שהיא באה לתקן הלאו גם בזה"ז כופין, ובזה מיושב קושית התוס' מהא דמצינו כ"פ דדנין דיני גזילות בחו"ל. שם י) הא דאין דנין שבח גזילות, היינו שבח שהגזילה נשבח אבל מה שהגזילה השביחה לדבר אחר, וכגון דחרש לשדהו ע"י שוורים גזולים דנין, וא"ש בעובדא דגזל אפדנא דתורי כרב בהו כרבי וחייבו, משום דהתם בשבח שע"י גזילה הושבת הקרקע. שם

יא) למאי דקיי"ל חייבי מלקיות שוגגין חייבין בתשלומין, א"כ בזה"ז דליכא מלקות במציאות לא עדיפי מחייבי שוגגין, ובזה מתורץ קושית הנתיבות למה עדים שהעידו שקר וחוזמו והוציאו ממון על פיהם מחויבים מדינא דגרמי, והא בני מלקות נינהו משום לא תענה וא"כ יפטרו על היזק דגרמי מטעם קלב"מ. סעיף ד',

יב) הא דאמרי' דהיכי דלא באו כאחת חיוב דמיתה ודממון לא אמרי' קלב"מ, היינו דוקא היכי שחיוב הממון קדים למיתה, משא"כ אם חיוב דמיתה או דמלקות קדים לחיוב דממון אמרי' קלב"מ, מיהו היינו דוקא כששתי החיובים באו בשביל פעולה אחת, אבל אם המיתה בא בשביל פעולה אחת, והממון בשביל פעולה אחרת, אפי' אם חיוב המיתה קדים נמי ל"א קלב"מ, ובזה מתורץ קושית הרשב"א מההיא דהצית בגופו של עבד, שם

יג) גם בזמן הזה אמרי' מודה ומיפטר בקנס וכהש"ך ביו"ד. סעיף ה'

יד) הובא דברי הקצוה"ח שדחה ראיית הש"ך מעובדא דר"ג משום דהתם לא מהני הודאת ר"ג משום דחב לאחרים שאסרו בשפחה, השנה ע"ז, דלא אסרו כלל בשפחה דהא שי' התוס' דמעוכב ג"ש מותר בשפחה, ואפי' לשי' רש"י לא נוכל לחשוב זה לחוב לפני עבד כשר כטבי שהיה חזרן במצוות. שם

סימן ג

א) הרמב"ם והמחבר פוסקים כרב אחא דמה"ת מותר אפי' הדיוט לדון יחידי ושמואל דאמר שנים שדנו אין דיניחם דין היינו דוקא בגמיר, אבל הדיוט ממש גם שמואל מודה דאפי' בדיעבד אין דינו דין, והיינו דפסקו הרמב"ם והמחבר דשנים שדנו אין דיניהם דין, דהיינו בהדיוט ממש וכשמואל דסובר הכי סעיף א'

ב) יחיד מומחה מותר לדון יחידי אפי' בזה"ז אע"ג דלענין כמה דברים אין לנו השתא דין מומחה, מ"מ לענין דיינים שליחותייהו דקמאי עבדינן והיינו דמצרכינן לטעם דשליחותייהו אפי' לרב אחא. שם

ג) בספיקו של קצוה"ח אי מחני הודאה לפני יחיד מומחה לענין מודה מקצת, וביארתי דמתני ודחיתי ראיותיו שמוכיח להיפך. סעיף ב'

ד) מ"ש הקצוה"ח דהאידנא אין רשאי לדון יחידי אפי' בקבלו עליהם, דכיון דאיתא בחזרה לא חל הדין כלל, ודחיתי דחזרה לא מהני כ"א קודם שנגמר הדין, אבל לאחר שפסק הדין א"ז שוב לחזור. סעיף ג'

סימן ד

א) הא דקיי"ל כר"נ דעביד אינש דינא לנפשי' אפי' במקום דליכא פסידא. היינו דוקא דעיקר התביעה הוא בדבר שיש לו פסידא, ורק דאדאזיל לבי דינא ליכא פסידא, משא"כ אם עיקר הסכסוך הוא של דבר שאין לו פסידא, כגון שנכנס חבירו לחצירו שלא ברשות וכדומה. לכו"ע לא עביד דינא לנפשיה ואין לו רשות להוציאו בלא ב"ד. סעיף א'

ב) ג' מדריגות יש בדין עשיית דין לעצמו, חוב הבא בהלואה אסור למשכן בעצמו אפי' ברשות ב"ד, וחוב הבא מכח גזילה ושכירות רשאי גם בעצמו למשכן, אבל ברשות ב"ד ואינו רשאי למיעבד דינא לנפשי' ובחמץ מבורר שגזל או שרוצה לגזול רשאי למיעבד גם דינא לנפשי'. שם

ג) חוטף משכון פסול רק לעדות אבל לשבועה כשר דכיון דמורי היתר דתופסו בשביל. חוב לא מיפסל בהכי משבועה, ודלא כהסמ"ע דסובר דפסול גם לשבועה, וגם דלא כהש"ך דמכשירו גם לעדות. שם

ד) אין רשאי לחטוף משכון בעצמו אפי' היכי דהלה כופר החוב ודלא כשעה"מ. שם

ה) אפי' למ"ד פקדון חייב בהשבח אפ"ה רשאי לתפוס הפקדון עד שילך עמו לדין ורק לעכבו בידו בלא ב"ד, זה אינו רשאי, שם

סימן ה

א) בשעת הדחק מותר לדון לכתחלה בשבת ויו"ט, ואם כי הרמ"א לא הניח זה כמו שהגיה להתיר בקדושין אין ראיה מזה לאסור, ואכן דוקא להגיד פסק הדין או לקבל עדות, משא"כ קבלת הטענות אסור, משום דבזה הוי האיסור לבעלי דינים משום ממצוא חפצך, ואיסור זה לא הותר בשבת, ודוקא פסק הדין שרי, דלגבי דיינים לא שייך איסור דממצוא חפצך, דהא אצלם חפצי שמים הוא, כיון דמצוה הוא, והאיסור אינו כ"א משום גזירה דשמא יכתוב פסק הדין. ולא כסמ"צ דשמא יכתוב הטענות, והא דהותר בטענת בתולים לקבל בשבת, היינו משום דחתם הוי מצוה וחפצי שמים מיקרי. סעיף א

ב) סומא באחת מעיניו עדיף מלילה, והוכחתי כשיטת הרמב"ם דרבנן דפסלי תחלת הדין בלילה הוי נמי משום היקישא דחיבים לנגעים ואפ"ה בגמר דין שרי משום דכתיב ושפטו בכל עת, א"כ גלי קרא דמותר מיהא גמ"ד. שם

ג) כשמדליקין נרות בלילה שרי לדון, גם בתחלת דין בלילה וכהסמ"ע. שם

סימן ו

א) הא דאין ב"ד נזקקין כ"א לתביעה פרוטה. גם פרוטה ע"י צירוף מהני, וכן אם הפרוטה בא ממינים מחולקים, חצי פרוטה חטים וחצי שעורים מהני. סעיף א

ב) הא דחצי פרוטה לא מהני, שני הטעמים אמת, טעם דמחל, וטעם דחצ' שיעור ושניהם צריכים. שם

ג) שני שותפים שתבעו בעינן פרוטה לכל אחד. שם

ד) ישוב למה לא אמרי' בתבעו פירות שאינם שו"פ דיהא ב"ד נזקקין משום דשמא שוה פרוטה במדי. שם

סימן ז

א) מי שעיניו כהות פסול להיות דיין ודלא כהב"י סעיף א

ב) הדיין אינו מחויב לשלם בעד הדינים שעשה בקטנותו. שם

ג) תמוה על הטור שלמד מהא דיאשיהו שפסול לדון עד בן י"ח. שם ד) הא דאין עד נעשה דיין לא הוי הטעם משום דבעינן שיקיים המצוה דעמדו העדים לפני הדיינין. אלא הכוונה הוא שהדיינים צריכים להיות רק דיינים לחוד בלי השתתפות כל דהוא בעדות, וממילא דאפי' אם כבר הגיד את העדות לפני ב"ד אחר וקיים כבר מצוות ועמדו, או שרק שהוזמן להעיד, אפ"ה אין נעשה תו דיין ודלא כהתומים. סעיף ה

ה) דיינים שראו בשבת ויו"ט אסורים לדון ע"ז ראייתם וכהב"ה. שם

סימן ח

א) ביכול להציל ע"י דבר אחר גם לשליח ב"ד חייב אם חבלו. סעיף א

סימן ט

א) שוחד מחויב בהשבה, ומטעם דכיון דנתן לו שוחד על מנת שיפסוק לו הדין ודיין דמקבל אגרא הרי כל דיניו בטלים ונמצא דלא מהנהו מידי, או מטעם דהוי מחילה בטעות, סעיף א

ב) שוחד פחות מפרוטה אין מחויב בהשבה, שם

ג) אין חיוב על הבע"ד לחזור אחר הבע"ד ולשפוט אותו במקומו כמו שעשה שמואל, דדוקא שמואל לגודל מעלתו היה מוכרח לסבב בעריהם וכפי הטעם שמבואר בפנים. סעיף ד'

סימן י

א) האדם צריך לשאול מרבו כל פעם שצריך לפסוק, ואמי אם כבר בא לפניו דין זה ממש ובאותו פעם שאל את רבו אפ"ה בבוא לפניו זה הדין ממש עוד הפעם, מחויב לשאול גם הפעם מרבו, ואם לא שאל מרבו בפעם השני אף שרשע לא נוכל לקרוא אותו, אבל שוטה וגס רוח הוא דמיקרי ודאי כי שטות וגסות הוא מה שלא חזר לשאול מרבו הפעם נמי, משא"פ כשדין כזה ממש לא שאל מרבו. רק היה לו ידיעת סברת רבו ובא עכשיו לפניו דין חדש ומדמהו לאותו דין הידוע לו, זה גם רשע נמי הוא דמיקרי כשלא נמלך אם רבו. והיינו דאיכא בין הרמב"ם שמכנה אותו רשע להטור שהשמיט רשע ולא כתב כ"א דמי שאינו נמלך ה"ז שוטה וגס רוח. סעיף א

סימן יא

א) אם התובע טוען מחבירו והנתבע לא ירצה לילך עמו לדין עד שיגלה טענתו מצי לכוף לתובע ע"ז ודלא כבאר שבע דתובע מצי אמר לא מגלינא טענתי אלא בב"ד. סעיף א

ב) אם השליח ב"ד תבע לדין והבע"ד לא חשיב סדום לשליח ורק שלא בא לדין אין משמתין אותו כ"א עד לאחר התראה שלישית, אבל אם השיב לשליח ב"ד שלא יבוא משמתין אותו מיד. שם

ג) אם הזמינו בשם המומחה לבד מבלי הזכיר הב"ד שלו סגי בהכי ודלא כהמ"ל דצריך להזכיר גם שם הב"ד וכמי אמר פלוני המומחה עם בית דינו שולחים אותי להזמין אותך לדין, סעיף ג

ד) מ"ש בגטין דחזקה דשליח עושה שליחותו לא אמרינן לחומרא. היינו בדבר שאין ביד השליח לבדו לעשות ותלוי הוא כדעת אחרים, אבל דבר דתלוי בשליח לחודי' אמרי' חזקה זאת אפי' לחומרא והכנו"ב. שם

סימן יב

א) היכי שכבר נזקק הדיין לדין אסור שוב למנוע אפי' בסכנת נפשות יהרג ואל ימנע עצמו מן הדין, ואין זה דומה לכל הל"ת שבתורה דיעבור ואל יהרג, כיון דהתורה פירשה לא תגורו הוי כפרישה בהדיא שגם במקום סכנה אין לו לירא ולמנוע מזה. סעיף א

ב) אין רשאים לבקש צדדים ותחבולות אסורות שיכופו להבעל דין השני שיתפשר עמו אלא דמן התוס' דב"ק דמ"א לא משמע הכי. סעיף. ה

ג) אע"ג דמחילה א"צ קנין היינו היכי דלא נקיט שטרא אבל בתפיס שטרא בעינן לאלומי המחילה ע"י קנין או עד שיכתוב זה בכתב. סעיף ח

ד) אם הבע"ד נתנו משכון ביד המפשרים לבטחון על קיום הפסק, אפ"ה אין מחויב עי"ז לקיים הפשר, אבל לעכב המשכון גופא עד שיקיים הפסק זה רשאי באומר לו אל תחזור עד שאקיים. סעיף יט

ה) אם אומר אדם לחבירו אתן לך מתנה א' לו משכון לא קנה המתנה גופא אבל לעכב המשכון עד שיקיים זה לתת לו המתגה שהבטיחו רשאי. שם

סימן יג

א) לשיטת רש"י דכל זמן שלא כתבו שמות הדיינין יכולין הבע"ד לחזור, ממילא דגם יכולים להוסיף דיינים כ"ז שלא כתבו. וגריס בספרי ולפ"ז הריני מוסיף "דיינים" לשיטת שארי הפוסקים דמשטענו א"י שו"ב לחזור. גם להוסיף דיינים א"י לאחר הטענות, ובספרי גרסי לפ"ז הריני מוסיף "דיינים". סעיף ב

ב) בדיני ממונות לא בעינן בפניהם כלל. ורק קבלת הטענות הוא דבעינן דוקא לשמוע מפיהם, משום דמפיהם, למדו הב"ד להבין יותר עם מי הצדק, וע"ז הוא דכתיב יעמדו שני האנשים לפני ד', אבל בפסק דין לא בעינן בפניו ודלא כהקצוה"ח שהבין דבגמר דין בעינן דוקא שבעלי דינים יהיו עומדים בפני הדיינים ושלא בפניהם א"י לפסוק הדין. סעיף ו

ג) תלמידי חכמים שאינם חשודים למסור טענות שקר יכולים הב"ד לקבל טענותיהם גם בכתב ולא בעינן מפיהם ממש. שם

סימן יד

א) התובע מחבירו חוב הלואה או גזל או היזק, בזה הוה יד התובע על העליונה לכוף לנתבע שילך עמו לב"ד הגדול. בהלואה משום דעבד לוה למלוה, ובגזל והיזק משום דממון חבירו בא לידו באיסור. וכששניהם תובעין וא"ז, זה יאמר אתה חייב לי והשני יטעון להיפך אתה חייב לי שניהם יכולים לכוף זא"ז. והיינו ההיא דב"ק דקי"ב, ומיושב קושית התוס' ובתביעת שארי תביעות של שכירות ושותפות בזה לא אמרינן יד התובע על העליונה. סעיף א

ב) אם יש למלוה דרך לב"ד הגדול, אז גם הלוה מצי לכוף למלוה שילך עמו. שם

ג) דוקא על טענת לב"ד הגדול אזילנא יש למלוה הזכות לכוף ללוה, אבל בלא"ה המלוה צריך לחזר למקום הלוה. שם

סימן טו

א) צריך להקדים דין דת"ח בין כשבא בעצמו לדין בין שלח שלוחו, דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דכקטן כגדול, ואי"ל כיון דמצי מחיל על כבוד תורתו יעשה כזאת לא מצי דחי כיון דאי מחיל ליתא לעשה וכההיא דכתובות אי אמרה לא בעינא מי אית לעשה, דהתם הוי הכוונה דמלמדין אותה שתמחול, והכא לא שייך שמלמדין אותו שימחול כיון שיתבטל מלמודו עי"ז, ובשלח שלוחו ודאי דלא שייך לומר כן, דהשליח לא מצי למחול כבוד התורה של הת"ח סעיף א

ב) גם מ"פ דועמדו מבטל בת"ח אע"ג דהתם ליכא ביטול מלמודו. משום דמה שהת"ח ימחול הוי זה כמו שלא הי' בזה ת"ח ולא עבר על מ"ע, אבל אכתי מ"ע להשתדל לבוא לידי חיוב. שם

ג) ראיה מש"ס דגם בזה"ז יש דין ת"ח לענין קדימה. שם

ד) הא דמחויב הדיין להקדים גם לקרובו של חכם. היינו דוקא כשהחכם שלח לב"ד מכתב בקשה עבורו שבכה"ג הוי בזיון לחכם אם לא ימלא בקשתו אבל בלא"ה אין חיוב לכבד לקרובו של חכם מיהו החכם אינו רשאי לבקש זה, אלא שאם ביקש מחויב הדיין למלאת בקשתו, ובזה מתורץ דעת הרמב"ם והמחבר שלא הביאו לדין דקרובו. סעיף ב

ה) הכרעה שגם אם הנתבע ת"ח מקדמינן לדינו. שם

ו) לכהן אין מצוה להקדים, דאפי' למאן דסובר דמ"ע דוקדשתו הוא דאורייתא ולאו אסמכתא, אפ"ה אין מ"ע זו עדיפא ממ"ע דקטן כגדול, ואין עשה דוחה עשה. דדוקא עשה דכבוד תורה הוא דדחי משום דעדיפא וכמ"ש האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף, אבל במ"ע שוות אין עשה דוחה עשה, ועוד הוכחות דמ"ע דוקדשתו אינה כ"א אסמכתא ולכן א"י לדחות לב"ע מה"ת ואף כי מש"ס דנדרים מוכת דמקדמי לכהן, דחיתי שאין שום ראיה משם. שם

סימן יז

א) עדים שהעידו מיושב כשר בדיעבד וכשי' הרשב"א שהוכיח מירושלמי ודלא כע"ש דפוסל גם בדיעבד, ולגירסא דידן בירושלמי יש להכשיר גם לכתחלה, עכ"פ בדיעבד ודאי כשר. סעיף א

ב) מ"ע דועמדו הוה מ"ע גמורה מדאורייתא ודלא כהסמ"ע שכתב דאינה אלא אסמכתא דרבנן. ומרשב"א שהביא אין ראיה דלא כתב כ"א שאין זה לעכובא בדיעבד אבל לכתחלה מיהא מ"ע גמורה, שם

ג) מצוה דישיבת הדיינים לאו דוקא ישיבה ממש. אלא אפי' בשחייה נמי שרי, דהטעם הוא דבעי שיהא היכר בין הדיינין לעדים, ולכן כיוון דעדים עומדין והדיינין שוחין נמי איכא היכירא. שם

ד) מ"א דבע"ד ועדים בעמידה, בעינן עמידה זקופה ובשחייה לא מהני מדכתיב ועמדו בעי' עמידה גמורה שם

ה) מ"ע דקימה בפני ת"ה סגי גם בשחייה דלא כתיב התם ועמדו אלא והדרת וכל מה דעביד הידור סני. שם

ו) נטיה שלא בעינן דכל הדיינים יהיו בישיבה אלא אם גם אחד מהם יושב אע"ג דשנים האחרים עומדין סגי. אם

ז) דוקא דיינים שמקבלים עדות אחרים הוא דבעי' שיהיו יושבים משא"כ בדיינים שמקבלים עדות עצמן לא בעינן שיהיו יושבין וגם דיינין הדנין עפ"י ראיית עצמן כגון שראו ביום א"צ לזה, ובזה מיושב איך משכחת עד נעשה דיין הא דיינים בישיבה ועדים בעמידה. שם

ח) הא דאסור לדיין להיות כעורכי הדיינין היינו דוקא כשהדיין מסדר ולומד להבע"ד טענה מה שהבע"ד לא התעורר לזה מעצמו, אבל אם הבע"ד מעצמו נתעורר לטענה הזאת אלא שבא לשאול מהדיין אם טענה זו יפה היא ואפשר לזכות על ידה. מותר בזה ליעצו. סעיף ט

ט) בע"ד שמען פחות ואח"כ בא לב"ד ואמר שטען כן משום דטעה בדין מהימן ויכול לתבוע המותר. סעיף י"ב

סימן יח

א) לשיטת הסמ"ג דהטעם דמתחילין מן הצד משום שיש איסור בדבר לחלוק על הרב אפי' כשרואה שאין הדין עמו, לפ"ז גם בממון יש חיוב להתחיל מן הקטן דוקא ואינו רשאי להתחיל מן הגדול, דאם יתחילו מן הגדול לא יהיו רשאים שוב הקטנים להשמיע דעתם, וא"כ יצא משפט מעוקל ולשיטת הראשונים דאין איסור לחלוק על רב ואדרבה שהקטן מחויב להשמיע דעתו ולחלוק עליו אם אינו נראה בעיניו דברי הגדול רק שמתחילין מן הצד, מפני שחששו שמא מפני שהוא נכנע מן הגדול לא ירצה להשמיע דעתו, וכיון שאינה אלא חששא לא חשו לזה כ"א בדיני נפשות אבל בממון לא חשו לזה והדרינן לעיקר דין להתחיל מן הגדול כדי לכבדו, ומ"ע דכבוד תורה יש כאן. ודלא כמ"ש הרמ"א דטוב להתחיל מן הקטן אפי' בממון, ומשמע דחיוב אין בזה אלא עצה לכתחלה, ולמ"ש לשי' הסמ"ג חיוב יש בזה, ולאידך ראשונים אדרבה מצוה לפתוח מן הגדול. סעיף א

ב) היכי דיושבין בדין תרי דיינים דלא גמירי עם דיין דגמיר הולכין אחרי השנים דלא גמירי שהם הרוב. ואע"ג שהכרעה דלא גמירי לא חשיבה הכרעה דדעתם אין נחשב לכלום, היינו כשיושבים תלתא דלא גמירי לחוד, אבל כשאיכא בינייהו אחד מומחה, והרי שומעים גם דעת המוכחה שוב יש כח בדעתם לשקול הדבר אם דמי מילתא למלתא שם

ג) משו"ה הולכין בדיינים אחר הרוב אפי' למה דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב משום דהדיינים הפקיעו חזקת הממון. ובלא חזקה אזלי' בתר רובא. שם

ד) הובא שיטת הרמב"ם דגם מי שאמר אינו יודע נושאין ונותנין עמו ואם חזר שומעין לו, ודברי הראב"ד דחשיב כמאן דליתא ואין שומעין. שם

סימן יט

א) דוקא כשאומר אני מזכה וחביריי מחייבין הוא דאסור משום דמגרה שנאה על הדיין אבל כשאמר אני מחייב וחביריי מזכין אע"ג דאית בזה משום מגלה סוד ונקרא נא' הולך רכיל מגלה סוד אפ"ה שרי.

סימן כ

א) אחד שתבע לחבירו עפ"י עדים והוצרך לשלם בב"ד ואח"כ הביא הנתבע עדי הזמה דפטור מלהחזיר המעות דכבר זכה בהם מתורת הפקר וכמו בשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל המחזיק בו זוכה וכהשעה"מ. סעיף א

ב) אם גם הלוקה הודה שהעדים החתומים על השטר פסולים הם אינם נפסלים אל ידו לעדות אחרת, מיהוא אם בעדותו בא לפסול העדים מהימן דאפי' לוה בריבית מהימן לפוסלם, ואם נפסלים לעדות זו שבשטר מבואר בפנים כמה חילוקי דינים ע"ש. שם

סימן כב

א) תרתי לריעותא לא הוי כ"א בכה"ג שכתב הרמ"א דקיבל עליו קרוב או פסול להיות נאמן כתרי. דבעי' בזה שתי קבלות. להכשירו גם לאחד, ושוב להיות נאמן כתרי, אבל בקיבל עליו פסול דלא גמיר נמי, לא הוי כ"א חדא לריעותא, קבלת דיין פסול. סעיף א

ב) הא דרוצה פסול משום גזלן, היינו דוקא רועי צאן דאי אפשר לשומרם, אבל רועה בקר אינו פסול כ"א ברוצה בהמות שלו גופא ולא של אחרים. שם

ג) איש פלוני חייב ופלוני זכאי הוי גמר דין ודוקא חייב אתה תלין לא הוי גמ"ד. שם

ד) אפי' אם קבל בקנין לדון לפני דייני עכומ"ז יכול לחזור והקנין לא מהני משום דהוי מתנה עמשכ"ב. ואפי' קנין לא מהני ע"ז, ודלא כהסמ"ע דבקנין מהני אפי' במתנה עמשכ"ב. שם

ה) כשכבר דן לפני דייני עכו"ם מחויב לקיים הפסק דין דהאיסור אינו כ"א לילך לדון לפניהם. אבל לקיים הפס"ד אין שום איסור, ומשו"ה כיון שכבר דן ואין אנו דנין כ"א לחייבו על קיום הפס"ד פשוט דמחויב לקיים. סעיף ב

סימן כג

א) הדיין אינו נאמן על הפסק דין יותר מעד אחד ובממון לא מהני ע"א יהא דנאמן להפסד כתובתה כשאמר שטיהר הכתם, היינו משום קנסא, סעיף א

ב) אם הדיין אומר שזיכה לזה אינו נאמן משום דלא רמי אנפשי', משא"כ אם הסכסוך הוא דהדיין אומר דנכתב מקודם והבע"ד אומר שעתה משנסתלקו נכתב נאמן הדיין ואפי' בלא מיגו. שם

סימן כד

א) בחבלות אין נותנין זמן כלל אפי' בזילי נכסי' וכהב"ח ודלא כהש"ך. סציף א

סימן כה

א) דיין שנשא ונתן ביד חייב לשלם אפי' טעה בדבר משנה דדיין הוי מזיק ובמזיק מרבינן דחייב על השוגג דמזיד ועוד דבדיין לא שייך שוגג שוגגת תלמוד עולה זדון ודלא כהקצוה"ח. סעיף א

ב) אע"ג דטיהר את הטמא מיירי כשבא הלוקח לשאול אם טהור הוא ויוכל ללוקחו, והוא לקחו רק עפ"י דברי הדיין שאמר שטהור הוא א"כ למה לא חשיב זה מקח טעות יבוטל המקח לגמרי, דעכ"פ זוכה המוכר במעות כיון דהלוקח סליק נפשי' מהם עפ"י ב"ד ודמי למ"ש גבי שור הנסקל כל הקודם זכה. שם

ג) אם שנים מסכימים בעצם הדין. מטעמים שונים. אם אחד חולק על טעם של חבירו ולא סבירא לו הטעם הזה, אין מצרפין דעותיהם להיות רוב נגד דיין השלישי, דאיך אפשר לצרפם לרוב כיון דאחד סותר ומבטל טעם חבירו ונמצא דטעם של כ"א נתבטל ברוב דיעות הסותרים אותו. אבל אם גם הוא מודה לטעם שאמר זה אלא שמוסיף עוד טעם אחר, בזה מצרפין דעותיה להיות רוב נגד הג' סעיף ג

ד) אם היו הדיינים ג' והלכו אחר שנים שבהם הם משלמים ב' חלקים וחלקה ג' מפסיד הבע"ד ולא שייך בזה לומר כיון דליכא לאשתלומי מהא' משתלם מהאי דלא אמרי' הכי כ"א בבור וכיו"ב דבלאו השור נמי יש בבור לבד להרוג, משא"כ הכא לגבי דיינים דזה בלא זה א"י לגמור הדין אין לחייב בכולו גם לר' נתן. שם

ה) ישוב על דברי הרמב"ם דתקפו כהן אין מוציאין. שם

ו) ישוב על הקושיא המפורסמת על הרא"ש דתפיסת שמא לאחר שנולד הספק לא מהני מההיא דב"מ דק"ב. שם

סימן כו

א) אם ישראל דן עם חבירו בעש"ג אין רשאי העד להעידו דהוי כמסייע עוברי עבירה. ואע"ג דהגדת עבודת עדות הוא מ"ע מה"ת, ולא גרע מהשבת אבידת דמחויב אפי' למומר, אפ"ה כיון דבדיני ישראל רוצה להעיד לא חשיב מונע עצמו ממצוה מה"ת. סעיף ב

ב) אפי' מי שנדר לצדקה דעובר כל שעת על בל תאחר אפ"ה אינו רשאי לכפות דלכפייה צריך מוחין ובזה"ז ליכא מומחין ודלא כהט"ז. סעיף ג

ג) היכי דהכפייה באה לאפרושי מאיסורא ולתקוני הלאו, פלוגתא דרבוותא הוא אי גם בכה"ג צריכה מומתין, או שמא לאפרושי מאיסורא רשאי וגם מחויב כל אדם. שם.

סימן כז

א) הא דאסור לקלל לאחד מישראל, ולאינו עושה מעשה עמו רשאי, מהו נקרא אינו עושה מעשה עמו לענין זה אי דוקא רשע מפסולי עדות, או כל שעבר עבירה ואפי' דרבנן בכלל אין עושה מעשה עמו. נשאר באין ראי' מוחלטת. סעיף א

הלכות עדות

סימן כח

א) אע"ג דקרוב או פסול אינם עוברים בלא יגיד. היינו בשלא קיבלום עליהם ואין ותועלת בעדותן, אבל אם קיבלום כיון שיש תועלת בעדותם עוברים בלא יגיד וכהשבוי' והא דמבואר בירושלמי דאפי' בקבלום אינם חייבין, היינו קרבן אינו חייב אבל לענין נשיאת עוון מהני קבלה וכמו משביע עדי קרקע דאינו חייב קרבן ואפ"ה בנשיאת עון איכא. סעיף א

ב) הא דבקלב"מ מהני תפיסה היינו דוקא היכי שלא קיבל העונש החמור כגון במזיד ולא אתרו וכיו"ב אבל אם כבר קיבל העונש החמור, תו לא מהני אפי' תפיסה כן מוכח מהש"ס ורש"י, שם

ג) ת"ח שיודע עדות ותבעו לפני ב"ד קטן א"צ לילך כיון דאינו לפי כבודו, ואין להקשות היא קשייך אינו לפי כבודו בדבר כזה שמוכח לכל שלשם מצוה עביד, דבדבר שבממון כיון דניתן למחילה מחויב הבע"ד למחול תביעתו בכדי שלא יזולזל כבוד הת"ח. סעיף ג

ד) אם שנים מן הדיינים הולכים לקבל עדות, רשאים למסור עדותן גם לפני הדיין הג' ולפסוק הדין ולא הוי זה כעד מפי עד, משא"כ דיינים אחרים שאינם פוסקים הדין לא מהני אם ילכו לקבל עדות ולמסור אח"כ לדון הג'. סעיף ה

ה) העד מחויב להגיד עדותו במו פיו ולא סגי כשהב"ד ישאלנו והוא יאמר הן. סעיף י'

ו ) עדות שבשטר לא מהני ותא דקשה ע"ז מר"ל דאומר עדים החתומים כנחקרה עדותן י"ל דהיינו התם בגיטין שע"י השליח נתקיים וא"כ נתקיים מיהא ע"י עד אחד אבל אם לא נתקיים כלל לא מהני. סעיף יב

ז) קבלת עדות בפני אחד מן השותפין י"ל דמתני, ומינאי המלך אין ראיה. סעיף טו

ח) במקום אלם מקבלין גם שלא בפניו מיהו היינו דוקא בענין ממון ומטעם הפקר ב"ד במקום אלם אבל בדיני נפשות אפי' במקום אלם לא מהני. שם

ט) כשהעדים אינם מכירים את הבע"ד, בנפשות לא מקבלין דחשוב כשלא בפניו ובממון מקבלים. שם

י) אפי' בדיעבד לא מהני קבלה שלא בפניו בע"ד. שם

סימן ל

א) ישוב על קושית הקצוה"ת דלשי' הפוסקים דבגיטין בעי' דרישה וחקירה א"כ מה פריך בגיטין מפני מה תקנו זמן בגיטין, נימא משום דבעי דו"ח. סעיףך. א ב) הא דמחייב שבועה ע"י העדאת עדים במקצת כר' חייא. אפי' עדי צירוף נמי מחייבי ודלא כהט"ז שכתב דבעדי צירוף לא מחייב מטעם דהתם ליכא הק"ו דפיו מקנס דהא בקנס לא מהני עדי צירוף. סעיף ג

ג) עדות מיוחדת כשר לדיני ממונות ויישבתי דעת הרמב"ם, ומינה מוכח דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן, דאל"ה מצי אמרי אנן מנא ידעי' דיבואו עוד עדים ואנן לחייב שבועה אתינא. סעיף ט

ד) בממון אם אי אפשר לקיים הזמה ממש מתקיים ההזמה במלקות. שם

ה) משום דברי הב"י שכ' דמדטרפה כשר להעיד בדיני ממונות מכלל דלא בעי' עדות שאתה יכול להזימן. שם

ו) ביאור דחצי דבר. סעיף יג

סימן לא

א) עדים שנפסלו, נתבטל גם העדות שהעידו קודם שנפסלו, בתוך כדי דיבור לפסולייהו, לשיטת הר"ן, ויש מי שחולקים דמה שהעידו קודם שנפסלו אפי' תוכ"ד לא נתבטל, ויבואר הטעם למה יכול העד לחזור תוכ"ד. סעיף א

ב) עד המוכחש מעד אחד נכי הוי מוכחש לשי' רש"י ודלא כחכמי בריסק דלא חשיב הכחשה כ"א כשמוכחש משנים שם

ג) גם חכמי בריסק לא קאמרי הכא כ"א לרב הונא דסובר דכשרים הם לעדות אחרת משא"כ לרב חסדא דסובר בהדי שקרי ל"ל גם הם מודים דאפי' כשמוכחש מאחד הוי הכחשה ובזה מיושב קושית התומים עליהם מא' אומר גבוה ג' מרדעות, דהתם לר"ח פריך. שם

סימן לב

א) הא דאינו חייב באומר לעדי שקר שיעידו אפי' בדיני שמים וכמ"ש התוס' שדוקא בשוכר חייב ולא באומר, היינו בדינא רבה כעושה המעשה, אבל פשיטא שראוי לעונש כמסית לחבירו לעשות איסור, סעיף א

ב) שליחות לא שייך כ"א כששלחו לעשות דבר שהוא טובתו והנאה של משלה אבל אם למשלח אין הנאה ורק הנאת השליח הוא לא שייך לחייבו משום שליחות כ"א מסית הוא דמיקרי וזהו ההסבר במ"ש שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה התחייב, דבכה"ג שרק השליח נהנה לא שייך לחייב למשלח משום שליחות. . שם

ג) כששכר עדים להעיד ע"ד אמת אינו חייב בהשבה כ"א קובר על מדבר שקר גו', שם

סימן לג

א) הא דעד אחד אינו נאמן בממון היינו כשבא להוציא מחזקת ממון או מחזקת מרא קמא אבל היכי דליכא שום חזקה כמו באבידה גם ע"א מהימן. סעיף א

ב) עד אחד אינו בהזמה לא משום דאינו מחייב ממון בעדותו דאפי' במקום שמחייב ממון כגון כשהלה א"י לישבע או בעד מיתה וטומאה דנאמן להפסיד כתובתה נמי דדין הזמה לא נא' כ"א בג' עדים. שם

ג) הרמב"ם סובר דבממון לא בעי' ראוי להזמה. סעיף יז

סימן לד

א) רשע פסול להעיד אפי' כשאין הב"ד בכירים שהוא רשע ובעצמו יודע שמעיד אמת, דטעם דרשע פסול אין זה משום דחשיד להעיד על שקר, אלא גזה"כ הוא ואפי' כמשה ואהרן נמי ודלא כהתומים שחולק. סעיף א

ב) הא דבעבירה דרבנן לא מיפסל כ"א כשאיכא חימוד ממון וכמ"ש הרמ"א היינו דוקא כשעיקר העבירה אינו אלא דרבנן, אבל אם העבירה הוא מה"ת אלא שהפסול הוא דרבנן לא בעי' חימוד ממון. סעיף ב

ג) עדים שקיבלו בשבועה שלא לגלות הדבה ואח"כ העידו א לפני ב"ד דהעדים נפסלים וגם העדות בטל. ודלא כהפוסקים דסברי דלא מיפסלי אלא מכאן ולהבא, מיהוא היינו דוקא בעדות דבעינן הגדה בב"ד, אבל עדי קדושין דלא בעי כ"א ראיה, לא נתבטל הקדושין, דלא מיפסלי אלא מכאן ולהבא ושפיר בפני עדים כשרים קידש, טעם החילוק מבואר בפנים. סעיף ה

ד) גנב וגזלן אינן נפסלים לעדות משעה שגנבו אלא משעה שהעידו עליהם שגנבו, כן נוטה יותר. סעיף ז

ה) יש פנים לומר דאפי' עד פסול כשקיבלום בע"ד עליהם עובר משום לא תענה אם העיד שקר. שם

ו) עדים שנגבו והחזירו הגניבה אם החזירו מדעתם בלא כפיית ב"ד סגי בזה ונעשים כשרים, ואם ע"י כפיית ב"ד שלמו לא מהני החזרת הממון לחוד עד שיעשו תשובה, שם

ז) הנוטל שכר להעיד עדותו בטל מה"ת וראיית הקצוה"ח דמה"ת כשר אפי' כשניטל שכר מההיא דמוצש"ר יש לדחות, סעיף יח

ח) מסור אינו פסול כ"א דרבנן ואף שהאיסור למסור הוא מה"ת. סעיף כב

ט) איסור היזק לחבירו היינו משום דאסור לגרום הפסד לחבירו ולא כגניבה וגזילה דעצם הפעולה אסרה תורה אפי' כשלא הפסיד בזה כלל. וממילא בדינא דגרמי כיון שמחויב לשלם בעד ההיזק, וגם הפסד כמון לא יגיע לזה, אין בפעולה הזאת שום איסור, משא"כ גרמא בנזקין אסור לגרום כיון דפטור מלשלם אסור להפסיד לחבירו, שם

י) דוקא לפסול לעדות הוא דאין משים עצמו רשע אבל אם מודה שעבר עבירה מהימן וכפי שביארתי בפנים. שם

יא) טעם למה בשני כתי עדים מכחישין על הצד אם כשר או פסול דנפסל מספיקא ולמה לא נימא בזה אוקי אחזקתי', דשאני הכא דמתכוונים לפסול העד גופא. סעיף כח'

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה