חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות עדות · סימן לח
סעיף א' במחבר שנים שהעידו כו' ובאו שנים והכחישום או הזימום ה"ז פטור כו', הנה בכאן הרבו הרועים להקשות על הרמב"ם שפסק בעדים שהוכחשו והוזמו בבת אחת דאין להם דין זוממין, והרבו האחרונים להקשות עליו כמה קושיות כאשר יבואר בתוך דברנו, ומתוך שבכמה דברים אין דעתו מסכמת לדבריהם, ראיתי להביא בזה לשון הרמב"ם וז"ל ומה בין הכחשה להזמה, הכחשה בעדות עצמה, זאת אומרת היה הדבר וזאת אומרת לא היה הדבר הזמה בעדים עצמן ואלו עדים שהזימום אינם יודעים אם היה הדבר או לא, כיצד עדים שבאו ואמרו ראינו שזה הרג או לוה מנה מפלוני ביום פלוני ובאו עדים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום פלוני היינו עמכם ועם אלו כל הימים וכו' ה"ז הכחשה וכן אם אמרו להם היאך אתם מעידין הרי ההורג או הנהרג היה עמנו ביום זה במדינה אחרת הרי זו הכחשה אבל אם אמרו להם אין אנו יודעים אם הרג או לא הרג ואנו מעידין שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה במדינה אחרת הרי אלו זוממין הואיל ולא השגיחו על עצמה של העדות כלל אם אמת היה או שקר עכ"ל, ולכאורה מדשינה לשונו ברישא גבי הכחשה כתב היינו עמכם ועם ההורג ובסיפא גבי הזמה דייק לכתוב הייתם עמנו, משמע דעיקר חלוקו בין אומרם עמנו הייתם להיינו עמכם, דבעמנו הייתם כיון שסותר גם מקום הגדת העדות הוי הזמה, ובעמכם היינו דאין סותר המקום הוי זה הכחשה, וכן הבין בנתיבות כאן דעיקר הקפידה הוא בזה, אם אמר היינו עמכם אף שלא הזכיר הלוה והמלוה רק העדים לבד כיון שלא סתר המקום הוי זה הכחשה, והיכי שאמר עמנו הייתם אף דנכחש ג"כ גוף הדבר לא איכפת לן והוי הזמה, ומיישב בזה הקושיא המפורסמה שהקשה התומים על הרמב"ם מהך דסנהדרין (ד"ט ע"ב) דאמר ר"י פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו, ולדברי הרמב"ם הא הוי זה עדות שאי אתה יכול להזימן דהא אם יאמרו להם עמנו הייתם על כרחך גם הנרבע היה עמהם, וא"כ המעשה הוא שקר והוי הכחשה בהדי הזמה, ולדעת הרמב"ם לא הוי זה הזמה, ותי' הנתיבות דהקושיא הוא רק לפי כוונת הלח"מ דהקפידה הוא דוקא מחמת שהזכיר גם הלוה והוי הכחשה בהדי הזמה ולא מהני, ולהכי שפיר הקשה מהא דסנהדרין, אכן באמת ס"ל הרמב"ם דהיכי דהיה הזמה לא איכפת לן אם היה הכחשה בהדה, ורק הכא כיון שאמרו היינו עמכם ולא סתרו המקום לא מיקרי זה כלל הזמה, ולכן בההיא דסנהדרין כיון דהוי הזמה מעליא לא איכפת לן גם אם יש הכחשה, זהו תכן דבריו להמעיין אף שאין זה לשונו ממש, ואי נימא הכי מיושב נמי קושית המקנה על הרמב"ם מסוגיא דקדושין (דף מ"ג) דרב אמר התם דשליח נעשה עד, ולשיטת הרמב"ם היאך שליא נעשה עד, הא הוי לי' עדות שאי אתה יכול להזימן דאם יזימו אותן הו"ל הכחשה לגוף העדות ע"ש, ולפירוש הנתיבות א"ש דהתם נמי יש הזמה מעליא, ולכן לא איכפת לן אף אם יש הכחשה בהדה:
אכן לבד שבעיקר הדין איני יודע שום חילוק בין אם אומרים שהיו במקום זה או במקום אחר, דבהזמה בעינן רק שיסתרו גופן של עדים שהם לא ראו המעשה, ובאיזה אופן שיוסתר אם ע"י עמנו הייתם או היינו עמכם הרי זו הזמה, דמאי שנא, וכ"כ התומים להדיא דאין חילוק והביא כן בשם מוהרי"ן ל"ב וסובר כן לדבר פשוט, ונהי דלענ"ד שאין זה פשוט כ"כ, ומצד הסברא היה נראה שפיר לחלק ביניהם, דבשלמא באומרם הייתם עמנו במקום אחר אין מזימין כ"א גופן של עדים, שהם לא ראו, אבל המעשה י"ל שהיה כן במקום פלוני כדברי העדים, ולהכי מיקרי זה הזמה כיון שאין זה אלא בגוף העדים, משא"כ אם אמרו עמכם היינו באותו מקום שתאמרו ששם היה המעשה, הרי ממילא הוכחש גם המעשה, דלא נוכל לומר שהמעשה היה במקום אחר, דמהיכי תיתי נימא כן מעצמנו כיון שגם העדים לא העידו על מקום אחר, ולכן היה שפיר ראוי לקרות זה בשם הכחשה, אכן עכ"פ בדברי הרמב"ם אי אפשר לפרש כן, דאם נאמר שעמנו הייתם הוי הזמה אע"ג דנכחש המעשה, הא הרמב"ם כתב להדיא בטעם הזמה הואיל ולא נכחש המעשה, וחזר ושנה כן כמה פעמים, ולמעיין היטב בלשון הרמב"ם אי אפשר בשום אופן לומר שכוונתו הוא כפי' הנתיבות, ובע"כ כהבנת הלח"מ דהפטור ברישא הוא משום שיש גם הכחשה בהדי הזמה, ולא מיקרי הזמה כ"א היכי שלא נסתר כ"א גוף העדים בלבד, והיכי דנסתר גם המעשה לא מחייבינן כאשר זמם, ומה שתמה הלח"מ מהיכן למד הרמב"ם כן, דבגמרא אמרו עד שתשקר גופן של עדות, וכיון שאמרו עמנו הייתם הרי הוסרו גופן של עדים, וא"כ מאי איכפת לן אם הזכירו גם הלוה והמלוה, לא קשה מידי, דבירושלמי במכות מפורש כדברי הרמב"ם ויליף זה מקרא דבעינן דוקא שלא יהא שום הכחשה כ"א בגוף העדים בלבד, ועיין במה"פ שם שציין שזה יהיה מקור הרמב"ם:
ואחרי שבארנו דהעיקר הוא כהלח"מ יוחזר קושית המקנה על הרמב"ם מההיא דקדושין, וקושית התומים מהך דסנהדרין. ונוסיף בזה עוד קושיות שהקשו האחרונים על הרמב"ם, א) קושית מוהרי"ן ל"ב מסוגיא (ב"ק דע"ד) דמוקי אביי דאפכינהו ואזמינהו, הרי יש גם הכחשה בהדי הזמה, ונהי דלתי' הראשון שם בתוד"ה דאפכינהו, דמיירי דההזמה היתה מקודם ואח"כ לאחר כדי דיבור אפכינהו, לק"מ על הרמב"ם, אכן לשון הש"ס משמע דההכחשה היתה מקודם ואפ"ה מהני, ובס' דורש לציון (דרוש י"ג) הקשה ממכות (ד"ה ע"א) דאמר רבא גבי קנס דעדים שהעידו באחד כשבת גנב וטבח ובאו המזימין ואמרו באחד בשבת הייתם עמנו אלא שבשני בשבת טבח הרי אלו זוממין ומשלמין, והא הוי הכחשה בהדי הזמה, דהא הראשונים אמרו באחד בשבת נגמר דינו והאחרונים שאמרו בערב שבת או בשני בשבת נגמר דינו מכחישים אותם ואומרים שבאחד בשבת לא נגמר הדין, ולהרמב"ם אמאי חייבין הא הוה הכחשה בהדי הזמה, ולתרץ כל זה נ"ל יסוד אחר בכוונת הרמב"ם שאליבי' יתורצו כל הקושיות, דהנה בטעם דהזמה עדיף מהכחשה להאמין המזימין מבואר כאן בטור כיון שמעידים על גופן של עדים והוי כאילו העידו עליהן שהרגו את הנפש או שחללו את השבת והם אינם נאמנים על עצמן לומר לא עשינו כך עכ"ל, ביאור הדבר, שאע"ג דע"י הכחשה בגוף המעשה, ממילא נמי לדבריהם העידו עדות שקר, וכן ע"י הזמה שיזימו העדים, ממילא בטל גוף המעשה שהעידו עליהם, מ"מ אנו נדין רק על מה שהעידו בפיהם, ולכן כשהכחישו המעשה אין אנו תולין לומר שנתכוונו בזה לפסול העדים ולעשותן עדי שקר, כיון ששקר העידו, אלא כוונתם רק לבטל המעשה, כיון שאין אנו שומעין בדבריהם שום רמז במה שנוגע לעדים כ"א על המעשה, וע"ז אין אלו נאמנין יותר מן הראשונים, ולהיפך כשלא יזכירו כ"א עמנו הייתם, היינו על גוף העדים, ומגוף המעשה לא יזכירו כלל, אין אנו תולין לומר שכוונת הזמתן הוא לבטל החיוב שהעידו העדים, אלא לא נתכוונו כ"א לפסול העדים וע"ז שפיר מהימני וכל זה הוא אם האחרונים לא יזכירו בעדותן או הזמה לחוד או הכחשה לחוד, אז אנו דנין שפיר לפי הגדת העדים, משא"כ אם האחרונים הזכירו בעדותן שני ענינים, היינו שאמרו עמנו הייתם וגם הלוה והמלוה, אז בע"כ מוכרחים אנו לומר שגם באומרם עמנו הייתם על העדים, לא נתכוונו נפסול את העדים, אלא לבטל גוף החיוב, דאי כוונתם לפסול את העדים, למה להם להזכיר שגם הלוה והמלוה היו עמהם, והוספה הזאת תחליש את כח ההזמה ומגלה לפנינו כוונת לב העדים שגם באומרם עמנו הייתם לא רצו כ"א לבטל החיוב, וע"ז אין נאמנין יותר מן הראשונים, ולהכי לא דיינינן בהו דין הזמה, ואין זה מטעם דהכחשה בהדי הזמה לאו כלום הוא כהבנת הלח"מ, אלא משום דע"י ההכחשה יתברר לפנינו שאין בזה שום הזמה כלל, ואתי שפיר מאוד לשון הרמב"ם שכתב דאם אמרו אתם והלוה עמנו הייתם הרי זו הכחשה, ולא אמר משום שיש הכחשה בהדי הזמה, משמע להדיא כדברנו, שאם הוסיפו גם ענין הנוגע להכפשת המעשה אין בזה שום הזמה, וכל עדותן אינו כ"א הכחשה, וסרה בזה הקושיא מקדושין משליח נעשה עד וגם מההיא דפלוני רבעני, דהא התם לא היה שום הוספה בדברי המזימין, רק ממילא היה בזה הכחשה בהדי הזמה וזה לא יזיק כלל וכמו שכתבתי:
וגם הקושיא של הדורש לציון מההיא דמכות יתורץ נמי, דלא קרב כלל ההכחשה שמוזכר בדברי הרמב"ם לההכחשה המוזכרת בש"ס דמכות בדברי רבא, דמה שהזכיר הרמב"ם היינו שאמרו להעדים אתם והלוה והמלוה עמנו הייתם ולהד"מ לא זה הלוה לזה, א"כ לדברי המזימין נתבטל כל החיוב שהעידו עדים הראשונים, לא כן בדינא דרבא במכות, שם הוי ההכחשה שהכחישו רק היום דבאותו יום שהעידו העדים לא היה זה המעשה אלא שהיה ביום שלפניו או שלאחריו כמבואר שם, וי"ל שהכחשה כזאת המוזכרת בדברי הרמב"ם היינו שמבטלים לגמרי החיוב, איה"נ דהכחשה כזאת תחליש כח ההזמה ומגרעת מאילו עדים האחרונים לא הזכירו כלל ההכחשה, דאז היינו תולים שכוונתם לפסול העדים, אבל ע"י ההוספה שהוסיפו לבטל המעשה אנו תולים שגם באומרם עמנו הייתם נתכוונו לזה, דכיון שאמירתם עמנו הייתם נוכל לתלות שכוונתם בזה לבטל המעשה, דממילא כיון שהעדים לא ראו נתבטל המעשה, וזכירת ההכחשה לא תועיל לפסול את העדים, להכי אנו תולין שרק לדבר אחד נתכוונו שתועיל שני האמירות, משא"כ ההכחשה שבדברי רבא, לבד שלא תחליש כח ההזמה, אלא אדרבה עוד תברר לנו ביותר כוונתם של האחרונים, שכוונתם באומרם עמנו הייתם לא באו כ"א לפסול העדים, דאם לבטל המעשה, הא גם לדבריהם לא נתבטל החיוב, וסוף סוף נתחייב זה לזה, אלא שהיה ביום אחר, וא"כ כל הטורח שטרחו להכחיש העדים למה, אלא ודאי שכוונתם אינו כ"א לפסול העדים, ולפלא על גאון שכמותו שקרבם זה לזה, ודו"ק כי זה אמת ויציב בעז"ה:
אכן קושית המוהרי"ן ל"ב ממיפך והזמה אכתי יקשה, דהתם אי"א לומר התי' דלעיל, דלדבריהם יש נ"מ בענין החיוב, דלדברי הראשונים צריך הרב לשלם בעד העין, ולהאחרונים א"צ לשלם כ"א בעד השן, אכן י"ל נמי עפ"י היסוד הנ"ל, דכיון שרק ע"י הוספת הספור בגוף המעשה מבינים אנו שגם אומרם עמנו הייתם הוא הכחשה, ממילא לא שייך זה כ"א היכי שנתבטל המעשה ע"י הוספת איזה דבור, אכן כשהעדים לא הזכירו שום רמז מגוף המעשה ובכ"ז נסתר גוף המעשה, כמו בפלוני רבעני, שהעדים לא הזכירו יותר כ"א עמנו הייתם, אלא שממילא נכחש גם המעשה, שפיר דיינינן בהו כאשר זמם, כיון שמפי המזימין לא נשמע שום דיבור זולת מגוף העדים, להכי תלינן כוונתם רק לפסול העדים, ומתורץ הקושיות מקדושין וסנהדרין, וכן להיפך אם העדים הוסיפו בדבריהם הוספת דברים שנוגע לגוף המעשה, רק שע"י הוספת הדברים לא באו רק לבטל חיוב של הראשונים כ"א לחייבו עדות אחריתא, וכגון במיפך והזמה דהמזימין אמרו שסימא עינו והדר שינו, ואם לא הזכירו זה, אלא שאמרו עמנו הייתם לחוד, היה בטל החיוב לגמרי, והוצרכו להוסיף שיש כאן חיוב על הרב, באופן זה אין מההוספה שום ראיה שבאומרם עמנו הייתם כוונתם נמי לבטל המעשה, דבאמת י"ל שבאומרם עמנו הייתם כוונתם לפסול העדים, כמו שניכר הלשון שהזכירו העדים, וכשרצו לחייב את הרב הוכרחו להוסיף עוד להפוך המעשה, ובזה יתורץ נמי הקושיא מקנס דבמכות, וזולת זה יש ליישב הקושיא ממיפך והזמה עפמ"ש התוס' שם בד"ה דאפכינהו, דמיירי שההזמה היתה מקודם ואח"כ ההכחשה כדי דיבור, וראיתי שגם הנתיבות תי' כן ופשוט:
ואמנם לא הוצרכתי לכל זה האריכות כ"א לתרץ כל הני קושיות האחרות שהקשו על הרמב"ם, אכן בנוגע לקושית המקנה משליח נעשה עד, יש ליישב באופן אחר, כאורה י"ל עפמ"ש הסמ"ע ונה"מ בטעם הרמב"ם, דכיון שעל ההכחשה נאמנים הראשונים כמו האחרונים, דדוקא על הזמה נאמנים האחרונים דכיון שהוא בגופן של עדים הוי כאומרים לשנים חללתם את השבת או הרגתם את הנפש שאין נאמנין להכחישם בדבר שהעידו על גופם, וה"נ בהזמה דהוא על גופן של עדים, משא"כ בהכחשה שהם מכחישים זה את זה בגוף המעשה, הראשונים נאמנים כמו האחרונים, ולכן במקום שיש הכחשה והזמה כאחת, כיון דבהכחשה נאמנין אלו כמו אלו ובטלה עדותן בזה, וממילא שגם עדות ההזמה בטל כדין עדות שבטלה מקצתה דבטלה כולה ע"ש, וכיון שכן לא שייך האי דינא של הרמב"ם כ"א כשההכחשה היה על שני העדים הראשונים, משא"כ אם ההזמה היה על שני העדים וההכחשה לא היה כ"א על אחד מהם דבזה לא בטלה עדות ההכחשה, דהא אין אחד מכחיש לשנים, ממילא דבכה"ג מתקיים ההזמה ולפ"ז לא יקשה כלל משליח נעשה עד, דהא התם רק עד אחד הוא דנעשה שליח והעד השני אינו שליח, ואפשר לומר דמיירי שהעד השני אינו מעיד כ"א שראה שאשה הזאת נתקדשה להמשלח הזה, אבל מי היה המקדש, אם שליח הזה או אחר, זה לא ידע, כי לא שם לבו להתבונן ע"ז, או שלא יוכל כעת להכירו, ובכן גם אם הוזמו השליח והעד שעמו, ליכא כאן הכחשה בעצם הקדושין, דאע"ג דלפי עדות השליח יש כאן נמי הכחשה בעצם הקדושין, כיון דלדבריו היה הוא עצמו שליח המקדש, ואחרי שהמזימין אומרים עמנו הייתם, ממילא לא נתקדשה כלל, אכן לדברי עדות השני יוכל היות נמי שנתקדשה ע"י אחר, וכיון שאין אחד מכחיש לשנים ממילא מתקיים שפיר עדות ההזמה, ובזה הי' מיושב נמי קושית התומים מסנהדרין מפלוני רבעני, דהתם נמי מיירי שהעד השני המצטרף עם הנרבע אינו מעיד מי היה הנרבע. ורק על הרובע הוא מעיד איך שראה שפלוני רבע לאיזה איש, ומי היה הנרבע אינו יודע, וממילא שגם כשהוזמו ליכא הכחשה, כיון דההכחשה אינו כ"א על עד אחד ואין אחד מכחיש לשניהם, וממילא קיימי' שפיר עדות ההזמה אלא דאכתי יקשה אהא דאמר ר"נ בקדושין שם דאמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו, והא התם שני השלוחים הוו עדים, וא"כ הוי זה עדות שאי אתה יכול להזימן דיש הכחשה בהדי ההזמה:
ולכן נ"ל לומר דהתם בקדושין לא איכפת לן אפי' כשאי אפשר להזימן, דדוקא היכי דהגדת העדים נצרך לן בכדי לברר אמיתת הדבר ובעינן למיסמך על הגדתם, בזה אמרינן שדוקא היכי שאפשר להזימן יכולים אנו למיסמך על הגדתם דודאי קושטא מסהדי, דיראים לשקר פן יזומו, אבל כשאי אפשר להזימן אין סומכין על עדותם משום דאינם יראים לשקר, אכן בקדושין כיון דשניהם הבעל והאשה מודים בעצמם שנתקדשו זה לזה, אלא דאפ"ה בעינן שיהיו העדים בשעת קדושין דגזה"כ הוא דקדושין בלא עדים אינם קדושין. ולכן כיון דלא נצרך לנו למיסמך א הגדתם, מהני נמי אפי' היכי שאי אפשר להזימן, דנהי שאין הב"ד יכולים לפסוק הדין על פיהם משום דלא אפשר למיסמך על הגדתם, אכל מ"מ המקדש הא קידש לפני עדים כשרים ולא גרע מאומר קדשתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת היום, דמהני נמי בקדושין מהאי טעמא כיון דלהגדתם לא נצרך דהא שניהם מודים, רק שבעינן שבעת מעשה יהא עדים. ואחרי שבאמת ידעינן שהיו עדים כשרים בשעת מעשה, וח"כ הקדושין היו קדושי מעליא כדין, איך אפשר נבטל הקדושין מטעם שאין אתה יכול להזימן אחרי שידעינן שבחמת היו עדים כשרים בשעת קדושין והקדושין נתקיימו כדין, וכה"ג כתב הב"ש (אה"ע סי' מ"ב) בראו עדים כשרים ופסולים דלשיטת הרא"ש אע"ג דנתכוון הפסול להעיד, היינו שאין ב"ד יכולים לפסוק הדין על פיהם. אבל כאן בעת הקדושין היו עדים כשרים, א"כ אע"ג שאין ב"ד יכולים לפסוק על פיהם, מ"מ המקדש קידש לפני עדים כשרים ע"ש, וא"כ כ"ש בחשש שאי אתה יכולין להזימן דמהני זה, דהתם בנידון דב"ש אכתי אפשר לומר כיון דעד קרוב מבטל עדות והוה כאילו קידש לפני עדים פסולים, ולא מהני הודאה של האיש והאשה דהוי כאילו אין כאן עדים כלל, אבל בחשש דאי אתה יכול להזימן, דבזה הפסול הוא רק משום חסרון נאמנות, משום דלא אפשר למיסמך כל כך על עדותן, דאינם יראים גם לשקר, אבל היכי ששניהם מודים הרי בודאי שהעדים כשרים היו, וכיון שבאמת הקדושין נתקיימו כדינם ע"י עדים כשרים היאך אפשר לבטל את הקדושין הללו, ועיין בחדושנו לעיל (סי' ל') מ"ש בזה. ודו"ק היטב כי נכון הוא:
והנה לא נעלם ממני מה שהביא הב"י לעיל (סי' ל') שיטת כמה פוסקים שגם בקדושין בעינן עדות שאתה יכול להזימן, אכן בשיטת הרמב"ם י"ל דסובר דבקדושין לא בעינן זה ומטעם שכתבנו, ולכן לא יקשה עליו ומהך דשליח נעשה עד אע"ג דלשיטתו הוי זה עדות שאי אתה יכול להזימן כיון דאיכא כאן הזמה והכחשה כאחת, וגם על הפוסקים דסברי שגם בקדושין יכול להזימן בעינן, נמי לא יקשה מהתם, דאפשר דפליגי על הרמב"ם בזה וסברי שאפילו בהכחשה והזמה כזאת נמי מתקיימת ההזמה, וא"כ גם התם אפשר להזימן וק"ל, אכן עכ"פ אפשר להוכיח מהתם כשיטת הפוסקים דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן, דאלת"ה א"כ הא קאמר ר"נ התם בקדושין וכן בדיני ממונות נמי השלוחים נעשו עדים, והא אם יזומו יהי' בזה הזמה והכחשה כאחת דלא מהני לשיטת הרמב"ם, אע"כ דבממון לא בעינן עדות ראוי להזימן וכפשטא דרמב"ם (ספכ"ב מהלכות מלוה) שכתב וז"ל מכאן אתה למד ששטר שאין בו מקום וזמן כשר אעפ"י שעדות זו אי אתה יכול להזימן שאין מדקדקים בדיני ממונות בדרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לווין עכ"ל, ועיין בש"ך לעיל (סי' ל"ג) ובחדושנו שם:
שם בש"ך סק"א הביא לשון הטור וכו' אבל אם אמרו עדים שקר העדנו כתב ר"ח דאין משלימין ממון עפ"י עצמן וכו' ע"ש היטב, והיה נראה להביא ראיה לשיטת הר"ח מש"ס (ב"ק דנ"ו) דקאמר השוכר עדי שקר איצטריך מהו דתימא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואפי' בדיני שמים נמי לא לחייב קמ"ל, ובתשובת חות יאיר (סי' קס"ו) הקשה מ"ש באמת לא אמרינן דפטור בדיני שמים, דהא הכי נקטינן דבשליח לדבר עבירה פטור המשלח אף בדיני שמים ועמ"ש הש"ך לעיל (סי' ל"ב) ובחבורנו לב"ק שם, ונראה ליישב עפמ"ש המחנה אפרים דבפועל יש שליח גם לדבר עבירה דידו כיד רבו, ולפ"ז בשוכר נמי דיש לו דין פועל כמ"ש הש"ך לקמן (סי' ק"ה), ולא שייך בזה דברי הרב וכו' כיון דאינו שליח כלל אלא ידו כיד בעה"ב, אלא דיקשה לפ"ז א"כ בדיני אדם נמי לחייב כיון דבכה"ג לא שייך סברא דדברי הרב וכו', אבל אי נימא כשיטת הר"ח דעדים גופייהו כשאמרו שקר העדנו פטורים משום דלא עשו מעשה אלא בדיבור גרמו היזק א"ש, דאי"א לחייב להמשלח השוכר בדיני אדם דאפי' אי נימא דבכה"ג יש שליחות והוי כאילו השוכר עצמו עביד זה להעיד שקר אפ"ה פטור דאינו אלא גרמא, דלא עדיף המשלח מעדים גופייהו, הן אמנם דיש לומר סברא אחרת לחלק בין אומר דפטור בדיני שמים לבין שוכר דחייב, עפמ"ש הסמ"ע לקמן (סי' קפ"ב) בטעם סברת דברי הרב וכו' משום דסבור היה שלא ישמע לו ע"ש, ולפ"ז י"ל דבשוכר כיון שמקבל שכר ע"ז מסתמא ישמע לו, ויש לכוון זה בכוונת התוס' ב"ק שם ד"ה לחברי' דכתבו דהיינו טעמא דאומר דפטור משום דסבור היה שלא ישמע לו ע"ש, ומינה דבשוכר דלא שייך האי טעמא חייב, אבל גם לפ"ז יקשה דא"כ בדיני אדם נמי לחייב כיון דלא שייך סברא דדברי הרב וכו' לחייב מטעם שליחות, ובע"כ כשיטת הר"ח דעדים גופייהו נמי פטירי בדיני אדם, אלא דיש לדחות ראיה זאת עפמ"ש בחבורי (קדושין דמ"ב) בשם הראשונים דטעם דאין שליח לד"ע אין עיקר הטעם מסברא דדברי הרב וכו', אלא דגזה"כ הוא דלדבר עבירה לא יוכל להיות שליח ע"ש, ולפ"ז אע"ג דבשוכר לא שייך סברא דדברי הרב אפ"ה אין נעשה שליח ואי אפשר לחייבו מדין שליחות, ורק לענין חיוב דדיני שמים בזה שייך שפיר הסברא דדברי הרב, דע"י סברא זאת יוכל לפטור מדיני שמים כיון דסבור היה שלא ישמע כמ"ש, ובשוכר דלא שייך סבור היה שלא ישמע כמ"ש, חייב בדיני שמים, אבל בדיני אדם ודאי דפטור אפי' בשוכר:
שם במחבר ואח"כ אמרו שקר העדנו עדותם הראשונה קיימת דכיון שהגיד וכו', הבע"ת כתב דדוקא באומר עדות שקר העדנו דמשים עצמו רשע אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני דאינו משים עצמו רשע שכבר הרשיעוהו ב"ד עדותן בטילה דבזה לא אמרי' כיון שהגיד וכו' כיון שאינו משים עצמו רשע והוכיח כן מדפריך בש"ס (מכות ד"ג) למאי דמוקי הא דעד זומם משלם לפי חלקו באומר עדות שקר העדתי כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומוקי תלמודא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני, ואכתי תקשה כל כמיני' כיון שהגיד וכו', א"ו דבכה"ג נאמנים לבטל עדותן כיון דבזה אין משים עצמו רשע וכפרש"י התם כיון שכבר הרשיעוהו ב"ד, והנה בשעה"מ הקשה עליו קושיא חזקה, דהלא זו היא סברת רמי בר חמא (כתובות די"ח) דס"ל דשטר שכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים העדים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות אבל לא מחמת ממון דאין אדם משים עצמו רשע, ורבא פריך עליו כל כמיני' כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד והכי קיי"ל, הרי להדיא דאף שאומרים אנוסים היינו מחמת נפשות דאין משימין עצמן רשע אינו חוזר ומגיד ע"ש, והנה בעצם הדין נ"ל פשוט כהבע"ת דבאומרים העדנו והוזמנו בב"ד פלוני דודאי מהימני לבטל עדותן ולפטור הנתבע דבזה אין מבטלים עדותן הקודמת כלל, כיון דהם אינם מודים להמזימין, אלא שיאמרו שעדותן אמת והמזימין שקר, אלא שעדותן בטילה משום דהתורה חידשה דמהימנינן להמזימין וכמ"ש בב"ק עד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, ולכן כשאומרים הוזמנו אינם סותרים הגדה הראשונה כלל, דאכתי מחזיקים הם בדבריהם הקודמים שעדותם הראשונים אמת, רק שאומרים שאפ"ה נתבטל העדות הקודמת מצד שהוזמו והתורה נתנה הנאמנות להמזימין, וא"כ בכה"ג שפיר מהימני ע"ז שהוזמו, דחוזר ומגיד אין כאן דזה לא שייך כ"א היכי שבאים לסתור הגדתם הראשונה, אבל הכא הא מחזיקים הם בעדותן הקודמת ולא שייך חוזר ומגיד, ומצד אין משים עצמו רשע נמי אין כאן כיון דכבר נעשו רשעים משעה שהוזמו וכפרש"י במכות, ועוד דכיון דטוען אמת העדתי הרי אין משים עצמו רשע כלל דהא אומר אמת העדתי, ופלא על רש"י שפי' משום שכבר נעשו רשעים ומה הוצרך לזה. והכי דייק לשון הבע"ת גופא שכתב וז"ל אבל באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני והעדות אמת דאינו משים עצמו רשע עדותן בטילה עכ"ל, הרי דייק לפרש משום דאמרו שעדותם אמת, וכלומר דמשו"ה לא שייך חוזר ומגיד, ובהכי ניחא מאוד מה שהקשה הב"ח כאן דלמה בסוגיא דמכות שם כדמוקי באומר עדות שקר העדתי פריך הש"ס כל כמיני' כיון שהגיד וכו'. ולמאי דמוקי באומר הוזמנו בב"ד פלוני לא פריך הכי, דאכתי הו"מ למיפרך גם על אוקימתא זאת כל כמיני' כיון שהגיד וכו' ע"ש, ולמה שכתבתי לק"מ דבאומרים העדנו והוזמנו לא הוי חוזר ומגיד כלל כיון דאכתי הם מחזיקים שדבריהם אמת היה, רק שבטלה עדותן מצד שהתורה האמינה להמזימין, ולכן בעיקר הדין נ"ל פשוט כהבע"ת, וכ"כ הב"ח כאן דבאומרים הוזמנו בטל עדותן, ורק על לשון הבע"ת והב"ח שפיר קשיא שכתבו דמשו"ה באומר שקר העדתי אינו נאמן משום דמשים עצמו רשע, ולא הוצרכו כלל לזה אלא אפי' היכי דלא משים עצמו רשע נמי אין נאמנין מטעם דבזה הוי חוזר ומגיד, ושמא הוצרכו להוסיף טעם דאין משים עצמו רשע אפי' במקום שנותנים אמתלא למה העידו שקר דבכה"ג לא הוי חוזר ומגיד וכמו שצדדו האחרונים בזה, ואפ"ה אין נאמנים מטעם דאין אדם משים עצמו רשע ודו"ק:
שם במחבר אבל נאמנים לגבי עצמן. הראשונים הקשו מהא דפריך הש"ס (מכות ד"ג) אהא דמוקי התם הא דעד זומם משלם לפי חלקו באומר עדות שקר העדתי ופריך הש"ס כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומשני באומר העדנו והוזמנו בב"ד של פלוני וחייבונו ממון, ומאי קושיא דאף באומר עדות שקר העדתי חייב לשלם משום דינא דגרמי דלגבי עצמו נאמן, והשעה"מ דחה קושיתם דהא מרא דשמעתין דאמר התם עד זומם משלם לפי חלקו הוא רב יהודה אמר רב, ובב"ק (ד"ק ודי"ז) משמע להדיא דרב לא דאין דינא דגרמי כלל, דמוקי מתני' דדן את הדין בנושא ונותן ביד דוקא ע"ש, וגם בכאן דחה בקש לדברי הראשונים, דנעלם ממנו מ"ש הרי"ף (סנהדרין פ' אחד דיני ממונות) דאף לר"מ דדאין דינא דגרמי צריך לאוקמי כשנשא ונתן ביד, דאל"כ אין הדיין חייב מדינא דגרמי כיון שהוא אנוס ע"ש, ועוד דאפי' לדעת הרא"ש דסובר דלר"מ חייב אפי' בלא נשא ונתן ביד נמי אין ראיה דרב סובר דלא דיינינן דינא דגרמי, דשפיר י"ל דסובר דדינא דגרמי דיינינן אלא שסותם המשנה אליבא דרבנן ולי' לא ס"ל וכמ"ש הש"ך לעיל (סי' כ"ה סק"י אות א') אליבא דרב חסדא דמוקי נמי בנושא ונותן ביד ע"ש, ועיין בס' מ"ה שהוכיח להיפך והביא ראיה דרב סובר דינא דגרמי מב"ב (דף צ"ג) דאמר ר"ח קטוספאה משמי' דרב הבורר צרורות מגרנו חייב והוא משום גרמי, אף דהתם גריס רבה, אכן בביצה גריס רב וכן ברא"ש ורי"ף שם, ובע"כ לגרוס הכי דהא רבה ודאי לא דאין דינא דגרמי ע"ש. ועיין בקצוה"ח שמיישב לקושיא זאת דהא דבעדים זוממין ריבתה התורה בפירוש לתשלומין היינו דוקא מקנס דכאשר זמם אבל תשלומי היזק דגרמי ודאי דלא ריבתה ופטור מתשלומין משום דחייבו מלקיות נינהו ורבא סובר כר"ל דגם חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ע"ז. גם זה אינו דבעדים זוממים הלאו שבהן קיל דנדחה מפני חיוב ממון וכמו שהארכתי בזה לעיל (סי' א') בחדושנו שם בארוכה:
סליק הלכות עדות