חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות עדות · סימן לז
סעיף א' בסמ"ע סק"ז כתב דמ"ש בש"ס דב"ב בכותב לו דין ודברים וקנו מידו, לאו דוקא הוא, דלשון דין ודברים לא מהני אפי' בקנו מידו, אלא מיירי כשמפרש לו דמקנה לו לגמרי ע"ש, ודין זה נובע מדברי התוס' (כתובות ופ"ג) דעל מה דאיבעי התם בש"ס קנו מידו מהו, פרש"י דקאי זה אברייתא דהאומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו דלא אמר כלום, וע"ז בעי הש"ס בקנו מידו מהו, ומסיק רב נחמן דקנו מידו מהני משום דאמרינן דמגופה של קרקע קנו מידו, אכן התוס' הקשו על פרש"י דבאומר לחבירו דין ודברים מה יש להועיל שם אפי' קנין שהרי למי מקנה אותה והלא לכו"ע ע מפקר ע"ש. ועל יסוד דברי התוס' בנה הסמ"ע דבאומר לחבירו דין ודברים לא מהני אפי' קנין, ואמנם לענ"ד נראה דרש"י ותוס' לא פליגי כלל, דנראה פשוט לחלק דכשאומר לאדם מעלמא דין ודברים אין לי ודאי דצדקו דברי התוס' דאפי' קנין לא מהני' כיון דאין מוכח למי מקנה, משא"כ כשאומר או כותב כן לשותף, וכיון שהוא שותף עמו מוכח הדבר דלדידי' הוא דמקני וכמש"כ הרא"ש שם, ועפ"ז י"ל דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, דבפירוש הברייתא שם דהאומר לחבירו דנקיט התם, פרש"י היינו שותף, ולא אדם מעלמא, ובחבורנו שם הוכחתי דרש"י היה מוכרח לפרש דהיינו שותף דסוגיית הש"ס דחקתו, דבש"ס פריך התם וכי כתב לה הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים וכו', וקשה לכאורה לפמ"ש המוהרי"ט בתשובה (ח"א סי' מ"ה) דמשו"ה בסילוק יכול לחזור, משום דאתי דיבור ומבטל דיבור, וא"כ מאי פריך מכותב אאומר, הא י"ל דמשו"ה באומר לחבירו דין ודברים וכו' לא מהני, אין זה משום דלשון זה גרוע הוא קלא משום דיכול לחזור דאתי דיבור ומבטל דיבור, אבל בכותב דהוי מעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה, ואמנם באמת י"ל דהא המוהרי"ט עצמו כתב דכשמסלק הבעל מפירות ומכירה לא מצי שוב לחזור, משום דכיון שבאמת הקרקע הוי של האשה, ורק שלבעל יש שעבוד עליה, ותיכף כשמסלק עצמו זכתה היא בזכות שיש לה ולא מצי שוב הבעל לחזור, וא"כ ה"נ לפרש"י דהאומר לחבירו היינו שותף, והר"ן כתב (נדרים ר"פ השותפין) שבחצר שאין בו דין חלוקה אין לאחד על חבירו כ"א שעבוד, וא"כ אי"א לפרש דמה שאמרינן התם דלא אמר כלום הוי משום חזרה שחוזר מן הסילוק דהא התם נמי מיד שמסלק זוכה השותף השני בזכות שיש לו בכל הקרקע, דדמיא ממש לאשה, אע"כ דהטעם הוא משום דדין ודברים הוי לשון מרוע, וא"כ אין נ"מ תו בין אומר לכותב, ויתיישב מאוד במה שדייק רש"י לפרש דאומר לחבירו, היינו שותף, והמפרשים תמהו עליו למה הוצרך לזה, ולמה שכתבתי מדוקדק, דאי באדם דעלמא לא הוי מקשה מידי שהוה אמינא דטעם דברייתא לא הוי משום דדין ודברים הוי לשון גרוע, אלא משום דיכול לחזור, אבל באשה דלא מצי הבעל לחזור דכבר זכתה בהם האשה משנסתלק משו"ה מהני, ולא היה קשה כלל מברייתא אמתני', ורק משום דברייתא מיירי בשותף דדמיא נמי לאשה, ושפיר מוכח משום דלשון גרוע הוא, וכיון שעכ"פ רש"י מפרש דברייתא מיירי בשותף, ולכן לדידי' בקנו מידו מהני, ולא קשה קושית התוספת למאן מקנה, דכיון ששותף הוא מוכח דלדידי' מקנה, משא"כ התוס' יפרשו דהברייתא לא מיירי בשותף כ"א בכותב לאינש דעלמא הכי, וכפירוש רבינו גרשום בכריתות שמפרש לה באינש דעלמא ע"ש, ולכן אפי' כשהקנה לו בקנין לא מוכח מידי דלדידי' מקני ומשו"ה הקשו שפיר דמה מועיל קנו מידו אבל בכותב לחבירו שותף גם התוס' יודו דמועיל הקנין, ולזה י"ל דלדינא לא פליגי רש"י ותוס' כ"א בפירוש הברייתא, ולפ"ז מיושב מה שהרעישו הראשונים גם האחרונים על התוס' מסוגיא (ב"ב דמ"ג) גבי שותפין מעידין זה לזה בשכתב לו דין ודברים אין לי עליך וקנו מידו, הרי ש"ס ערוך דקנו מידו מהני, ולמ"ש בשותף גם התוס' מודים דמהני ודלא כהסמ"ע שכתב דהש"ס בב"ב לאו דוקא קאמר:
ועוד נ"ל באופן אחר לחלק בין שותף לאינש דעלמא, דטעם שכתבו התוס' דלמאן מקנה דחוק הוא מאוד, דגם באינש דעלמא י"ל כיון דכותב לו ומקבל קנין עמו מכלל דלדידי' הוא דמקני, דבלא"ה יש להבין דאפי' אם היה מוכת דלדידי' מקנה מה מועיל, כיון דלשון דין ודברים אינו לשון מתנה אלא לשון סילוק והפקר, והפקר הא אין מועיל כ"א כשיפקיר לכל אבל אם אינו מפקיר כ"א לאדם אחד אינו מועיל, אלא דבשותף יש שפיר מקום לומר דמהני, עפמ"ש הר"ן בנדרים שהבאתי בזה, דאי אפשר לומר דכל אחד מן השותפים יש לו קנין הגוף בהחצר שאין בו דין חלוקה דזה אי אפשר שיהיה קנין הגוף לגמרי לזה ולגמרי לזה ואם היה נעשה אז לגמרי של אחד כשמשתמש לא היה חוזר אח"כ להיות של שותף הב', רק דיש קנין להשני קנין שעבוד גם אז על הכל וכמו באחריך, ולכך קונם שמפקיע מידי שעבוד וכו' ע"ש בר"פ השותפין ולפ"ז בחצר שאין בו דין חלוקה היה מהני לשון דין ודברים אע"ג שאינו אלא סילוק, דכיון שאין לו רק שעבוד על חבירו ממילא אם מסתלק מן השעבוד יפקע אותו שעבוד, דהוא הזכות שיש לו בזה להשתמש אח"כ, א"כ ממילא נעשה של השותף הב' לגמרי בשעה שמשתמש בו, ואפ"ה בלא קנין לא מהני, דבלא קנין לשון דין ודברים לחוד, לשון סילוק נמי לא הוי, דאמרינן שכוונתו דין ודברים אין לי, פי' וכולה שלי וכפרש"י בכריתות ע"ש, אבל בקנו מידו שאז אי"א לפרש דכולה שלו קאמר, דא"כ קנין למה, ובע"כ דלשון סילוק הוא, וסילוק מועיל בכה"ג, וכל זה הוא בשותף יש פנים לפרשו לכה"פ בחצר שאין בו דין חלוקה דאין לו עליו כ"א שעבוד, ולכן מהני לשון סילוק, אבל באינש דעלמא פשיטא דלא מהני לשון סילוק. דמה מועיל סילוקו, דמטעם הפקר נמי אין מועיל כיון שאין מפקיר לכל, ולפ"ז רש"י לשיטתו דמפרש הברייתא בשותף, שפיר יכול לפרש דאברייתא קאי, דבשותף איה"נ דמועיל סלוקו ומיירי בחצר שאין בו דין חלוקה. משא"כ התוס' יפרשו הברייתא באינש דעלמא, ולכן אי"א להם לפרש דאברייתא קאי, כיון דהתם אפי' קנו מידו אין מועיל, אבל לדינא גם התוס' מודים דבשותף מהני קנין, ומיושב נמי קושיתם מב"ב דלעיל, דהתם בשותף ונוקי נמי בחצר שאין בו דין חלוקה ומהלי נמי לתוס', ולמה שכתבתי מ"ש הסמ"ע דש"ס דב"ב דקנו מהני לאו דוקא, מגומגם הוא, דשפיר י"ל דדוקא הוא ושותף שאני דמועיל לכו"ע ודו"ק היטב בזה:
סעיף י"ג בש"ך סקט"ז הביא פי' רשב"ם (ב"ב דמ"ז) דערב קבלן שקבל המעות מידו של מלוה ונתן לידו של לוה זהו דינו דממי שירצה המלוה יפרע תחלה, והש"ך הקשה דהא בכה"ג הו"ל נושא ונותן ביד ומיפטר הלוה ממלוה כיון דלא קיבל מידו, ונ"ל ליישב עפמ"ש רש"י (גיטין דמ"ט) ד"ה בקבלן וז"ל שנעשה קבלן עליה שהתפיסה מטלטלין לכתובתה והיא מסרתן לידו בתורת קבלנות והחזירתן לבנו ע"ש, וכל המפרשים נדחקו להבין כוונת רש"י במה שפי' דקבלן היינו שהתפיסה מטלטלין ולא פי' כפשוטו כשאמר לה ואני קבלן, והרשב"א כתב בכוונתו דהיכי דמי קבלן, כשאמר לו תן לו ואני קבלן וכמבואר בסוף ב"ב, והכא לא שייך תן לו, דהא הבעל אינו מלוה כלום מן האשה רק חייב לה כתובה בתנאי ב"ד, ולזה צ"ל שהתפיסה מטלטלין ואז שייך לומר דהערב אומר לה תן לו ואני קבלן ע"ש, ולענ"ד אין נראה להעמיס זה בכוונת רש"י, דא"כ דמיירי התם בדאמר לה אח"כ תן לו ואני קבלן, א"כ תינח מ"ש רש"י שהתפיסה מטלטלין, משום דאל"כ לא יוכל לומר לה תן לו, דמה תתן, אבל אכתי יקשה לאיזה צורך יפרש כשמסרה המטלטלין לידו, ולא הול"ל יותר כ"א שהתפיסה מטלטלין ואמר לה תן לו ואני קבלן, ולכן נ"ל דס"ל לרש"י דהתם לא מיירי בדאמר לה אח"כ לשון קבלנות דהיינו תן לו ואני קבלן, רק בלשון ערבות אמר לה, תן לו ואני ערב, ורק עיקר שם קבלן שניתן לי בזה הוא משום שהיא מסרה המעות לידו בתורת קבלנות ואח"כ לקחתן ממנו והחזירתן לבנו ע"י ערבותו, ונהי דלא הוי קבלן ממש, אחרי שלא אמר לשון קבלנות, מ"מ לענין זה מהני קבלנותו שיהא נחשב שעבודו שעבוד, כיון שעכ"פ קיבל המעות לידו בתורת קבלן, עדיף ביותר מערב שלא קיבל כלל המעות לידו, ומה שדחק לרש"י לפרש כן ולא פי' כוונת קבלן דהתם כמו בכל דוכתי, הוא משום דאי מיירי התם בקבלן ממש שאמר לה ואני קבלן הו"ל לגמרא לומר הכי בתירוצים, אלא הכא בקבלן, כמו בכל סוגיות הש"ס כשהדר לגמרי מתירוץ קמא קאמר "אלא" אלא ודאי דלא הדר מתירוץ קמא, ומיירי נמי התם בערב שאמר לה ואני ערב, ואי משום דערב לא משתעבד, מוקי בקבלן, כלומר שקיבל המעות בתורת קבלן, ולכן לא דמי לערב שלא קיבל כל המעות, ומשו"ה אין שעבודו שעבוד, אבל הכא מיירי בקבלן שקיבל המעות לידו, ולכן אף שאמר לה אח"כ בלשון ערבות מהני קבלנותו לענין זה שיהא יוכל להשתעבד:
ומיושב בזה קושית התוס' שם בד"ה בקבלן, שהקשו על רש"י שכתב דפירוש קבלן היינו שהתפיסה מטלטלי, והא בב"ב מיירי דהחילוק בין ערב לקבלן הוא רק בלשון דאם אמר תן ואני קבלן הוי קבלן. ובאם אמר ואני ערב הוי ערב, ולפי מה שכתבתי לק"מ דודאי אי הוי אמר הכי בלשון קבלנות דמהני כמו שמהני התם, ורק בגיטין מיירי שאמר בלשון ערבות ואפ"ה מהני כיון שקיבל המעות לידו, וכן מיושב קושית התוס' בד"ה אלא בסוה"ד, שהקשו על רש"י שכתב דהכא מיירי בדאין לו ללוה, דאי אית לי' הא אין נפרעין מן הערב תחלה, והקשו דהא מוקי התם בקבלן, ובקבלן מאי שירצה יפרע, ולדברנו לק"מ דאיה"נ אי הוי אמר בלשון קבלנות, דהיה יכול לגבות ממי שירצה, אבל בגיטין מיירי שאמר בלשון ערבות, רק דקיבל לידו המעות, ולענין שעבוד מהני זה, אבל לענין גבייה, נחשב ממש כערב דיפרע מן הלוה תחלה, וזה ברור מאוד בכוונת רש"י, וכן יתפרש דעת רשב"ם דבאמת איירי בנושא ונותן ביד רק שאמר לו בלשון ערב, ובכה"ג אף שעיקר שעבודו הוא על המלוה כיון שנשא ונתן ביד, אפ"ה גם הלוה לא נפטר לגמרי כיון שאמר לו בלשון ערב, כל זה כתבתי מכבר בעת עסקי בחיבורי על מס' גיטין, וכעת בהגיעי בעה"י לסדר על חו"מ מצאתי בתומים שהביא נמי לתרץ קושית התוס' בגיטין על רש"י, דאע"ג שנושא ונותן ביד אין לו כלום, ופי' נמי דהתם מיירי שאמר בלשון ערבות, ורק נשא ונתן ביד, וס"ל לרש"י דבכה"ג שאמר בלשון ערבות אפי' אם נושא ונותן ביד יש לו דין קבלן דממי שירצה יפרע, ושכן הוא דעת הרמ"ה המובא בטור לקמן (סי' קכ"ט) ע"ש, והנה אע"ג שבעיקר הפירוש נהניתי שזכיתי לפרש כדעתו, ואמנם דבריו נפלאו ממני לבד שלשון רש"י "והחזירתן"' לשון נקבה דמשמע שהיא עצמה החזירתן, ולא כשהוא מסר ליד הבעל, ועוד דהא רש"י ס"ל להדיא דהתם בגיטין אפי' דין קבלן לית לי' וגובה מן הלוה תחילה וכמ"ש, ובע"כ כמו שכתבתי דהתם רק דין ערב יש לו, ורק כיון שקבלו בתורת קבלן. לענין זה מיקרי קבלן שיהא שעבודו שעבוד, עכ"פ דעת הרשב"ם מיושב, וזה ברור בעז"ה:
והנה ראיתי ברמב"ם (פי"ז מהלכות אישות) שכתב וקבלן דכתובה משתעבד איזהו קבלן שאומר הנשאי לאחר ואני נותן, וכתב המ"מ דיש מי שאומר דלא מהני ורק כשהתפיסה מטלטלין ומסרתן לידו, והתכוון בזה לדעת רש"י בגיטין, ועיין בפרק כ"ה מהלכות מלוה שכתב בפירוש דהיש מי שאומר הוא הרשב"א שכתב כן בכוונת רש"י, וכן הגר"א באה"ע ציין על הרמב"ם שזהו דלא כפרש"י, ולפי מה שכתבתי אין כאן שום מחלוקת, וגם רש"י מודה דבכה"ג היכי שאמר לה בלשון קבלנות דמהני ודאי אפי' בלא מסר לידו, והא דכתב בגיטין דמיירי כשמסרה לידו, היינו משום דלשון הש"ס דחקתו שאינו מיירי בדאמר לה בלשון קבלנות ורק בלשון ערבות, ולהכי פי' דקבלן דהתם מיירי כשמסרה לידו, ומשום זה מיקרי קבלן אפי' בדלא אמר לשון קבלנות, אבל לשון קבלנות ודאי מהני אפי' בדלא אמר וכנ"ל:
סעיף ט"ו בש"ך ס"ק כ"א, ובספרים שלפניו איתא הגרסא אעפ"י שמכרה לו שלא באחריות או באחריות ושמעון מכיר כו' וכ"כ הב"ח כו', ומשמע דלגרסא זאת אעפ"י שמכר לו באחריות א"צ לשלם לו המוכר בעד השדה כיון שהלוקח עצמו מכיר דכדין מכר, ולא כן משמע מדברי הרשב"א (ב"ב דכ"ט ע"א) דפריך הש"ס דאמאי כשרים השכנים להעיד הא נוגעים בעדות הם דאם יזכה המערער יוצרכו לשלם לו פעם שנית, והקשה הרשב"א דמאי נגיעה הוא זה אי ישלמו להמערער יחזרו ויגבו מן המחזיק מה שנתנו לו ע"ש, ואי נימא דהיכי שהלוקח מכיר שכדין מכר א"צ המוכר לשלם אפי כשמכר לו באחריות דאע"ג שהלוקח משלם אין זה אלא כגזלן בעלמא שנטל ממנו א"כ התם נמי לא היה צריך המחזיק לשלם לשוכרים כיון שהם עצמם מכירים שכדין השכיר להה, א"ו דאפי' בכה"ג מחויב המחזיק או המוכר לשלם ועיין בחדושנו לקמן (סי' ק"מ) מ"ש בזה:
סעיף י"ח בש"ך סקל"ב הביא קושית התוס' בב"ב דלמה מהני סילוק העדים הא בעי' תחלתו בכשרות, והנה בשמ"ק לב"ב הביא בשם הראב"ד ליישב וז"ל כי בעינן הכי ה"מ בפסלות דגופא או בפסלות דקורבה אבל הכא משום חשדא דנוגעים בעדות וכי תסלק חשדא כשרים בין לדין לעדות עכ"ל, ושוב הביא שם תי' אחר דגבי ממון לא מיקרי תחלתו בפסלות דכיון דמטי לי' הנאה מיני' לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דחל עליו שם עד והו"ל תחלתו בכשרות וההיא שעתא לאו עד הוא כלל וכו' ע"ש, והרי לפנינו דהראב"ד אינו סובר דבממון כיון דנוגע הוא הוי בע"ד ולא עד, ולכאורה יש להעיד בזה ממ"ש הרא"ש (ספ"ק דמכות) בשם הראב"ד דלכך האומר פלוני רבעני לרצוני נאמן להעיד אף דמשים עצמו רשע אין הטעם כמ"ש פלגינן דיבורא ואמרינן לא רבעי כלל או שרבעו לאנסו רק הטעם דהוי בעל דין ואינו בגדר עדות כלל שנאמר בו עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה, הרי דסובר דכל היכי דבעל דבר הוי לא חשבינן זה לעד, וצ"ל כמ"ש הש"ך לעיל (סי' ל"ד סקכ"ח) דדוקא לעינין נמצא אחד מהה קרוב או פסול הוא דסובר דבעל דבר אינו בגדר עד, אבל לא לענין תחלתו בכשרות ע"ש שטרח להוכיח זה. ולמה שכתבתי מפורש בשם הראב"ד דלא ס"ל כן לענין תחלתו בכשרות:
שם במחבר עד שיסתלק בקנין גמור, עיין בקצוה"ח שהביא בשם אחיו להקשות ע"ז היאך מהני הסילוק הא קיי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו וה"ה למוכרו ע"ש. וכן הקשה רעק"א בהגהותיו (ב"ב דמ"ג), וצריך ביאור מה קושיא להו, והא סילוק מהני גם בדבר שלב"ל וכמ"ש המחבר לקמן (סי' ר"ט), וממילא דמהני נמי בדבר שאינו ברשותו דדבר שאינו ברשותו נלמד מדשלב"ל וכמבואר במחבר לקמן (סי' רי"א) כשם שאין אדם מקנה דשלב"ל כך אין מקנה דבר שאינו ברשותו, ומינה דמה דמהני בדשלב"ל ודאי דמהני נמי בדבר שאינו ברשותו, ובש"ס דכתובות (דפ"ג ע"א) נמי אמרי' נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה שלא יירשנה, הרי להדיא דסילוק מועיל אפי' באינו ברשותו, וצ"ל משום דסילוק לא מהני כ"א בדבר שלא זכה בו עדיין אבל בדבר שכבר זכה אין מועיל הסילוק כ"א בקנין וכמבואר בב"ב ובכתובות ובמחבר כאן, ולזה שפיר מקשו דעל דבר שאין ברשותו אין לקנין על מה לחול, ולכאורה היה אפשר ליישב עפמ"ש התורי"ד (קדושין דנ"ו) בסוגיא דאם לקח בהמה טמאה ממעות מע"ש וברח המוכר יאכל כנגדן דקשיא לי' נמי קושית התוס' איך יכול לחלל מה שאינו ברשותו ותי' כיון שהמוכר לא ע"ד גזל בא המעות לידו רק בטעות ואילו הוה ידע שהמקח חוזר הוי מיהדר והוי ציית דינא אלא דלא ידע לכן הוה כמו פקדון שביד חבירו ע"ש, ובתשובת חת"ס (אחנו"מ סי' קס"ט) באחד שלקח מגנב חפץ הגנוב וזה שנגנב ממנו הקדיש החפץ לעניים בעודו ביד הלוקח וכתב דהתם נמי איל ידע הלוקח שהחפץ גנוב לא לקחו ולא ע"ד גזל בא לידו רק בטעות הו"ל ברשות בעלים ויכול להקדישו ע"ש, ולפ"ז היה אפשר לומר דגם הכא מיירי בכה"ג שהחפץ הנגנב שדנין עליו כעת אינו ביד הגנב אלא ביד הלוקח מן הגנב, שלקחו בטעות שלא ידע שגגוב הוא, וציית דינא להחזירו משו"ה חשיב כמו ברשותו ומועיל הסילוק, אלא דא"כ הו"ל להש"ס וביותר בשו"ע לפרש דדוקא בכה"ג הוא דמועיל הסילוק, ומדסתמו מכלל דאפי' כשאנו דנין עם הגנב עצמו מועיל נמי הסילוק ולכן נ"ל ליישב ולומר דבר חדש דהא דאינו מועיל הקנין על דבר שאינו ברשותו, היינו דוקא כל זמן שאין עדים בדבר שזהו שלו, ויכול המוחזק לכופרו אם ירצה, אבל היכי דאיכא עדים בדבר והעדים הלא יבואו ודאי להעיד, ואפי' אם הלה ירצה לכפור לא יועיל הכחשתו, ובודאי יתחייב בב"ד עפ"י עדים להחזיר לו, בכה"ג נחשב כאילו הדבר ברשותו אפי' קודם שבאו העדים, ואם כי מסברא ידעינן זה, דהא חזינן בפקדון שלו ביד אחרים דיכול להקדישו ולמוכרו, אם אין הנפקד כופר וחשיב כאילו עומד ברשותו כמבואר בסוגיא (ב"ק ד"ע) הרי דאע"ג שהדבר אינו ברשות המקדיש, אפ"ה כיון דעומד לחזרה חשיב כברשותו, וא"כ הוה"ד במקום שאין מועיל כפירת המוחזק, כגון שיש עדים, ולחזרה עומד, דיהא חשיב כאילו ברשותו, דמאי שנא כשאין הלה רוצה לכפור או רוצה ואינו מועיל כפירתו, כיון שסוף סוף עומד לחזרה ליד הבעלים, חשיב כאילו כבר ברשותו, בכ"ז נ"ל גם להביא ראיה ע"ז מסוגיא (ב"מ דמ"ג) דסובר התם ר' עקיבא דחיוב דהשבת גזילה הוא לשלם כפי ששוה הדבר בשעת התביעה משום שנאמר לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו ובי דינא הוא דמחייבי לי' אשמה ועלה קאמר בש"ס דמודה ר"ע היכי שיש עדים דמשלם כשעת הגזילה דכיון שיש עדים מההיא שעתא הוא דאיחייבי לי' אשמה, ופרש"י כיון שיש עדים שסופן לבוא ויעידו חשוב מחויב בדין משעה שהעידו העדים ע"ש, הרי לפנינו דכל היכי שיש עדים שסופן לבוא ולחייבו, חשוב מחויב למפרע אפי' קודם שהעידו, וה"נ כיון שיש עדים והתביעה כבר הוגש לפני ב"ד, ומיד שנכשיר ע"י סילוק הזה את העדים והדיינים להיותם דיינים ועדים כשרים יוציאו מיד הפס"ד להוציא הגניבה מתחת ידי ולכן חשיב כאילו הדבר ברשות בעלים גם טרם שהעידו כיון דע"י פעולה הזאת שיסתלקו מן הנגיעה יוכשרו ויוחזר החפץ לבעלים וכל שעומד לחזרה חשיב כברשותו וכמ"ש. וגם יש לדון בזה מטעם אחר עפמ"ש התוס' (סוטה דכ"ה) דמשו"ה אמרי' דשט"ח לאו כגבוי משום דלאו בידו הוא דמי יימר דמזדקקי ב"ד, א"כ י"ל דמה"ט נמי א"י להקדיש מטלטלי דגזילה משום דמי יימר דמזדקקי לי' וע"כ הוי כאין ברשותו, משא"כ בנ"ד דכבר אזדקק ב"ד והב"ד עצמם רוצים להסתלק שפיר מהני ועיין בחדושנו לקמן (סי' פ"ז וסי' שנ"ד) דלא יקשה על דברי ממ"ש התם בגזילה אפי' יש להם עדים לא מהני, דהתם מי יימר דמזדקקי ב"ד, ועוי"ל דהא דלא חל הקנין על דבר שאין ברשותו, היינו כשבא להקנות הדבר לאחרים ובזה אמרי' דאותו אחר לא קנה משום דלא סמיך דעתו אכתי ע"ז, אבל אם רוצה רק לסלק נפשו מזה אפשר דחל הקנין אפי' על דבר שאינו ברשותו נמי: