חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות עדות
סימן כח
סעיף א' במחבר וראוי להעיד, וכתב הסמ"ע לאפוקי קרוב או פסול, והנה התומים הביא תשובת השבו"י דדוקא כשלא קיבלו להכשיר הקרוב והפסול הוא דאינו חייב כיון שאין תועלת בעדותו, אבל אם קיבלום עליהם והכשירום מיקרי ראוי להגיד וקאי בעונש דאם לא יגיד, והתומים השיג ע"ז מהירושלמי (ר"פ שבועת. העדות) הלכה א' דהכי איתא התם עד אחד שאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשני עדים יכול יהא חייב ת"ל והוא עד וכו', וגם מדברי הרמב"ן והר"ן שם בשבועות על המשנה או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, הקשו למה לי למיתני הכא פשיטא ותי אפי' האמין הנתבע על עצמו אם יבוא ויעיד שהוא יתן אפ"ה פטורים ע"ש, ועמדתי כמשתומם על ההשגה הזאת, הא התם בירושלמי לענין קרבן שבועה קאי, דאינו חייב קרבן כיון דלא הוי עד מדאורייתא, וגם הרמב"ן ור"ן לא מיירי כ"א לענין קרבן, וא"כ איך הוכיחו מהתם דגם נשיאת עון ליכא, וכי מה דמיון קרבן לענין חיוב דהגדה, והגע בעצמך דאם משביע על עדי קרקעות ועבדים ושטרות נמי פטרו מקרבן שבועה, הכי נימא דאינו מחויב בהגדה עליהם, ולכן נראה ברור דלענין הגדה כל מה שיכול להביא תועלת בעדותו מחויב להגיד, ואם לא הגיד קאי בנשיאת עון, וביותר תמוה לי על השבו"י גופא שהביא גם הוא את הירושלמי, וגם הוא הודה שהירושלמי סותר את דינו אלא שכתב שאין ללמוד ממנו משום שבש"ס דילן מוקי לקרא זה לדרשא אחרינא, ומה הוצרך לזה, ותיפוק שאין מירושלמי שום סתירה מעיקרו וכמ"ש. הן אמנם דעל מ"ש המחבר דאינו חייב כ"א כשיתבענו, וכתב הסמ"ע סק"ו הטעם דכמו דבלא תביעה אינו חייב בקרבן ה"נ לענין נשיאת עון אינו בלא תביעה, וכ"כ הכ"מ (פ"א מהלכות עדות), הרי דילפי זה מקרבן שבועה, אבל גם דבריהם מרפסי איגרי וכמ"ש בתשובת משכנות יעקב ובס' שעה"מ הובא בפ"ת ודחה דבריהם, כן נמי במנ"ח (מצוה קכ"ב) השיג עליהם כזה, ופירשו כוונה אחרת ברמב"ם, וממילא אין ללמוד מרמב"ם דמדמי הגדה לקרבן שבועה, וכן יש להוכיח גם מתוס' (ב"ק דנ"ו) שהקשו על מה דיליף חיוב הגדת עדות מקרא דאם לא יגיד, הא קרא זה מיירי דוקא בהשביעו כדכתיב והוא שמע קול אלה, ותי' דקרא הכי קאמר דכשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עוון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה איכא נמי נשיאת עוון ע"ש, הרי מפורש דנשיאת עוון לא דמי לקרבן שבועה ואיכא נשיאת עוון אפי' בלא שבועה וזה ברור. ועיין בחדושנו לקמן (סי' ל"ד) מ"ש בזה בסעיף ז':
שם בש"ך סק"ב הביא בשם הרש"ל דרק בקים לי' בדרבה מיני' מהני תפיסה ולא בשאר דברים, ועיין בקצוה"ח שהוכיח מלשון הרש"ל דאפי' בקלב"מ דמהני תפיסה, היינו דוקא היכי דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או בזה"ז או שלא בהתראה אבל היכי דעבדינן החומרא תו לא מחייב כלל בתשלומין ואפי' תפס מפקינן מיני', אלא שכתב שדברי הרש"ל דברי נביאות הם ולענ"ד ודאי רוח נבואה נזרקה בו לכוון הכוונה האמיתיית ברש"י דכן מוכח להדיא מלשון רש"י גופא מרא דהאי דינא, והכי מוכח גם מן הש"ס, דבב"ק (דכ"ו ע"א) פריך הש"ס ויהא אדם חייב בכופר, ופרש"י כגון במזיד ולא אתרו בו דליתי' בר קטלא ולא בר גלות ע"כ, ומשמע להדיא דעל מזיד ואתרובו לא הוה ס"ד דחייב, דכיון דבר מיתה הוא פשיטה דפטור מטעם קלב"מ, ולא צריך למעט זה מקרא דעליו ולכאורה קשה לשיטת רש"י גופא דכל היכי דאמרי' קלב"מ חיובא בידי שמים מיהא איכא ואי תפס לא מפקינן מיני' א"כ אכתי הו"מ לפרש דמיירי אפי' במזיד ממש דאתרו בי', ואע"ג דקלב"מ אפ"ה איצטריך קרא דעליו לומר שאפי' חיוב בידי שמים נמי ליכא, אע"כ כהרש"ל דהא שסובר רש"י דבקלב"מ מהני תפיסה היינו באמת במזיד ולא אתרו בי', דכיון דלא נתקיים בו שום עונש וגם העונש החמור לא נתקיים בזה. דין הוא דמהני תפיסה, דהא חייב הוא ולא נתקיים בו שום עונש, משא"כ במזיד ואתרו בי' כיון דנתקיים בו העונש החמור, לא נתחייב כלל בתשלומין, דסגי בעונש החמור, ואי תפס מפקינן מיני'. ולפ"ז בהכרח היה לרש"י לפרש במזיד ולא אתרו בי', דאי באתרו בי' אפי' חיוב בידי שמים ליכא. והרי הוכחנו דכדברי הרש"ל מפורש ברש"י גופא, וגם הדבר מאומת מן הסברא, דודאי שפיר יש לחלק בין היכי שקיבל כבר העונש החמור דיפטר בזה ולא מהני שוב תפיסה, להיכי שלא קיבל שום עונש, דנהי דאין לחייבו מדינא, אבל אי תפיס לא מפקינן מיני' דהא חייב הוא ועוד לא קיבל שום עונש, ולכן ודאי שרק רוח נבואה היה לרש"ל לכוון הכוונה האמיתיית ברש"י. ורש"י גופא הוכיח זה מן הש"ס, דהכי מוכרח מס גיא דסנהדרין (דפ"ז ע"ב) דקאמר התם דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא ונתת נפש תחת נפש ממון דברי רבי ומיירי במתכוון להרוג את זה והרג את זה דלרבי חייב ממון ולרבנן חייב מיתה ופטור מתשלומין, ופרש"י דנ"מ דאי תפסו יורשין דהרוג ממונא של הורג ופטר לי' האי זקן ממרא וקידש בו את האשה מקודשת לרבי, ולרבנן אינה מקודשת ואי אתי אינש אחרינא וקדשה מקודשת לשני הרי חיוב כרת בדבר עכ"ל, והשתא לשיטת רש"י דבקלב"מ מהני תפיסה, הא גם לרבנן נמי אי תפסו היורשין לא מפקינן מינייהו, א"כ גם לרבנן מקודשת, ועיין בטורי אבן (חגיגה די"א) שנתקשה הרבה בזה, אכן למ"ש בשם הרש"ל ניחא, דהיכי דיש באמת חיוב מיתה אין חייב כלל בתשלומין ואי תפס מפקינן, ולהכי לרבנן דמחויב מיתה ודאי דאי תפס מפקינן ודו"ק:
סעיף ג' בהג"ה אבל אינו חייב לשלם דיכול לומר אמת העדתי וכו', והנה הסמ"ע בסקכ"א הקשה ממ"ש ביו"ד דמעיד על ישראל בעש"ג והוציאו ממנו ממון שלא כדין מנדין אותו עד שישלם ע"ש, ונראה ליישב עפמ"ש הקצוה"ח כאן ס"ק ד' דהא דיכול לפטור עצמו בטענה דאמת העדתי היינו היכי דהוא עד כשר ואע"ג דאינו נאמן כשנים מ"מ עד מיהא הוי ויכול לומר אמת העדתי ומשו"ה פטור מלשלם, אבל בקרוב או פסול שאין עליו שם עד כלל אינו יכול לפטור עצמו בטענה זאת וחיייב לשלם ע"ש, ולפ"ז שפיר י"ל דהתם ביו"ד מיירי דהוציאו ממון שלא כדין משום דהיה עד פסול ולכן חייב שפיר לשלם:
סעיף ה' במחבר ת"ח שיודע עדות ותבעו שיעיד לפני ב"ד קטן ממנו אם הוא עדות ממון אינו חייב לילך להעיד וכו' ועיין בב"מ (דף ל') דפטרינן נמי מהשבת אבידה בזקן ואינה לפי כבודו, ומעודי תמהתי אין שייך לומר על עשיית מצוה שאין זה לפי כבוד האדם, והלא אדרבה זהו כבודו וזכותו שזכה לעבוד את ה' בגופו, ועל משה רבינו נכתב התואר כי "עבד" ה' הוא. ומצינו במס' שבת שכמה אמוראים עסקו בעצמם במלאכות בזויות לכבוד שבת, והטור (או"ח סי' ר"ן) לאחר שהביא שם האמוראים ופעולתם סיים ע"ז וז"ל ומהם ילמוד כל אדם ולא יאמר לא אפגום כבודי כי זהו כבודו שמכבד את השבת עכ"ל, ובמשבצות זהב שם כתב דמכוון ליישב בזה איך הקילו בכבודם והא גדול כבוד הבריות, לזה מסיים שאדרבה זהו כבודם שעוסק במצוה, וא"כ איך שייך לפטרו מהגדת עדות ומהשבת אבידה דהם מ"ע מה"ת משום דאינו לפי כבודו. והן אמנם דמהשבת אבידה אפשר ליישב לכאורה ולחלק דבדבר שניכר לכל שעושה הפעולה לכבוד הש"י ועוסק במצוה, דהפעולה עצמה מוכיחה שמלאכת שמים הוא, כמו מלאכות דערב שבת, שזמנן מוכיח עליהם שלצורך כבוד שבת הוא עושה, ודאי שמצוה הוא לעשותן, ואין זה שום זלזול בכבוד כי אדרבה זהו כבודו, משא"כ בהשבת אבידה שעצם הפעולה ינה מוכיחה אם מלאכת שמים או מלאכת עצמו הוא, וכגון מי שמצא חמור של חבירו תועה בדרך, והמוצא נוטלו ויטפל בו להשיבה לבעליו, בפעולה הזאת אין ניכר אם בחמור של אבידה הוא מטפל, או אולי חמור של עצמו הוא, שזה אין נאה לת"ח לטפל בחמור של עצמו, ולהכי פטרוהו. ועפ"ז אמרתי לפרש מ"ש רבא בב"מ שם דכל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר, דה"פ דבאמת בשל חבירו מחויב היה להחזיר בכל גווני, כי זהו כבודו, ורק מפני החשד שיחשדוהו שמא שלו הוא, ובשלו הוא דאסור לבזויי נפשי', ולכן אם האבידה הוא כזה שאין בה פגם לטפל אפי' כשהוא שלו, ממילא מחויב להשיבה דאפי' אם נחשדו ששלו הוא נמי אין בה פגם, וזהו שאמר כל שבשלו מחזיר, פי' שהאבידה היא מסוג כזה שרשאי לטפל בה נמי כשהיא שלו ודאי. בשל חבירו נמי מחזיר, ואם כי הדבר נכון מצד הסברא, אבל אכתי תמוה זה מן הש"ס דב"מ שם דפריך התם והא ר' ישמעאל זקן ואינו לפי כבודו, והא התם מיירי שהלה ביקש מר' ישמעאל שיטעון לו המשא על כתיפו, ואם היה טוען לו היה מוכחת הפעולה שעושה בזה צורך מצוה, ואפ"ה פטרינן לי' מטעם שאינו לפי כבודו, אע"ג דמצות טעינה פעולתה מוכחת דמלאכת שמים הוא, והן אמנם דבזה היה אכתי מקום ליישב ולומר דאכתי נחשוב שמא עושה בשכר, שאין זה מצוה, אבל אכתי מה נענה להך דהכא בדין עדות, ובסנהדרין (די"ח ע"ב) גבי כוה"ג דמעיד פריך ע"ז והא כתיב והתעלמת, הרי דפטרינן מלהעיד משום שאינו לפי כבודו, אע"ג דמצות עדות ניכר שעושה לצורך גבוה, ולכן נ"ל דעיקר הטעם מה שחלקו הכא בין עדות ממון לשארי עדיות, ושבממון אינו מחויב לילך להעיד, דהיינו משום דכיון שכל דבר שבממון יכולים הבעלים להפקירם, ולכן אמרינן דמשום כבוד הת"ח מחויבים הבעלים להפקיר ולסלק עצמם מזכות הממון וממילא אין על מה להעיד, ודומה לזה מצאתי להדיא בש"ס (ב"מ דל"א) דפריך התם פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא, ובשמ"ק שם וז"ל דכיון דאפי' בעל אבידה כהן אינו רשאי להטמא, היאך יטמא זה בשבילו והרי אם באו בעלים ואמרו לא בעינן לה ליתא לעשה כלל הלכך לא דחינן מ"ע משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותו מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהם חייבים בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבידה ולכבד אביו ולא יעבור על המצוות עכ"ל, הרי התם מחויב למחול על אבידתו בשביל כהן, ה"נ מחויב להסתלק מממונו בכדי שלא יתבזה כבוד הת"ח ועיין בחדושנו לעיל (סי' ט"ו) מ"ש מזה:
שם ברמ"א אלא הם שולחין אליו ופי' הסמ"ע דהיינו דוקא ג' דיינין, ועיין מה שכתבתי בסמוך בסעיף ו' מזה:
שם במחבר צריכין העדים לכתחלה להעיד מעומד, עיין בסמ"ע לעיל (סי' י"ז) שהביא בשם הע"ש דגם בדיעבד פסול בעדים אם לא עמדו, והבאתי שם להוכיח דלגרסא דידן שבירושלמי דגיטין משמע שגם לכתחלה כשר להעיד מיושב, אלא שלגרסת הרשב"א משמע שדוקא דיעבד כשר ע"ש מילתא בטעמא. ובעיקר הטעם שהכשירו בדיעבד כתב הסמ"ע לעיל שם משום דמ"ע דועמדו אינה מ"ע גמורה אלא אסמכתא דרבנן בעלמא, אבל אנכי הוכחתי שם דודאי מ"ע גמורה הא כמו שמוכח בש"ס, אלא שבכל זה אינה מעכבת בדיעבד, כדין כל מצוה שלא נאמר בה חוקה שאינה כ"א למצוה ולא לעיכוב ע"ש:
סעיף ו' במחבר צריכין הדיינים לכתחלה להיות יושבים בשעת קבלת העדות, עיין בסמ"ע שכתב טעמים לזה, ובחדושנו לעיל (סי' י"ז) כתבתי טעם נכון במה דבעינן הדיינים בישיבה, שזהו הכל מפרטי האיום שמאיימין על העדים שידעון שלפני הב"ד הם מעידין, ולכן מבדילין שהעדים בעמידה ודיינין בישיבה שיהיה הבדל והיכר שאלו הם הב"ד ואלו העדים, ועפ"ז העליתי לחלק דסגי גם כשדיין אחד יושב ולא בעינן שכל הדיינים יהיו בישיבה, וכן בדיין שדן עפ"י עדות עצמו לא בעינן כלל דיינים בישיבה ע"ש שהארכנו לבאר הרבה חדושי דינים:
סעיף ז' במחבר צריך שיבינו הדיינים לשון העדות שלא ישמעו מפי המתורגמן וכו'. מכאן השיג בס' שער המשפט על מ"ש הט"ז לעיל סעיף ה' דמ"ש הרמ"א דלעד ת"ח שולחין הב"ד אליו ומעיד, ופי הסמ"ע ששולחין אליו ג' דיינים אבל שנים לא דהוי כעד מפי עד. והט"ז חולק עליו דסגי בלא ג' כיון דהולך בשליחות ב"ד לא הוה שם עד מפי עד עליו וע"ז כתב השעה"מ פה קדוש כהט"ז איך יאמר דבר זה והלא מבואר כאן שלא יהיו הדיינים שומעין מפי המתורגמן משמע להדיא דאף שהב"ד מעמידין המתורגמן לא מהני אף שהבע"ד עומדין לפני הב"ד מ"מ כיון שאין הב"ד מכירין לשונם הוי עד מפי עד ע"י המתורגמן, וא"כ כ"ש כשהב"ד שולחים להעד ואין העד לפנינו דגרע טפי ע"ש, ולא אבין, כלום השגה הוא על הט"ז, הא עיקר הטעם דבעינן בעדים שישמעו מפיהם דוקא ולא מפי כתבם וממתורגמן, כתב הריטב"א בחדושיו למכות משום דמתוך דבריהם ילמדו הדיינים להבין מי הוא המגיד אמת, וגם הסמ"ע בס"ק ל"ז כתב כן, ומשום זה הטעם כתבו דגם קבלת הטענות מבעלי הדינין צריכין נמי להיות מפיהם דוקא, וכמו שהארכתי בזה לעיל (סי' י"ג) וא"כ מה דמיון מפי המתורגמן. דכיון שהדיינים בעצמן לא יוכלו להבין דברי העדות, ממילא לא יוכלו להבין כ"כ מי המגיד אמת, וכאילו חסר לנו בזה אחד מהבדיקה העיקרית, ומשו"ה לא מהני, משא"כ כששולחין שני דיינים לקבל עדות, הרי שני דיינים הללו שומעין מפי העדים גופא, והם למדו להבין מדבריהם מה שאפשר היה להבין. וא"כ מה איכפת לן אם הדיין השלישי לא הלך, ונהי דהוא לא יסמוך על רושם העדות שנרשם אצל הדיינים הללו ששמעו מפיהם, מ"מ הלא סוף סוף הדין יוגמר כשנים הללו שיש להם רוב דיעות, ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרמ"א שולחין אליו, היינו שני דיינים מתוך אלו השלשה שנבררו לפסוק הדין, אבל אינם יכולים לשלוח שני אנשים אחרים, שלא ישתתפו כלל בדין, דבזה באמת לא מהני כיון דהדיינים הפוסקים את הדין לא שמעו מפי העדים עצמן, וזה דמי שפיר לשומעים מפי המתורגמן. אבל כששולחין שני דיינים מתוך דיינים הפוסקים ודאי דמהני גם אם הדיין השלישי לא שמע מפי העדים ממש. ובזה מיירי הט"ז, ועיין עוד בחדושנו לעיל (סי' י"ב) טעם דבת"ח רשאי בלא"ה לשלוח להם, וא"כ אין זה ענין להך דמתורגמן דלא מיירי בת"ח, ודין דט"ז הא מיירי בת"ח ודו"ק:
סעיף י' ברמ"א ואם העד האחד אמר עדותו והשני אמר אף אני כמוהו ידעתי לא מהני אא"כ הלך למדינת הים וא"א לא להעיד בפירוש, ולכאורה יש לתמוה ע"ז מרש"י (גיטין דע"ג ע"א) בד"ה לא גייז כתב וז"ל וממילא שיילינן לי' אם נכתב לשמה והוא אמר אין עכ"ל, הרי להדיא שאין השליח צריך להגיד עדותו במו בפיו אלא דסגי בזה שהב"ד שואלו והוא אומר אין, ומשמע דלאו דוקא בשליח הגט הוא דסגי בהכי, אלא דהוה"ד לכל עדיות שבעולם סגי נמי בזה שהב"ד ישאל לעדות והם יאמרו אין דמ"ש, והשתא התם דלא היה שום הגדה מהעדים ואפ"ה מהני, כ"ש הכא דעד אחד הגיד והעיד כל פרטי העדות, כ"ש דבאמירת השני אף אני כמוהו דהיה צריך להחשב כאילו גם הוא הגיד, הן אמנם דמסוגיית הש"ס התם היה מוכח לכאורה להיפוך, דלא סגי באמירת אין, והוא דקאמר התם הטעם דמשו"ה לא תקנו שיאמר בפירוש בפני נכתב לשמה משום דאתי למגזייה, ואי נימא דסגי נמי באמירת אין, א"כ ליתקנו שהשליח לא יאמר כלל, רק נשיילי' אם נכתב ונחתם לשמה והוא יאמר הן, ומדתקנו שהשליח יאמר בעצמו כל פרטי העדות, מכלל דבעדיות לא סגי בזה שהב"ד ישאלו פרטי העדות ועדים יאמרו הן, אלא שצריך להגיד פרטי העדות במו פיו דוקא, אלא דיש לדחות ראיה זאת, די"ל שגם על הב"ד גופא הוי נמי החשש שמא אתו למגזייה. ואי הוו מתקני שהב"ד ישאל משליח אם בפניו נכתב לשמה, אכתי חיישינן דלמא אתו הם למיגזייה, ואפי' אי נימא דבב"ד לא שייך החשש דאתו למגזייה, נמי אין ראיה מהתם לשארי עדות דעלמא, משום דהא חזינן דחכמים דייקו בעדות זה דשליח הגט כמה דברים, וכגון דדוקא בפני מהני אבל ידעתי לא מהני אפי' לרבא, והטעם הוא משום דלא שייך מידק דייק בידעתי כמו באומר בפני, וכעין מ"ש התוס' (גיטין דפ"ד ע"ב) דשליח דוקא כשאמר בשעת נתינה דייק, וגם הטעם דמפי כתב לא מהני אמירה זאת דבפני נכתב אע"ג דקיום שאר שטרות מהני בכתב וכמ"ש ברמ"א לקמן (סי' מ"ו), כתבו האחרונים דפשיטא להו לחז"ל דלא שייך מידק דייק אלא במה שאומר בפיו ולא בכתב עיין בס' בית מאיר (אה"ע סי' קמ"ד) וכן ה"נ יש לומר דקים להו דלא שייך מידק דייק אלא כשיאמר בעצמו הפרטים במו פיו ולא כשב"ד ישאלוהו והשליח יאמר הן. לא שייך כ"כ מידק דייק וכל זה היינו דוקא בשליח הגט. אבל בשארי עדיות אפשר דיועיל גם כשב"ד ישאלוהו הפרטים והעד יאמר הן. וכדמשמע מלשון רש"י דגיטין, אמנם באמת מדברי הרמ"א דהכא והוא מהש"ס (סנהדרין ד"ס) מוכח להדיא דבעדיות אינו מועיל כשיאמר הן וכמ"ש, דהשתא כשאחד מן העדים העיד עדותו והשני אמר אף אני כמוהו לא מהני כ"א בשעת הדחק דוקא, אע"ג דזה מיקרי הגדה כיון דאחד העיד והגיד כל פרטי העדות, ובאמירת השני אף אני כמוהו נחשב כאילו הגיד גם הוא, א"כ כ"ש כשלא היה הגדה כלל מהעדים דלא מהני אפי' בשעת הדחק, דעכ"פ זה בעינן שהעד יאמר בפירוש את עדותו במו פיו, ומרש"י דגיטין אין ראיה. חדא די"ל דמ"ש רש"י שיאמר אין, הכוונה שיאמר בפירוש דלשמה הוא. ולא סגי במה שיאמר הן על שאלת הב"ד, אלא יאמר אין לשמה, שוב ראיתי בחדושי הרשב"א וז"ל וניתקן דלימא הכי ואי גייז נשיילי' ואי הדר אמר אין לשמה נהימני' עכ"ל, הרי שכתב בפירוש שיאמר אין לשמה, וא"כ גם ברש"י נפרש כן, ואפי' תימא שדוחק לפרש כן ברש"י, נמי אין ראיה מהתם לשארי עדיות, די"ל נמי שדוקא באמירת לשמה הוא דסגי בהכי, כיון דסתמא נמי לשמה קא מסהיד וכמ"ש רש"י עצמו וגם התוס', דמשו"ה לא צריך כלל לומר דלשמה, וכיון דמן הדין א"צ כלל ע"ז לאסהודי, ורק לשופרא דעדותו הוא דמשיילינן ע"ז, משו"ה סגי נמי כשיאמר הן, אבל בדבר שבעיקר עדותו ודאי דלא סני במה שהב"ד ישאלוהו פרטי העדות והוא ישיב הן:
סעיף יא' במחבר העדים ששלחו עדותן בכתב לב"ד אינו עדות וכו'. והר"ת הוא שמכשיר עדות בכתב כמבואר בתוס' (גיטין דע"א), והנה אף אם בחדושנו לקמן (סי' מ"ו) הוכחתי דגם רש"י סובר כר"ת בזה ע"ש מ"מ נ"ל מוכח מן הש"ס כשיטת הפוסקים הללו דסברי דלא מכשרינן עדות שבכתב, והוא דבכתובות (דכ"א ע"ב) אמרו שלשה שישבו לקיים השטר שנים מכירין חת"י העדים ואחד אינו מכיר אם עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם, ולשיטת ר"ת למה צריכים לעדותן הא חתימתן גופא תיהוי כעדות כיון דעדות בכתב כשר, ויותר יקשה בחלוקה השניה שם משחתמו אין מעידין ואמאי אין מועיל חתימת הדיינים שהשלישי יחתום נמי, ולמה צריך לעדותו, כיון שחתמו. זה גופא תיהוי עדותן, אע"כ דצריכין להעיד דוקא ולא סגי בעדות שבכתב, ועיין מ"ש בחדושנו לכתובות ולקמן (סי' מ"ו) באריכות:
סעיף יב' במחבר חותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, והוא שיטת הרמב"ם דסובר דמה"ת לא סמכינן על עדות שבשטר, ועיין בט"ז שהקשה על הב"י במה שהקשה על הרמב"ם מכמה מקומות ולמה לא מקשה עליו מהא דאיתא להדיא (רפ"ק דגיטין) כדר"ל דאמר עדים החתומים על השטר כנחקרה עדותן וכו' ורבנן הוא דמצרכי קיום, ומשמע מיני' דמן התורה גובין בשטר אפי' בלא קיום ע"ש. וגם הרמב"ן כתב שכבר השיבו כל חכמי הדורות על הרמב"ם ז"ל בדין זה מהך דגיטין. ונ"ל ליישב, דהנה לקמן (סי' מ"ו) הוכיחו הפוסקים מההיא דגיטין דאפי' בטוען מזויף א"צ קיום אלא מדרבנן, דהא התם בגיטין אפי' אתי בעל ומערער לא משגחינן בו מהאי טעמא דהקיום אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הש"ך לקמן בסי' מ"ו סק"ט, וכתבתי לדחות זה, דהתם שאני משום דהא איכא התם עד אחד המקיים לחתימות העדים, והוא השליח שאומר בפני נחתם, ולכן דוקא בכה"ג דעד אחד מקיים הוא דסגי מה"ת, אבל מנ"ל דבעלמא היכי דליכא שום קיום דמועיל נמי מה"ת, ולפ"ז שפיר י"ל דר"ל לא קאמר דמה"ת לא בעי כלל קיום מה"ת, אלא דלא בעי קיום ע"י שנים וסגי נמי בקיום ע"י עד אחד כמו בגיטין, ואע"ג דר"ל לא קאמר דינו בגיטין דוקא, ובכל מקום קאמר דלא בעי קיום מה"ת, מ"מ כוונתו יתפרש שפיר דהיינו קיום בשנים לא בעינן, אבל ע"י עד אחד בעינן מה"ת, ובלא קיום כלל לא מהני גם לר"ל, ואחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי ראיתי בפנ"י לגיטין בקונטרס אחרון שם שבעיקר הדין כתב נמי דר"ל לא קאמר כ"א דקיום דע"א מהני ע"ש, ויש לי להסביר עוד בטעם הדבר דדוקא בעד אחד הוא דסגי מה"ת, דרש"י כתב בטעם דר"ל דאמר דכנחקרה עדותן דמי, משום דלא חציפי אינשי לזייף, והמפרשים ביארו כוונתו, דזה הוי כמו רובא, דרוב אינשי לא נחשדו לזה, והנה טעם זה ודאי אינו מספיק במקום שזה טוען ודאי מזויף, דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, ובכה"ג ודאי דבעי קיום מה"ת נמי, ורק היכי דאיכא עד אחד המקיים לחתימת העדים, ורוב בצירוף עד אחד מהני, ופירוש הסוגיא דגיטין יהיה, מה"ת א"צ קיום כדר"ל, בכה"ג דוקא דעד אחד מקיים, ורבנן הוא דאצרכו דוקא שני עדים לקיים, והכא משום עיגונא אוקמוה אדינא דתיסגו גם בעד אחד, אבל בלא קיום כלל איה"נ דמה"ת נמי לא מהני, ולפ"ז לק"מ מההיא דגיטין על הרמב"ם, דבלא עדות כלל גם לר"ל לא מהני ודו"ק:
והנה בקצוה"ח כאן הביא להקשות לכל השיטות מההיא (כתובות דכ"ד) איבעי להו מהו להעלות משטרות ליוחסין, ה"ד אילימא דכתוב בו אני פלוני כהן עד מאן קא מסהיד עלי' לא צריכא דכתיב בו אני פלוני כהן לויתי מפלוני מנה וחתימי סהדי מאי אמנה שבשטר קא מסהדי או דלמא אכולה מלתא קמסהדי, ר"ה ור"ח אמרו מעלין, וקשה הא הוי מפי כתבם ע"ש, ובמחכ"ת אשתמיטתי' מ"ש בשמ"ק בשם הריטב"א בכתובות שם בד"ה וז"ל הריטב"א אבל כתוב בלשון עדים אכולה מלתא מסהדי ואי לאו דידעי דדידי' הוא לא הוי כתבי הכי וכן היה אומר מורי ז"ל אלא שהוא אומר דכי הא מלתא מפיהם ולא מפי כתבם ואין למדין ממנו אלא לגבי תרומה ויוחסין דאפי' בעדים מסיחים לפי תומם מסקינן לתרומה וליוחסין, אבל לענין ממונא עדות בע"פ בעינן כו' ואין מוציאין בו ממון מרשות אחרים עכ"ל, הרי להדיא דבאמת חשיב זה מפי כתבם ואין מוציאין ממון ורק לתרומה ויוחסין מהני משום דלא גרע ממסיח לפי תומו, ועיין בחדושנו לקמן (סי' מ"ו ס"ז) שכתבתי ראיה דלא מהני בכתב:
סעיף י"ג במחבר אפי' אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב שכשמסרוהו לו כתבו בפנקסו לזכרון דברים וכו'. והנה מ"ש המחבר דהכתב הזה, היינו שכתבו בפנקסו לזכרון דברים, הוא פרש"י (כתובות ד"כ) דבד"ה כותב אדם עדותו על השטר כתב וז"ל אם עשאוהו עד בדבר וירא לשוכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעה עכ"ל, אכן לא כן יתפרש בכוונת התוס' ועוד הרבה ראשונים, דבתוד"ה ור' יוחנן שם הקשו דהכא אפי' אינו זוכרה כלל יביא שטר לב"ד, ואי נימא כשיטת רש"י דלא מיירי התם שהעד כתב עדותו בנוסח שטר לזכרון דברים וחתם עצמו מלמטה כדין שטר שעדיו חתומים מלמטה, אלא שכתב זאת על חתיכת קלף לזכרון דברים לפניו. אין מקום כלל לקושית התוס', דפשיטא שכל זמן שלא נכתב בנוסח השטר ולא נחתם עליו העד מלמטה, אין לו שום תוקף של שטר, ומה שייך אפוא להקשות דיביא שטרו לב"ד, שהכוונה דבכה"ג לאו מפי עדותו של העד אנו חיים כ"א מחמת השטר, והשטר הוא המעיד בדבר דפשיטא שאם אין העד חתום מלמטה אין לו שום תוקף של שטר. ובע"כ צ"ל דהתוס' מפרשי דמיירי התם באמת שהעד כתב זאת בנוסח שטר וחתם עצמו מלמטה, וכן פי' כמה ראשונים, וגם לשון הברייתא כותב אדם עדותו על השטר מוכח כן, דלא מצינו לשון שטר על חתיכת קלף, ולהכי שפיר הקשו, ותי' דאפ"ה אין לו דין שטר כיון שאין חתום בו אלא עד אחד, ולפ"ז תמוה לי מה שלא הובא לא במחבר ולא ברמ"א שיטת התוס' דהיא רבותא יותר גדולה דאפי' כשכתוב בנוסח שטר והעד חתום מלמטה אפ"ה לא מהני אם אינו זוכרה מעצמו, ומיהו הרמב"ם דייק שפיר דבספ"ח מהלכות עדות כתב וז"ל אחד הכותב עדותו על השטר או שנמצא כתוב בפנקסו בכתב פלוני העיד אותי עליו וכו' אם זכר מעצמו וכו' עכ"ל, הרי שדייק להביא שני הפירושים גם שיטת התוס' דמיירי בשטר וגם שיטת רש"י דכתב בפנקסו, ומיהו גם ברמב"ם יש להבין דכיון שכתב דגם בשטר לא מהני ומשום דאין חתום בו אלא עד אחד אין לו תוקף שטר, א"כ מה הוצרך תו לכתוב כשכתוב בפנקסו דלא מהני, הא כ"ש הוא וצ"ע:
סעיף ט"ו במחבר אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וכו' בס' שער המשפט הביא ראיה דהיכי שתובע לשני שותפים ושותף אחד אינו כאן ונתקבל העדות לפני השותף שישנו כאן דלא מהני הקבלה להשותף האחר מהא דסנהדרין (די"ט ע"א) בעובדא דעבדא דינאי מלכא קטיל גברא ושלחו החכמים לינאי שיבוא בעצמו לב"ד דיבוא בעל השור ויעמוד על שורו אף דפשיטא דהעבד עצמו חשיב כשותף בעצמו דהא ישראל מוזהר על הריגתו כעל ישראל אחר, אלמא דלא מהני קבלת העדות לפני העבד שלא בפני רבו שהוא שותף בעבד ע"ש, ומאוד תמהני על ראיה הזאת, הא התם בעבד, הרב והעבד אינם שותפים כלל בדבר אחד. ורק ששניהם הם בעלים מיוחדים, העבד הוא אדון ובעל על גופו ונשמתו, והרב הוא בעלים על ההשתמשות ופעולות של העבד, שמשועבד לו למעשה ידיו ויש לו קנין ממון בעבדו כשורו וכאמורו, וכפרש"י בסנהדרין שם, וכשרוצים להרוג את העבד, הרי יש בזה שני בעלים מיוחדים העבד הוא תובע שלא יפסידו ויאבדו גופו ונשמתו, והאדון הוא תובע שלא יפסידו זכות ממונו ולכך בעינן שיהיו שניהם בשעת גמר הדין, גם הרב וגם העבד, באשר כל אחד תובע ורוצה להגן על זכות מיוחד, משא"כ בשותפין ששניהם שותפים בדבר ובממון אחד, אפשר דמהני גם כשאחד מן השותפים יהיה בשעת קבלת העדות, דמה יתן ומה יוסיף אם גם השני יהיה אחרי ששניהם עומדים להגן על זכות אחד:
ונוראות נפלאתי על הרמ"א בתשובה (סי' י"ב) שכתב לחלק דהא דבמקום אלם מקבלין עדות גם שלא בפניו, היינו דוקא בענין ממון הקל ומטעם הפקר ב"ד הפקר במקום אלם, אבל בדיני נפשות אפי' במקום אלם לא מגבינן עדות שלא בפניו, והוכיח זה מההיא עובדא דינאי דשלחו לי' שיבוא בעצמו לב"ד, והא אין לך אלם גדול מזה יותר מינאי דהוא מלך וקטל כולהו רבנן כמוזכר בקדושין, ואפ"ה לא רצו לגבות שלא בפניו ע"ש, ותמה תמה אקרא, דנהי דלגבי עבד היה זה דיני נפשות אבל לגבי ינאי לא היה בזה כ"א הפסד ממונו, וכן פרש"י להדיא שם בד"ה ויעידו בך שעבדך הרג את הנפש דעבדו כחמורו והפסד ממונו הוא לפיכך צריך לדונו בפניו עכ"ל, הרי להדיא דלגבי ינאי אין בזה כ"א הפסד ממון, וא"כ נשמע מינה דאפי' בממון אין מקבלין נמי שלא בפניו אפי' במקום אלם כמו ינאי, אלא דשוב מצאתי בתוס' שבועות (דף ל') שהקשו כיון דמלך אינו יכול למחול על כבודו אמאי אוקמי' לינאי ותי' דשאני דיני נפשות דחמירי, הרי דסברי דלינאי נמי חשיב זה כדיני נפשות ודו"ק בזה וכ"כ בתה"ד סי' קע"ו כיון דגופו קנוי לינאי הוי הוא הבע"ד ועיין בתשו' רעק"א סי' צ"ט מ"ש בזה:
שם שלא בפני בעל דין וכו', כתב הכנה"ג דאם העדים אינם מכירים להבע"ד הוי כעדים שלא בפניו, וראיה שלו מהא דאמרי' (סנהדרין דע"ט) רוצח שלא נגמר דינו שנתערב באחרים שנגמר דינם כולם פטורים הואיל ואין גומרין דינו שלא בפניו וכיון שאין מכירין אותו מיקרי שלא בפניו ע"ש, ושמא יש לחלק דהתם דוקא בדיני נפשות ומשום דבעי' והצילו העדה, אמרינן דזה מיקרי שלא בפניו, אבל לענין ממון אפשר דגם בכה"ג מיקרי בפניו, ועוד אפי' נימא דמן הדין נחשב זה כשלא בפניו, אכתי יש לחלק ולומר דבממון כיון דהפקר ב"ד יש יכולת בידם לקבל גם שלא בפניו, וכמו דמחלקינן לענין אלם ואונס, דבממון מקבלין במקום אלם ואונס אפי' שלא בפניו וכמ"ש הרמ"א בסמוך דהיינו נמי מטעם דהפקר ב"ד כמ"ש הרמ"א בתשובה (סי' י"ב), משא"כ בנפשות אין להטות מן הדין, כן ה"נ במקום שאין מכירין, בנפשי לא מקבלין כיון דדינא הכי דחשוב כשלא בפניו, משא"כ בממון להציל זה מן ההפסד, שפיר סמכו במקרה רחוק כזה שהעדים אינם מכירים אותו, לקבל גם בכה"ג:
שם בהג"ה ויש חולקין ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו כשר בדיעבד, ובש"ק סקי"ט הביא בשם מוהרש"ל דאפי' בדיעבד פסול העדות שהוגבה שלא בב"ד, מקור הך פלוגתא הובא בב"י בשם המרדכי דראבי"ה הוכיח מהא דאמרו בכתובות, (ד"כ) דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי, ומזה הוכיח שאם קיבלו הדיינים עדות שלא בפניהם בדיעבד הוי עדות כדאמרינן הכחשה מיא הוי, וריב"א כתב דאפי' בדיעבד לא הוו עדות, דהא אפי' בדיעבד אמרינן דלא הוי הזמה שלא בפני עדים משום דהזמה חובת העדים היא, והכחשה שאני שאין זה חובת העדים אלא חובת הבעל דין והרי הוא שם ע"ש. ודברי ראבי"ה באמת נפלאו כקושית הריב"א, אדמייתי מהכחשה, תיפוק לי' מהזמה דשלא בפניהם לאו כלום הוא, ובע"כ דהכחשה שאני שאין זה חובת העדים, והן אמנם דראיתי בפנים מאירות תשובה (סי' ק"פ) דחכם אחד רצה ליישב דברי הראבי"ה עפמ"ש הריב"ש דהא דאמרינן דהזמה שלא בפניהם הכחשה מיהא הוי לא רק דהוי עדות מוכחשת לענין האי עדות אבל לשארי עדיות כשרים כדין עדים המכחישין זא"ז דכשרים לעדות אחרת, אלא הכוונה שהמוזמת הויא מוכחשת ודאי ועדותן בטילה ופסולה לכל עדות שבתורה, ולפ"ז צדקו דברי ראבי"ה, דהא גבי הכחשה הויא נמי חובת העדים, דכיון שאנו פוסלים אותם לכל עדות שבתורה, אין לך חובת העדים גדול מזה, ושפיר מוכח דקבלה שלא בפניהם הוי קבלה בדיעבד, ואמנם אין בדברים הללו כדי ליישב, דלדבריו אכתי יקשה בש"ס גופא דמ"ש הזמה דלא מהני שלא בפניהם, ומאי איכא יבין הכחשה להזמה, ובע"כ כמ"ש הפמ"א בשם הש"ך לקמן (ס"ס ל"ח) דדוקא היכי שבאו לחייב את העדים נפש אי ממון בזה אמרינן דלא הוי עדות אבל לבטל עדותן אין זה חוב להם וכמ"ש הש"ך וז"ל ואפי' לדברי הריב"ש נראה ברור שאינו יכול לפוסלם שלא בפניהם לשבועה אפי' בגזלנות דשבועה נוגע להם בעצמן ואין מחייבין לאדם שלא בפניו משא"כ לעדות דמה להם בכך שפסולים להעיד ע"ש. עוד זולת זה נפלאו דברי הראבי"ה מה שהוכיח מהכחשה, דהא מה דהכחשה הוי אפי' שלא בפניהם מבואר הטעם שם בש"ס גופא, דא"ר נחמן התם ומה אילו הוו קמן ומכחשי כו' השתא דליתנהו קמן דאימור אילו הוו קמן הוו מודי, וכתב הפנ"י שם דמה"ט גופא פליג ר"נ אעיקר מלתא דרב ששת וסובר דהזמה שלא בפניהם נהי דלא הוו הזמה לחייב העדות שלא בפניהם מ"מ הכחשה מיהא הוי לבטל העדות מה"ט דילמא אי הוו קמן הנך קמאי הוו מודי ע"ש, ולפ"ז מהכחשה לא מוכח מידי דמקבלין שלא בפניהם, דהתם י"ל דמשו"ה נתבטל העדות דלא עדיף שלא בפניהם מאילו הוו קמן דהוי נמי בטל, וכ"ש עתה די"ל דלמא הוו מודי, אבל הראיה מהזמה קמה ונצבה דאין מקבלין עדות לחוב שלא בפניהם, ומכל הלין נראה יותר דעת הריב"א וכהרש"ל:
שם בהג"ה ולכן אם הבע"ד הוא אלם וכו' מקבלין העדות שלא בפניו. הרמ"א בתשובה כתב דהיינו דוקא בדיני ממונות אבל בנפשות אפי' במקום אלם אין מקבלין שלא בפניו, והוכיח כן מעובדא דינאי, ועיין מה שכתבתי בדבור הקודם דמעובדא זאת גופא יש ראיה מכרעת דאפי' בממון אין מקבלין שלא בפניו אפי' במקום אלם:
סעיף כ"ו במחבר ואם היו נסמכים על העמוד כו' ובסמ"ע הביא דאם תרווייהו כחדא דהיינו שהעדים או הבע"ד נסמכים וגם הדיין נסמכים דאינו מותר לכתחלה ועיין בחדושנו לעיל (סי' י"ז) מ"ש בארוכה:
סימן כט
סעיף א' במחבר אחר שהעיד העד בב"ד כו', ובסמ"ע הביא דהטור והרמב"ם כתבו דכל זמן שלא נחקרו עדותן מצי לחזור, וכתב הב"י דכן נלמוד מירושלמי ותוספתא ע"ש, ובתומים הרעיש ע"ז איך העלים עין ולא זכר דהתוס' חולקים ע"ז וסבירא להו דלא מצי לחזור אפי' במקום דו"ח ובתוך דו"ח, דבפסחים (דף י"א) ד"ה זה ידע וכו' הקשו דבפ' בן סורר וכו' יליף הגמרא דאזלינן בד"נ בתר רובא מהא דקיימינן דברי העדים באחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה דזה יודע בעיבורו של חדש וכו' ולא אמרינן הני סהדי מכחשי אהדדי, והקשו התוס' דלמא מזה הטעם הואיל וכוונו ימי השבת ותי' לולי דאזלינן בתר רובא וא' אומר בשנים וא' בשלשה בחדש הו"ל מכחשי אהדדי וכי הדר מכווני ליום השבת הו"ל חוזרין ומגידין כו' עכ"ל, וכ"כ בסנהדרין (דמ"א ע"ב) ד"ה באיזה יום, ואילו סבירא להו כהטור ורמב"ם דתוך דו"ח יכולים לחזור אין מקום לכל דבריהם, דהא הך באיזה יום בשבת ואיזה יום בחדש הוא מן השבע חקירות השנוי במשנה, וכל זמן שלא נשלם החקירות הרי יכולים לחזור ולומר, וע"כ צ"ל דהתוס' לא סבירא להו הך ע"ש. ונ"ל ליישב. דהא תינח אם השאלה דאיזה יום בחדש לא היה מן השבע חקירות וא"צ לשאול ע"ז, אז היינו אומרים שפיר כיון דהדר איכווני לימי השבת, הוי זה חזרה ממה דהוכחשו מקודם בימי החדש, וגם יכולין לחזור כיון דלא נגמר החקירות עוד, אבל הא גם ימי החדש הוא מן החקירות דצריך לשאול ע"ז. ומזה הא לא חזרו גם עתה לבתר דאיכוונו ימי השבת עדיין הם מחזיקים בדבריהם הקודמים בנוגע לימי החדש, וזה אומר בשנים וזה אומר בשלשה, ולכן שפיר הוי חוזרין ומגידין לענין ימי השבת, כיון דלא חזרו בימי החדש, ונהי דאם הוי חוזרים ואומרים ושניהם היו מודים דהי' בשני בחדש, היו יכולים לחזור. כיון דבתוך דו"ח הם עומדים וכהטור ורמב"ם, אבל הא לא חזרו כלל ועדיין הם עומדים בהכחשתן בנוגע לימי החדש, ולכן אי לאו דאמרינן דיכולים לטעות בזה לא היו מהימנים כלל בימי השבת ג"כ כיון דחוזרים ומגידים ודו"ק היטב כי זה נכון, ועיין בתוס' (סנהדרין דל"ב) ד"ה היכי אמר להו שהתוס' גופייהו הביאו הך תוספתא בפשיטות דקודם שנחקרה העדות בב"ד יכולין לומר מבודין היינו ע"ש, הרי להדיא שתוס' סברי נמי כהטור ורמב"ם, ומ"ש בפסחים יתורץ כמה שכתבתי, ועוי"ל ביותר הסבר בישוב התוס' דפסחים, דדוקא כשאומרים מבודים היינו במה שאמרנו בראשונה וחוזרים מדבריהם הראשונים הוא דמצי לחזור וכמפורש בתוספתא דכשאומרים מבודים, אבל התם הא אינם חוזרים ממה שאמרו בתחלה בימי החדש, וגם עתה מחזיקים בדבוריהם זה בב' וזה בג' ולא הוי חוזרים כלל דנימא דיכולים לחזור, יכולים אם חוזרים, אבל התם הא אינם חוזרים ודו"ק:
סעיף ב' במחבר עדים שאמרו שקר העדנו נאמנין לגבי עצמן, עיין בחדושנו לקמן (סי' ל"ח) מ"ש מזה:
סימן ל
סעיף א' בהג"ה ועדים המעידין על דבר איסור וכו', ובאה"ע מבואר דעדות גיטין וקדושין א"צ דרישה וחקירה, אלא דהרש"ל הביא בשם אגודה דצריך בהם דו"ח, ועיין בקצוה"ח דהקשה לשיטתם א"כ מה פריך (גיטין די"ז) מפני מה תקנו זמן בגיטין, דהא ודאי דצריך זמן דאם אין בו זמן לא יוכל להיות דו"ח דהוא באיזה יום ע"ש, ויש להפליא על הקצוה"ח איך אפשר לומר התם דמשו"ה תקנו הזמן משום דרישה וחקירה, דהא במתני' שם קאמר דנכתב בלילה ונחתם ביום כשר, ואי משום דו"ח אמאי כשר בכה"ג דנכתב בלילה ונחתם ביום, הא בדרישה וחקירה צריך לכוון גם השעה, ובע"כ דהזמן דגיטין הוא לא משום דרישה וחקירה, ומשו"ה פריך מפני מה תקנו הזמן, ובאמת מה שייך לומר דהזמן דתקנו בגט הוא משום דו"ח, הא דו"ח לא בעינן כ"א בשעת קבלת עדות כשיצא איזה ערעור בגט, ונצרכין לבירור העדות ולראיה על הגט, בזה בעינן דו"ח, אבל עצם הגט לגרש בו לפי שעה מה דו"ח שייך בזה כיון דאנן ידעינן שהאמת שנתגרשה בעדים כשרים מגורשת גמורה היא, ולכך פריך שפיר מפני מה תקנו זמן בגט שמתגרשת בו לפי שעה. והא התם לא שייך משום דו"ח, וכה"ג כתב הב"ש (סי' מ"ב) בראו עדים כשרים ופסולים דלשיטת הרא"ש אע"ג דנתכוון הפסול להעיד היינו שאין ב"ד יכול לפסוק על פיהם, אבל מ"מ המקדש קידש לפני עדים כשרים ע"ש ועיין בחדושנו לקמן (סי' ל"ח) מ"ש מזה, ומה שיש לדקדק בזה היאך מתגרשת בשעת מעשה בגט כזה כיון שאין בו זמן וממילא לא יוכל לבוא ליהי דו"ח וא"כ הוי עדות שאין אתה יכול להזימה, עמ"ש בזה בסי' גרש ירחים בסוגיא זאת בגיטין שם:
סעיף ג' במחבר וישבע שבועת התורה. על המאה וכו', המתבאר מדבריו דהא דאמרינן דבכופר הכל ועדים מחייבין מקצת שמחויב לישבע מה"ת מדר' חייא, היינו דוקא בעדים שראו כאחד, אבל ע"י עדים שנצטרפו לא מחייבי' שבועה ולא שייך הא דר' חייא, והש"ך בסק"י חולק וסובר דדינא דר' חייא איתא אפי' בעדים שע"י צירוף ע"ש, ונ"ל להביא ראיה דגם התוס' סוברים כהש"ך, דבסוגיא (כתובות דפ"ח) קאמר רב פפא אי פקח הוא הבעל מייתי לה לידי שבועה דאורייתא יהיב לה כתובתה באפי חד סהדא וסמיך סהדא קמא דמעיד שהוא פרועה אסהדא בתרא ומוקים להו להנך קמאי במלוה מתקיף לה רב שישא ברי' דרב אידי היאך סמיך סהדי קמא אסהדא בתרא, ופרש"י הא מה שראה זה לא ראה זה ואם תכפור על שתיהן אין כאן אלא עד אחד ותשבע ותיטול שלישית ע"ש בסוגיא, ובתוד"ה היכי סמיך הק' מאי קשיא להו לרב אידי הא פלוגתא הוא בפ' זה בורר הלואה אחר הלואה אי מצטרפי דאיכא מ"ד דלא בעינן ראיה כאחד ע"ש, ובאמת תמיהת התוס' אינה מובן כלל כמ"ש מהרש"א וכבר הקדימו בשמ"ק, דאפי' למ"ד מצטרפין היינו שלא יצטרך לשלם לה פעם שלישית כפרש"י, אבל מ"מ הא לא יוכל למוקמי לקמא בהלואה ע"י הע"א דהא עדות שני עדים הללו אינם כ"א פריעת כתובה אחת כאילו ראו כאחת שפרע לה כתובתה וא"כ היאך מוקי להו להנהו קמאי בהלואה ע"ש שהניחו בקושיא, ואכן אי אמרינן כהש"ך א"ש דברי התוס', דלמ"ד מצטרפין שפיר מצי למוקמי גם לקמא בהלואה ולחייבו שבועה דאורייתא בכה"ג, שהבעל יתן לה כתובתה עוד פעם באפי חד סהדא דוקא בכדי שתתבע פעם שלישית כמו שעשתה בראשונה והוא ישלם לה גם שלישית, ואח"כ יצרף להנהו שני עדים ומוקי להנך שני פרעונות הראשונות במלוה, יתבע ממנה שני פרעונות הללו ע"י הנהו שני עדים, ולמ"ד הלואה אחר הלואה מצטרפי, חד פרעון צריכה לשלם מיד דהא שני העדים מעידין עליו, ועל המאה השניה מחויבת לישבע שבועה דאורייתא מכח ר' חייא, דהא עדים מעידין במקצת, ושפיר מוקי גם לקמא בהלואה לחייבה שבועה דאורייתא, וכ"ז אי נימא כהש"ך. אבל למ"ש הסמ"ע כאן דהך דר' חייא ליכא בעדים שע"י צירוף אין מקום לתמיהת התוס' וכמ"ש השמ"ק, ובע"כ דהתוס' סברי כהש"ך:
והנה בט"ז כאן הביא טעם מחודד הא דלא שייך דר' חייא בעדות ע"י צירוף, משום דהא דהעדאת עדים מחייב שבועה ילפינן לה בב"מ מפיו ועד אחד ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שביעה עדים שמחייבין קנס אינו דין שמחייבין שבועה, ועדות ע"י צירוף לא מהני לקנס, דבקנס אין מחייבין אלא בעדים שראו כאחד ע"ש, ואם כי ראיה מחודדה היא אשר כבר קלסוה המפרשים, בכ"ז לענ"ד אפשר לדחותה, דלשיטת התוס' בב"מ אין זה ראיה כלל, דבב"מ שם (ד"ג ע"ב) בתוד"ה אבל העדאת עדים כתבו וז"ל דליכא למימר כל כך משתמיט כיון שכפר הכל אימא כיון דחשיד לגזול חשיד נמי אשבועתא קמ"ל דלא הוי גזלן בהכי דאשתמוטי משתמיט וכו' ואע"ג דאמרינן לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו' מ"מ גם התנא אשמועינן מק"ו עכ"ל, ולפ"ז מוכח להדיא דמה שאנו למדין העדאת עדים מק"ו, לא על עצם יכולת החיוב, שיש בכח העדאת עדים לחייב שבועה, ורק לענין נאמנות אנו דנין, דבלא הק"ו היינו אומרים שבהעדאת עדים כיון דהוא עצמו כפר הכל ולא שייך כ"כ משתמיט, לא נאמינו על השבועה וקמ"ל ק"ו דאפ"ה שייך אשתמוטי, ובחבורנו לב"מ הארכנו לבאר בזה סוגיית הש"ס דהתם שיתיישבו לפי"ז ע"ש. ולפ"ז נסתר טעם הט"ז, דהא אפי' בעדים שע"י צירוף אע"ג דלא מחייבי קנס וליכא ק"ו לגבייהו נמי מצינן למילף דמחייבי שבועה, דכיון דכבר ילפינן בעדים גמורים שמחייבין שבועה ולא אמרינן בהעדאת עדים מיגו דחשיד אע"ג שהוא עצמו כפר בכל, ממילא ידעינן שוב גם בעדים שע"י צירוף אע"ג דלגבייהו ליכא הק"ו, דבשלמא אם הק"ו היה בא ללמדנו על יכולת העדים לחייב שבועה, בזה שפיר יש סברא לחלק שדוקא עדים גמורים יש יכולת בידם לחייב ולא עדים שע"י צירוף, ולכן אע"ג דבעדים גמורים ידעינן מק"ו שיש יכולת בידם מ"מ בעדי צירוף דליכא ק"ו דהא גם בקנס לא מהני, י"ל דבאמת אין יכולת בידם לחייבו, ולא נוכל למילף זה מעדים גמורים, דשפיר יש לחלק ביניהם דדוקא עדים גמורים יש יכולת בידם לחייב ולא בעדים שע"י צירוף, אבל לפמ"ש דעל עצם יכולת של העדים אין אנו דנין, דבלא ק"ו נמי ידעינן זה שלא תהא גדולה הודאת פיו מהעדאת עדים, והק"ו לא הוצרך כ"א שלא נימא דכיון דהוא בעצמו כפר הכל דלא שייך כל כך משתמיט, ולכן לא נאמינו בשבועה דנימא מיגו דחשיד וכו', וכיון שעיקר הק"ו לא אתי כ"א להשמיענו דגם בכופר הכל שייך נמי אשתמוטי, א"כ כיון דבעדים גמורים ידעינן זה מק"ו, תו לא צריך הק"ו לעדי צירוף, דשפיר יליף עדי צירוף מעדים גמורים, דמה שייך לחלק בזה בין עדים לעדים, אחרי שהמעלה והחסרון שאנו ילפינן. לא בעדים הוא מונח, כ"א בטענת עצמו במה שכופר הכל ולאחר שידעינן במקום אחד דגם בכופר הכל אמרינן אשתמוטי, תו ידעינן כן בכל מקום, ולכן אע"ג דבעדי צירוף ליכא ק"ו, מ"מ כיון דבעדים גמורים ילפינן מק"ו שגם בכופר הכל שייך אשתמוטי, תו ידעינן נמי בעדי צירוף אע"ג דלגבייהו ליכא הק"ו, ועיין היטב בחדושנו לקמן (סי' ע"ה סעיף ד') שכתבתי להוכיח דשיטת רש"י הוא בע"כ כהש"ך, וגם במ"ש הסמ"ע דעד שנצטרף כבר לממון אין יכול לחייב שבועה, גם זה ליתא לרש"י ע"ש וזה ברור:
סעיף ט' במחבר בדיני ממונות אין צריכים להעיד שני העדים כאחד אלא יבוא אחד בפני ב"ד ושומעין דבריו היום וכו'. והאחרונים הרבו להקשות למה יוכשר עדות כזה, והא בב"ק (דכ"ד. ע"ב) אמרינן אנן מי ידעינן שכל הני דאתו לב"ד לאסהודי קאתו הרי שאפי' במקום שהעדים לפניהם יוכלון לומר שלא ידעון שיש עדים המעידים כמוהם, כ"ש בנידון דהכא שהעד השני יבוא למחר, ודאי שהעד הראשון יוכל לומר אני לא ידעתי שיש עד שני, וא"כ הוה עדות הראשון אינה ראויה להזמה, דיוכל לומר לחייב שבועה קאתינא וסבור הייתי שאין עד כ"א אני לבד, ואין לומר דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, והא לקמן (סי' ל"ג) הובא דעת הרמב"ם והמחבר דסבירא להו דעדים הקרובים לדיינים פסולים גם בדיני ממונות, הלא בע"כ סברי שגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה, דהא הטעם דעדים הקרובים לדיינים פסולים דהוה משום דאינם ראוים להזמה, דהב"ד לפי שקרובים הם לא יקבלו הזמה עליהם וכמ"ש התוס' (ב"ק ד"צ) ובכתובות דכ"א, וכן הקשו מכאן על הש"ך לקמן (סי' ל"ג) שהוכיח ממחוסר זמן ודרישה וחקירה דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן, והא מהך דהכא מוכח להיפוך, דאי בעינן עדות שאתה יכול להזימן היכי מכשרינן עדות מיוחדת, והא העד יכול לומר לחייב שבועה קאתינא, אבל אני תמה על האחרונים הללו שהקשו כן על הרמב"ם שלא פסק כן כ"א בדיני ממונות, והוכרחו להוכיח דסובר שגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן, והא בסוגיא דב"ק (דף ע"ה) דקאמר התם מה עפ"י עד אחד כי אתי עד אחד מצטרף בהדי' ופרש"י דהלכה כר' יהושע בן קרחה דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו, והא התם בקנס מיירי, ומוכח דאפי' בקנס נמי שומעין עדות של זה היום ולמחר עדות השני, ובקנס הא לכו"ע בעינן עדות שאתה יכול להזימן, וא"כ עדיפא הו"ל לאקשויי אמאי מכשרי' בקנס עדות מיוחדת, והנראה לי דקושיא מעיקרא ליתא, דמה דמיון הוא להך דעדות דנגיחה גבי העדאה, דכל כת לא ראתה כ"א נגיחה אחת, וכיון דבשעת הראיה לא ראו כאחת, ודאי דמזה שבאו לב"ד כאחת, אין להם לידע דלאסהודי קאתי, דדלמא לצורך ענין אחר באו, ולכן שפיר קאמר התם מנא ידע דלאסהודי קאתי, משא"כ הכא דרק ההגדה לא היה כאחת, אבל הראיה יש לומר דהיה כאחת, וכגון שראו שניהם כאחת, הא ידע דאיכא עד שני, ושבודאי יבוא גם הוא לב"ד להעיד, ולכן לא מצי אמר אנא רק לחיובי שבועה קאתינא, דמהיכי תיתי לא יבוא העד השני, ושפיר הוה עדות שאתה יכול להזימן, וכן בהך דין דמיירי הכא דשומעין דבריו של זה היום ושל השני למחר, היינו נמי רק שההגדה לא היתה כאחת, אבל הראיה היתה כאחת ושפיר הוי עדות שאתה יכול להזימן וזה ברור. והנה התומים כאן נסתפק אם בקנס מועיל עדות מיוחדת, וראיתי מקשים עליו מסוגיא דב"ק שהבאתי דמוכח להדיא שגם בקנס מועיל, ואמנם למה שכתבנו דהתם רק ההגדה לא היתה כאחת, אבל הראיה היתה כאחת, וא"כ לאו עדות מיוחדת הוא, וזולת זה מצאתי בשמ"ק בב"ק בשם רבינו ישעיה וז"ל כי אתא עד אחד מצטרף, ואפי' למ"ד עד שיעידו שניהם כאחת יכול לחזור ולהעיד עליו עכ"ל, ולפ"ז אין מהתם שום הוכחה דאפי' ההגדה נמי היתה כאחת ודו"ק:
ועוד נ"ל דאפי' אם הראיה נמי לא היתה כאחת, דאז הוה באמת עדות שאין אתה יכול להזימן, נמי מהני עדותן אפי' במקום דבעינן ודאי שיהא יכול להזימן, דבריש מס' מכות מבואר בעדות דבן גרושה דמלקינן להו, ובתוס' שם הקשו דהא אין אתה יכול להזימן ותי' כיון דלוקים מתקיים ההזמה במלקות, כוונתם דהא דבעינן כלל בעדות לתנאי הזה שיהא ראוי להזמה, היינו בכדי שהעדים יהיו מתייראים לשקר, ולכן אם מלקינן להו נמי מתייראים לשקר מחמת עונש המלקות ושפיר נוכל להאמינם על עדותן, ומה יומתק לפ"ז סברת רש"י (כתובות דל"ג) בד"ה דלאו בני התראה וז"ל ואע"ג דבבן גרושה מלקינן לי' בלא התראה התם גזה"כ הוא משום דלא מצית לקיומי בהו כאשר זמם אבל היכי דמצית למיעבד בהו הזמה לא שייך מלקות עכ"ל, והקשה בשמ"ק דמשמע מדברי רש"י דתליא שייכות המלקות במאי דמצי למיעבד בהו כאשר זמם ולא ידע היאך תליא זה בזה, ולמה שכתבתי יומתק מאוד, דלהלקות העדים משום הל"ת דאית בהו כדרך שמלקינן על כל ל"ת שבתורה, דבאופן זה הוי המלקות עונש על עבירת הלאו, וכיון שהתורה אמרה דבלא התראה לא מלקינן, והיינו משום דבלא התראה אין ראוי לעונש בעדים זוממין נמי כיון דלאו בני התראה נינהו אין ראוים לעונש, ומהיכי תיתי נימא דילקו, אבל במלקות דבן גרושה לא באו המלקות בדרך עונש על האיסור שעשה כ"א בכדי להטיל אימה עליהן שייראו להעיד שקר, ולכן אפי' בלא התראה נמי מלקינן, דכיון שלא בתור עונש הוא מה לי אם התרו או לא התרו, ועוד דאם נימא שבלא התראה לא מלקינן לא יהיה להם מפני מה לירא להעיד שקר, וא"כ בשום אופן לא נוכל לקבל עדותן שהוא בן גרושה כיון שאי אפשר להאמינם, ואחרי שצריכין אנו לידע האמת אם הוא בן גרושה, בע"כ להטיל עליהם עונש המלקות, והיינו סברת רש"י דהיכי דלא מצית לקיים כאשר זמם שבאופן זה יבוא המלקות להטיל אימה על העדים שיגידו האמת, מלקינן להם גם בלא התראה, כיון דאנחנו צריכים לברר האמת ובלא זה אי אפשר לסמוך על עדותן, אבל היכי דמצית לקיים בהו כאשר זמם, א"כ על עדותן אפשר לסמוך מפני הקנס דכאשר זמם, ובאופן זה המלקות לא באו כ"א בתור עונש על העבירה שהעיד בשקר, וכל היכי דלא התרו בו אינם ראוים לעונש זה ולא מלקינן אותם וזה ברור כשמש בכוונת רש"י:
אלא דלפ"ז שבכל מקום שלא נוכל לקיים קנס דכאשר זמם יש מלקות וכמו בבן גרושה או בהעידו על אחד שחייב גלות דלא מצינן נמי למיעבד בהו כאשר זמם כדיליף מקרא דהוא ינוס, הטילה התורה מלקות, כדתנן במתני' דריש מכות, ולאו דוקא באלו אלא הוה"ד בכל עדות שבעולם אם אך רצו להרשיע הצדיק ובאו אחרים והזימום מלקינן לי', וכמ"ש הרמב"ם בפיה"מ דריש מכות וז"ל למדנו מפי השמועה כי כשיעידו עדים והרשיעו צדיק והצדיקו רשע ואח"כ באו עדים אחרים והצדיקו צדיק והרשיעו רשע שמלקין את העדים שרצו להרשיע את הצדיק והוא שנאמר והיה אם בן הכות הרשע יהיה אותו דבר שהרשיעו בו איזה ובר שיהיה וכו' עכ"ל, וא"כ לכאורה יקשה אם העידו על טרפה שהרג הנפש למה אין מקבלין העדות, נהי דלא נוכל לקיים בהו כאשר זמם ממש כיון דגברא קטילא בעו למיקטל, אבל עכ"פ מלקות ודאי יגיע להם, ואכתי הו"ל בני הזמה במלקות וכיו"ב הקשו התוס' גופייהו בריש מכות מההיא דסנהדרין דנערה המאורסה דהו"ל עדות שאין אתה יכול להזימן משום דמצי אמרי לאוסרה על הארוס באנו, ואמאי הוי אינו ראוי להזימן כיון דמלקינן להו מטעם דהרשיעו את הצדיק, אלא דהתוס' תי' התם דבנפשות בעינן כאשר זמם ממש, כוונת דבריהם דבנפשות לא סגי בעונש מלקות, דיש לומר שהעונש הזה לא ימנענו מלהעיד שקר בכדי להרוג את מי שרוצים להרוג ע"י עדותן, דבההנאה שיש להם שזה יהרג, ניחא להו גם לקבל עונש המלקות, אבל היכי שגם בעדותן אינם רוצים להרוג:
כ"א להטיל איזה עונש על אותו האיש שמעידין עליו, בזה יספיק אם נטיל על העדים גם עונש מלקות שעי"ז ימנעו מלהפסיד שקר, ותירוץ הזה שייך גם בטרפה, כיון דעונש נפשות הוא לא יספיק עונש מלקות, אבל התוס' בכתובות כתבו דבטרפה לא יוכל לקיים כאשר זמם לא במיתה ולא במלקות, היינו דבמיתה לא נוכל לחייבם מטעם דגברא קטילא בעו למיקטל, ובמלקות אי אפשר כי עונש זה לא יספיק לגבי נפשות, וכסברא שכתבו במכות, אבל באמת מלקינן להו, אלא שזה העונש לא יספיק, כן נ"ל בכוונת התוס', ועוי"ל דכיון שהעידו על הטרפה ורצו להרוג גברא קטילא אינם מחויבים גם מלקות שאין ממש בעדותן כיון דגברא קטילא הוא, ואפי' אם היו הורגים אותו בעדים נמי היו פטורין, לכן אין ממש גם במה שרצו להורגו ולא מיקרי כלל שהרשיעו הצדיק, להכי אינם אפי' במלקות, אבל בכל מקום שלא נוכל לקיים כאשר זמם ודאי שלפחות מלקין אותם כמפורש במשנה ותוס' גופא ודו"ק:
ודע דלאו דוקא בעדות נפשות אלא אפי' בעדות ממון כשרצו לחייב הזכאי, ומאיזה סבה לא נוכל לקיים בהו כאשר זמם ודאי מלקינן אותם, כיון דסוף סוף הם רצו להרשיע הצדיק וכמ"ש בשם הרמב"ם בפיה"מ שכתב יהיה העדות איזה דבר שיהיה, דכיון שעכ"פ הם רצו לחייב הזכאי מלקינן להו מקרא דהרשיעו הצדיק, וכ"כ במנ"ח (מצוה תקכ"ד) שגם בממון מלקינן במקום דליכא כאשר זמם. ולפ"ז לק"מ קושית האחרונים על הרמב"ם דהכא מהא דלקמן סי' ל"ג בעדות הקרובים לדיינים, דלא דמו כלל הנך תרי דינים אהדדי, דבשלמא בעדים הקרובים לדיינים דאין יכולין להזימן משום דהדיין לא יקבל הזמה על עצמן של קרוביהם, וא"כ לא יוכחשו העדים כלל, וממילא לא יקבלו אפי' מלקות כיון שהדיינים לא יקבלו הזמה עליהם וכן במקום שמחוסר זמן שהביא הש"ך, התם נמי לא יוכלו כלל להתכחש, וכיון שלא יקבלו שום עונש, לא מהימנינן להו ולא נוכל לקבל עדותם כיון שאין לפניהם ממה לירא אם גם ישקרו בעדותן, אבל בדין דהכא דהדיינים מצדן יקבלו ההזמה, ורק החסרון הוא שלא מצינן לקיים בהו קנס דכאשר זמם, מ"מ כיון שזה ודאי דמלקינן אותם, שאפי' לדבריו שלא רצה כ"א לחייב שבועה מ"מ רצה להרשיע הצדיק, וכיון שעכ"פ מתקיים ההזמה במלקות, לא איכפת לנו שוב אם אינם משלמים קנס דכאשר זמם, דמ"ש האי עונש מהאי עונש, וכמו בבן גרושה דהוו נמי בני הזמה במלקות, ואין לומר דבכה"ג לא מלקינן להו, דאם היינו יודעים בודאי שרצה לחייב שבועה אז הוה מלקינן אותו, אבל הכא דבאמת ספוקי מספקא לן שמא רצה לחייב ממון, והיכי שמחייב ממון משלם ואינו לוקה, ומשו"ה לא מלקינן אותו מספיקא, דאין זה שום סברא לומר הכי, כיון דמלקות הללו א"צ התראה, וא"כ למה לא נלקה אותו לפי דבריו, ומקושית התוס' דמכות שהבאנו דגבי נערה המאורסה דמלקינן להו מוכח נמי להדיא שאפי' בכה"ג מלקינן, וא"כ הוו שפיר בני הזמה במלקות, ובסברא הזאת יתורצו כמה קושיות המובא באחרונים על דין דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן ודו"ק:
ונרויח נמי בזה לתרץ דברי הב"י לקמן (סי' ל"ג) שמוכיח מהך דטרפה כשר להעיד בדיני ממונות מכלל דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן, והש"ך הרעיש ע"ז דמה ענין טרפה לכאשר זמם בממון, הא יכול לקיים ההזמה בממון, ולפמ"ש מבואר היטב דהא ודאי דטרפה כשר להעיד בכל דיני ממונות ואפי' במקום כזה דלא שייך למיעבד ההזמה בתשלום הממון, וכגון באופן דלעיל כשהעידו זה שלא בפני זה או בג' עדיות של חזקה דנמי לאו בני הזמה נינהו לשלם הממון דכל אחד יאמר לחייב פירות קאתינא, ואלא ההזמה תתקיים במלקות ומדסתם ונקיט סתם טרפה משמע אפי' טרפה כזה שהוא מסוכן ואינו ראוי לקבל מלקות, דהא במלקות בעינן אומדנא אם יכול לקבל, ורוב טרפות מסוכנים ואינם ראוים לקבל מלקות, וא"כ לא נשאר לפניהם שום עונש, ואפ"ה כשר להעיד, ומכלל דבממון לא בעינן כלל שיהא ראוי להזמה ואפי' בלא שום עונש נמי מהימן ודו"ק:
סעיף י"ג במחבר צריך שיעיד כל אחד על דבר שלם כו' אפי' העידו שנים בשער אחד ושנים בשני אינו כלום, ועיין בסמ"ע שהקשה מ"ש מעדי חזקה דמצטרפין, וזהו קושית התוס' בב"ב שם, והרי"ף תי' שם דשאני התם דעדות כת ראשונה מועלת אף בלא השנית לשלם הפירות להמערער ולכך הוי עדותן דבר שלם, משא"כ הכא דכת אחת לא מהני למידי, הסבר שיטת הרי"ף הוא כעין מ"ש בש"ס (ב"ק ד"ע) אע"ג דעדי טביחה צריכים לעדי גניבה כיון דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה דבר קרינא בו, הרי דכיון דעדי גניבה הועילו בעדותן לחייבו כפל אף בלא השניה הוי דבר, וה"נ לגבי חזקה כיון שכת ראשונה הועילה לשלם פירות הוי דבר, ובעיקר הטעם למה באמת הוי דבר כיון דעדי טביחה וכן עדות של שנה שלישית צריכים לעדות ראשונים, ונהי דעדות הראשונים הוי דבר לגבי מה שהעידו, לחייב בכפל או בפירות, אבל עדות האחרונים דטביחה וכן של חזקה הלא צריכים לראשונים וא"כ אמאי הוי דבר, אכן הסבר הדברים למדין אנו מרש"י (סנהדרין דפ"ו) בד"ה בעדים האחרונים כתב וז"ל ולא אמרינן שחצי דבר הוא דאי לאו סהדותא דקמאי לא מיקטל בסהדותא דהני ולא אמרינן הואיל ויש עונש עפ"י הראשונים שזה לקה על ידה תו לא שייכא ההוא סהדותא קמייתא בהני בתרייתא והני בתראי כולי' דבר קא מסהדי עכ"ל, וטעם הדבר נ"ל דלא קפדה התורה כ"א שהחסרון אשר יחסר לנו כעת בכדי להעניש, לא יהיה על שתי כתי עדים מחולקים, אבל היכי שלעת עתה משלימין החסרון כת אחת אע"ג שמתחלה נשלם ע"י עוד עדים על זה לא קפדה, והגע בעצמך אם שני עדים העידו על חתיכה שהוא חלב ואח"כ באו עדים אחרים והעידו שפלוני אכלה. הכי נימא דלא מהני סהדותא דבתראי מטעם דצריכין לעדות הראשונים, ודאי שלא אמרינן הכי, ולא עוד אלא אפי' אם הוחזקה החתיכה בלא עדים נמי מלקינן אח"כ ע"י העדים שהעידו על האכילה, וכן משמע מלשון התוס' בב"ק בד"ה דאע"ג דעדי ביאה צריכין לעדי קדושין, פי' כל זמן שלא הוחזקה באשת איש, הרי דכשהוחזקה באשת איש לא צריכין תו לעדי קדושין, אלא ודאי דהעדים הראשונים באו להחזיק שזה חלב או אשת איש, ועתה שכבר הוחזק לא יחסר לנו כ"א שנדע מי הוא האוכל החתיכה או הבועל את האשה, ויותר לא יחסר לנו, וכשבאו העדים השניים והעידו שפלוני אכלה, הרי השלימו כל החסרון והעידו כולו דבר, וכן בעדות דגניבה וטביחה. הראשונים שהעידו על הגניבה הרי באו להחזיק שהדבר גנוב, וכיון דהוחזק בגניבה, ממילא עתה לא נחסר לנו כ"א שנדע שהוא הטובחה, והעדים האחרונים שהעידו כן הרי השלימו כל החסרון וכולי' דבר קרינא בו וכן בעדות של חזקה, הראשונים שבאו לחייבו פירות, ממילא הוחזק ששתי שנים כבר החזיק ולא יחסר. לנו כ"א שנדע שהחזיק עוד שנה, וכשבא הכת השלישית השלימו כל החסרון, אמנם כל זה לא שייך כ"א היכי שהראשונים הועילו בעדותן על הגניבה או על הפירות, בזה י"ל שפיר דהם עשו שלהם לחייבו כפל או פירות ולא יותר ובעדות של הטביחה וחזקה לא נתערב סהדותייהו כלל וממילא לא נחסר כ"א להעיד על הטביחה וחזקה שזה גמרו האחרונים בלא סיוע הראשונים, משא"כ אם הראשונים לא הועילו כלל על הגניבה, נמצא בע"כ שבעדותן על הגניבה נתכוונו שמא יהיה טובח אח"כ ויחויב על הטביחה, וכיון שגם הראשונים באו על הטביחה, הרי מיערבי סהדותייהו הני בהני ומיקרי חצי דבר ועיין עוד בחבורנו לב"ק שהוכחתי שם כשיטת הרי"ף:
ואכן הרי"ן מיג"ש כתב דדוקא שנים אומרים אחת בגבה הוא דלא מהני משום דלא מצטרפי הני שערות אהדדי, דהא שני שערות במקום אחד בעינן, אבל במקום ששני חצאי העדות יכולים להצטרף, וכמו בעדות חזקה דאע"ג שכל אחד מהכתות רק חצי דבר הוא דמסהדי, מ"מ החצאים הא מצטרפי אהדדי ממילא הוי להו דבר, ודוקא שני חצאי דבר שאינם יכולים להצטרף הוא דלא מהני, אבל חצי דבר שיכול להצטרף סגי לרבנן אפי' חצי דבר נמי, ולפי זה יתורץ הכל בטוב:
סימן לא
סעיף א' בש"ך סק"א הביא קושית הר"ן (פ"ב דכתובות) גבי עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אמר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש מסהדי והאי דאמר נתגרשה הוי אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים, והקשה הר"ן דמשמע דלא נתחזקה באשת איש אלא על פיהם ואמאי הא עדות מוכחשת היא דהא מכחשי אהדדי ודמי לאחד מכת זו ואחד מכת זו דפסולין, הרי אף דאין מכחישין זה את זה דאשת איש היא מ"מ בטל כל העדות ע"ש. ומאוד יפלא לכאורה דברי הר"ן דנהי שזה ודאי. דעד שהעיד שקר נפסל מעתה לכל עדות אך מאימתי הוא נפסל לכאורה הדין פשוט דנפסל משעה שהעיד העדות השקר, אך שיפסול אפי' רגע כמימרי' קודם שהעיד בשקר, לכאורה אין שום סברא לפוסלו קודם, וא"כ כשאמרו הני עדים יודעים אנו שאשת איש היתה ונתגרשה, אף אי נימא שבעדות אחת העידו כן ובתוך כדי דבור אמרו להנהו תרי עדיות דאשת איש היתה ונתגרשה, אבל זה פשוט דמקודם אמרו אשת איש היתה ואח"כ אמרו דנתגרשה, דכל זמן שלא ידעינן דאשת איש היתה מה נתגרשה שייך בזה, וכיון דעדות דאשת איש העידו בע"כ בתחלה, א"כ איך אפשר לומר דמשום דאיתכחשו בעדות דגרושה דליבטיל נמי עדות של אשת איש שהעידו מקודם שנפסלו, דאע"ג דבעדות דגרושה אתכחשו ואחד מהם ודאי פסול, א"כ אמרינן דכל העדיות שיעיד מכאן ולהבא לאחר שנעשה פסול דבטילות הן. אבל לבטל עדות דאשת איש שהעידו גם רגע קודם שנפסלו מנ"ל כזה, הא בעת שהעידו לעדות זו לא נפסלו עדיין ונראה דהר"ן לשיטתו א"ש, דהנה לעיל (סי' כ"ט) מבואר דתוך כדי דיבור יכול העד לחזור מעדותו ולומר מבודה הייתי, והנה הר"ן (נדרים דפ"ז) כתב טעמא דמילתא דתוך כדי דבור כדבור דמי, דאמרינן כשאדם עושה או אומר דבר לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור תוכ"ד וכו' ע"ש, נמצא מבואר מזה שהחלט דעתו על מעשיו או דבורו נגמרת ומתבררת לנו אחר כדי דבור כיון שלא חזר וביטל דבריו, אז יתברר מזה שמתחלה באמת עשה או הגיד, וע"כ דעת הר"ן גם לענין עדות כן, דאע"ג שהעיד לפני ב"ד אמרינן דעתו היתה לחזור ולא העיד בהחלט, וכשלא חזר אח"כ נשארה עדותו קיימת, ולפ"ז אימת מתברר לנו אמיתת עדותו מדלא חזר, אם לא איתרע חזקת כשרותו תוך כדי דבור, ואז אמרי' מדלא חזר לעקור עדותו ש"מ עדות אמת העיד, אבל אם תוך כדי דבור העיד עדות דנתגרשה, שהוכחש עליה, א"כ תוך כדי דבור נעשה רשע ומשקר, ומה ראיה היא זו שלא חזר וביטל עדות דאשת איש מכלל דאמת העיד, הא האי גברא איתרע ואינו חושש אפי' להעיד מחדש עדות שקר, כ"ש דלא איתרע לעקור את אשר כבר עשוהו, ולכן בכה"ג בטלה אף עדות דאשת איש כיון שאין לנו בירור עליה תוכ"ד, וכדברינו ממש כתב בתשובת עמודי אור (סי' צ"ט) ליישב הסוגיא (ב"ק דע"ג) דאמר התם דלמ"ד תוך כדי דבור כדבור דמי אם העידו על הגניבה ועל הטביחה תוכ"ד ואח"כ הוזמו על הטביחה בטלה גם עדות גניבה, וגם שם הקשו כולם דלמה נתבטל גם עדות דגניבה שהעיד עוד קודם שנפסל, ויישב נמי עפ"י דברי הר"ן הזה ע"ש ובנה"מ קמן סי' נ"ב, ועיין בחדושנו לקמן (סי' ל"ד וסי' נ"ב) מ"ש מזה.
ולכאורה יש להקשות ע"ז מסוגיא (ב"ב דל"א) דזה אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה וזה אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמרינן דבשני חזקה דאתכחשו אתכחשו באבהתי' דלא אתכחשו לא אתכחשו ועדות דאבהתי' קיים. ולפמ"ש גם עדות דאבהתי' ראוי שתתבטל כיון דבתוכ"ד הגידו עדות כזו שנתכחשו עליה, א"כ מה ראיה היא זו שלא חזר וביטל גם עדות דאבהתא. ובלא בירור אין לנו להכשיר גם עדות של אבהתא, אכן באמת לק"מ דהתם בב"ב הא בשני כתי עדים מיירי דהדין הוא שרק עדות הזאת דהוכחשה נתבטל, אבל לעדות אחרת כשרים שניהם, דכל כת מוקמינן אחזקה ואמרינן דהיא הכשירה, ודוקא אחד מכת זו ואחד מכת זו הוא דפסילי גם לעדות אחרת משום דאחד מהם ודאי שקרן, אבל כל כת לעצמה כשירה לעדות אחרת, ולפ"ז בעדות דאבהתי' דעדות אחרת היא שפיר כשרים דמוקמינן להו אחזקה דכת זו היא הכשירה ולא נפסלה מעולם, משא"כ הכא דעד לגבי עד הוא דמכחשי אהדדי, זה אומר נתגרשה וזה אומר לא נתגרשה, ולכן כשאנו רוצים להכשיר גם עדות דנתקדשה דלא אתכחשי בזה, אמרי' שפיר דזה אי אפשר דכיון דאחד מהם ודאי פסול, א"כ דמיא ממש לאחד מכת זו ואחד מכת זו דפסולים נמי לעדות אחרת וממילא דאיתבטל גם עדות דקדושין כיון דאחד מהם פסול בודאי ואין בירור שוב על עדותו וזה ברור:
וכל זה הוא רק לשיטת הר"ן, אבל בעיקרא דמילתא מצאתי בראשונים דסברי שבאמת לא נפסל העדות שהעידו מקודם אפי' בכה"ג שנעשה פסול תוכ"ד, דבשמ"ק לכתובות דכ"ג ראיתי שהביא בשם תלמידי הרשב"א שהקשו נמי כקושית הר"ן דאיך תתקיים העדות של נתקדשה כיון דנעשו עדות מוכחשת, ותי' דדוקא להבא הוא דמיפסלי אבל למפרע לא מיפסלי והתם כשמכחישין זה את זה כבר היתה עדותם שהעידו באשת איש עדות ברורה וגמורה ועדות זו שמכחישין בה זה את זה עדות אחרת הוא וכו' ע"ש, והנה בתומים כתב דרש"י ורמב"ם סברי כחכמי בריסק דהיכי דלא הוכחשו משנים לא מיפסלי, ומוכיח זה דבהך דאחד אומר נתגרשה דאמרינן תרווייהו באשת איש מסהדי ולא פרש"י דמיירי שמחולקים בקרוב לו או לה ש"מ דסתמא נמי אמרי' דאם נשאת תצא, וכ"כ הרמב"ם להדיא ולא זכר כלל דברי הר"ן דמיירי שמחולקים בקרוב לו, וא"כ לדידהו יוחזר הקושיא אמאי מכשרי לעדות דקדושין, ובע"כ דסברי דכל זמן שלא הוכחשו משנים אין עדותן בטילה ע"ש, ולמה שכתבתי אין ראיה דשפיר י"ל דבעיקר הדין סברי נמי דגם כשמוכחש מאחד עדותן בטילה, והא דמתקיים עדות דקדושין היינו משום דסברי נמי כתלמידי הרשב"א דלמפרע לא מיפסיל ולא רק שאפשר לפרש כן אלא דנראה להוכיח להיפוך דרש"י בע"כ הוא דסובר בזה כהר"ן דגם כשמוכחש מעד אחד עדותן בטילה, והוא דבכתובות (די"ט ע"ב) גבי עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי אמר התם רב פפא תרווייהו בשטרא מעליא קמסהדי והאי דאומר תנאי הו"ל אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים, והביא בשמ"ק בשם רש"י דהך דאמר אינו תנאי, לא שמכחיש בודאי להך דאומר תנאי אלא שאומר שאינו זוכר, וכתב דמשו"ה פי' כן משום דהוקשה לו דאי כשהכחישו בודאי א"כ איך אומרים תרווייהו בשטרא קמסהדי, והא הו"ל עדות מוכחשת, וא"כ איך תתקיים העדות של שטר, הרי להדיא דרש"י סובר נמי דאפי' כשמוכחש מע"א נמי הוי מוכחש:
ודע דבתומים הקשה על חכמי בריסק מהא דשבועות (דף מ"ח) דפריך הש"ס מאחד אומר גבוה ג' מרדעות ואחד אומר חמש עדותן בטילה ומצטרפין לעדות אחרת של ממון, והתם הא אחד מוכחש מאחד, ולשיטת החכמים הנ"ל אין כאן קושיא ע"ש. ואפשר ליישב דגם החכמים הנ"ל לא קאמרי הכי כ"א אליבא דרב הונא דמחשיב לחזקת כשרותן של העדות ומכשר אותם לעדות אחרת מהאי טעמא דמוקמינן לכל אחד על חזקת כשרות, ולכן לדידי' דמחשיב אותם כולי האי אמרינן נמי דגם לעדות אחת לא מיפסלי כ"א כששנים מכחישין אותם. אבל אחד אינו יכול להכחישן. משא"כ אליבא דר' חסדא דסובר דאיתרע חזקת כשרותן לגמרי ואפי' מספיקא פוסל אותם לכל עדיות שבעולם, משו"ה מסתבר דלדידי' גם כשמוכחשים מעד אחד נמי הוי הכחשה, וא"כ התם בשבועות דפריך מינה אליבא דרב חסדא, פריך שפיר, דלדידי' אין חילוק בין מוכחש משנים או מאחד ודו"ק:
סימן לב
סעיף א' בש"ך סק"ג הקשה על התוס' דסברי דבלא שכר לעדים פטור אפי' מדיני שמים, דהא אמרי' (קדושין דמ"ג) דאף דאין שליח לדבר עבירה מחויב בדיני שמים ע"ש, ובמחילה מכ"ת קושיא זאת לק"מ, דהא זה פשיטא דמ"ש התוס' דבאומר אינו חייב בדיני שמים, היינו דאין ראוי לעונש בדיני שמים כעושה המעשה בעצמו, דאילו מה דאמרי' בשוכר דחייב בדיני שמים, היינו דבדיני שמים דיינינן לי' כעושה המעשה, דדוקא בדיני אדם אמרינן דאין שליח בדבר עבירה ואינו ראוי לענשו כעושה המעשה, אבל בדיני שמים חייב כעושה המעשה ממש, וע"ז כתבו התוס' דדוקא בשוכר אבל באומר אינו חייב אפי' בידי שמים כעושה המעשה, אבל פשיטא שראוי לעונש בדיני שמים כמסית חבירו לדבר עבירה ואפי' אם אינו מסיתו אלא שגורם לחבירו להכשל בעבירה חייב נמי בעונש משום לפני עור, ולפ"ז לבד שלא יקשה מסוגיא דקדושין, אדרבה משם יהיה ראיה מכרחת לתוס', דעל מה שאמרו התם דחייב בדיני שמים מתמה הש"ס מכלל דת"ק סבר אפי' בדיני שמים נמי פטור, ומשני בי דינא רבה ובי דינא זוטא איכא בינייהו, וזהו הפירוש של בי דינא רבה ודיני זוטא. דשמאי סובר דבדיני שמים חייב כעושה המעשה, והיינו דינא רבה, וכמו שיליף מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון, הרי שקרא לו שהוא הרגו, וכאילו דוד בעצמו שפך לדם אוריה, ואילו ת"ק סובר דלחשוב להמשלח כאילו הוא עושה מעשה, זה לא אמרינן אפי' בדיני שמים, ורק בדיני שמים חייב בדיני זוטא כגורם ומסית בלבד ולא כעושה המעשה, והכי מפורש בלשון רש"י שם בקדושין בד"ה בי דינא רבה וז"ל שמאי מחייב בדינא רבה, בעונש גדול ולת"ק לא מיענש כולי האי כהורג עצמו אלא כגורם עכ"ל. הרי להדיא כדברנו, ולפ"ז הרי לת"ק דהלכתא כוותי' אינו חייב אפי' בדיני שמים כעושה מעשה, והיינו ממש כסברת התוס' דבאומר אינו חייב בדיני שמים, פי' כעושה מעשה, ודבריהם אתיא שפיר לת"ק דקדושין, ודינא זוטא, היינו להענש כגורם, ודאי דגם להתוס' חייב, ואלא דמה שכתבו דאומר אינו חייב בדיני שמים, כוונתם בדינא רבה כעושה המעשה אינו חייב והיינו ממש כהת"ק דהתם וזה ברור:
ובזה יש ליישב גם מה שהקשו המפרשים סתירת דברי הסוגיות אהדדי, דבש"ך כאן הביא ראיה לדברי התוס' מהש"ס (סנהדרין דכ"ט) דאמרינן שם מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היה לי' לנחש לטעון ולא טען ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא מאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין עכ"ל, וטעם דאמרינן אין שליח לדבר עבירה הוא נמי משום אותה הטענה דדברי הרב וכו', ואי תימא דבדיני שמים חייב הא התם דיני שמים הוה, וא"כ לא הוי מועיל הטענה דדברי הרב עד הקב"ה משום דדיני שמים הוי וכו', ולפ"ז הסוגיות דקדושין וסנהדרין סותרות זו את זו דהא בקדושין מבואר דבדיני שמים חייב לכו"ע, ולמה שכתבתי אין בזה שום סתירה, דהא לת"ק דשמאי באמת אינו חייב בדינא רבה אפי' בדיני שמים, ומשו"ה הו"ל לנחש לטעון דברי הרב וכו' והיה מיפטר מדינא רבה כאילו הוא עשה המעשה, ואילו הקב"ה הענישו בדינא רבה כעושה המעשה בעצמו וכמש"כ הכתוב (בראשית ג') ויאמר ד' אל הנחש כי "עשית" זאת, הרי שקרא להנחש שהוא עשה המעשה, ומעונש כזה באמת הי' יכול לטעון וליפטר מטעם דברי הרב וכו' לת"ק דשמאי דסובר הכי באמת דבדינא רבה אין עונשין בדיני שמים, וזה ברור כשמש, והמעיין ברש"י בחומש מוכח להדיא כדברנו, דעל התיבות "כי עשית" זאת הביא מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית שאילו שאלו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד וכו' עכ"ל, הרי שמציין דרשא דחז"ל על תיבות כי עשית זאת, מכלל דמפרש נמי הכי, דמזה שהעניש הקב"ה לנחש אין ראיה דאין מהפכין בזכותו, די"ל דהעונש הגיע לו בעד שגרם לחטוא ודינא זוטא הוא, ועונש כזה מחייב נמי בדיני שמים, וא"כ לא היה יכול לפטור גם אם הי' טוען, לזה דייק רש"י לציין דהוכחת חז"ל הוא רק מזה שהקב"ה קרא לנחש שהוא עושה המעשה, וזה אפי' בדיני שמים לא הוי לת"ק דשמאי, וב"ה אשר הנחני בזה בדרך אמת לאמתו:
ואכן אפי' אם נניח דהפירוש בש"ס דקדושין הוא כהבנת הש"ך דגם לת"ק דשמאי חייב בדיני שמים כדין משלח, נמי לא קשה מידי מההיא דסנהדרין, דזה פשוט דשליחות לא שייך לקרוא לזה בשם "משלח" כ"א כששלח לו לעשות מעשה או להביא איזה דבר בעד המשלח, לטובת והנאת ורצון המשלח, וגם כששלח את הבערה ביד שליח י"ל נמי דלמשלח הזה יש איזה רצון וכוונה שהדליק גדישו או בית של זה, בשביל נקימה או כוונה אחרת, ולכן נקרא משלח, והשליח כי עושה זאת אדעתא דמשלח עביד, אבל היכי ששלח לו לעשות לטובת השליח גופא. לא נקרא משלח, ואין זה בגדר שליחות, ורק מסית הוא דנקרא שמסיתו לעשות עבירה, ובחבורנו לקדושין שם כתבנו שזהו ההסבר מה שאמרינן שם דבאומר צא בעול את הערוה דפטור המשלח שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, דהוה נמי כמו שביארנו דבכה"ג דלמשלח עצמו אין הנאה מזה, ולכן לא נקרא שליח כ"א מסית, ולפ"ז אין סתירה בסוגיות הללו, דמ"ש בקדושין דבדיני שמים חייב המשלח, היינו כשהוא משלח ובגדר שליחות הוא, בזה שייך לחייב למשלח מיהא בדיני שמים, אבל מה ענין זה לההיא דנחש, דלא היה על הנחש שם משלח כלל, ורק מסית, שהסיתה לחוה לחטוא להנאתה, וגם חז"ל לא קראוה בשם משלח כ"א בשם מסית וכמ"ש מנין שאין טוענין למסית, ולכן איך אפשר לחייבה מטעם משלח כיון שאין זה בגדר שליחות וגם זה ברור. והנה המשנה למלך (פ"ב מהלכות רוצח) וגם הפנ"י כתבו לתרץ קושית הש"ך מהך דנחש משום דהתם זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' ודמיא לאומר לשליח צא בעול הערוה ע"ש, ואי אפשר לומר כן דהא הסיתה אותה גם על הנגיעה. ובנגיעה לא שייך זה נהנה דהא אין הנאה בנגיעה, א"כ משעת הנגיעה נתחייבה הנחש, וגם לשון הש"ס דקאמר הטעם דדברי הרב וכו', ולא קאמר משום שזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן משמע דעיקר הפטור לא הוה משום שזה נהנה, אלא מחוורתא כמו שכתבני ודו"ק היטב:
ובלא"ה נמי יש לדחות לדברי הש"ך, דהנה בב"ק (דנ"ו ע"א) קאמר הש"ס בהאי דין דשוכר עדי שקר אילימא לנפשי' ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי לחייב, והקשה הפנ"י אמאי לא מוקי לה שפיר לנפשי' וכגון שהוא מודה שהעדים העידו שקר אלא שאומר שאעפ"י כן הענין אמת, וא"כ א"צ לשלם הממון דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ובדיני שמים חייב משום מדבר שקר תרחק וכמ"ש כאן במחבר ע"ש, ובמחכ"ת סיום דבריו מה שכתב שחייב בדיני שמים משום מדבר שקר תרחק הוא שהטעתו להקשות בעיקר קושיא זאת דהוא הדין דמה שאמרו בש"ס דחייב בדיני שמים, היינו לענין איסור שעובר על מדבר שקר תרחק ולענין איסור איה"נ שאפי' בשוכר עדי שקר להעיד ע"ד אמת נמי עובר על מדבר שקר תרחק וכמ"ש השמ"ק בשם הרא"ה, וגם הרמ"א כאן, ולכן שפיר הקשה דנוקי בכה"ג ששוכרן להעיד ע"ד אמת, אבל הדברים הללו טעות הם, דמה שאמרו התם דחייב בדיני שמים, פירושו שחייב בהשבה וכמ"ש השמ"ק בשם המאירי וז"ל כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים, פירושו שחייב בהשבון הא לענין איסור אף שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהא קעביד אלא שלענין השבה נאמרה עכ"ל, ולפ"ז לק"מ קושית הפנ"י דמשו"ה לא מוקי לה בכה"ג ששכרן להעיד ע"ד אמת, דבכה"ג אפי' בדיני שמים אינו חייב בהשבה ואינו עובר כ"א האיסור דמדבר שקר תרחק אבל בהשבון אינו מחויב, ומדקתני התם דחייב בדיני שמים והיינו בהשבה, מכלל דשכרן להעיד שקר, ודברי הרא"ה שבנמוק"י שהביא הפנ"י נמי הכי יתפרש, דז"ל הנמוק"י וכתב הרא"ה ז"ל מכאן נראה דלא מחייבינן אלא להאי דשכר עדים על ממון שאינו מחויב לו אבל אם היה מחויב אלא שלא היו עדים בדבר אינו חייב אלא שעובר על מדבר שקר תרחק, עכ"ל, ובלתי ספק שכוונתו בקושיא ובתירוץ כמו שכתבנו דהיינו שכתב מכאן, כלומר דהיה קשה לו נמי למה לא מוקי בשכרן להעיד ע"ד אמת, ותי' דמכאן מוכח דבכה"ג שהוא מחויב ושכרן ע"ד אמת אינו חייב אלא שעובר על מדבר שקר תרחק, אבל חיוב השבה אין בזה אפי' מדיני שמים, וזה ברור בכוונתו ודלא כהפנ"י שנסתייע מדברי הרא"ה לדבריו הוא, ולפ"ז אין מקום לדברי הש"ך כיון דדיני שמים דקאמר הכא היינו חיוב תשלומין, ובקדושין היינו חיוב עונש, וראיתי שגם הקצוה"ח תי' כן אלא שלא הביא לכל מה שכתבתי ודו"ק:
סימן לג
סעיף א' במחבר כל הפסולים לדון פסולים להעיד, הנה אף שלא מצינו בש"ס ופוסקים שיהא עד אחד נאמן לענין ממון, בכל זה בחבורנו לגיטין רפ"ק הוכחתי דהא דאמרינן דעד אחד אינו קם לממון, היינו דוקא כשבא להוציא מחזקה, או מחזקת ממון או מחזקת מרא קמא, אבל אם בא להעיד בדבר שאין שניהם מוחזקים וגם חזקת מרא קמא ליתא, מהימן גם עד אחד, והיא מדאמרינן התם אימור דאמרי' עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב וכו' דלא אתחזק איסורא אבל הכא דאתחזק איסורא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, וכבר הקשו הראשונים למה הוצרך הש"ס להקשות מכח שניהם, אתחזק איסורא וגם דבר שבערוה, הא גם מאחד מהם הו"מ לאקשויי שפיר, וכתבתי שם לתרץ דשפיר הוצרך לתרווייהו, דאתחזק איסורא לחוד אינו מספיק, משום דהא כל דבר שבידו מהימן עד אחד אפי' באתחזק איסורא, כדמוכח משחיטה וטבל, וה"נ גבי שליח הגט הא בידו היה, דלמ"ש התוס' התם דשחיטה הוה בידו משום דבידו היה ללמוד, א"כ גם השליח נאמן שנעשה לשמה, שהרי היה בידו ללמד להסופר שיכתוב לשמה, ודמי לשחיטה. ומכח דבר שבערוה לחוד לא הוה מצי נמי לאקשויי כיון דמה דדבר שבערוה בעינן דוקא שנים, היינו משום דילפינן דבר דבר מממון, ובממון גופא הא דלא מהימן עד אחד, היינו משום דלא אלים כח דעד אחד להוציא מחזקת ממון, אבל היכי דליכא חזקת ממון י"ל דגם עד אחד מהני, וכמו דקיי"ל דרובא לא מהני בממון ואפ"ה היכי דליכא חזקת ממון מהני רובא וכמ"ש המ"מ, דמשו"ה מהני רוב באבידה כמבואר בספ"ק דכתובות דרוב ישראל לענין להחזיר לו אבידה, ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב, באבידה שאני משום דליכא חזקת ממון, כן י"ל נמי בעד אחד דהיכי דליכא חזקת ממון מהני עד אחד אפי' בממון, וא"כ לא עדיף דבר שבערוה נמי, דהיכי דלא אתחזק סגי נמי בעד אחד ומשו"ה בעינן נמי להך דאתחזק, דכיון דאתחזק איסורא ודאי דלא נאמן עד אחד בדבר שבערוה להוציא מחזקה כמו בממון, את זה כתבתי רבות בשנים, והנה עתה בעסקי בחו"מ מצאתי שהשעה"מ כאן הוכיח כזה מסוגיא הנ"ל, והביא עוד מ"ש המוהרי"ק (סי' ע"ב) דבדבר שבערוה בעינן אתחזק איסורא כיון דילפינן לה מממון בעינן דומיא דממון דאיכא חזקת מרא קמא ע"ש, וב"ה שכוונתי לדעתו:
אכן מדברי התוס' יש להוכיח להיפוך לכאורה, דבב"מ (דף ד') קאמר הש"ס פרכא על עד אחד, מה לע"א שכן אינו בתורת הזמה, ובתוס' שם בד"ה ע"א יוכיח כתבו דלכן עד אחד אינו בהזמה לפי דאינו יכול לחייב ממון ע"י עדותו ע"ש, ואי נימא דכל היכי דליכא חזקה גם עד אחד נאמן אפי' בממון, א"כ משכחת לה שפיר עד אחד בהזמה בכה"ג דמעיד בדבר שאינו חזקת ממון וגם חזקת מרא קמא, ובלא טעם התוס' מלשון הש"ס גופא דקאמר עד אחד אינו בהזמה לא קשה לי, דהא ישנו בהזמה בכה"ג שאינו בא להוציא, די"ל דעד אחד אינו בהזמה אפי' כשמחייב ממון בעדותו, דגזה"כ הוא דכי כתיב הזמה בשני עדים דוקא וכמ"ש הקצוה"ח לקמן (סי' ל"ח) ואפשר להביא סמוכין לדבריו ממ"ש רש"י (מכות ד"ה) דלכן אין שנים ניזומין עד שיזומו שניהם משום דכתיב והנה עד שקר העד וכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים, ולפ"ז ה"נ י"ל דכן גזרה התורה דדוקא בניזומו שני העדים יהיה נוהג דין הזמה ולא בניזום עד אחד, וכפי' הזה מוכח להדיא בשמ"ק לב"מ דתורת הזמה בעד אחד ליתי' ע"ש, אכן לפי' התוס' דמשו"ה אינו בהזמה משום דאינו מתחייב ממון בעדותו, דמשמע דבמקום שיכול לחייב ממון ישנו בתורת הזמה, וא"כ שפיר יקשה דהא איכא בהזמה כשמעיד במקום שאינו מוציא מחזקה דמהני לחייב ממון, אע"כ דתוס' סברי שבשום מקום אין עד מחייב ממון, ואמנם שוב ראיתי דיש לדחות ולפרש דמ"ש הש"ס התם עד אחד אינו בהזמה, לא דבשום פעם אינו בהזמה אלא הכוונה דרוב פעמים אינו בהזמה, משום דרוב פעמים אין מחייב ממון בעדותו, אבל ודאי דמשכחת שגם בממון מהני עדותו, ואז שפיר ישנו בהזמה, וראיה מוכרחת בזה, דהא אפי' אי נימא בדין זה דעד אחד לא יוכל לחייב ממון אפי' היכי דלא בא להוציא משום חזקה, אכתי מי לא משכחת שעד אחד יחייב ממון, והא משכחינן היכי דחייב שבועה בעדותו והלה אינו יכול לישבע דאמרינן בו דמשלם, ולשיטת התוס' דהיכי דמחייב ממון איתא נמי בהזמה, ודאי דגם בזה ישנו בהזמה, וא"כ אכתי איך קאמר הש"ס דעד אחד אינו בהזמה, ונהי דבזה י"ל דאפי' לשיטת התוס' אינו בהזמה דהממון בא לאו מכח העד רק מצד דריע טענתו דבע"ד וכמש"כ הנו"ב (מהדו"ק חאה"ע סי' ע"ב), אכן אכתי הא בעד מיתה דמהימן נמי לענין הכתובה, וכן עד אחד המעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה דנאמן נמי להפסיד כתובתה, ועד זה ודאי דאיכא נמי בהזמה כיון דחייב ממון בעדותו וכמפורש ברמב"ם (פכ"א מהלכות עדות) שכתב בניזום עד אחד המעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה דמשלם כתובתה ע"ש, וא"כ אכתי יקשה איך קאמר הש"ס דעד אחד אינו בהזמה. הא איתא בהזמה בעד מיתה ועד טומאה, אע"כ דהפירוש הוא דרוב פעמים אינו בהזמה וכמ"ש: