חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות דיינים
סימן א
סעיף א' במחבר בזמן הזה דנין וכו' משום שליחותייהו קא עבדינן והנה עיקר דבר מה דמצרכינן דוקא לטעם דשליחותייהו קא עבדינן, אינו אלא בדין דבעי עישוי וכפייה. אבל לדין שאין נצרך לעישוי וכפייה לא נצרך כלל למומחין, והכל כשרים בזה לדיינים מה"ת, דכן כתבו התוס' בגיטין דפ"ח ב' ז"ל דלפניהם איצטריך דלענין עישוי וכפייה בעינן מומחים עכ"ל, ומשמע מדבריהם דעישוי וכפייה שכתבו אדין קאי, כלומר דדין בעלמא שהוא בלא עישוי וכפייה לא בעינן מומחין. וכ"ש כפייה בלא דין, אלא דוקא דין כזה שנצרך לכפייה ועישוי בעינן מומחין. וכ"כ כאן הב"ח להדיא דלכפייה בלא דין או דין בלא כפייה לא בעינן מומחין ע"ש. אלא דמדברי התוס' בב"ק יש להוכיח להיפך, דבדף ט"ו בד"ה אשר תשים בסוה"ד כתבו וז"ל וי"ל דלפניהם איצטריך לכל דבר עישוי וכפייה אע"פ שאינו דין דבעינן מומחין וכו' עכ"ל, הרי דהכא סיימו להדיא כפייה ועישוי אע"פ שאינו דין נמי, וא"כ צריך לפרש דמה שסתמו בגיטין דלכפייה בעינן מומחין היינו נמי אע"פ שאינו דין, אע"ג דלא פירשו כן בהדיא, דבא זה, מה שפירשו בב"ק. ולימד על ההיא דגיטין דסתמו דבריהם, ולפ"ז י"ל דכ"ש דלדין בלא כפייה בעינן מומחין ודלא כהב"ח, ושוב ראיתי שהתומים כאן השיג על הב"ח מהתוס' דב"ק, ולא רק מלשון התוס' השיג עליו כ"א ממקומו הוא מוכרח, דלא כהבנת הב"ח בדברי התוס', דהא כל עיקר חילוקו של התוס' נובע הוא מכח קושיתם, דלמה איצטריך קרא זה דלפניהם למומחין. תיפוק ליה מאלקים דכתיב בפרשה, וע"ז תי' דמאלקים לא הוה ידעינן כפייה, ורק מקרא דלפניהם דכתיב גבי אשר תשים אלו כלי הדיינין ידעינן מינה שדוקא במידי דכפייה בעינן מומחין, ובשלמא אי נפרש דכפייה היינו בלא דין, ניחא דכתיבי תרווייהו, מאלקים ידעינן דדין דעלמא בלא כפייה בעינן מומחין, ומלפניהם ידעינן דכפייה בלא דין נמי בעינן מומחין, משא"כ אי נימא כהבנת הב"ח שדוקא בדאיכא תרווייהו דין וכפייה בעינן מומחין, אבל לדין לחוד ולכפייה לחוד לא בעינן מומחין, א"כ אכתי יקשה למה כתיב קרא דלפניהם, ונהי דאלקים לחוד לא הוה סגי דהו"א דלדין לחוד בעינן מומחין' אבל לכתוב לפניהם לחוד, וקרא דאלקים למה לי, והן אמנם דזה יש ליישב, דאדרבה מכאן מוכח כהב"ח, די"ל דאי לא כתיב אלקים, ומקרא דלפניהם לחוד הו"א דכל כפייה אפילו שהוא בלא דין נמי בעינן מומחין, ולהכי איצטריך נמי אלקים להורות דבעינן תרווייהו, דהא האי לפניהם אהאלקים דכתיב בפרשה קאי כמ"ש התוס'. ואמרי' דדוקא בדאיכא תרווייהו דין וכפייה הוא דבעינן מומחין, ולא באופן אחר וכהב"ח, אלא דאכתי יקשה על הב"ח מלשון התוס' דב"ק ודסנהדרין שכתבו להדיא דלכפייה לחוד אע"פ שאינו דין בעי מומחין, וא"כ בע"כ דגם מ"ש בגיטין דלענין עישוי בעי מומחין, היינו נמי עישוי בלא דין, וזה דלא כהב"ח:
ואמנם שוב ראיתי שגם כוונת התוס' דב"ק הוא כהב"ח, דדוקא לכפייה ולדין בעינן מומחין, דאי נימא כהבנת התומים דמ"ש בגיטין לענין עישוי, היינו עישוי לחוד בלא דין, ולכפייה לחוד הוא דבעינן מומחין מקרא דלפניהם, ומינה דקרא דאלקים, היינו דין בלא כפייה, וא"כ יהיה מוכח מן התוס' דגם כשקיבלו עליהם את ההדיוטות מרצונם נמי לא מהני, כיון דאלקים היינו דין לחוד בלא כפייה, והיינו בקבלה, ואפ"ה בעינן מומחין דוקא, וכן הוכיח באמת התומים שדעת התוס' הוא דבהדיוטות לא מהני קבלה ג"כ, ובאמת הוא דעת התוס' מפורש ומבורר דקבלה מהני בהדיוטות נמי. דכן מוכח להדיא ממ"ש בב"ק שם וז"ל ומדבורה דכתיב והיא שופטת את ישראל, אין ראיה שאשה כשירה לדון, דשמא קיבלו אותה עליהם משום שכינה עכ"ל, הרי לפנינו דאשה ודאי לא נסמכה והיא פסולה לדין לפי תי' התוס', ואפ"ה מהני קבלה, וכיון שהוכחנו דהתוס' סברי דקבלה מהני בהדיוטות, א"כ אי"א לפרש בכוונתם דלדין לחוד בלא כפייה נמי בעינן מומחין דוקא, דהא היכי שהוא בקבלה ובלא כפייה כתבו להדיא דאפי' אשה כשירה, ובע"כ דדעת התוס' הוא כהב"ח, דדוקא לדין ולכפייה בעינן מומחים דוקא, הא לדין בלא כפייה סגי בהדיוטות, ובכדי שלא יסתרו דבריהם ממה שכתבו בב"ק דלדין לחוד נמי בעי מומחין, אפשר לחלק ולומר דכוונתם בב"ק הוא, היינו כשהבעלי דינים לא באו לדון מעצמם ורצונם, אלא הדיינים שלחו לקרוא אותם, ואף שלא סרבו לדבריהם, ולא היו צריכים כפייה, אפ"ה אין דינם דין, דהדיוטות, כמו שאין בכחם לרדות ולכפות לבעלי דינין כן אין להם רשות לשלוח אחר הבעלי דינין, וטעם האיסור הוא כמ"ש הר"ן בסנהדרין, דהדיוטים אסורים להשתמש בכתרן של חכמים ומומחים, ולקרוא לבעלי דינין שיעמדו למשפט, וזה אסור לפניהם, אבל היכי שהבעלי דינין באים מעצמם בלי קריאת הדיינין ומקבלים עליהם את ההדיוטות שרי, ולפ"ז אין כאן שום סתירה בדברי התוס', דמ"ש בב"ק דלדין לחוד נמי בעינן מומחין, היינו לקרוא להבעלי דינין, דזה גופא הוה כמו כפייה, כיון שנוטלין כתרן של מומחים, ומ"ש בגיטין, וכהבנת הב"ח, דלדין לחוד לא בעי מומחין, היינו כשהלכו מעצמם להדיינים, ולא היה בזה שום כפייה לא כפייה בעצם, ולא שליחות לקרוא לבעלי דינין, וכיון שהבעלי דינין באו מעצמם וקיבלום עליהם פשיטא דמהני, דלא גרע מאשה, ובזה מיושב כל הדקדוקים שדקדקו האחרונים בהבנת התוס':
והנה בס' שער המשפט כאן נסתפק אי מהני קבלה בהדיוטות ע"ש, ותמיהני מאוד למה לא הביא מהא דדבורה דמהני קבלה, אע"ג דאשה ודאי לא נסמכה, ושמא י"ל דמדבורה אין ראיה, דנהי דלא היתה סמוכה, דודאי הוא דאין סומכין לנשים מ"מ מומחית מיהא הוואית, ומומחה אע"ג דאינה סמוכה, שפיר מהני קבלה, אבל להוכיח מינה דגם בהדיוטים ממש מהני קבלה אי אפשר, דפשוט הדבר דיש לחלק בין מומחה אע"פ שאינו סמוך, להדיוטות ממש, דאיכא בהם תרתי לגריעותא הדיוטים וגם אינם סמוכים, ולפ"ז יתיישב גם דברי התומים שהבאתי לעיל שהוכיח בשיטת התוס' דס"ל דבהדיוטות לא מהני קבלה, והקשיתי ע"ז מהא דדבורה, ולמ"ש ניחא, דדבורה שאני שהיתה מומחית, ולית בה אלא חדא לגריעותא, שאינה סמוכה, אבל בהדיוטות ממש דאית בהו תרתי לגריעותא. איה"נ דלא מהני קבלה. וכחילוק הזה מוכח להדיא מדברי התוס' שכתבו וז"ל תימא הא לפניהם לא איירי אלא בכשרים לדון דכן דרשינן וכו' לפניהם ולא לפני ב"ד הדיוטות ואשה פסולה לדון וכו' עכ"ל כל הכשר להעיד כשר לדון ע"ש, ומאוד יפלא, דלמה להו לתוס' להוכיח דאשה פסולה לדון מדפסולה להעיד, ותיפוק מהא גופא דלפניהם ולא לפני הדיוטות, ואשה ודאי דלא נסמכה, אע"כ דמזה לא מוכח כ"א דהדיוטות פסול, אבל אשה מומחית רשאה לדון, לזה הביאו מעדות, והתם אפי' אשה מומחית נמי פסולה להעיד, וילפינן מינה דגם מומחית פסולה נמי לדון, והרי הוכחתי דהתוס' מחלקים בין הדיוט למומחה אע"ג שאינו סמוך כמו אשה, וא"כ גם לענין קבלה יש לחלק כן, ודו"ק כי הדברים נכונים:
היוצא לנו דלדעת הב"ח לא בעינן לטעם דשליחותייהו קא עבדינן כ"א היכי דנצרך דין וכפייה, אבל לדין לחוד, אפי' הדיוטות ממש כשרים גם מה"ת, וכ"ש בשאינם שולחים לקרוא להבעלי דינין, כ"א שהבע"ד מעצמם באים לדון דכשרים, דעיקר האיסור בהדיוטות הוא להשתמש בכתרן של מומחין ולקרוא לבע"ד, וכ"ש בדיין מומחה אע"פ שאינו סמוך, וגם הבע"ד קיבלו עליהם מרצונם, דכשרים לדיינים גם מה"ת. כיון דאיכא בהו תרתי למעליותא, מומחה וגם קבלה של הבע"ד, והכי מתבאר בע"כ משי' התוס', ולפ"ז בדיינים שלנו הנהוגים כעת בישראל דכל עיר תקבל לרב שהוא גדול בתורה ויודע לחתוך הדין עפ"י דין תורה, ועכ"פ מכלל הדיוטות ודאי דיצאו, דאינם צריכים כלל להאי טעמא דשליחותייהו עבדינן אלא דיניהם דין מה"ת, כיון דהם מומחים וגם קבלום עליהם, ולכן יש להם הרשות לקבל עדות ולדון כל הדינים אפי' שאינם שכיחים, וגם דיני קנסות יש להם הרשות לדון, ולפלא בעיני על מפרשי השו"ע שלא הזכירו זה בפירוש, דבזה"ז שהציבור יקבלו רב קבוע, שיש לו הרשות לדון גם הדינים שאינם שכיחים וגם דיני קנסות, והן אמנם שמצאתי לי חבר שהודה לי במקצת, דבס' שער המשפט העלה לדבר פשוט דלענין הדברים שאינם מצויים דמהני הקבלה, וכמו דמהני בדיני ממונות השכיחים כשקבלו עליהם שלשה רועי בקר אף שודאי פסולים הם לכל דין, וכן קרוב או פסול מהני הקבלה כמבואר לקמן (סי' כ"ב), הוה"ד הכא דמהני הקבלה במקום סמוכים, ורק בדיני קנסות מספקא לו, דכיון דנתחייב מכח קבלתו עליו לדון, שמא הוי בזה כמרשיע את עצמו, ואף שאינו מרשיע את עצמו בהחלט רק רוצה לדון, מ"מ כיון שע"י עצמו נתחייב מיקרי מרשיע את עצמו ע"ש שהניח בצ"ע, ולענ"ד הדבר פשוט, דמודה בקנס לא מיקרי הודאה לפטור כ"א כשמרשיע את עצמו בעצם החיוב, ואשר בלי הודאתו לא היינו יודעים שיש כאן חיוב, אבל בכה"ג דהכא, דעצם החיוב יתברר ע"י עדים וב"ד, אלא שהפטור יוכל לבא מצד אחר, מפני שהב"ד אינם רשאים להזדקק לדין זה, ולכן כשמקבל מרצונו הדיינים עליו, אין זה מרשיע את עצמו לפטור, וכמו שהסביר כעין זה התומים לקמן (סי' פ"ח) דמודה בקנס תנן ולא בתשלומין, והגע בעצמך אם יש עדים שגנב ומוחזק בערטילאי שאין לו מה לשלם והוא בא לב"ד וגילה את מצפוניו שאפשר להשתלם ממנו, הזה נקרא מודה בקנס, דזה מודה בתשלומו בקנס מיקרי ולא בקנס עצמו ע"ש, ולבד שזה מאומת מן השכל והסברא, עוד יש לי להביא ראיות מן הש"ס ע"ז, דבמשנה דב"ק דף (ל"ה ע"ב) איתא היו שנים רודפין אחר שור וכו' זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק כו' היו שניהם של איש אחד זה אומר גדול הזיק וזה אומר קטן הזיק וכו' זה אומר מועד הזיק וז"א תם הזיק וכו' וכתב השמ"ק בשם המאירי וז"ל ולא זו בלבד אלא אפי' היו שנים רודפין אחר אחד והוזק הנרדף שיש כאן מזיק בודאי כגון שנודע בודאי שע"י אחד מהם הוזק שאילו הודה אין כאן מודה בקנס אלא שלא נודע ע"י מי משניהם והוא תובע לזה ודוחהו אצל זה, וכן תובע לזה ודוחהו אצל זה שניהם פטורין עכ"ל, וכן מיד בבבא השניה בששני השוורים של אחד מהם ואינו יודע אם הגדול או הקטן הזיק או התם או המועד, כתב נמי בשמ"ק, כיון שיש מזיק ודאי בשווריו של זה שאילו הודה אין כאן מודה בקנס ע"ש, ולכאורה צריך טעם מ"ש בשני הבבות הללו שאילו הודה אין כאן מודה בקנס, ואמאי לא הוה מודה בקנס, ואפי' בבבא השניה שידוע ודאי שיש מזיק בשווריו נמי קשה. דהא תינח אם היה דינם לשלם מן העליה, אז הוה שפיר אמרינן כיון דיש ודאי מזיק, הרי מחויב בעה"ב לשלם עכ"פ, אבל הא בתם מיירי שאינו משלם אלא מגופו, וא"כ אפי' כשזה ידוע שיש מזיק ודאי בשווריו, אפ"ה כיון דלא נודע מי הוא המזיק אי אפשר לגבות מספק מגופו של אחד מהם, וכשהמזיק הודה מעצמו איזה שור היה המזיק, למה לא נחשב כמודה בקנס, אע"כ כמ"ש דמודה בקנס לא מיקרי כ"א כשמודה בעצם החיוב, אבל התם שהחיוב נודע לנו גם בלא הודאתו, דהא ידוע לכל שאחד משווריו הזיק, אלא שהפטור יוכל לבא מצד אחר, מפני שאי"א לבא לידי תשלומין כ"ז שלא נודע בבירור איזה שור הזיק, ולכן כשמודה ששור זה הזיק אין זה הודאה לפטור, הרי מוכח דכל היכי שאינו מודה בעצם החיוב, אף שהפטור יוכל לבוא מצד אחר לא הוי זה הודאה לפטור, וא"כ ה"נ בנידון דידן שעצם החיוב יתברר ע"י ב"ד ועדים, אף שיוכל להיות בזה הפטור אם לא יקבל עליו הדיין הזה, אפ"ה כשמקבל עליו לא מיקרי מרשיע את עצמו, ועמ"ש מזה בחדושנו לקמן (סי' שפ"ח וסי' ת') באריכות יותר:
ועוד היה אפשר להביא ראיה דבדיני קנסות אם קבלו הבע"ד דיינים בזמן הזה לדון להם, מהני הקבלה, ממה שאמרו בב"ק (דף צ"ח) ואמר רבה השורף שטרו של חבירו פטור וכו' מתקיף לה רמב"ח ה"ד אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה כתוב בשטרא ליכתבו ליה שטרא אחרינא ואי דליכא סהדי אנן מנא ידעינן אמר רבא תהא במאמינו, וגרסת היש"ש שם דהאי במאמינו דקאמר, היינו שהשורף מאמין לבעל השטר, וכן הוא ברש"י שעל הרי"ף שם, והא התם אילו לא נתרצה להאמין לבעל השטר לא היה בזה שום חיוב, אף בדאיכא עדים ששרפו, כיון שלא נודע מה היה כתוב בשטר, ועיקר החיוב בא בשביל שנתרצה להאמינו וא"כ אמאי לא נימא דהוה כמרשיע את עצמו, אע"כ כיון דלא הודה בעצם הקנס, אע"ג שהיה יכול לפטור מצד אחר, אם לא נתרצה להאמינו, לא מיקרי זה הודאה לפטור, וה"נ ממש דכוותה, אע"ג שהיה יכול להפטר אם לא נתרצה לקבלו לדיין, כיון דעצם הקנס לאו ע"י הודאתו לא מיקרי מרשיע עצמו, אלא דשוב חזרתי דיש לדחות ראיה זאת, עפמ"ש הש"ך לקמן (סי' שפ"ח) דאע"ג דאמרינן דדינא דגרמי הוה קנסא, לאו קנס גמור הוא דנימא מודה בקנס פטור, אלא קנס הוא שקנסו חכמים מסברתם ואפי' במודה, ולא דמי למודה בקנס דפטור, דהיינו בקנס גמור דכתיב בהדיא בתורה ע"ש, ולפ"ז נדחה ראייתי, דהא התם בב"ק בקנסא דגרמי מיירי, ובקנס כזה לא אמרינן כלל הך דינא דמודה ומיפטר, אבל אם הוה זה קנס גמור, היה נחשב שפיר כמרשיע את עצמו אפי' בכה"ג דמיירי התם שלא הודה בעצם הקנס, ורק שהאמינו, ובע"כ צ"ל, דהתם לא הוה החסרון משום שזה לא נחשב הודאה אלא אפי' בהודאה גמורה בעצם הקנס נמי היה. פטור התם, מצד דבקנס כזה לא אמרי' כלל מודה ומיפטר, דהא גרסת רש"י הוא שם דהאי במאמינו, היינו שבעל השטר האמין להשורף, פי' שהשורף בעצמו הודה שכך וכך היה כתוב בו, ובכה"ג הא הוי הודאה גמורה, ולמה לא יתחייב, אע"כ דהיינו טעמא משום דבקנס דגרמי דאינו אלא דרבנן לא אמרינן בו מודה ומיפטר וכהש"ך:
ולא לבד שנדחה הראיה מהתם, אלא דיש להוכיח משם להיפך, דגם בכה"ג שלא הודה בעצם הקנס נמי הוי הודאה לפטור דהפנ"י בב"ק שם הביא מדברי רבא ראיה מכרחת להש"ך דבקנס דרבנן לא אמרינן מודה ומיפטר, מדמוקי רבא דמיירי במאמינו, ופרש"י דבעל השטר האמין להשורף, והשורף הודה שראה שכך היה כתוב בו, ואפ"ה לא מיפטר מטעם הודאתו ע"ש, ולכאורה תמוה מאוד דהא תינח לפרש"י שלפנינו, דבעל השטר האמין להשורף, אבל הא כבר הרעישו האחארונים על רש"י, והגיהו במאמין השורף לבעהש"ט, וכ"ה ברש"י גופא שעל הרי"ף, ולפי גרסא זאת אין בזה מודה כל עיקר, דהא השורף לא הודה בעצמו כלום, אע"כ דזה גופא היה ראוי להחשב מרשיע עצמו, במה שהאמין לבעהש"ט, ולכן אי הוה זה קנס גמור היה ראוי להחשב כמודה בקנס, אע"ג דבעצם הקנס לא הודה, מ"מ כיון דהיה יכול לפטור אם לא האמינו, ואם הוא מרצונו נתרצה להאמינו, חשוב זה כמרשיע עצמו, ורק מצד שבקנס דרבנן לא אמרינן כלל מודה ומיפטר, והרי יש מזה הוכחה חזקה דאע"ג דההודאה בא מצד אחר, לא בעצם הקנס, חשובה נמי הודאה לפטור, אכן אכתי יש לי להוכיח ממקום אחר דבכה"ג שההודאה אינה בעצם הקנס לא חשוב כמרשיע את עצמו, דאלת"ה, א"כ היכי משכחת שנצטרך לקרא למעט שטרות מכפל, תיפוק דאי"א בשום אופן לחייבו כפל, דממ"נ אי דאיכא עדים שיודעים מה היה כתוב בשטר לכתבו לו שטרא אחרינא, ונמצא דלא גנב ממנו כלום ואי דליכא עדים מנא ידעינן מה היה כתוב בו, וכקושית הש"ס גופא בב"ק על שורף שטר, ה"נ יש להקשות על גונב שטר. ובע"כ לתרץ נמי כתירוץ הש"ס דמיירי במאמינו, והכא ודאי דאי"א לפרש כרש"י דבעל השטר האמין להשורף שהודה שראה כך היה כתוב בו דא"כ הוה מודה ממש בעצם הקנס, וצריך לפטור מטעם מודה בקנס, וגם תי' הפנ"י אי"א לומר משום דהוה קנס לרבנן, דהא כפל הוה קנס גמור מדאורייתא, אע"כ לפרש דהיינו במאמין השורף לבעהש"ט. ואי נימא דגם בכה"ג חשוב כמרשיע עצמו, אכתי אמאי חייב, נהי דבעצם הקנס לא הודה, אכתי כיון דיכול להיפטר מצד שאינו ידוע מה כתוב, וכשהוא נתרצה להאמינו הוה כמרשיע את עצמו, אע"כ, דבכה"ג היכי שההודאה בא מצד אחר לא חשובה מרשיע עצמו. וה"נ דכוותה אע"ג שמרצונו נתרצה לקבל הדיין אפ"ה כיון שבעצם הקנס לא הודה, אין זה חשוב מרשיע עצמו, סוף דבר הוכחנו דקבלה מהני בזמן הזה גם לדינים שאינם מצויים וגם לדיני קנסות, וכ"כ בס' בית יהודה שמהני הקבלה גם לדיני קנסות, ולפ"ז לפי הנהוג בינינו דכל רב בעדתו נתקבל מרצון כל הקהלה להיות דיין, אין מקום לכל פרטי הדינים הנאמרים בשו"ע בסימן הזה, כי כל אלו הדינים אינם נאמרים כ"א בדיינים שאינם מקובלים, אבל בדיינים המקובלים יכולים לדון על הכל גם מדאורייתא, ואין צריכים בזה לטעם דשליחותייהו עבדינן וכמ"ש, וכ"כ הרדב"ז (ח"ג סי' תק"ט) דאף יחיד מומחה שקבלוהו הצבור לדיין הוי ההודאה שמודה בפניו כמודה בפני ב"ד של שלשה:
ודע דבעיקר הדין דשליחותייהו עבדינן, כפי דמוכח בש"ס דסנהדרין (ד"ב ע"ב) אין זה אלא מתקנתא דרבנן מטעם נעילת דלת, וכן פרש"י שם להדיא דתקנתא דרבנן הוא, וכ"כ הרשב"א והר"ן והרמ"ן ביבמות (דף מ"ו) ובגיטין (דף פ"ח), ורק הנתיבות כאן הוא היחיד שכתב דמדאורייתא הוא, וראיתי בס' נחל יצחק שהקשה לשיטת הראשונים דזהו רק מדרבנן, והוה"ד במה דמקבלין עדות בזה"ז נמי אינו כ"א דרבנן, דמה"ת בעינן לזה סמוכין, ובזה כו"ע מודו כמש"כ התוס' (ב"ב ד"מ) ובכתובות (דף כ"ב), וא"כ בזה"ז לא שייך הך דינא דנסכא דר' אבא לומר דהו"ל מחויב שבועה ואיל"מ עפ"י עדות ע"א, דהא מבואר לקמן (סי' ע"ה) דלא אמרינן מחויב שבועה ואיל"מ אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן לא אמרינן מחו"ש ואיל"מ, א"כ הוה"ד בעד אחד בזמן דליכא סמוכין כיון דמה"ת לא הוי שום ממש בעדותו, דהא הוה כמו דהעיד חוץ לב"ד כיון דבעינן סמוכין, וכיון דכללא הוא דבשבועה דרבנן ואף בשבועת המשנה לא אמרינן מתושואיל"מ, א"כ לא יהיה שייך כלל בזמן דליכא סמוכין לדון עפ"י ע"א, ולמה הביאו כל הפוסקים להך דינא דנסכא דר' אבא ע"ש, למ"ש שפיר הביאו לזה, דגם בזה"ז ע"י קבלה, דמהני גם לקבלת העדות, וא"כ לפי הנהוג שרק הרב דיין הקבוע הוא הדן דיני שבועות וד"מ, וכיון שהוא מקובל מכל העיר דינו דין גם מה"ת ויכול לקבל עדות גם מה"ת, ושפיר דיינינן בו דין דמתושואיל"מ וכמ"ש ודו"ק היטב בכ"ז:
שם בסמ"ע סק"א הביא מ"ש הטור בשם רה"ג דב"ד צריך שיהא לו מזומן מקל ורצועה ושופר, ותמה על המחבר ומור"ם ז"ל שהשמיטו זה, וגם לא ראה לרבנן קשישאי נזהרין בזה ע"ש, ולענ"ד אדרבה על הטור אנכי תמה שסתם בזה דהכי הוא הצעת הסוגיא בסנהדרין (ד"ז ע"ב) אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה אמר ר' ירמיה וכו' אלו כלי הדיינין וכו' ואצוה את שופטיכם בעת ההיא אמר ר' יוחנן כנגד מקל ורצועה תהא זריז, הרי נראה שינוי בין הקרא דאשר תשים שבפרשת משפטים להקרא דואצוה שופטיכם שבמשנה תורה דבפ' משפטים לא כתב זה בלשון צווי ואזהרה, ובמשנה תורה דקאמר ואלוה דהוא לשון זירוז ואזהרה וכמו דאמר ר' יוחנן כנגד מקל ורצועה תהא זריז, ובע"כ לומר כהמהרש"א דבמשנה תורה דקדק לומר "בעת ההיא", שבאותו הדור היה צריך לזירוז הזה על מקל ורצועה, לפי שהיו סרבנים ע"ש, ובע"כ דהכי מתפרשי הקראי, דקרא דבפ' משפטים דקאי על כל הדיינים שבכל הזמנים, ולאו דוקא בעת ההיא שהיו סרבנים, בכה"ג אין בזה זירוז ואזהרה, אלא עצה ורשות לכתחלה שיתנהגו כן, משא"כ במשנה תורה דמיירי שהדור היו סרבנים כמש"כ לפני זה איכה אשא טרחכם גו' וריבכם, בזה הוא חוב וזירוז, ולפ"ז דוקא בעת ההיא שהיו סרבנים היה זה חוב, וכמו שדייק בעת ההיא, אבל בכל הזמנים, אין זה חוב כ"א רשות, ושפיר השמיט המחבר לדין זה, כי בזמנים הללו אין זה חוב, ושוב ראיתי בפ"ת בשם עט"ל דבזמן דאין העם סרבנים אסור לעשות כן, ואולי שזהו מטעם שכתבתי, וגם המעדני מלך כתב שהטור רק ע"ד התעוררות כתב כן כמו שהאריך שם הרבה התעוררות על הדין וק"ל:
שם בסמ"ע סק"ג ויש בהם חסרון כיס, גם בירושות ומתנות יש בהם חסרון כיס וכו' ובע"ש ריש סי' א' כתב הטעם דמשו"ה גם מתנות מיקרי חסרון כים, משום דאי לאו דהו"ל הנאה לא הוה יהיב לו, והנה בס' נח"י הקשה דהא בב"מ (דף ט"ז) ובמגילה (דף כ"ו) פליגי אמוראי בזה אי מתנה הוה כמכר משום סברא זו דאי לאו דיהיב, וא"כ להך מ"ד דלא ס"ל הך סברא, לא יהיו דנין כלל למתנות בבבל ע"ש, ונ"ל ליישב, דרבים הבינו דהנך אמוראי דפליגי בב"מ ובמגילה אי מתנה כמכר, פליגי הכי בכל מקום, ומ"ד דלא הוה כמכר קאמר זה בדרך כלל, דבכל מקום לא הוה כמכר, ומשום דלא ס"ל הך סברא דאי לאו דהו"ל הנאה לא הוה יהיב לו מתנה, ולענ"ד זה אינו, דהא בגיטין (ד"נ ע"ב) הביאו להך סברא בפשיטות, ולא זכר דמחלוקת הוא, אלא ודאי דבעיקר הסברא כו"ע סברי הכי דמתנה הוי כמכר, אלא דבב"מ הוא דפליגי, אי להא מילתא דמיירי התם אמרינן נמי דהוי כמכר, ומ"ד דלא הוי כמכר, היינו משום דבעינן שישתדל דוקא על שדה זו, ונהי דזה ודאי דההנהו וארצי קמיה בנתינת המתנה, אבל הא לא מוכח דעל שדה זו דוקא היתה כוונתו וכן במגילה דהטעם התם דבמכירה מהני, משום דאיכא על מה שיחול הקדושה, דהיינו על הדבר הנקנה, אבל במתנה אע"ג דודאי אית לו הנאה, מ"מ אי"א שתפקע הקדושה ותחול על ההיא הנאה, וכמו שהקש' שם הר"ן באמת וכמו שאמר הש"ס להדיא בהאי תפקע קדושתה, ועמ"ש הרש"ש שם, וראיה מכרחת לזה, דהא אותו מ"ד דסובר בב"מ דלא הוה כמכר, סובר במגילה דהוה כמכר, ומ"ד בב"מ דהוה כמכר סובר במגילה דלא הוה כמכר, וכמו שהרעיש ע"ז הטורי אבן במגילה ע"ש, אע"כ כמ"ש דרק להאי מילתא הוא דפליגי, אבל בכ"מ סברי כו"ע דהוה כמכר, ורק בב"מ סובר דלא הוה מכר מסברא שכתבתי, וכן במגילה סובר אידך דלא הוה כמכר, ורק בשני אלו המקומות הוא דפליגי ומטעמים שכתבתי, ובכ"מ סברא פשוטה דהוה כמכר כסתמא דש"ס בגיטין ובב"ב (דף קנ"ו) וזה נכון:
שם במחבר וכגון בהמה שחבלה, והש"ך הביא בשם הרש"ל דה"ה נזקין דאש ובור אין דנין, אלא דבקצוה"ח הוכיח מדברי התוס' דדנין אש ובור, דבב"ק (דף י"ד ע"ב) בד"ה בפני ב"ד פרט לב"ד הדיוטות כתבו התוס' וז"ל ואע"ג דלמ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו לא איירי בקנס אפ"ה תני לה ולא קאי אמתני' וכו' ע"ש, ואי נימא דאש ובור בעי מומחין, א"כ שפיר מצי קאי אמתני' על אש ובור דתני במתני', אע"כ דאש ובור לא בעי מומחין ע"ש, ובפשוטו נראה דהתוס' השיגו בזה על לשון קנסות שכתב רש"י, דזה ודאי שיש הרבה דיני ממונות ג"כ דלא היינו דנין בזמן המשנה, כיון דמה"ת בעי מומחין גם לדיני ממונות, ורק משום נעילת דלת תקנו בהודאות והלואות, ואפי' גזילות לא היינו דנין כמבואר בריש סנהדרין ופשיטא שגם אש ובור לא היו דנין, אבל א"כ מ"ש דנקיט רש"י לשון קנסות, והכי הול"ל דב"ד מומחין דנין כל הני היזיקות דתני במשנה ולא הדיוטות, ורק על הלשון הקשו התוס' וא"כ נדחה שוב ראייתו, דודאי דהו"מ רש"י לפרש דקאי זה אאש ובור, אבל א"כ לא הוה צריך לכתוב לשון קנס, דאש ובור לאו קנס הוא, ולא לבד דהו"מ רש"י לפרש דקאי זה אשור ובור, אלא דנ"ל דודאי דלרש"י קאי זה על אש ובור, ונוכיח להיפך מהקצוה"ח דאש ובור לא דנין, דהא באמת מה יענה רש"י לקושית התוס', ותירוצם דחוק, ונ"ל ליישב בריוח עפמ"ש היש"ש בפ"ק דב"ק סי' ג' והביאו הש"ך כאן בס"ק ג' דלכל דבר שאינו שכיח או שאין בהם חסרון כיס קרי קנס גם בלשון הש"ס וכדקאמר בב"ק אבשת קנסא קאי מגבית בבבל, ולפ"ז י"ל דמשו"ה קרי רש"י לדיני דאש ובור בשם קנס, כיון דהא נמי לא שכיחי, וזה קאי על אש ובור, דעל רגל ושן לא מצי קאי, דהני מילתא דשכיחי, וגם בא"י היו דנים אותם דייני הדיוטות, א"ו דהאי בפני ב"ד דתני קאי על אש ובור, דכיון דלא שכיחי בעינן מומחין דוקא, ושפיר קרי להו רש"י קנסות, כל לשון הש"ס על כל דבר שאינו שכיח, אבל לפ"ז מוכח דשיטת רש"י הוא דאש ובור לא דנין בב"ד הדיוטות, ודו"ק כי זה נכון:
סעיף ב' במחבר אדם שחבל כו' אין מגבין כו' נזק צער ופגם, והסמ"ע בסק"י הקשה דהא בר"פ החובל אמרינן דפגם שכיח הוא וגם אית בו חסרון כיס ע"ש, ובאמת הסוגיא דהתם מוכח להיפך, דהכי הוא הצעת הסוגיא והרי בשת ופגם דשכיח נעביד שליחותייהו ומשני ה"נ דהא ר"פ אגבי לבושת, והא ליתי' לר"פ ומשני בושת אע"ג דשכיח לית בו חסרון כיס ע"ש, וקשה חדא דמאי פשיטא כ"כ דפגם הוה שכיח, והא בגיטין אמרי' דזנות לא שכיח, ואפי' למ"ש התוס' התם דדוקא זנות בעדים לא שכיח, הא בב"ק נמי מיירי בע"כ בעדים דאי ליכא עדים כלל ומודה מעצמו פשיטא דפטור דמודה בקנס הוא, ובע"כ דבאיכא עדים מיירי, וא"כ מאי פריך התם דפגם שכיח, והא זנות בעדים לא שכיח, ועוד דפריך מתרווייהו מבושת ופגם ואח"כ משני רק על בושת כמ"ש בושת דשכיח, ולמה לא משני נמי על פגם, ואי"ל דמשני על בושת והוה"ד לפגם, דהא על פגם לא שייך תי' הש"ס דקאמר בושת אע"ג דשכיח ליכא חסרון כיס, הא פגם איכא באמת חסרון כים, ומכל אלו הקושיות נראה עיקר כגרסת הב"ח שם דמוחק פגם מקושית הש"ס וגריס והרי בושת, וברור שקושיות הללו דחקתו להגיה ולמחוק, ולפ"ז מוכח מן הסוגיא דפגם לא גריס והיינו משום דמפגם לא היה קשה לו גם מתחלה, משום דפשיטא היה דבזה לא עבדינן שליחותייהו כיון דלא שכיח כלל, וברור הוא שכן הוא גם גרסת הרמב"ם וכמ"ש הט"ז ודו"ק:
סעיף ג' במחבר בהמה שהזיקה את האדם אין גובין וכו' וכתב ע"ז בסמ"ע סקי"ג וז"ל בב"ק ד"ב מפרש הטעם משום דאדם יש לו מזלא וכו', ולכאורה מה הוצרך לזה הא בלא"ה לא שכיח שבהמה תזיק לאדם, ונראה בכוונתו משום דבלא זה הייתי אומר דמ"ש המחבר דאין גובין היינו דוקא בבהמה שהזיקה בכוונה לאדם וכה הוא תורא דאלס ידיה דינוקא, דזה ודאי לא שכיח, אבל אם הזיקה דרך הלוכה לאדם הו"א דחייב, וכן היה משמע קצת סתימת לשון השו"ע בסמוך מ"ש וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל גובין, ומדסתם יש במשמע שאפי' בהזיקה אדם מיירי, וגם מן הסברא היה ראוי לומר כן, דכיון דדרך הלוכה מזקי מאי איכא בין אדם לבהמה, דעל דבר שנעשית בלא כוונה לא שייך לחלק שלזה תזיק ולזה לא תזיק, ומשו"ה מסיים הסמ"ע דבאדם דאית לו מזלא לא שכיח שתזיק גם בשן ורגל, דנהי דמצד הבהמה אין מניעה להזיק גם לאדם, מ"מ מצד האדם כיון דאית לו מזלא ושכל לשמור עצמו, גם היזק דשן ורגל לא שכיחי גביה וזה ברור:
שם במחבר וכן מי שגנב או גזל מגבין ממנו וכו', ושיטת התוס' בריש סנהדרין, ובב"ק (דפ"ד) דאין דנין דיני גזילות בבבל, אבל שיטת רוב הפוסקים והש"ך דדנין גזילות בבבל, והנה שיטת רש"י נראה להדיא דסובר נמי דדנין גזילות בבבל, דזה לשון רש"י בסנהדרין (די"ג ע"ב) ד"ה למידן דיני קנסות דאלהים כתיב וכו' ובשאר דיני ממונות לא בעינן מומחין כדאוקימנא בריש פרקין ד"ב משום נעילת דלת והיכא דליכא נעילת כגון בד' שומרין וגזילות דיינינן בבבל אע"ג דליכא סמוכין דשליחותייהו קעבדינן כדמפרש בהחובל דפ"ד עכ"ל, הרי להדיא דעת רש"י דגזילות דנו בבבל, אלא שעיקר דברי רש"י צריך ביאור, דמשמע מלשונו דהא דדנין הודאות והלואות בבבל זהו משום נעילת דלת, ולאו משום דעבדינן שליחותייהו, אבל גזילות דדנין אף דלא שייך נעילת דלת, מ"מ דנין משום דשליחותייהו קא עבדינן, ולכאורה יש להוכיח מזה דרש"י סובר כהב"ח, דשתי תקנות היו בזה, אבל באמת זה ליתא, דהא בגיטין (דפ"ח ע"ב) פרש"י בד"ה מידי דהוה אדיני ממונות, דהלואות דעבדינן שליחותייהו ע"ש, הרי להדיא דסובר דהא דהודאות והלואות דדנין בבבל, זהו נמי משום דשליחותייהו עבדינן, וראיתי בס' נחל יצחק שהשיא דעת רש"י למ"ש התומים בשם הרמב"ן והר"ן דהודאות והלואות וגזילות דדנין, הם חלוקים בדינם, דהודאות והלואות דנין בב"ד הדיוטות אף במקום שיש ב"ד סמוכים משום שלא תנעול דלת, דהמלוה לא ירצה להלוות ולטרוח לילך לב"ד סמוכין דוקא, אבל גזילות דליכא נעילת דלת, בזה דוקא בבבל דליכא סמוכים דיינינן, ומשום דאל"כ יגזול ויסמוך ע"ז דלא יוציא הנגזל מנה על מנה לילך לא"י ויהיה הוצאה מרובה על הקרן אבל בא"י דאיכא סמוכין בלא"ה לא יגזול, דהא ביד הנגזל לילך לב"ד סמוכין, ומשו"ה לא דינינן כ"א בסמוכין, ולזה נתכוון גם רש"י דבאמת בגזילות דדנין בבבל, היינו נמי מטעם דנעילת דלת, דגם התם שייך לומר שינעול דלת בפני כל עושי עולה כמש"כ הראשונים, רק בהלואות לא בעינן מומחין אפי' במקום שיש סמוכין, ובגזילות דוקא בבבל דליכא סמוכין, אבל במקום דאיכא סמוכין לא דיינינן להו ע"ש, וכל עין תחזה מישרים לא יוכל להשיא כוונת רש"י לזה, דהא לשין רש"י הוא והיכא דליכא נעילת דלת כגון בשומרים ובגזילות, הרי דבגזילות לא משום נעילת דלת, ובפשוטו נ"ל ליישב דהנה זה ודאי אשר בא"י גופא ובזמן דאיכא סמוכין, לא שייך כלל טעם דשליחותייהו קעבדינן, דשליחות אין שייך כ"א במקום דהמשלח לא מצי למיעבד האי מילתא, עושה שליח במקומו, ולכן בזמן דהיו סמוכין בא"י למה להו לעשות שלוחים במקומם, כיון דהם עצמם מצו לעשות כן, ובע"כ דהא דתקנו שגם הדיוטות מצו למידן, דהיינו מטעם נעילת דלת ולא מטעם שליחות, וממילא דכל היכא דליכא נעילת דלת, אע"ג דשכיחי ואיכא חסרון כיס בעינן מומחין, וכל זה בא"י בזמן שהיו המוכין, משא"כ במקום דליכא סמוכין כגון בבבל גם בזמן המשנה, או בזה"ז אפי' בא"י, בזה הוא דדייני ב"ד הדיוטות מטעם שליחות, ואמדו חז"ל דכל מה דשכיחי ואיכא חסרון כיס עשו אותנו לשלוחים וניחא בזה מה דתמהו התומים והקצוה"ח בישוב שתי הסוגיות, דבריש סנהדרין אמרו הטעם משום נעילת דלת, ובר"פ החובל אמרו טעם אחר, דהינו טעם דשליחות, ולמ"ש ניחא, דמ"ש בסנהדרין טעם דנעילת דלת קאי זה על א"י ובזמן שהיו סמוכין דלא שייך שליחות, אלא דהטעם הוי משום נעילת דלת, ומ"ש בהחובל קאי על בבל, או בזה"ז בא"י, ובזה יתפרש לשון רש"י בלי גמגום, דמתחלה כתב הדין דבשאר דיני ממונות לא בעי מומחין, דהיינו בא"י וכדדייק לכתוב כדאוקימנא בריש פירקין, דהתם בא"י קיימינן, ובזה הוי ודאי משום נעילת דלת ולא משום שליחות, וממילא דבגזילות דליכא נעילת דלת לא דיינינן, ותו מפרש דאפי' בגזילות דליכא נעילת דלת, אפ"ה בבבל דיינינן משום שליחות, ודייק לפרש שזה דוקא בבבל, דבבבל כיון דמשום שליחות הוא, לכן בכל מילי דשכיחא וחס"כ דיינינן, וגזילות הוי נמי שכיחי וחס"כ וזה ברור:
ולשיטת רש"י מיושב קושית התוס' בריש סנהדרין, דהיכי קאמר התם דבגזילות בעינן מומחין, והא אשכחן בכמה דוכתא שהיו דנין בבבל גזילות, ולרש"י ניחא, דבבבל דהתם הוה הטעם משום שליחות, בודאי דדנין גם לגזילות, כיון דשכיחי ואיכא חסרון כיס ורק בא"י בזמן שהיו סמוכים קאמר בסנהדרין דלא דנין לגזילות, כיון דהתם הוה הטעם משום נעילת דלת, ובגזילות ליכא נעילת דלת, ועל דרך זה יתפרשו דברי הרמב"ם, דבפ"ה מהלכות סנהדרין ה"ח כתב דיני קנסות כגון גזילות וחבלות כו' אין דנין אותו אלא שלשה מומחין והם סמוכים בא"י, והיינו בזמן המשנה דהיו סמוכין, וקאי זה על א"י גופא, דאז לא היה רשות לדייינים הדיוטות לדון גזילות כיון דליכא בהו נעילת דלת, אבל בבבל דרחוק מא"י, דהתם הטעם הוה משום שליחות, וגם הדיוטות היו דנין, ולכך בהלכה ט' כתב אין דנין ב"ד של חו"ל כפל, משמע הא הקרן מהגזל דנין, דאל"כ הו"ל לכתוב דאין דנין גזילות דהוה משמע אפילו הקרן, ובהלכה י"ג כתב מי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן בדייני חו"ל ולא הכפל, הרי דדייק לומר דייני חו"ל ולא דייני הדיוטות, משום דאז הוה משמע אפי' בא"י בזמן שיש סמוכים, ובאמת עיקר הטעם הוה בבבל דוקא משום דבזה מטעם שליחות אתינן ולא בא"י דהתם הטעם משום נעילת דלת, ולכך שינה הלשון, בהלכה ח' כתב דייני הדיוטות, משום דהתם קאי באמת על א"י גופא, ובהלכה י"ג דקאי על בבל כתב דייני חו"ל, וכן יש להורות, באשר גוף חילוק הזה בין זמן הסמוכים לזמן שאין סמוכים, מוסכם הוא מן הראשונים והאחרונים עיין בדבריהם, ומה שהוכיח הקצוה"ח דהתוס' בע"כ לא ס"ל כן מדכתבו בב"ק (די"ד ע"ב) בד"ה פרט לב"ד, הן זה ודאי דהתוס' לא סברי הכי דא"כ לא הוו מקשו מידי בסנהדרין ובכ"מ מהא דדנין גזילות בבבל, דהא לחילוק הזה מיושב שפיר וכמ"ש, ובע"כ דהתוס' לא סברי חילוק זה, אבל לא מטעמיה, דראיה שהביא לאו ראיה היא וכמש"כ בחדושנו לעיל סעיף א' ע"ש:
ועוד היה נ"ל בזה דבר חדש, דאפי' לשיטת החולקים וסברי דבזה"ז לא דיינינן דין גזילות, היינו דוקא כשהגזלן אינו מודה להנגזל על טענתו ויש סכסוכים ביניהם וצריכים ב"ד לברר עם מי הצדק, בזה הוא דאמרו דאין דנין גזילות בבבל, כלומר שאין ב"ד נזקקין לטענת הנגזל, ולברר הדין אם באמת גזל ממנו, אבל בדבר שידוע לכל שגזל ממנו, ואין צריכין כ"א לחייבו ולכופו להחזיר, כלום ב"ד צריך לזה, והא כל אחד מחויב להפרישו מאיסורא שלא יגזול לחבירו, ואפילו כשכבר גזל ממנו, הא עכ"פ מחויב מה"ת בהשבה, וכו"ע מחויבים לכופו לקיים המ"ע כדי להפרישו מאיסור תורה, ומ"ש מאומר לחבירו עשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה, ועיין בנתיבות לקמן (סי' ג' סק"א) שהוכיח מהש"ס (ב"ק דכ"ח) בעבד שמסר לו שפחה כו' והשתא איסורא, דרשאי להכותו ולאפרושו מאיסורא, דבמקום אפרושי מאיסורא א"צ ב"ד לזה, ולפ"ז היה מיושב קושית התוס' בסנהדרין שהביאו מאיזה מקומות דהיו דנין גזילות בבבל, וכמו בההוא גברא דבנה אפדנא אקלקלתא דיתמי (ב"ק דכ"א) ועוד בכמה מקומות, די"ל דהתם דעצם הגזילה ידוע היה לכל ולא היה נצרך לבירור הב"ד שהב"ד יבררו אם באמת גזל, כיון דלכל היה ידוע דקרקע זו של יתומים, וכשבנה עליה גזלה מהם, ולא היה נצרך ב"ד כ"א לכופו על התשלומין, פשוט הוא שגם ב"ד הדיוטות לא רק שרשאים הם, כ"א מחויבים להפריש מאיסורא ולהוציא הגזילה, כמו שכופין על כל מ"ע, והן אמנם די"ל דמשו"ה הקשו התוס' ולא ניחא להו בתי' שכתבתי, משום דכתבו בריש סנהדרין בד"ה ליבעי, דכפייה גופא נמי צריכה מומחין דוקא, ולדידהו האידנא דאין סמוכין אין כופין באמת על שום מ"ע ועיין בקצוה"ח (סי' ג') אבל אפי' אי נימא הכי דלכפייה על מ"ע צריכה מומחין, אין זה כ"ח במ"ע בזאת שלא באה לתקן הנחו, כמו עשיית סוכה וכדומה, אבל עשה דהשבת גזילה שהיא באה לתקן הלאו, ואי לא נכוף אותו להחזיר הגזילה, עובר הוא בלאו, ובכדי שלא יעמוד באיסורו לעבור על הל"ת, פשוט שא"צ לזה מומחין, וגם הדיוטות מחויבים לאפרושי מאיסורא, ושוב ראיתי שהמנ"ח ח (מצוה תקנ"ט) הוכיח שגם דעת המחבר לפסק הלכה כן הוא, דהיכי דנצרך לתקוני הלאו כופין גם האידנא, והוא מדכתב (אה"ע סי' קע"ז) גבי מאנס הבתולה וז"ל האונס כו' חייב לישא אותה ואינו רשאי להוציאה וכו' ואם עבר והוציאה כופין אותו להחזירה עכ"ל, ולמה לא כתב המחבר תיכף דכופין אותו לכונסה, אלא משום דהמחבר בזה"ז מיירי דאין לנו סמוכים, א"כ אין כופין אותו לכונסה כגון שהכניסה מ"ע הוא, ולכפייה על מ"ע בעינן מומחין דוקא, אבל לכופו להחזיר דעבר על לאו דלא יוכל לשלחה ובחזירתו מתקן הלאו, כופין האידנא ג"כ, ואם כי הדברים ברורים, רק מ"ש המנ"ח כן בדעת התוס', לענ"ד זה אינו, דמן התוס' מוכח דאפי' בעשה שבאה לתקן הלאו נמי אין כופין, דאל"כ לא היו מקשים מידי מהא דדיינינן השתא דיני גזילות, הא גזילות הוי נמי עשה לתקון הלאו, אע"כ דהתוס' סברי שאפי' בכה"ג נמי אין כופין בזה"ז, והנה הרמ"א כאן הביא לחלק בין גזילה קימת לאין גזילה קיימת, ושדוקא בגזילה קיימת הוא דאין דנין, והוא מדברי הנמוק"י ר"פ החובל, אכן הנמוק"י הוסיף בטעמו מפני שאין מניחין אותו לעבור על ד"ת, וכפי הנראה שנתכוון בזה דמשו"ה דנין בגזילות בזה"ז, משום דהוה לאפרושי מאיסורא וכל אדם מחויב שלא להניח אותו לעבור על ד"ת, אך לפ"ז יש להבין דא"כ גם באין גזילה קיימת נמי כיון דמצוה בהשבת הגזילה לתקן הלאו יהיה היכולת בידם לדון אע"ג שאין דין ב"ד עליהם, כדי להפרישו מאיסור תורה, ואולי י"ל משום דכל דאין הגזילה בעין הרי צריך לזה בירור ושומא כמה היתה שוה הגזילה וכמה מחויב להחזירו, ואי"א לכופו ולהחזירו כל זמן שלא יבורר כמה היתה שוה הגזילה, ולשומא הרי צריכין מומחין וכמ"ש בב"ק כל הנישום אין גובין בבבל, וא"כ דמי זה להיכי דאינו מבורר אם גזל ממנו, דבזה צריך ב"ד לברר, לשיטת הני פוסקים דבגזילות אין דנין וכמ"ש דדוקא היכא דהגזילה ידוע וא"צ כ"א לכפייה על החזרה הוא דלא בעי ב"ד, אבל אם אינו מבורר אם באמת גזל ממנו כדברי הנגזל בזה צריכין ב"ד מומחין, ולכן אפי' אם זה ידוע ומבורר שגזל ממנו, רק אינו ידוע עוד כמה היה שוה הגזילה, וכיון שצריכה עוד בירור ושומא, בזה צריכים ב"ד, ולפ"ז היינו טעם וסברת הנמוק"י, דהוא סובר נמי דאין דנין גזילות בזה"ז, רק שאפ"ה אם הגזילה קיימת, וא"כ א"צ בזה שום שומא, ורק לכופו להחזירה, וע"ז א"צ ב"ד, דגם הדיוטות מחויבים לאפרושי מאיסורא, ואין מניחים אותו לעבור על ד"ת, אבל אם אין הגזילה קיימת, א"כ אף אם עצם הגזילה ידוע לכל גם בלי ב"ד, מ"מ כיון שצריך עוד שומא ובלא שומת ב"ד אין החיוב מבורר, ולכן דמיא להיכא שעצם הגזילה אינו מבורר שאין דנין בזה"ז, ודו"ק כי הדברים נכונים, ולפ"ז יצא לנו דלאו דוקא בגזילה שבא לידו הממון באיסור אלא אפי' בפריעת בעל חוב דהממון בא לידו בהיתר, כיון שכתב הרמב"ם (פ"א מגזילה) דאם מעכב בידו ואינו רוצה להחזיר עובר בל"ת דלא תעשוק ע"ש, פשיטא שכופין גם בזה"ז להפרישו מאיסורא, ועמ"ש בחדושנו לקמן סי' צ"ז סעיף ט"ז מזה:
שם במחבר מגבין ממנו הקרן בלבד, ופי' הב"ח דשבח שנשבחה הגזילה אין גובין, ואין להקשות ע"ז מהא דמבואר (בב"ק דצ"ו) ההוא גברא דגזל אפדנא דתורי וכרב בהוא כרבי אתא לקמי' דר"נ א"ל זיל שיימו שבחא דאשבח, הרי לכאורה להדיא מן הש"ס דגם השבח דנין, ואע"ג דמסיק התם דמשום דגזלנא עתיקה הוא ובעי למיקנסיה, מ"מ לפי הס"ד דאקשה לו רבא קשה, דמאי הקשה עליו משום דאין הגזלן משלם יותר משעת הגזילה, והא בלא"ה אין דנין שבח בבבל, ומדלא הקשה הכי מכלל דגם השבח דנין. ובאמת אין מזה קושיא על הרא"ש, ומ"ש הב"ח דשבח אין דנין, היינו במה שגוף הגזילה נשבח, אבל התם בב"ק איירי שהגזילה השביח בדבר אחר, דהשוורים חרשו בקרקע והקרקע נשבחה עי"ז, וזה לא מיקרי שבח גזילה כ"א גזילה גופא, דהוא תובע מה שגזל ממנו מלאכת השוורים, והדר דחי לו תו דזה אי"א לתבוע כיון דעצם הגזילה דהיינו השוורים החזירו, ורק שתובע ממנו מה שביטל את השוורים ממלאכתו, ע"ז לא מצינו שום חיוב, דאין שבת בבהמה וזה ברור:
שם בש"ך סק"ח ונלע"ד דגם השבח גובין ולא אתי אלא למעוטי קנס דגזילה, וכן בס"ק שאח"ז כתב דהא דאמרינן בגיטין דגזילות אין דנין, היינו קנס מגזילות כגון תשלומי כפל ודו"ה, וראיתי דוחים דברי הש"ך דהא בגזילה ליכא כפל, אכן לק"מ דשפיר משכחת כפל גם בגזלן, כגון בלסטים מזוין שנקרא גזלן, ולענין כפל חשוב כגנב כמבואר בכ"מ, וכדברי הש"ך מפורש בשמ"ק בשם המאירי בפ' החובל (דפ"ד ע"א) ע"ש, ותימא על הש"ך שלא ראה שכבר קידמו המאירי בזה:
סעיף ד' בהג"ה עדים שהעידו עדות שקר והוזמו והוציאו ממון על פיהם וכו' מחייבין אותו לשלם, והנה הנתיבות הקשה הא בני מלקות נינהו דפוטר מתשלומין שמדינא דגרמי, דהא דאמרינן בכתובות ר"פ אלו נערות בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין, דזה הוא דוקא בממון שחייבים מכח כאשר זמם, אבל ממון דהכא לאו מכאשר זמם הוא, אלא מכח דינא דגרמי, המלקות פוטרן ע"ש, ודבריו תמוהים בתרתי, גם בעיקר הקושיא גם במה שמחלק בין ממון דכאשר זמם, להממון הבאים מכח גרמי, דבעיקר הדבר מה שרצה לומר דמלקות פוטר מתשלומין גם בזה"ז דאין דנין דיני מלקות, אם כי כן משמע גם מהסמ"ע (סי' תכ"ד) במה שפסק המחבר שם דחובל בחבירו ביוהכ"פ אפי' במזיד חייב לשלם משום דחייבי כריתות אינו פוטר מתשלומין וכתב ע"ז הסמ"ע בסק"ג וז"ל ואע"ג דיש לאו עם הכרת שעושה מלאכה ביוה"כ ולוקין עליה דלאו אם התרו בו וקיי"ל כל היכי דאיכא חיובי מלקיות וחיוב ממון לוקין אותו ולא משלם כו' עכ"ל, והא המחבר אינו כותב דינו כ"א על זמן הזה, ואפ"ה הקשה הסמ"ע דניפטר מטעם קלב"מ במלקות, וכן בסי' ש"ל גבי גונב חלבו, הקשה נמי הסמ"ע והש"ך אמאי לא אמרינן קלב"מ דהא חייב מלקות, אע"ג דבזה"ז אין דנין, וכן בסי' של"ח הביא המחבר דמשו"ה לוקין ומשלמין בלאו דחסימה משום דמשעת משיכה כו', והא בזה"ז בלא"ה אין דנין מלקות, אבל אנכי תמה ע"ז דבזה"ז יהא שייך לומר קלב"מ במלקות, והא קיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין כדמסיק (בכתובות דל"ה) דע"כ לא פליג חזקיה כ"א בחייבי מיתות אבל במלקיות קיי"ל כר' יוחנן דחייב, וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהלכות נערה) ואף במזיד אמרינן שם בסוגיא דכל שלא התרו בו כשוגג דמי, הרי דדין מלקות חלוק ממיתה, דבמיתה כיון דגם אם עשה בשוגג שאין דנין מיתה, נמי פוטר מן תשלומין, ולכן גם בזה"ז דאין דנין חייבי מיתות, אפ"ה אם עשה דבר כזה שבזמן הסנהדרין היו דנין ע"ז מיתה, פטור גם האידנא, דלא גרע מחייבי מיתות שוגגין דפטירי נמי מתשלומין, ומשום דכיון שעשה דבר עבירה חמורה כזאת, לא ניתן לכפרה בתשלומין, אבל בחייב מלקות, דשוגגין לא פטרי מתשלומין ודוקא כשמלקינן לו באמת הוא דנפטר מתשלומין משום דאי"א למחייבו יותר מרשעה אחת, וא"כ בזה"ז דליכא סמוכין ולא דנין דיני מלקות, מה שייך לומר שיפטרנו מתשלומין, ושמא משום דמה דבעינן ב"ד סמוכים לענין מלקות היינו דוקא לכפותו ללקות, אבל אם בא מעצמו ומבקש להלקותו מלקות דאורייתא מלקינן לו אפי' בזה"ז ואפי' בלא עדים והתראה וכמ"ש הרלב"ח בשם הר"י בי רב, הובא בשער המשפט לקמן (סי' ב') ולכן שייך מלקות גם בזה"ז גם לענין קלב"מ, ושוב ראיתי בש"ך לקמן (סי' של"ח) גבי לאו דחסימת בהמה, במ"ש שם דאם חסמה משלם להבעלים ד' קבין לפרה כו' ומשום דאין החיובים באים כאחד, דמשעת משיכה נתחייב במזונותיה והמלקות אינו חייב עד שידוש, סיים ע"ז דהטעמים אלו לא הוצרכו כ"א בזמן הבית אבל בזה"ז שאין מלקות נוהג לא נצרך לזה למה דקיי"ל דחייבי מלקות שוגגים חייבים ע"ש בש"ך ובמה שכתבתי שם, וכן במה שמחלק שוב בין הממון דכאשר זמם, למה שבאים מכח דינא דגרמי, תמוהים מאוד, דהא בכתובות (דל"ג ע"א) קאמר דמשו"ה אמרינן בעדים זוממין דממונא משלם מילקא לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו, ופי' שם כל הראשונים דהחסרון לא הוה משום דאין התראה ואי"א ללקות בלא התראה, דהא בעדים זוממין חידוש הוא שחדשה תורה דלוקין גם בלא התראה, וכמו שלוקין בבן גרושה, אלא הכוונה היא דכיון דלקי בלא התראה, א"כ בקל הוא נדחה מפני הממון, דדוקא מלקות שבא ע"י התראה אין נדחים, ופוטרים מן התשלומין, אבל מלקות דעדים זוממין כיון דבלא התראה הם, משו"ה דוקא כשאין עמהם ממון הוא דמלקינן, אבל כשיש עמהם גם ממון אז נדחה המלקות וממונא משלם ולא לקי, עיין בשמ"ק לכתובות ותמצא שכל הראשונים מפרשי כן, וכיון שכן ממילא לאו דוקא ממון הבא מכח כאשר זמם, אלא דהוה"ד שאר ממון שבא עם המלקות, ואנו דנין איזה רשעה לחייבם, ממון או מלקות, מסתבר דודאי עדיף למיעבד בו חיוב דממון ולא דמלקות. כיון דבכל התורה אין מלקות בלא התראה, ובעדים זוממין דמלקינן גם בלי התראה הרי דהלאו הזה קיל ונדחה מפני הממון וזה ברור:
והנה שוב ראיתי בס' מאזנים למשפט שהשיג גם הוא על הנתיבות כמ"ש בעיקר הקושיא, דבזה"ז אין שייך לומר דמלקות יפטור כיון דקיי"ל חייבי מלקות שוגגים חייבין, אלא שהוסיף עוד להקשות דאפי' למ"ד חייבי מלקות שוגגין פטור מודה הכא דחייב משום דאין החיובים באים כאחת, דהא מיד כשהעידו בב"ד שקר עוברים על לא תענה וחייב מלקות, וחיוב ממון של גרמי לא בא עד שהוציאו הממון על פיהם, שאפי' גמרן הדין ולא הוציאו הממון עדיין לא גרם עדיין היזק ע"ש. ועל ההוספה הזאת יש לי לדון הרבה, דלענ"ד נראה כיון דבשעה שהעידו השקר, הרי נתחייבו בזה בעצם. דלכשיוציאו הממון שוב ולא יהיה באפשר להחזירם, דיחויבו הם לשלם מדינא דגרמי, א"כ כל מעשה החיוב של העדים גם בנוגע לחיוב הממון, כבר נעשה הכל בשעה שהעידו, ואין עליהם להוסיף עוד מאומה לא מעשה ולא דיבור, אלא שלפועל לא יצא עוד החיוב עד שיוגמר הדין ויוציאו הממון, ולכן בכה"ג נחשב כאילו גם היזק הממון בא בשעת ההגדה, כיון דבכח נתחייבו גם היזק הממון בשעת מעשה. אלא דחיוב זה הוא על תנאי לכשיוציאו ב"ד הממון, ודוקא היכי דחיוב הממון לא נתחייב עוד כלל בשעה שנתחייב המלקות בזה הוא דאמרינן דאינן באים כאחת, משא"כ בכה"ג שגם חיוב הממון בא בשעת חיוב המלקות אלא שלא יצא לפועל עד אח"כ, ויש לי להביא ראיה ע"ז דבכה"ג אף שלא נגמר עוד החיוב דממון, אלא שנתחייב לשלם על תנאי כשיוציאו הממון דמיקרי בר חיוב גם לענין קלב"מ ושלא אמרינן דחיוב דמלקות קדים, מסוגיא דכתובות (דל"ד ע"ב) דהכי אמרינן התם היה גדי גנוב לו בחול וטבחו בשבת חייב, ומשום דחיוב דממון קדים דבא משעת גניבה, וחיוב דמיתה אינו בא אלא לאח"כ בשעת טביחה, וניחזי אנן, איזה חיוב דממון בא בשעת גניבה, אי נימא חיוב תשלומין בעד החפץ הא בעת מעשה החפץ הוא בעין, וכל זמן שהוא בעין אין עליו חיוב תשלומין רק מחויב להחזיר את החפץ, ומה שמחויב להחזיר החפץ ודאי שלא נקרא זה בר חיוב לענין קלב"מ, וכמו שהוכחתי בחבורנו לכתובות מהא דגנב וטבח בשבת דפטור מטעם קלב"מ. ואמאי לא נימא כיון דבשעה שגנב היה החפץ בעין ומחויב להחזירו אפי' כשגנב בשבת, דבדבר בעין לא אמרינן קלב"מ וכמבואר בסנהדרין, וא"כ אפי' כי טבחו תו בשבת נימא דחיוב תשלומין בא קודם, ולא נדייני' תו בזה טעם דקלב"מ כיון דחיוב ממון קדים, אע"כ דמה שמחויב להחזיר את החפץ לא מיקרי בר חיוב לענין שלא נימא אח"כ קלב"מ, דדוקא היכא דמחויב בתשלומין מיקרי בר חיוב לענין זה, וכיון שכן גם בגדי גנוב בחול וטבח בשבת אמאי חייב ולא אמרינן בו קלב"מ, הא כל זמן שהוא לא היה בזה חיוב דתשלומין. וחיוב זה אינו בא אלא בשעת טביחה כשמאבדו מן העולם, ואכתי באים כאחת, חיוב מיתה תשלומין, אע"כ משום דבשעה שגנב נתחייב מיד בתשלומין לכשיאבד החפץ מן העולם, ואם כי החיוב לא נגמר כ"א עד שיאבדו מן העולם, מ"מ מיקרו בר חיוב למפרע וחשבינן דחיוב דממון קדים. הרי לנו שאע"ג דלא נגמר החיוב, כיון דבכח הוה בר חיוב על תנאי לכשיאבד מיקרי בר חיוב בעת מעשה, וה"נ כיון דבשעה שהעידו העדים נתחייבו בתשלומין אם יוציאו הממון על פיהם. נחשב כאילו החיוב הזה בא בשעת הגדה, וא"כ שני החיובים באים כאחת, הן אמנם שהכ"מ (פ"א מהלכות שאלה) כתב דלענין קלב"מ בעינן שגמר החיוב יהיה קודם, אבל כל זמן שלא נגמר החיוב לא מיקרי בר חיוב שלא נאמר קלב"מ ע"ש, אכן לענ"ד אי"א לומר כן מהראיה שכתבתי, ועמ"ש בחבורנו לכתובות ובחדושנו לקמן סי' שמ"א, ועוד דאפי' אם נניח כהכ"מ דכל זמן שלא נגמר החיוב לא מיקרי בר חיוב לענין קלב"מ, נמי לאו דבר פשוט הוא דבנ"ד דחייב מיתה קדים דלא נימא קלב"מ, די"ל דהיינו דוקא היכי דחיוב ממון קדים לחיוב דמיתה, אבל בנ"ד שהחיוב דמלקות בא קודם לחיוב דממון, שפיר יש כח בחיוב דמלקות לפטור גם החיוב ממון שבא אח"כ, דמיד שהעידו עדות שקר נתחייבו במלקות לא פקע מינייהו האיסור, ולא חל עליה תו חיוב ממון כיון דקלב"מ, והכי מפורש ברמב"ם וסייעתו דסברי בגונב כיס בשבת ע"י גרירה ואבדו אח"כ דפטור, וכתבו הסמ"ע והש"ך לקמן (וסי' ש"נ) דטעם הדבר כיון שחל חיוב דמיתה לא פקע מיני' האיסור ותו לא יוכל לחול ע"ז חיוב דממון, וכ"כ בשמ"ק (וב"ק ד"ע) דעל מה שהקשו התוס' שם דלר' עקיבא נמי כיון דמטא לאויר חצירו חייב לענין שבת כו' ולענין קנין לא קני עד דמטא לתוך המחיצות, וכתב בשמ"ק ליישב קושיתם דדוקא היכי שחיוב תשלומין קדים לחיוב מיתה לא אמרינן קלב"מ, אבל אם חיוב מיתה קדים פטור ואמרי' קלב"מ, והביא ראיה לזה מהא דאמרינן (ב"ק דכ"ב) כגון שהצית בגופו של עבד ופטור אגדיש אעפ"י שנשרף אחר מיתת העבד, והרי דעת כל הנהו ראשונים, לבד התוס', דהיכי דחיוב מיתה בא קודם ההיזק אמרינן שפיר קלב"מ ופטור, וה"נ היכי דחיוב מלקות בא קודם ההיזק דמאי שנא:
הן אמנם דהרשב"א בב"ק הרעיש מאוד על דין זה דהצית בגופו של עבד דלמה יהיה פטור בכה"ג דאטו מי שנתחייב בנפשו ואח"כ קרע שיראין של חבירו מי לא מתחייב, ומשנה מפורשת היא (ספ"ק דערכין) דיוצא ליהרג והזיק חייב לשלם הרי דחיוב מיתה אין פוטר אלא בשעת מעשה ולא אח"כ, ועיין בקצוה"ח לקמן (סי' ש"נ) שהשיג על הסמ"ע והש"ך בטענה זאת גופא מסברא דנפשיה, ואשתמיטתיה שככתבו וכלשונו כתב הרשב"א, ואמנם אף שדברים הללו מפי הרשב"א א יצאו, בכ"ז לענ"ד לא אמצא בהם כדאי לדחות דברי השמ"ק הנ"ל, ובשגם שנסתייע מש"ס מפורש דהצית בגופו של עבד, דהחילוק שביניהם פשוט, דודאי מי שנתחייב בנפשו וקרע אח"כ שיראין, וכן ביוצא ליהרג והזיק דחיוב מיתה וחיוב התשלומין, יבואו על שני מלאכות מיוחדות, דלא שייך בזה קלב"מ, אבל היכי דהמיתה ותשלומין או המלקות ותשלומין יבואו בשביל מלאכה אחת, וכגון בהצית בגופו של עבד, דע"י המלאכה שהצית האש בגופו של עבד נשרף העבד וגם הגדיש, או גם בנידון דידן, דע"י שהעידו בשקר, נתחייבו מלקות וממון, וכיון דע"י מלאכה אחת באו, אע"ג דחיוב דמיתה ומלקות באים קודם אמרינן נמי דפטור מטעם קלב"מ, והא דחייב ביוצא ליהרג כשהזיק אין הטעם משום דהחיובים לא באו כאחת, אלא משום ששני מלאכות מיוחדות הם, דחיוב דמיתה בא בשביל מלאכה אחת, וחיוב דממון יבוא בשביל פעולה אחרת שהזיק אח"כ, ומשו"ה לא אמרינן קלב"מ:
ולפמ"ש שפיר י"ל דבנ"ד גם התוס' מודים דאמרינן קלב"מ דלכאורה הוא דעת התוס' דאפי' אם חיוב מיתה קדים נמי אמרי' קלב"מ, דכן משמע להדיא מקושיתם כיון דמטי לאויר חצירו חייב נענין שבת ולענין קנין לא קני עד דמטא לתוך המחיצות והא התם חיוב מיתה קדים ואפ"ה סברי דפטור, אכן לפמ"ש גם בדעת התוס' יש לחלק כן, דלענ"ד גם בזרוק גנבותך לחצירו אין המיתה והתשלומין באים בשביל פעולה אחת, ולא דמי כלל לההיא דהצית בגופו של עבד, דהתם כיון שההצתה שהצית בעבד הוא הגורם לדליקת הגדיש ולמיתה, א"כ הוה שפיר מעשה אחד, דהא בלא ההצתה לא היה נשרף ג הגדיש, וגם לא היה מחויב מיתה, משא"כ התם בזרוק גנבותך אין חיוב התשלומין דמכירת הגניבה תלוי בזריקה, דאם היה משכחת שיקנה לו חצירו בלא זריקה נמי לא היה נגמר הקנין וחיוב התשלומין, דמה שהותנה ביניהם זרוק לחצירי אין כוונתו שדוקא יזרקנו לחצירו, רק שיעשה דבר שיביאנו לחצירו, ונמצא שהתשלומין הוא מחמת הקנין, והמיתה בעד הזריקה, ולזה שפיר הקשו התוס' דאמאי פטור, דהא בכה"ג שחיוב דמיתה וחיוב התשלומין יבואו בעד שתי הפעולות כו"ע סברי דבעינן שיבואו שני החיובים כאחת, ואם קדם חיוב דמיתה לא אמרינן קלב"מ כדמוכח ממשנה דיוצא ליהרג, אבל עכ"פ בנ"ד דחיוב דמלקות וחיוב דממון יבואו רק ע"י פעולה אחת שהעידו שקר, וגם חיוב דמלקות קדים, לכל הדיעות וגם להרשב"א והתוס' אמרינן בזה קלב"מ, ואין מקום למ"ש בזה המאזנים למשפט, והעיקר הוא כמ"ש דדברי הנתיבות אינם בעיקרם, חדא דבזה"ז שאין מלקות במציאות לא שייך שיפטרו, ועוד דבעדים זוממין כיון דא"צ התראה, מלקות שבהם נדחים מפני הממון, ובכ"מ שנפגש אצלם ממון ומלקות, דיינינן לחייב ממון ולפטור מן המלקות וכמ"ש, ודו"ק כי הדברים נכונים מאוד בעזה"י:
סעיף ה' בש"ד סקט"ז ואפי' הודה קודם שתפס מהני תפיסה משום דבזמן הזה לא מיפטר בהודאתו ואפי' לא באו עדים וכו', והנה כבר התחברו כל הרועים להקשות, דהא ביו"ד (סי' רס"ז) הביא הש"ך דגם בזה"ז מיפטר בהודאתו כשלא באו עדים, והוכיח זה מש"ס (ב"ק דע"ד) בברייתא שם מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה מלא לר"י וא"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות וא"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים, הא יש לו עדים חייב, אלמא מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב, ומשני שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי דר"י חוץ לב"ד הוה קאי ע"ש, הרי להדיא דהתם ליכא עדים, ואפ"ה קאמר לו ר"י שאין בהודאתו כלום ופטור, ואע"ג דהעבד הוה כתפוס בגופו וא"כ מוכח מהתם דגם הודאה שבה"ז פוטרת היכי דלא באו עדים, ועיין בדברי האחרונים שכתבו שראיה שאין עליה תשובה היא, ורק הקצוה"ח הוא היחידי שרצה לדחות ראיית הש"ך וכתב כאן בסק"ה דמשו"ה לא היה ר"ג נאמן לחייב עצמו מטעם הודאת בע"ד, משום דהוא חב לאחרינא דאסר העבד על השפחה וכמ"ש התוס' בגיטין ד"ד גבי גרושה דאין הבעל נאמן משום הודאת בע"ד כיון דאסר לה אכהן, ואכן דברי הקצוה"ח הם מרפסין איגרי, דלבד מ"ש הנתיבות עליו שטעה בדבר פשוט, דהא קיי"ל בעבד דזכות היא שיצא לחירות וכרבנן בגיטין דלית להו האי סברא דעבדא בהפקירא ניחא משא"כ בגרושה קיי"ל באמת דחוב הוא לה, ואם כי מחמת זה אין תפיסה כ"כ, דהא ודאי בעיקר הסברא גם רבנן סברי דעבד ניחא לו בהפקירא, אלא דסברי דאין משגיחין על דעתו של העבד המוטעה, רק משגחינן על מה שזכות הוא לפי דעתינו, ואין שייך זה כ"א בזכייה דהוא מטעם שליחות, בזה אמרינן דכיון דלדעתינו יש זכות בזה יכולים להיות שליח, אף שדעת העבד אין ניחא בזה, אבל לענין הודאה שפיר אמרינן דצא מצי בהודאתו לחוב כל מה שחוב הוא לעבד, וגם בלא"ה האריכו האחרונים לבאר דבדבר שיש בו צד זכות אע"ג שאית בו נמי צד חוב מהני הזכייה, ועיין בט"ז יו"ד (סי' ש"ה) וכל זה אינו ענין להודאה, דבהודאה ודאי אם רק יש צד חוב לא מצי לחוב בהודאתו לאחריני, ואף שיש בזה צד זכות נמי, בכ"ז נ"ל מטענות אחרות לדחות דברי הקצוה"ח ביה חדא, דמי פשיטא לי' כ"כ דבהודאתו זאת אוסרו בשפחה, והא בגיטין (דף מ') מחלוקת רש"י ותוס' הוא במפקיר עבדו, דרק רש"י הוא דסובר דכל היכי דנפקע שעבוד הממון אסור שוב בשפחה, ונהי דבבת חורין אינו ניתר עד דיהיב לו גט שחרור, אבל בשפחה אסור, דכיון שנפקע שעבוד ממונו אין פניו דין עבד תי ואסור בשפחה, אבל התוס' שם בד"ה אותו העבד השיגו על רש"י וכתבו דמותר בשפחה, וא"כ אי נימא פשיטת התוס', פשוט דגם יוצא בראשי אברים, כיון דמעוכב עוד גט שחרור, וכדקיי"ל כמ"ד (קדושין דכ"ד) דיוצא בראשי אברים וצריך גט שחרור, וע"י הראשי אברים לא נפקע כ"א שעבוד הממון, ולכן ודאי דלא עדיף ממפקיר עבדו, ומותר גם בשפחה, וממילא דלשיטת התוס' אין התחלה לדברי הקצוה"ח, דהא לא אסרה כלל בשפחה ע"י הודאתו:
והן אמנם דלענ"ד העיקר בזה כשיטת רש"י דגם במפקיר וגם בראשי אברים אסור בשפחה, דעיקר טענת התוס' על רש"י הוא מההוא דעבד שברח מבית האסורים, דמשמע התם דמותר בשפחה, יש לדחותה, עפמ"ש בחבורנו לגיטין לחלק בין יאוש להפקר, דביאוש כשנתייאש האדון מהעבד וזכה בו אחר דצריך גט שחרור מרבו ראשון, כדמוכח מהמשנה דעבד שנשבה ופדאו אחר, דאפי' לרבא דמוקי לה לאחר יאוש, אפ"ה בעי גט שחרור מרבו ראשון וכמ"ש התוס' שם והמפרשים הקשו דלמה יועיל גט השחרור של רבו ראשון, כיון דלאחר יאוש הוא וכבר נפקע רשות רבו ראשון ואינו משתעבד אלא לשני, ומ"ש מהפקיר עבדו קטן וזוכה בו אחר, דודאי שרבו שני יכול לשחרר, וכתבתי שהחילוק ביניהם פשוט, דבהפקר, המפקיר מצדו, מפקיר גם קנין ממונו, גם גופו של עבד, ומה דבעינן גט שחרור להתירו, לא משום דנשאר אכתי איזה שיור בקנינו אצל רבו ראשון, אלא משום דדינא הוא דבלא גט שחרור אינו ניתר, אבל אצל רבו לא נשאר שום שיור וישראל גמור הוא וחייב בכל המצוות אלא בבת חורין הוא דאסור בלא גט שחרור, ומשו"ה אין נ"מ מי הוא הנותן גט שחרור, וגם רבו שני שזכה בו אם נותן גט שחרור, מתירו בבת חורין, משא"כ ביאוש דאינו אלא סילוק מעשה ידיו וסילוק לא מהני כ"א מקנין הממון שיש לו בעבד, ולא מקנין הגוף שהוא האיסור, ונמצא דלענין האיסור יש לבעלים הראשונים אכתי תפיסה וקנין בעבד, ומשו"ה אין יכול לשחררו כ"א רבו הראשון ולא השני, ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' דודאי בדין דאמימר דקאמר המפקיר עבדו, ובהפקר שלא נשאר שום קנין אצל האדון, ודאי דאסור גם בשפחה, אבל בההיא דעבד שברח, דמטעם יאוש הוא דנפקע ממונו, וכיון דקנין הגוף אכתי אצל האדון, פשוט שמותר בשפחה, דלענין אישות אכתי עבד גמור הוא:
ואין לסתור את חלוקי ממ"ש בגיטין (דל"ט ע"ב) גבי נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אין לו תקנה וכו' ופרש"י התם לא בבת ישראל ולא בשפחה, הרי לכאורה להדיא שגם ביאוש סובר רש"י דאסור בשפחה, אכן באמת אין מזה שום סתירה, דהיכי שאינו אומר בפיו שנתייאש, רק מאומדנא אנו יודעין שנתייאש, כמו בההוא דעבד שנשבה, בכה"ג הוא דאמרינן דיאוש אינו דומה להפקר, אבל היכא שאומר בפיו נתייאשתי, זהו גופא לשון הפקר ולאו מטעם יאוש אתינן עלה, אלא שזהו הפקר גמור, ולפ"ז בעבד שברח, דהתם לא אמר לשון נתייאשתי רק דמחמת שנשבה ידעינן שמסתמא נתייאש, יאוש כזה אינו כהפקר ומותר בשפחה, אבל בההיא דנתייאשתי מעבדי דאומר בפירוש לשון זה, נתייאשתי מעבדי, וזה לא מקרי יאוש אלא הפקר גמור, דיכול להפקיר באיזה לשון שיהיה בו משמעות הפקר, וכמה לשונות איכא שהם משמעות הפקר וכמ"ש בגיטין, מה יומתק לפ"ז לשון רש"י בד"ה נתייאשתי שכתב, לשון הפקר הוא, ולעיל שם כתב יאוש הוי כהפקר, ולא כתב לשון הפקר הוא, דאתא לאשמעינן שהיאוש הזה אינו רק מטעם הפקר, וכמו כל יאוש דמהני, דהוא מטעם הפקר, אלא דהאי יחוש הוה הפקר ממש, דהפקירו בלשון יאוש, וזה ברור כשמש בעז"ה, וכיון שהוכחנו דבהפקר כיון דלא נשאר שום שיור אצל האדון, ממילא אסור בשפחה אפי' קודם שקיבל הגט שחרור, והגט שחרור אינו נצרך כ"א להתירו בבת חורין, וא"כ יוצא בראשי אברים נמי, דגופו של עבד הפקיעה התורה עי"ז מהאדון ולא נשאר אצלו שום קנין עוד בעבד זה, ולכן נהי דצריך גט שחרור להתירו בבת חורין, אבל בשפחה ודאי שאסור מיד, אבל גם אי נימא הכי דביוצא בראשי אברים אסור בשפחה מיד, וגם נניח דשארי העבדים מיקרי זה חוב כשמפסידו זכות הזה להיותו מותר בשפחה דזילא ליה ומשום דעבדא בהפקירא ניחא ליה, אין זה כ"א בסתם עבדים, משא"כ בטבי עבדו של ר"ג דמצינו בש"ס כמה עובדות ממנו עד כמה היה מחזיר אחר מצוות, ובירושלמי אמרו שהיה מניח תפילין, ור"ג עצמו העיד עליו שת"ח הוא, וכי כ"כ היה חביב אצלו דברי תורה שהיה מצטער לישן תחת המטה בסוכה בכדי שלא יבטל משמוע דברי תורה וכמ"ש בתוס' בשם הירושלמי, וכן בפ"ק דברכות איתא שר"ג קבל עליו תנחומים וכששאלו ממנו והלא אין מקבלין תנחומין על העבדים א"ל אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה, וכמה טרחות טרח ר"ג לשחררו, וכמ"ש בב"ק שם שהיה שמח שמחה גדולה כשחשב שיצא לחירות, והכל היה כוונתם בכדי שיחויב במצוות, וא"כ איך שייך לומר על עבד כזה דחוב היה לו הודאתו של ר"ג, מפני שאסרו בשפחה, בשעה שאנן סהדי שהדבר הוא להיפך, דהיה שמח שמחה גדולה אם היה זוכה לצאת לחירות ולהיות ניתר בבת חורין, ובקיום המצוות, ואם ר"ג היה שמח שמחה גדולה על השחרור על שהוא היה הגורם לעשותו לישראל, כ"ש טבי בעצמו כמה היה שמח אם זכה לזה, ולכן בעבד כזה אין שום סברא לומר כהקצוה"ח דמשו"ה לא היה נאמן ר"ג בהודאה, מטעם דהיה חב לו שאסרו בשפחה:
ועוד היה נ"ל לדון בדבר חדש דאפי' לר"מ דסובר דחוב הוא לעבד שיוצא לחירות, משום דאסרו בשפחה, ועבדא בהפקירא ניחא לו, מודה בכה"ג דהכא כשיוצא בראשי אברים דלאו חוב הוא כלל, דזה נ"ל פשוט, דאפי' לשיטת רש"י דמעוכב גט שחרור אסור נמי בשפחה, היינו דדוקא בשפחה גמורה או בבת חורין גמורה הוא דאסור, אבל בשפחה בדומה לו המעוכבת שחרור מותר בה, ולא דמי לחציו עבד דאסור גם במינו, דהתם אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות, אבל בכה"ג דאין בו צדדים רק ברייתו כך, דמופקע משעבוד ומחוסר בשחרור, מותר במינו, ולפ"ז י"ל דמה דסובר ר"מ דחוב הוא לו, היינו גבי זכייה, דאחד רוצה לזכות עבורו השטר שחרור, ואם יזכה יהא אסור בשפחה לגמרי, בזה הוא דסובר שפיר דעבדי פריצי הם וניחא להו בהפקירא, ולכן חוב הוא לו כשנאסר בשפחה, משא"כ ביציאת ראשי אברים, דאסור בשפחה רק מצד שהוא מעוכב גט שחרור, ואינו אסור ר"א בשפחה גמורה, אבל בשפחה מעוכבת גט שחרור מותר, וא"כ מה שייך חוב הוא לו דאסור בשפחה הא אכתי רשאי בשפחה בדומה לו ונמצא דלא חב לו ולא מידי ודו"ק, והרי בררנו דלכל השיטות אין מקום לדברי הקצוה"ח, דלא מיבעי לשיטת התוס' דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה, ודאי דאין התחלה לדבריו, ואפי' לשיטת רש"י נמי לא חב לו מידי כיון דשרי בשפחה בדומה לו, ובשגם שבנידון דר"ג דטבי עבדו היה כשר, בלא"ה לא שייך לומר דחב הוא לו בזה, דאנן סהדי דטבי היה רוצה מאוד בזה וכמו שביארנו:
ובר מן דין נ"ל דנכשל בהעלם ידיעה של סוגיא ערוכה דמפורש בה דהודאה מהני בעבד, והוא ברייתא מפורשת בגיטין (ד"מ ע"ב) האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, ופי' הר"ן שם דמטעם הודאה הוא, הרי להדיא דאפי' כשהעבד כופר מהני הודאתו, וכן במה שאמרו שם דעבד שנשא אשה בפני רבו או שהניח תפילין בפני רבו דיצא לחירות, דהוה נמי מטעם הודאה, דכיון שנשא בפניו הודה בזה שכבר שחררו וכמ"ש הר"ן שם, ועיין בב"ח לקמן סי' רמ"ה שכתב דאין לומר בעבד שלא יהא נאמן בהודאתו לחוב לאחרים הבעלי חובות משום דקיי"ל שחרור מפקיע מידי שעבוד, ואילו להחוב בעבד גופא שאוסרו בשפחה לא הזכיר והיינו משום דבאמת אינו חוב וכמ"ש, קצט"ד תמה אני הפלא ופלא על הקצוה"ח ובודאי כדניים ושכב כתב מה שכתב ולכן לא ירד לדקדק בכל מה שכתבנו דגם בשארי עבדים מהני הודאה, ולא אמרינן סברא דחב הוא לו מה שאוסרו בשפחה, וכ"ש בעבד כשר כטבי עבדו של רבי גמליאל:
הן אמנם דלענ"ד היה אפשר לדחות ראיית הש"ך מההיא דר"ג דנוכל לומר דמשו"ה לא מהני הודאת ר"ג לחייבו מטעם הודאת בע"ד, דהא בעיקר טעם דהודאת בע"ד כמאה עדים כתבו האחרונים דהיינו משום מיגו דבעי יהיב לו השתא, וא"כ אין שייך זה בההיא דר"ג, דהא לית לו מיגו דבעי לשחררו השתא, כיון דאסור לשחרר וכל המשחרר עובר בעשה, וכיון דלית לו מיגו דבעי לשחרר השתא משו"ה לא מהני הודאתו, ולא יקשה ע"ז מהך ברייתא דגיטין שהבאתי באומר עשיתי פלוני עבדי דמהני הודאה, דהתם הא אומר בהודאתו דהוא עצמו שוחררו, וא"כ לדבריו גופא הרי עבר איסור, דאין לומר דשמא שחררו לדבר מצוה דמותר כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהלכות עבדים) דלדבר מצוה מותר לשחררו דא"כ היה יודע העבד נמי מזה, אחרי שנעשה מצוה על ידו ודאי שהיה יודע מזה, ומדאומר העבד לא עשני בן חורין מכלל שלא נעשה מצוה על ידו, וכיון שהאיש הזה אינו חושש לומר בפנינו שעבר על העשה דלעולם תעבודו, שפיר יכול לעבור גם השתא על העשה הזאת, ולכן שפיר אית לו מיגו דבעי לשחרר השתא, דמה לו אם יתפאר בפנינו שעבר כבר, כן יוכל לעבור השתא ולשחררו בפנינו. וכיון דאית לו מיגו מהני הודאתו משא"כ בעובדא דר"ג, דהודה שהעבד יצא מעצמו לחירות עי"ז שהפיל שינו בשגגה ולכן לא עבר שום איסור בשחרור, וא"כ לית לו מיגו דבעי לשחרר השתא בפנינו, דודאי אינו חשוד לעבור על עשה בפנינו, וכיון דלית לו מיגו לא מהני הודאתו:
והנה אף שכתבתי בזה לדחות הוכחת הש"ך, בכ"ז מודינא שאינו אלא לפלפולא בעלמא, אבל לדינא ודאי דהעיקר כהש"ך, גם מן הסברא, גם מן הוכחות שבש"ס, מן הסברא, דהודאה לא שייך כ"א בדבר כזה שאילו ידעינן שבאמת עשה את המעשה הזאת היה מחויב בודאי גם בלי הודאתו, ורק מצד שבלא הודאתו אין אנו יודעין אם באמת עשה מעשה כזאת, נצרכים אנו להודאתו, וכגון בהודה שלוה ממנו או נתן לו מתנה. דמעשה ההלואה או הנתינה בעצמותם, עושים החיוב גם בלי הודאה, אלא מפני שלא ידוע לנו אם באמת לוה ממנו, נצרך לנו הודאתו לברר את המעשה, וההודאה אינה אלא מבררת שעשה מעשה שגורמת חיוב, אבל מה יוכל להועיל הודאה בקנס, דהתורה לא חייבהו על המעשה לחוד, דהא אף שודאי עשה מעשה כזה, אפ"ה אם הודה מעצמו בפני ב"ד פטור, הרי דהחיוב לא יוגמר כ"א כשיעשה המעשה ויעמוד ברשעתו עד שיבואו עדים וב"ד וירשיעוהו בע"כ שלא ברצונו, וא"כ כשהודה בעצמו אין בזה שום חיוב, וא"כ מה הודאת בע"ד שייך בזה לחייבו, דאדרבה לדבריו שהודה בעצמו לא נגמר עדיין החיוב ואין על מה לחייבו, דהחיוב לא נגמר כ"א כשעמד ברשעתו עד שחייבוהו ב"ד בע"כ שלא ברצונו, בזה הוא דקנסה אותו התורה, אבל אם הקדים להודות, ממילא לא נתחייב כלל, דעל המעשה לחוד לא קנסה אותו התורה, כ"א כשיעמוד ברשעתו ולא יודה על חטאתו. ולכן מה יוכל להועיל אם הודה שהפיל שן עבדו וכדומה, כיון דאפי' אם האמת כדבריו שעשה כזה, לא א אותו התורה ע"ז לחוד, רק עד שיעמוד ברשעתו ולא ירצה הודות. אבל השתא כשהודה מרצונו אין ראוי עוד לקנס, ואין עליו שום חיוב, ומה יוכל הודאתו להועיל אחרי שהודאה אינה אלא מבררת המעשה, ובקנס אפי' אם ההודאה תברר לנו שהאמת כדבריו, נמי אין מקום חיוב בזה, ומשו"ה ברור אצלי דבדבר שהוא משום קנס לא שייך לחייבו מטעם הודאת בע"ד וכהש"ך ביו"ד
ונ"ל עוד להוכיח זה מן הש"ס, דהנה בב"ק (די"ד ע"ב) קאמר התם עפ"י עדים פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים ופריך היניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אלא למ"ד חייב וכו' וראיתי מקשים דלפמ"ש התוס' שם (דמ"א ע"ב) בד"ה מודה בקנס דאף בעד אחד מעיד שהוא חייב קנס והוא הודה לדברי העד הוה מודה בקנס, דאף שאם היה מכחיש את העד היה צריך לישבע, אעפ"כ לולי הודאתו היה פטור מתשלומין, אע"ג שע"י העד בא עליו חיוב זה, מ"מ חשיב מודה בקנס, וא"כ מאי מקשה הש"ס התם למ"ד חייב מאי איכא למימר דלדברי התוס' דאף בעד אחד פטור, נימא דעפ"י עדים אתא למעוטי עד אחד, דפטור מטעם מודה בקנס, דהא גם במידה מעצמו ולא באו עדים הוה מוקמינן אי לאו דמתני' היא לקמן וכמ"ש התוס' בב"ק שם, וא"כ לוקי במודה עפ"י ע"א, ונ"ל ליישב דבלא"ה יש להבין יסוד הפלוגתא במודה בקנס ואח"כ באו עדים וטעמם דמ"ד חייב ופטור וביאור הדברים נ"ל כן, דמ"ד חייב סובר הטעם דמודה בקנס פטור, היינו משום דהודאת עצמו רק חיוב אינה עושה, דנימא בזה שיחייב עצמו מטעם הודאת בע"ד דכק' עדים דמי כמו בממון, דבקנס לא אמרינן הכי, דכיון שהתורה קנסה אותו מכלל שעשה דבר שלא כהוגן שראוי לקונסו בעד זה, דהא עצם המעשה אינו עושה חיוב מצד הדין, ורק קנס הוא בשביל שעשה דבר שלא כהוגן, וא"כ אינו נאמן בזה דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן להעיד על עצמו שעשה דבר כזה שהוא ראוי לקנס וכעין הטעם דאין אדם משים עצמו רשע, ורק חיוב לא יוכל לעשות הודאתו אבל פטור נמי אינה עושה לפוטרו גם בבאו עדים, ולהכי דוקא בלא באו עדים, ואתה רוצה לחייבו ע"י הודאתו, בזה הוא דאמרי' דהודאתו לא תוכל לעשות חיוב, ושפיר פטור, אבל בבאו עדים אח"כ שפיר מחייבינן לו ע"י העדים, ומ"ד פטור, סובר דהודאתו לבד שלא תוכל לחייבו, אלא עוד גם עושה פטור, דחיוב דקנס לא יוגמר ע"י עצם המעשה כ"א כשעמד בחטאתו ולא רצה להודות עד שב"ד יחייבוהו בע"כ שלא מרצונו, משא"כ אם הודה בעצמו לא קנסה אותו התורה אף אם אמת כדבריו וכמ"ש, ולהכי אפי' בבאו עדים אח"כ פטור, דמה יוכלון העדים להוסיף בזה, שאינם אלא מבררים שבאמת עשה מעשה כזה, ואפי' אם באמת עשה מעשה כזאת אין ראוי לקונסו כיון שהודה ע"ז מרצונו:
ומעתה י"ל בפשיטות, דבשלמא למ"ד מודה ואח"כ באו עדים פטור, דהפטור בזה הוא משום דהודאתו עושה פטור ואין ראוי לקונסו, היה שפיר מקום לומר דהיכא שמודה ע"י עד אחד לא מהני בזה לעשות פטור גם כשבאו עדים אח"כ, דע"כ לא אמרינן דבשביל שהודה מעצמו אין ראוי לקונסו, כ"א כשהודה מעצמו ממש בלא שום הכרח, משא"כ כשהודה עפ"י ע"א, דהיה מוכרח להודות בכדי שלא יוצרך לישבע ואין ראיה מהודאתו, כיון שהיתה עפ"י הכרח, ובאופן זה היה מקום לחלק בין מודה מעצמו לגמרי, למודה עפ"י ע"א, משא"כ למ"ד מודה ואח"כ באו עדים חייב ולדידיה ההודאה אינה עושה פטור, ורק חיוב אינה עושית, וא"כ מאי איכא יותר רביתא בין מודה מעצמו לגמרי, למודה עפ"י ע"א, אטו עד אחד יוכל לחייבו ממון, דהא פשיטא הוא שגם ע"א לא יוכל לחייבו ממון, וכמו דלא נוכל לומר דמתני' דב"ק אתא לאשמועינן מודה מעצמו, משום דמילתא דפשיטא הוא, כן לא נוכל לומר דאתא לאשמעינ' במודה עפ"י ע"א, דאטו הוצרך התנא לאשמעינן דעד אחד לא יוכל לחייבו ממון, ובהדיא פריך הש"ס ב"ק (דע"ד ע"ב) עפ"י ע"א פשיטא, ועיין שם ברש"י שמפרש דפשיטא הוא ולא הוצרך לאשמעי' דע"א לא יוכל לחייב ממון, ולהכי התם בפ"ק דב"ק דאיירינן אליבא דמ"ד מודה ואח"כ באו עדים חייב ליכא לשנויי נמי דאשמעינן גם במודה עפ"י ע"א, כיון שאין בזה שום רבותא יותר ממודה עפ"י עצמו ממש וי"ל דמ"ש התוס' (ב"ק דמ"א) דהוי מרשיע את עצמו גם היכי שיש עד אחד, היינו משום דהסוגיא דהתם קאי אליבא דר' אלעזר, ור' אלעזר לשיטתו (שבועות דל"ג) דמשביע עדי קנס חייב, מוכרח לומר דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב כדמוכח שם בשבועות, וכיון שעיקר הפטור דוקא בלא באו עדים, שפיר כתבו דהוי מודה גמור וכמו שכתבתי:
ועוד היה נ"ל לומר שגם הפלוגתא דר' אלעזר ורבנן (ב"ק דע"ה) בהודה כשראה עדים שממשמשין ובאין אי חיישינן לביעתותא דעדים, היינו נמי דוקא בבאו עדים אח"כ, דחיוב יש לנו ע"י העדים אלא שאתה רוצית לומר דהודאתו תעשה פטור, דכיון שהודה אין ראוי לקונסו, ולא אמרינן כן כ"א בהודה מעצמו בלא הכרח, אבל כשהודה ע"י ביעתותא דעדים שהיה מוכרח להודות, ראוי היה לקונסו, ומשו"ה סובר דלא מהני ההודאה, דחיישינן לביעתותא, משא"כ בלא באו עדים כלל אז כו"ע סברי דלא מחייב, דמה מהני שהודה ע"י הכרח ואין הודאתו עושה פטור, מ"מ חיוב נמי אינו עושה, ובשביל מה תחייבו כיון דהודאה לא תוכל לחייבו, ולפ"ז נראין דברי הש"ך שכתב ביו"ד דהא דקיי"ל דבזה"ז שאין ב"ד מומחין לא מהני ההודאה לפטור שלא יוכל לתפוס, היינו דוקא בבאו עדים אח"כ, אבל בלא באו כלל לא מהני הודאתו, וזהו דלא כדעת הד"מ והסמ"ע כאן, דבזה"ז לא מהני הודאה אפי' בלא באו עדים, וחייב עפ"י הודאת עצמו, ורבים שאלו טעם הדבר דממ"נ כיון דבזה"ז לא בעינן מומחין לא תהני הודאתו אפי' בלא באו עדים נמי, ולפמ"ש יבואר היטב, דבשלמא בבאו עדים דאז טעם הפטור ע"י הודאה הוא מחמת שאינו ראוי לקונסו כיון שהודה מעצמו, ובזה אמרינן שדוקא כשהודה בב"ד חשוב לפני מומחין הוא דאינו ראוי לקנס, אבל הודאה שלא בב"ד חשוב כמו בזה"ז אינה יכולה לעשות פטור, וממילא לא יתחייב ע"י העדאת העדים, משא"כ בלא באו עדים כלל, דאז טעם הפטור משום דלית לו משום מה לחייבו, א"כ מאי תימא דבהודאה בחוץ לב"ד יתחייב, סוף סוף כיון דקנס לא יוכל להתחייב עפ"י עצמו, איך אפשר לחייבו, ונהי דהודאה שחוץ לב"ד אין עושה פטור, מ"מ ודאי שגם חיוב לא תעשה להתחייב על ידו, וברור מאוד דעת הש"ך ביו"ד, ומ"ש כאן להיפך, יפה כתב הנתיבות לחלק דמ"ש כאן דלא באו העדים, הכוונה שלא הביאם לב"ד אבל הוא יודע שיש עדים, ומשו"ה מהני תפיסה, אבל כי ליכא עדים כלל ודאי לא מהני תפיסה וזה החילוק מתאים לדברנו דכשיודע שיש עדים אין הודאה כזאת תוכל לפוטרו, דשמא מחמת ביעתותא דעדים הודה, משא"כ בלא באו עדים כלל, ועוד כתבו האחרונים לחלק דמ"ש כאן דתפיסה מהני מיירי כשתפס בלא עדים, שיש לו מיגו דלא תפסתי וכיון דאית לו מיגו הוה כאילו הביא עדים ע"ש, אבל לדברנו תירוץ זה אינו, דגם כי אית לו מיגו מאי הוה, הא מיגו אינה כ"א מבררת האמת שעשה מעשה כזה, אבל מה מהני זה דאפי' אם ודאי עשה מעשה כזה אין ראוי לקנס כיון שקדם והודה עצמו וכמ"ש:
סימן ב
בסמ"ע סק"ג, דאף דאין כל העם פרוצים אלא יחיד מהם יכולים לענוש אותו היחיד ולקונסו וכו', ועיין בתומים שהקשה כיון דהטעם דרשאי לעשות כן הוא מפני צורך השעה, ואין שייך זה כ"א בצבור אבל ביחיד מה צורך השעה יש בזה ע"ש, ויש ראיה לדברי הסמ"ע מרש"י (סנהדרין דנ"ח) אההיא דרב הונא קץ ידא, כתב רש"י שאדם אחד היה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך כמ"ש ב"ד מכין ועונשין כו', הרי מבואר כהסמ"ע דגם אם יחיד פרוץ בדבר דיש לענשו משום סייג וגדר:
סימן ג
וסעיף א' במחבר אין ב"ד פחות משלשה וכו', הנה בריש סנהדרין מפרש הש"ס דגזילות וחבלות בעינן ג' מומחין, ולהודאות והלואות גם שלשה הדיוטות כשר, ופריך הש"ס אי עירוב פרשיות כתוב כאן, ומשו"ה בעינן ג' כיון דתלתא אלקים כתיב בפרשה, א"כ ליבעי נמי מומחין, דהא אלקים היינו סמוכין, ואי אין עירוב פרשיות שלשה נמי לא ליבעי ומשני רבא דבאמת עירוב פרשיות כתוב, ומה"ת דבעינן מומחין לכל דיני ממונות, רק משום תקון העולם דא"כ יהיה נעילת דלת תקנו דסגי בג' הדיוטות, ורב אחא ברי' דרב איקא תי' דאין עירוב פרשיות ולעולם חד כשר מה"ת דכתיב בצדק תשפוט עמיתך, ורק משום יושבי קרנות תקון חכמים דדוקא בשלשה משום דאי"א דלית בהו חד דגמיר, וקאמר הש"ס מה איכא בין רבא לרב אחא, ומסיק דהך דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף איכא בינייהו רבא לית ליה דשמואל ורב אחא אית לו דשמואל ע"כ, והנה אף שלפי המתבאר מתוך הסוגיא, דבין לרבא בין לרב אחא בעינן שלשה דוקא, והנ"מ שביניהם הוא רק בדאורייתא דלרבא מה"ת בעינן שלשה ומומחין, ואתו רבנן ובטלי מומחין, אבל מספר השלשה לא ביטלו, ובעינן השתא שלשה מה"ת לדידי', ואילו לרב אחא מה"ת סגי ביחיד וגם הדיוט, ואתו רבנן והוסיפו דבפחות מג' לא סגי, וא"כ מה דבעינן שלשה אינו אלא מתקנתא דרבנן, ולפ"ז היה אפשר לדון דיהיה נ"מ ביניהם באיכותן של השלשה דיינים, לרבא דמה"ת בעינן שלשה ומומחין דהיינו סמוכין דוקא, כיון דנפקא זה מאלקים הכתוב בפרשה, וכל אלקים היינו סמוכין וכמ"ש הרמב"ם (פ"ה מסנהדרין) ולכן השתא דמפני תיקון העולם ביטלו מומחין, היינו דסמוכים לא בעינן, אבל מ"מ שיהא גמירי או סבירי בעינן, ובהדיוטות ממש דלא גמירי לא מהני, דלא ביטלו אלא סמוכין, אבל לרב אחא דמשום חשש דיושבי קרנות הוא דבעינן ג' ומשום דבשלשה או"א שלא יהא בהם חד דגמיר, א"כ כ"ש כשידעינן בודאי דאיכא בינייהו חד דגמיר דמהני, ולא בעינן לדידיה כ"א שבתוך הג' יהיה חד דגמיר, אעפ"י שהשאר הם הדיוטות ממש נמי סגי, ושוב ראיתי בב"ח כאן שכ"כ באמת לדינא, ולמילתא דפשיטא, דהך דינא הנשנה בטור במחלוקת בין הרמ"ה והרא"ש אי בעינן ג' דגמירי או סגי בחד דגמיר, תלוי בהך, דלרבא דד"ת בעינן ג' ורק משום תקנת העולם בטלו למומחין, א"כ מ"מ בעינן שיהיה כל השלשה גמירי, ולרב אחא דמשום יושבי קרנות סגי בחד דגמיר ע"ש, אבל יקשה לפ"ז דא"כ כדפריך בש"ס מאי איכא בין רבא לרב אחא לימא הך נ"מ, דלרבא בעינן שיהיו כל התלתא גמירי, ולרב אחא בחד דגמיר נמי סגי, ואם כי הרגישו בקושיא זאת, אכן תירוצם דחוק ע"ש בב"ח ולכן נראה יותר דגם לרבא סגי בחד גמיר ביניהם, דמפני אותו תיקון העולם שביטלו מומחין, משום דטורח הוא לפניו לטרוח אחר מומחין ואיכא נעילת דלת, מזה הטעם גופא י"ל נמי דקשה לפניו לטרוח אחר שלשה שיהיו כולם גמירי, ואכתי יהיה נעילת דלת אם נצרך שכל השלשה יהיו גמירי דוקא, ולכן כמו שביטלו דלא ליבעי מומחין מחשש נעילת דלת, מזה הטעם גופא ביטלו דלא ליבעי כל הג' גמירי ותקנו דרק אם אחד יהיה ביניהם דגמיר נמי סגי: