אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות עדות › סימן לה

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות עדות · סימן לה

סימן לד

סעיף ד' במחבר ויש מי שאומר דעל כתב של אלו נאמן אבל לא של אחרים, ועיין בסמ"ע שתמה למה כתב זה בלשון וי"א אחרי שלא מצא בשום פוסק היפך זה. ובהדיא במשנה וש"ס כתובות דדוקא בהנך הוא דנאמן, דהא מצריך צריכותא ע"ש, ובמחכ"ת הדבר מפורש בשמ"ק לכתובות להיפך, דגם בשל אחרים נאמן, ודייק זה מש"ס גופא דקאמר התם אבל אחיו דלית לי' אימתא וגם אינו רגיל הו"א דלא קמ"ל, וכמו באחיו אע"ג דאינו רגיל ולית לי' אימתא מהימן ה"נ ידעינן דגם על אחרים נמי מהימן דמ"ש, ותנא דמתני' נקיט הני דמסתמא שכיח גבי ע"ש, ולפ"ז אין להכריע מהירושלמי שהביא הרא"ש דסובר דעל אחרים אינו נאמן, כיון דמש"ס דילן מוכח להדיא דגם על אחרים כשר דמ"ש מאחיו, ומדוקדק דברי המחבר שכתב בלשון וי"א, משום דדעה זו, דהיינו הרא"ש, אינה עקריית, אחרי דהוכחת הריטב"א שבשמ"ק הוכחה אלימתא היא:

סעיף ה' במחבר ונאמן לומר זכורני באשת פלוני שנעשה לה מנהג הבתולות וכו', והנה מדכתבו סתמא דנאמן להעיד בגודלו שיצתה בהינומא, משמע דאפי' בליכא קלא ע"ז שבתולה נשאת נמי מהימני, וכן נראה להדיא מלשון הסמ"ע בס"ק י"א שכתב וז"ל ומ"מ בעינן עדות זה ולא סמכינן ארובא לחוד משום דאיכא ריעותא קצת דאמרינן בגמרא רוב נשים בתולות יש להן קול עכ"ל, הרי דהכא מיירי בליכא קול, ואין להקשות דבאמת מנ"ל לומר דמתני' דנאמנין להעיד בגודלן וכו' מיירי בליכא קלא, דילמא באיכא קלא דוקא הוא דמהני עדות זה, די"ל דסברי כסברת התוס' (כתובות דט"ז) דרוב זה דנשים בתולות נשאות עדיף מרוב דנשאות יש להם קול, דלפ"ז איירי מתני' דאלו נאמנין להעיד בגודלן אפי' בליכא קלא, ואפ"ה לא איתרע כ"כ רוב נשים בתולות נשאות שלא יועיל עדות דראה בקוטנו, כיון דרוב זה עדיף יותר, דהא תינח אי הוי אמרינן דהנך רובו שקולים הם, בע"כ היינו מוכרחים לומר דמתני' דנאמנים בגודלן מיירי באיכא קלא, דאי בליכא קלא א"כ איתרע הרוב דנשים בתולות נשאות, דמוקמינן רוב לגבי רוב וכמו שאין כאן רוב כלל, ובלא רוב המסייע פשיטא דאין נאמנין בעדות שראו בקוטנן, דהא כל עיקר מה דמהימני בזה היינו משום סיוע הרוב כמ"ש בש"ס שם, אבל אי נימא כסברת התוס' דרוב זה עדיף, א"כ אפי' לא יוכל הרוב דאית לי' קול לאורועי לגמרי להרוב דבתולות נשאות, משו"ה כי מצטרף לזה העדות שראו בקוטנן מהימני, כן נ"ל פשוט בכוונת הרמב"ם ומחבר:

אלא דבהפלאה שם הקשה על הרמב"ם והפוסקים, דהא סברת התוס' אינה מוכרחת כ"א אליבא דרב דסובר הולכין בממון אחר הרוב, א"כ אי"א לאוקמי מתני' דנאמנים באיכא קלא, דא"כ ברוב זה לחוד סגי ולא בעינן כלל לשום עדות, אבל אליבא דשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, ואיכא לאוקמי מתני' דנאמנין גם ביש לה קול א"כ איכא למימר דהיכי דליתא קלא איתרע לה רובא ובאמת אין הקטן נאמן ע"ש, אכן נ"ל ליישב, דהנה בתוס' שם רצו לומר דהקטן והאחר שהעיד עמו, הם גופא נחשב הקול, ודחו זה ממה דפריך בכתובות שם אי דלית לה קול הני סהדי שקרי נינהו, ולא אמרינן דהעדים גופא הוי הקול ע"ש, ובחי' שם כתבתי לחלק דע"כ לא קאמרינן התם דסהדי לא נחשב לקול אלא למאי דאמרינן התם כל הנשאת יש לה קול, אבל לבתר דמסקינן דלא כל כ"א רוב יש להן קול, שפיר נחשב העדים גופא לקול, ומילתא דמסתבר הוא שבזה גופא תלוי החילוק אי כל הנשאות או רוב הנשאות יש להן קול, דאי אמרינן רוב, היינו משום דמחזקינן לקול גם העדים, וכיון דגם העדים נחשב לקול, לכן י"ל דמיעוט אין להם קול, משום דאפשר דהנך תרי תלתא גברא מתו או הלכו למדה"י, ומשו"ה אין לה קול, דנשתקע הכלא ומאן דאית לי' כל הנשאות יש לה קול, היינו משום דס"ל דבתרי העדים לא נחשב לקול, כ"א היינו דהרבה אנשים יודעין, ולכן בהכרח שאצל כל הבתולות יהיה קול, דמאיזה סבה ישתקע הקול, דעל הרבה אנשים לא נוכל לומר שכולם מתו או הלכו למדה"י, ובזו הסברא יפלגו המקשה והתרצן שם, המקשה סובר דהעדים עצמן אין נחשבים לקול, רק הרבה צריכים לידע, ומשו"ה סובר דכולם יש להן קול. והתרצן סובר שגם ידיעת העדים לחוד נחשב קול ומשו"ה ס"ל דרך רוב יש להן קול, ועל מיעוט יוכל להיות דתרי תלתא גברי היודעים מתו, ולכן נשתקע הקול, וממילא מיושב קושית התוס' שם, דלמאי דס"ד דכל הנשאת מוכח דעדים לא נחשב קול, ולכן פריך התם סהדי שקרי נינהו, ואמנם אליבא דמסקנא קיימינן התם דרוב יש להן קול, ואז שפיר חשבינן גם העדים לקול, דלא בעינן שהרבה ידעו, וכיון שבארנו דלמסקנא אמרי' דעדים גופייהו הוי הקול, א"כ אפי' לשמואל מהימן אפי' בליכא קלא דלא איתרע כלל הרוב דנשים בתולות נשאות, כיון דהני עדים זוכרין שיצתה בהינומא זהו גופא הוי הקול ודו"ק:

ודע דדין זה דרמב"ם ומחבר צריך לומר דמיירי בע"כ במקום שאין כותבין כתובה, דאי במקום שכותבין, והכא הא מיירי בע"כ כשאין כתובה יוצאת מתחת ידה, דאי הכתובה לפנינו ניחזי מאי כתוב בתוכה, וא"כ הא מהימן הבעל לומר אלמנה נשאתיך במגו דפרעתי, דאי טען פרעתי מהימן כא"ש המחבר (אה"ע סי' ק'), ואין לומר דהוי מגו במקום עדים, דהא מעדי הינומא אין הוכחה שודאי בתולה היא, דאפשר שהיתה בחזקת בתולה, ומשו"ה עשו לה הינומא, אבל לבסוף לא מצא לה בתולים, וא"כ מצי הבעל לטעון בעולה היית ומהימן שפיר במגו דפרעתי, ובע"כ צ"ל כסברתי, דעדי הינומא לא הוה הוכחה שבתולה ודאי היתה, דכן יש להוכיח מדברי הר"ן רפ"ב דכתובות שהקשה אמתני' דקתני אם יש עדים שיצתה בהינומא כתובתה מאתים ואמאי להימן הבעל במגו דפרעתי ע"ש, ורבים תמהו עליו דהא הוה מגו במקום עדים, אע"כ דסובר כמה שכתבתי דעדי הינומא לא הוה הוכחה להכחיש המגו, דנהי דהיכי דליכא מגו מוציאין ממון על ידם, ואין הבעל מהימן לומר דבעולה היתה, ועל הבעל להביא ראיה שכדבריו כן הוא וכמ"ש בהגהות הב"ח שעל האלפס"י שם, אבל היכי שיש לו מגו אין בכח העדי הינומא לבטל המגו, הן אמנם דהתוס' מכדי דיש בכח העדים הללו לבטל גם המגו, דכן כתבו להדיא (כתובות דט"ז) ד"ה האשה, דמשו"ה אין נאמן הבעל לומר אלמנה נשאתיך במגו דפרעתי משום דהוי מגו במקום עדים, אבל מסתבר דלא כתבו הכי כ"א במתני' דהתם דאיכא שני עדים כשרים שיצאת בהינומא, אבל בכה"ג דהכא שמעיד בגודלו מה שראה בקוטנו י"ל דעדים הללו אין בכחם לבטל המגו, ושוב ראיתי בשעה"מ שכתב כן והוכיח דבע"כ צ"ל הכי דהא מבואר בש"ס (כתובות דכ"ח) דלכך מהימן על מה שראה בקוטנן משום דכיון דרוב נשים בתולות נשאות בגילוי מילתא בעלמא סג, א"כ היכי שיש לבעל מגו דפרעתי איתרע לי' רובא ולא מהימנינן לעדים פסולים ע"ש, עכ"פ בין לסברת השעה"מ ובין לסברתי עדי הינומא אין בכחם לבטל המגו, ואי דמיירי הכא במקום שכותבין כתובה, דבמקום זה הבעל נאמן לומר פרעתי היכי שאין כתובה לפנינו, וא"כ אמאי לא מהימן במגו, אע"כ דהרמב"ם והמחבר מיירי במקום שאין כותבין כתובה דלא מהימן לומר פרעתי, וכן כתב השעה"מ דמיירי בכה"ג דוקא ע"ש, ויותר נראה דהרמב"ם והמחבר מיירי כגון שתבעה אותו מיד לאחר גירושין דאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו, וכן תי' הר"ן למתני' דרפ"ב דכתובות, וגם בשמ"ק מוקי לה הכי ע"ש, וא"כ שפיר גם דברי המחבר יתפרשו כו, ואין להקשות על תי' זה דהא בב"מ (ד"ז ע"ב) במוצא שטר כתובה ס"ל לרבנן דלא יחזיר לאשה מחשש פרעון אפי' בעודה תחת בעלה, ורק ר' יוסי הוא דפליג התם דבעודה תחת בעלה יחזיר לאשה משום דלא עביד אינש דפרע בעודה תחתיו, אבל רבנן פליגי וסברי דאפי' בעודה תחתיו יחזיר לאשה, מכלל דבשטר הנמצא כיון דנפל איתרע חיישינן לפרעון אפי' תוך זמנו והכא דמיירי דנאבד הכתובה, ונאבד גרע מנפל וכמ"ש הש"ך לקמן (סי' מ"א סקי"ט) חיישינן לפרעון אפי' תוך זמנו, די"ל דודאי אם היה טוען באמת פרעתי היה מהימן אפי' תוך זמנו, אבל להימני' במגו דבעי' טוען פרעתי לא אמרינן, דאין זה מיגו טוב דלא ניחא לי' לטעון פרעתי תוך זמנו משום דמיחזי כטוען שקר, דסתמא דאינשי לא פרעו תוך זמן, אלא דלפמ"ש דדברי הרמב"ם ומחבר לא יתפרשו כ"א או דמיירי במקום שאין כותבין כתובה, או כשתבעה מיד לאחר גירושין דוקא, וא"כ למה סתמו דבריהם ולא ביארו דמיירי בהכי, וי"ל משום דהכא אין עיקר דין דגביית כתובה לא חשו לפרש דבריהם, אבל באמת ודאי דמיירי דוקא באחד משתי פנים שזכרנו:

סעיף י"ב במחבר סומא בשתי עיניו ואעפ"י שמכיר הקול כו' פסול, השער המשפט הוכיח מלשון המחבר דטביעת עין דקלא מהני לענין עדות אלא דבסומא פסול דילפינן מאו ראה, אבל היכי דיכול לראות מהני טב"ע דקלא אף שלא ראה הבע"ד, והביא דכן פסק בתשובת עבוה"ג אלא שבתשובה הזאת הקשה מפ' ד' מיתות דאיתא שם במסית דמדליקין לו את הנר כדי שיהיו הן רואין ושומעין את קולו, ופרש"י דאי לא מצי חזי לי' לא מצי מסהדי עלה דמצי למימר לאו אנא הואי, אלמא דט"ע דקלא לא מהני, ותי' דיש חילוק הא דמהני ט"ע דקלא היינו כשאין מי שיכחיש את העדים אבל היכי שהוא מכחיש להן לא מהימני', והשעה"מ השיג על תי' זה מסוגיא (גיטין דכ"ג) גבי הכל כשרים להביא את הגט חוץ מסומא ופריך הש"ס מ"ט ומשני רב ששת משום שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו ופריך א"כ היאך סומא מותר באשתו וכו' אלא בט"ע דקלא ה"נ בטב"ע דקלא, ומאי קושיא דלמא לכך פסול להביא הגט דחיישינן שהבעל יערער, והיכי דאיכא מערער לא מהני ט"ע דקלא א"ו דאין חילוק ע"ש, ולע"ד איני רואה בזה שום השגה, דבלא"ה יש להבין בסוגיא הזאת דמאי פריך דליהני התם ט"ע דקלא כמו דמהני להיות מותר באשתו, והא גם בסומא שלא ראה מאורות מימיו נמי מיירי התם, א"כ מעצמו אין לו הכרה באשה זו גם בט"ע דקלא, כיון שלא ראה אותה מימיו מנא יוכל לידע דזאת האשה יש לה קול הזה, ובע"כ שההכרה הוא ע"י אחרים שיאמרו לו קול זה שאתה שומע היא אשה זו, ואח"כ כשיתרגל עמה יכירנה שוב בט"ע דקלא, אבל תחלת ההכרה בא בע"כ ע"י אחרים, וא"כ מה דמיון הוא להיתר באשתו, הא יש לחלק דבגיטין דמטעם עדות פסלינן לסומא, דשליח הגט הוא עד בדבר, שצריך לומר בפני נכתב ונחתם, ולכן גם ט"ע דקלא לא מהני כיון דהט"ע בא ע"י אחרים, ועדות שע"י אחרים לאו כלום הוא, משא"כ לענין היתר באשתו דלאו מטעם עדות הוא מהני נמי הט"ע שהוחזק ע"י אחרים, והנה לכאורה היה אפשר ליישב ולהוכיח דבע"כ לרב ששת לא מיירי מתני' בנולד סומא ולא ראה מאורות מימיו, והוא עפמ"ש בס' גרש ירחים בגיטין שם דלפי הנראה מהגהות אשר"י ממוהרי"ח בפ' החובל דהלכה כר' יהודה דסומא פטור מכל המצוות האמורות בתורה. וא"כ לפמ"ש הש"ך (יו"ד סי' א') דסומא שלא ראה מאורות מימיו אסור לאכול משחיטתו, וכתבו המפרשים הטעם שחושש לדברי ר' יהודה דפטור מכל המצוות וא"כ אינו בר זביחה, וא"כ לענין כריתות נמי הוי אינו בר כריתות ע"ש, ואי נימא דמתני' מיירי בנולד סומא, למה דחיק רב ששת לאשכוחי טעמים רחוקים על סומא שפסול, והא מן התורה פסול אפי' נתקיים בחותמיו, אלא לאו דמתני' מיירי בהיה פתוח עד קבלת הגט ורק בשעת קבלת הגט היה סומא, ובכה"ג ג נמי יש לו דין סומא דמעיקרא, ומה דקתני אח"כ פתוח ונסתמא, היינו שבשעת קבלת הגט היה פתוח, אבל אם בשעת קבלת הגט היה סומא זהו סומא מעיקרא, וא"כ הוא מכיר בעצמו בט"ע דקלא כיון שעד קבלת הגט היה פתוח והכירה בעצמו שזו היא אשתו, ואכן שוב חזרתי מזה, דהיסוד שחידש בעל גרש ירחים דסומא הוי אינו בר כריתות ודוקא סומא כזה שלא ראה מאורות מימיו, תמה אני אם יצאו הדברים הללו מפי אותו גאון ז"ל, דאפי' למ"ש התוס' בב"ק שם דסומא הוי כנכרי גמור ומשמע מלשונם דאינו שייך בשום דין מדיני התורה ואפי' במצוות ל"ת, מ"מ זה פשוט דהיינו בדבר שאינו נוגע כ"א לו לעצמו, אבל בגירושין דצריך להתיר לאשתו, הכי נימא דאשתו מותרת בלי גט, ובודאי שאם ירצה להתירה שצריך לגרשה בגט, וכיון שאם הוא בעצמו רוצה להתיר לאשתו צריך גט, מיקרי שפיר בר כריתות וכמ"ש הפוסקים לגבי קטן כיון שהוא בעצמו אסור לאכול בלא שחיטה מיקרי בר זביחה, ועוד דהא משמע מדברי התוס' דב"ק שם דאפי' בפתוח ונסתמא נמי פטור מכל המצוות לר' יהודה, וכיון שאין הכרח שפיר יתפרש המשנה דמיירי בכל גווני ואפי' בסומא שלא ראה מאורות מימיו שאין לו הכרה כ"א ע"י אחרים, ואכתי יוחזר קושיתי מה דמיון הוא זה לבני אדם המותרים בנשותיהם וכמ"ש, ועוד קשה דבמשנה שם כלל סומא בהדי חש"ו וה"ק הכל כשרים כו' חוץ מחש"ו וסומא, והא לא דמי אהדדי, דבפסול דסומא דהוא משום שאינו יכול לומר בפני נכתב, א"כ לא שייך למיפסלי' כ"א היכי דלא נתקיים הגט בחותמיו, אבל אם נתקיים לא בעינן תו לאמירתו, וכמו ששנינו במשנה דריש גיטין המביא גט כו' וא"י לומר כו' יתקיים בחותמיו, וא"כ לפסול דסומא הרי יש תקנה דקיום בחותמיו, וא"כ היכי כלל אותו בהדי חש"ו דלית להו תקנתא, ולכן נראה עפמ"ש בס' תפארת יעקב דפסול דסומא לאו משום עדות לחוד הוא אלא משום דלאו בר שליחות הוא כמו חש"ו, וע"ז נתן רב ששת הטעם לפי שאינו יודע ממי נטלו ולמי נתנו ואינו ראוי לעשות השליחות בעצמו רק ע"י אחרים והוי כמו חש"ו דהוי פסלינן לכתיבת גט לולא דלא בעינן שליחות בכתיבה אבל אי הוה בעינן שליחות בכתיבה לא הוי מהני עומד על גביו כיון שאינן בני דעת לעשות שליחותן בעצמן כמו שפרש"י בד"ה הא לא חזר, והוה"ד סומא כיון שאינו ראוי לעשות שליחותו בעצמו אינו נעשה שליח, דהא בעצמו אינו יכול לגרש כלל שאין לו ידיעה בעצמו ובשעת גירושין צריך שיעמוד אחר אצלו ויאמר שזו קיבלה את הגט לכך פסול הוא לשליחות הגט, והיינו דמקשה לו ר"י דע"כ דט"ע דקלא מהני והוי הכרה מעליא, א"כ סומא נמי כשר דיכול לגרש בעצמו וידע שזו קיבלה ע"י שמכירה בט"ע דקול מעיקרא ע"י אחרים והוה כמו הכרת פנים ואח"כ יכיר אותה בינו לבינה ע"י אחרים והוי שליח מעליא, וכל השקלא וטריא דשם קאי רק ע"ז, דמדכייל סומא בהדי חש"ו דאין להם תקנה, מכלל דגם סומא אין תקנה אפי' בנתקיים בחותמיו, וא"כ בע"כ דהפסול הוא משום שאינו בר שליחות וזה ברור למעיין בסוגיא, ולפ"ז לק"מ קושית השעה"מ, דשפיר מצינן למימר כחילוק עבוה"ג דהיכי שיש הכחשה נגד הסומא פסול לעדות, ואפ"ה רצה הש"ס בגיטין להכשיר הסומא, דהתם הא רק על גט שנתקיים בחותמיו דלא בעי עדותו כלל הוא דפריך דאמאי פסלינן אותו משום דלאו בר שליחות הוא, הא בר שליחות הוא ע"י ט"ע דקלא, ורק על שליחות רצה להכשירו מטעם זה, אבל על עדות איה"נ דלא הוי ס"ד להכשירו כיון שחיישינן שמא יערער הבעל, ורק משום דמטעם עדות אין לפוסלו כיון דנתקיים, ולא צריך עדות כלל. ומטעם שליחות הוא דפסלינן משו"ה פריך שפיר דבר שליחות הוא ע"י ט"ע דקלא וזה ברור, ואמנם בעיקר הדין אם סגי בעדים טב"ע דקלא, הוכחתי לקמן (סי' פ"א) מהירושלמי דאפי' בעדות עגונה לא סמכינן ע"ז:

והנה בהגהות אשר"י (פ' כל הגט סי' ח') רצה להוכיח מסוגיא הזאת דגיטין דאם השליח בעצמו אינו מכיר להאשה אלא ע"י עדים שיאמרו לו בשעת נתינה זו היא אשתו של פלוני דלא סגי בהכרה ע"י עדים מדפסול סומא להביא הגט ומפרש רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו וכו' ומתקיף לה רב יוסף וכו' משמע דבין לרב ששת בין לרב יוסף לא סגי בהכרה ע"י עדים ע"ש, ולפי מה שכתבתי דהתם לאו מעדות פסלינן לו אלא מדין שליחות, א"כ אין ראיה מהתם על עדות, ושפיר נוכל לומר שגם בסומא מהני הכרה ע"י עדים, וכמו כן בבאר הגולה ציין דמקור האי דינא דסומא בשתי עיניו אעפ"י שמכירו בטב"ע פסול לסוגיא דגיטין, ולמ"ש דהתם לאו מתורת עד פסלינן אין ראיה מהתם, ושפיר הוסיף הרמב"ם דהפסול הוא מאו ראה:

שם במחבר אעפ"י שמכיר הקול, בפ"ת הביא בשם האחרונים להסתפק באם ראו העדות דרך זכוכית אם יכולים להעיד, ויש להעיר מר"ה דכ"ד דאיתא התם ראינוהו במים ובעששית חציו בעששית וכו' אין מעידין, ותשובות הללו אין עמדי ואולי העירו מכאן:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה