אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות עדות › סימן לד

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות עדות · סימן לד

סימן לג

סעיף א' במחבר ואפי' עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע כו' אסור להצטרף עמו, ועיין הש"ך שטרח למצוא טעם למה לא יעיד כיון שיודע האמת ועושה כן כדי להציל חבירו ע"ש, ולא אבין וכי מי סני לו מ"ש רש"י בשבועות שם הטעם שגורם לפסוק דין עפ"י שנים עדים ואין כאן אלא עד אחד, ואי משום דיקשה מה בכך שאין אלא עד אחד, הא בממון לא איברי סהדי אלא לשיקרי, וא"כ מי שיודע האמת שמחויב זל"ז, הלא יש עליו חיוב לאחוז כל התחבולות להציל העשוק, וגם בתירוץ של הש"ך לא הועיל כלום, דמה בכך דנמצא אחד מהם קרוב או פסול ואף עדותו בטל, ומה בכך סוף סוף כיון שיודע האמת שממון חבירו ביד זה מחויב להצילו, אבל באמת לאו קושיא הוא, דהא עי"ז שיצטרף עם העד יחייב לזה גם דבר שאינו חייב באמת וכמו שצייר המהרש"א בשבועות, כגון שטענו במאתים והוא אינו יודע להעיד לו אלא על מנה יצרף את הגזלן גם להעיד על מנה דבעדותו מחייבו שבועה גם על מנה השני' מדר"ח קמייתא:

שם במחבר רשע פסול לעדות, עיין בתומים לעיל (סי' כ"ח) סק"ג, דהטעם דפסול רשע להעיד, משום דנחשד להעיד שקר, ומשו"ה העלה דאם הב"ד לא ידעו בפסולו כשר להעיד כשיודע בעצמו שמעיד אמת ע"ש, אכן לא כן דברי הנמוק"י (פ' זה בורר) וז"ל שבועת שוא על עמוד של אבן שהוא של זהב ואע"ג דלאו רשע דחמס הוא וכו' ולאביי לא הוי טעמא משום דעבירה קעביד אלא טעמא דאביי משום דרחמנא פסלה לרשע מעדות האי רשע הוא וכתיב אל תשת רשע עד וכו' עכ"ל, הרי דסובר דפסול דרשע לא משום דעבר עבירה דנימא דכיון שחשוד לזה חשוד נמי לעדות שקר, אלא דפסולו הוא גזה"כ כמו קרוב ואשה. ועיין בקצוה"ח לקמן (סי' נ"ב) מ"ש בכוונת הנמוק"י, עכ"פ זה אינו כדברי התומים, ואולי התומים באומרו דרשע פסול משום משקר, כוונתו לרשע דחמס דפסולו הוי ודאי משום דחשיד למשקר, אבל לא משמע כן מדברי התומים דמכוון לרשע דחמס דווקא, למי שמעיין בדבריו:

סעיף ב' בהג"ה וי"א בדבר מדבריהם בעינן שעבר משום חימוד ממון, והיה נראה לומר דהיינו דוקא בעבירה שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן אבל אם עיקר העבירה דאורייתא, אלא שהפסול אינו כ"א מדרבנן לא בעי חימוד ממון, דהנה מקור הדברים שהביא הרמ"א הוא מו התוס' (ב"מ דע"ב) גבי שטר שיש בו ריבית שהקשו למה אין השטר נפסל משום העדים שעברו על ל"ת דלא תשימון ותי' דמיירי בריבית דרבנן ובעינן דוקא שעברו משום חימוד ממון, והנה בקושית התוס' יש להבין הא אין בלאו הזה מלקות ואיזהו רשע שנפסל לעדות כשעבר עבירה שיש בה מלקות כמ"ש המחבר, ועיין במ"ל (פ"ד מהלכות מלוה) שטרח הרבה בקושיא זאת, וגם אנכי הארכתי בזה בחדושנו לקמן (סי' נ"ב), אכן כעת נ"ל פשוט עפמ"ש המוהרימ"ט הובא בפ"ת דאפי' מידי דלא מיפסל מדאורייתא דלאו בר מלקות הוא מ"מ מדרבנן פסול, וא"כ שפיר הקשו התוס' דנהי דליכא מלקות בעדים, מ"מ אכתי למה אין השטר נפסל מיהא מדרבנן, אלא דלפ"ז יקשה על תירוצם למה הוצרכו לתרץ דמיירי בריבית דרבנן, והא אפי' אם הריבית הוי דאורייתא אפ"ה אין נפסלים אלא מדרבנן משום דל"ת שאין בה מלקות הוא, ובע"כ צ"ל דסברי דבעבירה דאורייתא אע"ג דפסולם אינו אלא דרבנן בכה"ג לא בעינן חימוד ממון ומשו"ה הוכרחו לפרש דמיירי בריבית דרבנן:

סעיף ה' במחבר וי"א שאינו נפסל אלא דוקא בשבועה דלשעבר וכו' בפ"ת סקי"ג הביא בשם מוהר"מ רוטנבורג דעדים שקיבלו בשבועה שלא לגלות הדבר ואח"כ העידו הדבר הזה לפני ב"ד, דהעדים נפסלים וגם העדות הזאת שהעידו עליה נפסלת ע"ש, והנה לכאורה דין זה במחלוקת שנויה, דבתשובת מוהרי"ט הובא בקצוה"ח לקמן (סי' נ"ב) הביא דברי מוהרש"ך בעובדא שנתנו חרם שלא יהיה שום עדי קדושין רק אותן שייחדו הקהל ובאו עדים אחרים שנתקדשה בפניהם והכשיר מטעם דלא נעשו פסולים עד אחר הקדושין ובשעת הקדושין עדיין כשרים, ולפ"ז ה"נ לא מיפסלי עד אחר שהעידו עדות זאת אבל בשעת הגדה אכתי כשרים הה, ובקצוה"ח הביא עוד ראיה לזה משוחט בשבת דלא נעשה מומר עד אחר שחיטה, והכן באמת אפשר להשוות דיעותיהם דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ובדין דהכא גם המהרש"ך יודה שגם עדות הזאת בטילה, דהנה בחדושינו לעיל (סי' ל"א) הבאתי ליישב הסוגיא דב"ק דע"ג דלמ"ד למפרע הוא נפסל כי איתזם אטביחה בטלה נמי עדות דגניבה, וכי איזה סברא הוא שיופסל העד אפי' רגע כמימרי' קודם שהעיד בשקר, והבאתי בשם תשובת עמודי אור ליישב עפ"י דברי הר"ן (נדרים דפ"ז) שכתב בטעמא דמלתא דתוכ"ד יכול העד לחזור, דאמרי' כשאדם עושה או אומר דבר לא בגמר דעתו הוא עושה, אלא דעתו שיכול לחזור תוכ"ד ע"ש, ונמצא מבואר מזה שהחליט דעתו על מעשיו או דבורו נגמרת ומתבררת לנו אחר כדי דיבור כיון שלא חזר וביטל את דבריו, אז יתברר מזה שמתחלה באמת עשה או הגיד, ודעת הר"ן גם לענין עדות הדין כן דאע"ג שהעיד לפני ב"ד אמרינן דעתו היה לחזור ולא העיד בהחלט, וכשלא חזר אח"כ נשאר עדותו קיימת, ולפ"ז אימת מתברר לנו אמיתת עדותו מדלא חזר, אם לא איתרע חזקת כשרותו תוכ"ד ואז אמרי' מדלא חזר לעקור עדותו ש"מ עדות אמת העיד, אבל אם תוכ"ד או בשעת מעשה, נעשה רשע ומשקר, מה ראיה היא זו שלא חזר וביטל עדות מכלל דאמת הגיד, הא האי גברא איתרע ואינו חושש לעשות מעשה רשע מחדש, כ"ש דלא איכפת לתקן את אשר עיוות מכבר ולכן בכה"ג בטלה אף עדות ראשונה כיון שאין לנו בירור עליה תוכ"ד ע"ש שהארכתי לבאר ביסוד הזה כמה ענינים, אכן סברא זאת לא שייכא כ"א בעד המעיד עדותו בב"ד בזה אמרי' דלא סמכי' על הגדתו כ"א כשיש לנו בירור שהגיד האמת, דשמא אמר לא בהחלט ודעתו היה לחזור, ולכן אף אם ודאי דרשע לא הוי כ"א מכאן ולהבא, ועדות הזאת שהעיד אכתי לא היה רשע וכטענת המוהרש"ך מ"מ בטילה עדותו לא משום דהעיד בפסול כ"א משום שאין לנו בירור עליה דהעיד בהחלט, ולכן אי אפשר למיסמך על עדות כזה, משא"כ המוהרש"ך דדן לענין הקדושין אי חשבינן שנתקדשה לפני עדים כשרים, בזה יפה טען דבשעת הקדושין אכתי כשרים היו וזה ברור מאוד, ועיין בחדושנו לקמן סי' ל"ח מזה. ובזה נסתר כל ההשגות שהקשו על המוהרש"ך, המוהרי"ט השיג עליו מההיא דב"ק שבטל אפי' עדות הגניבה הקודמת, ולמה שכתבתי לק"מ, דבההיא דב"ק גם הרש"ך יודה דפסול גם עדות הקודמת אבל לא משום דנעשה רשע כ"א מפני חסרון בירור, וכן הנתיבות שם הקשה עליו מהא דמבואר באה"ע דעדים שחתמו בשבת על גט שאינה מגורשת מה"ת בגט זה אע"ג דרשע לא הוי כ"א משגמר חתימתו, התם נמי כיון דהעד עשה מעשה בחתימתו צריכים אנו בירור אם עשה כן בהחלט ובגמר דעתו, וכיון שנעשה רשע בשעת מעשה יחסר לנו הבירור, אבל בעדי קדושין כנידון המוהרש"ך דלא שייך בירור כיון דלא עשה שום מעשה ולא הגיד שום הגדה, ורק אנו רוצים לפוסלו מטעם רשע, ורשע לא הוי כ"א לאחר גמר העדות, וב"ה אשר זיכני להציל דברי הרש"ך מכל הקושיות, ועיין בחדושנו לקמן סי' נ"ב מ"ש עוד מזה:

סעיף ז במחבר גנב וכן גזלן פסולים לעדות מעת שגנב או גזל וכו'. בטור כתב וז"ל גנב וכן גזלן אעפ"י שהם בני תשלומין ואינן בני מלקות פסולים לעדות וכו', ובהלכה שאח"כ גבי עד זומם כתב להדיא מאימתי נפסל משעה שהעיד וכו', הרי דבגנב וגזלן לא זכר דנפסלים משעת הגניבה כמו שזכרו הרמב"ם והמחבר וכמו שדייק הוא לכתוב גבי עד זומם, מזה אפשר להוכיח שהטור סובר כדעת חכמי הספרדים אשר הביא בשמ"ק לב"ק דע"ג דס"ל באמת שגבי גזילה וגניבה ושאר עבירות אינן נפסלים משעת הגניבה כ"א משעה שהעידו בב"ד עליו שגנב או גזל ע"ש, ובחבורנו לכתובות (דף ל"ב) הוכחתי שגם התוס' סברי הכי, דהתוס' בד"ה דאין ציירו היכי משכחת לה מלקות וקנס בעדים זוממין כגון שבשעה שהעידו טבחו או מכרו, אשר לכאורה תמוה דלפי מה דאמרי' (ב"ק דע"ג) דלמפרע נפסל עדים שהוזמו אטביחה ואח"כ אגניבה איגלאי מלתא למפרע דבעידנא דאסהידו אטביחה פסולים היו ע"ש, נמצא דהיכי דהיו פסולים בשעה שהעידו אפי' לא נודע פסולייהו בשעת עדות אפ"ה פטורין, א"כ התם בכתובות דשחטו שור של גניבה ע"כ פסולים היו בשעת עדות משעת גניבה וא"כ למה יתחייבו מלקות כיון שהיו כבר פסולים, אע"כ דסברי דבגניבה לא נפסלו משעת גניבה, אלא דיש לדחות ולומר דאע"ג שהיו כבר פסולים אפ"ה חייבין מלקות, דאפי' עד פסול נמי עובר משום לא תענה ורק בעונש דהזמה פטורים, אבל בל"ת דלא תענה עוברים היכי דקיבלום הבע"ד עליהם, דאי לא קיבלום בלא"ה אין ממש בעדותן, ועיין במנ"ח (מצוה קל"ז) שנסתפק בעדים פסולים שקבלום הבע"ד עליהם אם עוברין על ל"ת דלא תענה כשהעידו שקר אי דמיא זה לקרבן שבועה שאינם חייבים קרובים ופסולים אפי' בקבלו עליהם דפסול אינו עד ע"ש, ומן התוס' אפשר להוכיח דעובר, ועיין בחדושנו לעיל (סי כ"ח) שכתבתי דאין זה דמיון לקרבן שבועה ודו"ק:

שם במחבר ואעפ"י שהחזירו עד שיעשה תשובה, הטור כתב וז"ל ואיני יודע למה לא יכשרו אחר שהחזירו הממון ואפשר שר"ל אעפ"י ששלמו כיון דבכפיות ב"ד שילמו פסולים עד שישיבו מעצמם עכ"ל, והט"ז הקשה מה תמה הטור בזה הא הוא עצמו כתב בסוף סימן זה שצריך שיעשה תשובה ע"ש, והנ"ל ליישב, דלכאורה בלא"ה יש להבין סברת הטור הא בגנב וגזלן אע"ג דהוי לאו הניתק, אבל החזרה והתשלומין אינם מנתקים כ"א ממלקות אבל הלאו מיהא עבר ונשאר גם לאחר החזרה דבמה תיקנו וכמ"ש הסמ"ע לקמן סקי"א, והארכתי בזה לקמן (סי' נ"ב) ע"ש, וא"כ שפיר פסול משום הלאו דאינו מתוקן בחזרה, ומאי פריך הטור, וצ"ל בכוונתו דמשום דבגנב וגזלן לא בא הפסול משום עבירת הלאו, דהא כל ל"ת שאין בה מלקות אין נפסל כמ"ש לעיל בסעיף א', וגנב וגזלן נמי אין מלקות בל"ת שלהם, דהא לאו הניתן לתשלומין הוא וכל לאו הניתן לתשלומין אין לוקין, ובע"כ דהפסול לא בא משום דהוא רשע שעבר על ל"ת אלא משום דהוא רשע דחמס שטעם פסולו הוא לא משום דעבר עבירה אלא דכיון שחשוד על ממון חבירו חשוד נמי שישקר בעדותו בשביל ממון, ולזה שפיר מקשה הטור דכיון שהחזירו למה לא יתכשר, דהא לענין זה שפיר מהני החזרה, דבשלמא אם פסולו היה בשביל עבירת הלאו והלאו אינו מתוקן בחזרה בלי תשובה, אבל כיון דפסולו הוא משום דחשיד לשקר, וא"כ כיון שהחזירו הרי חזינן שאינו חשוד תו על ממון חבירו, דגם מה שכבר גזל החזיר כ"ש שלא יגזול עתה מחדש, ולענין זה שפיר מהני החזרה, והיינו דתמה הטור למה לא מהני החזרה, ולא יקשה תו קושית הט"ז ממ"ש הטור בסוף הסימן דבלא תשובה לא מהני, עפ"י שינוי קל שנמצא בין הכא להתם, דאילו הכא כתוב ואעפ"י ושהחזירו דלשון חזרה משמע שהחזיר מעצמו, ואילו לקמן בסעיף כ"ט כתב וז"ל אבל שאר פסולי עדות שהם פסולים משום ממון שחמסו או גזלן אעפ"י ששלמו צריכין תשובה, ולשון שילמו משמע ע"י כפיית ב"ד, וכמ"ש בחולין (דף ק"ל) תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן, ופרש"י ישלם משמע בע"כ, ולכן שפיר מקשה הטור דבשלמא בסוף הסימן דמיירי ששילם ע"י כפיית ב"ד, א"כ אכתי רשע דחמס הוא וחשוד הוא לשקר בעדותו, ובודאי דלא מתכשר עד שיעשה תשובה, אבל הכא דכתב לשון והחזיר דמשמע מדעתו א"כ תו לא הוי רשע דחמס וכמ"ש, וגם מצד עבירת הלאו נמי ליכא בגונב וגוזל, וא"כ למה לא יוכשר, וע"ז תי' הטור ואפשר שר"ל אעפ"י ששילמו, הכוונה דאפשר הרמב"ם לא דק בלשונו ולא מיירי הכא כשהחזיר מדעתו אלא ששילם בכפייה ואכתי הוי רשע דחמס וזה נכון:

שם בהג"ה הכופר בפקדון או מלוה, בפ"ת הביא בשם החת"ס דמזייף שטר אינו נפסל לעדות, והוכיח כן מההיא דכתובות (דף ל"ו) גבי האי שטרא ריעי לא מגבינן בי' ופרש"י דאימור זייף הוא בעצמו, ושיטת ר"ת דבשבועה מגבינן בהאי שטרא אעפ"י שהוא בעצמו זייף ע"ש, ואולי י"ל דהתם לא ידעינן שזייף ודאי, ורק משום דריעא חיישינן להכי, וכיון דאינו אלא ספק משו"ה לא נפסל מספיקא, אבל היכי דודאי זייף אפשר דנפסל:

שם בהג"ה החולק עם הגנב עיין בקצוה"ח סק"ג שהביא דברי הריב"ש דבשולח שליח לגנוב בשותפות דפטור המשלח משום דאין שליח לדבר עבירה, והקצוה"ח העלה שזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' (ב"מ ד"ח) ורק לדברי התוס' אתיא דברי הריב"ש, ולרש"י בשותפין יש שליח לד"ע משום מיגו דזכי לנפשי', ולכן כתב דהוי ספיקא דדינא דמי יכריע בין רש"י ותוס' ע"ש. אכן בחדושנו לקמן (סי' שמ"ח) הוכחנו דבעיקר הדין גם התוס' מודים לרש"י דבשותפין יש שליח, א"כ אין בזה שום ספק, ודבריו דלא כמאן, ובע"כ צ"ל דכוונת הריב"ש הוא נמי כשלא צוהו מתחלה שיגנוב ולא עשאו שליח ע"ז, ורק שאח"כ חלק עמו וכדברי הרמ"א כן יתפרש נמי כוונת הריב"ש:

סעיף י' במחבר המלוה בריבית פסול אחד הלוה כו' ובתשובת חות יאיר כתב דהלוה לא מיפסל כ"א עד דיהיב, וכ"כ במ"ל פ"ד מהלכות מלוה:

שם אם בריבית קצוצה עיין בחדושנו לקמן סי' נ"ב מ"ש מזה:

סעיף י"ג בסמ"ע סקל"ג דמ"ש שלעצמו לא כתב אלא על בהמה גסה, עיין בחדושנו לעיל (סי' כ"ב) הוכחתי כן מרשב"ם בב"ב:

סעיף י"ח בהג"ה כל מי שנוטל שכר להעיד עדותו בטל, ובקצוה"ח סק"ד הוכיח דפסול זה אינו אלא דרבנן אבל מה"ת כשר אפי' כשנוטל שכר להעיד מכתובות דמ"ו גבי מוציא שם רע ר' יהודה אומר אינו חייב עד שישכור עדים ואם אמת היה הדבר הזה והוציאו את הנערה וסקלוה, אלמא דאע"ג דשכרן בממון אפ"ה עדותן כשר מה"ת כו' ע"ש, ותמה אני אם יצאו הדברים מפיו, דהא מה דאמרי' דמיירי כששכרן בממון, היינו לענין חיוב דבעל המוציא שם רע כשבאו עדים והזימום לעדי הבעל, דבזה אמרינן דהבעל אינו חייב כ"א כשהמעשה היה באופן כזה, כשהוסיף ברשעתו ושכר בממון להעדים, אבל אם לא שכרן בממון אין עליו חיוב, אבל הסיפא דואם אמת היה כדברי הבעל, ועדי הבעל כשרים היו, פשיטא דמיירי ודאי שלא שכרן כלל וזה פשוט וברור:

סעיף י"ב במחבר המוסרים וכו' ופסולים לעדות. בתשובת פנים מאירות דלפמ"ש הש"ך (ר"ס שפ"ו) דדינא דגרמי איני אלא דרבנן וקנסא דרבנן הוא, ומסור אינו אלא דינא דגרמי כדאיתא ס"פ הכונס דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מסורת נמי לית וא"כ כיון דמסור אינו אלא דינא דגרמי ופסול דרבנן בעי הכרזה, והא דמסורת מורידין ולא מעלין אינו אלא מדרבנן למיגדר מילתא עכ"ד, וכבר הקשו עליו דודאי דאף לשיטת הפוסקים דדינא דגרמי אינו אלא דרבנן, היינו החיוב תשלומין אינו אלא דרבנן, דלאו מזיק גמור הוא, אבל עצם האיסור דאורייתא הוא, דודאי שמדאורייתא אסור לגרום היזק לחבירו, דלא גרע מנתינת מכשול לפני חבירו דאסור משום לפני עור, ובס' שער המשפט הוסיף עוד להביא ראיה ע"ז מהש"ס (ב"ב דכ"ב) דאמרי' התם זאת אומרת גרמא בנזקין אסור, והלא גרמא בנזקין פטור לשלם אפי' מדרבנן לכו"ע ואפ"ה אמרינן דאסור לגרום היזק לחבירו, ואינו רואה בטענות הללו שום הוכחה לסתור דברי הפמ"א, דמה שהוכיח מב"ב דאמרינן גרמא בנזקין אסור, מאן מפיס דאסור מדאורייתא קאמר התם, דלמא באמת דאינו אסור אלא מדרבנן, ועוד אפי' אי היה נימא דאסור מדאורייתא נמי לק"מ מהתם, דבאמת היכן מצינו שאסרה התורה להזיק לחבירו, לא אסרה כ"א לגנוב ולגזול, אבל להזיק לא מצינו איסור, ונהי ודאי שטענת החולקים בזה הוא טענה אלימתא דפשיטא שאסור מה"ת לגרום היזק לחבירו דלא גרע מנתינת מכשול לפני חבירו. אבל האיסור אינו מצד עצם ההיזק, כ"א מחמת גרם הפסד ממון, ונמצא לפ"ז דחלוק דין מזיק מדין גנב וגזלן, שבהם אמרי' דעצם מעשה הגניבה והגזילה אסרה תורה, ואפי' כשלא בא לחבירו שום הפסד בממון, כמו בגונב ע"מ למיקט, וגוזל ע"מ להחזיר, משא"כ מזיק, רק גרם הפסד הממון אסור מצד לפני עור לא תתן מכשול, ואיסור דלפני עור הוא דיש בזה, אבל עצם מעשה ההיזק היכי דליכא הפסד ממון אין בזה שום איסור, ולפ"ז שפיר נוכל לומר דבהיזק כזה שחייב לשלם בעד ההיזק, אף אם החיוב אינו אלא דרבנן, מ"מ כיון שסוף סוף הב"ד יכפוהו לשלם ולא יגיע שום הפסד אין בזה שום איסור, כיון דמצד הפסד ממון ואיסור דלפני עור לא שייך בזה דהא ישלם בעד ההיזק, ועצם מעשה ההיזק הרי לא אסרה תורה, ולפ"ז לק"מ תו' מההיא דב"ב דאמרי' גרמא בנזקין אסור אע"ג שאין בה שום חיוב לשלם אפי' מדרבנן, דאדרבה היא הנותנת דכיון שפטור לשלם בעד ההיזק אפי' מדרבנן, ממילא תו אסור מה"ת מצד לפני עור לגרום הפסד לחבירו, משא"כ בדינא דגרמי כיון שמדרבנן מיהא חייב לשלם ההיזק ואין כאן נתינת שום מכשול דהא לא גרם לו שום היזק, ממילא ליכא בזה שום איסור, דעצם פעולת ההיזק לא אסרה תורה וזה ברור:

ונ"ל להביא ראיה דמסור אינו פסול עכ"פ מה"ת מש"ס (בבא קמא דס"ב) דבעי אמימר אי עשו תקנת נגזל במסור, והרי"ף וכמה ראשונים פירשו בעיא זאת דמיירי שיש עדים שמסרו ואיבד ממונו אלא שאין יודעים בכמה מסרו וכמה הפסידו, וכיון דמיירי ביש עדים שמסרו, ואי נימא דמסור פסול לעדות, וכל הפסול לעדות פסול לשבועה, והא התם מחויב שבועה מה"ת דהעדאת עדים הוי כמודה במקצת ומחויב שבועה מדר"ח קמייתא דהיא שבועה מה"ת, וכיון שהוא פסול וחשוד קיי"ל דכשכנגדו נשבע ונוטל, ומאי מיבעי לאמימר, אע"כ דמסור אינו פסול כ"א מדרבנן לעדות וה"ה לשבועה, ולכן כל כמה דלא הוכרז עליו לא נפסל וכהפמ"א הנ"ל, וזהו ראיה מחודדה, ויש לי להציל בזה לדברי הרא"ש בתשובה וז"ל על ששאלת לאה שטוענת על ראובן שמסרה בידי עכו"ם ובזה הפסידה הרבה וקצת ביררה בעדים, כל מה שתוכל לברר בעדים שהפסידה יפרע לה וישבע ראובן שלא הפסידה יותר ע"ש, והיש"ש בפ' הכונס כתב דהרא"ש לא דק בפסק זה, דהא מסור פסול לעדות וממילא פסול לשבועה ע"ש, ולמ"ש שפיר דק הרא"ש, דאין פסול לעדות ושבועה כ"א מדרבנן, ולכן כל כמה דלא הוכרז עליו לא נפסל, וכ"ש לשיטת הי"א שברמ"א דבדרבנן בעי חימוד ממון דוקא, ובמסור הא ליכא הנאה לדידי' ולא נפסל, ועיין בגליון משניות פ' זה בורר נסתפק אי גם לשבועה בעי הכרזה, ומכאן מוכח דבעי הכרזה, ובחבורנו לב"ק הארכתי בזה עיין שם היטב:

אמנם לכאורה יש להקשות, דא"כ למה באמת פסול כלל המסור לעדות דהא לדידן דדיינינן דינא דגרמי חייב לשלם בעד ההפסד ונמצא דלא גרם לו הפסד, ואיסור אחר אין בזה, וא"כ יקשה להיפוך למה פסול כלל לעדות ואפי' מדרבנן, ולכן נראה דנהי דהתורה לא אסרה עצם ההיזק, אבל מדרבנן אסור להזיק, שהם אסרו גוף מעשה ההיזק אפי' היכי שאין בזה הפסד ממון, כמו גונב וגוזל שאסור מה"ת אפי' במקום דלא הפסידו ממון, ה"נ אסרו חז"ל מזיק, וראיה יש להביא מ"ז מש"ס (גיטין דנ"ג) דפריך התם דר"מ אדר"מ דסבר במטמא ומדמע ומנסך אחד שוגג ואחד מזיד חייב, ובמבשל בשבת ס"ל דבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומשני הש"ס כי קניס ר"מ בדרבנן בדאורייתא לא קניס, ופרש"י מטמא ומדמע איסורא דרבנן הוא כיון דלאו שמי' היזק אין כאן איסורא דאורייתא ודברי סופרים צריכין חיזוק הלכך קניס אף השוגג עכ"ל, ובכוונת רש"י כבר ביאר הפנ"י דפשיטא דגוף האיסור במטמא ומדמע לא הוי איסורא דאורייתא דמדמע לא הוי גבי' איסורא כלל, וכן במטמא אי אמרינן מטמא חולין אפי' למ"ד אטור לגרום טומאה לחולין שבא"י לא הוי אלא מדרבנן, ואי אמרינן מטמא תרומה י"ל דבתרומה דרבנן מיירי, אלא דאכתי דנהי דעל גוף הטומאה והדמוע אין בזה איסור ואורייתא, אפ"ה יש כאן איסור דאורייתא להזיק ממון חבירו, וע"ז כתב רש"י כיון דלא שמי' היזק אין כאן איסור דאורייתא ע"ש, והא אפי' למ"ד לא שמיה היזק, אפ"ה מדרבנן חייב לשלם כמ"ש בריש ב"ק ולקמן (סי' שפ"ה), וא"כ גם הפסד ממון אין בזה, וגם איסור דרבנן אין כאן, אלא ודאי מוכח דמדרבנן מיהא אסור גוף פעולת ההיזק אפי' במקום דליכא פסידא, ומשו"ה גם מסור פסול מיהא מדרבנן אע"ג שצריך לשלם, ואין להקשות דא"כ מה תלו רש"י דלא הוי כ"א איסור דרבנן משום דהוי היזק שאינו ניכר, הא אי הוה היזק ניכר ומחויב מה"ת לשלם פשיטא דאין בזה איסור מה"ת דהפסד ממון אין כאן כיון דחייב לשלם, וגוף ההיזק הא לא אסרה תורה, דזה אינו דאי היה מחויב לשלם מן התורה מצד עצם ההיזק, משום דחשיב היזק מן התורה, ודאי דיש בזה איסור נמי מה"ת, דכיון דחשיב היזק שצריך לשלם בעדו, ודאי דאסור להזיק ע"מ לשלם, ורק כיון דמה"ת לא חשיב זה היזק כלל וכאילו לא הזיקו כלל, ורק האיסור שיש בזה כיון דמדרבנן חשיב היזק הרי נתן מכשול בזה להפסיד, בזה אמרינן שפיר דכיון דחייב לשלם ונמצא דלא הפסידו נמי ואין בזה שום איסור מן התורה, ורק שאין בזה אלא איסור דרבנן שאסרו גוף ההיזק, ועיין בחדושנו לקמן (סי' ס"ו) הוכחתי מתוס' והרא"ש דהיכי שמחויב לשלם בעד ההפסד שאין בזה שום איסור, דבכתובות (דף פ"ה) הקשו היאך השיא ר"נ עצה לקרובתו למחול השטר ולגרום היזק, ותי' דכיון שמחויבת לשלם מדינא דגרמי אין בזה איסור ועמש"ש:

סעיף כ"ב במחבר אין אדם נפסל בעבירה עפ"י עצמו אלא עפ"י עדים וכו' שאין אדם משים עצמו רשע, ויש להבין דהא באומר דרך תשובה מהימן להשים עצמו רשע כמ"ש התוס' (ב"מ ד"ג), וא"כ אמאי לא אמרי' הכא דדרך תשובה קאמר שאינו רוצה להכשיל לאחרים שיוציאו ממון על פיהם, וי"ל דאילו עתה בשעה שמבקשים עדותו היה אומר שאין לסמוך על עדותו מפני שרשע אנכי ודאי דהיה נאמן באמת מטעם זה, רק הכא מיירי שמה שאמר שעבר עבירה פלונית, אמר זה מכבר בשעה שלא היה נוגע כלל לעדות, ולא שייך לומר שדרך תשובה עביד הכי, ומשו"ה כששוב בא להעיד אין לפוסלו משום שהודה מכבר שרשע הוא, כן היה נראה לכאורה. אכן אכתי אין נוח לי גם כשאומר הכי בשעה שנוגע לעדות וגם בעיקר דין שכתבו התוס' דאם אומר דרך תשובה מהימן, כיון דטעם דאין משים עצמו רשע, לא משום חסרון נאמנות הוא, ורק משום שהתורה פסלה קרוב לעד ואדם קרוב לעצמו, א"כ כי אומר דרך תשובה מאי הוי, הא אע"ג שבודאי קושטא קאמר סוף סוף קרוב לא מהימן אפי' כמשה ואהרן דודאי קושטא קאמרי, וכיו"ב השיג המוהר"ם לובלין על מ"ש הגאון מוהר"פ באם שרצה להתנצל ולומר שלא חטא ובתוך דבריו נתפס דבכה"ג מהימן, וחלק עליו המוהר"ם כיון דהטעם משום דאדם קרוב אצל עצמו אין לחלק תו בשום דבר ובכל אופן אינו מהימן, ולכן נראה שדוקא הכא לענין שיופסל לעדות, דבזה בעינן עדות גמורה, דלפסול אדם לעדות לא גרע מלענוש אותו באיזה עונש אחר כגון מיתה או מלקות, ולכן כשם שאין אדם נענש בעונש מיתה ומלקות עפ"י עצמו, ה"נ אינו נפסל לעדות, ובכה"ג גם התוס' סוברים דאינו נאמן, ומה שכתבו התוס' דדרך תשובה מהימן היינו להודות שעבר עבירה שנעשה רשע, אבל להענש באיזה עונש ודאי דלא ענשינן עפ"י עצמו, ובחפשי בס' שד"ח מצאתי שהביא בשם הרשב"א שכתב כן בדרך כלל דלא אמרו אין אדם משים עצמו רשע אלא לענין עדות בלחוד, אבל להודות שעבר עבירה ושהוא שע אין אומרים בזה אין אדם מע"ר ועיין בחדושנו לקמן סי' ס"ה:

סעיף כ"ה בש"ך ס"ק כ"ח הביא בשם הראב"ד דנהי דבע"ד לא מיקרי עד מ"מ מתחלתן בפסלות קרי' בו, עיין בחדושנו לקמן (סי' ל"ז) שכתבתי שמפורש כן בשמ"ק בשם הראב"ד:

סעיף כ"ח במחבר שנים שהעידו באחד שהוא פסול וכו' אבל אם באו שנים והכחישוה ואמרו לא עשה עבירה ולא נפסל ה"ז ספק פסול לפיכך לא יעיד וכו' כל מפרשי הטור והשו"ע הקשו דלמה פסול העד ומ"ש משני כתי עדים המכחישין זה את זה דמוקמינן כל כת בחזקת כשרות ולא פסלינן מספק, וכמה תירוצים נאמרו בישוב קושיא זאת עיין לב"ח וט"ז ובתשובת חכ"צ מ"ש בזה, ולענ"ד נראה דלא דמי כלל לההיא דרב הונא, דהכא שני העדים הפוסלים באו לפסול העד גופא. וע"ז נתכוונו להעיד, וכיון שעיקר עדותם בא ע"ז לפוסלו, משו"ה אף שיש נמי שני עדים המכשירים אותם, אפ"ה לא מהני לאוקמי אחזקה, כיון שהספק הוי ספק גמור, ובספק גמור לא מהני החזקה להוציא ממון עי"ז, דחזקת ממון עדיפא מחזקת כשרות, משא"כ בהך דרב הונא דלא באו העדים כ"א להעיד על המעשה אמר לפניהם, אלא דממילא כיון שנתכחשו נפל ספק אצלנו על העדים וכיון שהספק נולד בלא כוונת העדים לא הוי זה ספק גמור ומוקמינן אחזקה, ואל תתמה על החילוק הזה כי יש להוכיח שגדולי הראשונים סברי לחלק כן. והוא דבש"ס (כתובות דכ"ב) אמר רב הונא שלשה שישבו לקיים השטר וקרא ערער על אחד מהם עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם, ופריך ערער דמאי אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, ופרשו תרי ותרי ולא מתכשר בהכי, והתוס' הקשו ע"ז למה לא מוקמינן לכל אחת על חזקת כשרות ע"ש, והנה הרי"ף והרא"ש שם תי' דשאני הכא דרצו לפוסלו לעדות ולשבועה להכי לא מוקמינן אחזקה דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדרבנן לא אזלינן בתר שום חזקה ע"ש ובפנ"י הקשה ע"ז דהא בההיא דרב הונא נמי כל כת וכת רוצין לפסול לכת השניה לעדות ולשבועה כיון שהעידו שקר בב"ד, ומה לי ערעור דגזלנותא או ערעור דעדות שקר ולענ"ד הדבר ברור שאין כוונתם לחלק בין פסול דגזלנותא לפסול דעדות שקר כהבנת הפנ"י, אלא כוונתם לחלק כמה שכתבנו, דהתם בכתובות שני העדים מכוונים לפסול הדיין גופא וע"ז נתכוונו להעיד, וזהו מ"ש בתירוצים, שאני הכא שבאו "לפוסלו" כלומר עיקר עדותם הוי רק לפוסלו, וכיון שהפסול בא בכוונת העדים אין להעמיד על החזקה כמ"ש, משא"כ בההיא דרב הונא לא נתכוונו לפסול העדים, ורק על המעשה הם מעידים והפסול בא ממילא, משו"ה מוקמינן אחזקה, והדברים מבוארים בלא גמגום, ותמה אני על כל הני רבוותי שהקשו כאן ושכחו להזכיר סוגיא ערוכה דכתובות ומחלוקת הראשונים שבזה, דקושיתם ממש הוא קושית התוס' שם. והרי"ף והרא"ש יישבו זה וכמ"ש:

סעיף כ"ט במחבר אעפ"י ששלמו צריכים תשובה, עיין בחדושנו לעיל סעיף ז' דהיינו כששילמו בע"כ אבל אם החזירו מדעת א"צ לתשובה אחרת ודי בהך חזרה לחוד:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה