אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות עדות › סימן לג

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות עדות · סימן לג

סימן לב

סעיף א' במחבר כל הפסולים לדון פסולים להעיד, הנה אף שלא מצינו בש"ס ופוסקים שיהא עד אחד נאמן לענין ממון, בכל זה בחבורנו לגיטין רפ"ק הוכחתי דהא דאמרינן דעד אחד אינו קם לממון, היינו דוקא כשבא להוציא מחזקה, או מחזקת ממון או מחזקת מרא קמא, אבל אם בא להעיד בדבר שאין שניהם מוחזקים וגם חזקת מרא קמא ליתא, מהימן גם עד אחד, והיא מדאמרינן התם אימור דאמרי' עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב וכו' דלא אתחזק איסורא אבל הכא דאתחזק איסורא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, וכבר הקשו הראשונים למה הוצרך הש"ס להקשות מכח שניהם, אתחזק איסורא וגם דבר שבערוה, הא גם מאחד מהם הו"מ לאקשויי שפיר, וכתבתי שם לתרץ דשפיר הוצרך לתרווייהו, דאתחזק איסורא לחוד אינו מספיק, משום דהא כל דבר שבידו מהימן עד אחד אפי' באתחזק איסורא, כדמוכח משחיטה וטבל, וה"נ גבי שליח הגט הא בידו היה, דלמ"ש התוס' התם דשחיטה הוה בידו משום דבידו היה ללמוד, א"כ גם השליח נאמן שנעשה לשמה, שהרי היה בידו ללמד להסופר שיכתוב לשמה, ודמי לשחיטה. ומכח דבר שבערוה לחוד לא הוה מצי נמי לאקשויי כיון דמה דדבר שבערוה בעינן דוקא שנים, היינו משום דילפינן דבר דבר מממון, ובממון גופא הא דלא מהימן עד אחד, היינו משום דלא אלים כח דעד אחד להוציא מחזקת ממון, אבל היכי דליכא חזקת ממון י"ל דגם עד אחד מהני, וכמו דקיי"ל דרובא לא מהני בממון ואפ"ה היכי דליכא חזקת ממון מהני רובא וכמ"ש המ"מ, דמשו"ה מהני רוב באבידה כמבואר בספ"ק דכתובות דרוב ישראל לענין להחזיר לו אבידה, ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב, באבידה שאני משום דליכא חזקת ממון, כן י"ל נמי בעד אחד דהיכי דליכא חזקת ממון מהני עד אחד אפי' בממון, וא"כ לא עדיף דבר שבערוה נמי, דהיכי דלא אתחזק סגי נמי בעד אחד ומשו"ה בעינן נמי להך דאתחזק, דכיון דאתחזק איסורא ודאי דלא נאמן עד אחד בדבר שבערוה להוציא מחזקה כמו בממון, את זה כתבתי רבות בשנים, והנה עתה בעסקי בחו"מ מצאתי שהשעה"מ כאן הוכיח כזה מסוגיא הנ"ל, והביא עוד מ"ש המוהרי"ק (סי' ע"ב) דבדבר שבערוה בעינן אתחזק איסורא כיון דילפינן לה מממון בעינן דומיא דממון דאיכא חזקת מרא קמא ע"ש, וב"ה שכוונתי לדעתו:

אכן מדברי התוס' יש להוכיח להיפוך לכאורה, דבב"מ (דף ד') קאמר הש"ס פרכא על עד אחד, מה לע"א שכן אינו בתורת הזמה, ובתוס' שם בד"ה ע"א יוכיח כתבו דלכן עד אחד אינו בהזמה לפי דאינו יכול לחייב ממון ע"י עדותו ע"ש, ואי נימא דכל היכי דליכא חזקה גם עד אחד נאמן אפי' בממון, א"כ משכחת לה שפיר עד אחד בהזמה בכה"ג דמעיד בדבר שאינו חזקת ממון וגם חזקת מרא קמא, ובלא טעם התוס' מלשון הש"ס גופא דקאמר עד אחד אינו בהזמה לא קשה לי, דהא ישנו בהזמה בכה"ג שאינו בא להוציא, די"ל דעד אחד אינו בהזמה אפי' כשמחייב ממון בעדותו, דגזה"כ הוא דכי כתיב הזמה בשני עדים דוקא וכמ"ש הקצוה"ח לקמן (סי' ל"ח) ואפשר להביא סמוכין לדבריו ממ"ש רש"י (מכות ד"ה) דלכן אין שנים ניזומין עד שיזומו שניהם משום דכתיב והנה עד שקר העד וכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים, ולפ"ז ה"נ י"ל דכן גזרה התורה דדוקא בניזומו שני העדים יהיה נוהג דין הזמה ולא בניזום עד אחד, וכפי' הזה מוכח להדיא בשמ"ק לב"מ דתורת הזמה בעד אחד ליתי' ע"ש, אכן לפי' התוס' דמשו"ה אינו בהזמה משום דאינו מתחייב ממון בעדותו, דמשמע דבמקום שיכול לחייב ממון ישנו בתורת הזמה, וא"כ שפיר יקשה דהא איכא בהזמה כשמעיד במקום שאינו מוציא מחזקה דמהני לחייב ממון, אע"כ דתוס' סברי שבשום מקום אין עד מחייב ממון, ואמנם שוב ראיתי דיש לדחות ולפרש דמ"ש הש"ס התם עד אחד אינו בהזמה, לא דבשום פעם אינו בהזמה אלא הכוונה דרוב פעמים אינו בהזמה, משום דרוב פעמים אין מחייב ממון בעדותו, אבל ודאי דמשכחת שגם בממון מהני עדותו, ואז שפיר ישנו בהזמה, וראיה מוכרחת בזה, דהא אפי' אי נימא בדין זה דעד אחד לא יוכל לחייב ממון אפי' היכי דלא בא להוציא משום חזקה, אכתי מי לא משכחת שעד אחד יחייב ממון, והא משכחינן היכי דחייב שבועה בעדותו והלה אינו יכול לישבע דאמרינן בו דמשלם, ולשיטת התוס' דהיכי דמחייב ממון איתא נמי בהזמה, ודאי דגם בזה ישנו בהזמה, וא"כ אכתי איך קאמר הש"ס דעד אחד אינו בהזמה, ונהי דבזה י"ל דאפי' לשיטת התוס' אינו בהזמה דהממון בא לאו מכח העד רק מצד דריע טענתו דבע"ד וכמש"כ הנו"ב (מהדו"ק חאה"ע סי' ע"ב), אכן אכתי הא בעד מיתה דמהימן נמי לענין הכתובה, וכן עד אחד המעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה דנאמן נמי להפסיד כתובתה, ועד זה ודאי דאיכא נמי בהזמה כיון דחייב ממון בעדותו וכמפורש ברמב"ם (פכ"א מהלכות עדות) שכתב בניזום עד אחד המעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה דמשלם כתובתה ע"ש, וא"כ אכתי יקשה איך קאמר הש"ס דעד אחד אינו בהזמה. הא איתא בהזמה בעד מיתה ועד טומאה, אע"כ דהפירוש הוא דרוב פעמים אינו בהזמה וכמ"ש:

והנה בקצוה"ח לקמן (סי' ל"ח) כתב להסתפק בגוונא דהנתבע מחויב שבועה ע"י העד ואינו יכול לישבע דמשלם אם שייך הזמה בעד הזה ע"ש. ובמנ"ח (מצוה ל"ז) כתב דנעלם ממנו דברי הרמב"ם הנ"ל דאם בא עד אחד והעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה ונמצא אותו העד זומם דמשלם כתובתה. הרי מבואר דגם בעד אחד שייך הזמה, ולמה שכתבתי אין מהרמב"ם הזה שום קושיא על הקצוה"ח, דבעד שמעיד שזינתה, הרי חיוב הממון בא מכח העד ומסבתו, משו"ה שייך בהזמה, משא"כ בגוונא דקצוה"ח במחויב שבועה ואין יכול לישבע דהממון בא לאו מכח העד רק מצד דריע טענתו דהעד, שפיר י"ל דהעד אינו בהזמה כיון דלאו מכחו בא חיוב הממון ודו"ק כי זה ברור:

שם בש"ך סק"א הוכיח שדעת הרמב"ם שקדושי כסף דינו דין תורה אע"ג שאינו מפורש בתורה ע"ש, ולכאורה יש להוכיח כן מהירושלמי דריש קדושין הביאו הרי"ף שם, דעל המשנה דאשה נקנית בשלשה דרכים בכסף ובשטר וכו' כתב הירושלמי הדא דתימא בשטר שאין יפה פרוטה אבל אם יפה פרוטה שוה כסף ככסף, כלו' דהיינו כסף, ואי נימא דקדושי כסף אינם כ"א מדרבנן, א"כ מאי מוכיח הירושלמי דאי בשטר דשוה פרוטה היינו כסף, הא יש נ"מ גדולה ביניהם, דבתורת כסף אינו כ"א דרבנן ובשטר הוי דאורייתא, אע"כ דגם קדושי כסף הוי מדאורייתא, אכן באמת יש לדחות דודאי בדין יש נ"מ טובא ביניהם, דזה הוי דאורייתא וזה דרבנן, ואפ"ה מוכיח הירושלמי שפיר מלישנא דמתני' דנקיט האשה נקנית בשלשה דרכים, דמלשון זה משמע דכל אחד מהקנינים הוי דרך וסוג מיוחד, וכסף ושטר חשיב בשני סוגים מיוחדים, ואי יש בשטר שוה פרוטה הוי הכל סוג בסף אלא דדינו מיוחד, דבכסף כזה שאומר לשון שטר הוי דאורייתא. וא"כ רק דיניהם הוו שנים אבל הדרך והסוג אחד הוא ולמה חשבם התנא לדרכים מיוחדים, ובע"כ דבאין בו פרוטה מיירי ודו"ק, ועיי' מ"ש בארוכה בחבורנו לקדושין:

ודע דהפמ"ג (או"ח סי' תרכ"ט) כתב דחילוק יש בלשון הרמב"ם אם כותב מדברי סופרים יש לפרשו דהוי דאורייתא, אבל אם כותב לשון מדבריהם ודאי דאינו אלא דרבנן, ולפ"ז קשיא טובא על הש"ך דמה הוכחה מביא מקדושין על דין עדות דקרובי האם, הא גבי קדושין כתב (בפ"א מהלכות אישות) דקדושי כסף הוה מדברי סופרים, לכן יש לפרש שפיר דהוי דאורייתא, אכן בהלכות עדות כתב בפי"ג בזה"ל אין פסולין מד"ת אלא הקרובים ממשפחת אב כו' אבל שאר הקרובים מן האם וכו' כולן פסולין מדבריהם. ולשון זה משמע דאינו אלא דרבנן, וצדקו דברי הרמ"א, אולם שוב ראיתי בס' שד"ח כללי הפוסקים סי' ה' שהביא בשם הירושלמי (פ"ק דסוכה) משנה א' דקרו מדבריהם לדופן שלישי שהוא הללמ"מ, מזה משמע שגם לשון מדבריהם יש לפרשו ד"ת כמו לשון מדברי סופרים ואולם במ"ש דאם כותב מדברי סופרים היינו הלל"מ יש להעיר ע"ז מסוף מס' ערלה, הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים, הרי דהלל"מ אין נכלל בדברי סופרים, ואולי י"ל דדברי סופרים יש בו שתי משמעות, משמע דהלל"מ ומשמע דרבנן גמור וכ"כ בס' יד מלאכי, וממשנה זאת יהי' ראי' לדבריו:

שם במחבר סעיף י"ז העדים שקרובים זל"ז או לדיינים וכו' מה שקשה מכאן על הדין שכתב המחבר לעיל (סי' ל') להכשיר עדות מיוחדת עיין בחדושנו שם ליישב:

שם בש"ך סקט"ז השיג על המרדכי דסובר דטרפה פסול להעיד אפי בדיני ממונות משום דהוי עדות שאין אתה יכול להזימן, וכי מה ענין טרפה לתשלומי ממון, עיין בחדושנו לעיל שם ליישב:

שם באו"ד הביא הש"ך לשון הרמב"ם (פכ"ג מהלכות מלוה) שכתב מכאן אתה למד כו' אעפ"י שעדות זו אין אתה יכול להזימה שאין מדקדקים בדיני ממונות וכו'. ופשטות לשונו משמע דסובר דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן, אלא שהש"ך השיא דעת הרמב"ם לדבר רחוק, ולענ"ד נראה להוכיח דהרמב"ם סובר דבממון לא בעינן אתה יכול להזימן מהא דקדושין (דף מ"ג) בסוגיא דשליח נעשה עד קאמר ר"נ התם וכן בדיני ממונות נמי השלוחים נעשים עדים, והא התם אם יזומו העדים יהיה זה הזמה והכחשה כאחת דלא מהני לשיטת הרמב"ם, וא"כ הוי עדות שאאי"ל, אע"כ דבממון לא בעינן עדות ראוי להזמה, דאלת"ה א"כ היכי נעשים שני השלוחים עדים, הא לשיטתו דהזמה והכחשה כאחת לא הוי הזמה, א"כ הוי זה עדות שאאי"ל, אע"כ כפשטות הרמב"ם דבאמת לא בעי' בממון ראוי להזמה ועיין בחדושנו לקמן (סי' ל"ח) מ"ש מזה:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה