חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
הלכות עדות · סימן לב
סעיף א' בש"ך סק"ג הקשה על התוס' דסברי דבלא שכר לעדים פטור אפי' מדיני שמים, דהא אמרי' (קדושין דמ"ג) דאף דאין שליח לדבר עבירה מחויב בדיני שמים ע"ש, ובמחילה מכ"ת קושיא זאת לק"מ, דהא זה פשיטא דמ"ש התוס' דבאומר אינו חייב בדיני שמים, היינו דאין ראוי לעונש בדיני שמים כעושה המעשה בעצמו, דאילו מה דאמרי' בשוכר דחייב בדיני שמים, היינו דבדיני שמים דיינינן לי' כעושה המעשה, דדוקא בדיני אדם אמרינן דאין שליח בדבר עבירה ואינו ראוי לענשו כעושה המעשה, אבל בדיני שמים חייב כעושה המעשה ממש, וע"ז כתבו התוס' דדוקא בשוכר אבל באומר אינו חייב אפי' בידי שמים כעושה המעשה, אבל פשיטא שראוי לעונש בדיני שמים כמסית חבירו לדבר עבירה ואפי' אם אינו מסיתו אלא שגורם לחבירו להכשל בעבירה חייב נמי בעונש משום לפני עור, ולפ"ז לבד שלא יקשה מסוגיא דקדושין, אדרבה משם יהיה ראיה מכרחת לתוס', דעל מה שאמרו התם דחייב בדיני שמים מתמה הש"ס מכלל דת"ק סבר אפי' בדיני שמים נמי פטור, ומשני בי דינא רבה ובי דינא זוטא איכא בינייהו, וזהו הפירוש של בי דינא רבה ודיני זוטא. דשמאי סובר דבדיני שמים חייב כעושה המעשה, והיינו דינא רבה, וכמו שיליף מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון, הרי שקרא לו שהוא הרגו, וכאילו דוד בעצמו שפך לדם אוריה, ואילו ת"ק סובר דלחשוב להמשלח כאילו הוא עושה מעשה, זה לא אמרינן אפי' בדיני שמים, ורק בדיני שמים חייב בדיני זוטא כגורם ומסית בלבד ולא כעושה המעשה, והכי מפורש בלשון רש"י שם בקדושין בד"ה בי דינא רבה וז"ל שמאי מחייב בדינא רבה, בעונש גדול ולת"ק לא מיענש כולי האי כהורג עצמו אלא כגורם עכ"ל. הרי להדיא כדברנו, ולפ"ז הרי לת"ק דהלכתא כוותי' אינו חייב אפי' בדיני שמים כעושה מעשה, והיינו ממש כסברת התוס' דבאומר אינו חייב בדיני שמים, פי' כעושה מעשה, ודבריהם אתיא שפיר לת"ק דקדושין, ודינא זוטא, היינו להענש כגורם, ודאי דגם להתוס' חייב, ואלא דמה שכתבו דאומר אינו חייב בדיני שמים, כוונתם בדינא רבה כעושה המעשה אינו חייב והיינו ממש כהת"ק דהתם וזה ברור:
ובזה יש ליישב גם מה שהקשו המפרשים סתירת דברי הסוגיות אהדדי, דבש"ך כאן הביא ראיה לדברי התוס' מהש"ס (סנהדרין דכ"ט) דאמרינן שם מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היה לי' לנחש לטעון ולא טען ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא מאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין עכ"ל, וטעם דאמרינן אין שליח לדבר עבירה הוא נמי משום אותה הטענה דדברי הרב וכו', ואי תימא דבדיני שמים חייב הא התם דיני שמים הוה, וא"כ לא הוי מועיל הטענה דדברי הרב עד הקב"ה משום דדיני שמים הוי וכו', ולפ"ז הסוגיות דקדושין וסנהדרין סותרות זו את זו דהא בקדושין מבואר דבדיני שמים חייב לכו"ע, ולמה שכתבתי אין בזה שום סתירה, דהא לת"ק דשמאי באמת אינו חייב בדינא רבה אפי' בדיני שמים, ומשו"ה הו"ל לנחש לטעון דברי הרב וכו' והיה מיפטר מדינא רבה כאילו הוא עשה המעשה, ואילו הקב"ה הענישו בדינא רבה כעושה המעשה בעצמו וכמש"כ הכתוב (בראשית ג') ויאמר ד' אל הנחש כי "עשית" זאת, הרי שקרא להנחש שהוא עשה המעשה, ומעונש כזה באמת הי' יכול לטעון וליפטר מטעם דברי הרב וכו' לת"ק דשמאי דסובר הכי באמת דבדינא רבה אין עונשין בדיני שמים, וזה ברור כשמש, והמעיין ברש"י בחומש מוכח להדיא כדברנו, דעל התיבות "כי עשית" זאת הביא מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית שאילו שאלו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד וכו' עכ"ל, הרי שמציין דרשא דחז"ל על תיבות כי עשית זאת, מכלל דמפרש נמי הכי, דמזה שהעניש הקב"ה לנחש אין ראיה דאין מהפכין בזכותו, די"ל דהעונש הגיע לו בעד שגרם לחטוא ודינא זוטא הוא, ועונש כזה מחייב נמי בדיני שמים, וא"כ לא היה יכול לפטור גם אם הי' טוען, לזה דייק רש"י לציין דהוכחת חז"ל הוא רק מזה שהקב"ה קרא לנחש שהוא עושה המעשה, וזה אפי' בדיני שמים לא הוי לת"ק דשמאי, וב"ה אשר הנחני בזה בדרך אמת לאמתו:
ואכן אפי' אם נניח דהפירוש בש"ס דקדושין הוא כהבנת הש"ך דגם לת"ק דשמאי חייב בדיני שמים כדין משלח, נמי לא קשה מידי מההיא דסנהדרין, דזה פשוט דשליחות לא שייך לקרוא לזה בשם "משלח" כ"א כששלח לו לעשות מעשה או להביא איזה דבר בעד המשלח, לטובת והנאת ורצון המשלח, וגם כששלח את הבערה ביד שליח י"ל נמי דלמשלח הזה יש איזה רצון וכוונה שהדליק גדישו או בית של זה, בשביל נקימה או כוונה אחרת, ולכן נקרא משלח, והשליח כי עושה זאת אדעתא דמשלח עביד, אבל היכי ששלח לו לעשות לטובת השליח גופא. לא נקרא משלח, ואין זה בגדר שליחות, ורק מסית הוא דנקרא שמסיתו לעשות עבירה, ובחבורנו לקדושין שם כתבנו שזהו ההסבר מה שאמרינן שם דבאומר צא בעול את הערוה דפטור המשלח שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, דהוה נמי כמו שביארנו דבכה"ג דלמשלח עצמו אין הנאה מזה, ולכן לא נקרא שליח כ"א מסית, ולפ"ז אין סתירה בסוגיות הללו, דמ"ש בקדושין דבדיני שמים חייב המשלח, היינו כשהוא משלח ובגדר שליחות הוא, בזה שייך לחייב למשלח מיהא בדיני שמים, אבל מה ענין זה לההיא דנחש, דלא היה על הנחש שם משלח כלל, ורק מסית, שהסיתה לחוה לחטוא להנאתה, וגם חז"ל לא קראוה בשם משלח כ"א בשם מסית וכמ"ש מנין שאין טוענין למסית, ולכן איך אפשר לחייבה מטעם משלח כיון שאין זה בגדר שליחות וגם זה ברור. והנה המשנה למלך (פ"ב מהלכות רוצח) וגם הפנ"י כתבו לתרץ קושית הש"ך מהך דנחש משום דהתם זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' ודמיא לאומר לשליח צא בעול הערוה ע"ש, ואי אפשר לומר כן דהא הסיתה אותה גם על הנגיעה. ובנגיעה לא שייך זה נהנה דהא אין הנאה בנגיעה, א"כ משעת הנגיעה נתחייבה הנחש, וגם לשון הש"ס דקאמר הטעם דדברי הרב וכו', ולא קאמר משום שזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן משמע דעיקר הפטור לא הוה משום שזה נהנה, אלא מחוורתא כמו שכתבני ודו"ק היטב:
ובלא"ה נמי יש לדחות לדברי הש"ך, דהנה בב"ק (דנ"ו ע"א) קאמר הש"ס בהאי דין דשוכר עדי שקר אילימא לנפשי' ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי לחייב, והקשה הפנ"י אמאי לא מוקי לה שפיר לנפשי' וכגון שהוא מודה שהעדים העידו שקר אלא שאומר שאעפ"י כן הענין אמת, וא"כ א"צ לשלם הממון דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ובדיני שמים חייב משום מדבר שקר תרחק וכמ"ש כאן במחבר ע"ש, ובמחכ"ת סיום דבריו מה שכתב שחייב בדיני שמים משום מדבר שקר תרחק הוא שהטעתו להקשות בעיקר קושיא זאת דהוא הדין דמה שאמרו בש"ס דחייב בדיני שמים, היינו לענין איסור שעובר על מדבר שקר תרחק ולענין איסור איה"נ שאפי' בשוכר עדי שקר להעיד ע"ד אמת נמי עובר על מדבר שקר תרחק וכמ"ש השמ"ק בשם הרא"ה, וגם הרמ"א כאן, ולכן שפיר הקשה דנוקי בכה"ג ששוכרן להעיד ע"ד אמת, אבל הדברים הללו טעות הם, דמה שאמרו התם דחייב בדיני שמים, פירושו שחייב בהשבה וכמ"ש השמ"ק בשם המאירי וז"ל כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים, פירושו שחייב בהשבון הא לענין איסור אף שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהא קעביד אלא שלענין השבה נאמרה עכ"ל, ולפ"ז לק"מ קושית הפנ"י דמשו"ה לא מוקי לה בכה"ג ששכרן להעיד ע"ד אמת, דבכה"ג אפי' בדיני שמים אינו חייב בהשבה ואינו עובר כ"א האיסור דמדבר שקר תרחק אבל בהשבון אינו מחויב, ומדקתני התם דחייב בדיני שמים והיינו בהשבה, מכלל דשכרן להעיד שקר, ודברי הרא"ה שבנמוק"י שהביא הפנ"י נמי הכי יתפרש, דז"ל הנמוק"י וכתב הרא"ה ז"ל מכאן נראה דלא מחייבינן אלא להאי דשכר עדים על ממון שאינו מחויב לו אבל אם היה מחויב אלא שלא היו עדים בדבר אינו חייב אלא שעובר על מדבר שקר תרחק, עכ"ל, ובלתי ספק שכוונתו בקושיא ובתירוץ כמו שכתבנו דהיינו שכתב מכאן, כלומר דהיה קשה לו נמי למה לא מוקי בשכרן להעיד ע"ד אמת, ותי' דמכאן מוכח דבכה"ג שהוא מחויב ושכרן ע"ד אמת אינו חייב אלא שעובר על מדבר שקר תרחק, אבל חיוב השבה אין בזה אפי' מדיני שמים, וזה ברור בכוונתו ודלא כהפנ"י שנסתייע מדברי הרא"ה לדבריו הוא, ולפ"ז אין מקום לדברי הש"ך כיון דדיני שמים דקאמר הכא היינו חיוב תשלומין, ובקדושין היינו חיוב עונש, וראיתי שגם הקצוה"ח תי' כן אלא שלא הביא לכל מה שכתבתי ודו"ק: