אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות עדות › סימן לא

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות עדות · סימן לא

סימן ל

סעיף א' בש"ך סק"א הביא קושית הר"ן (פ"ב דכתובות) גבי עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אמר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש מסהדי והאי דאמר נתגרשה הוי אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים, והקשה הר"ן דמשמע דלא נתחזקה באשת איש אלא על פיהם ואמאי הא עדות מוכחשת היא דהא מכחשי אהדדי ודמי לאחד מכת זו ואחד מכת זו דפסולין, הרי אף דאין מכחישין זה את זה דאשת איש היא מ"מ בטל כל העדות ע"ש. ומאוד יפלא לכאורה דברי הר"ן דנהי שזה ודאי. דעד שהעיד שקר נפסל מעתה לכל עדות אך מאימתי הוא נפסל לכאורה הדין פשוט דנפסל משעה שהעיד העדות השקר, אך שיפסול אפי' רגע כמימרי' קודם שהעיד בשקר, לכאורה אין שום סברא לפוסלו קודם, וא"כ כשאמרו הני עדים יודעים אנו שאשת איש היתה ונתגרשה, אף אי נימא שבעדות אחת העידו כן ובתוך כדי דבור אמרו להנהו תרי עדיות דאשת איש היתה ונתגרשה, אבל זה פשוט דמקודם אמרו אשת איש היתה ואח"כ אמרו דנתגרשה, דכל זמן שלא ידעינן דאשת איש היתה מה נתגרשה שייך בזה, וכיון דעדות דאשת איש העידו בע"כ בתחלה, א"כ איך אפשר לומר דמשום דאיתכחשו בעדות דגרושה דליבטיל נמי עדות של אשת איש שהעידו מקודם שנפסלו, דאע"ג דבעדות דגרושה אתכחשו ואחד מהם ודאי פסול, א"כ אמרינן דכל העדיות שיעיד מכאן ולהבא לאחר שנעשה פסול דבטילות הן. אבל לבטל עדות דאשת איש שהעידו גם רגע קודם שנפסלו מנ"ל כזה, הא בעת שהעידו לעדות זו לא נפסלו עדיין ונראה דהר"ן לשיטתו א"ש, דהנה לעיל (סי' כ"ט) מבואר דתוך כדי דיבור יכול העד לחזור מעדותו ולומר מבודה הייתי, והנה הר"ן (נדרים דפ"ז) כתב טעמא דמילתא דתוך כדי דבור כדבור דמי, דאמרינן כשאדם עושה או אומר דבר לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור תוכ"ד וכו' ע"ש, נמצא מבואר מזה שהחלט דעתו על מעשיו או דבורו נגמרת ומתבררת לנו אחר כדי דבור כיון שלא חזר וביטל דבריו, אז יתברר מזה שמתחלה באמת עשה או הגיד, וע"כ דעת הר"ן גם לענין עדות כן, דאע"ג שהעיד לפני ב"ד אמרינן דעתו היתה לחזור ולא העיד בהחלט, וכשלא חזר אח"כ נשארה עדותו קיימת, ולפ"ז אימת מתברר לנו אמיתת עדותו מדלא חזר, אם לא איתרע חזקת כשרותו תוך כדי דבור, ואז אמרי' מדלא חזר לעקור עדותו ש"מ עדות אמת העיד, אבל אם תוך כדי דבור העיד עדות דנתגרשה, שהוכחש עליה, א"כ תוך כדי דבור נעשה רשע ומשקר, ומה ראיה היא זו שלא חזר וביטל עדות דאשת איש מכלל דאמת העיד, הא האי גברא איתרע ואינו חושש אפי' להעיד מחדש עדות שקר, כ"ש דלא איתרע לעקור את אשר כבר עשוהו, ולכן בכה"ג בטלה אף עדות דאשת איש כיון שאין לנו בירור עליה תוכ"ד, וכדברינו ממש כתב בתשובת עמודי אור (סי' צ"ט) ליישב הסוגיא (ב"ק דע"ג) דאמר התם דלמ"ד תוך כדי דבור כדבור דמי אם העידו על הגניבה ועל הטביחה תוכ"ד ואח"כ הוזמו על הטביחה בטלה גם עדות גניבה, וגם שם הקשו כולם דלמה נתבטל גם עדות דגניבה שהעיד עוד קודם שנפסל, ויישב נמי עפ"י דברי הר"ן הזה ע"ש ובנה"מ קמן סי' נ"ב, ועיין בחדושנו לקמן (סי' ל"ד וסי' נ"ב) מ"ש מזה.

ולכאורה יש להקשות ע"ז מסוגיא (ב"ב דל"א) דזה אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה וזה אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמרינן דבשני חזקה דאתכחשו אתכחשו באבהתי' דלא אתכחשו לא אתכחשו ועדות דאבהתי' קיים. ולפמ"ש גם עדות דאבהתי' ראוי שתתבטל כיון דבתוכ"ד הגידו עדות כזו שנתכחשו עליה, א"כ מה ראיה היא זו שלא חזר וביטל גם עדות דאבהתא. ובלא בירור אין לנו להכשיר גם עדות של אבהתא, אכן באמת לק"מ דהתם בב"ב הא בשני כתי עדים מיירי דהדין הוא שרק עדות הזאת דהוכחשה נתבטל, אבל לעדות אחרת כשרים שניהם, דכל כת מוקמינן אחזקה ואמרינן דהיא הכשירה, ודוקא אחד מכת זו ואחד מכת זו הוא דפסילי גם לעדות אחרת משום דאחד מהם ודאי שקרן, אבל כל כת לעצמה כשירה לעדות אחרת, ולפ"ז בעדות דאבהתי' דעדות אחרת היא שפיר כשרים דמוקמינן להו אחזקה דכת זו היא הכשירה ולא נפסלה מעולם, משא"כ הכא דעד לגבי עד הוא דמכחשי אהדדי, זה אומר נתגרשה וזה אומר לא נתגרשה, ולכן כשאנו רוצים להכשיר גם עדות דנתקדשה דלא אתכחשי בזה, אמרי' שפיר דזה אי אפשר דכיון דאחד מהם ודאי פסול, א"כ דמיא ממש לאחד מכת זו ואחד מכת זו דפסולים נמי לעדות אחרת וממילא דאיתבטל גם עדות דקדושין כיון דאחד מהם פסול בודאי ואין בירור שוב על עדותו וזה ברור:

וכל זה הוא רק לשיטת הר"ן, אבל בעיקרא דמילתא מצאתי בראשונים דסברי שבאמת לא נפסל העדות שהעידו מקודם אפי' בכה"ג שנעשה פסול תוכ"ד, דבשמ"ק לכתובות דכ"ג ראיתי שהביא בשם תלמידי הרשב"א שהקשו נמי כקושית הר"ן דאיך תתקיים העדות של נתקדשה כיון דנעשו עדות מוכחשת, ותי' דדוקא להבא הוא דמיפסלי אבל למפרע לא מיפסלי והתם כשמכחישין זה את זה כבר היתה עדותם שהעידו באשת איש עדות ברורה וגמורה ועדות זו שמכחישין בה זה את זה עדות אחרת הוא וכו' ע"ש, והנה בתומים כתב דרש"י ורמב"ם סברי כחכמי בריסק דהיכי דלא הוכחשו משנים לא מיפסלי, ומוכיח זה דבהך דאחד אומר נתגרשה דאמרינן תרווייהו באשת איש מסהדי ולא פרש"י דמיירי שמחולקים בקרוב לו או לה ש"מ דסתמא נמי אמרי' דאם נשאת תצא, וכ"כ הרמב"ם להדיא ולא זכר כלל דברי הר"ן דמיירי שמחולקים בקרוב לו, וא"כ לדידהו יוחזר הקושיא אמאי מכשרי לעדות דקדושין, ובע"כ דסברי דכל זמן שלא הוכחשו משנים אין עדותן בטילה ע"ש, ולמה שכתבתי אין ראיה דשפיר י"ל דבעיקר הדין סברי נמי דגם כשמוכחש מאחד עדותן בטילה, והא דמתקיים עדות דקדושין היינו משום דסברי נמי כתלמידי הרשב"א דלמפרע לא מיפסיל ולא רק שאפשר לפרש כן אלא דנראה להוכיח להיפוך דרש"י בע"כ הוא דסובר בזה כהר"ן דגם כשמוכחש מעד אחד עדותן בטילה, והוא דבכתובות (די"ט ע"ב) גבי עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי אמר התם רב פפא תרווייהו בשטרא מעליא קמסהדי והאי דאומר תנאי הו"ל אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים, והביא בשמ"ק בשם רש"י דהך דאמר אינו תנאי, לא שמכחיש בודאי להך דאומר תנאי אלא שאומר שאינו זוכר, וכתב דמשו"ה פי' כן משום דהוקשה לו דאי כשהכחישו בודאי א"כ איך אומרים תרווייהו בשטרא קמסהדי, והא הו"ל עדות מוכחשת, וא"כ איך תתקיים העדות של שטר, הרי להדיא דרש"י סובר נמי דאפי' כשמוכחש מע"א נמי הוי מוכחש:

ודע דבתומים הקשה על חכמי בריסק מהא דשבועות (דף מ"ח) דפריך הש"ס מאחד אומר גבוה ג' מרדעות ואחד אומר חמש עדותן בטילה ומצטרפין לעדות אחרת של ממון, והתם הא אחד מוכחש מאחד, ולשיטת החכמים הנ"ל אין כאן קושיא ע"ש. ואפשר ליישב דגם החכמים הנ"ל לא קאמרי הכי כ"א אליבא דרב הונא דמחשיב לחזקת כשרותן של העדות ומכשר אותם לעדות אחרת מהאי טעמא דמוקמינן לכל אחד על חזקת כשרות, ולכן לדידי' דמחשיב אותם כולי האי אמרינן נמי דגם לעדות אחת לא מיפסלי כ"א כששנים מכחישין אותם. אבל אחד אינו יכול להכחישן. משא"כ אליבא דר' חסדא דסובר דאיתרע חזקת כשרותן לגמרי ואפי' מספיקא פוסל אותם לכל עדיות שבעולם, משו"ה מסתבר דלדידי' גם כשמוכחשים מעד אחד נמי הוי הכחשה, וא"כ התם בשבועות דפריך מינה אליבא דרב חסדא, פריך שפיר, דלדידי' אין חילוק בין מוכחש משנים או מאחד ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה