אור ברסלב
חושן אהרן חלק א הלכות עדות › סימן ל

חושן אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

הלכות עדות · סימן ל

סימן כט

סעיף א' בהג"ה ועדים המעידין על דבר איסור וכו', ובאה"ע מבואר דעדות גיטין וקדושין א"צ דרישה וחקירה, אלא דהרש"ל הביא בשם אגודה דצריך בהם דו"ח, ועיין בקצוה"ח דהקשה לשיטתם א"כ מה פריך (גיטין די"ז) מפני מה תקנו זמן בגיטין, דהא ודאי דצריך זמן דאם אין בו זמן לא יוכל להיות דו"ח דהוא באיזה יום ע"ש, ויש להפליא על הקצוה"ח איך אפשר לומר התם דמשו"ה תקנו הזמן משום דרישה וחקירה, דהא במתני' שם קאמר דנכתב בלילה ונחתם ביום כשר, ואי משום דו"ח אמאי כשר בכה"ג דנכתב בלילה ונחתם ביום, הא בדרישה וחקירה צריך לכוון גם השעה, ובע"כ דהזמן דגיטין הוא לא משום דרישה וחקירה, ומשו"ה פריך מפני מה תקנו הזמן, ובאמת מה שייך לומר דהזמן דתקנו בגט הוא משום דו"ח, הא דו"ח לא בעינן כ"א בשעת קבלת עדות כשיצא איזה ערעור בגט, ונצרכין לבירור העדות ולראיה על הגט, בזה בעינן דו"ח, אבל עצם הגט לגרש בו לפי שעה מה דו"ח שייך בזה כיון דאנן ידעינן שהאמת שנתגרשה בעדים כשרים מגורשת גמורה היא, ולכך פריך שפיר מפני מה תקנו זמן בגט שמתגרשת בו לפי שעה. והא התם לא שייך משום דו"ח, וכה"ג כתב הב"ש (סי' מ"ב) בראו עדים כשרים ופסולים דלשיטת הרא"ש אע"ג דנתכוון הפסול להעיד היינו שאין ב"ד יכול לפסוק על פיהם, אבל מ"מ המקדש קידש לפני עדים כשרים ע"ש ועיין בחדושנו לקמן (סי' ל"ח) מ"ש מזה, ומה שיש לדקדק בזה היאך מתגרשת בשעת מעשה בגט כזה כיון שאין בו זמן וממילא לא יוכל לבוא ליהי דו"ח וא"כ הוי עדות שאין אתה יכול להזימה, עמ"ש בזה בסי' גרש ירחים בסוגיא זאת בגיטין שם:

סעיף ג' במחבר וישבע שבועת התורה. על המאה וכו', המתבאר מדבריו דהא דאמרינן דבכופר הכל ועדים מחייבין מקצת שמחויב לישבע מה"ת מדר' חייא, היינו דוקא בעדים שראו כאחד, אבל ע"י עדים שנצטרפו לא מחייבי' שבועה ולא שייך הא דר' חייא, והש"ך בסק"י חולק וסובר דדינא דר' חייא איתא אפי' בעדים שע"י צירוף ע"ש, ונ"ל להביא ראיה דגם התוס' סוברים כהש"ך, דבסוגיא (כתובות דפ"ח) קאמר רב פפא אי פקח הוא הבעל מייתי לה לידי שבועה דאורייתא יהיב לה כתובתה באפי חד סהדא וסמיך סהדא קמא דמעיד שהוא פרועה אסהדא בתרא ומוקים להו להנך קמאי במלוה מתקיף לה רב שישא ברי' דרב אידי היאך סמיך סהדי קמא אסהדא בתרא, ופרש"י הא מה שראה זה לא ראה זה ואם תכפור על שתיהן אין כאן אלא עד אחד ותשבע ותיטול שלישית ע"ש בסוגיא, ובתוד"ה היכי סמיך הק' מאי קשיא להו לרב אידי הא פלוגתא הוא בפ' זה בורר הלואה אחר הלואה אי מצטרפי דאיכא מ"ד דלא בעינן ראיה כאחד ע"ש, ובאמת תמיהת התוס' אינה מובן כלל כמ"ש מהרש"א וכבר הקדימו בשמ"ק, דאפי' למ"ד מצטרפין היינו שלא יצטרך לשלם לה פעם שלישית כפרש"י, אבל מ"מ הא לא יוכל למוקמי לקמא בהלואה ע"י הע"א דהא עדות שני עדים הללו אינם כ"א פריעת כתובה אחת כאילו ראו כאחת שפרע לה כתובתה וא"כ היאך מוקי להו להנהו קמאי בהלואה ע"ש שהניחו בקושיא, ואכן אי אמרינן כהש"ך א"ש דברי התוס', דלמ"ד מצטרפין שפיר מצי למוקמי גם לקמא בהלואה ולחייבו שבועה דאורייתא בכה"ג, שהבעל יתן לה כתובתה עוד פעם באפי חד סהדא דוקא בכדי שתתבע פעם שלישית כמו שעשתה בראשונה והוא ישלם לה גם שלישית, ואח"כ יצרף להנהו שני עדים ומוקי להנך שני פרעונות הראשונות במלוה, יתבע ממנה שני פרעונות הללו ע"י הנהו שני עדים, ולמ"ד הלואה אחר הלואה מצטרפי, חד פרעון צריכה לשלם מיד דהא שני העדים מעידין עליו, ועל המאה השניה מחויבת לישבע שבועה דאורייתא מכח ר' חייא, דהא עדים מעידין במקצת, ושפיר מוקי גם לקמא בהלואה לחייבה שבועה דאורייתא, וכ"ז אי נימא כהש"ך. אבל למ"ש הסמ"ע כאן דהך דר' חייא ליכא בעדים שע"י צירוף אין מקום לתמיהת התוס' וכמ"ש השמ"ק, ובע"כ דהתוס' סברי כהש"ך:

והנה בט"ז כאן הביא טעם מחודד הא דלא שייך דר' חייא בעדות ע"י צירוף, משום דהא דהעדאת עדים מחייב שבועה ילפינן לה בב"מ מפיו ועד אחד ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שביעה עדים שמחייבין קנס אינו דין שמחייבין שבועה, ועדות ע"י צירוף לא מהני לקנס, דבקנס אין מחייבין אלא בעדים שראו כאחד ע"ש, ואם כי ראיה מחודדה היא אשר כבר קלסוה המפרשים, בכ"ז לענ"ד אפשר לדחותה, דלשיטת התוס' בב"מ אין זה ראיה כלל, דבב"מ שם (ד"ג ע"ב) בתוד"ה אבל העדאת עדים כתבו וז"ל דליכא למימר כל כך משתמיט כיון שכפר הכל אימא כיון דחשיד לגזול חשיד נמי אשבועתא קמ"ל דלא הוי גזלן בהכי דאשתמוטי משתמיט וכו' ואע"ג דאמרינן לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו' מ"מ גם התנא אשמועינן מק"ו עכ"ל, ולפ"ז מוכח להדיא דמה שאנו למדין העדאת עדים מק"ו, לא על עצם יכולת החיוב, שיש בכח העדאת עדים לחייב שבועה, ורק לענין נאמנות אנו דנין, דבלא הק"ו היינו אומרים שבהעדאת עדים כיון דהוא עצמו כפר הכל ולא שייך כ"כ משתמיט, לא נאמינו על השבועה וקמ"ל ק"ו דאפ"ה שייך אשתמוטי, ובחבורנו לב"מ הארכנו לבאר בזה סוגיית הש"ס דהתם שיתיישבו לפי"ז ע"ש. ולפ"ז נסתר טעם הט"ז, דהא אפי' בעדים שע"י צירוף אע"ג דלא מחייבי קנס וליכא ק"ו לגבייהו נמי מצינן למילף דמחייבי שבועה, דכיון דכבר ילפינן בעדים גמורים שמחייבין שבועה ולא אמרינן בהעדאת עדים מיגו דחשיד אע"ג שהוא עצמו כפר בכל, ממילא ידעינן שוב גם בעדים שע"י צירוף אע"ג דלגבייהו ליכא הק"ו, דבשלמא אם הק"ו היה בא ללמדנו על יכולת העדים לחייב שבועה, בזה שפיר יש סברא לחלק שדוקא עדים גמורים יש יכולת בידם לחייב ולא עדים שע"י צירוף, ולכן אע"ג דבעדים גמורים ידעינן מק"ו שיש יכולת בידם מ"מ בעדי צירוף דליכא ק"ו דהא גם בקנס לא מהני, י"ל דבאמת אין יכולת בידם לחייבו, ולא נוכל למילף זה מעדים גמורים, דשפיר יש לחלק ביניהם דדוקא עדים גמורים יש יכולת בידם לחייב ולא בעדים שע"י צירוף, אבל לפמ"ש דעל עצם יכולת של העדים אין אנו דנין, דבלא ק"ו נמי ידעינן זה שלא תהא גדולה הודאת פיו מהעדאת עדים, והק"ו לא הוצרך כ"א שלא נימא דכיון דהוא בעצמו כפר הכל דלא שייך כל כך משתמיט, ולכן לא נאמינו בשבועה דנימא מיגו דחשיד וכו', וכיון שעיקר הק"ו לא אתי כ"א להשמיענו דגם בכופר הכל שייך נמי אשתמוטי, א"כ כיון דבעדים גמורים ידעינן זה מק"ו, תו לא צריך הק"ו לעדי צירוף, דשפיר יליף עדי צירוף מעדים גמורים, דמה שייך לחלק בזה בין עדים לעדים, אחרי שהמעלה והחסרון שאנו ילפינן. לא בעדים הוא מונח, כ"א בטענת עצמו במה שכופר הכל ולאחר שידעינן במקום אחד דגם בכופר הכל אמרינן אשתמוטי, תו ידעינן כן בכל מקום, ולכן אע"ג דבעדי צירוף ליכא ק"ו, מ"מ כיון דבעדים גמורים ילפינן מק"ו שגם בכופר הכל שייך אשתמוטי, תו ידעינן נמי בעדי צירוף אע"ג דלגבייהו ליכא הק"ו, ועיין היטב בחדושנו לקמן (סי' ע"ה סעיף ד') שכתבתי להוכיח דשיטת רש"י הוא בע"כ כהש"ך, וגם במ"ש הסמ"ע דעד שנצטרף כבר לממון אין יכול לחייב שבועה, גם זה ליתא לרש"י ע"ש וזה ברור:

סעיף ט' במחבר בדיני ממונות אין צריכים להעיד שני העדים כאחד אלא יבוא אחד בפני ב"ד ושומעין דבריו היום וכו'. והאחרונים הרבו להקשות למה יוכשר עדות כזה, והא בב"ק (דכ"ד. ע"ב) אמרינן אנן מי ידעינן שכל הני דאתו לב"ד לאסהודי קאתו הרי שאפי' במקום שהעדים לפניהם יוכלון לומר שלא ידעון שיש עדים המעידים כמוהם, כ"ש בנידון דהכא שהעד השני יבוא למחר, ודאי שהעד הראשון יוכל לומר אני לא ידעתי שיש עד שני, וא"כ הוה עדות הראשון אינה ראויה להזמה, דיוכל לומר לחייב שבועה קאתינא וסבור הייתי שאין עד כ"א אני לבד, ואין לומר דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, והא לקמן (סי' ל"ג) הובא דעת הרמב"ם והמחבר דסבירא להו דעדים הקרובים לדיינים פסולים גם בדיני ממונות, הלא בע"כ סברי שגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה, דהא הטעם דעדים הקרובים לדיינים פסולים דהוה משום דאינם ראוים להזמה, דהב"ד לפי שקרובים הם לא יקבלו הזמה עליהם וכמ"ש התוס' (ב"ק ד"צ) ובכתובות דכ"א, וכן הקשו מכאן על הש"ך לקמן (סי' ל"ג) שהוכיח ממחוסר זמן ודרישה וחקירה דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן, והא מהך דהכא מוכח להיפוך, דאי בעינן עדות שאתה יכול להזימן היכי מכשרינן עדות מיוחדת, והא העד יכול לומר לחייב שבועה קאתינא, אבל אני תמה על האחרונים הללו שהקשו כן על הרמב"ם שלא פסק כן כ"א בדיני ממונות, והוכרחו להוכיח דסובר שגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן, והא בסוגיא דב"ק (דף ע"ה) דקאמר התם מה עפ"י עד אחד כי אתי עד אחד מצטרף בהדי' ופרש"י דהלכה כר' יהושע בן קרחה דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו, והא התם בקנס מיירי, ומוכח דאפי' בקנס נמי שומעין עדות של זה היום ולמחר עדות השני, ובקנס הא לכו"ע בעינן עדות שאתה יכול להזימן, וא"כ עדיפא הו"ל לאקשויי אמאי מכשרי' בקנס עדות מיוחדת, והנראה לי דקושיא מעיקרא ליתא, דמה דמיון הוא להך דעדות דנגיחה גבי העדאה, דכל כת לא ראתה כ"א נגיחה אחת, וכיון דבשעת הראיה לא ראו כאחת, ודאי דמזה שבאו לב"ד כאחת, אין להם לידע דלאסהודי קאתי, דדלמא לצורך ענין אחר באו, ולכן שפיר קאמר התם מנא ידע דלאסהודי קאתי, משא"כ הכא דרק ההגדה לא היה כאחת, אבל הראיה יש לומר דהיה כאחת, וכגון שראו שניהם כאחת, הא ידע דאיכא עד שני, ושבודאי יבוא גם הוא לב"ד להעיד, ולכן לא מצי אמר אנא רק לחיובי שבועה קאתינא, דמהיכי תיתי לא יבוא העד השני, ושפיר הוה עדות שאתה יכול להזימן, וכן בהך דין דמיירי הכא דשומעין דבריו של זה היום ושל השני למחר, היינו נמי רק שההגדה לא היתה כאחת, אבל הראיה היתה כאחת ושפיר הוי עדות שאתה יכול להזימן וזה ברור. והנה התומים כאן נסתפק אם בקנס מועיל עדות מיוחדת, וראיתי מקשים עליו מסוגיא דב"ק שהבאתי דמוכח להדיא שגם בקנס מועיל, ואמנם למה שכתבנו דהתם רק ההגדה לא היתה כאחת, אבל הראיה היתה כאחת, וא"כ לאו עדות מיוחדת הוא, וזולת זה מצאתי בשמ"ק בב"ק בשם רבינו ישעיה וז"ל כי אתא עד אחד מצטרף, ואפי' למ"ד עד שיעידו שניהם כאחת יכול לחזור ולהעיד עליו עכ"ל, ולפ"ז אין מהתם שום הוכחה דאפי' ההגדה נמי היתה כאחת ודו"ק:

ועוד נ"ל דאפי' אם הראיה נמי לא היתה כאחת, דאז הוה באמת עדות שאין אתה יכול להזימן, נמי מהני עדותן אפי' במקום דבעינן ודאי שיהא יכול להזימן, דבריש מס' מכות מבואר בעדות דבן גרושה דמלקינן להו, ובתוס' שם הקשו דהא אין אתה יכול להזימן ותי' כיון דלוקים מתקיים ההזמה במלקות, כוונתם דהא דבעינן כלל בעדות לתנאי הזה שיהא ראוי להזמה, היינו בכדי שהעדים יהיו מתייראים לשקר, ולכן אם מלקינן להו נמי מתייראים לשקר מחמת עונש המלקות ושפיר נוכל להאמינם על עדותן, ומה יומתק לפ"ז סברת רש"י (כתובות דל"ג) בד"ה דלאו בני התראה וז"ל ואע"ג דבבן גרושה מלקינן לי' בלא התראה התם גזה"כ הוא משום דלא מצית לקיומי בהו כאשר זמם אבל היכי דמצית למיעבד בהו הזמה לא שייך מלקות עכ"ל, והקשה בשמ"ק דמשמע מדברי רש"י דתליא שייכות המלקות במאי דמצי למיעבד בהו כאשר זמם ולא ידע היאך תליא זה בזה, ולמה שכתבתי יומתק מאוד, דלהלקות העדים משום הל"ת דאית בהו כדרך שמלקינן על כל ל"ת שבתורה, דבאופן זה הוי המלקות עונש על עבירת הלאו, וכיון שהתורה אמרה דבלא התראה לא מלקינן, והיינו משום דבלא התראה אין ראוי לעונש בעדים זוממין נמי כיון דלאו בני התראה נינהו אין ראוים לעונש, ומהיכי תיתי נימא דילקו, אבל במלקות דבן גרושה לא באו המלקות בדרך עונש על האיסור שעשה כ"א בכדי להטיל אימה עליהן שייראו להעיד שקר, ולכן אפי' בלא התראה נמי מלקינן, דכיון שלא בתור עונש הוא מה לי אם התרו או לא התרו, ועוד דאם נימא שבלא התראה לא מלקינן לא יהיה להם מפני מה לירא להעיד שקר, וא"כ בשום אופן לא נוכל לקבל עדותן שהוא בן גרושה כיון שאי אפשר להאמינם, ואחרי שצריכין אנו לידע האמת אם הוא בן גרושה, בע"כ להטיל עליהם עונש המלקות, והיינו סברת רש"י דהיכי דלא מצית לקיים כאשר זמם שבאופן זה יבוא המלקות להטיל אימה על העדים שיגידו האמת, מלקינן להם גם בלא התראה, כיון דאנחנו צריכים לברר האמת ובלא זה אי אפשר לסמוך על עדותן, אבל היכי דמצית לקיים בהו כאשר זמם, א"כ על עדותן אפשר לסמוך מפני הקנס דכאשר זמם, ובאופן זה המלקות לא באו כ"א בתור עונש על העבירה שהעיד בשקר, וכל היכי דלא התרו בו אינם ראוים לעונש זה ולא מלקינן אותם וזה ברור כשמש בכוונת רש"י:

אלא דלפ"ז שבכל מקום שלא נוכל לקיים קנס דכאשר זמם יש מלקות וכמו בבן גרושה או בהעידו על אחד שחייב גלות דלא מצינן נמי למיעבד בהו כאשר זמם כדיליף מקרא דהוא ינוס, הטילה התורה מלקות, כדתנן במתני' דריש מכות, ולאו דוקא באלו אלא הוה"ד בכל עדות שבעולם אם אך רצו להרשיע הצדיק ובאו אחרים והזימום מלקינן לי', וכמ"ש הרמב"ם בפיה"מ דריש מכות וז"ל למדנו מפי השמועה כי כשיעידו עדים והרשיעו צדיק והצדיקו רשע ואח"כ באו עדים אחרים והצדיקו צדיק והרשיעו רשע שמלקין את העדים שרצו להרשיע את הצדיק והוא שנאמר והיה אם בן הכות הרשע יהיה אותו דבר שהרשיעו בו איזה ובר שיהיה וכו' עכ"ל, וא"כ לכאורה יקשה אם העידו על טרפה שהרג הנפש למה אין מקבלין העדות, נהי דלא נוכל לקיים בהו כאשר זמם ממש כיון דגברא קטילא בעו למיקטל, אבל עכ"פ מלקות ודאי יגיע להם, ואכתי הו"ל בני הזמה במלקות וכיו"ב הקשו התוס' גופייהו בריש מכות מההיא דסנהדרין דנערה המאורסה דהו"ל עדות שאין אתה יכול להזימן משום דמצי אמרי לאוסרה על הארוס באנו, ואמאי הוי אינו ראוי להזימן כיון דמלקינן להו מטעם דהרשיעו את הצדיק, אלא דהתוס' תי' התם דבנפשות בעינן כאשר זמם ממש, כוונת דבריהם דבנפשות לא סגי בעונש מלקות, דיש לומר שהעונש הזה לא ימנענו מלהעיד שקר בכדי להרוג את מי שרוצים להרוג ע"י עדותן, דבההנאה שיש להם שזה יהרג, ניחא להו גם לקבל עונש המלקות, אבל היכי שגם בעדותן אינם רוצים להרוג:

כ"א להטיל איזה עונש על אותו האיש שמעידין עליו, בזה יספיק אם נטיל על העדים גם עונש מלקות שעי"ז ימנעו מלהפסיד שקר, ותירוץ הזה שייך גם בטרפה, כיון דעונש נפשות הוא לא יספיק עונש מלקות, אבל התוס' בכתובות כתבו דבטרפה לא יוכל לקיים כאשר זמם לא במיתה ולא במלקות, היינו דבמיתה לא נוכל לחייבם מטעם דגברא קטילא בעו למיקטל, ובמלקות אי אפשר כי עונש זה לא יספיק לגבי נפשות, וכסברא שכתבו במכות, אבל באמת מלקינן להו, אלא שזה העונש לא יספיק, כן נ"ל בכוונת התוס', ועוי"ל דכיון שהעידו על הטרפה ורצו להרוג גברא קטילא אינם מחויבים גם מלקות שאין ממש בעדותן כיון דגברא קטילא הוא, ואפי' אם היו הורגים אותו בעדים נמי היו פטורין, לכן אין ממש גם במה שרצו להורגו ולא מיקרי כלל שהרשיעו הצדיק, להכי אינם אפי' במלקות, אבל בכל מקום שלא נוכל לקיים כאשר זמם ודאי שלפחות מלקין אותם כמפורש במשנה ותוס' גופא ודו"ק:

ודע דלאו דוקא בעדות נפשות אלא אפי' בעדות ממון כשרצו לחייב הזכאי, ומאיזה סבה לא נוכל לקיים בהו כאשר זמם ודאי מלקינן אותם, כיון דסוף סוף הם רצו להרשיע הצדיק וכמ"ש בשם הרמב"ם בפיה"מ שכתב יהיה העדות איזה דבר שיהיה, דכיון שעכ"פ הם רצו לחייב הזכאי מלקינן להו מקרא דהרשיעו הצדיק, וכ"כ במנ"ח (מצוה תקכ"ד) שגם בממון מלקינן במקום דליכא כאשר זמם. ולפ"ז לק"מ קושית האחרונים על הרמב"ם דהכא מהא דלקמן סי' ל"ג בעדות הקרובים לדיינים, דלא דמו כלל הנך תרי דינים אהדדי, דבשלמא בעדים הקרובים לדיינים דאין יכולין להזימן משום דהדיין לא יקבל הזמה על עצמן של קרוביהם, וא"כ לא יוכחשו העדים כלל, וממילא לא יקבלו אפי' מלקות כיון שהדיינים לא יקבלו הזמה עליהם וכן במקום שמחוסר זמן שהביא הש"ך, התם נמי לא יוכלו כלל להתכחש, וכיון שלא יקבלו שום עונש, לא מהימנינן להו ולא נוכל לקבל עדותם כיון שאין לפניהם ממה לירא אם גם ישקרו בעדותן, אבל בדין דהכא דהדיינים מצדן יקבלו ההזמה, ורק החסרון הוא שלא מצינן לקיים בהו קנס דכאשר זמם, מ"מ כיון שזה ודאי דמלקינן אותם, שאפי' לדבריו שלא רצה כ"א לחייב שבועה מ"מ רצה להרשיע הצדיק, וכיון שעכ"פ מתקיים ההזמה במלקות, לא איכפת לנו שוב אם אינם משלמים קנס דכאשר זמם, דמ"ש האי עונש מהאי עונש, וכמו בבן גרושה דהוו נמי בני הזמה במלקות, ואין לומר דבכה"ג לא מלקינן להו, דאם היינו יודעים בודאי שרצה לחייב שבועה אז הוה מלקינן אותו, אבל הכא דבאמת ספוקי מספקא לן שמא רצה לחייב ממון, והיכי שמחייב ממון משלם ואינו לוקה, ומשו"ה לא מלקינן אותו מספיקא, דאין זה שום סברא לומר הכי, כיון דמלקות הללו א"צ התראה, וא"כ למה לא נלקה אותו לפי דבריו, ומקושית התוס' דמכות שהבאנו דגבי נערה המאורסה דמלקינן להו מוכח נמי להדיא שאפי' בכה"ג מלקינן, וא"כ הוו שפיר בני הזמה במלקות, ובסברא הזאת יתורצו כמה קושיות המובא באחרונים על דין דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן ודו"ק:

ונרויח נמי בזה לתרץ דברי הב"י לקמן (סי' ל"ג) שמוכיח מהך דטרפה כשר להעיד בדיני ממונות מכלל דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן, והש"ך הרעיש ע"ז דמה ענין טרפה לכאשר זמם בממון, הא יכול לקיים ההזמה בממון, ולפמ"ש מבואר היטב דהא ודאי דטרפה כשר להעיד בכל דיני ממונות ואפי' במקום כזה דלא שייך למיעבד ההזמה בתשלום הממון, וכגון באופן דלעיל כשהעידו זה שלא בפני זה או בג' עדיות של חזקה דנמי לאו בני הזמה נינהו לשלם הממון דכל אחד יאמר לחייב פירות קאתינא, ואלא ההזמה תתקיים במלקות ומדסתם ונקיט סתם טרפה משמע אפי' טרפה כזה שהוא מסוכן ואינו ראוי לקבל מלקות, דהא במלקות בעינן אומדנא אם יכול לקבל, ורוב טרפות מסוכנים ואינם ראוים לקבל מלקות, וא"כ לא נשאר לפניהם שום עונש, ואפ"ה כשר להעיד, ומכלל דבממון לא בעינן כלל שיהא ראוי להזמה ואפי' בלא שום עונש נמי מהימן ודו"ק:

סעיף י"ג במחבר צריך שיעיד כל אחד על דבר שלם כו' אפי' העידו שנים בשער אחד ושנים בשני אינו כלום, ועיין בסמ"ע שהקשה מ"ש מעדי חזקה דמצטרפין, וזהו קושית התוס' בב"ב שם, והרי"ף תי' שם דשאני התם דעדות כת ראשונה מועלת אף בלא השנית לשלם הפירות להמערער ולכך הוי עדותן דבר שלם, משא"כ הכא דכת אחת לא מהני למידי, הסבר שיטת הרי"ף הוא כעין מ"ש בש"ס (ב"ק ד"ע) אע"ג דעדי טביחה צריכים לעדי גניבה כיון דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה דבר קרינא בו, הרי דכיון דעדי גניבה הועילו בעדותן לחייבו כפל אף בלא השניה הוי דבר, וה"נ לגבי חזקה כיון שכת ראשונה הועילה לשלם פירות הוי דבר, ובעיקר הטעם למה באמת הוי דבר כיון דעדי טביחה וכן עדות של שנה שלישית צריכים לעדות ראשונים, ונהי דעדות הראשונים הוי דבר לגבי מה שהעידו, לחייב בכפל או בפירות, אבל עדות האחרונים דטביחה וכן של חזקה הלא צריכים לראשונים וא"כ אמאי הוי דבר, אכן הסבר הדברים למדין אנו מרש"י (סנהדרין דפ"ו) בד"ה בעדים האחרונים כתב וז"ל ולא אמרינן שחצי דבר הוא דאי לאו סהדותא דקמאי לא מיקטל בסהדותא דהני ולא אמרינן הואיל ויש עונש עפ"י הראשונים שזה לקה על ידה תו לא שייכא ההוא סהדותא קמייתא בהני בתרייתא והני בתראי כולי' דבר קא מסהדי עכ"ל, וטעם הדבר נ"ל דלא קפדה התורה כ"א שהחסרון אשר יחסר לנו כעת בכדי להעניש, לא יהיה על שתי כתי עדים מחולקים, אבל היכי שלעת עתה משלימין החסרון כת אחת אע"ג שמתחלה נשלם ע"י עוד עדים על זה לא קפדה, והגע בעצמך אם שני עדים העידו על חתיכה שהוא חלב ואח"כ באו עדים אחרים והעידו שפלוני אכלה. הכי נימא דלא מהני סהדותא דבתראי מטעם דצריכין לעדות הראשונים, ודאי שלא אמרינן הכי, ולא עוד אלא אפי' אם הוחזקה החתיכה בלא עדים נמי מלקינן אח"כ ע"י העדים שהעידו על האכילה, וכן משמע מלשון התוס' בב"ק בד"ה דאע"ג דעדי ביאה צריכין לעדי קדושין, פי' כל זמן שלא הוחזקה באשת איש, הרי דכשהוחזקה באשת איש לא צריכין תו לעדי קדושין, אלא ודאי דהעדים הראשונים באו להחזיק שזה חלב או אשת איש, ועתה שכבר הוחזק לא יחסר לנו כ"א שנדע מי הוא האוכל החתיכה או הבועל את האשה, ויותר לא יחסר לנו, וכשבאו העדים השניים והעידו שפלוני אכלה, הרי השלימו כל החסרון והעידו כולו דבר, וכן בעדות דגניבה וטביחה. הראשונים שהעידו על הגניבה הרי באו להחזיק שהדבר גנוב, וכיון דהוחזק בגניבה, ממילא עתה לא נחסר לנו כ"א שנדע שהוא הטובחה, והעדים האחרונים שהעידו כן הרי השלימו כל החסרון וכולי' דבר קרינא בו וכן בעדות של חזקה, הראשונים שבאו לחייבו פירות, ממילא הוחזק ששתי שנים כבר החזיק ולא יחסר. לנו כ"א שנדע שהחזיק עוד שנה, וכשבא הכת השלישית השלימו כל החסרון, אמנם כל זה לא שייך כ"א היכי שהראשונים הועילו בעדותן על הגניבה או על הפירות, בזה י"ל שפיר דהם עשו שלהם לחייבו כפל או פירות ולא יותר ובעדות של הטביחה וחזקה לא נתערב סהדותייהו כלל וממילא לא נחסר כ"א להעיד על הטביחה וחזקה שזה גמרו האחרונים בלא סיוע הראשונים, משא"כ אם הראשונים לא הועילו כלל על הגניבה, נמצא בע"כ שבעדותן על הגניבה נתכוונו שמא יהיה טובח אח"כ ויחויב על הטביחה, וכיון שגם הראשונים באו על הטביחה, הרי מיערבי סהדותייהו הני בהני ומיקרי חצי דבר ועיין עוד בחבורנו לב"ק שהוכחתי שם כשיטת הרי"ף:

ואכן הרי"ן מיג"ש כתב דדוקא שנים אומרים אחת בגבה הוא דלא מהני משום דלא מצטרפי הני שערות אהדדי, דהא שני שערות במקום אחד בעינן, אבל במקום ששני חצאי העדות יכולים להצטרף, וכמו בעדות חזקה דאע"ג שכל אחד מהכתות רק חצי דבר הוא דמסהדי, מ"מ החצאים הא מצטרפי אהדדי ממילא הוי להו דבר, ודוקא שני חצאי דבר שאינם יכולים להצטרף הוא דלא מהני, אבל חצי דבר שיכול להצטרף סגי לרבנן אפי' חצי דבר נמי, ולפי זה יתורץ הכל בטוב:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה